Ezer MiKodesh on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 76
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף א' (חייב בעונה) אני מסופק אודות מצות עונה אם די בהעראה קטנה או הגדולה ועל כל פנים הזרעה וכן להמתירין שלא כדרכה בלי זרע או פעם אחת אם יוצא ידי חובת עונה בזה. וכעת לא ראיתי בזה הכרע ולא עיינתי בזה היכא דשייך פו"ר פשוט שגם העונה היא מהתורה הק' באופן של קיום פו"ר אך בזקנים צל"ע בהנ"ל וגם במקום פו"ר לא מצאתי בזה להדיא רק שממ"ש הב"ש ז"ל רסי' א' באה"ע שעונה שייכת עם פו"ר ע"ש ובסי' ע"ו מזה משמע קצת כנ"ל וצלע"ע אך בלי פו"ר צל"ע גם לגבי לכתחלה ואמרו חז"ל על אם תענה את בנותי שהיא מניעת עונה ולא אמרו שלא כדרכה כמו שאמרו על מה שאמר הכתוב ויעניה שהוא שלא כדרכה צל"ע במדרשים כעת לא ראיתי רק בפירש"י ז"ל ולהנ"ל אולי בכלל שלא כדרכה יש ממילא גם כן ביטול עונה ולזה נקטו ביטול עונה שכולל יותר ומכל מקום צלע"ע בכל זה. ונראה להכריע שגם בזמן דלא שייך ביה פו"ר מכל מקום עצמיות העונה היא רק בבחינת שכבת זרע שהיא נקראת משכב וכמו שאמרו חז"ל והיינו בחינת העונה שהרי לפי מ"ש במק"א גדר איסור השחתה הוא רק במה שנוגע לעונה או לפו"ר והיינו טעמא דהפוסקים ז"ל שהתירו שלא כדרכה פעם אחת. גם כשמזריע שבימי חז"ל שלא הי' חרם דרגמ"ה ז"ל הי' תמיד שייך בחינת השחתה בגרעון פו"ר שהי' יכול לישא אשה להזרעה ההיא וכיון שאין אשה מתעברת בפעם הראשון אין בפעם אחת גרעון הולדה. וגם אם לא שייך זה רק בבתולה מכל מקום מצד דלא שכיחי אלמנות בעילם כל כך ואיננו זיווג הגון כל כך כבזוהר הק' סבא של משפטים על סוס לא נרכב כו' בחינת סוס גי' אלמנה מצד זה דנין רק כפי דרך נשואי בתולה. וגם אם שייך הי' חשש של בחינת חימוד גם בבחינת מאן הויא ליומא שאמרו חז"ל ביומא מכל מקום הי' יכול להכין ז' ימים קודם או שיוכל לשמור זרע ההיא לגבי מי שתספור ויש בזה גם כן בחינת ספק ספיקא גבי אלמנה אולי לא תרצה אלמנה לינשא לו ואולי לא תתעבר בזה מה שאין כן נשואי בתולה מצד טב למיתב טן דו מסתמא ימצא אך עכשיו שיש חרם דרגמ"ה ז"ל וחז"ל יכולים לעקור בשב ואל תעשה גם מילי דאורייתא אין איסור ההשחתה על פי הרוב רק מצד החיוב דעונה דאשתו כשהוא מבטל בזה עונתה כי לגבי פו"ר לא שייך גרעון כל כך על פי הרוב גם שייך ספק ספיקא ספק לא תתעבר עכשיו כי גם שרוב נשים מתעברות מכל מקום אין זה מסוים על זמן זה דוקא גם במי שעברו עליו הרבה חדשים ולא נתעברה עד אז וספק שתתעבר גם אחר גרעון זריעתו שסבב. אך מצד עונה שאין לה שיעיר ונקבעה רק לכל אחד ואחד כפי כחו מצד שבריאות הגוף הוא שלא לחסר כח הזרע שבו וכמו שאמר הכתוב אל תתן לנשים חילך כו' וכמ"ש בס' הק' וכבש"ע אך על כל פנים כל מה שמזריע שייך לאשתו כיון שאין בזה גדר שמירת בריאותו וכל זה רק בזמן טהרתה מעיקר הדין רק מצד גדרים הנכונים אין להתיר לכתחלה בשום פעם. ולזה לא שייך איסור בפעם אחת בשלא כדרכה מצד עונה שכיון שהיא מתרצית בשלא כדרכה לא גרע זה ממחילות עונה לגמרי ורק לגבי פרישות לגמרי ממנה לא מהני מחילה שעל ידי פיוס לפעמים מה שאין כן שלא כדרכה שאין זה גדר פרישות וכל שמרוצה בכך מסתמא הוא ברצון גמור ואין עוד חשש. אך אי נימא שגדר עונה גם ישנו בלי הזרעה או גם באבר מת או גם בהעראה הקטנה הי' נופל איסור השחתה על פי הרוב להתהפך מאיסור להיתר בזקנים שאינם ראוים להוליד בפרט כשאשתו איננה מולדת עוד ואחר חרם דרגמ"ה ז"ל ולומר לא פלוג חז"ל ואסרו תמיד אין לנו מקום לזה לדון מימי חז"ל בש"ס לכעין עכשיו ואין להוסיף בגזירות מה שלא מצינו להדיא והרי בימי הש"ס הי' שייך בזה שפיר לא פלוג מצד פו"ר שישא בתולה וכנ"ל. וגם זקן שקיים פו"ר שייך בו מצוה דרבנן לערב אל תנח כו' מה שאין כן עתה שכל עוד שאשתו קיימת מצד חזקה דטב למיתב טן דו לא תתרצה להתגרש ובפרט אשתו ראשונה שאין נכון לגרשה וגם זיווג שני אין נכון לגרשה בחנם לגמרי גם על כל פנים יש בזה ספק ספיקא ספק לא תרצה להתגרש ספק שלא ימצא בתולה שתשאנו או ספק אם יהי' עוד עבור על