סבא־רבא שלי, הרב אריה לייב פרומקין, עזב בשנת 1871 את ביתו בעיר קֶלְם שבליטא ועלה לארץ ישראל — בעקבות אביו, שעשה כן כעשרים שנים לפניו. סמוך לעלייתו החל לכתוב ספר ושמו תולדות חכמי ירושלים, המתעד את הנוכחות היהודית הרצופה בירושלים מאז התיישב בה הרמב"ן ב־1265 והחל לשקם את הקהילה שחרבה במסעות הצלב.

עשר שנים אחרי עלייתו, ב־1881, פרצו פוגרומים ביותר ממאה יישובים ברוסיה. ב־1882 נחקקו שם "חוקי מאי" האנטישמיים הידועים לשמצה, ומיליוני יהודים יצאו בעקבות זאת לחפש מפלט במערב. משהו קרה לאבי־סבי בהשפעת המאורעות הללו. הוא הבין שהעלייה לארץ ישראל איננה עוד עניין ליחידים שוחרי קודש, אלא כורח חיוני לרבים. הוא עבר מירושלים לאחת המושבות החדשות. זו הייתה מושבה שהוקמה שלוש־ארבע שנים קודם לכן, אך תושביה הראשונים נאלצו לעזוב בשל המלריה. עתה, היו מהם שנכונו לחזור לעבד את האדמה, אך חששו לגור במקום עם משפחותיהם בשל הסכנה הבריאותית.

הרב פרומקין הנהיג את השיבה ובנה את הבית הראשון במושבה המתחדשת. כשהמתיישבים החלו לראות ברכה בעבודת האדמה תקפו השכנים הערבים את המושבה. האיומים על אב־סבי נמשכו והוא ברח ללונדון. לימים חזר לארץ ישראל ונקבר במושבה. על מצבתו מצוין כי הוא בנה את הבית הראשון בה.

השם שנתנו החקלאים היהודים למושבה מעניין במיוחד. אינני יודע איך התנהלה הבחירה בשם, אבל אני מנחש כיצד הגיעו אליו. המושבה נמצאת במישור החוף, סמוך לנהר הירקון, במקום שהיו בו בימים ההם ביצות — וכאמור, יתושים נושאי מלריה. המקום נראה להם כעמק מקולל. אך הם ידעו תנ"ך, ודאי הכירו את ההפטרות, וזכרו את הפסוק בנבואת הושע שבו מבטיח ה' "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב, יז). מכאן גזרו את שם מושבתם, שכיום היא העיר השישית בגודלה בישראל: פתח תקווה.

אני מספר את כל זאת מפני שההתנגדות למדינת ישראל היא היום מוקד האנטישמיות החדשה, אשר התפשטותה היא, כפי שהסברתי בפרק 5, מן המאורעות החשובים בימי חיי. האנטישמיות לעולם אינה בלתי מזיקה. עלייתה הייתה תמיד מבוא לאסון. האנטישמיות החדשה, שנולדה כשהשואה עודנה זיכרון חי, היא תופעה כמעט בל תיאמן. הערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל אינו יכול לעבור בשתיקה. מתעצב עתה נרטיב, ומתגבש אקלים רעיוני, שהם בגדר סכנה נוראה.

טוענים תכופות כי ישראל קמה על חשבונה של האוכלוסייה המקומית כדי לפצות את היהודים על השואה. אירופה ביצעה את הפשע — והפלסטינים נאלצים לשלם את המחיר. זהו שקר. כפי שברור מסיפורו של אב־סבי, שיבת ציון נהגתה ונתקיימה הרבה לפני השואה. הזיקה היהודית לארץ ישראל עתיקה בהרבה מהצהרת בלפור שניתנה ב־1917 ואושררה בידי חבר הלאומים ב־1922. היא החלה עידן ועידנים לפני שהמילה "ציונות" נטבעה ב־1890, ולפני שמשה הס כתב, ב־1862, את רומי וירושלים, המסמך המכונן של הציונות החילונית.

ראשית הזיקה היהודית לארץ ישראל אחוזה בראשית הזמן העברי, לפני כארבעת אלפים שנה, כשאלוהים אמר לאברהם ללכת־לו מארצו וממולדתו ומבית אביו "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". שבע פעמים הבטיח ה' את הארץ לאברהם, פעם אחת ליצחק ושלוש פעמים ליעקב. ספר בראשית נחתם בדברי יוסף לאחָיו טרם מותו, "וֵא־לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" ובבקשתו מהם להעלות לשם את עצמותיו (בראשית נ, כד-כו). תחילת שליחותו של משה, סמוך לתחילת ספר שמות, בקריאת ה' אליו להוביל את בני ישראל "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות ג, ח). כל חמשת חומשי תורה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה היהודית, עניינם המסע הארוך ורב התלאות אל ארץ ישראל, הארץ המובטחת.

במילים אחרות, הקשר של עם ישראל לארץ ישראל ארוך כפליים ממשך קיומה של הנצרות, ופי שלושה מזה של האסלאם. עם ישראל הוא האומה העתיקה ביותר במערב, וארץ ישראל היא ערש גידולו, מולדתו ונחלתו. ראש ממשלת בריטניה במאה התשע־עשרה בנג'מין ד'יזראלי, שאף כי הוטבל לנצרות היה גאה מאוד במוצאו היהודי, אמר בתשובה לדברי עלבון מפי האירי הקתולי דניאל או'קונל: "כן, אני יהודי, וכשאבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים גסים באי נידח, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה". ד'יזראלי היה למעשה קדם־ציוני, שכתב שניים מהרומנים הציוניים הראשונים, אלרואי וטנקרד.

למה ארץ? בלב היהדות נמצאת תעלומה, או ליתר דיוק עניין שבני דורות רבים התקשו להבין. למה ארץ ישראל? למה התנ"ך מתמקד בעקביות ובנחישות כאלו במקום אחד, שברוך שפינוזה (מאמר תיאולוגי־מדיני) כינה פשוט "חבל ארץ מסוים"?¹ אלוהי אברהם הוא אלוהי העולם כולו, אל שאינו תָחום במרחב. אם כן, מדוע הוא בוחר מרחב מסוים, שלא לומר ארץ קטנה ודלת משאבים?

footnotes: ¹ ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי־מדיני, מלטינית: חיים וירשובסקי, ירושלים: מאגנס, 2003, עמ' 28.

השאלה "למה ארץ ישראל" אינה בלתי קשורה לשאלה הנשמעת יותר, "למה היהודים". התשובה נעוצה בשניוּת המכוננת את אמונת ישראל ותורמת אחת מן התרומות החשובות ביותר שלה לציוויליזציה. כפי שהסברתי בפרקים 4 ו־6, היהדות מגלמת ומדגימה את המתח הבריא שבין האוניברסלי לייחודי, בין "מלוא כל הארץ כבודו" לבין "המקום אשר יבחר".

אילו היו רק אמיתות אוניברסליות, העולם היה עשוי מאימפריות הטוענות כל אחת לבעלות מוחלטת על האמת ומנסות לממש זאת באמצעות כיבוש והמרה של העולם כולו. בשנת 1532, כאשר טבחו חיילי ספרד בראשות פרנסיסקו פיסָרו בבני האינקה במרכז אמריקה, השתלטו על ארצם ובזזו את אוצרות הזהב העצומים שלהם, אמר פיסרו לאטהואלפה, שליט האינקה:

בפקודתו [של הקיסר] באנו לכבוש את הארץ הזאת, למען יכירו הכול את האל ואת דתו הקתולית הקדושה; ובזכות שליחותנו הטובה, אלוהים, בורא שמיים וארץ וכל אשר בהם, מתיר זאת, למען תדעוהו ולא תחיו עוד חיים שפלים ושטניים... כאשר ייפקחו עיניכם לראות את טעויותיכם, תדעו שטובה עשינו לכם כשבאנו אל ארצכם... אדוננו התיר לנו להשפיל את גאוותכם למען לא ייגע אינדיאני לרעה בנוצרי.²

footnotes: ² ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, מאנגלית: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד, תשס"ג, עמ' 60.

אם יש רק אמת אחת, והיא נמצאת אצלך, כי אז היא אינה נמצאת אצל אחרים. הם חיים בתוך טעות, והצלתם מטעותם היא צידוק דתי לכבוש את ארצם, לכפות עליהם המרת דת, ואף להורגם. זהו היסוד לפשעים רבים ולמקרים רבים של שעבוד אימפריאלי בעבר ובהווה — וזו הסיבה לכך שהיהדות היא מחאה נגד אימפריות.

מנגד, אם כל האמיתות פרטיקולריות, ואין שום עיקרון מוסרי אוניברסלי המחייב את כל התרבויות והאתניויות, כי אז מצבו הטבעי של העולם הוא שבטים רבים הלוחמים זה בזה בלי סוף. זו המגמה כיום, בעולם של יחסיות מוסרית. פניו של כדור הארץ מצולקות לעייפה בסכסוכים אתניים, מלחמות וטרור.

בריתו של אברהם, כפי שהיהדות מבינה אותה, היא דרך המבקשת למנוע את שני התרחישים גם יחד. היהודים שייכים למקום מסוים, לא לכל מקום. אך האל שהם עובדים הוא אלוהי כל מקום ולא רק המקום הזה. לכן נצטוו היהודים להיות לא אימפריה וגם לא שבט; לא להחזיק בשאיפות השתלטות עולמיות וגם לא לשקוע ביריבות שבטית. מוקצית להם ארץ קטנה אך חשובה, משום שבה, ורק בה, הם יכולים לממש את ייעודם.

ייעוד זה הוא לבנות חברה המכבדת את היות כולנו עשויים בצלם אלוהים; מקום שבו החופש של אחָדים אין פירושו שִעבודם של אחֵרים. חברה כזאת אמורה להיות היפוכה של מצרים, שאת לחם העוני והמרורים של העבדות בה נצטוו בני ישראל לאכול שוב מדי שנה בפסח כדי לזכור ממה עליהם להישמר.

ישראל נועדה להיות האומה היחידה בעולם שריבונה הוא אלוהים עצמו, ושחוקתה היא דבריו: התורה. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס), בן המאה הראשונה לספירה, התאמץ להסביר זאת לקהל קוראיו בני התרבות היוונית והרומית, ולשם כך המציא את המילה "תיאוקרטיה", שמובנה המילולי שלטון האל. אך בימינו מציין מונח זה שלטון של אנשי הדת, ועל כן מונח מתאים יותר הוא "נוֹמוֹקרטיה", שלטון החוקים שנתן האל.

היהדות היא קוד לחברה בעלת ממשל עצמי. אנו נוטים לשכוח זאת, משום שהיהודים חיו אלפי שנים בתפוצות, בלי מדינה ריבונית משלהם, ומפני שמדינת ישראל היא חילונית. היהדות היא דת של גאולה, לא של ישועה. היא מתמקדת במרחבים המשותפים של חיינו כקולקטיב, לא בדרמה הפנימית של הנפש, אף כי כמובן גם בה יש לה עניין, כפי שמלמדים למשל ספרי תהלים ואיוב.

האלוהים היהודי הוא אלוהים של אהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"; "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; "וְאָהַבְתָּ אֶת הַגֵּר". אבל כיוון שהיהדות היא גם קוד מכונן של חברה, היא מתמקדת גם בסגולות החברתיות: צדק ומשפט, חסד ורחמים. אלו הן אבני הבניין של משפט התורה, העוסק בכל היבטי חיי החברה, כלכלתה, מערכות הרווחה שלה, החינוך בה, חיי המשפחה, יחסי עובד־מעביד, הגנת הסביבה וכן הלאה.

העקרונות הרחבים המניעים מבנה משוכלל זה, המונה על פי המסורת תרי"ג מצוות, ברורים. אין להותיר אנשים בעוני קשה. אין להותיר אנשים בלי גישה לצדק ולבית המשפט. משפחה לא תישאר בלי נחלתה בארץ. יום אחד מכל שבעה ימים, כולם יהיו חופשיים. שנה אחת במעגל שבע שנים, כל החובות יימחקו. שנה אחת מחמישים, כל האדמות שנמכרו יוחזרו לבעליהן המקוריים. זו החברה השוויונית ביותר שידע העולם העתיק.

אף לא אחד מכל אלה אפשרי בלי ארץ. חז"ל אמרו, "הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".³ הרמב"ן כתב במאה השלוש־עשרה כי "עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'".⁴ אלו הן תפיסות מיסטיות, אבל אפשר לתרגמן למונחים חילוניים. היהדות היא חוקתה של אומה ריבונית, מתווה לחברה המתמסרת לעבודת האלוהים מתוך חופש וכבוד אנושי. בלי ארץ ומדינה, היהדות היא הצל של עצמה. בגלות יכול אלוהים לחיות בלבבותיהם של היהודים, אבל לא בזירה הציבורית, לא בצדק הנעשה בבתי הדין, לא במוסר הכלכלי ולא בהומניטריות של חיי היום־יום.

footnotes: ³ כתובות קי ע"ב. ⁴ רמב"ן, פירוש לויקרא יח, כה.

יהודים חיו כמעט בכל ארץ תחת השמש. אך לאורך ארבעת אלפים שנה, רק בארץ ישראל הם היו עם חופשי וריבוני.⁵ רק בארץ ישראל הם יכולים, אם הם בוחרים בכך, לפתח חקלאות, מערכת בריאות ותשתית כלכלית ברוח התורה ודאגתה לחופש, לצדק ולקדושת החיים. רק בישראל יכולים כיום יהודים להשתמש בעברית, שפת המקרא, כשפת היום־יום. רק בה הם יכולים לחיות את הזמן היהודי, בלוח שנה העשוי על פי מקצביה של השנה היהודית. רק בישראל יכולים יהודים לחיות את היהדות במהדורתה המלאה, ללא קיצורים. בישראל, ורק בה, יכולים יהודים לפסוע בשבילים שפסעו בהם נביאי ישראל, לטפס על ההרים שאברהם העפיל לראשם, לשאת את עיניהם אל הגבעות שראה דוד המלך, ולהמשיך את הסיפור שאבותיהם החלו.

footnotes: ⁵ בתחילת המאה העשרים הועלו כמה הצעות להפרדת רעיון הממשל־העצמי היהודי מרעיון ארץ ישראל, ובהן תוכנית אוגנדה של הרצל וקריאתו של דובנוב לאוטונומיה יהודית בתחום המושב ברוסיה. אולם הן לא זכו לתמיכה מספקת.

זאת, ולא האנטישמיות, היא הסיבה לכך שאב־סבי נסע לשם, להיות חלק ממפעל התקומה הגדול; זאת, ולא האנטישמיות, היא הסיבה לכך שג'ורג' אליוט ראתה בשיבת היהודים לציון את הולדתו המחודשת של העם העתיק שהעולם למד ממנו רבות כל כך.

למה הארץ הזאת? לָמה שָמה? המקרא אינו מסביר. אנו יכולים רק לשער. בנרטיב המקראי מובלעת תשובה: ארץ ישראל היא מקום שאי אפשר להצמיח ממנו אימפריה. הגיאוגרפיה לא נכונה. ההרים מכאן, והמדבר מנגד, מונעים גישה נוחה לארצות השכנות. מישור החוף צר וקל לפלישה מן הים.

לא שם היה ערש הציוויליזציה. היא התפתחה במישורים הפוריים של עמק הפרת והחידקל ובגדותיו המושקות של הנילוס התחתון. במסופוטמיה נבנו ערי המדינה הראשונות, ובמצרים נָכונה הגדוֹלה ומאריכת־הימים באימפריות של העולם העתיק. ישראל הייתה כמעט תמיד ארץ קטנה בצומת שבין אימפריות גדולות, במיקום אסטרטגי ורגיש גם יחד על נתיבי הסחר הגדולים.

כיוון התנועה הנורמלי של אוכלוסיות הוא מארצות עניות לארצות עשירות, ומתרבויות פרימיטיביות אל ציוויליזציות מתקדמות יותר. שני המסעות העבריים הגדולים, אברהם שיצא מאור כשדים ומשה ובני ישראל שיצאו ממצרים, היו נגד כיוון התנועה. ההסבר לכך הוא שכאמור התנ"ך הוא כְּתב קטרוג על האימפריות. הביקורת נרמזת כבר בסיפור מגדל בבל, שבוניו התיימרו להגיע לשמיים. היא מפורשת יותר בתיאור דיוקנה של מצרים הפרעונית, שאירחה תחילה את העברים ואז שִעבדה אותם.

ישראל היא ארץ של עיירות קטנות וחוות קטנות, שהאידיאל שלה הוא האוטופיה הצנועה שחזה הנביא מיכה: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר" (ד, ד). בני ישראל לא שאפו להיעשות למצרים שנייה, לגוליית שבעמים, למעצמת־על. להפך. ישעיהו, בנבואת פאר מופלאה, חוזה יום שבו יאהב ה' את אויבי ישראל כשם שהוא אוהב את עמו שלו:

בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה. וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר, וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל (ישעיהו יט, כג-כה).

כמה אירוני אפוא שמדינת ישראל מוצגת כמעצמה אימפריאליסטית. מדינת ישראל, זו העכשווית וזו הקדומה, היא היחידה שמשלה בארץ הזאת בארבעת אלפים השנים האחרונות ולא הייתה אימפריה ואף לא ניסתה להיות אימפריה. בארץ ישראל שלטו אימפריות רבות: מצרים, אשור, בבל, פרס, בית תלמי, בית סלווקוס, רומא, ביזנטיון, בית אומאיה, בית עבאס, בית פאטימה, הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים. הכוח הלא אימפריאלי היחיד ששלט בה היה עם ישראל.

הדבר מסביר משפט שרווחת הבנה שגויה שלו. מפעם לפעם אנו שומעים שהציונים הראשונים טענו שארץ ישראל היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", ובכך התעלמו מהאוכלוסייה הלא יהודית שהייתה בארץ בזמנם. הציטוט אינו מדויק; ההיגד המקורי נאמר בפי אדם נוצרי, הלורד שפטסברי, בשנת 1843. הוא אמר, "ישנה ארץ בלי אומה; ואלוהים, בחוכמתו וברחמיו, מכוון אותנו עתה אל אומה ללא ארץ, האומה שאהב ושעודו אוהב, בני אברהם, יצחק ויעקב".⁶, London, 1886, II, p. 478 (ההדגשות במקור). וראו גם Diana Muir, “A Land without a People for a People without a Land”, Middle East Quarterly 15, 2 (Spring 2008). הציטוטים מתוך Gertrude Himmelfarb,The Jewish Odyssey of George Eliot, New York: Encounter Books, 2009. כלומר, הטענה לא הייתה שארץ ישראל אינה מאוכלסת, אלא שהיהודים הם האומה היחידה שיש לה זכות לאומית, להבדיל מאישית, בארץ. בכל יתר התקופות הארץ הייתה, לכל היותר, מחוז מנהלי בתוך אימפריה שהתנהלה ממקום אחר.

footnotes: ⁶ Edwin Hodder, The Life and Work of the Seventh Earl of Shaftesbury

הארץ המשיאה את עיניכם השמיימה על ייחודה של הארץ יש הערת שוליים מסקרנת בתוך התנ"ך עצמו. משה, במהלך רטורי מבריק של פירוט, אומר לבני ישראל הנמצאים מרחק נגיעה מארץ ישראל כי התיאור המוכר להם "ארץ זבת חלב ודבש" טעון סיוג. הארץ טובה ושופעת, אבל עם כוכבית:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא, י–יב).

ארץ ישראל אינה דלתת הנילוס או עמק הפרת והחידקל. היא ארץ התלויה בגשם, והגשם באזור זה של העולם אינו קבוע. אנו כבר יודעים זאת: אברהם, יצחק ויעקב נאלצו כולם לגלות ממקומם בארץ בגלל בצורת ורעב. אומנם, זה יותר משלושה חומשים שלא שמענו על כך, כי הסיפור מחומש שמות ואילך מתרחש במצרים ובמדבר. הפסוקים רומזים למתאם בין גיאוגרפיה לרוחניות. ארץ ישראל היא מקום שבו אנשים מסתכלים אל השמיים בתקווה לזהות ענני גשם, ולא אל הארץ ואל שפיעת המים הטבעית שלה. זהו מקום שבו צריך להתפלל, לא מקום שבו הטבע ועונותיו צפויים.

זה חלק מסיפור רחב יותר. היות שתנאי השטח בארץ ישראל אינם מאפשרים לה להיות בסיס לצמיחת אימפריה, היא נתונה תמיד לאיום מצידן של מעצמות אזוריות. ישראל תימצא אפוא תמיד בנחיתות מספרית. היא תצטרך להישען על אומץ ליבם ותושייתם של חייליה. לשם כך נדרש מורל לאומי גבוה, הזקוק, בתורו, לתחושת השתייכות חזקה בקרב האזרחים ולחברה צודקת ומכילה.

המחויבות נדרשת מכל יחיד. הכול צריכים להאמין בצדקת הדרך הלאומית ולדעת שהם נלחמים למען מטרה הראויה לכך. כל תצורתה של האתיקה החברתית של התורה, ששומריה הם הנביאים, מובלעת אפוא במציאות הגיאו־פוליטית של הארץ. היא תהיה תמיד ארץ קטנה ופגיעה, שנמצאת בצומת אסטרטגי בין שלוש יבשות — אירופה, אפריקה ואסיה.

הבלחה מוקדמת של עיקרון זה אפשר לראות עוד בתחילת המסע במדבר. הרמז מצוי באמצע ספר שמות, בסיפור על הקרב הראשון שבני ישראל נלחמו בו בעצמם — המלחמה בעמלקים אחרי קריעת ים סוף:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק (שמות יז, י–יא).

חז"ל עמדו על הסמליות המובעת כאן. כשבני ישראל מסתכלים כלפי מעלה, הם גוברים. כשהם מסתכלים למטה, הם מתחילים להפסיד. ארץ ישראל ועם ישראל מעידים תמיד על דבר מה שמעבר להם. קורותיהם עתידים היו להמחיש את אמיתותם של דברי הנביא זכריה, "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ד, ו). תולדות ישראל אינן מצייתות לחוקי ההיסטוריה הרגילים, שבהם החזק מנצח, החלש מוכנע, ומעצמות גדולות עולות, דורכות על במותי ארץ, ואז שוקעות ואת מקומן תופסות מעצמות צעירות מהן. עם ישראל ישרוד, וזה יהיה נגד כל הסיכויים. כחקלאותה של ארץ ישראל כן מלחמותיה: כאן וכאן עם ישראל הוא העם שצריך לשאת עיניו לשמיים.

המסע המתמיד המסע אל הארץ לא היה קל אף פעם. אברהם אך הגיע אליה וכבר נאלץ לעזוב מחמת רעב. יעקב ומשפחתו גלו למצרים, וצאצאיהם שועבדו שם. בימי משה יצאו בני ישראל למסע השני אל הארץ. במקום שיימשך שבועות ספורים, הוא ארך ארבעים שנה. משה עצמו מת בלי להיכנס אליה.

כעבור מאות שנים, האשורים כבשו את צפון הארץ, ולאחריהם כבשו הבבלים את דרומה, החריבו את המקדש ולקחו בשבי רבים מבני העם. סופן של תולדות ישראל היה אפשרות סבירה ביותר. אבל זה היה רגע הולדתה של נחישות גדולה. במילים שנצרבו מאז בנשמה היהודית נשבעו הגולים שלא לשכוח לעולם את הארץ שאלוהיהם קרא לאבות אבותיהם לעלות אליה, את המקום שהם קראו לו בית. אף כי הם לא חיו עוד בארץ, הארץ חיה בהם. על נהרות בבל הם נדרו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלָ‍ִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה–ו).

והם שבו. הם שיקמו את הארגון החברתי, בנו בית מקדש חדש, ובימי עזרא ונחמיה חידשו בחגיגיות את בריתם עם אלוהים. אך שוב נכבשה הארץ, בידי היוונים ואז בידי הרומאים. כל עוד ניתן להם החופש לקיים את דתם הם לא מרדו בשליטיהם; אך חופש זה לא תמיד ניתן. גזרות הדת חוללו שלוש מרידות: תחילה נגד המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי, במאה השנייה לפני הספירה; אחר כך, במאה הראשונה לספירה, נגד רומא; ולבסוף, בשנת 132 לספירה, מרד בר כוכבא — שוב ברומאים.

המרד הראשון צלח, אך השני והשלישי היו הרי אסון. ירושלים שוטחה עד עפר ובמקומה נבנתה פוליס רומית, איליה קפיטולינה. על היהודים נאסר לבוא בגבוליה, לבד מיום אחד בשנה, תשעה באב, שבו הם התאבלו על חורבן הבית כאילו מת להם בן משפחה קרוב. גזרות אדריאנוס אחרי מרד בר כוכבא היו דרקוניות כל כך, שעל פי המסופר בתלמוד היו מן החכמים שביקשו לאסור על בני עמם להינשא ולהוליד ילדים, וכך היו גוזרים כליה על עם ישראל. אט אט נדד מרכז החיים היהודיים אל בבל ומשם לעוד מקומות. הגלות הארוכה בהיסטוריה החלה.

אך ארץ ישראל נותרה מוקד התקווה היהודית. בכל מקום שיהודים היו בו הם בנו בתי כנסת, וכל בית כנסת היה מזכרת סמלית למקדש בירושלים. בכל מקום שהיהודים היו בו הם התפללו על ירושלים ופניהם לירושלים. הם זכרו אותה ובכו לה, כמתואר במזמור תהלים הקדום, בכל חג ומועד. הם לא ויתרו על תביעתם על הארץ, ויישובים מסוימים בה, בפרט בגליל, לא נעזבו מעולם מיהודיהם. עם ישראל היה היקפו של מעגל שמרכזו ארץ הקודש ועיר הקודש. מאות על מאות שנים חיו היהודים תלויים בין זיכרון לתקווה, שואבים חיות מן ההבטחה שיום יבוא ואלוהים ישיבם לארצם.

לאורך ימי הביניים, כמו גם בעת החדשה, אם יכלו לשוב — שבו. רבי יהודה הלוי הפליג ארצה בשנת 1140, אף כי איננו יודעים אם הגיע ליעדו. הרמב"ם ובני משפחתו באו לכאן בשנת 1165, אך לא הצליחו לחיות תחת הכיבוש הצלבני ונאלצו לעקור למצרים. הרמב"ן עלה ארצה ב־1267 והחיה את היישוב היהודי בירושלים.

במאות החמש־עשרה והשש־עשרה באו גולים מספרד ומפורטוגל והפכו את קהילת צפת למרכז העולמי של התורה ושל הקבלה. במאה השבע־עשרה הגיעו יהודים מאוקראינה הדוויה מפרעות ת"ח ות"ט. במאה השמונה־עשרה היו אלה חסידי הבעל שם טוב כמו גם תלמידיו של מתנגדו הגאון מווילנה. במאה התשע־עשרה, כשתנאי התחבורה השתפרו, הגיעו עוד יהודים.

ב־1798 יצא נפוליאון בראש חילו אל המזרח התיכון. הוא נחת תחילה במצרים, ואז בעכו. בחוש ההיסטורי החריף שלו הוא הבין כי יכולה לצאת מכאן בשורה — שיבת היהודים אל הארץ שגלו ממנה לפני שנים רבות כל כך. הוא קרא ליהודים להיענות לאתגר, אך לא הצליח לכבוש את ארץ ישראל ומהצעתו זו לא צמח דבר. סמוך לאחר מכן ביקר בירושלים ההיסטוריון הצרפתי שטובריאן. הוא מצא בה קהילה יהודית זערורית, והתפעל מעיקשות קיומה. כך כתב על היישוב היהודי:

הוא ראה את ירושלים נחרבת שבע־עשרה פעמים, אך שום דבר בעולם כולו לא הניאו משאת עיניו ציונה. כל הרואה את היהודים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, בהתאם לדבר האל, מתפלא ומשתאה. אך תדהמה תאחזהו כלנוכח נס כאשר יראה כי עודם יושבים בירושלים — אף כי יצטער לראות כיצד אדוניה של ארץ יהודה, על פי הצדק והמשפט, חיים כעבדים וכנוכרים בארצם. למרות כל הרדיפות, עודם מחכים למלכם שיגאל אותם... אם יש בקרב אומות העולם דבר מה החתום בחותם הנס, הריהו, לדעתנו, הנס הזה.⁷, New York: Schocken Books, 1971, p. 621.

footnotes: ⁷ Raphael Mahler, A History of Modern Jewry 1780–1815

גל הלאומיות האירופית במאה התשע־עשרה עורר יהודים רבים, וגם לא־יהודים כגון ג'ורג' אליוט והלורד שפטסברי, להאמין כי הגיעה העת לשוב ולכונן את מדינת היהודים. מבשרי הציונות, באמצע המאה ההיא, היו אישים דתיים, הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר — ששמעו, ברוח הזמן, את הקריאה האלוהית לעם ישראל להחזיר את עטרת ישיבתו בארצו ליושנה.

אלא שאז הרים את ראשו כוח־נגד: האנטישמיות המודרנית. הראשון שזיהה אותה היה עמיתו לשעבר של קרל מרקס, משה הס. ספרו רומי וירושלים, משנת 1862, היה המסמך הראשון של הציונות החילונית. אחריו, בעקבות הפוגרומים של 1881, בא אוטואמנציפציה של יהודה לייב פינסקר; הבא בתור היה מדינת היהודים, מ־1896, מסקנתו של הרצל מפרשת דרייפוס שהראתה כי אירופה אינה מקום בטוח ליהודים.

הרצל הפך את מצע העלייה וההתיישבות עתיק היומין לתנועה מדינית. שיבת ציון, חלום שנחלם עוד בימי הנביאים, הייתה לציונות. הישגה הגדול של התנועה היה הצהרת בלפור בשנת 1917: התחייבות מצד ממשלת בריטניה, שכבשה את ארץ ישראל וסביבותיה מידי העות'מאנים, לכונן בארץ ישראל "בית לאומי לעם היהודי".

כאשר עלה היטלר לשלטון, ב־1933, כל מי שקרא או שמע את דבריו לא יכול היה לפקפק בגודל הסכנה. שנאת ישראל נמצאה בלב תוכניתו הפוליטית, וחוקים נגד היהודים היו מן הצעדים הראשונים שנקט. היהודים נושלו בהדרגה החלטית מזכויותיהם, ממשרותיהם, מחירויותיהם. כינו אותם כינים, טפילים, סרטן בגוף האומה הגרמנית שיש להסירו בסכין מנתחים.

אסון הומניטרי בקנה מידה אדיר עמד בפתח, ורבים הבינו זאת. ביולי 1938 נפגשו מנהיגי העולם בעיירה הצרפתית אוויאן כדי לדון בדרכים להצלת היהודים. אך שום תוכנית לא הבשילה. מדינה אחר מדינה נעלו את השערים. מיליוני יהודים בסכנת חיים חמורה נלכדו באין מקום המוכן לקלוט אותם. היהודים גילו כי בכל שטח כדור הארץ אין ולו סנטימטר מרובע אחד שהם יכולים לקרוא לו בית במובן שנתן לו המשורר רוברט פרוסט, ובעקבותיו נתן יונתן: "הבית הוא מקום שאם אתה צריך לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". מולדת יהודית, זו שהובטחה רק שני עשורים קודם לכן, נעשתה ברגע זה הכרח מוסרי.

כשעשן המלחמה החל להתפזר, ב־1945, והרוסים נכנסו לאושוויץ והבריטים לברגן־בלזן, החל העולם להבין לאיטו את גודל המוראות. שליש מיהודי העולם עלו בלהבות. מיליון וחצי ילדים נרצחו — לא רק בגלל אמונתם או אמונת אבותיהם, אלא מפני שמי מסביהם היה יהודי. דומייה חזקה טרפה את המילים כולן. מעל אירופה החרבה, מקום שם היו היהודים ואינם, היתמר עמוד ענן והראה את הדרך.

אבל מצבם של היהודים נותר מתוח. ספינות פליטים שנשאו יהודים שרידי השואה אל ארץ ישראל המנדטורית הושבו על עקביהן. בארץ שררה אלימות. בריטניה פנתה לאו"ם, ובכ"ט בנובמבר 1947 התקיימה ההצבעה ההיסטורית על תוכנית החלוקה. היא אושרה ברוב של 33 קולות בעד, מול 13 נגד ו־10 נמנעים, ובהם בריטניה. זה היה אחד המקרים הבודדים בשנות המלחמה הקרה שארצות הברית וברית המועצות הצביעו יחד, שתיהן בזכות המהלך. יהיו שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. אלפיים שנות אין־אונים יהודי באו לקיצן. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוכרזה מדינת ישראל. הארץ שהובטחה לאברהם חזרה אל עמו.

בחיפוש אחר שלום כבר ביום הכרזתה פלשו לישראל צבאות חמש מדינות — מצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק. מדינה בת 650 אלף תושבים בלבד, רבים מהם פליטים וניצולי שואה, נאלצה להתמודד עם צבאות חמש מדינות שאוכלוסייתן עמדה על 45 מיליון נפש. מאז והלאה הייתה ישראל נתונה תמיד בצל איום המלחמה או הטרור.

ב־1967 ריכזו צבאות ערב כוחות בגבולות ישראל. נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר חסם את מצרי טיראן המאפשרים גישה ימית לישראל מדרום, ודיבר על השלכת הישראלים לים. ישראל השיגה ניצחון מעורר תדהמה במה שנודע מאז כמלחמת ששת הימים. כעבור שש שנים וחצי, בעיצומו של יום הכיפורים, כאשר רוב הישראלים היו בבתי הכנסת, תקפו מצרים וסוריה שוב, התקדמו בסיני ובגולן והסבו לישראל אבדות כבדות. בשתי המלחמות הללו, למשקיף מבחוץ נראה היה כי שואה שנייה בפתח. בסופו של דבר הצליחה ישראל להדוף את הפולשים ושרדה.

מאז ואילך השתנה טיב הסכסוך לגמרי. ציר הפעולה העיקרי של אויבי ישראל עבר משדה הקרב אל פעולות הטרור, ומהפעלת צבאות סדירים לפעילות של ארגונים תת־לאומיים, תחילה בהנהגת אש"ף בראשות יאסר ערפאת, ולימים בעיקר חמאס וחזבאללה. ברמה המדינית, ישראל השיגה הסכמי שלום עם מצרים ב־1979 ועם ירדן ב־1994. במקביל להיסט מן המלחמה לטרור, החל מסע בינלאומי לדה־לגיטימציה של ישראל. ניצחונו הראשון נרשם ב־1975, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכריזה כי הציונות היא צורה של גזענות — החלטה שקופי אנאן, מזכ"ל האו"ם בשנות התשעים, תיאר כנקודת השפל בתולדות הארגון. ההחלטה בוטלה רק ב־1991.

ישראל מואשמת תדיר שהיא מאיימת על השלום. האמת היא שבכל תוכניות החלוקה (כלומר שתי־מדינות) לאורך המאה האחרונה ישראל הסכימה ושכנותיה סירבו. היישוב העברי הסכים לקבל את הצעת ועדת פיל בשנת 1937, שהותירה למדינה היהודית נתח זעום מארץ ישראל; הערבים דחו אותה. כך היה שוב בתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947. לקריאתו של בן־גוריון לשלום עם הכרזת המדינה השיבו מדינות ערב במלחמה. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל עשתה מאמץ להחזיר שטחים תמורת שלום. הצעה ברוח זו נמסרה כבר ב־16 ביוני, פחות משבוע לאחר תום המלחמה. ב־1 בספטמבר אותה שנה התכנסה הליגה הערבית בח'רטום וגיבשה את "שלושת הלאווים": לא לשלום, לא למשא ומתן, לא להכרה בישראל.

ב־1969 התמנתה גולדה מאיר לראשות הממשלה. ההכרזה הראשונה שלה הייתה קריאה לשכנותיה של ישראל להתיישב אל שולחן המשא ומתן. בתוך שלושה ימים הגיעה תשובתו של עבד אל־נאצר: "אין קריאה קדושה מן המלחמה". ביוני אותה שנה הציעה מאיר להגיע בעצמה למצרים לשיחות שלום. עיתון ירדני העיר שנראה כי היא באמת מאמינה "שיום בהיר אחד יהיה המזרח התיכון אזור בלי רובים. גולדה מאיר מתנהגת כמו סבתא המספרת לנכדיה אגדות של לפני השינה".⁸, vol. 14, p. 26.

footnotes: ⁸ Encyclopedia Judaica

בשנים 1993–2001, שנות תהליך אוסלו, הגישה ישראל את מרחיקות־הלכת בהצעותיה. בטאבה, בשלהי שנת 2000, בעוד האינתיפאדה השנייה משתוללת, הגיעה נדיבותה של ישראל לידי הצעת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים בכל רצועת עזה וב־95 עד 97 אחוזים מיהודה ושומרון, ועל האחוזים הבודדים שיישארו בידי ישראל יפוצו הפלסטינים בשטחים אחרים בתחומיה. התשובה הייתה שוב "לא". הנסיך בנדר בן סולטאן, שגריר סעודיה בארצות הברית שהשתתף בשיחות, אמר בדצמבר 2000, "אם ערפאת לא יקבל את מה שמציעים לו עכשיו, זאת לא תהיה טרגדיה: זה יהיה פשע".⁹, London: Doubleday, 1998, pp. 402–412.

footnotes: ⁹ Martin Gilbert, Israel: A History

סיפורו של המשא ומתן פורט בכמה ספרים. זכיתי להיפגש באופן אישי עם הנשיא ביל קלינטון, שהוביל את תהליך אוסלו, ועם דניס רוס, שליחו המיוחד של קלינטון למזרח התיכון, שנשאר בתפקיד דומה גם בימי ג'ורג' ו' בוש. שניהם, קלינטון ורוס, האשימו את ערפאת בכישלון השיחות. קלינטון אמר לי דבר מדהים: "אהוד ברק הציע לפלסטינים יותר ממה שחשבתי שיציע, ויותר ממה שחשבתי שכדאי שיציע"; להערכתי כוונתו להצעת ברק לתת לפלסטינים ריבונות בהר הבית. בספרו השלום החסר כתב רוס כי בעוד רבין ופרס "הכריעו הכרעה היסטורית", ערפאת "עשה צעד טקטי". גרוע מכך, במהלך תהליך השלום "הוא המשיך לקדם את האיבה כלפי ישראל". השתמטותו מגינוי האלימות הייתה, לדברי רוס, "שערורייתית".¹⁰, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2005, p. 748.

footnotes: ¹⁰ Dennis Ross, The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace

יצחק רבין שילם על רדיפת השלום שלו בחייו, וכך גם נשיא מצרים אנואר א־סאדאת. שניהם היו אנשים אמיצים. הכרתי את רבין מעט בשנים ההן, והבעתי בפומבי את תמיכתי בתהליך השלום. באוקטובר 1995 התחילה עוצמת ההתנגדות לרבין בישראל להדאיג אותי. כתבתי לו באופן פרטי, והפצרתי בו להשקיע זמן רב יותר בשיחות עם המתיישבים. הוא ענה לי במכתב אישי מרגש מאוד, שבו סיפר לי על מאמציו ותקוותיו. ועוד כתב:

אני יודע שאין פתרון ארוך טווח לבעיות הביטחון שלנו, ולדו־קיום שלנו עם שכנינו, לבד מן השלום. למען ילדינו ונכדינו איננו יכולים להחמיץ הזדמנות היסטורית זאת. אמרתי פעמים רבות שלא התפללנו אלפיים שנה לשוב לציון רק כדי למצוא את עצמנו שולטים על שני מיליון פלסטינים או יוצרים מדינה דו־לאומית. אני יודע שגם אתה חושב כך.

התאריך על המכתב היה 18 באוקטובר 1995. הוא התקבל במשרדי מייד, בפקס. אך משום מה המכתב עצמו, ועליו חתימתו של רבין, התעכב והגיע לשגרירות ישראל בלונדון ביום שלישי, 7 בנובמבר. באותו יום כבר שבתי ללונדון מהלווייתו של רבין בירושלים, ובאתי לשגרירות ישראל להביע את תנחומיי באוזני השגריר. פתחנו שנינו את המכתב וקראנו אותו בדממת רפאים. הרגשתי כאילו אני שומע קול מן הקבר. שתי מילים בעברית מקראית מציינות חוזק אנושי: כוח וגבורה. הכוח הוא האומץ לצאת למלחמה. הגבורה היא האומץ לעשות שלום. לישראל יש כוח וגבורה כאחד.

רווחת בעולם אי־הבנה באשר להיסטוריית סיכול כל מאמצי השלום של ישראל בידי הפלסטינים. תהליך אוסלו הוביל לפיגועי התאבדות. נסיגת ישראל מלבנון הובילה למתקפת רקטות של חזבאללה, שגרמו להרג ולפציעה של ערבים ושל יהודים במידה דומה, שכן כמחצית תושבי הגליל ערבים. הנסיגה המלאה מרצועת עזה ב־2005 הובילה להשתלטותו של חמאס על הרצועה ולשנים ארוכות של ירי רקטות על שדרות ויתר יישובי עוטף עזה.

כל הצעה ישראלית, כל נסיגה, כל רמז לוויתורים, פורשו בידי הפלסטינים כאות לחולשה וכניצחון לטרור, והובילו, משום כך, להגברת הטרור הפלסטיני. אם כל מחווה של ישראל לשכניה מתקבלת אצלם כהזמנה לאלימות, השלום נעשה בלתי אפשרי — לא מפני שישראל איננה חותרת לשלום אלא משום שחמאס וחזבאללה פשוט אינם רוצים שלום עם ישראל אלא מבקשים את חורבנה. קשה לדעת מה יכולה מדינה המחויבת בכל ליבה לשלום לעשות בנסיבות כאלה, לבד ממאמץ ארוך שנים להגביל את הסכסוך.

עוד נוטים בעולם לשכוח כי ירדן יכלה להקים מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון כאשר שלטה שם מ־1948 עד 1967. היא לא עשתה זאת. מצרים, ששלטה בשנים ההן ברצועת עזה, יכלה להציעה כמדינה פלסטינית. גם היא נמנעה מכך. ירדן טבחה בפלסטינים בספטמבר 1970 והבריחה אותם ללבנון. הסורים טבחו באוהדי הפלסטינים, האחים המוסלמים, בחאמה בפברואר 1982. בספטמבר אותה שנה טבחו אנשי הפלנגות הנוצריות בפלסטינים בלבנון. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 גירשה כוויית את כל 300 אלף הפלסטינים שהיו בה, בשל תמיכתם של ראשי הפלסטינים בעיראק. שום מדינה ערבית לבד מירדן לא הציעה אזרחות לפליטים הפלסטינים. המדינה היחידה שאי פעם הציעה לפלסטינים מדינה היא ישראל.

טענה הנידונה תדיר גורסת כי ישראל יצרה ב־1948 את בעיית הפליטים הפלסטינים. בישראל זהו ויכוח לוהט; חלק מההיסטוריונים סבורים שישראל עודדה פלסטינים לעזוב את הארץ. העובדות ההיסטוריות מורכבות. היו שברחו. היו שעזבו מרצון. רבים עזבו בלחצן של מדינות ערב עצמן, שהפצירו בהם לצאת בעת שהן מחריבות את המדינה היהודית הצעירה עד שיוכלו לחזור כמנצחים. ג'מאל חוסייני, סגן נשיא הוועד הערבי העליון, התלונן אז באוזני הנציג הסורי באו"ם על כי צבאות ערב "לא אפשרו לתושבי הארץ להגן על עצמם, אלא רק האיצו את בריחתם מפלשתינה". ראש "המשרד הבריטי למזרח התיכון" בקהיר, ג'ון טרוטבק, ביקר ברצועת עזה כשוך המלחמה, ביוני 1949, ודיווח כי הפליטים "אינם מביעים כל מרירות כלפי היהודים". כעסם הופנה רק כלפי מצרים ושאר מדינות ערב: "הם אומרים, 'אנחנו יודעים מי האויבים שלנו', ומתכוונים לאחיהם הערבים אשר, לטענתם, שכנעו אותם שלא לצורך לעזוב את בתיהם". היו שאמרו לו כי הם "יקדמו בברכה את הישראלים אם יבואו ויכבשו את הרצועה".¹¹, New Haven: Yale University Press, 2007, p. 141.

footnotes: ¹¹ Efraim Karsh, Islamic Imperialism: A History

עובדת יסוד נוספת שנוטים לשכוח היא שבאותו זמן אולצו יותר מ־700 אלף יהודים לעזוב את ארצות ערב, ובהן עיראק, מצרים, תימן, אלג'יריה, לבנון, סוריה, מרוקו, תוניסיה ולוב — ארצות שברבות מהן חיו יהודים הרבה לפני שבארץ ישראל חיו אבותיהם של תושביה הערבים. גורלן של שתי הקבוצות היה שונה. הפליטים היהודים נקלטו מייד, בעיקר בישראל. ואילו מן הפליטים הערבים־פלסטינים נשללה האפשרות לקבל אזרחות בארצות מושבם הערביות, למעט ירדן, כדי שישמשו בני ערובה במאבק המדיני נגד ישראל. ביל קלינטון סיפר לי כי ערפאת עצמו אמר לו פעם, ברגע של כנות: "אתה חושב שאני לא יודע שאתם דואגים לילדים הפלסטינים יותר מכפי שדואגים להם אחינו הערבים?"

אני סבור כי מגיעה לפלסטינים מדינה. כמוני סוברים גם ישראלים רבים. אני מאמין שהם ראויים לחופש ולכבוד אנושי ולעתיד טוב יותר לילדיהם. אני חושב שצריך לשים סוף לסבל הנורא המתקיים מאז קריסת תהליך השלום ב־29 בספטמבר 2000, ערב ראש השנה תשס"א. גורלם של הפלסטינים טרגי, וכל מי שיש בו שמץ של אנושיות אינו חפץ בהימשכו.

היהודים חזרו הביתה לא כדי לקחת מאחרים את ביתם. זו לא הייתה כוונתם של המתיישבים הציונים, ולא על כך מדברות הצהרת בלפור והחלטת האו"ם. הטרגדיה היא שהישראלים יכולים להבין את מצוקתם של הפלסטינים יותר מכפי שיכול להבינה כל עם אחר בתבל. הם יודעים מהו לאכול את לחם העוני ואת עשב המרורים. הם יודעים כי עם ישראל נצטווה לאהוב את הגֵר.

הרמב"ם, בחתימת יצירת המופת ההלכתית שלו משנה תורה, כותב על ימות המשיח: "לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחוכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות... ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד".¹² שלום ושלווה ישררו, וכך יוכל עם ישראל להיות ברכה לכל משפחות האדמה. הכורח של ישראל לנקוט לשם הגנתה העצמית פעולות ועמדות ששום יהודי לא היה מייחל להן מלכתחילה הוא חלק מהטרגדיה.

footnotes: ¹² משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ד–ה.

קווי המתאר לפתרון בעייתם של ישראל והפלסטינים לא עמדו אף פעם בספק. הם רמוזים בהצהרת בלפור, מפורשים בהחלטת החלוקה, ומפורטים בכל הצעות השלום מאז ועד עתה: שתי מדינות לשני עמים, פתרון מדיני לבעיה מדינית. כפי שאמר שמעון פרס כששאל אותו מישהו אם הוא רואה אור בקצה המנהרה: "אני רואה את האור. הבעיה היא שאין מנהרה". הפתרון ברור. השאלה הייתה תמיד איך להגיע אליו מכאן.

המילים המתהדהדות בראשי עכשיו בוקעות משחר ההיסטוריה היהודית, מן הריב בין רועי אברהם לרועי אחיינו לוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ; הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ח–ט). אברהם היה מוכן לוותר למען השלום. כך מוכרחה גם מדינת ישראל לעשות, וכך מוסיפים להאמין רבים מתושביה.

רוב רובם של הדיונים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני מושתתים על כזב: שזהו משחק סכום אפס, שבו אם צד אחד מרוויח השני מפסיד. האמת היא שמן השלום מרוויחים שני הצדדים — ומהאלימות שניהם סובלים. לכן לא רק הישראלים צריכים לתמוך בשלום, אלא גם כל מי שהפלסטינים ועתיד ילדיהם חשובים לו באמת.

בוחרים בחיים ניסיתי בפרק הזה לומר מהי בשבילי מדינת ישראל ומדוע אני מגן עליה תמיד — גם באוזני קהל בריטי עוין. ביקורת על ישראל היא לגיטימית; אך לא כן שלילת זכות קיומה. זיקתי אליה אינה פוליטית אלא דתית. בארץ ישראל נולדה היהדות, לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, כאשר אברהם ושרה החלו במסע העברי. היהדות הצמיחה את הנצרות ואת האסלאם, הרואות עצמן שתיהן צאצאיותיהם של אברהם ושרה, אם צאצאיות כפשוטו ואם באורח מטפורי. כיום ישנן 120 מדינות שרוב אוכלוסייתן נוצרית. עוד 57 מדינות משתייכות לארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.¹³ ואילו מדינה יהודית יש רק אחת. מדינה בעלת שטח זערורי, רבע אחוז משטחן של מדינות ערב.

footnotes: ¹³ אתר הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, https://www.oic–oci.org.

ישראל עשתה דברים יוצאי דופן. היא קלטה מהגרים מ־103 ארצות, דוברי 82 שפות. היא הפריחה מדבריות וייערה שטחי ישימון. היא פיתחה טכנולוגיות פורצות דרך בתחומי החקלאות והרפואה, ויצרה כלכלת היי־טק מן המתקדמות בעולם. היא העמידה סופרים ומשוררים ואומנים פלסטיים דגולים, תזמורות סימפוניות מעולות, אוניברסיטאות מובילות ומכוני מחקר ידועים לתהילה. היא החייתה את עולם הישיבות שחרב בשואה, בהיקף שלא היה כמוהו. בכל מקום בעולם שיש בו אסון הומניטרי, ישראל היא הראשונה שחשה להושיט עזרה והיעילה מכולן — אם רק לא אוסרים עליה לעשות זאת. היא משתפת את הטכנולוגיות שלה עם מדינות מתפתחות. למרות הלחצים הביטחוניים והאחרים שהיו מנת חלקה היא קיימה כל שנותיה דמוקרטיה, עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית — יש אומרים עצמאית מדי. לו היו אבי־סבי, או, אם תרצו, ג'ורג' אליוט, שומעים על הישגיה, הם היו מתקשים להאמין. האמת היא שגם אני מתקשה להאמין כשאני קורא על ההיסטוריה היהודית ומבין איך נראו החיים היהודיים לפני תקומת ישראל ואיך הם נראים כיום. לדידי ישראל היא, יותר מכול, עדות חיה לכוחה של קריאתו של משה "ובחרת בחיים".

לפני כאלפיים ושש מאות שנה, בגלות בבל, חזה הנביא יחזקאל חיזיון המלווה אותנו עד היום. הוא ראה בקעה מלאה עצמות יבשות, תל שלדים. ה' שאל אותו, "בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" ויחזקאל ענה, "אֲ־דֹנָי ה', אַתָּה יָדָעְתָּ". ואז קרבו העצמות עצם אל עצמו, העלו בשר וקרמו עור, ולבסוף אף באה בהן רוח והמתים קמו לתחייה. ואז אמר ה', "בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים, 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ'. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: 'כֹּה אָמַר אֲ־דֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל'" (יחזקאל לז, א-יד).

על מילים אלו מחזון העצמות היבשות חשב נפתלי הרץ אימבר כאשר כתב בשנת 1877 את "התקווה". כנגד המילים "וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" כתב: "עוד לא אבדה תקוותנו". הוא לא יכול אז לדעת כי כעבור פחות משבעים שנה, באושוויץ ובטרבלינקה, יהיה שליש העם היהודי לבקעת עצמות יבשות, וגרוע מכך. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" הייתה אז תחושה רווחת ומובנת.

אך הינה, רק שלוש שנים אחרי שעמד פנים אל פנים מול מלאך המוות, קם עם ישראל על רגליו בארצו — והעניק את הניצחון לחיים. ממעבה הזמן בקעו אז מילותיו של ה' ליחזקאל בבקעה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

יום יבוא וסיפורו של עם ישראל בעת החדשה ידבר לא רק אל ליבם של יהודים, אלא אל כל מי שמאמין בכוחה של רוח האדם המבקשת את האלוהים, כסמל נצחי לניצחון החיים על המוות והתקווה על הייאוש. מדינת ישראל נטלה ארץ שוממה והפריחה אותה שוב. היא נטלה שפה עתיקה ודובבה אותה שנית. היא נטלה את האמונה העתיקה ביותר במערב והקפיצה עליה נעורים. היא נטלה אומה שבורה והפיחה בה חיים.

לפני יותר ממאה שנה, יהודי צעיר מליטא, אביו של סבי, בנה בית בעמק עכור, ועשהו, עם חבריו המתיישבים, לפתח תקווה. זהו עדיין החלום היהודי. ישראל היא הפתח לתקווה.