דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה ולא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם גבוהות עשרה טפחים אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג, הרחיק את הגג מן הדופן שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה סמוך לגג הרי זו כשרה. הנה במה שכתב רבינו ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג מוכח דאם היו מרוחקים אפי' פחות משלשה טפחים מן הגג פסולה. וכן הביא המאירי וחולק ע"ז וז"ל יש אומרים שכל שהמחיצה רחוקה מן הסיכוך אע"פ שהיא מחיצה כשרה שהרי יש בה מחיצה עשרה צריך מ"מ שתהא מכוונת תחת שפת הסכך דתרתי לא אמרינן ר"ל שנכשיר בה הרחקה מתחתיה מתורת גוד אסיק והרחקה מצדה מתורת לבוד לא ואם הם נסעדים בה מדבריהם של גדולי המחברים שכתבו בזו של משלשל דפנות אם גבוהות מן הארץ עשרה אע"פ שהסכך גבוה מהם הרבה כשרה ובלבד שיהיו מכוונות תחת שפת הסכך ואין זה נראה שכל בתוך שלשה כיוון הוא והרי התרנו לבוד ודופן עקומה מכמה רוחות עכ"ל, ודבריו אינם מובנים במה דפשיטא ליה דאמרינן לבוד ודופן עקומה והר"ן הוכיח בסוגיא דלבוד באמצע דלא אמרינן לבוד ודופן עקומה, ונראה דכוונתו דכל סוכה שניתרת בדופן עקומה ע"כ נמצאו בה נקבים שההיתר הוא בדין לבוד, אכן יש לחלק כמו שחילק הגרעק"א בתשובה סי' י"ב בין אם אפשר לדון הלכה אחד בלא השני אז בודאי מהני להכשר סוכה ע"י שני ההלכות ורק בכאן א"א להכשיר מדין לבוד קודם שנבוא לדון גוד אסיק וכן במה דכתב הר"ן דא"א לומר דופן עקומה קודם שנאמר גוד אסיק או לבוד בזה לא אמרינן שני ההלכות. והנה זה מבואר במה שהצריך הרמב"ם מכוונות שלא יהיה הסכך קצר ואינו מגיע למקום שכנגד הדפנות, אבל אכתי אינו מבואר מה שכתב מכוונות תחת שפת הגג והו"ל לכתוב תחת הגג ומוכח מדבריו דבעינן מכוונות ממש תחת שפת הגג ואף אם עומדין תחת הגג פסולה, ונראה עפ"י מה שכתב בפ"ה הל' כ"א והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד וכתב שם הכ"מ דכוונתו שאם בגגה של עליונות יותר מטפח צריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור, והלח"מ שם כתב דאין כוונתו אלא שלא יהיה העליון על התחתון, ובודאי פשטות דברי הרמב"ם הוא כמש"כ הכ"מ וכן מוכח מדבריו בפי"ז מהל' שבת הל' כ"ה שהביא הלח"מ שכתב ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו, ומוכח דעכ"פ בדרך זה אמרינן חבוט רמי שיהיה באופן זה זו בצד זו. ויש להביא ראיה לזה מהשגת הראב"ד בפט"ז מטומאת מת הלכה ו' במש"כ הרמב"ם היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא וכתב הראב"ד וכן ע"ג קורה התחתונה, ועיין שם בכ"מ, ואם נימא דמה שכתב מכוונות היינו אפילו אם העליונות רחבות יותר מאויר שבין התחתונות ונמצא שהעליונות מכסות קצת את התחתונות וא"כ איך יתכן לומר דאם הטומאה על קורה התחתונה תמיד עד לרקיע טמא דהא יתכן שהקורה העליונה מכסה וחוצץ וע"כ דהקורות העליונות מכוונת ממש כנגד האויר שבין קורות התחתונות. אלא דלפי"ז היה אפשר לומר לכאורה דזהו דעת הרמב"ם ואיירי דלא היו מכוונות ממש והעליונות רחבות יותר, דבמכוונות ממש דברי הרמב"ם תמוהין וכש"כ הכ"מ דמ"ש עליונה מתחתונה, ועפי"ז יהיה ראיה להיפוך מדברי הרמב"ם. אלא דבאמת גם הרמב"ם ודאי כונתו מכוונות ממש ומה שכתב היתה הטומאה על העליונה זהו משום דמה דתנן כנגדו עד לרקיע טמא, הוא אינו דוקא כשהאהיל טהור שנטמאה אלא דגם אם האהיל דבר המאהיל על הטומאה ועל דבר טהור ג"כ טמא, ובזה לא נוכל לומר כנגדו עד לרקיע דהא אם האהיל אוהל טפח על הטומאה טמא לאו דוקא כנגדו אלא גם כנגד העליונה דהא אמרינן חבוט רמי ולכן מפרש הרמב"ם דהוא דוקא על העליונה דאז דוקא כנגדו, וחזינן מכאן דדין חבוט רמי הוא דוקא דכשעשה חבוט רמי יהי' זה בצד זה דבכהאי גוונא אמרינן חבוט רמי ומדוייקים דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' סוכה וכמש"כ הכ"מ. ובזה נראה לבאר מה שכתב הרמב"ם ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג שבאמת גם בהל' י"א גבי נעץ ארבעה קונדיסין כתב על ארבע זויות הגג וכתב הואיל והסיכוך על שפת הגג וכתב עוד כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך ונראה דהביאור הוא דמה דאמר הגמ' גבי עמוד דבעינן מחיצות הנכרות כתבו התוס' דלא דמי לגג דהמחיצות נכרות בבית אבל באמת אינו מיושב דהמחיצות לתוכן עשויות כדאמר בשבת דף ח' אבל מבחוץ אין כאן מחיצות נכרות אלא גוד אסיק לכן סובר הרמב"ם דהחילוק הוא דצריך דוקא שיהיה זה כנגד זה דאז דוקא הוי נכרות ולכן בעמוד שהוא באמצע הסוכה לא הוי נכרות ועכשיו מבואר גם כאן דאף דאמרינן גוד אסיק בעינן דוקא שיהיו תחת שפת הסכך.

סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו ביטלם מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט ואין צריך לומר עפר וביטלו אבל בעפר סתם אינו מיעוט. כתב המ"מ ויש מי שכתב דעפר לא בעי ביטול אלא כל שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג סגי ודעת רבינו כדעת ההלכות דבעינן ביטול גמור ופירוש ביטלו שדעתו להניחם שם לעולם ופי' אין עתיד לפנותו תוך שבעת ימי החג ויש בזה פירוש אחר וזה עיקר, עכ"ל. ורש"י פירש בדף ד' ע"א תבן וביטלו בפיו לז', תבן ואין עתיד לפנותו ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא ביטלו ממש בפיו, עכ"ל, וכתב הרא"ש כל ביטול דשמעתין פירש"י לז' הימים ור"ח ורבינו אבי העזרי פירשו עד עולם, ונראה כפירש"י דביטול דהכא כל זמן מצות סוכה דומיא דכותל וחריץ שבין ב' חצרות דפרק חלון בדף ע"ח ע"ב דלא בעי ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם דבר שאינו ניטל בשבת ממעט אבל דבר הניטל אינו ממעט, עכ"ל. והנה בזה יש לומר עפ"י דברי התוס' דכתבו בהא דאמרינן דכרים וכסתות לא הוי מיעוט אע"ג דבטלינהו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולא דמי לארנקי דפרק חלון דאיכא למ"ד דאפילו ארנקי מבטל אינש, וביאר הפ"י כוונתם משום דהתם סגי בביטול לשבת אחד אבל הכא בעינן ביטול לשבעת ימי החג ואין דרך בני אדם לבטל כרים וכסתות לשבעה וכתב הפ"י דלשיטות הסוברים דבסוכה בעינן ביטול לעולם צריך לומר דסברי דלענין שבת נמי לא קיי"ל כר"ה בדר"י אלא כאינך אמוראי דסברי שם בעירובין דלא אמרינן האי סברא דהנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש, ומהאי טעמא גופה דבעינן ביטול לעולם, אכן זה לא יתכן לפי שיטת הרמב"ם דפסק דבסוכה בעינן ביטול לעולם וכמו שפי' המ"מ ובפ"ג מעירובין מוכח להדיא דפסק כר"ה דכל דבר שאינו ניטל בשבת ממעט. והנה התוס' בעירובין ע"ח ע"ב הקשו אהא דאמרינן גבי חריץ שבין ב' חצרות דאם מילאוהו בדבר הניטל בשבת אינו ממעט, הא אמרי' בשבת ק' ע"א בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ד' ומלא פירות וזרק לתוכו פטור דהפירות מבטלי מחיצתא, ותירצו דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל, והקשו דא"כ מאי מדמי לה לאהלות דהוי דאורייתא, וכן קשה מההיא דאהלות אההיא דשבת והניחו בקושיא, ועל עיקר תירוצם לחלק בין דאורייתא לדרבנן כבר הקשה הגאון יעקב דזה היה שייך אם מדרבנן יהיה לחומרא אבל הכא הא אמרינן דדבר הניטל מערבין שנים ואין אוסרין זע"ז וע"כ משום דהוי מחיצה, ומדאורייתא הא מבטלי מחיצה. ונראה דבאמת גם לענין שבת אם ימלאו בית עם פירות ויזרק לתוכו לא נימא דהוי כרמלית כמו בית שאין תוכו י', דלא דמי לבור ברה"ר, משום דדין מחיצות דצריך לענין שבת צריך שיהיה רשות בפ"ע ושיהא מובדל מרה"ר ואם יעשו הרה"י שוה לרה"ר וישתמשו בו ביחד או אפילו בדוחק קצת אבל אין בו המחיצות הגמורות של י' טפחים שמבדילו לגמרי מרה"ר אין בה דין רה"י אפי' לשעה ולכן בור שמילאוהו פירות כיון דאם ימלאוהו פירות על כל גדותיו אפי' לשעה הוי לאותה שעה כמו שסתמוהו ואינו מובדל כלל מרה"ר שיוכלו לילך דרך הפירות ולכן אף דלא בטל הפירות ונשארו המחיצות של הבור מחיצות גמורות אבל כיון שאינו מובדל מרה"ר לא מהני מחיצות ואפי' לא סתמו כל הבור אלא מיעטו מי' טפחים גם אז לא הוי רה"י דרה"י צריך שיהיה מובדל בעשרה טפחים אבל בית שמלאוהו פירות כיון דלענין מובדל הוא מובדל מרה"ר ורק דחסר אויר שיהיה לו דין רשות בזה שפיר נימא דכיון דלא נתבטלו הפירות לא בטל דין אויר ויש לו דין רשות, וכ"ז אמרינן לענין דין רה"י אבל בעירובין לענין דין דמערבין שנים דאמרינן דחריץ שבין ב' חצירות מערבין שנים ואם מלאוהו תבן אינו ממעט ואם מלאוהו עפר ממעט התם היינו טעמא דאף דנתבטל דין רה"י מן החריץ אבל כאן לא צריכנן לדין רה"י של החריץ אלא לדין מחיצה וכיון דהמחיצה לא נתבטל ורק דבשעה שמלא תבן אפשר לומר דעכ"פ אין כאן דבר החוצץ ואינו מבדיל בין חצר זה לזה מ"מ כיון דאח"כ יטלו אמרינן אין מערבין אחד כיון דלא יועיל העירוב על כל השבת ולא קשה על סברא זו מהא דאמרו בגמ' גבי מתבן שבין ב' חצירות דמערבין שנים ואין מערבין אחד ומחלק הגמ' בין לעשות מחיצה ללסתום המחיצה, דאדרבא היא הנותנת דכיון דאנו רואים דאם יש זמן בשבת דאין החצירות מחוברין אמרינן דמערבין שנים ולא אמרינן דכמו בחצר אחד אין מערבין שנים משום דכל אחד אוסר על חבירו ה"נ כאן לא יערבו שנים, ולא יערבו לא אחד ולא שנים, וע"כ כיון דאיכא עכ"פ מחיצה סגי בהך מחיצה לחלק בין החצירות דלענין דין מחיצה דעירובין סגי נמי בדין מחיצה כמו דמהני צוה"פ וגוד אחית אף דבמציאות אין הבדל, (ויש לעיין בדמיון זה דצוה"פ וגוד אחית דאפשר מהני נמי לענין מחיצה דאורייתא, והנה צוה"פ משמע דלא מהני, ויש לעיין גם בזה לשיטת הרמב"ם דשלש מחיצות אינו חייב מדין רה"י אם צוה"פ הרביעית עושה רה"י) ובמתבן דמערבין שנים אף אם יטלו המתבן יהיה מותר גם אח"כ למ"ד שבת הואיל והותרה, עיין דף י"ז ודף צ"ד. ועוד נראה דבאמת לא צריכנן לההסבר משום דעירוב צריך להיות מועיל על כל השבת, דכיון דנימא דדין מחיצה סגי לחלק בין חצר לחצר אף שאין הבדל א"כ כל זמן שלא נתבטל שם מחיצה מהני לערב שנים ואין אוסרין זע"ז ובמתבן דמערבין שנים משום דעכ"פ עכשיו איכא מחיצה דמחיצה אף דאפשר ליטלה הוי מחיצה דלא גרע ממחיצה של ב"א, ואח"כ כשיטלו המחיצה יהא תלוי במחלוקת אי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה, ונמצא עכשיו דעיקר החילוק מפירות דמבטלי מחיצה לענין דין רה"י, משום דחלוק גדר דין מחיצה מגדר מובדל מרה"ר, דלענין דין רה"י לא סגי בדין מחיצה אלא צריך שיהיה מובדל מרה"ר וגבי עירובין סגי בדין מחיצה, וניחא עתה קושית התוס' מה דמדמה הא דאהלות לכאן משום דהכא מיירי לענין לבטל המחיצה, אלא דמ"מ אליבא דר"ה בדר"י דקיי"ל כוותיה אמרינן דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט ועושה סתימה והיינו כיון דלדין רה"י אין שם רשות ע"ז ולא מהני המחיצה כלל, ונימא דגם לענין דין עירובין תלוי בזה כיון דאין סתימה וחציצה בין ב' החצירות לא מיקרי מחיצה, ונמצא דמשום הכי גבי עירובין תליא בדין דבר הניטל משום דכיון לענין דין רשות אזלינן בתר הבדל מרשות לרשות, ולכן אף שכתבנו דדין מחיצה לא נתבטל כיון דלא בטל הסתימה מ"מ כיון דכל השבת תהיה הסתימה ולא יהיה הבדל בין רשות זל"ז לא מהני בכאן דין מחיצה כיון דעכ"פ אפשר לילך מזה לזה לכן אוסרים הא' על חבירו אבל אם עומד ליטלו אז לא חשיב כלל והוי כמאן דליתא והמחיצה מחלקת הרשויות. ונמצא לפי דברינו דמעיקר הדין היה צריך להיות מחיצה אף אם אין דעתו ליטלו בשבת כיון דלא ביטלו לגמרי איכא עלה דין מחיצה כנ"ל אכן מדברי התוס' הנ"ל משמע להיפוך דמעיקר הדין היה מהני אפילו סתימה בפירוש דפירות נמי מבטלי מחיצתא, והיינו כיון דעכ"פ עכשיו אין הבדל בין החצרות אוסרים זע"ז וע"כ דמערבים אחד ואף דאח"כ כשיטלו הפירות יהיה מחיצה ביניהם ואיך מהני מה שיערבו בחצר אחד כיון דיהיה הפסק מחצר זל"ז בזה ג"כ נוכל לומר או דשבת כיון דהותרה הותרה או דבאמת יהיה אסור בחצר שהופסק ממנה העירוב, עכ"פ לא קשה מה דמייתי ע"ז בגמ' ממתני' דאהלות דמזה מוכיח רק לענין דינא דביטול דכיון דבמתני' מחלק בין תבן לעפר ומוכח דסתם עפר בטל ובמתני' דאהלות מוכח דסתם עפר נמי לא בטל. והנה לפי דברי התוס' דמעיקר הדין אף אם דעתו ליטלו בשבת חוצץ אלא דמדרבנן חלקו בין ביטלו ללא ביטלו, ומשמע דסוברים התוס' דהחומרא היא לחלקם ולעשותם שתי רשויות ואף דמצד אחד קולא הוא דאין אוסרים זע"ז, אבל יש בביאור דברי התוס' דבאמת כיון דלא נתבטל המחיצה ואיכא עלה שם מחיצה הוי כב' חצירות וכנ"ל אלא דבדבר שאינו ניטל בשבת ס"ל לר"ה בדר"י כיון שאינו מובדל ויכולים לילך מזה לזה הוי אחד, לכן מעיקר הדין היה צריך להיות כחלון וסולם דתליא ברצו ואף בדבר הניטל דעכשיו אינו מובדל ויכולים לילך מ"מ לא עדיף מסולם ותליא ברצו אלא דהחמירו חכמים שלא לערב אחד ומה דמערבין שנים אף שהפירות מונחים זהו משום דתליא ברצו, ולפי"ז נתברר דהוא הסבר אחד ואין חילוק בין מה שביארנו לדברי התוס', וזהו מה שכתבו התוס' בדף פ"ד ע"א ד"ה כיון ומסיק בפירות של טבל שאינן ניטלין בשבת ולא דמי לעפר כו', והיינו דעכ"פ מהני הא דאינו ניטל לעשותו כדין סולם, ולפי"ז מבואר דהתוס' בדף פ"ד אין חולקין על התוס' דדף ע"ח ולא כהגאון יעקב שעשה מחלקת ביניהם. ובזה מיושב פסקי הרמב"ם דפסק בעירובין כר"ה בדר"י דביטול לשבת הוי ביטול והכא בסוכה מצריך ביטול לעולם דבאמת לא נתבטל דין המחיצה היכא דלא ביטלו לעולם ובסוכה בודאי בעינן שיתמעט שם מחיצות הסוכה שיהיו כמו פחות מכ' אמה ולכן צריך ביטול גמור אבל לענין עירובין כיון דאינו מובדל הוי חצר אחד כנ"ל. והר"ן מביא ראיה דלא בעינן ביטול אלא לשעה מהא דאמרי' בפט"ו דאהלות דלכרי של תבואה מהני ביטול ואמאי לא אמרינן דבטלה דעתו וש"מ דלא בעי ביטול אלא לשבעה גבי סוכה והתם כ"ז שהטומאה שם ומשו"ה מהני ביטול לכרי של תבואה דמצוי שיניחם זמן מסוים אבל כרים וכסתות אין מבטלם אפילו לשבעה. ובאמת יש לעיין בסברת הר"ן הא גבי כרים וכסתות אם מבטלם לקרקעות הסוכה אסור לו ליטלם כל ימי החג כמו דפנות ועצי סוכה, וא"כ הוי כמו הא דאמרי' בעירובין הנח לאיסור שבת דאפי' ארנקי מבטל אינש ופירש"י משום דאינו ניטל בשבת וא"כ ה"נ אמאי לא יהיה אסור ליטלו כיון דמבטל בזה מצות סוכה, ואין לומר כיון דמעיקרא אמרינן דביטולו לא מהני משום דבטלו דעתו וא"כ ממילא מותר לו ליקחם ואינה מתחלת כל עיקר דין סוכה כיון דאינו עשוי לבטל כרים וכסתות, אבל באמת זה אינו סברא כלל דאטו מי לא משכחת במי שאין לו סוכה בלילה הראשונה אלא זו ומרוצה לבטל הכרים וכסתות לשבעה ימים ושלא ליקחם ומעשה בר"ג שקנה אתרוג באלף זוז, ואמאי נימא בטלה דעתו אטו לא חשיבא מצות סוכה לבטל עבורה כרים וכסתות וע"כ דטעמא דאמרינן הכי משום דאחר שכבר יצא במצות סוכה יכול עכ"פ ליקח הכרים וכסתות ולא שייך לתלות זה בגדר תנאי דאפילו נימא דמהני עכשיו ביטול מ"מ יכול לחזור אח"כ וליטלם ולא יתבטל מצות סוכה למפרע דלא שייך בזה תליא במעשה שיעשה אח"כ דדין ביטול אינו אלא לשעתה ומש"ה שפיר אמרינן דאפילו אם בדעתו עכשיו שלא ליטול ומרוצה לבטלם בטלה דעתו דבודאי אח"כ יחזור ודעתו עכשיו אינה חשובה כלל, וא"כ יקשה שפיר על דברי הפוסקים שמפרשים דביטול הוי לשבעה דהא צריך להיות מהני לשבעה בכרים וכסתות ולא נימא בטלה דעתו כיון דאח"כ יהיה אסור ליטלם כמו עצי סוכה והוי שפיר ביטול לשבעה כמו דאמרי' לענין שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש. והנה ח"א העיר דיש לתרץ דאיברא דלא יוכלו להשתמש בכרים וכסתות אבל עכ"פ יקח אותם מהסוכה שלא לדרוס עליהם ובזה לא מהני איסור דמוקצה, אבל מדברי הר"ן שם בסוכה לא משמע כן אלא דטעמא דבטלה דעתו הוא משום דאין אדם מבטלם כל שבעה בשביל שצריך הוא להשתמש בהן ומשתמש בהן תדיר וא"כ קושיתינו במקומה עומדת. הרמב"ם בפט"ו מאהלות במשניות גורס בית שמלאוהו עפר או צרורות בטלו ופי' שבטל הבית ואין לו דין אוהל להאהיל על מה שבתוכו אלא יש לו דין טומאה רצוצה והוא דלא כגירסת הש"ס בסוכה.

בנה איצטבה בה כנגד דופן האמצעית על פני כולה אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה כשרה, בנה איצטבה כנגד דופן האמצעית מן הצד אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות פסולה פחות מארבע אמות כשרה, בנה איצטבה באמצעה אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח פסולה פחות מארבע אמות כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה והרי מן האיצטבה ועד הסיכוך פחות מעשרים אמה, בנה בה עמוד - ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין אלו מחיצות הנכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא דפנות. בנה איצטבא באמצעה, עי' בדברי המ"מ והכ"מ האריך בזה וקוטב הדברים מה שיש להעיר על הכ"מ הוא דמה שצירף דין דפסל היוצא מן הסוכה לא משמע כלל שהמ"מ מכוין לזה דא"כ אין שום נ"מ איך לפרש דין דופן עקומה, והעיקר הוא שאין ביאור לדברי הכ"מ דאם המ"מ מכוין לפי' שסתר רש"י דלא נימא שהדופן נעקם והוא עומד תחת הסכך הכשר וא"כ כאן נמי כאילו הדופן נתעקם והוא עומד סמוך לאיצטבא וא"כ מנין פשוט לו דלפ"ז יהי' מותר לישב גם חוץ לאיצטבא דהא חוץ לאיצטבא ע"כ הוא גבוה יתר מכ' אמה. והנה מה דפשוט להכ"מ דאם נפרש כפי' הרמב"ם בפ"ה בודאי אסור לישב תחת דופן עקומה הנה כבר הארכתי דאפשר דמותר לישב תחת דופן עקומה וראי' מהעושה סוכתו כמין צריף דכתב המ"מ בהל' ז' דמותרת הסוכה אף שאין סכך אלא טפח אחד ומוכח דמותר לישב תחת הדופן וא"כ אמאי לא נימא דמותר נמי לישב תחת דופן עקומה. והנה מקודם צריך לבאר מה דסותר הרמב"ם בביאורו דבפ"ה כתב כאילו הגג הוא דופן וכאן כתב כאילו המחיצות נוגעות באיצטבא, ונראה דהוא עפ"מ שכתבו התוס' בריש שבת דגבי סוכה צריך שיהיו המחיצות סמוכות לסכך, ונוכל לומר עוד דבאמת צריך שיהיו המחיצות סמוכות לסוכה ולא רק לסכך אלא למקום הכשר הסוכה וא"כ אם נימא דהכשר הסוכה הוא רק באיצטבא א"כ מאי מהני דנימא דגג הסוכה הוא דופן והוא דופן עקומה ולמטה הוא רחוק מאיצטבא וא"כ אם האיצטבא הוא הכשר הסוכה אין המחיצות סמוכות לסוכה ואלא דנימא דכל הסוכה כשרה וזה ודאי אי אפשר דמה מהני מה שהגג עקום עכ"פ למטה מן האיצטבא הלא הוא יותר מכ' אמה, ונראה דלכן פירש הרמב"ם כאן דכאילו המחיצות נוגעות באיצטבא וא"א כאן לפרש כמו שפי' רש"י שם במתני' שסתר זה הפירוש דאם היינו אומרים דהוי כאילו הדופן נעקם כפשוטו והדופן נמשך ממקומו עד האיצטבא א"כ יקשה למה צריך לומר דופן העקומה כיון שאנו רוצין להכשיר כל הסוכה בכך אם נימא כן כמש"כ למעלה לכן ע"כ צריך לומר דרק מלמעלה נמשך הדופן אבל כאן לא צריך זה כלל ונוכל לומר שכל הדופן נמשך. והנה במה שיש להעיר על מש"כ דמותר לישן תחת דופן עקומה קשה מהא דתנן בדף י"ד ע"א נתן עליה נסר כשרה ואין ישנין תחתיו ומוקי לה בגמ' י"ז ע"ב דמיירי מן הצד, אכן כבר כתבנו לקמן בפ"ה ה"ז דהרמב"ם מפרש מתני' דמיירי באמצע וכן כתב שם הפנ"י ועיי"ש מש"כ ליישב דעת הרמב"ם דסובר דבנסר אחד לא גזרו משום גזרת תקרה ומ"מ לענין זה גזרינן שלא יישן תחתיו ונ"מ דלא מהני בסוכה קטנה, [ונראה דמשום סוכה קטנה אמרו כן דאם היו ישנים תחתיו הוי צריך להיות מהני אפי' בסוכה קטנה אלא דאין זה נכון לפמש"כ דהא בדופן עקומה ישנים תחתיו לפמש"כ ומ"מ בסוכה קטנה לא אמרינן דופן עקומה, אח"כ נתיישבתי דאפשר לומר כן ולא קשה מדופן עקומה דיש לומר דבסוכה קטנה כיון דאין הכשר סוכה בסכך כשר לא נאמרה ההלכה דדופן עקומה ודוקא אם יש סכך כשר כשיעור אז נאמרה ההלכה.