ידו והרי לא מצינו כלל בזה גדר תקנה קבועה לחז"ל שנימא לא פלוג חז"ל. אך מחוורתא מצד מצות עונה וגם בפנוי מצד מצוה לישא אשה ומצוה לערב אל תנח כו' מצד זה שייך לא פלוג חז"ל גם עכשיו כבימי הש"ס וגם אם לא שייך בזה גדר לא פלוג כלל כיון שלא מצאנו תקנה בזה וכנ"ל. וכן נוטה על כל פנים הרי תמיד שייך על פי רוב או צד עונה או פו"ר. וגם כשלא שייך נכון מצד גדר ומדת חסידות במשמרת בזה שלא לחלק בזה והיינו רק אם עיקר מצות עונה היא בהזרעה מה שאין כן בלא זה לא היה שייך כלל גדר האסמכתא של חז"ל במה שאמר הכתוב לא תנאף שיהי' קאי אאיסור השחתה כיון שאין זה גדר ניאוף כלל שגדרו הוא מנאפת תקח את זרים וכן הוא בגדרו כשלוקח זרה כמו שאמר הכתוב שיחה עמוקה פי זרה כו'. וזה רק אם כל כח זריעתו שייך לאשתו שעל ידי זה כל חוץ ממנה הוא בגדר זרות וזה מוכרע רק אם בחינת עונה שייך בהזרעה דוקא ומ"ש במק"א שמוכרע שהשחתה היא אסמכתא מצד שאם לא כן היה אפשר לפרש לא תגנוב בגונב ממון ולא שייך דבר הלמד מענינו דלא תרצח שבמיתה כי הי' מקום לומר לילף מלא תנאף שישנו גם כן במה שאיננו במיתה בידי אדם דהיינו השחתה. ולכאורה הי' מקום להשיב על זה שעל כל פנים השחתה יש בה מיתה בידי שמים כנלמד מער ואונן ז"ל ומה שנאמר לבני נח ולא נשנה בסיני לעם בני ישראל לבד נאמר. אך משום הא לא תברא שעל כל פנים לא היה מצטרך לאוקמי על גונב נפש והיה יכול' לאוקמי על הגונב הקסוה שבמיתה בידי שמים ומה שנקיט גונב נפש מכריע שצריך להיות ההיקש על מיתה בידי אדם ומוכרע שהוא רק אסמכתא וגם גדר השחתה שנזכרה בתורה הק' לא שייך כלל כי אם בצד מה שנגרע על ידי זה עונה או פו"ר שבדרך היתר גמור ולא זולת זה כלל ומצד בריאות הגוף אין בזה יותר חלישות מבזיווג שבהיתר ועל כל פנים אין להקל בכל זה ונכון להרבות מדת חסידות בכל זה לטוב וכנראה שבין מוני המצות הק' וכן בין הפוסקים ז"ל דפליגי בשלא כדרכה פעם אחת יהי' הפלוגתא בסברא הנ"ל אם הוא אסמכתא אך גם אם נימא בהחלט כהסמ"ק ז"ל למנות השחתה בכלל מצות לא תעשה שמשמע דסבירא ליה שאין זה רק אסמכתא רק הוא דרשא גמורה מלא תנאף ואם נאמר כן צריך לומר שמיתה בידי אדם ובידי שמים הם בגדר אחד לענין ההיקש הנ"ל ויש לומר גם כן שלכך לא נקיט גונב הקסוה מצד שאז לא היה עדיין כלי שרת הק' בעולם וגם שצוה השי"ת אז במעמד מתן תורה הק' מזבח אבנים כו' שזה קאי ודאי על כל בית המקדש ויש גם כן בכלל זה כלי שרת שאין הכונה על במה שאין בה כלי שרת ויעקב אבינו ע"ה נטע ארזים במצרים על כל בית המקדש כמו שאמרו חז"ל גם אולי המזבחות דאבות הק' הי' בהם כלי שרת על כל זה יש לומר שכיון שלא הי' בידם בפועל אז כלי שרת ניחא לחז"ל לאוקמי על גונב נפשות וצלע"ע אך על כל זה יש לומר שגדר הניאוף שבזה הוא רק מצד זרות וכנ"ל והוא מצד מניעת עונה או פו"ר כי אשה קנויה לבעלה והיא משעבדא ליה תמיד ובפירוש גילתה התורה הק' איסור אשת איש בהחלט כי אין רגע דלא משעבדא ליה וגם ברצון אישה חייבים מיתה בלי שום שנוי כי האיסור איננו מכל צד משום שיעבוד דידיה רק האיסור הוא בהחלט בכל צד בכל רגע בכל אופן. אך לגבי מה שזה קרוי איסור ניאוף שהוא בחינה של קיחת זרים וכנ"ל הוא מצד שהיא קנויה לו בהחלט תמיד ולא חזיא לזולתו כלל מה שאין כן הוא אינו קנוי לה כלל וכמו שאמרו חז"ל להדיא ורק שיעבוד לבד יש עליו רק לכדי גבול העונה המחויבת כפי ההלכה ולא יותר ולזה לכ"ע לא שייך גדר ניאוף בזה רק במה שמתנגד להעונה וזולת זה אי אפשר שיכונה בזה כלל בחינת ניאוף. גם יש לומר שסברת הסמ"ק ז"ל היא שכיון שמפורש בתורה הק' העונש שעל השחתה. גם דלא כתיב שם אזהרה הרי קודם מתן תורה הק' לא הי' שייך גדר לא ענש אלא אם כן הזהיר שהרי בני נח אזהרתן איננה מפורשת בתורה הק' על כל מצות שלהם רק בדרך רמז בעלמא ובעם בני ישראל לא שייך כן כלל ולא ענש אלא אם כן הזהיר להדיא באר היטב כ' מפורש והיינו מצד שהתורה הק' נותנות לעם בני ישראל לבאר להם המצות לזה תורתן מתפרשת להדיא מה שאין כן בני נח שאין להם חלק בתורה הק' וכתיב מגיד דבריו כו' לא עשה כן כו' לזה אזהרתן די גם ברמיזה ומצד זה סבירא להו למוני המצות הק' שלפני הסמ"ק ז"ל שאין למנות השחתה שגם שקודם מתן תורה הק' הי' די בה בלי אזהרה מפורשת מכל מקום לאחר מתן תורה הק' גם שכל מה שלא נשנה בסיני מהכתוב לפני מתן תורה הק' בהתורה הק' לעם בני ישראל לבד נאמר מכל מקום אין זאת רק במה שהוא מפורש להדיא בהתורה הק' בדרך מצות עשה או בדרך אזהרה מפורשת כעין הסגנון שאחר מתן תורה הק' רק מצד שעברו על ידי זה על מצות פו"ר ואז הי' די באזהרה ברמז והרי זה בכלל פו"ר שנשארה רק לעם בני ישראל וכן הוא בחינת ההשחתה וכמ"ש התוס' להדיא בסנהדרין או אולי יש איזה רמז אחר שהי' בו די לכדי אזהרה בזה לגבי בני נח מה שאין כן אחר מתן תורה הק' לא שייך בזה אזהרה כיון שאין מפורש בלשון אזהרה גם קודם מתן תורה הק' ודרשא דלא תנאף סבירא להו דהוה ליה רק אסמכתא וכנ"ל ולומר שלכך לא מנו זה בפני עצמו משום שהוא בכלל ניאוף זה ודאי ליתא שהרי ניאוף כולל מצות לא תעשה רבים ולא מנו כאחד כולם בכלל לא תנאף רק מנו כל איסור בפני עצמו וכן הי' להם למנות זה. גם לומר ששייך בזה יהרג ולא יעבור כבגלוי עריות ואביזרה זה לא שמענו גם אלו הי' זה בגדר גלוי עריות הי' זה אסור בהחלט לבני נח והרי חז"ל אמרו בפירוש בעירובין אדם הראשון ז"ל חסיד גדול הי' שפירש ק"ל שנה מחוה ז"ל והוליד כו' שמבואר מזה ממש כמו שכתבו התוס' בסנהדרין כנ"ל שאיסור השחתה הוא רק נגרר אחר מצות פו"ר אין כעת פה ספר הק' היד להרמב"ם ז"ל לעיין בזה והרי גלוי עריות בכלל שבע מצות שנאמרו לאדם הראשון ז"ל לא הי' אפשר לחול בו צד היתר על ידי מה שהיתה חוה ז"ל בעיניו אז כנדה על ידי זוהמת נחש הקדמוני עד שהוכרע לו מסתמא מהשמים שיולידו את שת והרי הרמב"ם ז"ל מנה כמה מצות הנלמדים מלאו אחד שבתוה"ק כל אחד ואחד בפני עצמו כידוע ומדלא מנו זה משמע דסבירא ליה שהוא רק אסמכתא. אך מכל מקום הסמ"ק ז"ל סבירא ליה שלמנות בגדר מנין המצות ראוי למנות גם שאיננו בתורה הק' בדרך אזהרה מפורשת פרטיית כי אין זה רק לגבי העונשים וכנ"ל מה שאין כן לגבי מנין המצות כל מה שיש דררא דאיסורא גם אם הוא טמון ברמז בהתוה"ק יש למנותו וכל שכן מה שכבר הי' עליו משפט כתוב בתורה הק' בעונש קודם מתן תורה הק' שאז היה די ברמז כן הוא סברתו בזה ומכל מקום נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינין וגם הסמ"ק ז"ל יודה שאין מלקות בזה וכמפורש בהרמב"ם ז"ל במנין הלוקין ובשאר ספה"ק וזה לא נחשב בכלל לוקין כלל והוא מצד אין עונשים אלא אם כן מזהירים ולא תנאף אינו רק אסמכתא ומדאורייתא העיקר רק משום פו"ר ובעם בני ישראל גם מצד חיוב העונה וצלע"ע:
(עוד מצאתי) בחיוב עונה אולי יוצא ידי חובתו גם בהעראה נשיקה. ובשלא כדרכה נראה שאינו יוצא ידי חובתו כיון דכתיב אם תענה כו' והיינו ביטול עונה כמו שאמרו חז"ל. וכתיב ויעניה. ואמרו חז"ל בשלא כדרכה ואולי שם מצד שלא נתרצית מה שאין כן כשמרוצה כיון שבגלוי עריות יש חיוב בשלא כדרכה יוצא ידי חובת עונה. גם אם לא מחלה לו להדיא על ידי שלא כדרכה חיוב העונה וצלע"ע: בחיוב העונה נראה שיש תשלומין גם אחר טבילתה שנית או אחר כמה טבילות כיון דלא כתיב לא תאחר רק לא יגרע. ואולי לזה הי' סומך את עצמו האריז"ל בזמנים קרירות על שמחלה לו. במקום אחר כתבתי שמסתמא הי' שלא על ידי פיוס ממנה ואין חשש לכ"ע וכבש"ע: ואם היו על ידי פיוסו. יש לומר שהשלים אחר כך בזמנים שלא הי' קרירות כל כך וגם אם אין תשלומים רק תוך שלשים יום. מצד מה שאמרו חז"ל שמי שהדיר יותר משלשים יום יוציא כו'. מכל מקום יש לומר שהי' משלים תוך שלשים. כי שמעתי ששם אין קרירות רק בג' ימים ולא יותר. גם יש לומר שבמדירה היא בבחינת אין לה פת בסלו מה שאין כן כשרוצה להשלים לה אחר כך מהני באולי גם תוך השנה או יותר וצלע"ע היטב: נראה פשוט דבועל ושונה תיכף כמו שאמרו חז"ל שעל ידי זה יולדת זכרים כי היא הזריעה תחילה זה עולה במקום ב' עונות כיון שיש תשלומין לעונות ע' בספה"ק הפלאה על כתובות. בפרק אעפ"י ובפרק המדיר. ובפרט כשכבר הי' יכול לפרוש באבר מת ושונה יצא ידי חובת ב' עונות בזה בהחלט. וגם אם אולי היא אינה מרגשת בב' הזרעות. מכל מקום המצוה היא מצד התעוררות עליון לטובה כידוע ורק בלי דעת לגמרי לא טוב שלא ברצון או כשהיא ישינה. מה שאין כן בזה ונראה דבדיעבד גם כשהיא ישינה או בנים ולא נים ומכל מקום אין זה ידיעה ברורה ולא ידעה בשכבו ובקומו. מכל מקום קיים מצוות עונה בזה וצלע"ע בזה: בחדשים שקשה לאשה אולי לא שייך כל כך מצוות עונה על כל פנים במוחלת לגבי חשש של צער בלב כי גם שאשה רוצה בקב כו' מכל מקום לא ציוותה תורה הק' באולי לגבי מה שקשה לה. כמו שלא ציוותה עונה רק כפי כח שלו גם אולי במה שקשה לה לא שייך רוצה אשה בקב כו' גם אולי במה שקשה לעובר לא שייך עונה או לא שייך רוצה אשה כו': לגבי זמן היניקה כתבתי במק"א שאולי לא שייך אז פו"ר אך עונה שייך וגם שמוטל עליה להניק כל הזמן. מכל מקום אם יתן ה' הריון יספיק גם כן לשכור מינקת ואמרו חז"ל שבשלו אין חשש להיונק. אך פו"ר נראה דלא שייך כיון שרוב נשים אינן מתעברות בזמן הנקה והי' על פי זה חילוק בין הנשים כי יש אשה שידוע טבעה שנתעברת אחר שנה ראשונה דהנקה תיכף ואם מצוות פו"ר אינה חלה עד אחר תשלום ימי הנקה כ"ד חודש אז כל הנשים שוות בזה וצלע"ע. ולגבי שלשים יום שמותר בלא רשות משמע מסתמיות לשון הפוסקים שכן הוא גם בלא קיים פו"ר וצלע"ע:
שם (הטיילים) אודות עונה דטיילים נראה פשוט שאין זה כי אם לגבי טיילים גמורים בלי שום עשויה כל דהו מה שאין כן מי שהוא עוסק באיזה עשיה גם שתהא קלה כמות שהיא בתכלית זה מוציא מגדר טיילים ואין צריך לומר מלאכת הכתיבה שהוא בכלל מלאכה גמורה אך גם היותה קל מזה הרבה ונראה שאין בחינת טיילים כי אם במתהלכים רק דרך טייל לגמרי מה שאין כן בההולכים להמציא פרנסה או הרווחה נראה שיחשב גם כן לכלל עשיה ומלאכה וגם שיחה לצורך משא ומתן וקא עביד בדבוריה שום מעשה שנגמר המשא ומתן על ידי זה הרי זה גם כן מלאכה להא מלתא להוציאו מגדר טיילים. והרי משא ומתן לגבי חול המועד הוא חמור מכתב משיטא. וכתיבה פשוט לכל שגם במושיטא מוציאה מכלל טיילים וכן הוא במשא ומתן. ולימוד תורה הק' אין צריך לומר בדרך כתיבה פשוט שמוציא מגדר טיילים אך גם דרך שיחה בתכלית על כל זה שייך בזה לומר דכיון דבדבוריה קא עביד מעשה שמים וארץ חדשים וכמ"ש במק"א הרי זה בגדר מלאכה גמורה תלמידי חכמים פטורים רק משבת לשבת מצוותן וצלע"ע בקצת מזה ועל כל פנים כשיש עוד ספק לומר שמוחלת לו העונה ויש זכות גמור בזה ובפרט כשהי' לו גלוי דעת ממנה פעם אחת שאינה מקפדת ומוחלת גם שיש חשש לפעמים שאומרת כן מחמת בושה ולא מלב שלם אם הדיבור הי' על ידי פיוס ממנו או אולי גם על ידי שאלה ממנו על כל זה הרי איכא ספק ספיקא נכון. גבי מי שאינו טייל גמור בהחלט לטיילים רקנים רק הרהוריו הם בתורה הק' וכל שכן כשמדבר וכל שכן כשכותב כנ"ל וכן המתהלכים בדרכי משא ומתן על כל פנים אי אפשר להוציאו מכלל ספק מלאכה וספק שמא מחלה ועל ידי זה פטור הוא לגמרי. וגם אם רואה ממנה כהתעוררות או הכנות אין זה מוציא מכלל ספק מחילה כי אין לך כשרה בנשים אלא העושה רצון בעלה ויש לה לעורר האהבה דרך שאלה שיכריע הוא כרצונו וכמו שהי' בבחינת מראות הצובאות שעל ידי מלאכתן היו פטורים ומכל מקום עוררו הן האהבה ועל ידי זה נתרבו עם בני ישראל. שעם בני ישראל הכריעו במדת חסידות להרבות להוליד בבחינת מצוות פו"ר שגבולו בחיוב קבוע מתחלת בריאת עולם ויש בזה מדת חסידות לה סוף מה שאין כן במי שאשתו איננה מולדת עוד. כפי הידוע בסדר העולם לא שייך בזה גם מדת חסידות כיון שיש ספק ספיקא לפטור ומצד בחינת עונה עם אשתו על ידי ספק אחד די לפטור את עצמו ממדת חסידות בזה ובכזה אמרו חז"ל הוה מחשב הפסד מצוה נגד שכרה פי' דלגבי להוליד בנים של קיימא יש להכריע במדת חסידות להוליד גם אם פטור ודאי מצד חשש תשות כח על כל זה הרי הוא מחליף עולם עובר בעולם עומד שעל ידי שיעמיד דורות בעם בני ישראל גם אם יקבל איזה חלישות או צער לפי שעה אין זה בעיניו לכלום בפרט שיש לבטוח בהשי"ת ששומר מצוה לא ידע דבר רע וגם שהוא במדת חסידות מכל מקום הרי זה בגדר שומר מצוה כמ"ש במקור"ב שבחינת שומר היינו משמרת למשמרת במדת חסידות. ולזה אין צריך לומר בספק ספיקא דמצוה שהיא בכלל משמרת וגדר נכון ממש ושייך למצוה אך גם במה שפטור ודאי ועושה במדת חסידות בדרך חדשים גם ישנים גם כן הוא בטוח שלא ידע דבר רע מה שאין כן לגבי מה שאין בו לידה ממש גם שכתוב בספרים הק' שעל ידי זיווג דמצוה יש לידה לבושין דנשמות גר. על כל זה הרי מצינו שחז"ל תיקנו טבילה כדי שלא להיות מצוי אצל נשותיהן כו' ואלו הי' בזה מדת חסידות להרבות גם במה שאיננו ללידה גופניות לא היו חז"ל גודרים הדרכים לפני מדת חסידות. אלא ודאי דשייך בזה בחינת מה שאמרו חז"ל בל תשחית דגופא עדיף וצריכים לשמור את עצמו מתשות כח. ואין לידה ללבושין דגר כי אם על ידי זיווג דמצוה ודאיית וממילא שב ואל תעשה עדיף ומכל מקום כל אחד ואחד כפי מה שמשער בנפשו בזה לפי המזגים והטבעים והזמנים והתשוקות במדת חסידות כיון שיש זכות לכל צד. ומי שלא קיים פו"ר עדיין ואשתו מולדת עכשיו. אין בזה ספק ספיקא כנ"ל. כי יש ספק ספיקא להחמיר ספק שתתעבר עכשיו ויש בזה פו"ר דהולדה גופניית ספק שאינה מוחלת ויש משום עונה. דגם דספק דעונה יש נגדו ב' ספק ספיקות לפטור. מכל מקום ספק הולדה היה ליה גם כן ספק דאורייתא ולחומרא. רק שנראה דלא שייך בזה בל תאחר והגבול הוא רק על ידי מצוות עונה ולגבי עונה יש ספק ספיקא לפטור כנ"ל. וכיון שיש ספק ספיקא להחמיר נגד הספק ספיקא שלהקל יש להחמיר שהרי בזמן הולדה נראה דלא מהני מחילתה וצלע"ע בזה ולגבי מה שאין אשה מתעברת כי אם סמוך לווסתה או ליל טבילה צל"ע אם זה גם כן בטבילה דכתם ונראה נוטה דכיון דחביבין דברי סופרים. וצריכה טבילה מתעברת אך בטבילה בספק מציאות שלא דיברו בו חז"ל צל"ע גם אולי אין זה כלל קבוע רק שכן הוא על פי הרוב או לפעמים וצל"ע ואודות השלמה עבור זמן נדתה ע' בספה"ק הפלאה ז"ל בפרק אעפ"י וכנראה דכיון שהי' פטור אז אין צריך השלמה ודרך שאני שלא הי' פטור רק על ידי מחילתה ומכל מקום צלע"ע:
סעיף ב' (החמרים) מצד מה שאמרו חז"ל שיעור עונה לחמרים לגמלים וספנין גם שפורשים לפעמים מביתם שלא לצורך פרנסתם אז ויש להם הון הרבה להתפרנס כמה שנים בלי שיצטרכו לפרוש מביתם. מכל מקום כל שהוא עושה מצד סגנון סדר פרנסה. וסגנון זה לא מיחתה בו אשתו לא חל חיוב העונה רק לפי סגנון ההוא. ומשמע שגם דקיימא לן שחוששין לפעמים שהרשות שנותנת לו על פי בקשתו ממנה אינו מלבה רק לפנים. מכל מקום לגבי קביעות סגנון פרנסה אין חוששין לזה וכל שיודעת שהוא לוקח לו כעת סגנון זה לפרנסה אומרים שבודאי ניחא לה על ידי מה שלא מיחתה בו. וממילא כן הוא אודות מלמדים הפורשים מביתם כדי להתפרנס ע"י מלמדות במקומות שחוץ לעירם. וכן סוחרים המתעכבים בדרכיהם כל שהוא מצד סגנון דרך התגרים משום ספק ריוח בצע או הצלה מהפסד. או להמתין על עגלות ליסע כדרך העולם אשר תגרים כערכם אין סגנון שלהם לילך ברגל מעיר לעיר וזה נוגע גם כן אל סגנון הפרנסה. כי מי שמוחזק בסגנון סוחר שבסגנון מכובד קצת משא ומתן שלו עולה בידו יותר בנקל ויותר בריוח ואבב בזיוני לית אחי ולית מרחמי. דהיינו ניגוד לבחינת ריחום בלשון תרגום שהוא אהבה. וכל משא ומתן הוא על ידי חן מקח על מקחו. אהבים ויעלת חן נמצא שכל זה נוגע לסגנון סדר פרנסת ביתו והרי זה כפרנסה של ספנין. שאין להבחין במה שבידו הון רב. ועל ידי זה הוקל חיוב העונה קלת ממילא:
סעיף ה' בהגה (אין לו להתאחר אלא חדש) השיעור שלשים יום שבאבה"ע סי' ע"ו נראה דלא פלוג בזה בין אם אין יותר משלשים יום מעונה לעונה בין אם על ידי מה שאינה טהורה יש עיכובים הרבה ימים קודם לכתו ויודע שלפי סגנון ווסתה שיהי' על ידי זה הרבה עיכובים אחר בואו כיון שסתם אמרו חז"ל השיעור שלשים יום. ומכל מקום צלע"ע בזה שאולי מנכין ימי טומאה מהשלשים יום או על כל פנים פעת אחת מנכין כווסת בינוני שיש תמיד בשלשים יום ימי טומאה ואם יש יותר אין מנכין. וכן הסברא נותנת שפעם אחת מנכין ומכל מקום גם במעוברת ודכוותה השיעור שלשים יום וצלע"ע.
שם (ות"ח יוצאין לת"ת) יש זכות על הנהוג שמלמדים נוסעים חוץ לעירם ללמד ולהתפרנס גם שיש חילוקים בההיתר לפרוש ג' שנים כדי ללמוד. בין תורתו אומנתו. והי' מקום חשש לפעמים מצד שמצטערת. אך על כל פנים בששה חדשים אין טענה. לפי מ"ש הב"ש ז"ל שכל שלא הי' לו מלאכה ידועה בזמן תחילת נשואין. יכיל להעשות מחמר ספן. גם כשהיא מוחה וכן הוא במדינות אלו שבשעת הנשואין אין להם אומנות קבוע ואין ידוע כלל אם יהי' מלמד או סוחר למקומו' רחוקים. ויש על ידי זה זכות היטב על כל שאינם מפליגים מנשותיהם יותר מששה חדשים כיון שיש ממה נפשך. שאם עיקר מגמתם בשביל הלימוד הרי הם בסגנון תורתן אומנתן בזה דקיל. ואם מצטרפת בכוונתם הכנתם על ידי זה פרנסתם ממילא הרי זה כנעשה ספן. כיון שבשעת נשואין לא הי' אומנתו קבועה להתפרנס דוקא בביתו וכל שכן אם עיקר כוונתם בשביל לימוד תורה הק' שמועיל גם כן טעם פרנסתו על פרישותו. אך הפורשים ברשות נשותיהם. כבר כתב הב"ש ז"ל שגם בלי סגנון תורתן אומנתו יוכל לפרוש עד ג' שנים ולא שייך גם כן מניעה בזה מצד אורחא דמלתא לכל הפירושים ומכל מקום יותר מג' שנים נראה שאין לפרוש גם ברשות. כי טעם מ"ש הב"ש ז"ל שמועיל רשות גם על ידי פיוס כדי ללמוד נראה שהוא מטעם ספק ספיקא. ספק שהלכה כחכמים ז"ל שללמוד פורש גם שלא ברשות ג' שנים ולגבי הלכה ברורה אין עוד חשש סכנה ואורחא דמלתא לכ"ע והיינו גם שלא בסגנון תורתו אומנתו יכול להיות דעת חכמים ז"ל להתיר ללמוד ג' שנים שלא ברשות וספק אולי מחלה בלב שלם ואינה מצטערת כלל בלב מה שאין כן יותר מגבול המותר על פי חכמים ז"ל שלא ברשות על זה לא כתב הב"ש ז"ל היתר על ידי רשות כיון שיש חשש צער בלב: כתבתי בסמוך אודות מ"ש הב"ש ז"ל שברשות מותר פרישה ללמוד ג' שנים. שהוא מצד ספק ספיקא. הנה לפי זה הי' מקום לומר שגם בלי רשות מפורש ממנה. הי' מותר כל שיש לו אומדנא ברורה שכשישאלנה תתן לו רשות דהרי יש גם כן בזה ספק ספיקא ספק שהלכה שמותר גם שלא ברשות גם למי שאין תורתו אומנתו גם לפי אורחא דמלתא ומה שאמרו חז"ל אודות אורחא כו' נדחה מהלכה. ומשמע שגם כשמוחה להדיא אמרינין בטלה דעתה אצל רוב הנשים דסברי וקבילי שיפרשו אנשיהם ללמוד תורה הק'. וספק שמא גם אם ההלכה כשמוחה יש מניעה מאורחא דמלתא לשאין תורתו אומנתו מכל מקום שמא אשה זו ניחא לה כפי אומדנתו והיה מקום גם כן לומר שגם בלי אומדנא יהי' שייך גם כן ספק ספיקא כנ"ל אך יש מקום לומר שאם ההלכה שאינו פורש בלא רשות יש בכלל זה לומר שרוב נשים לא ניחא להו בזה מצד רוצה בקב כו' ופרישות. וממילא אין עוד להסתפק באשה שלפניו שמא ניחא לה. אך אלו הי' סברא לומר כן. לא הי' היתר גם כשאומרות שנותנת רשות לגבי חשש שאומרת כן מצד בושתה. כיון שרוב נשים לא ניחא להו מסתמא גם הוא מצטערת בלב. ומסתמא רוב הנשים מתביישות למחות להדיא אלא ודאי דלא שייך בזה רוב וממילא שייך ספק ספיקא גם בלי אומדנא. כן יש לומר באולי ואולי שייך לומר בזה שגם כשיש ספק ספיקא אין סומכין את עצמו על זה כיון דאיכא לברורי וכמו שאין סומכין את עצמו אחזקה היכא דאיכא לברורי וגם שכתב הרשב"א ז"ל שאולי ספק ספיקא עדיף מרוב וברוב קיימא לן שאין צריך לברורי ע' פר"ח ז"ל או"ח סי' תל"ז מכל מקום היכא דאפשר בקל לברור מבררינין כמ"ש הפר"ח ז"ל שם גם אולי יש לומר שההיתר בלי רשות אינו כי אם בסתם ולא במוחה ומכל מקום יש ספק ספיקא שכשיש גלוי דעת ממנה יש סברא יותר שלא לחוש לצער בלב ולפי זה אין שום היתר רק במרשה להדיא וצל"ע וכשאומרת בלי פיוס שגם אם אמר לה תחלה דרך שאלה בעצה אם יתפרנס בסגנון כזה ולא מנעתו ואמרה שניחא לה שיתפרנס בדרך זה אין לחוש עוד שאמרה בלא לב ומותר גם יותר מחצי שנה אם קיים פו"ר. כיון שלא פייס ממנה כלל או אולי גם כשמשמעות דבריו שיש לו חשק לסגנון זה יש חשש אך נגד חשש זה יש לומר שמועיל משמעות סגנון דבריה שאומרת מחשק לבה. ומכל מקום יש לומר שאומדנא מלתא בזה לכ"ע להקל גם בלי צד ספק ספיקא גם בלי מה שכתבתי לעיל אודות חצי שנה צד זכות היטב גם כן יש לומר שסומכים את עצמם על אומדנא: פעם אחת נסעתי מביתי על מנת לשוב תיכף ועל ידי גלוי דעת של כבוד הרב בעל קדושת לוי ז"ל. נסעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו על מנת להתעכב ערך רבע שנה עד שובי לביתי ולא עלה בלבי שום ספק גמגום בהלכות שבסי' ע"ו. ופו"ר כבר קיימתי אז בעזהי"ת וזוג"ה תי' שלחה לי אז מטלטלין לצורך נסיעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו ויש לי אומדנא שאלו שאלתיה לא הקפידה וכפי אומדנא גם בלב לא הי' קפידא והי' בדעתי בנסיעתי בשביל לימוד תורה הק' מהרב הנ"ל ז"ל בסגנון שימוש תלמיד חכם מובהק בדור בטיול פרד"ס הק'. ומכל מקום אני חושש עלי שמא לא הי' זה בסגנון תורתו אומנתו כי אולי נתערב בי איזה מחשבת תהו או הבל בזמן ההוא אך על כל פנים עשיתי בטרדא דמצוה לשמוע דברי חכם הדור. ומצוה ללמוד ועל ידי זה הרי זה כאונס כדקיימא לן בשובר כלים ברוצו לקבלת שבת"ק וכבר כתבתי לעיל היתר בפחות מחצי שנה גם קודם קיום פו"ר. ועל כל פנים הוה ליה ספק ספיקא. על כל פנים בצירוף סברא הנ"ל דעונת ספן. גם לומר שרק בפורש בשביל פרנסה שייך בו סברת עונת ספן. מכל מקום הי' מקום לומר שהנסיעה הי' בה גם כן תועלת לפרנסה כגון ללמוד ממנו סגולות ורפואות שהי' הרב הנ"ל ז"ל עוסק בהם אך אחר כך נתבלבלה עלי השעה ולא למדתי ממנו בזה רק דברי תורה הק' שאמר אני זוכרם בעזהו"ת קצתם כתבתי וקצתם אני זוכר ומצד שהי' אז זמן יניקת בתי הקטנה תי' אולי לא הי' מוטל עלי אז מצוות לערב אל תנח ידך מלבד מה דאיגלאי למפרע שלא ילדה זוג"ה תי' מאז עד כה כלל וגם דלגבי פו"ר צל"ע אם מועיל זמן יניקה לומר שאין אז חיוב פו"ר אחר תקנת רגמ"ה ז"ל וחז"ל חששו בזמן יניקה לסכנת היונק על ידי עיבור אז אך מכל מקום אמרו דלגבי בעלה אב היונק אין חשש בזה כל כך וצל"ע. ומכל מקום לגבי לערב אל תנח ידך. יש לומר שמועיל יניקה להפקיע החיוב גם להב"ש ז"ל רסי' א' (יש ממה נפשך לסברת הב"ש ז"ל לגבי נותנת רשות דסבירא ליה שמהני רשות גם לגבי אורחא דמלתא ועל ידי זה יש לדידיה קולא גם שהחמיר ברסי' א' מצד לערב אל תנח ידך) ויש גם כן סברא שהולדה תמיד מסופקת אם תהי' כי מצויים מניעות רבות מלהוליד ברצופים וספק שמא כבר מעוברת ואין עוברה ניכר. וספק שמא אינה מעותדת להוליד זרע של קיימא על כל פנים ועל ידי זה יש באולי זכות קצת על הפורשים ברשות קודם שקיימו פו"ר יותר משנה כשהם במקום שאין להם ידיעה אם נשותיהם מעוברות כבר או הולידו כבר בט' חדשים משפרשו מביתם וחוששין גם כן לעיבור י"ב חודש כידוע ועל כל פנים פחות מחצי שנה חזי לאצטרופי ספיקות שכנ"ל להסברא דעונת ספן שנזכרה לעיל היטב: גם יש זכות אודות מלמדים כנ"ל במה שלפעמים אי אפשר לשוב לביתם על ידי אחריות הדרך ותחלה סברו שיזדמן להם שיירא. וגם להוציא סך מרובה אין מוטל כל כך כהגבול שבאו"ח סי' תרנ"ו. ולגבי עונה לא יגרע דלא שייך כן כי במצוות לא תעשה חייב להוציא כל יש לו. בזה בטוחים על שמוחלת ונתנה רשות להדיא ולגבי פו"ר מצוות עשה מועיל מה שאין מוטל לבזבז יותר מחומש. ולפעמים בעלי הבתים ששוכרים למלמדים מקפידים שלא ישובו לביתם ותחילה סברו שלא יקפידו וגם שפועל יכול לחזור בו בחצי יום מכל מקום אין נכון לעשות כן. והמשנה בדיבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולפעמים כשישוב יהי' לו פסידא גדולה בהשכירות ונראה שכשלא התנה יכול בעל הבית למחות שישוב וצל"ע: וכן הוא בהבורחים מביתם מחמת ממון ואין צריך לומר הבורחים על ידי פחד יסורים שיש בזה זכות קצת גם לגבי מניעת עונה גם להנצל מיסורים מסתמא מוחלת (וגם להנצל רק מעלבון קבוע לדורות גם כן מוחלת מסתמא וצל"ע) ולגבי פו"ר מהני מה שאין צריך לבזבז הרבה במצוות עשה. וביד גוי שייך בחינת כתוא מכמר. והרי זה בכלל אונסא רחמנא פטריה וצלע"ע היטב:
שם בהגה (ואם נותנת לו רשות) נראה שכשיש פעולה מצדה שמורה שמוחלת. אין חשש לכ"ע תמיד. וכעין דקיימא לן נחת רוח עשיתי לבעלי בקנין באוה"ב שנל שמקבלת על עצמה אחריו ת. אין טענה נחת רוח עשיתי כי הנחת רוח לא שייך רק לגבי מאי דלא סגי בלאו הכי בזה ואם לא תקבל קנין סודר הוא התנגדות לרצון בעלה לגמרי מה שאין כן במה שיש לפניה דרך לאשתמוטי את עצמה ולומר אינני רוצה לקבל עלי אחריות כל שלא השמיטה את עצמה מזה מוכרע ממילא ומחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שלבה שלם בזה בלי נטיה. ורק גבי קנין סודר קיימא לן נחת רוח גם בפעולה. כיון דלא סגי בלאו הכי כנ"ל. ואיננו גדר פעולה כל כך. וגבי אמתלא דהוחזקה נדה. או דטבח שעשה סימן בראש הכבש. קיימא לן שלעקור פעולה לא שייך שום אמתלא וכן הוא בזה שכשאשתו שולחת לידו כתנות או נותנת לידו בלכתו לדרך וכל שכן בשולחת לידו והי' לה מקום לאשתמוטי ולומר אמתלאות שאין לה מכובסים וכדומה אמתלאות שבעת נסיעת שליח תאמר טרודה אני או אין לפני המפתח פעולה כזו מוציאה מכלל חשש בעולם לכ"ע והרי זה גדר מחילה גמורה ברצון. ולא שייך חשש ביטול עונה בנסיעה כזו לכ"ע ומכל שכן כשיש גם כן ספק ספיקא ספק שיש בדרך ההוא צד הליכה ללמוד תורה הק' שיש בזה היתר לפרוש שלא ברשות גם כמה שנים גם שיש גם חשש גרעון פו"ר בכמה שנים ועל כל זה מותר וכנראה שהמדות חסידות שבזה עיקרו מצד גדר פו"ר מה שאין כן כשאשתו מעוברת או מניקה שאין חשש ביטול פו"ר בזמן ההוא גם מדת חסידו' לא שייך בזה וידוע מבן עזאי ז"ל. שלא נשא כלל על ידי אהבת התורה הק'. ספק שיוצמח לו על ידי דרך זה סגנון הטבת הספקת פרנסתו. באופן שמובן לכל שמוחלת מסתמא על ידי טובת הנאה כזו וכדקיימא לן שכל הולך בשביל פרנסתו אין חוששין בו שאין מחילתה בלב שלם ורצון גמור והרי סגנון העונה נקבע לפי סגנון הפרנסה וחמרין כו' וספנין לששה חדשים ולא פלוג בזה גם אם הון רב בביתו להתפרנס זמן רב. וגם אם בהדרך אין בו רק ספק לימוד תורה הק' מה שיהי' שייך בזה התלמדות בסגנון שלו. באיזה פרט אחד מפרטי פרד"ס התורה הק' באיזה סגנון כל דהו. והרי אמרו חז"ל אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די מכל מקים יש בזה ספק ספיקא. ספק לימוד. וספק מחילה ברצון טוב מצידה. אך בזמן מוכשר לעיבור צריכים ליזהר יותר אך כשידוע סגנון זוגתו שאיננה מתעברת עד כלות כ"ד חדשים דהנקה יש קולא נכוכה כנ"ל וכל שכן כששלחה מטלטלין כנ"ל. גם אולי יש לחשוב י"ד ימים הנהוגים עכשיו קודם טבילה. מלבד הלמ"ד יום שבש"ע בזה ועל כל פנים יש לחשוב הימים שנתוספו בחומרא אחר ימי הש"ס מלבד הז' נקיים. מלבד השלשים יום ההם וצלע"ג בזה. ומצד השחתה שאסורה מדרבנן על כל פנים בכל אופן בלא פלוג. כשהוא יותר מפעם אחת בזה יש גם כן ספיקות. ספק שלא יהי' יוצא ממנו זרע בכל הדרך כלל. וספק שהי' אירע לו כן ח"ו גם אם הי' בביתו ולא הי' הולך לדרך כלל. ועל כל פנים אם לדבר מצוה הלך נגה לו וכשהי' לו גלוי רצון מחשוב שבדור שיסע. הרי מצוה לשמוע דברי חכמים. וכל שכן במובהק גדול בחשיבו' בדורו:
סעיף ו' (חייב לבעול כו' עד שיקיים) נראה שגם בימי יניקה אין לבטל עונה על ידי מחילתה כל שלא קיים עדיין פו"ר. כי גם שתיקנו חז"ל שלא לישא מעוברת חברו מצד חשש חסרון הנקה. אין זה כי אם מצד שהוא מסור לרבים בכל הזמנים וכל המקומות ורובא דעלמא יש בהם קלות הדעת בכזה מצד נטותם אחר הבצע. ומצד עצלות וכדומה מה שאין כן לגבי המצוה דפו"ר. בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו ואטו עני שאין לו במה לפרנס ילדים יהי' פטור ממצוות עשה דפו"ר כן הוא בזה כיון שאפשר למסמס בבצים או לשכור מיניקת אין על ידי זה שום צד השמטה ממצוות פו"ר ומי שברא יומו ברא פרנסתו תמיד וצלע"ע: