חשב על הדמים הניתנין למטה ליתן אותם למעלה, או על הניתנין למעלה ליתן אותם למטה, וכיוצא במחשבות אלו שאינם פוסלין כמו שבארנו, ועירב עמהן מחשבת הזמן הרי זה פגול, ואם חשב עמהן מחשבת המקום לבדה הרי זה פסול ואינו פגול. ועירב עמהן מחשבת הזמן, בזבחים דף כ"ו ע"ב בברייתא חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה, למטה למעלה לאלתר כשר, חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת, ופירש"י חזר וחישב בעבודה שניה ע"מ לאוכלו חוץ למקומו, ומלשון הרמב"ם לא משמע כן דאפי' אם באותה עבודה כמו בשעת שחיטה, או בשעת קבלה חישב ליתן הניתנין למעלה למטה ולאכול חוץ לזמנו הוי פגול, וצריך באור בטעמא דמילתא דכיון דאם חשב ליתן הניתנין למטה למעלה למחר לא הוי פגול, כדקתני בסיפא וכמבואר בהל' ו' דאף דשלא במקומו כמקומו, מ"מ כיון דבזו המחשבה חשב לזרוק באופן שלא תתיר הבשר באכילה לא מהני המחשבה על למחר לפגל, א"כ גם אם חשב עכשיו בשעת השחיטה לזרוק למעלה ולאכול למחר למה הוי פגול, ולפירש"י מבואר כיון דהמחשבה לפגל היתה בעבודה שניה לא מצרפינן המחשבה הקודמת שחשב ליתן הניתנין למטה למעלה, כיון שבאמת מחשבה זו אינה פוסלת אפילו לדין להתיר בשר באכילה, אבל לד' הרמב"ם דמשמע דאפי' במחשבה בעבודה אחת הוי פגול צריך טעם לחלק מהא דסיפא. ונראה דדוקא בסיפא שהמחשבה לפגל היתה על זריקה למחר, וכיון שחשב על זריקה כזו שגם בלא המחשבה דלמחר לא היתה מתרת הבשר לאכילה לכן לא הוי פגול, אבל כאן שהמחשבה לפגל היא לאכול חוץ לזמנו, אף שהיא במחשבה אחת בשעת שחיטה, מ"מ אין אנו מצרפין המחשבות כיון דאינם שייכים זל"ז, וכיון שהמחשבה ליתן למעלה מצד עצמה אינה פוסלת, לכן אינה חסרון לדין הפגול ע"י המחשבה לאכול חוץ לזמנו, איברא דלכאורה החילוק פשוט, אבל מפירש"י שמפרש בעבודה שניה מוכח דסובר דבעבודה אחת אינו פגול.

חשב על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה לתתו למחר למעלה, או שחשב על הדם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר במזבח החיצון, או שחשב על הדם הניתן במזבח החיצון לתתו למחר בפנים בהיכל אינו פגול, אע"פ שחשב מחשבת הזמן הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו הרי זה פסול ואינו פגול ומאחר שבארנו בהלכות אלו שהדם שניתן שלא במקומו כאילו ניתן במקומו, למה לא יהיה זה פגול במחשבה זו שחשב ליתן הדם שלא במקומו למחר, מפני שהדם הניתן שלא במקומו אע"פ שהזבח כשר אינו מתיר הבשר לאכילה כמו שבארנו, וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה אם חשב ליתנה חוץ לזמנו לא פיגל, לפיכך אם חזר וחישב בזבח זה מחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול. או שחשב על הדם הניתן בפנים בהיכל, בלשון זה כתב בפ"ב הל' י' או שמצותו ליתן בפנים שנתנו על המזבח החיצון, וכתב שם האור שמח וז"ל, מלשון רבינו מבואר דדוקא הדמים הניתנין בהיכל על מזבח הזהב, דבזה דרשינן מקרא דגם אם הגיע הדם למזבח החיצון כיפר, אבל הדמים הניתנין על הפרכת ועל בין הבדים שנתנן על המזבח החיצון ודאי לא כיפר, כיון שאין מקומו על המזבח עכ"ל, ומה שכתב האור שמח מלשון רבינו מבואר לא ידעתי מנין הוא מבואר, ואפשר דכוונתו דכיון דכתב אח"כ או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, דבזה דוקא אם נתנם לפנים בהיכל על מזבח הזהב. ולא אם נתנם על הפרכת דבזה ליכא קרא דואני נתתי לכם על המזבח לכפר, דדרשינן כיון שהגיע דם למזבח כיפר דהא לא הגיע למזבח, ומזה מוכח לכאורה דגם בריש דבריו שכתב או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ג"כ כונתו על מזבח הזהב. אכן אין זו הוכחה דסתם בהיכל משמע בין על מזבח הזהב ובין על הפרכת, וכן מבואר מדבריו בפ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הל' ז' שכתב גמר המתנות שבהיכל והתחיל ליתן על מזבח הזהב אלא דמשם מוכח דכונתו על המתנות שעל הפרכת ובין הבדים, אבל עכ"פ סתם מתנות שבהיכל הכל בכלל, וכן מוכח מדבריו בפ"א מהל' בית הבחירה הל' ה' שכתב ושלשתן נקראו היכל, והיינו האולם וההיכל וקדש הקדשים, ומה דיש לדייק כן ממה שכתב אח"כ או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל אין זו הוכחה דהא סיים אח"כ דבריו וכתב הרי בשר הזבח פסול ואע"פ כן נתכפרו בו הבעלים כיון שהגיע דם למזבח, וא"כ פירש כאן דבריו דמה שכתב שנתנן לפנים בהיכל היינו שנתנן על המזבח, אבל בתחלת דבריו שכתב בסתם שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון שפיר יש לפרש דקאי על כל מה שמצותו ליתנו בפנים בהיכל בין הניתנין על מזבח הזהב ובין הניתנין על הפרכת, אלא דהניתנין על בין הבדים שנתנן על מזבח החיצון, ודאי לא שייך לומר דכיפר, דניתנין על בין הבדים הם בפר ושעיר של יוהכ"פ וחוקה כתיב בהו לעכב, והאור שמח שהזכיר בדבריו גם הניתנין על בין הבדים לחדוש הוא למותר ואגב גררא דניתנין על הפרכת כתב גם בין הבדים. וארוחנא בזה במה שיישב האור שמח בדבריו מה דאמר הגמ' בדף כ"ז קתני מיהא הניתנין למטה וכו' ולא פליג ר' יהודה וש"מ לא יאספנו, וכ' רש"י דליכא למימר דמשום שלא במקומו כמקומו דמי, והקשו התוס' דהא ר' יהודה סבר כמקומו דמי, ופי' הרב ר' יוסף דפריך מפנים לחוץ דלכו"ע לאו כמקומו, ולשיטת הרמב"ם דגם מפנים לחוץ כמקומו, לכאורה אין ליישב כן אבל לפי דבריו פריך מהניתנין על הפרכת ובין הבדים ולפימש"כ דאפשר דמהפרכת נמי כמקומו מ"מ יש ליישב כדבריו דפריך מהניתנין בין הבדים דודאי אם נתנו בחוץ לאו כמקומו. אך בעיקר מה שעמדו רש"י ותוס' בזה דמנלן להוכיח דלא יאספנו דילמא דהוא משום דשלא במקומו כמקומו, יש ליישב ע"פ מה שכתבו התוס' בדף כ"ו ע"ב בד"ה הב"ע דיהביה פסול שהקשו א"כ אפי' נתן במקומו נמי, וכתבו דהאי פסול טמא, ואם נתנו במקומו דהוי דחוי דהא טמא עושה שירים, ומבואר מדבריהם דאף דשלא במקומו כמקומו דמי וטמא עושה שירים, מ"מ טמא ושלא במקומו לא אמרינן דהוי כמקומו לזה שיעשה דחוי, ולכן פריך הגמ' מהא דלא פליג ר' יהודה מהניתנין למטה שנתנן למעלה, אפי' היכי שנצטרף לזה עוד פסולים כמו לן דמה או נשחט חוץ לזמנו, דהא ר' יהודה לא פליג לומר דאם עלו ירדו אלא בהני דתני, ובזה כבר א"א לומר דטעמא משום דשלא במקומו כמקומו, דהא במקום דאיכא עוד פסולים לא אמרינן דכמקומו דמי.

חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה, אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן או בשעת זריקתן. בשעת ליקוט הלבונה, בפ' י"א הל' א' כתב הרמב"ם דאם לקט אחד מן הפסולין הלבונה פסל, והוא מדברי ר' ינאי במנחות דף י"ג דליקוט לבונה בזר פסולה, והקשה שם המל"מ דבגמ' שם אמר ר' ירמיה דמשום הולכה נגעו בה וקסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה. וכיון שהרמב"ם סובר דלא שמה הולכה, למה פסק כר' ינאי, ובארתי שם דיש בזה מחלוקת בין שתי ברייתות, דברייתא דמנחות דבלבונה ליכא ד' עבודות וליכא בלבונה גדר קמיצה והולכה, וליקוט לבונה כיון דלא סגי דלא עביד היינו הולכה, אבל הברייתא דסוטה סברה דיש ד' עבודות בלבונה, וכן פסק כאן הרמב"ם דליקוט לבונה הוא כנגד קמיצת הקומץ, ואין ליקוט לבונה משום גדר הולכה, אלא מגדר קמיצה ע"ש שבארתי בארוכה. ובמה שכתב הרמב"ם או בשעת זריקתן, וכתב הכ"מ שהוא ט"ס וצ"ל בשעת הקטרתן עמש"כ בפ"א הל' ל"ד שהבאתי ד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' שכתב ג"כ ובזריקתו על המזבח ועיין במל"מ כאן, וכתבתי לבאר ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש דבקומץ איכא שני גדרים כמו זריקת הדם וכמו הקטרת האימורין, ועיקר הרצאת הקרבן של המנחה הוא משעת זריקת הקומץ, רק לדין היתר השירים של המנחה אינו ניתר עד שיצית האור ברובו, וכדאמר ר' יוחנן במנחות דף כ"ו ע"ש שבארתי בארוכה וד' הרמב"ם ברורים.