כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. כל לאו שאין בו מעשה בפ' י"ג מהל' שכירות הל' ב' במה שכתב שם הרמב"ם אפילו חסמה בקול לוקה, כתב המ"מ דהוא מחלוקת דר' יוחנן ור"ל ופסק כר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה וכ' המ"מ שהקשו על זה מהא דאמרינן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ופסק זה הרמב"ם כאן ותימה איך פסק שתיהן וכ' המ"מ דמה דאמרינן בחסימה דעקימת שפתיו הוי מעשה זהו משום שדבורו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת, והיינו דא"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה איתעביד מעשה, ומה דהזכיר הרמב"ם גם מימר כתב לשון הגמ' אף דלמסקנא הוי מימר לאו שיש בו מעשה, עוד כתב המ"מ לתרץ דבחסימה כיון דאפשר ע"י מעשה גמור לכן גם הקול נחשב למעשה, ובפ"א מהל' איסורי מזבח הל' ב' כתב הרמב"ם דהמקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בל"ת ולוקה על הקדשו כתב שם הלח"מ דזהו משום דבהקדש בדבורו עביד מעשה. אכן הלח"מ הקשה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה ומפי השמועה למדו שלוקין והוא כתנא דתני מימר ולא כר' יוחנן וא"כ סותר הרמב"ם שיטתו דמדבריו בהל' תמורה א"א לומר דסובר כר' יוחנן ותירוצו הב' של המ"מ ג"כ אינו מיושב מזה שפסק הרמב"ם דלוקין על הקדש בעל מום. והלח"מ בהל' שכירות כתב על תי' ב' וז"ל והא דפריך בפ' ד' מיתות וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול וכו' אעדים זוממים פריך דלפי מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב כיון שהוא ראוי להגיד, שכן כתב שם צריך להעיד בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בב"ד, וכן דקדק שם הכ"מ לפי נוסחא זאת, א"כ עדים זוממין הרי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו בב"ד והוי כחסימה עכ"ל ולדעתי א"א לומר כן בשיטת הרמב"ם דאם ראוי להגיד יכול להעיד בכתב מה"ת דהא כתב בפ"ג מהלכות עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן הכ"מ בפ"ט שפי' כן לפי לשון הרמב"ם שם אבל הביא מדברי הטור שאינו גורס בד' הרמב"ם או ראוי להעיד בפיו, ובאמת נראה לפי גירסתנו בפ"ט אין שום ראיה דהרמב"ם סובר דפקח יכול לשלוח כתב ידו לב"ד, ומה שכתב או שיהיה ראוי להעיד בפיו זהו לענין שטר דסובר דאף דמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר מ"מ העדים צריכים להיות ראוים להעיד בפיהם, ואם אינם ראוים השטר פסול דהא כתב הרמב"ם בע"ח הלכה ד' שטר שיצא בב"ד ובאו העדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן אלמא דגם מד"ס שתקנו להאמין עדים בשטר, צריך שיהיו העדים ראוים להעיד מפיהם, ולכן זהו שכתב בפ"ט בדין פסולי עדות בגדר חרש שחידש דחרש שפסול לעדות הוא אפי' שומע ואינו מדבר אף דבכל מקום יש לו דין פקח, וזהו שכתב אעפ"י שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בפיו בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בפיו, והיינו משום דבלא זה הוא פסול לעדות, ולכן גם שטר שלו פסול. אכן לפי"ז אנו צריכים ליישב קושייתו של הלח"מ לפי תירוצו הב' של המ"מ דא"כ מה פריך בסנהדרין וקול לר"י לאו מעשה והא איתמר חסמה בקול, כיון דבחסימה טעמא אחרינא איכא ואפי' אם נימא דבשטר של קיום גם הרמב"ם מודה דהוא מה"ת וכמש"כ הנתיבות בסי' כ"ח ורק בשטר של בירור סובר דהוא מד"ס מ"מ אינו מיושב דעכ"פ עדים זוממין שהעידו בב"ד אינם ראויים להגיד דבריהם בכתב (ועמש"כ הנוב"י מ"ת או"ח סי' ע"א) אבל באמת עיקר קושייתו לא קשה כלל דהא ודאי דר' יוחנן דאמר עקימת שפתיו הוי מעשה אינו מטעם זה לבד דאפשר במעשה דהא פריך לר"ל ממימר אלמא דסבר דחד טעמא הוא וכמש"כ שם בתוס' משום דבדיבורא איתעביד מעשה ורק דהרמב"ם להלכה דלא פסק כר"י במימר כמש"כ הלח"מ בעצמו משום דבגמ' בשבועות ובמכות הביא הגמ' המימרא דאמרו אמוראי משום ר' יוסי הגלילי בסתמא דנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם הוו לאו שאין בו מעשה ולוקין, מ"מ פסק כר' יוחנן בחסימה וכמו שכתבתי משום דסתמא דברייתא דהחוסם את הפרה מוכחא כן, ולכן כתב המ"מ דיש לחלק חילוק אחר בחסימה משום דאפשר בה ע"י מעשה. אבל בגמ' בסנהדרין פריך שפיר לר' יוחנן מחסמה בקול דר' יוחנן סבר הכי משום דבדיבורא איתעביד מעשה כדמוכיח ממימר, וא"כ גם בעדים זוממין בדבורא איתעביד מעשה. אולם כל זה כתבתי לפי תירוצו הב' של המ"מ אבל באמת קשה לחדש סברא שלא הוזכרה בגמ' ולומר דהרמב"ם פוסק בחסימה כר' יוחנן ולא מטעמיה, ועוד דלפי תירוץ זה קשה מה שפסק הרמב"ם כאן דהקדיש בע"מ לוקה, והנה המנ"ח במצות תמורה כתב דמה דכתב הרמב"ם דמימר הוא לאו שאין בו מעשה הוא לשיטתו דצבור ושותפין אין עושין תמורה ועוברין על התמורה ולוקין וזהו לתי' הא' של המ"מ וכד' התוס', ותי' זה הוא אמת להלכה, אבל בלשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה אינו מיושב דמדבריו משמע דכל מימר הוא לאו שאין בו מעשה, אכן בהל' סנהדרין פי"ח כתב הלח"מ תי' אחר דבאמת עיקר טעמא דר' יוחנן דהיכי דבדיבורא איתעביד מעשה קיימא להלכה ורק במימר לא קיי"ל כר' יוחנן משום דמה שנעשה התמורה קדשים זה אינו עיקר האיסור דהא אין איסור להקדיש ועיקר האיסור הוא מה שרצה להחליף ולהמיר וזה לא אתעביד, ותי' זה הוא נכון, אכן המלא הרועים הקשה ע"ז דתירוצו הוא רק לרבא דסבר אי עביד לא מהני ומה דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, אבל לאביי דסובר דדוקא היכי דאי עביד מהני לקי ולא משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ע"כ גם במימר מה שנעשה החולין קודש הוא עיקר העבירה כיון שנעשה ע"י תמורה וא"כ גם במימר בדבורא אתעביד מעשה, ובזה היה אפשר לומר דאה"נ דלאביי ע"כ דתלוי זה בזה דמאן דסבר דמימר הוי לאו שאין בו מעשה, לא סבר דהיכי דבדבורא איתעביד מעשה הוי דבור כמעשה, אבל לרבא דקיי"ל כותיה נוכל לומר כן דקיי"ל בחסימה כר' יוחנן ומטעמא דידיה משום דבדיבורא איתעביד מעשה, ומ"מ במימר לא קיי"ל כותיה משום דהגמ' סבר כר' יוסי הגלילי דמימר לאו שאין בו מעשה. אכן המלא הרועים הקשה עוד דא"כ מאי פריך בתמורה על רבא דסבר אי עביד לא מהני, מתמורה שאם המיר מומר דהא בתמורה עיקר האיסור להוציא הקדש לחולין ובזה באמת לא מהני ומה דמהני שנעשה החולין הקדש בזה ליכא עבירה, וע"כ דזה עיקר האיסור להתפיס על החולין קדושת התמורה שיהיה החולין קודש ע"י התמורה, ובאמת יש לחזק קושיתו דהא בתמורה