חדר ג ובו יו"ד חלונות כח החכמה נטוע בנפש האדם לבדה, איננה בנפשות שאר בעלי החיים. נושאי החכמה גם הם בנפש האדם לבדה, לא בנפשות שאר בעלי החיים. נפש האדם כוללת לבדה כל כחות מעשה בראשית. לא שאר הנפשות. בנפש האדם כחו, והפוכי כחות. אין הפוכי הכחות בשאר הנפשות. אין גבול בטבע לכחות נפש האדם. כחות שאר הנפשות מוגבלות בטבע. תאר "חכם" הושאל לשם ב"ה. לא יונח על המלאכים והצבאות. לידת האדם בעבור החכמה. בספר "יסוד עולם" בארנו השמות¹ שמתוארת בהן נשמת האדם בכתבי הקדש. שם התבארו טעמי השמות והבדליהן, ועל מה הנחתן. שם הוכחנו כי נפש האדם אצולה ממרומים, ונפשות בעלי החיים מן הארץ; והראנו השרש הנכבד הזה מן התורה. ואין רצוננו לדבר בזה עתה. רק הכונה להודיע שכח החכמה שבו האדם מקבל חכמה איננו נטוע רק בנפש האדם לבדה. ואין כדמותו בנפש שאר בעלי החיים, כי אין בנפשם לוח לצייר עליו ציורי החכמה, ולא כח השומר הצורות המצוירות בנפש וכיוצא בכחות כאלו. לפי שכח החכמה ענין אלהי, ואין צלמו ודמותו בדברים שהן תחת השמש. ולכן נשמת האדם שהיא ממרומים יש בה הכח הזה, לא בנפשות שהן מן הארץ. ועל כן אי אפשר לשום בעל חי שיאסוף אל נפשו ענין של חכמה. אע"פי שיש בגולמו החושים שהן אמצעיים בין כח החכמה והחכמה, והם עינים לראות ואזנים לשמוע, לפי שאין בו כח החכמה. וכן אין בהם כח השכל להשכיל, ולא כח בינה להבין, ולא כח המדע לדעת המושכלות הראשונות ושאר עניני מדע שיתבארו במקומם. לפי שכל אלה הכחות נשגבות מדרכי הדברים התחתונים. ולבד מין אחד ממיני הידיעות נטוע בכל בעל חי. והוא על דרך אחר רחוק מדרכי המדע הנטועים בנפש האדם וכמ"ש במקומו. הא למדת שלא יתכן שום התחברות בין החכמה ובין נפשות בעלי החיים. ומטעם זה לא תמצא בכל כתבי הקדש שהונח לשון חכמה על בעלי חיים זולתי האדם. אין פסוק יוצא מכלל זה. ואם הקורא בספרי אמ"ת² ירגיש בשני כתובים שנראים כיוצאים מן הכלל. אל יהרוס הקורא, וידע שמליצותיהן עמוקות. והובאו בחדר האחרון מבית הב' שבספר זה. וכתבנו בהן ענינים חדשים, לא יסורו מדברי הכלל שיסדנו במקום זה.

footnotes: ¹ נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה ² ר"ת איוב, משלי, תהלים

נושאי החכמה גם הם נטועים בנפש האדם לבדה וחסרים מנפשות בעלי החיים. וכבר אמרנו שכחות הנפש בכללן הן נושאי החכמה, ועל ידיהן תפעל החכמה פעולותיה. ואע"פי שכדמות רבים מן הכחות שבנפש האדם ימצאו ג"כ בנפשות שאר בעלי החיים דע שלא יקבצם סוג אחד. לפי שמיני הכחות הנטועים בבעלי חיים אינן ממין הכחות שבנפש האדם. ואם הן נקראים בשמות כשמות כחות נפש האדם. אין זה רק על דרך הדמיון וההעברה. ודומה זה לצורת האדם שנקראת בשם "רוח". וכן האויר הטבעי נקרא בשם "רוח". וכל אחד מארבע הקצוות נקרא ג"כ בשם "רוח". וטעמי הדברים בארנו בספר "יסוד עולם" הנ"ל. ובכל זאת לא יסכל האדם לחשוב ששלשת הדברים הנזכרים הן מין אחד. ככה לעניין כחות הנפשות, אע"פ ששמות כחות נפשות בעלי החיים כשמות כחות נפש האדם, הן חלוקים במין וחלוקים באופני פעולותיהם. על דרך משל נטוע בנפש האדם כח הזריזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם זריז. וכן נטוע הזריזות בנמלה. כדרך (משלי ו, ו) "לך אל נמלה עצל" וגו'. וכן נטוע בנפש האדם כח העזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם עז. וכן נטוע העזות בנמר. וכמו ששנינו באבות (פרק ה) "הוי עז כנמר". נטוע באדם כח הגבורה. ובהמשלו בלב יהיה האדם גבור. וכן נטוע הגבורה בארי. כמו (משלי ל, ל) "ליש גבור" וכו'. ועם כל זה הכחות הללו חלוקים במינם. כי הזריזות והעזות והגבורה שבאדם זורחות מנפש עליונה הנטועה בו. וזריזות הנמלה צומחת מנפש שרץ העוף. ועזות וגבורת הנמר והארי צומחות מנפש החיה אשר בהן. וכבר העלו הקדמונים ז"ל הכלל הזה. עד שהרב רבינו משה בר מיימון זצ"ל בח' פרקיו שהקדים לפירוש מסכת אבות¹ המשיל ענין זה לשלשה חדרים. האחד האירו אור השמש, והב' האירו אור הירח, והג' אור הנר. ובדרך ההעברה נאמר על שלשתן שהן מוארים. ואם לפי האמת הם חלוקים במיני המאורות, בהיות אור הא' מן המאור הגדול, ואור הב' מן המאור הקטן, ואור הג' מן הנר הטבעי. ולא הקדמתי זה רק להודיע על ידו שגם נושאי החכמה חסרים מנפשות בעלי החיים. לפי שלא נבראו להיות נוהגים בחכמה, אלא מנהג כל אחד ודרך כל אחד מוטבע בו בהכרח וכמו שיתבאר. ואחר שהצענו הענין הזה על דרך כלל, אודיעך חדשות קושט אמרי אמת. והן ההבדלים העצמיים שמצאתי המבדילים הבדל עצמי בין נפש האדם העליונה ובין נפשות שאר בעלי החיים. הבדלים מושגים בחוש לא יוכל לחלוק עליהן זולתי העקש הבוזה אמת. ומאלו הדברים שיתבארו, תבין מה גדלו דרכי החכמה ומשפטיה הרבים, ומה ממשלתה בנפש האדם:

footnotes: ¹ פרק ראשון

ההבדל הראשון רמזנו עליו למעלה, והוא שנפש האדם כוללת כחות כל מעשה בראשית, אבל שאר הנפשות אינן כוללין אותן. והרצון בזה, כל הכחות הנמצאות והנודעות, ושרבים מהם מפוזרים במספר הרב מנפשות בעלי החיים, הנה נפש האדם כוללת כולם. אבל בשאר בעלי החיים הם מחולקים, מה שקבל זה לא קבל השני. כי כל אחד מהן קבל חלק הנאות למינו ולמצבו לא יותר. ועל דרך משל אמרנו למעלה שהנמלה זריזה. הנמר עז. והארי גבור. וכן החתול צנוע. והיונה תדבק לבד בבת זוגה, וכיוצא בזה. הנה כל אחד מאלו נבדל מחברו באותו הכח המיוחד לו. כי אין הזריזות לאסוף ולכנוס בנמר ובארי. ואין העזות והגבורה בנמלה. ולא הצניעות בשלשתן. ולא מדת כולן ביונה, וכיוצא בזה. אבל נפש האדם כוללת הכל. נטוע בה כח הזריזות העזות והגבורה הצניעות והקדושה, ואלפים כיוצא בהן. וכן התפשטות הכחות בחלקים, שאע"פ שיש בכל נפש מן בעלי החיים כח ידוע לא יתפשט הכח הזה בכל החלקים הנמצאים, זולתי כחות נפש האדם שכל כח מהן מתפשט בכל החלקים. על דרך משל כח הזריזות שבנמלה לא תפעל רק לאסוף ולכנוס. כדרך (משלי ו, ח) "תכין בקיץ לחמה" וגו'. עזות הנמר וגבורת הארי לא תפעלנה רק לטרוף טרף. וקדושת היונה איננה רק שלא תדבק אלא בבת זוגה. וצניעות החתול שלא תשמש בגלוי. ואין כן כחות האדם בזריזות בעזות ובגבורה בצניעות ובקדושה, המתפשטים לפעול בענינים לאלפים ולרבבות. וכן לעניין כח התאוה והחמדה וכיוצא, וכמו שיתבאר עוד. וטעם כל זה, לפי שנפשות כל בעלי החיים מן הארץ כמו שאמרנו (בחלון א'). כי היוצר ב"ה שם כח נפשות בעלי החיים ביסודות שהן תחת השמש, ורצה לברוא מינים רבים כפי ארחות חכמתו העליונה הנשגבת משקול דעת האדם. ולכן הכין חומר כל אחד מהן לקבל צורה ידועה בכח פרטי המבדילו במינו ממין אחר, ואלו הם הכחות שזכרנו. כי גבורת הארי, ובמה תתפשט גבורתו, היא צורת הארי. עזות הנמר ומנהג עזותו היא צורת הנמר, וכן כולם. ועל כן מה שהטביע בנפש מין זה מנע מנפשות מין שני. זולתי נפש האדם האצולה ממרומים, צורה טהורה חצובה ממקום מבוע הכחות כולם, נבראת בעבור החכמה שתנהג תחת השמש בצדק במשפט ובמישרים. לכן כוללת הכחות, וכל כח מכחות מתפשט בפעולותיו בכל הענינים כולם. וכל בני אדם ישתוו בסגולה הזאת אין ביניהן הבדל עצמי, לפי שכל הנפשות מן השם ב"ה נבראו ולא יִבָּדְלוּ רק בין רב למעט כפי גדול הכחות ומשקלם הנבדלים בכל הנפשות. ואלו הדברים ארוכים ורחבים יתבארו למטה. והן יסודות התורה, אלא שאין כאן המקום לדבר בזה. ובעבור היות נשמת האדם לבדה עליונה שָׂמָהוּ השם ב"ה מושל בכל מעשה בראשית, כמ"ש (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וגו'. והמשורר אמר (תהלים ח, ו-ז) "ותחסרהו מעט מאלהים וגו' תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו" וגו'. התבאר מזה שמלבד הבדל המין שיש בין נפש האדם לשאר הנפשות, יבדלו ג"כ בעצם, שנפש האדם כוללת הכל. ואין כן שום נפש משאר הנפשות. וההבדל הזה מושג לחוש. שהרי האדם כשירצה יוכל להתנהג בכל הדרכים שיחפוץ, ואין זה רק בעבור שנטוע בנפשו כח כל דרך ודרך אם רב אם מעט, ובכח זה יעשה כחפצו. והבן:

ההבדל השני הוא. שנפש האדם כוללת גם הפוכי הכחות כולם והם נטועות בה, ולא תמצאנה בנפשות שאר בעלי החיים. והרצון בזה, למעלה אמרנו שבכל מין ממיני בעלי החיים נטוע כח ידוע המבדילו משאר המינים כולם. והנה לא תמצא בו לעולם הכח ההפוך מן הכח המבדילו מחבריו. ועל דרך משל אמרנו שהנמלה זריזה ובכח הזה תבדל מכל מיני שקץ העוף. אבל אין בה כח למדת העצלה והתרדמה בענין האסיפה והכניסה. ולכן לא תראה אותה שוקטת בעצלה. היונה קדושה ותדבק לבד בבת זוגה ובזה תבדל משאר המינים. אבל אין בה כח לעשות ההפוך. ולכן לא תראנה מדבקת באחרת. הנמר עז, ובזה יבדל משאר מיני החיות. ואין בו מדת הבושת, ולכן לא תראנו מרפה מלעשות. הארי גבור, ואין בו כח הפחד, ולכן לא יחת מכל. החתול צנוע בתשמיש, ואין בו כח הפריצות, ולכן לא תראנו עושה בגלוי. וכן תקיש על כולם. שבהיות באחד מהן כח ידוע אין בו הכח ההפוך ממנו. ונפש האדם לבדה הכוללת כל הכחות, כוללת ג"כ הפוכי הכחות כולם. נטוע בה כח הזריזות וכח העצלה, כח הצניעות וכח הפריצות, כח העזות וכח הבושת, כח הגבורה וכח הפחד. ואלפים כיוצא בהם. כי הפוכי הכחות אינן העדר הכחות, אלא גם הם כחות עצומות כמו הכחות שכנגדן כמו שיתבאר בספר זה. ובהיות שאין בשום בעלי חיים כח והפך הכח אי אפשר שישתנו פעולותיו. אלא נשאר תמיד על פעולה ידועה כפי פעולות הכח הנטוע בו. ועל כן לא תמצא ארי מפחד, ולא נמר מתבושש, ולא חתול פריץ, ונמלה עצלה. כי אלו הכחות ההפוכות נעדרים מהן. גם לא תוכל לומר אלא כל אישי מין אחד שוין במנהגיהן. כל האריות גבורים. כל הנמרים עזים. כל הנמלות זריזות, וכיוצא בזה. והנה הם מוכרחים במנהגיהן, ואינן פועלים ברצון ובבחירה. זולת האדם שנטועים בו הכחות והפוכי הכחות כנ"ל. הרי יש לפניו בכל ענין שתי דרכים, והברירה בידו לבחור באיזו שירצה. ויוכל להתנהג בענין אחד עצמו, פעם בזריזות פעם בעצלה, פעם בנדיבות פעם בכילות, פעם ברצון פעם בכעס, פעם בגבורה פעם במורך, פעם בענוה פעם בגאוה, וכיוצא בזה. והנה אין מנהגיו בטבע-מכריח אלא ברצון ובבחירה. וטעם ההבדל מתבאר מן המבואר למעלה. שנשמת האדם עליונה, ונברא בעבור החכמה שינהג בצדק ובמשפט ובמישרים. ואי אפשר שינהג בחכמה מבלעדי היות בו הכחות והפוכי הכחות. וכמו שיתבאר עוד:

וההבדל השלישי הוא שבהיות נפש האדם עליונה, אין לשום כח מכחותיו גבול בטבע תחת השמש. ובהיות נפש הבהמה מן הארץ יש לכל כח גבול שגבל לה הטבע, לא יעברנהו לעד. ואתן לך משָׁלים. אמרנו למעלה שלנמלה יש כח הזריזות. כבר שָׂם הטבע גבול לזריזותה, לא תוכל הנמלה לעבור אותו הגבול. וזה הגבול תחת השמש. כי כל ענין זריזותה להכין בקיץ לחמה ולאגור בקציר מאכלה, וכאשר תשלים מעשה זה תעמוד על גבולה. ואין ביכלת כחה לעשות מעשה זריזות אחרת. גם לא תתאו להזדרז יותר, בהיות כח הזריזות שבה מוגבל בטבע אינו מתפשט בענינים אחרים כמ"ש למעלה (חלון ג'). גם במה שהוא מתפשט, והוא האסיפה והכניסה יש מדה וגבול עד כמה. וכן אמרנו שיש ביונה כדמות כח קדושה. וגם בזה שָׂם הטבע גבול לא תעברנו היונה. כי ענין קדושתה היא שלא תדבק רק בבת זוגה, לא בשאר עניני קדושה. וגם בענין הזווג יש מדה וגבול לקדושתה. לא תוכל לעשות יותר גם לא תכסוף להתקדש יותר. וכן תקיש לעניין גבורת הארי. עזות הנמר. וצניעות החתול וכדומה להן. וכן הענין נוהג בכחות התאוות הנטועות בנפש. תמצא שבכל ענין מהם שם הטבע גבול לתאוות בעלי החיים. וכאשר ישיגו תאותן עד הגבול שהוגבל להן, יעמדו וישקוטו. לא יעברו הגבול הזה וגם לא יחפצו להעבירו. על דרך משל השור יתאו לאכול. וכשימצא החציר למאכלו יסתפק בו בשָׂבע, לפי שהשיג כל תאותו ולא יתאו עוד לדברים אחרים.

זולתי נפש האדם שאין לשום כח מכוחותיה גבול בטבע, לא כחות המדות ולא כחות התאוות, ואין צריך לומר לכחות השכליות. הלא תראה שֶׁבְּהֶמְשֵׁל ציור כח הזריזות בלב האדם מה מאד תרבינה מעשיו, אין לזריזותו חשבון ומדה. כשישתמש בו לעניני העולם, אז ירד ימים, ידרוך בציות, גם בלילה לא שכב לבו וישתדל במאוד לאסוף ולכנוס. ועם כל ההשתדליות האלו כח זריזותו לא תעמוד ולא תשקוט. עד שכל מעשה זריזותו שעשה נחשב בעיניו כאין, נגד רחב כח הזריזות הנטוע בנפשו. ולכן יכסוף תמיד להזדרז יותר. וכן לעניין מדת העזות והגבורה הענוה והבשת והיראה הפרישות והקדושה וכיוצא, כולם בלתי מוגבלים בטבע. וכל מה שיעשה בעל המדה מן המדות האלו מעשים כפי מדתו, יקטינו בעיניו לפי ערך רוחב כח המדה הנטוע בנפשו. וכן כשישתמש בו בענינים האלהים, לתקן נפשו ולעבוד את אלהיו, מה מאד יתאמץ איש כזה! ירוץ לחברת חכמים. ישקוד על דלתותיהם. לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ויאסוף תמיד עניני החכמה והמדע. ויעשה תמיד המצווֹת בכח וחיל לא ייעף ולא ייגע. וכן אתה מוצא לעניין התאוות. הלא ידעת (מדרש קהלת רבה א, לד) "מי שיש לו מנה מבקש מאתים". מאתים מבקש אלף, וכן תמיד. כמ"ש ז"ל "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". ויתבאר עוד. ובענין הכבוד והשררה בהיותו איש נכבד בעיני ההמון, יחפוץ להיות שר ושופט עליהם. נעשה שר. מבקש להיות דוכוס וכיוצא. נעשה דוכוס מבקש להיות מלך. נעשה מלך, מבקש להיות מלך על שאר המלכים והמושל העליון בארץ. כבש הכל ונעשה מלך מלכים. גם בזה לא ישקוט ולא ימצא מרגוע לחפצו. ועוד הכח הפנימי נטוי להתגדל יותר עד להשחית. כמו שתמצא כתוב על נבוכדנצר הרשע (יחזקאל כו, ז) שהיה מלך מלכים ולא נח חפצו. עד שאמר בגבה לבבו (ישעיה יד, יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". וכן סוּפַּר בספרי הזכרונות למלכי רומי מענין קיסר קאיוס קאליגולי שחיק עצמו שעשה עצמו אלוה. וכמו שהוא בענין זה כך הדבר נוהג בכל התאות, כמו ממדת המשגל והזוללות והסביאה וכיוצא, שבהמשלם בלב גם אם ירבו פעולותיהם לא ישקטו ולא יאמרו הון.¹ וכל זה לפי שבעליהן פועלים פעולות טבעיות תחת השמש כמו אסיפת הקנינים והממשלה ורבוי המשגל והזוללות וכיוצא, ועל ידיהן רוצים להשביע צמאון החפץ הפנימי החפץ בהם וכחות הנפש לא תשבענה בכמו אלה. כי כל אלו הפעולות הטבעיות מוגבלות, באשר יש גבול לכל הדברים מתחת השמש. וכמ"ש המשורר (תהלים קיט, צו) "לכל תכלה ראיתי קץ". והכח הפנימי אין לו קץ כמו שאמרנו שנאצל ממרומים ממעל לשמש. ולכן לא יספיקו כל הדברים הטבעיים להשביע רעבונו ולרוות צמאונו, ובעל המעשים האלו ידמה תמיד שלא השיג עדיין די מחסורו אשר חסר. ויתברר לך מזה שהדבק לבד בעניני העולם ומשתמש בכחותיו בעניניהן, (הנו) [הנה הוא] בצרה תמידית. ולעולם לא ימצא קורת רוח גמורה והשקט הדעת בנפשו. ויחשוב כל עת שעדיין לא השיג חצי תאותו וכדבריהם ז"ל (קהלת רבה א, לד). עד שיתמה וישתאה לדעת מה חסר ממנו בראותו את עצמו עשיר ועושה חיל ומתענג בכל הטוב, ובחדרי לבו מרגיש האויב היושב במסתרים וגוזל שֵׁנתו ושולל מנוחת לבבו. והכסיל הזה לא יבין כי כבוד נפשו העליונה סבת הכאב המכאיבו. כי לא תשבע לעולם בכל הדברים שהוא מתעסק בהן למלאת חפצה ולהשביעה, זולתי החכמה והמדע הם המשביעים את הנפש. וכמו שיתבאר בחלון הסמוך:

footnotes: ¹ מליצה ע"פ משלי ל, טו

בחלון הראשון כבר כתבנו שיש בנפש האדם כחות ידועות שאין כדמותם וכתבניתם כלל בנפש בעל חי אחר. והן כח החכמה, כח השכל, כח הבינה, וכח המדע. ועתה אודיעך כי ארבעה אלה הם מרפא לנפש האדם. הם משביעים אותה שובע גדול, הם מספיקים לה די מחסורה. לפי שפעולת הכחות האלו הם בענינים שהן ממעל לשמש. כי בכח החכמה יאסוף האדם חקי החכמה העליונה אל נפשו. ובכח השכל ישכיל להטעים לעצמו ולזולתו דרכי החכמה הנשגבים מבינת אדם וישכיל בענינים האלהיים. ובכח הבינה יבין מליצות החכמה ומאמריה והמשָׁלים והחידות והדברים העמוקים בחכמה ובסוד השם. ובכח הדעת ימצא דעת אלהים וכיוצא. וכמו שבארנו בעז"ה כל אלו הדברים במקומם. ולכן כאשר תשיג הנפש על ידן הענינים הנפלאים והרמים שהן ממין הנפש העליונה ומסוגה, תשבע מן הטובה הגדולה הזאת שובע שמחות. ועל זה נופל לשון שביעה על הנפש, וכדוגמת לשון הנבואה שאמר (עמוס ח, יא) "הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי'". והמשורר האלהי אמר (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך". בקש על מתת החכמה והבינה שהן ארחות חיים, כדרך (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ויתבאר בספר זה. ועל ידיהן תשבע נפשו ותשמח באור פני ה' הנאצל על הנפשות החכמות. ועל זה חתם "נעימות בימינך נצח". כי דרכי החכמה נעימים. כמו (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם" וגו' והתבאר בספר זה. ומלת "ימינך" על החכמה העליונה. כמו שרמזנו (חדר ב' חלון ה') למעלה. וכן אמר (תהלים טז, ה) "כי מימיני בל אמוט". ואמר עוד (שם סג, ו) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי". ולפניו אמר "לראות עוזך וכבודך". וכאשר באר הנביא שכר המשביע נפש-נענה בטובו, ובדבריו אמר (ישעיה נח, יא) "ונחך יי' תמיד והשביע בצחצחות נפשך". כי השם ב"ה משלם מדה כנגד מדה, ולכן זה שהשביע נפש-נענה, והפיק לרעב נפשו והשקיטו מצרתו וממחסורו, אין די אם יבורך בקניניו לבד, כי אלו לא ישביעו הנפש העליונה כמבואר למעלה. אלא יבורך בצחצחות ואז תשבע נפשו. ודע כי בהכפל שרש משרשי הלשון הזה, יורה על הרבוי וההפלגה. כמו "אדום" שם האדמימות, ו"אדמדם" כפול יורה על רבוי וחוזק האדמימות. יכן ירוק וירקרק. וכן מלת צח על הבהירות כמו "דודי צח ואדום" (שה"ש ה, י). ו"צחצחות" על הפלגת הבהירות שאליו נמשל האור העליון הנאצל על נשמת האדם, ועליו אמר "והשביע בצחצחות נפשך". כי כאשר יחול על הנפש תשבע שובע גדול ותשמח לעד. ועל אלו הדבקים בקנינים הארציים נאמר (חבקוק ב, ה) "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע". ומקרא זה נכתב על נבוכדנצר הרשע, ורמזנו על ענינו (חלון ה') למעלה. וכל זה מטעם המבואר שעל ידי החכמה תתפשט הנפש בענינים שאין להם גבול. ויוצא מזה שהשמחה הגמורה מנוחת הלב והשקט חפץ האדם, ינוחו במאורות הכחות הללו. לכן המעתיק נפשו מן הדברים התחתונים, ונדבק בחכמה ובכשרון מעשים, שמחתו תמידית וינוח בהשקט הדעת. ומטעם זה הפליגו הנביאים בטובת החכמים והצדיקים כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". "והולך בחכמה הוא ימלט" (משלי כח, כו). ורבות כאלה המורים על אושר החכמים בעוה"ז ובעוה"ב ובאו כולם מבוארים בספר זה. כי בעיני איש כזה יבוזו כל הדברים השפלים ויעתיק נפשו מהן, וירעה בעדן אלהים ובגן שעשועיה. ובמעט אשר השיגה ידו לקחת מן הדברים התחתונים ימצא שמחה. כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". כי במעט שאסף ישמח יותר ממה שישמח התועה בכל סגולת המדינות והמלכים. כי זה התועה לא ישקוט בעבור שאין כח חמדתו שבע לעולם, וכן בשאר המדות, ואין מחלה גדולה מזאת. ועל זה רמז קהלת באומרו (קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" וגו'. פירוש לאדם טוב הנוהג בחכמה נתן השם ב"ה אור חכמה ודעת ושמחה. כי בהיותו חפץ לישר דרכיו בחכמה, ישמח בכל עניניו וכמו שכתבנו. ולהיפך באדם חוטא מדרך החכמה ונוהג בסכלות, נתן השם ב"ה ענין לאסוף ולכנוס. כי הכח הזה נטוע בנפש האצולה מן השם ב"ה, ועל כן לא ישמח לעולם וכמו שבארנו. ונודע מזה שבהיות החכמה גברת ממלכת בנפש, יהיה האדם מאושר בשני העולמות, ובנטותו ממנה לא יצליח לא בזה ולא בבא. ובעבור שלא נבראו שאר בעלי החיים בעבור החכמה, לכן נתן לכל כח מכחותם גבול בטבע, ובהשיגם זה הגבול ישישו וישקוטו. ולולי הגבול הטבעי שהוטבע בם, לא היתה תרופה לצרת נפשם בעבור המנע מהם כח החכמה והחכמה:

עתה התבאר איך החכמה צריכה להיות גברת ממלכות¹ בנפש האדם, שמבלעדה לא יכון האדם לפני היוצר ב"ה. רק אם תשקיף על מה שאמרנו (בחלון ב'), שנפש האדם כוללת כל הכחות. והודענו בספר "יסוד עולם" שכלל הכחות הם תחת שלשה מינים. המין הא' הכחות היקרות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. כמו כח החכמה השכל הבינה וכיוצא בהן. המין הב' הם כחות המסתעפים מהם המדות שיש כדוגמתן בנפשות שאר בעלי החיים כמבואר בחדר זה, כמו כח הענוה והגאוה העזות והגבורה והקדושה וכיוצא בהן. המין הג' הם כחות המסתעפים מהם פעולות הגוף. וגם אלה כדוגמתן בשאר הנפשות, כמו כח הרעבון והצמאון והשינה והמשגל וכיוצא בהן. וכן אמרנו (בחלון ד') שנפש האדם כוללת גם כן הפוכי הכחות כולם. ופעם ישתמש האדם בכח ידוע. ופעם אחר בהפכו. וכן אמרנו (חלון ה') שאין גבול לכחות נפש האדם בטבע. והאדם צריך להשתמש בכל כח מכחותיו בקצב ובמדה נכונה. ועתה מי [הוא] זה ואי זה היודע מספר כחות הנפש? מי יורה דעה מתי ישתמש האדם בכח פלוני ומתי בהפוכו? מי יבין לאדם בהשתמשו בכח מכחותיו, באיזו מדה ומשקל ישתמש בו בלי תוספת ומגרעת? כי כפי מספר בני האדם. כך מספר הדעות המשתנות בענינים הללו. מה שיכשר האחד יפסל השני. ואין קץ לדברי רוח, לפי שאין המופתים² נודעים לבני אדם על אחת מהנה, זולתי ליוצר הכל ית' כמבואר למעלה. ולכן אי אפשר שינהג האדם במנהגים נאותים ונכונים בעיני האדון כל הארץ יוצר הנפשות, זולתי בהנהיגו כולם על פי החכמה. ומה היא החכמה? היא מעשה אלהים. ומכתבה מכתב אלהים קנויה לו מראשית, וַיְשִׂימֶהָ גברת על כל כחות ומעשים לחוקק חקים ולגזור משפטים. היא חוקקת באיזו כחות ישתמש האדם. היא שופטת מתי ינהג האדם בכח זה ומתי בהפוכו. היא מגבלת גבולים לכל כח וכח באיזו מדה וקצב ינהגו בו. היא משנה עתים ומחליף זמנים, ותבדיל בין הפועלים והנפעלים, והכל בדרך נכון על משפט אחד. היא המאור הגדול העליון הזורח על כל המעשים. היא חופפת על הכל מראשית ועד אחרית, נשגבת משקול דעת האדם, נפלאת מלב כל חכמי לב. לא ידעו איה מקום כבודה כי אין קץ לחכמה. (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה". (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי". במכתב ובעל פה. "כי אני יי' אלהיכם מלמדכם להועיל, מדריככם בדרך תלכו".³ אל תפנו ימין ושמאל מחכמתי ומתורתי. בטחו בי בכל לבבכם. (ע"פ משלי ג, ה) ואל בינתכם אל תשענו. ואז טוב לכם בעוה"ז ובעוה"ב. שימה דברַי אלה על לבבך בני, והבינה:

footnotes: ¹ מליצה ע"פ ישעיה מז, ה ² ההוכחות ההגיוניות ³ מליצה ע"פ ישעיה מח, יז

ותשכיל עתה שבהיות הנחת שם "חכמה" על יושר המנהגים בקצב נכון וכפי המקבלים, והנחת תאר "חכם" על הנוהג בארחותיו כפי החכמה, שעצם התואר הזה הושאל ליוצר הכל ית' כי הוא המנהיג האמתי, השופט העליון הנוהג עולמו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט וכמו שבארנו בחדר שני. ואולם רק בדרך שתוף השם, כי הבורא ית' נשגב ומרומם על כל ברכה ותהלה. וְדִבְּרַת האדם אינו רק על הנראה לעין ממפעלותיו בעולמו, לא על הכבוד העליון הנעלה מכל מחשבה ומכל הרהור ורעיון. וכן הונח תואר זה על האדם בעבור היותו בחיריי במעשהו, וצריך להתנהג בארחותיו כפי משפט החכמה. ואין הדבר כן במלאכי השם משרתי פני עליון, המחנות העליונות, הגדודים הנכבדים. כי אין יצר שולט במלאכים, ואין בהם ימין ושמאל. כי הכל ימין בארח ישרה "לא יסבו בלכתן".¹ כל אחד ואחד מהם חָלַק לו השם ב"ה כבוד ושמהו על תפקידו ועל ממשלתו. קצתם מלאכי חסד, וקצתם מלאכי רחמים, וקצתם מלאכי דין, וכן בכל דבר ודבר. ופעולת כל אחד נאמנת וקבועה. אין לו חפץ אחר רק לעשות דבר ה' ומצותיו אשר הפקידו עליו. ואע"פי שהם מלאים דעת וארחות החכמה' ויודעים הדרך הנכונה בכל דבר, דעת התורה וסוד השם הנכבד, בכל זאת כל מנהגם בחפץ אחד לעשות הטוב בעיני השם, כל אחד כפי דרכו. וכמו שאמר המשורר האלהי (תהלים קג, כ) "ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ולפי שאין ענינם בבחירה ורצון, אלא בדעת אלהים קבועה לעד, לכן אע"פי שיצדק לומר עליהם שהם מלאים חכמה, הנה לא יתכן לסמוך אצלם תאר "חכם" ו"חכמים" המורה על ההנהגה כפי החכמה, פעם כה ופעם כה כפי משפט החכמה. ועל סוד זה רמזו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה נ, ב) "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות". ובעבור כן לא תמצא בכל כתבי הקדש תאר זה סמוך למלאכי ה'. אבל סמכו להם תוארים אחרים יקרים מאד כמו "קדושים. אראלים. שרפים" וכיוצא. והבן כלל זה, כי אין פסוק יוצא ממנו. ואם תמצא שני כתובים שבתחלת המחשבה סותרים דברינו אל תמהר להשיב. כי נכבדות ידובר בם בבית השני בעז"ה:

footnotes: ¹ יחזקאל א, ט

כיוצא בזה אין הנחת תאר "חכם" על אחד מצבא המרום במרום, כמו השמש והירח והכוכבים וכל בעלי האור. כי אע"פי שכל חכמי לב יודו שהם חיים ומשכילים (עיין רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"ט). מכל מקום אין מנהגם ברצון ובבחירה לטוב או לרע, אבל כולם פועלים פעולתם בדעת קבועה. כל אחד חרד על עבודתו ועל ממשלתו כפי ששמהו השם ב"ה עליו, לא ישנה מתפקידו, לא יטיבו ולא ירעו ברצונם אלא בגזירת יוצר הכל ית'. ולכן מהלך כל אחד ואחד בארח ידוע ועל דרך אחד כל ימי עולם. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל¹ הראית מימיך חמה עולה במערב ושוקעת במזרח? וכן הירח וכל כוכבי אור, כולם הולכים במהלכם הקבוע להם מימי בראשית. וכן סדרו אנשי כנסת הגדולה (סנהדרין מב, א) בברכת החדש "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם". כי אין בהם נטיה אחרת רק לעשות רצון יוצרם באמת. ולפי שמנהגם קבוע בחפץ אלהים, לכן לא תמצא בכל ספרי הקדש כתוב אצלם תואר "חכם".

footnotes: ¹ עיין עירובין נו, א, "לא יצאה חמה"

ובחיות האדם לבדו בעל המנהגים לטוב ולרע ברצון ובבחירה נתן לו השם ב"ה התורה והמצוה, לקַדשו ולטהרו ולהכינו שילך בדרכי החכמה ולא יסור ימין ושמאל. ובלכתו בחקות החכמה יֵרָצֶה לפני ה', ויהיה אלהים קרובים אליו, (קהלת יב, יג) "כי זה כל האדם" ובעבור זה נברא. ולמען זה המשילו הבורא ית' בכל מעשה ידיו, להיות מושל ושופט בצדק במשפט ובמישרים. ואם יקבל החכמה בלב טוב ויתנהג בדרכיה, הוא נכון להשכיל ולהבין ולדעת, ויהיה (אבות, ו) "צדיק חסיד ישר ונאמן, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, ותגדלהו ותרוממהו על כל המעשים". וכמו שיתבאר בעז"ה כל זה בספרים אלו. כי יסוד כל הטובה וההצלחה האמתית היא החכמה. ואולם יקרה¹ היא להמצא בנפש האדם, בעבור שמציאותה צריכה לדברים רבים, ואם יחסר אחד מהן לא השיג התכלית המכוון ממנה. שהרי בארנו שהחכמה תֵּאָסֵף מחוץ אל הנפש באמצעות החושים החיצונים. וצריך ללכת אל חכמים לראות מנהגיהם, ולשמוע מפיהם עניניהם, ולקרות בתורה ובספרי הנביאים והחכמים, ולהטות אזן שלא יטעה ולכוין הלב היטב, ולצייר כל הדברים שראה וששמע בכחותיו הפנימיים, ולהאמינם באמונת הלב אע"פי שאין עליהן מופתי הדעת. ולחזור עליהם ולשננם תמיד עד שיהיו צפונים ושמורים בכח השומר, ולהגביר כחותיו ולהמשילם בנפש כפי חקות החכמה. עד שיהיו הכחות המתנגדות אליהן נכנעים ונכבשים תחתיהן. כדי שיעשה בכל זמן כפי ארחות החכמה שהוא עיקר הכל. כמו ששנינו (אבות, א) "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". ואמרו קדמונינו ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ב) "הלמד ואינו עושה, נוח לו שלא נברא". ודבריהם נעימים. כי [עבור] התלמוד לבדו, והוא שידע בלבו הענינים העליונים חקי התורה והחכמה, אם אין המעשה עמהם, לא היה צריך האדם בעבור זה להיות נברא תחת השמש. כי טרם נוצר בבטן היתה נשמתו יודעת יותר מדעתה עתה, כי היתה במרומים. וכמו שאמרו במשליהם (נדה ל, ב) "נר דלוק על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו". וְהַגְוִיָה היא המְכַסָה אורה הבהיר. וכמו שהזכירו בסוף המשל "כיון שיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח הכל". ואולם טעם הבראו בעבור המעשה. כי אין מעשה וחשבון למעלה, רק למטה בהיות הנפש והגויה יחדו. ואם יזכה יעשה כל מעשיו כפי החכמה, ואז הוא יסוד עולם² ואהוב לאלהיו. ולכן הלומד ואינו עושה, טוב לו שלא נברא. כי קודם הבראו היה תלמודו רב מאד ממה שלומד עתה. והנה חפץ השם ב"ה לזכות את הנפשות ועל כן גזר לשכנם בערפלי הגוף, ונטע בהם כח הממשלה שיהיו יכולים למשול על יצר התאוה הסכלות והרשעה, ואם³ הם חזקים ועזים. כמו שאמרה התורה (בראשית ה, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כי לב האדם הוא המתפעל מיצר הכחות הנטועות בנפש, ומטבעו להתפעל מאד מן הכחות המנגדות לחכמה. ובקושי גדול יתפעל מדרכי החכמה ולצייר ציוריה ולהתאות עליהן. ולכן קשה על האדם ללכת בדרכי ה' כפי ארחות החכמה, ולהשתמש בכחותיו בכל עת כאשר תורנו, ולהגביל כולם כפי מצוותיה כי טבעי כחותיו ינגדו אליה. וכן חפץ השם ב"ה כדי לזכותינו. וכמו ששנינו (אבות, ה) "לפום צערא אגרא". ודרכי בני אדם ויצריהן נבדלים זה מזה, לא הבדל עצמי אלא בין רב למעט כמו שיתבאר בעז"ה. וכל זה בתחלת לכתו והרגלו בדרכי החכמה. כי אם ירבה דעת ויתאמץ ביותר, הנה באחריתו יתהפך מלב הנפש כולו, ומה שהיה קשה עליו בתחלה, יקל בעיניו ויקטן מאד. ומה שהרחיק בתחלה, יקרב בסוף. וימתק וינעם לו הדבר שנדמה לו מר וכבד. כי השם ב"ה הכין הכל בתבונה ובדעת. וְשָׂם בכח האדם אמצעיים שעל ידיהן יקרב דרכי החכמה לנפשו, ולהעלות נרו תמיד מעלה מעלה, ולהעתיק נפשו מענין לעניין. והדברים רחבים ועמוקים, ויתבארו בעז"ה במקומם. ולא היה הכונה פה רק להודיע שדרכי החכמה מנגדות לטבעי כחות הנפש. והיה זה הצעה לדברי החדר הסמוך. כי בו נדבר על ציורי הנפש וכוחותיה בעז"ה:

footnotes: ¹ אינה מצויה הרבה ² "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) ³ למרות