אלוהים ברא את האדם כי אלוהים אוהב סיפורים. — אלי ויזל

ליהודים היו תמיד סיפורים בשביל כולנו. — אנדרו מאר

בשנת 1876 פרסמה הסופרת האנגלייה הגדולה של זמנה, מארי אן אוואנס, המוכרת יותר בשם העט שלה ג'ורג' אליוט, את הספר שעתיד היה להיות הרומן האחרון שלה.¹, New York: Encounter Books, 2009. שמו היה דניאל דֶרוֹנדה, ואילו הייתה קיימת בעת ההיא המילה "ציוני", הוא היה מכונה רומן ציוני. הגיבורה הראשית בספר היא אישה צעירה, גְוֶונְדוֹלֶן הַרְלֶת, אך בחירתה של אליוט לקרוא לספר דניאל דרונדה מלמדת כי לדידה זהו בעיקר סיפורו של הגיבור הקרוי בשם זה.

footnotes: ¹ התיאור להלן על פי ספרה של גרטרוד הימלפרב, Gertrude Himmelfarb, The Jewish Odyssey of George Eliot

דרונדה, גבר אנגלי שגוונדולן פוגשת, הציל פעם את חייה של צעירה ושמה מירה לפידות, שעמדה לקפוץ אל מימי התמזה. היא הייתה היהודייה הראשונה שדרונדה פגש, והיא עוררה את התעניינותו בבני עם זה. הוא יצא לשוטט באזורים יהודיים בלונדון ופגש שם מלומד ושמו מרדכי, שהתפרנס מתיקון תכשיטים. מרדכי היה לחונכו של דניאל בשבילי ההיסטוריה והמנהגים של היהודים. הוא היה חבר במועדון ויכוחים שנקרא "הפילוסופים", ושם שמע אותו דניאל מגן על העם היהודי כאומה חיה ועל היהדות כאמונה חיה — עמדה שנויה במחלוקת, מתברר, בזמן ובמקום ההם. אף כי עם ישראל ודתו גם יחד חלושים היו בעת ההיא, כפי שמרדכי הודה, די היה לדעתו בדבר אחד כדי להחיותם: שיבת היהודים אל ארצם ואל הקיום הריבוני. "עמנו המפוזר בארבע כנפי תבל", אמר, "עמנו המבקש לו ארץ ומדינה, יזכה ככל עמי תבל לאצילות שבחיים הלאומיים ולקול בשיחתה של משפחת העמים".

מרדכי סיפר לדניאל כי יש לו משימה: להיות חלק מן המפעל הזה. אבל הוא חולה. בריאותו רופפת. הוא אמר לדניאל שאולי זימן אותם האל יחדיו לאות כי דניאל נועד להיות ממשיכו, ורמז לו שאולי גם הוא, דניאל, יהודי. עד לאותה עת לא ידע דניאל מיהי אימו. דניאל שאל את האפוטרופוס שלו, והלה סיפר לו שהוא שמר את שמה מפני דניאל לבקשתה. דניאל נסע לפגוש את אימו, נסיכה רוסייה המתגוררת בג'נובה שבאיטליה, והצליח לשחרר מפיה את הסוד: היא נולדה כיהודייה, וברחה מגורלה זה. לכן הסתירה את זהותה מבנה: היא לא רצתה שיסבול בגלל זהות יולדתו. התוודעות זאת גרמה לדניאל להיסחף אחר חלומו של מרדכי. בסוף הרומן הוא עוזב את גוונדולן ויוצא לארץ ישראל: "התמסרתי לרעיון שיקומו המדיני של עמי", הוא אומר לה. "לעשותו שוב ללאום, לתת לו מרכז לאומי, כפי שיש לאנגלים אף כי גם הם פזורים על פני כדור הארץ".

החלטתה של אליוט להקדיש את יצירתה הגדולה — בדיעבד האחרונה — לעם היהודי היא החלטה יוצאת דופן. לא היה לה כל קשר משפחתי ליהדות. ובכל זאת שיקעה עצמה לאורך שנים בקריאת ספרות יהודית וספרות על היהודים. במסגרת הכשרתה העצמית לכתיבת הרומן היא אף למדה עברית. היא ידעה שנושא ספרה לא יהיה פופולרי, ושתמיכתה בעניין היהודי תקים עליה ביקורות שליליות. "היסוד היהודי", כתבה ביומנה, "כנראה לא יעלה לרצון לפני איש". אף לא היו אז מאורעות חדשותיים מיוחדים שיסבו את תשומת לב הציבור לגורלם של היהודים. עלילת דמשק כבר נצטעפה בערפילי העבר, שלושים ושש שנים עברו מאז, ואילו הפוגרומים ברוסיה עוד היו נחלת העתיד הבלתי ידוע — כחמש שנים לאחר מכן. אפילו המילה "אנטישמיות" טרם נטבעה.

ובכל זאת, גורלם של היהודים העסיק אותה, ואף היה נושא המאמר האחרון שכתבה לפני שהלכה לעולמה. הוא נקרא "ההֶפּ־הֶפּ־הֶפּ המודרני"; הפ־הפ־הפ הייתה קריאת הקרב של הצלבנים בבואם לטבוח ביהודים, ראשי תיבות של "ירושלים אבודה" בלטינית. סבלו של העם היהודי נגע לליבה, וכן תרומתו הגדולה לתרבות העולם. היהודים, כתבה, הם "עַם שהגותו עיצבה את דתה של מחצית האנושות, המחצית המתורבתת יותר". היא נפעמה לנוכח הצלחתם של היהודים לשמור על כבודם העצמי למרות תועפות התיעוב שספגו לאורך דורות על דורות באירופה הנוצרית. היא העמידה שאלה: האם "בקרב היהודים יימצאו די שותפים לרצון, ודי שותפים לצורך, ודי אנשי מופת בעלי תושייה ולהט ציבורי: עזראים חדשים, מקבים מודרנים", שיקוממו את האומה הישראלית בארצה ויבנו בה "מדינה שתגלם את לאומיותם, תספק להם הגנה וכבוד, ותזרים לעולם, בדרכה הייחודית, פנים חדשות של מצוינות לאומית, קול נוסף במקהלת האומות?"²

footnotes: ² ג'ורג' אליוט, "ההפ־הפ־הפ המודרני" (רשמיו של תאופרסטוס סאץ', 1879, פרק 18), מאנגלית: צור ארליך, השילוח 19 (ניסן תש"ף), עמ' 167–181.

בדרך כלשהי, באחרית ימיה, ג'ורג' אליוט הזדהתה עם הסיפור היהודי, על כאביו ובכיותיו, ובפרט עם הפרק שעוד לא נכתב בו, ואשר נובא עוד לפני אלפיים וחמש מאות שנה: שיבת ציון. פרק זה עוד היה בגדר חלום, חזון ותקווה. אך כפי שידעה אליוט, היהודים הם עם של תקווה.

"ראיתי את הארץ המובטחת" תשעים ושתיים שנה לאחר מכן, ב־3 באפריל 1968, מנהיג אפרו־אמריקני נשא דרשה בכנסיית מייסון טמפל בעיר ממפיס שבמדינת טנסי.³, San Francisco: Harper SanFrancisco Faith, 1992, pp. 193–203. אף כי היה צעיר לימים, בן שלושים ותשע, כבר יצא שמעו בכל העולם. ב־1964 הוא זכה בפרס נובל לשלום. שמו היה מרטין לותר קינג.

footnotes: ³ Martin Luther King Jr, I Have a Dream

סיפור יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות ומסעם במדבר אל הארץ המובטחת היה זה זמן רב מקור השראה למאבקם של השחורים באמריקה לזכויות אזרח. במאה התשע־עשרה הם שרו את גרסתם לפסוק א בפרק ה בספר שמות: "קדימה, משה, / תוציא אותנו ממצרים. / תגיד לפרעה בשמי / שלח את עמי". קינג גדל על הסיפור הזה. נאומיו שפעו מובאות מן התנ"ך. סיפור יציאת מצרים נסך בו תקווה, ובאמצעותו הוא נתן תקווה לכל אחיו האפרו־אמריקנים.

בשיאו של המפורסם מכל נאומיו, נאום "יש לי חלום" שנשא מול אנדרטת לינקולן בוושינגטון באוגוסט 1963, הוא ציטט שני פסוקים מישעיהו, פסוקים ד–ה בפרק מ, הלוא הוא הפטרת שבת נחמו אצל היהודים: "יש לי חלום כי כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה, וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו". ועל כך הוסיף: "עִם האמונה הזאת נוכל לחצוב מהַר הייאוש אבן של תקווה".

אולם עתה, ב־1968, מצב הרוח בקרב אנשי התנועה לזכויות האזרח היה מתוח. רבים נלאו מהקצב האיטי של קינג. הלוחמנים שבהם סברו שרק באלימות תושג המטרה. אחרים חשבו שכל רעיון השילוב הבין־גזעי בטעות יסודו. הצבעים יהיו נבדלים תמיד. קינג מקדם חלום באספמיה. לנוכח ההתנגדות הפנימית חש קינג כי חייו בסכנה. תחושה מוקדמת זאת גרמה לו בלילה ההוא לחתום את נאומו במילים נבואיות יוצאות דופן.

הוא סיפר לשומעיו על היום האחרון בחייו של משה. משה ידע כי נגזר עליו שלא לעבור את הירדן; לא לראות במימוש היעד שאליו הוליך את העם ארבעים שנה במדבר. ה' נתן לו מתנה אחרונה אחת: לא כניסה אל הארץ, כי אם מבט אליה מרחוק, מפסגת הר נבו שבעבר הירדן מזרחה. חייו של משה לא עברו לשווא. הוא הוביל את העם כמעט כל הדרך, אך את הצעד האחרון יעשה הדור החדש בלבד.

מילים אלו היו המילים האחרונות כמעט שאמר מרטין לותר קינג בלילה ההוא: "זמנים קשים מחכים לנו. אבל אין זה נוגע לי עכשיו. כי הגעתי אל פסגת ההר... והשקפתי סביב. וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אכנס אליה איתכם. אבל אני רוצה שתדעו הלילה שאנחנו, כעם, נזכה בארץ המובטחת". אכן, היממה ההיא נתגלתה בדיעבד כאחרונה בחייו.

ביום המוחרת הוא נרצח. כעבור ארבעים שנה נבחר לראשונה אדם שחור לנשיאות ארצות הברית — ברק אובמה. את מסע הבחירות שלו התחיל בחיבור ספר בעל כותרת רבת־משמעות: העוז לקוות. התקווה צריכה עוז. וזהו הדבר שהיה למרטין לותר קינג: האומץ לשמור על החלום גם בידיעה שהוא מרחיק לכת בעיני רבים, הולך בקטנות בעיני אחרים, מתון מדי בעיני הקיצונים; אף כי הוא חש כי לא יזכה לראות במו עיניו את התגשמותו. הוא ידע את אשר ידעו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". הוא הוביל את האפרו־אמריקנים במסע המקראי, וכעבור שנות דור הם הגיעו לארץ המובטחת. הסיפור היהודי הוא סיפור־העל של התקווה בתרבות המערב.

עולם שהתהפך אלה הם זמנים המנסים את נפשות האנשים, כתב במאה השמונה־עשרה הוגה הדעות האמריקני תומס פֵּיין.⁴, Cambridge: Cambridge University Press, 1989, p. 41. זמננו שלנו מנסה בלי ספק את הנפש היהודית. לפני עשור, כשקרב תום האלף הנוצרי, רבים האמינו כי עם ישראל נכנס לעידן חדש ושלֵו בתולדותיו. גם אני חשבתי כך. דומה היה כי מדינת ישראל קרֵבה אל השלום. האנטישמיות נמצאה בשפל של כל הזמנים. יהודים הגיעו למעמד חסר תקדים ברוב החברות שהם חיו בהן. העולם הקשיב לקול היהודי בכבוד.

footnotes: ⁴ Thomas Paine, Political Writings

ואז העולם התהפך על ראשו. תהליך השלום בישראל קרס, והתחלף תחילה באינתיפאדה, ואז בגל מתמשך של פיגועי התאבדות, ואז בהתקפות טילים מלבנון על הצפון ומעזה על הדרום. ישראל מצאה עצמה מכותרת לא רק באויבים, כפי שהתרגלה, אלא בארגוני טרור המקבלים הוראות ומימון ממדינות ונחושים להשמידה מתוך אמונה דתית שאינה ניתנת להתפשרות.

המתקפה לא הייתה רק פיזית, אלא גם מדינית. מסע דה־לגיטימציה בינלאומי עצום בתהודתו נערך נגדה, בחסות הסתה של ארגונים לא ממשלתיים, אקדמאים וכלי תקשורת. היא הייתה למדינה היחידה מכל 192 חברות האו"ם שעצם זכות קיומה וזכותה להגן על אזרחיה הועמדו בספק.

בתוך כך, ובזיקה הדוקה לדברים, התעוררה האנטישמיות: השנאה העתיקה בעולם, בלבוש החדש בעולם. יהודים הותקפו בערי מגוריהם במערב אירופה ובבריטניה. בתי כנסת חוללו, מצבות נותצו, בבתי ספר יהודיים הוטמנו פצצות, וסטודנטים יהודים ספגו איומים בקמפוסים. כל זה קרה אחרי עשורים של מאמצים מתמשכים, בחקיקה ובחינוך, להבטיח שהשנאה שהולידה את השואה תרד מן הפרק.

כל זה לא היה לגמרי מפתיע. היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה מקנה לעם אי אלו יתרונות, ואחד מהם הוא ששום מצב שהוא נקלע אליו אינו חדש לו. "שלום לך אפלה, חברתי הישנה", שרו סיימון וגרפונקל בשנות השישים, וכאילו על הזיכרון היהודי שרו. ובכל זאת, אני שייך לדור שנולד אחרי השואה והספיק לחוות מאורעות כמלחמת ששת הימים. קיווינו, האמנו, שהיהודים עברו סוף סוף מאפלה לאורה. טעינו.

אלו הן בעיות חמורות ומדאיגות. אולי החמורה בכולן היא אובדן היהודים בגולה בהתבוללות, בנישואי תערובת ובהתפוגגות ההדרגתית של הזיקה היהודית — ואובדן תחושת הייעוד, ואפילו הזהות, בישראל גופא. כאשר הייתה ליהודים תחושת ייעוד, לא היה דבר בעולם שיכול להביסם. כשלא הייתה להם תחושה כזאת, הם מצאו דרכים יצירתיות להגיע אל סף התבוסה.

הסיפור הלא נכון ספר זה עוסק באתגרים העומדים בפני היהודים, היהדות ומדינת ישראל במאה העשרים ואחת. אבל אין זה ספר קונבנציונלי. כוונתי אינה רק לנתח את הבעיות, אף כי אנסה לעשות זאת. אני סבור שיהודים רבים בישראל ומחוצה לה, אולי רוב היהודים, שכחו את הסיפור היהודי: את המסע מעבדות לחירות, מאפלה לאורה, מגלות לגאולה, מסע אמונים של מאמינים. החליף אותו סיפור אחר, שמרבים לספרו, ושהמאורעות נדמים כמאשרים אותו שוב ושוב, כדי כך שהוא נחזה להיות הסיפור היהודי בה' הידיעה.

וזה הסיפור: היהודים נרדפו בכל התקופות. הם נרדפו באירופה הנוצרית מהמאה האחת־עשרה עד המאה העשרים. הם נרדפים כיום במזרח התיכון, המוסלמי בעיקרו. להיות יהודי הוא להיות שנוא — ולקרוא תיגר על השנאה הזאת. כניסוחו של הוגה הדעות היהודי בן המאה העשרים אמיל פקנהיים, היהודים מצוּוים להישאר יהודים כדי למנוע מהיטלר ניצחון שלאחר המוות.⁵, New York: Schocken, 1978, pp. 19–24. היהודים הם, כמאמר בלעם, "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט).

footnotes: ⁵ Emil Fackenheim, The Jewish Return into History

הספר שלפניכם שולל את הסיפור הזה. ראשית, הוא איננו הסיפור היהודי. העובדות אולי נכונות, אבל העלילה שגויה. שנית, הסיפור עלול להיות מקרה קלאסי של נבואה המגשימה את עצמה. אם היהודים יאמינו שהם בודדים, הם יתבודדו. שלישית, הוא מוביל לאימוץ מערכת עמדות המתנגשת בעליל עם התפיסה העצמית היהודית הקלאסית. הוא הופך את היהודים לקורבנות. הוא נוטע בהם דפוסי פסיביות אגרסיבית. הוא גורם להם שלא לבטוח בָּעולם, דבר שעלול להוביל לשנאת האחרים או לשנאה עצמית. רביעית, הוא מחולל מדיניות המובילה להרס עצמי. חמישית, הוא זורע ייאוש דווקא כאשר דרושים לעם ישראל כוחות נפש. שישית, הוא יעודד יהודים לעזוב את היהדות. שביעית, הוא שולל מן היהודים ומן האנושות את עצם הדבר המכונן את המסר היהודי לאנושות: את הסיפור היהודי, סיפור במילים וסיפור במעשים ובחיים, שנושאו הוא העוז לקוות.

יהודים הנתונים בשבי הסיפור השגוי הזה, שעל פיו עם ישראל נידון לשכון לבדד, מנסים להילחם באנטישמיות לבדם. ישראלים רבים נוטים להאמין כי מדינת ישראל בודדה, ורק ארצות הברית עומדת לצידה. גדול ההוגים היהודים במאה העשרים, הרב יוסף דב סולוביצ'יק, כתב מסה מפורסמת שכותרתה איש האמונה הבודד.⁶

footnotes: ⁶ הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה הבודד, מאנגלית: קלמן נוימן, תל אביב: ידיעות ספרים, תשע"ט.

אני חולק על כל ההיגדים הללו. היהודים לא יוכלו לנצח את האנטישמיות לבדם. ישראל לא תוכל לשרוד לבדה. איש האמונה ואשת האמונה ביהדות אינם בודדים. להפך: האמונה עניינה גאולה מן הבדידות. היא ניגודה הקוטבי של ההיות לבדד. אפשר להבין את העמדות הללו על רקע ההיסטוריה הנוראה של המאה העשרים, אך בנסיבות המאה העשרים ואחת הן מיושנות. המוצאים מפלט בבדידות אינם פותרים את הבעיה שלהם, אלא מסבכים אותה. האתגר החשוב ביותר העומד עתה בפני עם ישראל, בישראל ובתפוצות, הוא שיקומו של הסיפור היהודי. הוא הפעים את ג'ורג' אליוט. הוא הפעים את מרטין לותר קינג. הגיע הזמן שיפעים את היהודים עצמם.

לגאול את הרוע אין זו אופטימיות חסרת תקנה, מן הסוג המכונה עקרון פוליאנה. יהודי המכיר את ההיסטוריה היהודית אינו יכול להיות אופטימיסט. לא; זהו ריאליזם טהור ופשוט. כבר אמר דוד בן־גוריון: "בישראל, ריאליסט הוא מי שמאמין בניסים". ליהודים, האמונה חיונית כמו החיים עצמם. בלעדיה לא היה עם ישראל שורד.

בשנת 2001, כשהחל גל פיגועי ההתאבדות שלאחר קריסת תהליך השלום של אוסלו, אמרתי לשגריר ישראל בבריטניה אז, "בעבר, אויבי ישראל ניסו לדחוף אותה למשבר צבאי ונכשלו. אחר כך הם ניסו לדחוף אותה למשבר מדיני, ושוב נכשלו. עכשיו הם מבקשים לדחוף אותה למשבר רוחני, והם עלולים לנצח".

זה, בחשבון אחרון, עניינו של הטרור במאה העשרים ואחת; וישראל היא היעד העקבי ביותר שלו. פיגועי ההתאבדות העבירו את המלחמה מן החזית אל האוטובוסים בחיפה, החנויות בתל אביב והמסעדות בירושלים. בשנים הקשות שלחו הורים יהודים את ילדיהם באוטובוס לבית הספר בלי להיות בטוחים שיראו אותם שוב. טילי חזבאללה ורקטות חמאס העמידו שני שלישים מישראל — צפונה ודרומה — במעגל הפגיעה שלהם. בכותבי שורות אלו, ילדים בני שבע בשדרות מצטופפים במחסות בטון מפני רקטות. הדה־לגיטימציה שנעשית לישראל בחוגים נרחבים של תקשורת, אקדמיה וארגונים לא ממשלתיים גורמת לאזרחיה להרגיש עזובים ובודדים. המטרה היא להפחיד ולחולל ייאוש, וכדי להתחסן מפניה נדרשים משאבי ענק של אמונה ועוז. זהו המשבר הרוחני.

זהו כוחו הייחודי של הטרור בעידן הגלובלי. הטרור לא רק תוקף בזדון אזרחים חפים מפשע וצובע את החיים בפחד; כוחו הנורא טמון בכך שהוא נוטל את מידותיה הטובות של החברה החופשית ומנצל אותן כנקודות תורפה. דוגמה מבעיתה במיוחד סיפקה מתקפת הטרור במומביי בנובמבר 2008. בין קורבנותיה היו רב צעיר ואשתו, גבריאל ורבקה הולצברג.

בני הזוג הולצברג היו שליחי חב"ד בעיר. לא הכרתי אותם, אבל מקור ההשראה שלהם, הרבי מלובביץ', השפיע רבות גם עליי. הוא עשה דבר ששום יהודי לפניו לא עשה. הוא שיגר שליחים לכל רחבי העולם, לכל מקום שיש בו יהודי או שיהודי עשוי להגיע אליו. תפקיד השליחים היה לקיים במקומות שהותם את בתי חב"ד, שדלתותיהם פתוחות לאורחים. את זאת עשו בני הזוג הולצברג. אם נכונים כמה מן הדיווחים שלאחר הפיגוע, הם נתנו אוכל וקורת גג גם לאנשים שלאחר מכן רצחו אותם.

הכרתי את הרבי מלובביץ'. בזכותו אני רב. שנים תהיתי מה עורר אותו להקמת מיזם השליחים. היהדות איננה דת מיסיונרית, ורבנים אף לא נהגו להקדיש את זמנם לקירוב יהודים מבודדים או מנוכרים. לבסוף עלתה בדעתי השערה, ועד כה לא שמעתי סברה טובה ממנה. הרבי האמין ברעיון ה"תיקון" במובנו הקבלי: שמעשינו יכולים לגאול עולם שבור ולהציל שביבים של אור אלוהי מלב האופל האנושי.

בימי חייו של הרבי התחוללה השואה, שהכריתה כמעט את כל עולם החסידות והקבלה במזרח אירופה. האם אפשר להציל אור מתוך רוע בהיקף אדיר כזה? דומני שהרבי הגיע למסקנה כי אם הנאצים בשנאתם יצאו למצוד אחר כל יהודי, והגיעו עד לאיים מבודדים, לקהילות נידחות ולמקומות מסתור — ישלח הוא את חסידיו לָתוּר אחר כל יהודי ויהודי מתוך אהבה. מחשבה זו היא שעוררה אותי להיעשות לרב.

אחרי האסון במומביי התחלתי לשאול את עצמי אם חסדים כאלו אפשריים גם בעידן של טרור. אברהם אבינו, כמסופר בפרק יח בספר בראשית, הכניס אורחים זרים וגילה שהם מלאכים. בני הזוג הולצברג הכניסו אורחים זרים וגילו שהם רוצחיהם. האם בעידן הטרור פתיחת הדלת והלב פירושה פגיעוּת וחשיפה לסכנה? התשובה מוכרחה להיות שלילית. דרכה של היהדות, שהרבי היה מופת עילאי לה, היא להציל את התקווה מתגרת ידה של הטרגדיה. גם בעולם של חושך, האהבה עודנה מרפאת. הטוב עודנו גואל. הטרור מכה באחרים אך לבסוף אוכל את בשר עצמו. ואילו זיכרונם של עושי חסד עם זרים מוסיף להאיר אחריהם.

הרצון לעוצמה מול רצון החיים אלפי ספרים נכתבו על הטרור מאז קריסת תהליך השלום הישראלי־פלסטיני ומאז מתקפת 11 בספטמבר 2001 נגד ארצות הברית. הם עוסקים בשיטות הטרור, בפוליטיקה של הטרור, בפסיכולוגיה של המחבלים המתאבדים, בטיבה של הקיצוניות הדתית, וכן באמונות בדבר מלחמת הקודש, מות הקדושים ושלטון האל באחרית הימים שאמור להגיע בעקבות מלחמה ומוות אלו. אך בין כל אלה לא מצאתי ספר על האפשרות לנצח את הטרור בתעצומות של תקווה, בעזרת מעשה פשוט: סירוב להיבהל.

מנהיגי אל־קאעידה, חמאס וחזבאללה חוזרים ללא לאות על המנטרה שהם עתידים לנצח בעימות שיעצב את פני המאה העשרים ואחת כי "אתם אוהבים את החיים, אבל אנחנו איננו יראים מן המוות". סיסמה זאת מסמנת במדויק את קווי החזית במערכה הרוחנית של זמננו. משה רבנו אמר באחרית ימיו, "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). הבחירה בחיים — בארוֹס על פני התנטוֹס, בשלום על פני המלחמה, בבִּטחה על פני הפחד — איננה דבר שאנו יכולים לראותו כמובן מאליו. דרווין, או כמה מחסידיו, ציירו את החיים כמאבק הישרדות. פרויד אבחן את אינסטינקט המוות כאחד משני הדחפים המשמשים באישיות האדם. מרקס ראה את ההיסטוריה כמאבק מעמדות בלתי נמנע. קרל שמיט הגדיר את הפוליטי כחיפוש אחר אויב.⁷, Chicago: University of Chicago Press, 2007. פסיכולוגים אבולוציוניים כגון דייוויד באס מספרים לנו שרצח הוא אסטרטגיה סתגלנית להעברת גנים לדור הבא בעולם של תחרות על הפריון.⁸, New York: Penguin, 2006. פסיכיאטרים קוגניטיביים כגון אהרן בק גורסים שהשנאה מתחוללת כשאנו משליכים על הזולת צדדים שליליים בדימוי העצמי שלנו.⁹, New York: HarperCollins, 1999.

footnotes: ⁷ Carl Schmitt, The Concept of the Political ⁸ David Buss, The Murderer Next Door ⁹ Aaron T. Beck, Prisoners of Hate

יהיה אשר יהיה ההסבר לדחפי השנאה, האלימות והמוות, העובדה היא, כפי שניסח ההיסטוריון בן המאה התשע־עשרה סר הנרי סאמֶר מֵיין, כי "המלחמה גילה כגיל האדם, ואילו השלום הוא המצאה מודרנית".¹⁰, London: Profile, 2000. תובנה זו נותנת לנו רמז ראשון לכיוונו של המסע שאצא אליו בספר זה — הספר המבקש להבין את הסיפור היהודי ולהראות מדוע הוא חשוב גם לשאינם יהודים ואיך הוא נוגע באיומים הניצבים עתה בפני שרידותו של עם ישראל.

footnotes: ¹⁰ ראו Michael Howard, The Invention of Peace

דמות המפתח כאן היא הפילוסוף המעמיק, הרדיקלי והמטריד ביותר במאתיים השנים האחרונות, פרידריך ניטשה. ניטשה הוא האיש שהגה לראשונה את המילים "אלוהים מת", והאיש שהציב במרכז מתווה הערכים החדש שלו את "הרצון לעוצמה". הוא ביטא עוינות לא כלפי היהודים כי אם כלפי היהדות, ועוד יותר מכך כלפי הנצרות. בשנת 1889, בהיותו בן ארבעים וחמש, הוא עבר התמוטטות נפשית ולא התאושש ממנה. שנה קודם לכן הוא כתב את יצירתו הפרובוקטיבית ורוויַת הלהט "האנטיכריסט". הוא אמר בה:

היהודים הם המוזר שבעמים בדברי ימי עולם, מכיוון שבעומדם בפני השאלה קיום או חדלון, בחרו מתוך מודעות מדהימה לחלוטין בקיום בכל מחיר... הם סייגו עצמם בפני כל התנאים שבהם עד כה כל עם יכול היה, רשאי היה, לחיות; הם חוללו מקרבם מושג הפרכה לתנאים הטבעיים — הם הפכו בזה אחר זה וללא־תקן־עוד, את הדת, את הפולחן, את המוסר, את ההיסטוריה, את הפסיכולוגיה, לניגודם של ערכיהם מטבע... היהודים הם, אפוא, עם הרה־האסונות שאין בדומה לו בדברי ימי עולם.¹¹

footnotes: ¹¹ פרידריך ניטשה, "אנטיכריסט", פסקה 24, בתוך ניטשה, שקיעת האלילים, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ג, עמ' 272.

מנקודת מבטו, ניטשה צדק. היהודים התנגדו לכל מה שהוא ייצג: הטבע, הגאווה, האון החייתי, הבוז שרוחשים החזקים כלפי החלשים, הנבונים כלפי הטיפשים והתמימים, המשכילים כלפי ההמונים. הוא האשים את היהודים על כי יצרו את הנצרות, ואת הנצרות על כי סירסה את אירופה, ובפרט את "החיה הצהובה" של הגזע הארי, והכריתה ממנה את יצרי השליטה והשררה הטבעיים שלה. את היהדות כינה "המרד המוסרני של העבדים", נקמת המדוכאים בנוגשיהם לשעבר. האתיקה היהודו־נוצרית הייתה לדידו היפוך מדויק של אמונותיו: ענווה במקום עליונות, אהדה לקורבן במקום הזדהות עם המנצח, דאגה לחלש ולפגיע במקום אחוות חזקים.

ניטשה היה מתפלץ לו ידע איזה שימוש יעשו הנאצים במשנתו. אבל הוא אכן הזדהה, לפני כולם ובצלילות עילאית, עם הסתלקותה של גרמניה מדרך התבונה והנאורות ועלייתה על נתיב האלים הפגאניים העתיקים, הלוא הם הדם והשייכות. הוא צדק. זו הבחירה: הרצון לעוצמה או הרצון לחיים. היהדות, דת אלוהי החיים, שצוואת אדון־נביאיה הייתה "ובחרת בחיים", היא קריאה מתמדת לקידוש החיים.

אין בכך שמץ של טבעיות. האל היהודי איננו אל של טבע, אלא הוא האל הנשגב מן הטבע. הטבע נראה לא פעם אכזר, שרירותי ועיוור. הוא מוליד מתוך הרס. כוכבים מתפוצצים וכך נוצרות פלנטות. בריות באות לעולם ונטרפות בידי בריות אחרות. ההומו ספיינס מופיע, ומתוך התאגדויות לחבורות, לחמולות, לשבטים, לערים, למדינות ולאימפריות רוכש שליטה על בני מינו. אין רע בכל זה, אבל גם אין טוב. הטבע הוא, כשם אחד מחיבוריו של ניטשה, "מעבר לטוב ולרוע". הוא פשוט מה שהוא. אנחנו יכולים לקבל את מציאות הטבע בצחוק או בבכי, אנחנו יכולים לפתח "תחושת חיים טרגית", אך אלה הם יצירי דמיון. אנחנו לבד ביקום, ואנו יכולים לשלוט — או להישלט. כל הקיים הוא רק ההיות העיוור והאדיש של הדברים.

איכשהו, בדרך שעודנה לוטה בערפל, גילו היהודים אמת אחרת, או שמא היא שגילתה אותם: שמעל ומעבר ל"יש" ישנו "ראוי". הממשי איננו הכרחי. יכול להיות עולם אחר. הטבע איננו המילה האחרונה, כי הטבע הזה נברא בידי ישות המצויה מחוצה לו, ואשר יצרה אותנו בצלמה וכך נתנה גם לנו את הכוח לעמוד מחוץ לטבע. אנחנו חופשיים. אנחנו יכולים לבחור. איננו כבולים לגזר הדין שחרצו לנו המקרה, או הגורל, או הכוכבים, או הדחפים האפלים שלנו, או הגנום האנושי. בידנו להשליט את החופש על הדטרמיניזם, את הצדק על כוח הזרוע; בידנו לבלום את הגלישה במעגליה החוזרים של ההיסטוריה ולהתוות מסלול אחר. איננו יכולים לנצח את המוות, אך בידנו להביס את כל אותם כוחות הגורמים לבני אדם להרוג בני אדם אחרים, חפים מפשע. בידנו לבחור בחיים.

הקריאה לפני עידן ועידנים, איש אחד ואישה אחת שמעו קול שקרא להם לעזוב את ארצם, את מולדתם ואת בית אביהם ולצאת למסע. הם לא נִפלו משאר בני האדם, ולא ניכר בהם כלל שהדרך שהם מתחילים לפסוע בה תשנה את תולדות המין האנושי. האיש לא היה גיבור מלחמה ולא עושה־ניסים. הוא לא היה מהפכן ולא גורו שיש לו אלפי חסידים. דבר לא היה משותף לו ולגיבורי האפוסים והמיתוסים. ועדיין אין ספק שהוא היה האדם המשפיע ביותר שחי אי פעם. 2.2 מיליארד נוצרים, 1.3 מיליארד מוסלמים ו־13 מיליון יהודים, יותר ממחצית מ־6 מיליארדי בני האדם החיים היום, רואים עצמם ממשיכיו הביולוגיים או הרוחניים. שמו היה אברהם. שֵׁם אשתו שרה.

המיוחד ביותר באברהם, החדשני ביותר אצלו, לא היה האל שהוא עבד. על פי התורה, אברהם לא היה המונותיאיסט הראשון. כתר זה שייך לאדם הראשון. חידושו של אברהם היה ברעיון שהאמונה היא מסע של אנשים אל הארץ המובטחת. זהו המסע שדניאל דרונדה, גיבורה של ג'ורג' אליוט, יצא אליו. זהו המסע שמרטין לותר קינג דיבר עליו בנאומו הפומבי האחרון. זוהי גם שיבת ציון המודרנית, המפעל הנועז ופורץ־המוסכמות ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה. אלא שבאירוניה היסטורית, ההישג הכביר של מסע זה הוליד סימן שאלה המרחף על עצם קיומו של עם ישראל כעם אחד.