דף ט' אמר בגמ' דלא יחליפנו זהו שתצא זו ותכנס זו, ולא ימיר הוא שמקדיש שניהם ולכאורה קשה הא אין איסור להקדיש החולין וע"כ דזהו האיסור שלא יתפוס מקדושת הקדשים גם על החולין, וא"כ נסתרים דברי הלח"מ במה שכתב דמה דהתמורה נעשה קודש ליכא בזה עבירה, אלא דקשה בלא ד' הגמ' דהא לא מחלק בגמ' בין לא יחליפנו לבין לא ימיר, אלא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים ולא ימיר הוא בשל עצמו, אבל ודאי גם לא ימיר הוי גדר חליפין וכמאמר הכתוב ההמיר גוי אלהים ואיך אפשר דלא ימיר הוא דתרוייהו קא מקדיש להו, ועוד דהרמב"ם בפ"ב מהל' תמורה הלכה א' כתב התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו או הרי זו חליפת זו, והוא ממתני' דתמורה דף כ"ו ולא הזכיר דגם אם אמר שיחול גם על החולין קדושת זה הקרבן עובר על לאו דתמורה. וראיתי בפי' רגמ"ה שכתב וז"ל אי כתב לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי שלוקח בהמת חבירו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין אבל מימר בשל עצמו דתרוייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי אלא לקדיש לתרוייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי עכ"ל ומפורש בדבריו דאינו גורס דתרוייהו קא מקדיש להו אלא דתרוייהו מצי מקדיש להו והיינו לפי"מ דהוי סבר מעיקרא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים שהחולין הוא של אחרים כמש"כ רגמ"ה בפירושו בד"ה בשל אחרים, חולין של אחרים, ולפי"ז מה דכתיב הוא ותמורתו יהיה קודש לא קאי על לא יחליפנו אלא רק על לא ימיר וכדכתיב ואם המר ימיר דהא חולין דאחרים אינו יכול להקדיש, ולפי"ז אמר שפיר דאי כתיב רק לא יחליפנו ולא לא ימיר הו"א דגבי לא יחליפנו לקי שעשה דבר שלא נתקיים ועבר אמימרא דרחמנא אבל תמורה כיון דתרוייהו מצי מקדיש להו ונתקיימו במקצת דבריו ששניהם קדושים אימא לא לקי קמ"ל ולפי פירושו הך צריכותא הוי רק הו"א דלמסקנא הא אמר בגמ' דבשל אחרים אין הפי' דשל אחרים חולין אלא של אחרים הוא הקדש. ולפ"ז שנתבאר נוכל לומר דבאמת עיקר העבירה הוא מה שרצה להוציא ההקדש לחולין ולהחליף על החולין אבל מה שנעשה החולין הקדש אין זו עיקר העבירה, ומה דפריך הגמ' על רבא מהא דאם המיר מומר הוא דהוי סבר להוכיח מכאן דאי עביד מהני דהתמורה נתקיימה דאי לא"ה למה קדוש החולין וסבר הגמ' דע"כ דבזה נתקיימו דבריו רק דגזה"כ הוא שגם הקדשים יהיו קודש וע"ז מתרץ שאני הכא דכתיב והיה הוא ותמורתו קודש והיינו דהחידוש הוא דהתמורה קודש, אבל מעיקר הדין אי עביד לא מהני ומשו"ה ההקדש נשאר בקדושתו בלא גזה"כ וכיון שכן שפיר נוכל לומר כסברת הלח"מ דמה שנעשה החולין הקדש מגזה"כ אין זה עיקר העבירה ולכן לא אמרינן אף שנעשה ע"פ גזה"כ מ"מ שפיר יש לומר כדברי הלח"מ דבזה פליג הגמ' על ר"נ וסבר כר' יוסי הגלילי דמימר הוי לאו שאין בו מעשה כיון דמן הדין לא מהני עיקר דבורו להחליף מחולין להקדש, ולפי"ז מיושב שפיר מה שפסק הרמב"ם כאן דמקדיש בע"מ למזבח לוקה דכאן נתקיים עיקר האיסור במה שקדשו בע"מ והקדשו קדוש ובדיבורו איתעביד מעשה. עוד כתב הרמב"ם בהלכה זו וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וכו' עד סוף ההלכה, וביאר בזה חתן אחותי הגאון ר' אליעזר שך שי' ואלו דבריו פי"ח מהל' סנהדרין ה"ב כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול לא תגנוב אין לוקין עליו וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין אלא אם לא קיים עשה שבהן וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן, עכ"ל. הנה התוס' בפ"ק דמכות ד"ד ב' בד"ה ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה וכו' הקשו בהא דפריך הגמ' שם בדף ב' ע"ב ותיפוק משום לא תענה הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אף אם בעדות זו אין חיוב מיתה, וכמו שאין לוקין במחמר אחר בהמתו בשבת אף שאין על מחמר חיוב מיתה מ"מ הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דהלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך הוא ג"כ אזהרה על כל מלאכת שבת שיש בהן חיוב מיתה, כמפורש בשבת מי שהחשיך דקנ"ד, וגם לא תענה הוא אזהרה באם העידו לחייב מיתה, וכן הקשו התוס' במרובה דע"ד ב' ובסנהדרין ד"י א' ובשבת שם דקנ"ד א' ע"ש וכמו כן הקשו התוס' בסנהדרין דס"ג א' בהא שבן סורר ומורה לוקה בגניבה ראשונה ואזהרה הוא מהקרא לא תאכלו על הדם והרי לאו זה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד בגניבה שניה ונילף מכאן שבכל מקום לוקין אף על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד באם אינו יכול לבוא לחיוב מיתה ע"ש וכן הקשו התוס' בסנהדרין דפ"ה א' בהא דאם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה הרי לאו דלא יוסיף הוא אזהרה גם למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי א"כ הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. וצ"ע בכל זה. והנראה בזה דהנה היסוד לכל זה שלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו הוא אף באופן שאין בעבירה זו מיתת ב"ד הוא מהסוגיא דפ' מי שהחשיך הנ"ל גבי מחמר כמו שכתבו התוס' הנ"ל, אולם לדעת הרמב"ם אין ראי' משם כלל שהרי לשיטתו בפ"כ מהל' שבת ה"א ב' שאין כלל לאו על מחמר, רק עשה דשביתת בהמתו ומה שנאמר לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך הוא בחרישה שמוזהר שלא יחרוש בה, ובזה הוא פטור ממלקות שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היינו שהיא מלאכה שחייבין עליה מיתת ב"ד ועיי"ש במ"מ שהביא מה שכתב הרמב"ן בזה וא"כ אין ראי' כלל משם לומר שאם יש אופן שבעבירת הלאו זה יהיה חיוב מיתה שוב אין לוקין על לאו זה אף אם לא עבר על לאו זה במעשה המחייבו מיתה ולפ"ז שפיר לוקין במכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, וגם שפיר פריך הגמ' ותיפוק משום לא תענה ושפיר לוקין בבן סורר ומורה באכילה הראשונה ואין זה נחשב ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם שהלאו זה כולל גם אופן עבירה שיש בה מיתה מאחר שעכשיו אין זו עבירה שמחייבתו מיתה, וכן משמע מלשון הרמב"ם כאן שכתב כמו לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת שכל אלו הן בחייבי מיתות, לא תנאף הוא אזהרה על אשת איש ולא תעשה מלאכה בשבת הוא אזהרה על מלאכת שבת שחייב עליהן סקילה, משמע שרק באופן זה נחשב ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אף אם התרו בו רק למלקות כמו בר"פ אלו הן הלוקין במכות די"ג ב' עי"ש. אולם מה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן שאין כלל לאו במחמר ולהוציא מפשטות דברי הגמ' במי שהחשיך שם נראה לפי מה שמנה הרמב"ם במנין המצות לשתי מצות ל"ת האיסור להכות כל אדם מישראל במצות ל"ת ש' ובמצוה ל"ת שי"ט מנה האיסור להכות אב ואם והרי האזהרה היא אחת ומהקרא לא יוסיף ולמה זה נחשב לשתים וכן במצות ל"ת שי"ז מנה הלאו לא תקלל חרש שלא לקלל כל אדם מישראל ובמצות ל"ת שי"ח מנה ללאו בפני עצמו שלא לקלל אב ואם והרי האזהרה הוא אחד גם על קלול אב ואם מהאי קרא לא תקלל חרש ומדוע זה נמנה לשתים ועוד יותר שהרמב"ם כתב לקמן בפכ"ו מהל' סנהדרין ה"ב שאם קלל אביו לוקה שתים משום אביו ומשום כל אדם ובן נשיא שקלל אביו לוקה משום ארבעה שמות משום כל אדם ומשום דיין ומשום נשיא ומשום אביו ומדוע לוקה משום אביו הלא רק אזהרה אחת היא, וע"כ מאחר שהעונש מפורש בקרא על הכאת אב ואם ועל קללת אב ואם שוב נחשב כמו שיש אזהרה מיוחדת ומפורשת על אב ואם ביחוד אף שהאזהרה היא מהאי קרא דלא יוסיף, הרי זה כמו שיש לא יוסיף על כל אדם ויש לא יוסיף על אב ואם וכן לא תקלל חרש הרי זה כמו שיש לאו מיוחד על אב ואם וכמו שהביא כן הלח"מ מהסמ"ג בפ"ה מהל' ממרים ה"ד יעויי"ש וכן מתבאר מהא שפוסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ממרים הי"ב במי שנגמר דינו למיתה והכהו אחר פטור אבל אם הכהו בנו חייב חנק והקשה בזה המנ"ח במצוה מ"ח מאחר שהאזהרה במכה אביו הוא כמו כל אדם וכיון שמטעם כל אדם פטור שגברא קטילא הוא נמצא שאין כאן אזהרה ומדוע חייב חנק הלא אין עונשין אלא א"כ מזהירין ע"ש, ולהמבואר מיושב שנחשב כמו שיש לאו בפני עצמו על אב ואם ועל אב ואם אין הבדל שאפילו ביוצא ליהרג ג"כ מוזהר על לאו זה ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל מדוע לוקה בהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה הלא הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד להכאת אב ואם מאחר שבמנין המצות הן נמנין לשנים, ואין הלאו שבכל אדם אזהרה למיתת ב"ד ומעתה לענין מחמר אי היה לאו על מחמר אחר בהמתו בשבת אז בדין שהיה נחשב במנין המצות לשתים האחד אזהרה על כל מלאכות שבת שמפורש העונש מחלליה מות יומת והשני על מחמר וא"כ לא מחמר נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון שהן שני לאוין ומדוע אמר הגמ' שאין לוקין על מחמר משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וזהו שהכריח להרמב"ם שאין כלל לאו על מחמר, ובהמתך הוא שלא יחרוש בה והוא אב מלאכה ואין לוקין עליו ונמצא שאין ראיה משם להיסוד של התוס' שאף באופן שאין יכול לבוא לידי מיתה אין לוקין על לאו זה משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ולדעת הרמב"ם מיושב שפיר קושית התוס' מעדים זוממין ומבן סורר ומורה הנ"ל שבדין הוא שילקה שאין זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ודוק. אולם צ"ע עיקר קושית התוס' בהא דעדים זוממין מאי דפריך הגמ' ותיפוק לי' משום לא תענה הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכן בבן סורר ומורה שלוקה בגניבה הראשונה אף שהוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד בגניבה שניה דהנה עיקר הכלל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין פירושו שהוא הלכה שעל לאו כזה אין מלקות וכמו שעל לאו שבכללות אין לוקין, ששם הוא הלכה שעל לאו זה אין מלקות, אבל בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיקר הדין שלאו זה לא ניתן לאזהרה למלקות וניתן רק לאזהרה למיתה שהרי מיתה צריך אזהרה וכן פרש"י להדיא בריש פרק אלו הלוקין די"ג ב' בד"ה אין לוקין עליו וז"ל כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה עכ"ל הרי מפורש שהוא משום שהלאו זה לא ניתן לאזהרה אלא למיתה וכן מוכח מגמ' שם דפריך א"ה חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת ומשני כרת לא צריך אזהרה ופריך ודילמא אזהרה לקרבן ע"ש ואי היה זה כלל בעלמא שעל לאו זה אין מלקות מאי קושיא ליה מכרת וקרבן הלא אפשר שאין הלכה כזו שעל לאו שיש בו כרת וקרבן אין לוקין ומוכח מזה שעיקר הטעם הוא כיון שצריך אזהרה לחיוב מיתה, אין לנו אזהרה לחיוב מלקות, ולכן פריך שפיר לפי הס"ד שגם כרת וקרבן צריך אזהרה ממילא אין לנו אזהרה לחיוב מלקות וא"כ בבן סורר ומורה שמפורש ביה המלקות, כדילפינן ויסרו מויסרו כדאיתא בסנהדרין דע"א ב' הרי מפורש שלאו זה לא תאכלו על הדם שהוא אזהרה לבן סורר ומורה ניתן לאזהרת מלקות, וממילא לוקין ואין זה סותר להכלל שלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, שאין זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא הוא ניתן לאזהרת מלקות וכן בעדים זוממין הרי בהכרח שלאו דלא תענה ניתן לאזהרת מלקות דהרי אם העידו לחייב מלקות והוזמו הרי לוקין מכאשר זמם ואזהרה הוא הלא תענה א"כ הרי לא תענה הוא לאו שניתן לאזהרת מלקות וע"כ שפיר פריך הגמ' ותיפוק מלא תענה שילקה בבן גרושה ובן חלוצה אף בלא הקרא והיה אם בן הכות הרשע, והוא פשוט. עוד נראה בישוב הקושיא מבן סורר ומורה שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לפ"מ שכתב הרמב"ם בספר המצות ל"ת קצ"ה שהלאו בבן סורר ומורה הוא מהקרא לא תאכלו על הדם, ואף שהוא לאו שבכללות מאחר שהעונש מפורש אין לחוש על אזהרה אם הוא מן הדין או מלאו שבכללות וכן כתב שם בסוף שורש י"ד עיין בהרמב"ן שם מה שהשיג עליו ויעויין בחינוך מצוה רמ"ח וא"כ בבן סורר ומורה שהמלקות מפורש בקרא לא איכפת לן מה שהאזהרה הוא מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, כמו שלא איכפת לן אם אזהרה הוא מלאו שבכללות ואין ללמוד מזה על כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שילקה אם אין העונש מפורש [וצ"ע לי מה שהשיג הרמב"ן בשורש ב' על הרמב"ם בזה שכתב שאם העונש מפורש לא איכפת לן אי האזהרה הוא מן הדין מהא דמכות ד"ה ב' בת אביו ובת אמו מנין ת"ל ערות אחותך וכו' עד שלא יאמר יש לו מן הדין וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין הרי מפורש שאין מזהירין מן הדין אף לאחר שמפורש העונש ע"ש ותמיהני הרי חייבי כריתות לא צריך אזהרה וא"כ האזהרה בחייבי כריתות הוא רק למלקות וא"כ מה שמפורש העונש כרת אינו שייך להאזהרה ולכן שפיר שייך על האזהרה לומר אין מזהירין מן הדין וצע"ג], ומיושב הכל על נכון.