בהגה (תנאים חדשים) הכתבים הנהוגים בעת נשואין שטרי תנאים אחרונים ושטר חצי זכר ושטר חליצה אם מסר מודעא קודם שקיבל עליהם בקנין סודר צל"ע אם נדונים כמתנה דלא בעינן הכרנו באונסיה או כמכירה וכעת לא עיינתי כלל בזה ונראה נוטה דהוה ליה מכר שהנשואים נגמרים רק על פי כתבים הללו וגם שלפעמים על ידי עקשנות גדול גורמים שנוי בכתבים אלו או שנשמטים מלכתבם כלל והנשואים הם בלי קנין סודר על כתבים אלו על כל זה כיון שדעת רוב הבריות להקפיד בזה. ורק על פיהם נגמר הזיווג הרי זה כמכירה אין צריך לומר בשטר חצי זכר שהוא נגד שטר חליצה אך גם בתנאים גם היכא שאין החיוב רק על צד אחד על כל זה יש בזה תורת מכירה ממש ועיין בנחלת שבעה אודות כתיבת ביטול מודעות בכתבים גם בקנין סודר סתם וצלע"ע קצת: יש עושים שנויים אודות תנאים אחרונים. שמשמיטין את עצמם אחר כך מלשלם על ידי תחבולות וכן יש עושים תחבולות אודות השלשת הנדוניא יש קצת זכות בזה מצד לשון חז"ל שחרר עבדך ותן לה. והרי לפי כמה דיעות יש בשחרור עבד צד איסור עשה. גם כשאיננו עושה רק להנאת המשחרר וכן משמע בההיא דשחרור כדי להשלים למנין אך אין מזה הכרע כלל כי כדי להציל את עצמו ממיתה אסור בממון חברו וכמו שאמרו חז"ל בבבא קמא גבי עדשים או שעורים ויבקעו הגיבורים כו' וכל שכן בזה שגם באמתא דאיתעביד בה איסור יש שקלא וטריא היאך הי' השחרור מכל שכן בבוגרת מוחזקת בכשרות ויש לומר שלאו דוקא נקטו שחרר עבדך. רק כעין דרך הפלגה וגוזמא להסוברים ששחרור אסור תמיד. וגם אם הותר בזה איסור שחרור וכמו שמותר למכור ספר תורה הק' כדי להשיא יתומה עניה. מכל מקום אין זה ענין לגבי הונאת דעת הבריות בעניני ממון שהונאה היא שוה לאיסור גניבה וגזל כבריש פרק איזהו נשך ורק כשהוא עושה לפי תומו על פי בטחון בהשי"ת שיזמין לו לשלם את כל מה שמבטיח בשטרי תנאים אחרונים או ראשונים. שבזה קיימא לן דלא שייך איסור על ההשמטה. וכמ"ש במק"א בזה בשם הסמ"ע רס"י של"ט וגם שהוא מעות שלא לוה ולאו איסרו הבא לידו הוא על כל זה גם שאין זה יוצא בדיינים על פי איזה תחבולה שעושה כיון שלפי האמתיות הי' זה יוצא בדיינים על פי התחייבותו הרי כל שיוצא בדיינים נדון כגניבה או גזל וכנ"ל והרי כל השמטה אין דיינים מבחינים בזה והוא דברים מסורים ללב אם משמיט את עצמו על מנת לשלם ועל פי הרוב ניתן ליד דיינים לעשות סדר בעל חוב ולא מהני לו השמטתו גם כשהיא על מנת לשלם אחר כך וכל שהגיע לפני דיינים ופסקו לשלם תיכף כשאינו מקיים הפסק דין דדיינים נראה שגם הסמ"ע יודה שאסור לו להשמיט את עצמו על מנת לשלם אחר כך וצלע"ע בזה ויש פרטים רבים בזה ועל כל פנים יש איזה צד זכות במי שמרחיב הזמן על מנת לשלם כשיתבעו הזוג כשיהי' לו ויהי' היאך שיהי' בסוף בין שיהי' לו וישלם בין שלא יהי' לו אחר כך מה לשלם יש עליו צד זכות בזה כיון שהלך בדרך תמים לבטוח בהשי"ת: מה שכתבתי לעיל בשנויים שעושים בהנדוניות. הנה יש שעושים אמתלאות בזה. מצד שאין נכון לישא אשה לשם ממון. וכתוב בספרי יראים ז"ל שלא להתקוטט אודות נדוניא ומלבושים. על ידי זה הם סוברים שעושים בחינת עם עקש תתפתל וסוברים שאין בזה משום ממון שאינו שלו. כיון שמרבים עליו עול מוהר ומתן הוא מצד עינים בממון. וכהנה אמתלאות מצד שעל פי הרוב הוא מוחל אחר כך. אך על כל זה שומר נפשו ירחק מזה וכל כיוצא בזה כיון שכתבתי במק"א שבעם בני ישראל רק מחשבה טובה לבדה מצטרפת והרי מצד מהיות טוב כו' כל עם בני ישראל ועל כל פנים רובא דרובא מהנושאים לפי הממון. כוונתם בבחינת בצל החכמה בצל הכסף. והרי זה כנושא רק לשם שמים. ואם כן ח"ו לעשות בזה שום רמיה ואונייה. והמקילים דעתן מצד שיש ספק ספיקא בזה. ספק שכוונתו רק לשם בצע וקבוע דבני עולם עושה זה בגדר ספק שקול. ספק שיורחב גבולו וישלם ועוד אמתלאות בזה. ועל ידי זה בחינת חסד ואמת נפגשו בבחינת התנגדות כי עולם חסד יבנה באהבת נשים בבחינת זיווג שכל זה בחינת אהבת חסד והונהג בזה כמה מיני הפוכי במילי עד שכמעט אי אפשר להם בלי שקרים ועל ידי זה יש התנגדות לשלום וגם דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא על כל זה הוא רק מבחינת איבה בבחינת ואיבה אשית כו' ושראן בפרודא וסיימין בחבורא מה שאין כן כשמטים עקלקלותם ברמיה יש התנגדות לשלום הרי שלום נושק ומתווך לחסד ואמת שיהיו לאחדים בידו בלי רמיה ועל ידי בחינת צדק שהוא מדת חסידות שלא לשתף אהבת בצע לאהבת המצוה רק ידע בבירור שאהבת המצוות הם אצלו עיקר ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ועושה העיקר עיקר והטפל טפל על ידי זה השדכנים עושים הפוכי במילי בזה במה שהיא עבידא לגלויי ואין נעשה גרעון על ידי זה לבסוף בהעלמה רק מלמדים אותו על ידי רבוי ריעים שלא יעשה הטפל עיקר נמצא שצדק נושק ועושה תיווך. שעל ידי זה בחינת צדק וחסד ההפוכי במילי הוא גם כן בבחינת נתיב לדרך האמת ועל ידי מה שאמת מארץ תצמח. וצדק מושגח להשי"ת שבוחן כליות שהוא עושה העיקר עיקר כדרך בחינת הצדק ועל ידי זה אין שום רמיה בההנהגה הגלויה בבחינת החסד. אז גם ה' יתן הטוב. שיולידו נשמה קדושה שחלקו של השי"ת עשרה דברים שנותן בההולדה יהי' על צד היותר טוב וארצינו תתן יבולה על ידי ההצלה מבחינת מתהלל במתת שקר יהי' שובע בעולם על צד היותר טוב: מזוכות על שלחנו הנהוג להתחייב נגד זוג בניו כתב באור"ות סי' ס' שחייב ליתן לה בעת לידתה מאכלים יקרים הנהוגים להנתן בעת לידה כן כתב בשם השבות יעקב ז"ל וכמדומה שנוהגים במדינות אלו ליתן רק על לידה ראשונה ואם באיזה מקומות ידוע המנהג שרק לידה אחת נותנים פשיטא שאין אחר מנהג כלום בזה אך בסתמיות נראה שאי אפשר להוציא מכלל חובותיו להספיק להם משך ההיא שגם דקיימא לן שם שאין מוטל עליו רק מאכלים בזמן בריאותם מכל מקום הטעם הוא משום דרוב נשים הן הם בבריאות לנכון. מה שאין כן לידה רוב נשים מתעברות ויולדות כמו שאמרו חז"ל. וגם שאין הולכין בממון אחר הרוב. מכל מקום זה גלוי מלתא בעלמא. שמקבלים על עצמם כפי סגנון רוב בני העולם. וכן אודות סגנון המאכלים וברכת הבית פשוט לכ"ע שמכריעין על פי סגנון רוב העולם וכן הוא בזה ממילא אין לפני ספר הק' שבות יעקב ז"ל כעת לעיין בו בזה וכנראה שטעמיה בסגנון זה ומצד זה ממילא כן הוא גם בכמה לידות זו אחר זו מה שהוא כפי סגנון רוב נשים דעלמא מה שאין כן אם נמצא אחת שיולדות בכל שנה בזה צלע"ע: וכן אודות הספקת הולד אם מוטל על המתחייב לזון הזוג. גם כן מוכרע מצד המנהג שלא שמענו מי שימאן מלזון נכדו בזמן מזונות שנותן לבניו הזוג. ואולי אין בזה מנהג קבוע. כי את שקונים חלב ולחם לפי הטף. ואין להם בביתם. אולי מצווים להזוג שיקנו משלהם לילדיהם. אך בדיעבד אם כבר זן להילדים גם כן ורוצה לתבוע אחר כך עבור זה או אולי גם כשרוצה לנכות עבור זה מהמגיע להזוג ממנו. נראה באולי להכריע על פי מנהגא שלא שמענו מי שינכה עבור זה או שיתבע וצלע"ע: וכשיש סכסוך בין הזוג וזן רק לאחד מהם זמן מה שהחשבון הוא לפי הנפשות. וכבסי' ס' בחו"מ וע' באה"ע סי' קי"ד וע'. אם טוען מי שהי' הסכסוך על ידו או על ידי מי שהי' בידו למחות. שעכשיו שנסתלק הסכסוך יהי' המזונות במקום זמן הראשון. ויש ביני ביני יוקרא או זולא בהמזונות. או הפרש מצד שנתגדלו הילדים והוא זנם כנ"ל. נראה שמה שכותבין בשטרות שנים רצופים הוא לטובת הזוג שלא יוכל לדחותם לאחר זמן. גם שממילא קיימא לן בפסח סתם שהוא פסח ראשון. דאם לא כן בטל השטר או התנאי לגמרי על כל זה כבר נהגו לכתוב בשטרות גם לישני יתירי לפרש יותר מפני הטועים. אך לגבי המקבלים נראה שהברירה בידם לאחר ולעכב קבלתם עד זמן שירצו אך אולי כדקיימא לן פרעון בעל כרחו שמיה פרעון כן הוא בזה שיוכל להקדים כרצונו וצלע"ע: אחד נתן לבתו קודם שקנו לה מה שקורים שטערין טיכל. את שטערין טיכל שלו. ולבשתו שנה כפי מדובר שהי' ביניהם ואחר כך שנה אחת יותר מהמדובר ואחר כך אמר לה שבאם לא יסלק לה סך כך וכך יוחלט לה בזמן פלוני ואחר כך חזר בו. לפום רהיטא לא ראיתי כעת גבי מטלטלין שיועיל משיכה או הגבהה לפניו גם בלי חזק וקני כדקיימא לן גבי קרקע אך גם בקרקע שמועיל בו לפניו. כתב בסמ"ע ז"ל הטעם משום שיש גלוי דעת מדלא מיחה בו. והרי בנדון הנ"ל לא שייך כן שהרי גם בלי מקח והקנאה חזינן דלא מיחה בה שנה השניה. וגם שיש מקום לומר שהי' לו למחות כיון שדעתה במשיכתה בודאי על דעת תנאי הראשון כדקיימא לן שכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה על ידי זה הי' לו למחות בידה עכשיו ביותר מכפי הקודם אך על כל זה יכול הוא לומר שידע שבלי אמירתו משך וקני אין הקנאה על ידי משיכה או על ידי הגבהתה. ומה שמוטל למחות הוא רק מצד חזקה שאין אדם רואה שנוטלים משלו ושותק וכמו חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי מה שאין כן בזה שידוע שאין קפידא והוה ליה ככל שאין להם חזקה זה על זה במקרקע מצד שאין קפידא ביניהם בן בנכסי אביו וצלע"ע. ובנדון הנ"ל הי' אחר שני שנים הלואה ליד האב מבתו מעות שהי' לה שתקנה לה שטערין טיכל ואז הי' המדובר על זמן המוגבל בזה נראה פשוט דלא שייך לומר מדלא מיחה שהרי אין הכרע על ידי ההגבהה על קנין שאם אין הקנאה הרי החוב בתקפו ועד שישולם לובשת השטערין טיכעל כפי המדובר שביניהם. אך מצד שהי' נכון שיעשו היתר ביניהם מצד לא ישכור ממנו בפחות גם בדלא קיימי לאגרא ולא עביד למיגר. ומכל שכן שמסתמא אלו סילק המעות שהוכנו לקנות שטערין טיכל לא הי' האב מניח מאז משלו השטערין טיכל ביד בתו בין אם השטערין טיכל הי' עומד להמכר בין שהי' עומד להתקשט בו אשתו בין שהי' עומד שיוכל ללוות על זה מעות על פי משכון שיתקשטו בו ביני ביני על פי היתר או שהי' נקל לו ביותר ללוות על פי משכון. ועל כל זה שגו בזה ולא עשו היתר על פי זה הי' שייך לומר שמצד חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא. מסתמא ניחא ליה ביותר שההגבה תהי' בתורת קנין כדי שלא יהי' מאז והלאה על כל פנים דררא דאיסורא בזה אך הרי אפשר שינכה עבור הקישוט ואין כאן איסור ואדרבא אם מחליט בסך ההלואה לא יהי' עומד אחר כך לנכות עבור הקישוט ולומר שהי' נוטל פחות מזה וכלול בזה עבור הקישוט אין לומר כן במדובר שהי' רק בתורת מקח בשווי זה וגם שאפשר שאחר כך תשלם לו בתו עבור הקישוט מכל מקום יש מקום לומר שאין לתלות שיהי' דעתם בדרך זבין וזבין תגרא איקרי ויותר טוב הי' לו לנכות תיכף ומכל שכן שקשה גזל הנאכל ומכל שכן שבעת הקנאה מתעבד איסורא חוץ השימה על מה שאין נכון אז וגם אם הי' דעתם לנכות אחר כך אולי אין זה מועיל. אך הסברא נוטה שאי אפשר להיות סמכא דעתיה שתנכה לו בתו. כיון שלא הי' מדובר ביניהם על זה מתחלה. גם נראה דלא שייך בזה חזקה לא שביק היתרא כיון שלא הי' בו דעת לשאול בזה והי' אומר מותר ובפרט עכשיו שההיתר עסקא נקל לעשותו ואין חושש בו מאומה והי' יכול לעשותו בעצמו רק שהי' סבור שמותר לגמרי: כתב שכתוב בו מאב לבנו חיוב אחר המזונות שיתן לו ויש כתב בפני עצמו שמשך המזונות הוא שני שנים ולא מתדר להזוג אצלו ומשלם להם כפי ברכת הבית כידוע. נראה שזמן פרעון השטר הוא תיכף שאינם ניזונים אצלו. גם שכתב של המזונות נכתב קודם ודאי ובסמוך לכתב זה והרי זה כההפרש שבין לשון שנה או חדשים וכדומה דדרשינן לשון הדיוט בזה. וכיון שהי' יכול לומר לחדשים ואמר לשנה אבד חודש העיבור. וכן הוא בזה שכיון שהי' יכול להזכיר בסוף שני שנים והזכיר רק בסוף המזונות הגבול הוא רק כפי מה שניזונים שם. ויש גם כן סברא לזה מצד סוגיא דעלמא שכל זמן היותם שם בביתו ניזונים הסדר להמתין כסף ושוה כסף מה שאין כן כשמסתלקים מהבית ההיא או רק על ידי שניזונים שם משלהם שהוא בעיניהם כדירה בריחוק מקום וגם שידוע שהסופר בעיר כתב הלשון מעצמו. ויכול להיות שבשעת הקנין סודר הי' הלשון בסגנון אחר. על כל זה שייך בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ודיינינין שהי' הלשון בשעת הקנין סודר כעין השטר או שעל כל פנים הי' לשון סתום או שני לשונות לכאן ולכאן וסמך את עצמו שיהי' כפי שיכתוב הסופר וכנהוג בכל סתם חתימות עסי' מ"ח בחו"מ או בכל טופסי שטרות הנהוגין גם שבעלי הקנין סודר אינם יודעים כלל מנאמנות וכמה יפויים. רק שהסתמיות שלהם הוא על מנת שיוכתב כרצון הסופר על צד היותר טוב: מה שנוהגים ליתן מזונות לזוג אחר החתונה. נראה ששייך בזה כעין סגנון יששכר וזבולון ז"ל שמספיק שלא יהי' בסגנון רחיים בצווארו ועל ידי זה לומד היטב. וכתבתי במק"א דצל"ע אם קונים הזוג הנדן המושלש. ואם אינם קונים עד אחר הנשואין יש משום צדקה בהנדן הניתן כמ"ש בשם מוהרי"ל ז"ל שמה שמבטיחים ליתן לבניו לנשואיהם הוה ליה נדר צדקה. כיון שבשעת השידוך אין להזוג מאתים זוז וכן הוא בהנוהגים לסלק הנדן מעט מעט שלצאת ידי חובת ספק אולי השיעור מאתים זוז הוא דוקא. ולא כפי שיעור הספקת פרנסה לפי כל זמן יש נכון שלא יקנו המעות להזוג עד הנשואין ואז קונים הכל כאחד שאפילו מאה נותנים כאחד אלף זוז הכל צדקה ועל ידי זה יש גם בהמלבושים ומטלטלין שנותנים להזוג בשעת נשואין משום צדקה כי קונים הכל כאחד או המלבושים קודם להמעות. ומלבושים אינם עולים בחשבון למאתים זוז וגם בתכשיטים כשנהוגים גם לחול קילי לגבי החשבון. ובשידוכים הנהוגים שעשיר מכין ההכנות לנשואין לכל אחד ואחד מהזוג יכולים מכל מקום שניהם אבי הכלה ואבי החתן לקיים בההכנות צדקה להיות העשיר מקנה למחותנו המטלטלין שמכין עבורו. ושייך צדקה בהקנאה זו. כשמוחתנו שייך צדקה בקבלתו ואחר כך כשמקנה מחותנו המטלטלין להזוג מקיים הוא גם כן צדקה בזה ואולי שייך גם כן שהסתמיות עושים כדי שיהי' כהנכון על צד היותר טוב על פי חכמה הנכונה ומצד סגנון כבוד עושים סתם ומכל מקום ניחא להו שלא יומנע טוב האפשרי לחול בהסתמיות ובמזונות שנותנים להזוג אם היו כולם רוצים שלא יקנה המעות להזוג עד אחר משך המזונות הי' שייך בהמזונות גם כן משום צדקה לכ"ע אך אין זה מצוי שיתרצו כן. ותיכף להנשואין צריך להיות ידוע שהממון שייך להזוג לגבי סכסוכי' שהם לפעמים ביניהם. ובלאו הכי מה שאמרו חז"ל שהזן בניו הוא בבחינת עושה צדקה בכל עת אינו רק בתנאי שכתוב בש"ע בזה והעיקר רק כשהוא מצד מצוה ולזה גם כשקונים הזוג הממון כל שהכוונה בהמזונות בשביל לימוד וגם כשממון הזוג הוא הרבה ויש בו כדי הספקה להתפרנס בו מכל מקום כיון ששמעתתא בעיא צלותא ויש בזה הצלה מבחינת רחיים בצווארו ובחינת העוסק יהולל כו' על ידי זה יש בו משום מצוה במה שנותן המזונו' ויש בו משום תמכין דהתורה הק'. ובחינת יששכר זבולן ז"ל שייך בשניהם עשירים כל שיש על ידי זה הצלה להלומד מטרדות ועסקים על ידי חשש שלא יהי' כליא קרנא. וכן הוא סגנון תמיכה וסמיכה להרבות הטובה היטב: