Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלונית לפלוני מפני שאני אנוס הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים. השגת הראב"ד אע"פ שלא לקח וכו' א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התליה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן דמים בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל. המ"מ מפרש דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בהודה לפני עדי המכירה שקבל מעות אי אמרינן אגב אונסיה הודה, וכן כתב הרמ"א בסי' ר"ה על דברי המחבר, וקשה טובא דאם זהו חדושו של הרמב"ם היה לו להזכיר זה שהודה בקבלת המעות בפני עדי המכר, ומדבריו מוכח להיפוך שכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ומוכח דבודאי לקח, ואחר העיון ראיתי שהגר"א בחו"מ הרגיש בזה שכתב שם בסק"א וז"ל ולקח דמי המקח ר"ל כמ"ש בהגה וי"א דבעינן כו' עכ"ל, ודבריו לכאורה תמוהים דהא הוי"א חולקים על ד' הרמב"ם ואיך כתב שהרמב"ם מכוין לזה אך כונתו ברורה דמפרש דמש"כ ולקח דמי המקח הוא שבודאי לקח בפני עדים אלא שאח"כ משמיענו שאפי' לא לקח בפני העדים וע"כ דהיינו שהודה בפניהם, אבל פירושו דחוק מאוד דמפשטות דברי הרמב"ם מוכח דהוא חדא מילתא שלקח דמי המקח אע"פ שלא לקח בפני העדים. עוד קשה איך אפשר דהרמב"ם סובר דלא אמרינן אגב אונסיה הודה דהא במסר מודעה דהמקח בטל א"צ לשלם המעות אם הודה בפני העדים משום דאגב אונסיה הודה כמש"כ בהל' ז' ואין טעם לחלק בזה בין מסר מודעא או לא, עוד קשה מה שהקשו בתוס' שם דלפי"ז מה מחלק בין שדה סתם לשדה זו, עוד קשה לפי"ז מה דאמר בגמ' דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדש קדושיו קדושין דמה שייך זה להודאה, וזה הקשה הנתיבות וכתב לתרץ קושיית התוס' וקושייתו במה שמחדש דהרמב"ם סובר כדעת הרי"ף דגם בלא נתן מעות ואומר שקול זוזך הוי זביני, ולכן כיון דאין ההודאה נוגע לקיום המקח מהני הודאתו, ולפי"ז מחלק בין ק"ס לשטר ע"ש בדבריו ודבריו תמוהים מתלתא טעמי, חדא דאין לאוקמי דברי הרמב"ם דוקא כשמכרו בק"ס, ועוד דא"א לומר דהרמב"ם סובר כשיטת הרי"ף דהו"ל להשמיענו עיקר זה ולא דין ההודאה שנמשך מזה, ואם נימא דאינו מפרש כפי' הרי"ף דלא ארצי ליה זוזי הוא שלא נתן, אלא כפי' המ"מ שלא נתן בעדים ומ"מ הטעם דמהני הודאתו הוא משום דלא נתן נמי מהני לקנין, דא"כ קשה על הגמ' גופא דהו"ל להשמיענו זה דאינו פשוט דהא משום זה נדחה במסקנא משום דלא מהני לקנין, ועוד דיסוד דבריו נסתרים מהל' ז' דאם מסר מודעה לא מהני הודאה ששילם המעות אף דאינו נוגע לקיום המקח. והנראה בדעת הרמב"ם דמש"כ ולקח דמי המקח ואע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, היינו דעכשיו בב"ד מודה שלקח הדמים, אלא שלקח שלא בפני עדי המכירה, והחדוש בזה דבלא מסירת מודעה נגמר המקח ואינו יכול לומר לא גמרתי להקנות אף שצריך להאמינו מדין הפה שאסר, ואפשר דלזה מכוין גם הראב"ד בהשגתו במש"כ דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי והיינו דממילא צריך להאמינו שלא נתרצה במכירה וכדחזינן במתנה דא"צ מודעא כיון דידעינן באונסיה. ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דכיון דבסתמא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה לכן אפי' באמת לא נתרצה להקנות לא איכפת לן דהוי דברים שבלב, וכדבעי למימר בקדושין דף נ' בעיקר דינא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואף דדחי התם דהוא משום דאמרינן מצוה לשמוע דברי חכמים מ"מ יש לומר דכיון דאסיקנא דדברים שבלב אינם דברים, לכן אף דצריך לטעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים וכן בתליוה וזבין משום דאגב זוזי גמר ומקנה זהו משום דבל"ז לא הוי דברים שבלב דהא מוכח אונסו לפנינו, ומה דמוכח לכל העולם לא הוי דברים שבלב, אבל כיון דאיכא סברא דמצוה לשמוע ואגב זוזי לכן אפי' אם באמת לא רצה אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים. ועכשיו מיושב מה דאמר בגמ' לרבא דבשדה סתם אפי' לא ארצי ליה זוזי דטעמא דרבא דמחלק בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בפני העדים ובין לא ארצי ליה ע"כ משום דסבר דנאמן משום הפה שאסר שלא נתרצה להקנות אף דודאי דברים שבלב אינם דברים, וע"כ משום דסבר דלא שייך לומר דברים שבלב אלא היכי דאיכא מעשה דמוכח שמוכר לו ברצונו, ולכן היכי שקבל המעות בפני העדים מוכח בשעת מעשה שמוכר לו ברצונו, אבל שלא בפני עדים כיון שיכול לכפור ליכא הוכחה ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים, ולכן בשדה סתם כיון דעיקר מה שבורר בשדה הוי הוכחה שנתרצה למכור כמו שפי' הרשב"ם לכן הוי זביני אפי' לא ארצי ליה זוזי בפני העדים. ומבואר ג"כ מה דמייתי הגמ' ראיה מתליוה וקדיש דאפי' בשדה זו הוי זביני אפי' לא ארצי ליה זוזי בפני העדים משום דבקדושין אפי' בלא קבלת מעות כגון בקדושין בשטר הוי קדושין משום שמתחייב בשאר כסות וכמש"כ הנתיבות, אבל לא כמו שכתב להוכיח מזה דגם במכירה הוי זביני בלא נתינת מעות, וכמו שהוכחתי מלשון הרמב"ם שכתב ולקח המעות, דדוקא בקדושין מהני דבודאי דעתו ליתן שאר כסות כיון שרוצה לישאנה אבל במכירה אינו ודאי כלל שאח"כ יתן המעות כשיחזיק בהקרקע ובפרט כשהוא אנס, אבל עכ"פ מקדושין מוכח שפיר דאף דליכא הוכחה מקבלת מעות מ"מ כיון דהוא כמו תליוה וזבין בשביל שנתחייב בשאר כסות הוי קדושין משום דאמרינן אגב אונסה גמרה ומקדשא נפשה אף בלא הוכחה, ולכן גם בלא נתן המעות בפני העדים כיון דמודה בעצמו שקבל המעות אמרינן דאגב אונסא גמר ומקני. ומה שכתב הראב"ד טעה בדברי הרב ז"ל נראה שאין מקום לטעות דבדברי הרי"ף בגיטין פ' הנזקין מפורש כדברי הראב"ד שכתב וז"ל ואסיקנא והלכתא בכולהו הוי זביניה זביני ואפי' בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד קנה, וכי אמר ליה בתר הכין תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה, וכתב עוד שם, התם גבי תליוה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל מיניה זוזי ולהדיא כדברי הראב"ד אלא דהרמב"ם אינו סובר כהרי"ף ומפרש דמה דאמרינן היכי דיהיב זוזי היינו שנתן הדמים, וכן מבואר בספר המקח לר"ה גאון שער ל"א דאימת הוי ממכרו ממכר היכי שנתן לו את שויו, ומוכח דוקא שנתן ולא מה שדעתו ליתן ואפשר דמחלוקתם תלוי בגירסת הגמ' דבגמ' שלנו בב"ב איתא היכי "דיהב" זוזי והיינו שנתן המעות וזהו כדברי ר"ה גאון והרמב"ם, וברי"ף בגיטין שם מביא הגרסא היכי "דיהיב" וזהו שנותן ובזה מפרש הרי"ף דכיון דדעתו ליתן כבר הוי תליוה וזבין. אכן יש לעיין עוד בדברי הרמב"ם במש"כ לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים וכו' דלכאורה משמע בדבריו דגם בלא לקח הדמים בפני העדים צריך שתהיה המודעא בפני ב' עדים, וקשה דהא אפי' כשמסר מודעא בפני אחד לא שייך כבר לומר דברים שבלב כיון שהיה עומד שיאמינו אותו כשלא יקבל הדמים בפני עדים, ואולי כיון דעכ"פ צריך מודעא צריך שתהיה כדין מודעא בפני ב' עדים, ובאמת גם בלא זה יש לעיין בעיקר דין מודעא בפני שנים דבמטלטלין יהני גם בע"א כיון שהלוקח אינו יודע להכחיש והוי משואיל"מ לדעת הרמב"ם דגם בלא הו"ל למידע אמרינן מתוך אם לא דנימא דדין מודעא צריכה להיות ברורה דליהני גם ביורשין ואם לא מסר מודעא כזו אמרינן דגמר והקנה, אלא דכל זה אינו מוכרח וממש"כ הרמב"ם בפני ב' עדים אין להוכיח דקאי גם על לא לקח הדמים בפני העדים דלא כתב דבלא ב' עדים לא מהני אלא דבפני ב' עדים מהני וזהו בכל גווני.
וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אונס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעא שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעא. בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא. אע"פ שאינו אנוס, דבריו מבוארין דלא צריך אונס במתנה ומפרש כן מה דאמר בגמ' אי דגיטא גלויי מילתא ומתנתא בעלמא הוא, אבל הרשב"ם לא פירש כן אלא דלא צריך שידעו העדים באונסו דדואי הוא אנוס, וכתב דאם מוסר מודעא שהגט שיתן לא יהיה גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביה ביטול דקודם כתיבה אא"כ ביטלו אחר כתיבה, אבל הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין הל' י"ט כתב וז"ל וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ גט ונתנו לה בפני שנים אחרים ה"ז בטל, ולכאורה הוא מחלוקת אחת דמשום דסובר הרמב"ם דלא צריך אונס במתנה לכן סובר כן גם בגט דמהני ביטול קודם כתיבה והרשב"ם דסובר דגם במתנה לא מהני מודעא בלא אונס לכן סובר דגם בגט לא מהני כשאומר סתם שהגט לא יהיה גט כיון שאינו אומר שהוא אנוס, אבל לפי"מ שנבאר בהלכה ח' הם שני מחלוקת ע"ש, והנה ברבינו גרשום בפירושו מבואר להדיא במתנה כדברי הרשב"ם, אבל הרא"ש כתב כד' הרמב"ם דבמתנה לא צריך אונס כלל ועמש"כ בזה בפי"א הל' ט'.
וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אונס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעא שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעא. בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא. אע"פ שאינו אנוס, דבריו מבוארין דלא צריך אונס במתנה ומפרש כן מה דאמר בגמ' אי דגיטא גלויי מילתא ומתנתא בעלמא הוא, אבל הרשב"ם לא פירש כן אלא דלא צריך שידעו העדים באונסו דדואי הוא אנוס, וכתב דאם מוסר מודעא שהגט שיתן לא יהיה גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביה ביטול דקודם כתיבה אא"כ ביטלו אחר כתיבה, אבל הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין הל' י"ט כתב וז"ל וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ גט ונתנו לה בפני שנים אחרים ה"ז בטל, ולכאורה הוא מחלוקת אחת דמשום דסובר הרמב"ם דלא צריך אונס במתנה לכן סובר כן גם בגט דמהני ביטול קודם כתיבה והרשב"ם דסובר דגם במתנה לא מהני מודעא בלא אונס לכן סובר דגם בגט לא מהני כשאומר סתם שהגט לא יהיה גט כיון שאינו אומר שהוא אנוס, אבל לפי"מ שנבאר בהלכה ח' הם שני מחלוקת ע"ש, והנה ברבינו גרשום בפירושו מבואר להדיא במתנה כדברי הרשב"ם, אבל הרא"ש כתב כד' הרמב"ם דבמתנה לא צריך אונס כלל ועמש"כ בזה בפי"א הל' ט'.
במה דברים אמורים באנס שהרי הוא חמסן מפני שכופה את המוכר למכור שלא ברצונו אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא כמו שביארנו בהלכות גזילה. הכ"מ הביא כאן מה שהשיג הראב"ד על הלכה זו בה' גזילה דהא מפורש בסוגיא בב"ב דף מ"ז דר"ה דאמר תלויה וזבין זביניה זביני פליג על רב ביבי דאמר דאפי' נתן הגזלן מעות לא קנה, ושם לא תי' הכ"מ וכאן כתב לתרץ דהרמב"ם סובר דר"ה באמת אינו חולק על רב ביבי ומחלק בין גזלן לאנס, אלא רב המנונא דאותיב לר"ה מסיקריקון לא סבר לחלק מגזלן לאנס וגמ' אהדר ליה לשיטתיה דר"ה לא ס"ל דרב ביבי, עוד תי' דאפי' נימא דר"ה פליג וסבר דבכל גווני זביניה זביני אפי' בגזלן אבל לדידן קיי"ל כרב ביבי, דאמר משמיה דר"נ דהלכתא כוותיה בדיני וכיון דקיי"ל נמי כר"ה דתליוה וזבין זביניה זביני ע"כ מחלקינן בין גזלן לאנס, והנה תירוצו הראשון ודאי לא מסתבר לומר דאנן ידעינן טפי מרב המנונא ומסוגיית הגמ' דלא מחלקי בין גזלן לאנס, אך תירוצו הב' היה מיושב אם היינו אומרים דבסתם לשון תליוה וזבין זביניה זביני משמע בכל גווני אפי' בגזלן, אבל לבד דלא משמע כן, דבלשון זה משמע רק דעכשיו קנה השדה, לבד זה הא מסיק בגמ' אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני וכלישנא דרב הונא, וא"כ מוכח נמי דבכל גווני. והנה בפ"ט מה' גזילה הארכתי בזה ואביא כאן רק עיקר ביאורי ליישב דעת הרמב"ם. והנראה בזה דהרמב"ם סובר דזה ודאי דמה דאמר רב נחמן בשם רב הונא דגזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה דהוא בכל גוונא דדוחק הוא לפרש כפי' התוס' דרב הונא מיירי באמרו בפנינו הודה ולא באמרו בפנינו מנה לו דא"כ לא הוי ליה למסתם ולומר דאין ראייתו ראיה כיון דמשכחת לה דראייתו ראיה, וכיון דרב הונא בעצמו סבר דתלוה וזבין זביניה זביני, ע"כ אנו צריכין לחלק בין אנס לגזלן, ומה דפריך הגמ' מדרב ביבי אדרב הונא הוא משום דצריך לבאר עיקר הבנת דברי הרמב"ם במה שחלק בין גזלן לאנס דאם נאמר דעיקר החלוק הוא דגזלן כיון שכבר נגזל ממנו הקרקע לא גמר ומקנה ודוקא באנס שהיא עתה ברשותו א"כ גם בלקח מסיקריקין וחזר ולקח מבעה"ב לא מהני נתן מעות, אבל יותר נראה דדוקא בגזלן דכיון שכבר גזל ממנו הקרקע דאף דהקרקע אינה נגזלת מ"מ בפועל אינה תחת רשותו ואינו רוצה להחזירה לו אלא שאנסו למכרה לו, א"כ כשמכרה לו מאונס ולקח דמים אינו אלא שהציל הדמים, אבל לא גמר ומקנה כלל כיון שכבר היא גזולה ואין זה מעשה מכירה, משא"כ בלקח מסיקרוקין וחזר ולקח מבעה"ב כיון דהלוקח אינו גזלן ויחזיר לו בדיינים, א"כ אפי' אם מכר לו מיראת הסיקריקין הוי מעשה מכירה, כיון שלקח מעות מהלוקח שאינו מחזיק הקרקע בגזל. והנה מדברי הרמב"ם מוכח כהסבר האחרון דהא כתב ואין דין הגזלן כדין האונס את חברו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום, ומוכח דלא רק בשביל שכבר גזלו ממנו הקרקע אלא בשביל שהאנס אינו רוצה לגזול וכיון שהלוקח מן הסיקריקין ג"כ אינו רוצה לגזול שפיר הוי מעשה מכירה בלקיחת הדמים. ולפי"ז קשה דכיון שהוכחנו לדעת הרמב"ם דלרב הונא דסבר תליוה וזבין זביניה זביני, וכאן אמר בסתמא דגזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה דמשמע אפי' הביא עדים שבפניהם מנה לו מוכרחים אנו לחלק בין גזלן ואנס, א"כ קשה בהא דאמר הגמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' לאפוקי מדרב וכו' דהא לקח מסיקריקין דינו כדין אנס ומהני ביה ראיה שבפניהם מנה, וא"א לומר דע"ז קאי מה דאמר רב הונא גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה, ולכן צ"ל דכל מה דאמר שם מאי קמ"ל תנינא וכו' לאפוקי וכו' הכל מדברי ר"נ והכי משמע דאם הוא מדברי הגמ' הו"ל להמתין עד סוף דבריו של ר"נ והו"ל לסיים מקודם מה דרב ביבי מסיים משמיה דר"נ, אלא דהכל הוא מדברי ר"נ דאמר אמר לי הונא, ובאמת ר"נ לא סבר כהא דאידך דר"ה דתליוה וזבין ולכן אינו מחלק בין גזלן לסיקריקין, ולכן ע"ז שפיר רב ביבי מסיים משמיה דר"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו דגם בלקח מסיקריקון ואמרו עדים בפנינו מנה לו לא קנה דלית ליה תליוה וזבין זביניה זביני, ולפימש"כ הוי מצי הגמ' להקשות מתחלת דברי ר"נ, אלא דאינו מפורש להדיא בדברי ר"נ דמיירי אפי' באמרו עדים בפנינו מנה לו, ולכן פריך מרב ביבי דאמר בד"א וכו' וקאי גם על לקח מסיקריקין כדאמר מעיקרא להדיא ומוכח דלא סבר תליוה וזבין זביניה זביני. ולכן ע"כ מוכרח דר"נ לפי"מ דמסיים רב ביבי ורב הונא פליגי ור"נ לית ליה כרב הונא אבל להלכה דקיי"ל כר"ה כדפסיק רבא הלכתא ובהא דאמר ר"ה גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה ודאי הוא בכל גוונא אפי' באמרו עדים בפנינו מנה לו, וע"כ אנו צריכין לחלק בין גזלן לאנס ור"ה לא קמ"ל כלל לדינא דסיקריקין דמתני' דסיקריקין ע"כ לא מיירי באמרו עדים בפנינו מנה לו, וכדאמר רב להדיא ל"ש אלא דאמר לו לך חזק וקני ופליג אשמואל בשטר אבל לא מיירי בנתינת כסף כיון דאית לן תליוה וזבין זביניה זביני, וע"כ דהא דאמר ר"ה גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה דהוא בכל גווני אפי' באמרו בפנינו מנה, לא קמ"ל מידי בדין סיקריקין ורק ר"נ הוא דאמר הכי, ולא תקשי מאי קמ"ל תנינא דזה גופא קמ"ל דאפי' באמרו בפנינו מנה לו לא קנה שאין דין הגזלן כדין האנס וכמש"כ הרמב"ם. ומיושב קושית התוס' ד"ה רב ביבי.
העידו עליו עדי המכר שבטל המודעא הרי המודעא בטלה, ואם אמר לעדי המודעא היו יודעין שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא ומודעי דמודעי שהכל בטל ואיני אומר כן אלא מפני האונס שאתם יודעין ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו. ואם אמר לעדי המודעא וכו', בפ"ו מה' גירושין הל' כ' כתב הרמב"ם וז"ל א"כ מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט הרי הן בטלים, והוא אומר הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וכו', וקשה למה לא כתב כאן תקנה זו, ומדבריו כאן וכן מדברי המ"מ שכתב ע"ז דברי הרשב"א שכ' ואלו שכותבין בבטול מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי דמודעי אינו כלום, ומשמע דאין שום עצה לזה זולת מה שהביא אח"כ בשם הרשב"א שיפסול עדי המודעא, איברא דהרשב"א חלק על הרמב"ם גבי גט הביאו המ"מ שם על דברי הרמב"ם שהבאנו וז"ל, אבל הרשב"א כתב עליו ול"נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה וא"ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפי' כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר עכ"ל, ולכן באמת תקנת הרמב"ם שם צריכה ביאור דמה בין לשון זה ללשון בטול מודעא וכמו שהקשה הרשב"א. והנראה בזה דהנה בהל' י"ט שם כתב הרמב"ם וז"ל וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ ונתנו לה בפני שנים אחרים ה"ז בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט, ודבריו צריכין ביאור במש"כ וזו היא מסירת מודעא על הגט דלמה לא יהיה מסירת מודעא בגט כמו במכר ומתנה שיאמר בפני שנים גט שאני כותב לאשתי הוא משום אונס, ואף דהיכי דידעינן באונסיה לא צריך מודעא, אבל המודעא תועיל היכי שאין אנו יודעין באונסו, ולכן נראה לומר דהרמב"ם סובר דבאמת אינו מועיל בגט מודעא אחרת לבד מזו שיאמר גט שאני כותב בטל הוא, וטעמא דמילתא הוא עפמש"כ בהל' ב' במחלוקת הרמב"ם והרשב"ם דהרמב"ם סובר דבמתנה לא צריך אונס כלל, והרשב"ם סובר דגם במתנה צריך אונס והרמב"ם כתב טעמו משום דאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, ונראה דדוקא במתנה אין הולכין אלא אחר דעת הנותן, אבל בגט אף דג"כ תלוי לגמרי בהבעל ואין האשה נותנת לו כלום מ"מ יש חילוק בין מתנה לגט עפ"מ דאיתא בירושלמי בגיטין פ' האומר הל' א' וז"ל ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אמר ליה תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, והנה אף דהמפרשים פירשו דזהו משום דילפינן מושלחה מ"מ אינו מבואר דהא ר' מנא אומר טעמא דמילתא שהיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה וצריך ביאור למה הגט הוא שלה קודם שתקבלנו. אכן נראה דכונת הירושלמי דבגט כיון שהבעל מחוייב לאשתו בשכ"ו אלא דאם יגרשנה נפטר, ולכן אם רוצה לגרשה הוי כמו שמקבלת דבר שהוא שלה דזהו זכותה שאם רוצה ליפטר מחיובו אליה, צריך ליתן לה גט, ולכן גם כאן אינו דומה גט למתנה דבמתנה אין להמקבל שום דו"ד עם הנותן והכל תלוי בדעתו ולכן אין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן ומהני מודעא אף שאינו אנוס כיון דמגלה דעתו שאינו נותן בלב שלם משא"כ במכירה כיון דהוא דבר השייך להמוכר ולהלוקח ולכן אף דאם המוכר לא ירצה להקנות לא יקנה הלוקח מ"מ אין הולכין אחר דעתו במה שלא אמר להלוקח, וכן מצינו לענין דברים שבלב היכי דאיכא אומדנא שלא פירש, לפימש"כ בפי"א הל' ט' דשיטת הרמב"ם לחלק בין מכר למתנה משום דבמכר אין הולכין אחר דעת הנותן לבד, ובמתנה תלוי הכל בדעת הנותן ולכן כ"ז דלא ידעינן באונסיה לא מהני מודעא, ולפי"ז כמו דלא דמי גט למתנה דגט עושה שליח לקבל משום דהוי כמו שעושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, דאם רוצה לגרשה מוכרח הוא ליתן לה גט, לכן גם לענין זה לא דמי למתנה דבמתנה אם נותן לו ואינו בלב שלם אינו מגרע מהמקבל שום דבר אבל בגט כשיתן גט לאשתו ויחזיק אותה איזה זמן למגורשת ולא יתן לה שכ"ו ואח"כ יודיע לה שלא גירשה בלב שלם הרי גרע אותה קודם מחיובו, ולכן לא דמי כלל למתנה ואין הולכין אחר דעתו לבד ולא מהני מה שיאמר מקודם בפני עדים שנותן הגט שלא ברצונו אם לא היכי שהוא באמת אנוס ולענין זה דמי גט למכר, והיכי שהוא אנוס אינו צריך למודעא דבמכירה צריך למודעא משום דתליוה וזבין זביניה זביני אבל בגט הא סגי לבטל באונס לבד. ומבואר עכשיו מש"כ הרמב"ם וזו היא מסירת מודעא על הגט דבגט לשיטתו הוי מסירת מודעא באופן אחר מבמכר ומתנה דבמתנה הוי מודעא כשיאמר שנותן שלא ברצון, אבל בגט א"א דאם ידעינן באונסו לא צריך למודעא ואי לא ידעינן באונסו באמת לא מהני דלא דמי למתנה שגם גילוי דעת מהני, ומה שאומר שהוא אנוס אינו נאמן דהרמב"ם הא אינו מפרש הא דאמר בגמ' ואי דגיטא ומתנה גלויי מילתא בעלמא כפי' הרשב"ם דודאי היה אנוס, ובעיקר סברת הרשב"ם דצריך להאמינו דאם אינו אנוס מי דחקו ליתן הגט והמתנה, כבר הקשו בש"מ דבגט שמא נתנו לו קרובי האשה מעות ובמתנה שמא בקש ממנו אדם גדול שאינו יכול להשיב פניו, וכונתו דמ"מ אונס לא מיקרי, עכ"פ הרמב"ם אינו סובר דבגט ומתנה הוא ע"כ אנוס דהא כתב להדיא במתנה אפי' אינו אנוס. והנה הרמב"ן בחידושיו בב"ב דף מ' כתב על דברי הרשב"ם וז"ל ולפי דעתי יפה כיון שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל, אם נאמר בטל שליחות של סופר ועדים כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחין וכו' ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם דאמר התם בהשולח נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטל דחוזר ומגרש בו ואפי' אמר בפי' קודם שבא לידי שליח אני מבטל הגט לעולם לא אמר ולא כלום וכו' ולאפוקי ממאן דמפרש דמסתמא לשליח הוא דקאמר ולא על הגט עצמו, אבל במפורש אפי' הגט נפסל, עכ"ל, והנה מה שכתב ולאפוקי ממאן דמפרש, זו היא שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין הל' כ"א דאם היה הגט ביד הבעל וכן אם פירש ואמר הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם ולכן לשיטתו סובר דמהני ביטול הגט קודם כתיבה וזה אינו בשביל שלא נתן הגט ברצון דזה לא מהני כמו שביארנו אלא מדין בטול דמהני גם קודם כתיבה. ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין שכתב מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט הרי הן בטלים והוא אומר הן, שהקשה הרשב"א דלמה יועיל הרי הוא יכול מקודם לבטל גם בטול זה דהא הרמב"ם אינו סובר דבטול האחרון שמבטל כל הבטולים מועיל וכן נבאר טעמא דלא כתב זה כאן גבי מכירה, ונראה דלפימש"כ דמה שאינו נותן הגט ברצון כיון שלא הודיע זה להאשה אינו מועיל כיון שאינו אנוס, ומה דמהני בטול קודם כתיבה הוא משום דבטול מהני מצד עצמו והוא חלות מיוחדת דיכול לבטל עצם הגט כמו דיכול לבטלו אחר כתיבה, א"כ מה דמהני כשמבטל מעיקרא כל בטול מודעא שיבטל בשעת נתינת הגט זהו ג"כ מגדר בטול הגט, דכיון דמודעא הוא בטול הגט וכשמבטל המודעא הוא בטול על הבטול, וכשמבטל מקודם בטול המודעא הרי הוא כמו שאומר שהוא מבטל הגט כיון שאומר שמה שאבטל את בטול הגט יהיה בטל, וא"כ בלשון זה מפורש דבטול הגט יתקיים אבל תקנת דבר זה שכתב הרמב"ם שהוא מבטל כל הדברים שמסר שגורמים כשיתקיימו לבטל גט, אם יבטל מקודם בטול זה אינו מפורש בטול הגט דהא לא בטל אלא דברים הגורמים וכשמבטל בטולו של הדברים הגורמים אינו מפורש בזה שמבטל הגט ובפרט שהרמב"ם כתב לבטל "גט" ולא כתב לבטל הגט או לבטל גט זה, ונמצא שלא ביטל אלא דברים הגורמים לבטל גט בעלמא וממילא כשמבטל בטול זה אינו מפורש כלל שמבטל הגט הזה ואין כאן אלא גילוי דעת שאינו רוצה שיתקיים הגט, ואף דנוכל לדון הא עכ"פ מבטל דברים אלו שיאמר אח"כ וממילא יצא בטול גט, ע"ז נוכל לומר דבטול דברים לא מצינו כלל ומצינו רק בטול גט שהוא יכול לבטל את הכריתות, ובזה אפשר לחלק מס"ת שאינו יכול לבטל כמו שהקשו בתוס' ריש השולח, דס"ת כיון שנכתב לשמה הרי היא ס"ת כשרה ואינה תלויה בדעתו כלל. אבל גט צריך שיהיה עומד להיות ספר כריתות וכשמבטלו ואומר שיהיה כחרס אינו עומד להיות ספר כריתות ובטל שם כריתות ממנו והרמב"ם סובר יותר דגם מקודם יכול לבטלו, ולכן לא מהני לבטל בטול מודעא אלא באופן שבלשון הבטול יהיה שהוא מבטל הגט, אבל כשהוא מבטל הדברים שאמר בתקנת דבר זה שאין בבטול זה מפורש לבטל הגט לא מהני בטול על הדברים לבד ואין לנו אלא גלוי דעת שאינו רוצה בהגט, וכבר כתבנו בשיטת הרמב"ם דמה שאינו רוצה לא מהני גבי גט. ועכשיו מיושב שפיר מה דלא כתב הרמב"ם זו התקנה לגבי מסירת מודעא על מכר דבאמת לא מהני דמסירת מודעא על מכר אינו מגדר בטול אלא שמודיע שאינו מוכר אלא מפני האונס ולהוציא מדין תלויה וזבין זביניה זביני שמגלה דעתו דלא גמר ומקני, א"כ מה יועיל כשיאמר זה הא אינו אלא מפני האונס ובודאי גם דברים אלו בטלין והמכר בטל. והנה במה שכתבתי בבאור דברי הרמב"ם דבגט לא משכחת מודעא אלא בבטול הגט העירני ח"ג הגאון מוהריח"ס שי' דהא משכחת לה בגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דבזה כבר הוי כמו במכירה דאונס לבד לא מהני דהא אמר רוצה אני וכי מסר מודעא מהני, אלא דבאמת בדברי הרמב"ם פ"ב מה' גירושין לא הוזכר דין זה דמהני מודעא בגט שכופין אותו, והנה בערכין דף כ"א איתא אמר רב ששת מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעא פשיטא ל"צ דעשאוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא, ודברי הגמ' צריכין ביאור דמה אמר ל"צ דעשאוה ואירצי דבודאי זהו דין מודעא שמוסר מודעא על גט שיתן אח"כ ולא אמרינן דכשנתן אח"כ בטליה למודעא, אך הבאור הוא דדין רוצה אני דצריך שיאמר כשכופין אותו יש להסתפק אם הכונה שיאמר שרוצה גם בלא כפיה או דהכונה דע"י הכפיה כבר נתרצה, והיינו דאף דאם לא היו כופין אותו לא היה רוצה, אבל לאחר שכפו אותו מרוצה שיתקיים הגט וזהו סגי להיות נקרא רצון, והנה אם היינו מצריכים רצון ממש שגם בלא הכפיה רוצה א"כ אין שום ביאור לדברי הגמ' במה דאמר א"כ ליתני כופין אותו עד שיתן, דהא אם היינו אומרים דפי' רוצה אני שרוצה גם מעצמו א"כ איך ליתני כופין אותו עד שיתן, הא בלא רוצה אני לא מהני כלל, אכן כבר כתבתי בפ"א מה' גזילה דמד' הרמב"ם בטעמא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא הוי אונס משום דע"י הכפיה כפה יצרו הרע ולא מיקרי זה אונס מוכח מדבריו דאין אנו מפרשין מה דאמר רוצה אני שהוא רוצה גם בלא כפיה אלא דמכיון דיש צד רצון לקיים המצוה ויש צד המונע וזהו יצרו הרע, ולכן כאשר כפו אותו והוא אומר רוצה אני מיקרי רצון. ולכן באור דברי הגמ' דכיון דבאמת נתן מתוך כפיה ורק דמשום דאיכא מצוה לשמוע דברי חכמים אנן סהדי דנתרצה מתוך כפיה א"כ מה מועיל המודעא הקודמת הא מקודם לא כפו אותו ועכשיו מתוך היסורים מתרצה וע"ז אמר דא"כ לא היה צריך כלל שיאמר רוצה אני כיון דאנן סהדי דמשום סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים נתרצה, וע"כ דהך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא מהני אלא כשאומר שרוצה וא"כ כשמסר מקודם מודעא על הרצון הזה מהני המודעא וצריך דוקא לבטל המודעא, ונמצא דעיקר תי' הגמ' על מה דמקשה פשיטא דאמר ל"צ דעשאוה ואירצי הוא במה דמוקים בגט שניתן ע"י כפיה ולא בסתם גט, ולפי"ז קשה על הרמב"ם במה שהשמיט ולא הביא הך דינא דבגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני צריך בטול מודעא. ונראה דמש"כ לפרש ד' הגמ' במה דאמר מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא. דזהו בדרך הוכחה דמדצריך רוצה אני ובלא אמירתו לא אמרינן דרוצה לשמוע דברי חכמים, לכן אם מסר מודעא על אמירתו מהני אין זה מכוון בפשטות לשון הגמ' דבפשוטו במה דאמר מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא משמע דבאמת אין צורך לאמירת רוצה אני אלא לצורך בטול מודעא, אבל אם לא מסר מודעא סגי במה שיתן הגט דבסתמא נאמר כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ודאי גמר ומגרש ולכן דעת הרמב"ם לפרש כן דרב ששת ע"כ לא סבר דבעינן רוצה אני היכי דלא מסר מודעא וכיון דפשטות הסוגיות בקדושין דף ו' ובב"ב דף מ"ח דמייתי המשנה כפשטה דצריך שיאמר רוצה אני, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין בסתם דבגט שכופין אותו צריך שיאמר רוצה אני, לכן אין לנו להוכיח ממתני' דבגט זה מהני מסירת מודעא שיודיע להעדים שהוא אנוס שבשביל אונסו יאמר אח"כ רוצה אני, כיון דידעינן וחזינן שהוא אנוס ומ"מ אמרינן שנתרצה אגב אונסו, וכמו שביאר הרמב"ם דע"י היסורין כפה יצרו הרע וממילא רוצה באמת מצד יצרו הטוב לכן מה מהני מודעא, ודחה הרמב"ם מימרא דרב ששת כיון דפשטות הסוגיא דבקדושין ודב"ב לא סברי הכי וכנ"ל. ואפשר לבאר עוד יותר דהנה במה במפרש בגמ' דמה דאמר במתני' עד שיאמר רוצה אני היינו דמבטל ליה למודעא קשה איך נפרש רישא דתנן גבי קרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאיזה מודעא שייך התם ולענין מה ימסור המודעא דמה ירויח מזה שיברר בעדים שהקרבן היה שלא ברצונו, ואין לומר שיגבה העור דאדרבא ב"ד ימשכנו אותו להקריב קרבן חדש, וע"כ דסבר בגמ' דבקרבנות דכתיב לרצונו הוא דוקא כשיאמר רוצה אני וכדתניא שם יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל בגט לא כתיב לרצונו ולכן סבר רב ששת דסגי בזה שיהיה גומר ומגרש, ולכן מפרש מה דתנן בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני דהיינו עד דמבטל ליה למודעה, אבל הרמב"ם בפ"א מה' גירושין הלכה ב' כתב וז"ל ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, וכיון דגבי גט נמי איכא קרא דבעינן לרצונו א"כ ע"כ הוי כמו בקרבנות דגם בלא מסר מודעא בעינן שיאמר רוצה אני וכדמוכח מפשטות הסוגיות דקדושין ודב"ב, ולכן פסק דלא כרב ששת ולא מהני מודעא שיאמר שהוא אנוס גבי אלו שכופין אותם, ומיושב מה שכתב בפ"ו דמסירת מודעא על הגט הוא דוקא בטול הגט וכמו שבארנו.