חדר ד ובו יו"ד חלונות הכחות בכללן נטועות בכל הנפשות. הם נבדלים בין רב למעט. משקל כחות הנפש ידוע ליוצר הכל ית' לבדו. מה שתוכל נפש אחת אין ביכולת נפש אחרת. כל נפש תשתלם כפי מצבה. מקצת הכחות יצטיירו בלב מאליהן. המצטיירים מאליהם על הרוב נוטים לרעה. הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים לא יתעוררו מאליהן כלל. יתעוררו [כוחות] מן התאוות והמדות ישרתו להן לרעה. התעוררותן מאליהן היא צדקה גדולה. נטוע בנפש כח הממשלה על המנהגים. כל מטעי הכחות בנפש לתשמישי החכמה ולטובה. אין בנפש כח רע בעצם כלל. דע כי הכחות הנטועים בנפש האדם אינן מתגלים לפעול פעולתם בכל הנפשות. כי רובם נסתרים ואינן נראים, ולא לבד לזולתו מבני אדם אבל גם לבעל הנפש עצמו יקרה דמיון שידמה לו שאין בנפשו כדמות הכח ההוא כלל. לפי שהיוצר ב"ה יצר הכחות האלו בנפש האדם בתכלית הדקות והצחות. מתעלמות (ומסתרות) [ומסתתרות] בפנימיותיה. והטבעים והמנהגים יעלימום בתכלית ההעלם, ולא יתגלו רק ע"י התאמצות רוח האדם המצייר ציורים בלב. וכפי התאמצותה יתרחב הציור, ואז ימצא הכח הנעלם שהיה מדמה עליו בתחלה כי איננו. כמו שיקרה לכל אדם בכחות ידועות שאינן יוצאות לפעול פעולה בילדותו, וכבואו בימים ימצאם. הנך רואה זה בכח השכל והבינה איך הם חלושים מאד בנערים. וכאשר יגדלו יתוספו הכחות האלו, כי כן גזר השם ב"ה בחכמתו מטעמים נפלאים נודעים למשכילים, ויותר מהן לטעמים שאינן נודעים זולתי ליוצר הכל ית'. וכן בענין כח הכבוד, וכח לאסוף ולכנוס וכח הקנאה. כל אלו חלושים בילדים, ומתרחבים עם הזמן. וזה ברור בחוש. ודומה אליו הענין שאנו מבארים עתה. והוא שיש הבדל רב בין בני אדם בענין התגלות ציורי הנפש בכחות. יש ציורים ידועים נכבדים מאד תצמחנה בנפשות ידועות. ויסתרו בנפשות אחרות. ואם¹ הם נטועים בכל הנפשות. וגם בנפשות היקרות שנתגלו בהן יש הבדל זמני. יש נפש שיחלו להגלות בהיות האדם עודנו נער ורך. ויש שיגלו בה בהיותו באמצע שָׁניו, ויש שלא יגלו בה עד עת זקנתו. ונבדל מהם האיש שלא נתגלו ציוריו כל ימי היותו חי על האדמה. והנה תלמד מדברנו שיש כחות רבים בנפש הדומים לזרעונים הנטועים תחת הארץ ואינן נראים לעין, כי עפר הארץ מכסה עליהן. ועם הזמן יצאו ויראו על הארץ, יצמחו ויגדלו ויעשו פרי. ולפעמים ישארו תחת הארץ ויפסדו וירקבו ולא יצמחו לעולם. וטוב הצמיחה וההגלות תלויה בדברים רבים. צריך שתהיה האדמה טובה, ואם היא מלחה ומלאה גפרית וכיוצא תרקב התבואה הנזרעת בה. וכן צריך שיעמול האדם בעבודתה, לעבדה ולשמרה מכל מה שיזיק לתבואתה. וכן צריך שירד הגשם והטל עליה וכיוצא. ובאמצעות כל אלה יצאו הגרעינים הנזרעים בבטנה. וכן בענין כחות הנפש. במקצת הנפשות יצאו ממסגרותיהם מהרה, ובמקצת יאריכו זמן רב במסגר ואח"כ יצאו, ובמקצתן לא יצאו לעולם. הנה החילותי לדבר ויתבאר עוד בעז"ה:

footnotes: ¹ ואמנם

הכלל היוצא מדברנו הוא שנושאי החכמה, והן הכחות בכללן, נטועות בכל נפשות בני אדם כמבואר למעלה. ואולם מעטים הם היכולים להשתמש בהן, ורבים יכחישום ולא יאמינו שבנפשם נטוע כדמות אלו הכחות. ואם¹ שקר הם רואים בעבור שלא יצאו ציוריהם מן הכח אל הפועל, והם עצמם אשמים בדבר. ולא ה' פעל כל זאת, כי הוא ב"ה יצר הכחות בכללן בכל הנפשות, אלא שהם בה בתכלית ההעלם. והשם ב"ה נתן כח באדם להוציאם ממעמקיהם, להרחיבם ולגדלם וכמו שיתבאר בעז"ה. לא שֶׁחִסֵר כח מן הכחות מנפש שום אדם אבל כל נפש כלולה מכל כחות מעשה בראשית, דבר והפוכו כמבואר למעלה. ואין דרך לומר יש בנפש ראובן כח מה הנעדר בהחלט מנפש שמעון. כי אילו תצייר נפש מן הנפשות יחסר ממנה כח אחד בהחלט, לא תוכל לתארה עוד בתאר "נפש אדם", כמו שתוכל להבין אם תשים לבבך לדברינו בספר "יסוד עולם". כי שם פרשנו תאר "נפש" והוראתו. ואולם יבדלו הנפשות בכחותיהן בין רב למעט. ותוכל לומר כח זה הנטוע בנפש ראובן גדול מכח זה עצמו הנטוע בנפש שמעון. והיה זה מראשית, מעת נאצלו הנפשות מן השם ב"ה, שָׂם בנפש אחת כח גבורה גדולה, ובנפש אחרת שם כח גבורה קטנה. בנפש אחת שָׂם כח הענוה בשעור קטן. וכן בכל הכחות תבדלנה הנפשות בין רב למעט. כי אם תצייר שתהיינה כחות כל הנפשות שוין במשקלן, תהיה נפש הנביא ונפש המלך שוה לנפש אחד העם, וזה דבר זר מאד, ונגד דעת התורה כמו שיתבאר. ואתה רואה בחוש הבדל כחות נפשות בני אדם. אם תביט אל כחות השכל והבינה, כי תמצא אדם שיבין כרגע ענין עמוק וכהרף עין ישכיל הַמְצָאָה בשכל. ואחר לא יבין הענין גם אם יעיין זמן רב, לא ישכיל עליו המצאה גדולה או קטנה. ולא תוכל לתלות הסבה בעבור שזה המבין הרחיב כח בינתו באמצעות רוחו, וזה הבלתי מבין הניחה מסותרת בעומק הנפש. וכמו שבארנו ענין ההרחבה ב"רוח" בספר "יסוד עולם". כי תראה פעמים רבות שזה המבין והמשכיל נהג כל ימיו באולת, ולא השתמש בכח בינתו ושכלו כי מאס בדברי תבונות ושכל טוב. והבלתי מבין, כל חפצו היה להבין ולהשכיל, והרחיב שכלו ובינתו בכל כחו. ועם כל זה לא יוכל להבין ולהשכיל בזמן רב מה שיבין השני כרגע, ומה שישכיל בהרף עין. ואולם סבת הדבר, היא הבדל הכחות עצמן בנפשות. שכפי (מעט) [מדת] הבינה והשכל משקלן וגדלן, כן ימהר להבין ולהשכיל. וכמו שהוא בכחות אלו כן הוא בכל שאר הכחות וכמו שאמרנו למעלה. הא למדת שיש בכל נפש כל הכחות בכללן וכן הפוכי-הכחות. וכל אחד יוכל להתנהג בהן בחכמה או בסכלות, והבחירה מסורה ביד האדם. וכל אחד ואחד כפי כחו וערכו יצדיק או ירשיע. וכפי משקלי הכחות וממשלתם כן יפול עליהם התאר. והשם לבדו יודע הכל באמת, ולכן הוא הבוחר והקורא בשמות. וכדרך (שמות לה, ל) "ראו קרא יי' בשם בצלאל" וגו'. (שם לג, יז) "ואדעך בשם". וכמו שהוא בממשלת מאורי אור בשמים שחלק לכל אחד כח ידוע וממשלה ומשמר. ונאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". ונאמר (ירמיה א, ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ובחדר הט' והיו"ד מבית זה יתבארו ענינים רחבים בתורתנו שהן סובבים על היסוד הזה. ושם אדבר על בחירת אהרן וזרעו להיות משרתי ה'. לפי שהשם ב"ה יודע שנאצלו בנפשותיהן כח קדושה עצומה הַצריכה להיות בנפשות העומדים בבית ה' ובחצרות קדשו, והם לבדם ראויים להיות משרתי ה'. ולכן קרח במריבתו אמר (במדבר טז, ג) "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יי', ומדוע תתנשאו על קהל יי'?". רצה לחלוק בזדון על קדושת אהרן, והשוה נפש אהרן היקרה עם שאר הנפשות ועל כן חלק על כהונתו. והיה זה נאצה גדולה, כי היה לו להכנע מדברי השם ונביאו משה שהודיע הבדל נפש אהרן מנפשות זולתו. ולכן כשראה משה שקרח אטם אזנו משמוע, אמר לו (במדבר טז, ה) "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו". כלומר יעשה ה' אות בארץ להודיע לכל "את אשר לו". הדבר הנודע לפניו לבדו, והוא יתרון קדושת נפש אהרן מנפשות זולתו. והאיש ש"הוא הקדוש" יקריב אליו. לא כמו שאתה אומר "כי כל העדה כולם קדושים". ואמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יח, ז) "'בקר', אמר לו משה, גבולות חילק הקדוש ב"ה בעולמו. [שמא] יכולים אתם להפוך בקר לערב?" כך תוכל לבטל את זו שנאמר (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". (שם שם ד') "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". ונאמר (דהי"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" [עכ"ל בשינויים קלים]. וכמה מן התבונה כולל המאמר הזה. ורצו לגלות היסוד שיסדנו שכמו שהבדיל השם במעשה בראשית בין האור ובין החשך, והכין תכונת הערב לקבל החשך, ובקר לקבל האור, והכל בחכמה כמ"ש (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית", כי בחכמתו העליונה הבדיל בין דבר לדבר, כך הבדיל בין הנפשות שנאמר "ויבדל אהרן" וגו' כלומר תכונת נפשו נבדלה להיות קדש קדשים. ואמנם החקירה בענין זה למה זאת הנפש נאצלה מן השם ב"ה בכחות גדולים, ונפש אחרת בכחות קטנים, היא חקירה של תהו. כי ילאה בינת האדם להתבונן בה. כי יש גבול לבינת האדם ולשכלו, לא יעברנהו לעד, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". והחקירה הזאת היא חוץ לגבול בינת כל אדם. והיא ממפלאות תמים דעים ב"ה, ומסוד נתיבות חכמתו העליונה. ועל כיוצא בזה אמר (איוב יא, ז) "החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא?". וחלילה חלילה להרהר אחר מנהגי השם ב"ה שהן כולם בצדק ובמשפט, יתברך שמו לעדי עד. כי כדמות החקירה הזאת תוכל לחקור גם על הַגְוָיוֹת הנראות לחוש. יש אדם ארוך. ויש קצר. יש נאה. ויש מכוער. וכן בכל בעלי החיים למיניהם. תוכל לתמוה למה מעפר זה נתהוה שרץ העוף. ומעפר זה בהמה וחיה. למה חיה זו קטנה וחלושה, וחיה זו גדולה ובעלת הגבורה. וכולם מעפר אחד יצמחו. אבל כל זה נשגב מבינת האדם, ושב לאמונת הלב המאמין כי השם צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ולפניו גלוי למה הנפש הזאת אצולה על דרך זו, ונפש אחרת על דרך אחר. ולנו די בידענו כי הנפשות נבדלות בכחותיהן מראשית ומעת היותן. והבן:

footnotes: ¹ ואמנם

מה שראוי לשום לב עליו אגיד לך עתה. והוא שאם התברר לנו שהנפשות נבדלות בכחותיהן ברב או במעט. הנה בעל הנפש החלושה, רצוני [לומר] שכח מכחותיה חלוש מכח זה עצמו שבנפש זולתו לא יוכל להצטדק בכח זה כמו שיצטדק בו זולתו שמשקל הכח גדול בנפשו. על דרך משל הנפש המלאה כח גבורה ואומץ גדול, הנה מכחה יצמחו פעולות נכבדות, מה שאי אפשר להיות מבעל הנפש החסר כח זה, כלומר שהכח הזה קטן וחלוש בנפשו. עד שבעל הגבורה והאומץ יוכל לאזר חיל להציל קהל חשוב מיד אויב וללחום בעדם מלחמות ה', והיא צדקה גדולה. וזולתו שהוא בעל נפש אחרת נעדרת האומץ, אע"פי שחפצו לעמוד לעזרת ה' בגבורים ויעשה את שלו בכל כחו, לא תעמוד לו זרועו בעבור שאין בנפשו הכח שממנו תשלם המפעל. וכן בענין השכל והבינה והענוה והקדושה. כל הכחות שבנפשות הנבדלות בין רב למעט, כל כח יצדק במפעלותיו כפי גדלו וכפי קטנו, לא יותר מזה. ואל תחשוב כי יאשים השם ב"ה זה המקצר במפעלותיו ובמעשה צדקותיו. חלילה לאל מרֶשע! כי מה יוכל חֲסַר-הכח לעשות אם לא לו חלק כח גדול לפעול בו פעולות גדולות ונכבדות? ואחר שיסדנו היסוד הנכבד הזה, בנקל תשכיל שגם אם יצדק אדם בכל מעשיו, ויירא את השם יראה גדולה, ותקן כל כחות נפשו כפי ארחות החכמה עד שהביאם אל קצה הצדק והיושר, בכל זאת לא ישוה בצדקותיו אל צדקות זולתו הגדול ממנו בטבע נפשו כמו נביא הדור או מלך ישראל משיח אלהי יעקב. בעבור שכחות נפשו נבדלין מכחות נפש הנביא והמלך וכיוצא, ולא נאצלו בה מתחלה הכחות במשקל שיוכל להשתוות בהן עם מי שגדול הימנו.

והמתעקש נגד דברַי לומר שכל הנפשות שוות, וכל אדם יוכל להשיג מעלת הגדול שבגדולים, אשאלהו אתה הטוען הראני איש שיהיה אהוב לאלהיו. כי כל זמן שאין האדם עושה מה שביכולת כחו לעשות אין לו השתלמות גמורה, ולא בא אל הגבול שנברא בעבורו שיבוא אליו. וזה ההתרחבות שירחיב האדם כחות נפשו עד הקצה שתוכלנה להתרחב. ומי [הוא] זה ואי זה הוא אשר עשה כן? עד הנה לא הגיע איש למעלת אדון הנביאים ע"ה, ולא יהיה איש שיגיע אליו, או למעלת האבות הקדושים, או למעלת המלכים החסידים והנביאים הצדיקים. וא"כ כל נפשות זולתן לשוא עמלו? חלילה וחלילה לחשוב כן! אבל האמת הברור שכחות הנפשות נבדלות כפי מעלתן. והשם ב"ה אוהב נפש כל צדיק וצדיק כפי מצבה. וכל מי שמשלים כחות נפשו כפי מה שהן, עשה את שלו, ושוה בתארי הצדק עם הגדול ממנו שהשלים נפשו כפי מה שהיא.¹ ודומה ענין זה לכשרון מעשה הגויה. מי שחננו ה' עושר גדול אלף פעמים יותר ממה שחנן לרעהו, ונתן צדקה לעני אלף זוז, ורעהו נתן זוז, שניהן שוין בשכרן. וכמו שאמרו (מנחות קי, א) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". כי הצדק נערך עם סבתו. וסבת האלף היא היות לו עושר גדול אלף פעמים יותר מזולתו. ואילו יהיה העושר הזה לרעהו גם הוא יתן אלף כסף לעני. וכן לענין כחות הנפשות כפי תעצומות הכחות, כן גודל המפעלות. ויוצא מזה שיתכן שיעשה אדם אחד מעט, וְיֵחָשֵׁב לצדקה יותר מחברו שעשה הרבה. ויהיה זה אם בעל הרב שעשה רק החצי ממה שיש בכח נפשו לעשות, ובעל המעט אין בכחו לעשות יותר. ואז בעל הרב לא השלים מה שיש לו להשלים. ובעל המעט עשה מה שהיה בכחו לעשות. וכפי מה שהשרשנו כן נערכות התוכחות והאזהרות שיוכיח השם ויזהיר את בני אדם. לא תמצא שיוכיח השם את המון בני אדם על דברים שיוכיח עליהם את אנשי השם והגדולים שבבני אדם. ולא יְצַוֵם על דברים שיצוה עליהם לבעלי הנפש הגדולה, בעבור שהכל כפי ערך הנפשות. ואע"פ שתורה אחת ומשפט אחד לכולנו, נבדלים המליצות והלשונות שנסמכו עליהן, הכוללים השגות צחות שתשיג כל נפש ונפש בהן כפי ערכה וכפי מצבה. ואנחנו נדבר על זה ברחבה בחדרי הבית הזה. וכן הדבר במתת הנבואה, ונגה רוח הקודש, ואור החכמה והבינה, יחולו כולם על הנפשות הטהורות במשקל כפי שרשי הכחות הנטועות בהן. וברוך שבחר בחכמים ז"ל שאמרו (ויקרא רבה טו, ב) "לתת לרוח משקל, אפילו רוח הקדש ששורה על הנביאים שורה עליהן במשקל". פירוש כפי משקל כח הנפשי משא הרוח. והנה דברנו מעט מהרבה שיש לדבר בענין זה. כי אין הכונה רק להקדים הצעות קצרות, להבין בם יסודות הלשון ושרשי מליצות ספרי הקדש:

footnotes: ¹ ZZ דברי רבינו תואמים סגנון רמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ב) "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם", ולא כתב "חכם כמשה רבינו". ואע"פ שהמשיך שם "חכם או סכל", לא התכוין שיגיע להיות "חכם" אלא ראוי לאחוז בדרכי קניית החכמה, כדברי הגהות מיימוניות שם בשם מהר"ם רוטנברג

דע הדבר שדברנו על התעלמות הכחות. ושאין מטע הכחות שוין בכל הנפשות הוא ענין הנוהג בכחות שהן נושאי החכמה, וכן בכחות שהן נושאי המדע. ואמנם בחדר השני הודענו ענין המבדיל בין החכמה ובין המדע. ואמרנו שכל אשר ימצא בו דבר והפוך-הדבר במציאות קיים, מתואר "חכמה". וכל דבר שאין הפוכו במציאות מתואר "מדע". וכמו שנושאי החכמה מתעלמות בכח הנפש, ורבים מציוריה לא יראו לבעל הנפש עד זמן ידוע, ולפעמים עד אחרית זמנו. עוד יותר יתעלמו ציורי המדע, לפי שהן צחות למאוד, והם מציורים בדברים עליונים הנבדלים מכל חומר. וגם הם נטועים בכל הנפשות, אבל על המעט שתצאנה אל הפועל וכמו שיתבאר בעז"ה בספר השלישי. ואולם כמו שאין מטע כחות החכמה שוין בכח בכל הנפשות וכמו שבארנו למעלה, כך אין מטע כחות המדע שוין בכל הנפשות. ועל דרך שהוכחנו למעלה:

כלל גדול אודיעך והוא כי רבים מן הכחות שהן נושאי החכמה מתגלים ומצטיירים בכל הנפשות מבלי שיעמול האדם לגלותם ולציירם, אבל יוצאים מאליהן מן הכח אל הפועל גם בימי הילדות, וכולם רעות. רצוני לומר שנוטין אל הרע, לא שהן רעות בעצם הנפש וכמו שיתבאר (בחלון ו'). כמו שתראה כי המון בני אדם הם בעלי גבה הלב, וכח הגאוה והגאון יוצא וצומח ועושה שורש בקרבם. וכן יהיו בעלי הכעס, וכן בעלי התאוה, ובעלי דמיונות וכיוצא בהן כל הכחות המתגלים מעצמם בלי עמל הם נוטים אל הרע. על זה נאמר בתורה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לא אמר כי "נפש האדם רעה". כי אין רע בנשמת האדם, אבל "יצר הלב" הוא רע. והוא הציור שמצייר הלב כחותיו על דרך רע. ואין כן הכחות הטובים, כי לא יצטיירו בלב רק אחרי העמל הגדול שיעמול האדם או ע"י תנאים מיוחדים שיתבארו בעז"ה, ולא תמצא שיצטיירו מאליהן. כמו כח הענוה הטובה, ושפלות הרוח, וסבלות הדברים המצערים, והחפץ אל האמת וכיוצא באלה. והנה יתעוררו הכחות מעצמן ובהכרח הטבע. כי כל כחות הפועלות בגוף יתעוררו בטבע הנפש כמו הרעבון, הצמאון, השינה, המשגל, הדוחה, המעכל, המושך, וכיוצא. וכן כן הכחות הפעולות במדות יתעוררו מעצמן כמו הגאוה, הנקמה, הרחמים וכיוצא, כמו שאמרנו. ועל כן כל בני אדם שוין בהן, ולא יבדלו רק ברב ובמעט. כי גם הפתי והכסיל כשיראו מעשה אכזריות גדול, יתעורר בנפשם כח הרחמים. כשיקרה להם רעה גדולה מזולתם, יתעורר בנפשם כח הנקמה, וכן בכל דבר. וכבר בארנו בחדר הג' שיש כדמות הכחות הפעולות בגוף. וכדמות הכחות הפעולות בנפשות, גם בנפשות כל בעלי החיים. ואולם הכחות שאין כדמותן בשאר בעלי החיים, והם כח החכמה, השכל, הבינה והדעת, יש להן טבע אחר. כי אלה לא יתעוררו בהכרח מבלי התחבר עמהם אחד מיתר הכחות המתעוררות מאליהן. אבל בעזרת אחד משאר הכחות יתעוררו גם המה וימשכו אחריו. ולפי שהתעוררותן מאחד הכחות הצומחות מאליהן, ואמרנו שזה רע, על כן גם המה יפעלו לרעה. ומה שאין ביד הכח לעשות, ישלים השכל או הבינה לרעה.

ואני אמשיל לך משל. הכסיל כשיגיע לו רעה גדולה מזולתו, ויתעורר בנפשו כח הנקמה מאליו ויבקש להנקם, מיד כעבור רוח הנקמה על לבו ישתמש בכח השכל והבינה, ויחבל תחבולות וימציא המצאות, ויבקש לו דרך נכון במה יכול להנקם ממנו. וכן בהתעורר כח הגאוה בנפש, יעיר עמו כח השכל והבינה, ובהן יתלבש רוח הגאוה העובר על הלב. ויערים בהן איך יוכל להגביה על זולתו, במה יגדל כבודו בעיניהם, במה ימשיכם שיכנעו לפניו, ושישתרר עליהם. וכן בכל דבר. והבן כי גם הכסיל והרשע ישתמשו בכחות השכל והבינה הנטועות בם, וכן בכח החכמה כשיעור מן הסכלות והאולת. כי כל מה שיתאוו אליו, וכל הדברים הזרים והמעוותים שישמעו מפי בעלי רשע, ישתמשו בכח חכמתם לאסוף השמועות האלו אל נפשם ויציירום ציור גמור, וישמרו אותן בכח השומר. וכן בעניני כח המדע. ומזה המין הם בעלי התחבולות הרעות ובעלי נכליות ומרמה, שההמון טועים לתארם בשם "חכמים ונבונים". אבל כפי האמת, לדעת התורה והנביאים והחכמים האמתיים וישרי לבב הם מתוארים בשם "רשעים, כסילים ואוילים" וכיוצא בהן. וכמו שנבאר בעז"ה כל אחד מהוראת השמות האלו במקומם. וכן תדון כי האנשים האלו פחותים פעמים רבות מן הבהמות, ואפילו מן החיות הטורפות והמזיקות וזה בעבור שני דברים. האחד, כי יש גבול למדות החיות והבהמות, וכמבואר בחדר ג'. ואי אפשר שתעבור הֶשְׁחֵתָתָן מהלאה לגבול שגבלה לה הטבע ברצון היוצר ב"ה. אבל אין גבול למדות האדם. ולכן בהתירו הכח הרע לעשות כחפצו, אין ספורות לגודל השחתתו. והשני, כי תחסר על הרוב השלמת חפץ הרע שבבעלי חיים. בעבור שנעדר מהן כחות השכל והבינה שהן המורים דרך לבעליהן להשיג תכלית חפצם. אבל חפץ ההשחתה שבאדם תשיג תכליתה. בעבור שהשכל נפעל מן החפץ וישרתהו למלאת חפצו. שכמעט אי אפשר להנצל מרשעת בן אדם בעבור תחבולותיו ונכליותיו. וכמו שהתפלל דוד ע"ה (שמואל ב טו, לא) "סַכֵּל נא את עצת אחיתופל, יי'". כי היה ירא מהמצאותיו ותחבולותיו הרעות. ואני ממשיל ענין זה המבואר בחלון זה לאדמה טובה שלא נחרשה ושלא נזרעה. הנה יוציא כחה קוץ ודרדר וכל עשב שאינו ראוי למאכל האדם, וכל זה בטבע כח האדמה בלי עמל האדם. וכאשר ירד הטל והגשם עליה, יגדילו ויתוספו הקוצים והדרדרים מאד מאד. וכן נמשלה הנפש לאדמת עפר, והכחות הנטועות בה בהעלם [נמשלו] לכחות הנעלמות באדמה. וכמו השכל והבינה והדעת, [נמשלו] לגשמים וטללים היורדים מלמעלה להוליד ולהצמיח. ותוצאות הכחות לרעה, [נמשלו] כתוצאות הקוצים והדרדר הצומחים מאליהם. ועמל האדמה בחריש ובזריעה, [נמשלו] לעמל האדם שיעמול בנפשו לעבדה ולתקנה. והוצאת הדגן והפרי, [נמשלו] לתוצאות מעשה האמת והפעולות הנכבדות. והוא ענין יקר מאד. ועוד אדבר עליו בעז"ה:

ועוד כלל גדול בסוד חכמת הנפש אשמיעך הנה. והוא שאין גם כח אחד מכל כחות נפש האדם שתוכל לתארו בתאר "רע" בהחלט, לפי שכולן נטועות בנפש שיפעלו פעולות טובות. ואולם מה שנתאר "רע" הוא בעבור שהאדם יפעל בו רע ומשתמש בכח מן הכחות לענינים שלא כיוונה אליהן החכמה העליונה שישתמש בהם בני אדם לענינים כאלו. אבל הכח עצמו שבו פועל הרע נטוע בנפש לכונה הגונה וישרה כפי ארחות החכמה. ובעבור שאין גם אחד מן הכחות רע בעצם, יהיה מן הנמנע לחשוב על אחד מהן שהוא למוֹתָר, ושהיתה הנפש יותר טובה ונכבדת אם היתה חסרה כח זה. אלא כל נפש מן הנפשות מצטרכת לכלל הכחות כולם, ועמהן תשתלם ותפעל כל פעולות בני אדם כפי דרכי החכמה. ואם תחסר כח מן הכחות היא חסרה בעצם חסרון גדול, עד שלא תתואר עוד בשם "נפש אדם", וכמבואר (בחלון ב'). ואולם לא תקוה שאציע הנה כל פרטי הכחות הנטועות בנפש האדם, ולבאר לך תפארת מעשה הכחות הנראים רעים בעצם לעיני נמהרי לב, ואיך הם עושים פעולות נכבדות, אם בעליהן נוהגים בדרכי החכמה, כי אי אפשר לבאר דבר זה עד תכליתו. כי גם החלק הקטן ממנו לא יכילהו ספר גדול, אף כי כולו, מלבד שיאריכו הדברים בלי ספורות. הנה גם הוא נמנע מכח האדם לעשותו. כי כבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, אשר לא יוכל איש למנותם ולדעתם, זולתי השם ב"ה לבדו שהוא יוצר הנפשות. אבל זאת אעשה לך, להבינך במופתים¹ ברורים, איך איזו כחות,שמהם מסתעפים הרעות היותר גדולות, שהן מכונות בספרי הקודש בשם "תועבות", ואין ספק שיעלה על דעתך כי אלו הכחות רעות בעצם, ואני אבאר שאין הדבר כן, אבל בעצמם הם טובים מאד, כשבעליהן ינהגו בהן בדרכי החכמה. וכאשר יעלה בידינו המופת² על אלו הרעים מאד, אז יתברר מאליו שהנשארים שלא יתבארו [גם] הנה דומות אל המבוארים. ומן החלק תקיש על הכל, שכולן טובים בעצם, ואין בהם רע [רק] בעבור מנהגי בני אדם הנלוזים מדרך החכמה, ומשתמשים בכחותיהם כפי שרירות לבם הזונה. ועתה אפרש:

footnotes: ¹ בהוכחות ² ההוכחות

כבר ידעת כי גבהות הלב כח רע מאד. ויצדק לומר עליו ושהוא שורש כל רע, והיא תועבה בעיני השם ב"ה. שכן נאמר (משלי טז, ה) "תועבת יי' כל גבה לב". גם המעט ממנו רע מאד. ועל זה רמז במלת "כל". וכמו שבא מפורש בתלמוד ואמרו (סוטה ה, א "כל גבה לב") "כל המתגאה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". והמלך דוד אמר (תהלים קלא, א) "יי' לא גבה לבי". ורוח הקדש אומרת (משלי ח, יג) "גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". והנה תחשוב שהוא רע בהחלט, ושאין בו שמץ טובה כלל, ושבהחסר הכח הזאת מן הנפש תהיה יקרה יותר. ואני אשכילך ואורך שאין הדבר כן. ושאם יחסר כח זה מן הנפש תהיה חסרה טובה גדולה. ותבין כל זה כאשר תבין מה הוא ענין גבהות הלב. כי הנחתו על המגביה לבו על זולתו. ומדמה שהוא איש מעולה ונכבד מאד, ושזולתו מבני אדם אינן נחשבים בערכו עד מה. וזהו הגבהות, כי מגביה עצמו על כל דבר ואין תועבה יותר גדולה ממנה. כי בעבור שהוא גבוה בלבו מכל זולתו, ידמה שהוא צדיק חסיד ישר ונאמן, ושכל אשר הוא עושה [הוא] טוב וישר. ולא יקבל תוכחת החכמים, כי אינן נחשבים בעיניו למאומה נגד עצמו. ובעבור זה אי אפשר שישפיל רוחו להכנע לפני השם ב"ה ולשוב מדרכו הרעה, כי לא יעלה על דעתו שאין מעשיו רצוים לפני המקום ב"ה. וכמעט הוא שכח שיש אלהים שופטים בארץ. ובעבור התרוממו על כל זולתו הוא מסכים בלבו כי לו נאה להשתרר עליהם, ומתנשא למלוך ולהתגאה. ואם לא ישמעו אליו, יתיר לעצמו להלחם ולהתקוטט עמהם, ולעבור על הפשעים היותר גדולים והכל למלאות חפץ גאותו וגאונו. כמו שהעיד הכתוב על ירבעם (מל"א יב, כו-לב), שבגאותו בחר לעבוד לאלילים, למען חזק הממלכה בידו. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך הענוים הצדיקים, כי נפשם שפלה בקרבם ורוחם נמוכה, ומורא השם עליהם בכל עת, נחשבים בעיניהם לעפר ואפר, לומדים תורת השם ואינן נשענים על בינתם, עושים רצונו באימה וביראה ואינם מחזיקים טובה לעצמם. והם שפלים בעיניהם מכל זולתם, ובורחים מן הכבוד ומן הממשלה. והנה כל זה טוב מאד.

ועתה חקור ותמצא כי גם הענוים, אם היתה מדת הגבהות חסרה בנפשם בהחלט, לא ישיגו השלמות הגמורה. כי בהיות האדם צדיק וחסיד וכל חפצו להשכיל באמתת השם. ולדעת דרכיו ללכת בהן ולמצוא חכמה ודעת קדושים, הנה ישמח לבו ויגל כבודו, בראותו שהבדילו ה' לטובה מהמון הרשעים הבוזים דבר ה' והסָרים מדרכיו. והטובה הזאת תיקר בעיניו מכל חפצי בני אדם, ומסגולות המדינות והמלכים, ולבו יגבה בדרכי ה', ויתנשא על כל הסגולות והקנינים שהן אפשרים להיות תחת השמש. ומלבד שאין הגבהות הזה רעה, אבל היא הטובה הגדולה והשלֵמות האחרון שאין למעלה ממנה. כי ע"י כן גם אם יהיה עני ואביון, ובעיניו יראה רשעים עתקו וגם גברו חיל ומצליחים ברשעתם, ואם יהיה חלש וכושל. ובעיניו יראה פריצים שליטים וגבורים דשנים ורעננים, ואם יהיה נעדר התחבולות והערמות הרעות והמרמות והנכליות, ונעדר ידיעות מלאכות המעשיות והלמודיות, ובעיניו יראה כופרים אנשי התחבולות והמרמות, כת החכמים-בעיניהם, בעלי כל מלאכת מעשה חרשים ואומנים וכיוצא. הנה לא יפתה לבבו להיות סר ממנהגיו הטובים, ולעשות כמעשה האנשים הפושעים בוזי החכמה, כדי שישיג גם הוא עושר וכבוד וקנינים מדומים. כי בעיניו, כל כבודם הצלחתם וקנינם, הבל הבלים נגד קניני נפשו ולכתו בדרך ה'. ולבו גבה על דרכיהם מעשיהם ומחשבותיהם. והוא ענף מכח הגבהות הנטוע בנפש, שמגביה עצמו על ערך הפושעים. והמשתמש בכח הגבהות לענין זה, אשרהו וטוב גורלו כי הולך בדרכי ה'. שגם הוא ב"ה יגבה בקודש במשפט ובצדקה, ומשפיל אנשי הזדון והרשעה, והם נבזים בעיניו ומתועבים. שכן נאמר (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". כביכול בבואו לשפוט עולמו בצדק ובמישרים, ורואה מעשה הזדים והרשעים, יבוזו בעיניו ומאבידם מן הארץ. ועל כן יחס לעצמו הדרכים היקרים, שהוא מנהיג בהן עולמו, כמו שנאמר (שמות כב, כו) "ושמעתי כי חנון אני". כלומר לא אשא פנים לעשיר המלוה, אבל שמוע אשמע צעקת העני, ואעניש את העשיר ולא תיקר נפשו בעיני, כי חנון אני. ולכן אמר הנביא (ירמיה ט, כב-כג) "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי [כי אני יי' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום יי'"]. למדנו כי יאות לאדם להתהלל בלבבו ולשמוח בעבור שמצא חכמה ושכל טוב והולך בדרכי ה'. ויכבד [דרך זו] בעיניו מן [אותם] החכמים בעיניהם, ומן הגבוהים ומן העשירים. הגבהות הטובה הזאת תביא את האדם שיחזק דת השם בארץ. ושישתדל להשפיל תפארת רום עיני הרשעים, וע"י כן יתקדש שם שמים על ידו. כי בראותו המון רשעים שליטים פריצים, לא יהיה שפל בעיניו כנגדם, אבל יגבה לבו עליהן. בעבור שהם נחשבים בעיניו כמו חיות טורפות וכשרץ השורץ.¹ ואז גאה יגאה וישתרר עליהם להשפילם ולזרותם וְלְשׂוּמָם למרמס.² וזה עצמו ענף מכח הגבהות המביא לידי גאה וגאון.

footnotes: ¹ עיין מורה נבוכים, ח"ב פרק ל"ו ² מליצה ע"פ ישעיה י, ו

והמשתמש בכח הגאון לעניין זה, אשריו טוב לו. כי כן הוא דרך השם ב"ה. ולכן אמר לאיוב (איוב מ, ט-יד) "ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תַרְעֵם. עֲדֵה נא גאון וגבה, והוד והדר תלבש. הָפֵץ עברות אפך, וראה כל גאה והשפילהו. ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם. טמנם בעפר יחד, פניהם חבוש בטמון. וגם אני אודך, כי תושיע לך ימינך". הרי הדבר מפורש כי השם לובש גאון וגבה להשפיל הרשעים. ואמר שכל עושה כן טוב בעיניו. שכן אמר "וגם אני אודך". הגבהות הטובה הזאת תביא את האדם שיוסיף יום יום צדקה ומשפט, ושיקטן בעיניו כל מה שפעל בעבודת השם. כי בעבור שרָמו וגבהו בלבו דרכי ה' ובעבורם הוא מתעלה ומתהלל, הנה יחשוב כל עת שלא עבד את השם³ ולא הצטדק כפי מה שחייב לעבוד, בערך מעלתו השכלתו וידיעתו בדרכי ה' שהתבארו לו. ויתאמץ מאד לחשוב מחשבות כל היום, במה יתרצה אל אדוניו? ומה גמול ישיב על כל הטובה אשר עשה השם עמו? וזה עצמו ענף מכח הגבהות, שמגביה ערכו על ערך זולתו אשר לא ידע את ה' ואת דרכיו, וחושב שהוא חייב לעבדו יותר מזולתו. והמשתמש בכח הגבהות לעניין זה, תיקר נפשו בעיני ה'. וזהו שהעיד הכתוב על יהושפט מלך יהודה שנאמר (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי יי', ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה". גם סיפר ששלח שריו המבינים בכל ערי יהודה ללמד את העם תורת ה', ויתר צדקותיו הנזכרים בכתוב. והנה הפליא להתחסד בעבור כי גבה לבו בדרכי ה'. ולא הסתפק לו בהצטדקו כיתר בני אדם. אבל חשב שכפי מעלתו, שִׂכְלוֹ ודעתו, חייב להרבות צדקה וטוב לפני ה' ולהגדיל כשרון מעשיו על מעשה אבותיו ויתר חסידי דורו. הנה הודעתיך עתה, שרשי מדת הגבהות הנטוע בנפש האדם אע"פ שהיא מתוארת בתואר "תועבה" בכתבי הקדש, אינה רעה בעצם. אבל היא טובה גדולה וחפץ נכבד בנפש הטובה. ואם היא תועבה בנפש הנתעב, היא יקרה בנפש "יקר מחכמה ומכבוד".⁴ כי הכחות כלהט חרב המתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב. ואולם לדעת במה הבדילו כתבי קדש בין גבהות של תועבה וגבהות של חכמה, להבחין מאיזו הם מדברים, אין כאן המקום לפרשו. אבל יתבאר בעז"ה במקום אחר, כשנדבר על הנחת מלת "לב" ועניניו.⁵ והנה יש עוד פרטים רבים בענין הגבהות הטובה והרעה, אכן לא באתי לבאר בספר זה הפרטים כי אם הכללים. וגם הכללים לא הייתי מבאר כאן, לולי שאני רואה שהן צריכין להכתב פה, למצוא מהן דברי חפץ ודעת, כתב יושר אמרי אמת ופירוש המליצות שבאו בספרי הקדש, שהן הן הדברים שאנו מכוונים לבאר ולפרש. ואחר שבארנו טובת כח הגבהות הגאה והגאון, ומה יקר הוא בהיותו משרת לחכמה, הנני בא לבאר בחלון הסמוך, מה טוב יש בכח העקשות הנטוע בנפש. שגם הוא נראה רע החלטי בעיני נמהר לב. ואני אוכיח שהוא נטע נעמן⁶ ועבד טוב אל החכמה:

footnotes: ³ כראוי ⁴ מליצה ע"פ קהלת י, א ⁵ חדר חמישי, חלון א ⁶ מליצה ע"פ ישעיה יז, י

עקשות הלב גם הוא נראה רע מאד. והנביאים אמרו שהיא תועבה בעיני השם ב"ה, שנאמר (משלי יא, כ) "תועבת יי' עקשי לב". והמלך דוד ע"ה אמר (תהלים קא, ד) "לבב עקש יסור ממני". והנה תאמר בלבבך שהיא רעה בעצם ואין בקרבה טובה כלל, ואם יחסר כח זה בהחלט מנפש האדם אז תגדל מעלת הנפש ההיא. ואני אראך שכל זה טעות גמורה. ושאם היה חסר כח זה מנפש האדם היתה חסרה טובה גדולה. וגם זה תבין כאשר יתברר לך מהו העקשות. כי הנחתו על המתעקש כל דבר תמים וכל דבר ישר. כי העקשות הוא ההפוך מן התמימות והיושר כמו שאמר איוב (איוב ט, כ) "תם אני ויעקשני". וזה נגד התמימות. ונאמר (מיכה ג, ט) "ואת כל הישרה יעקשו". וזה נגד היושר. וכבר בארנו בחדר שני כי מלת "תמים" על הקביעות התמידי. והן חקי החכמה העומדים לנצח ולא ישתנו. ומלת "ישר" על הבינה ועל השכל כשפועלים פעולתן כפי דרכי החכמה, כי אז הולכים בדרך ישרה וכמו שיתבארו השרשים האלו במקומם בעז"ה. והיפך כל זה העקשות והוא הנוהג נגד חקי החכמה, וכל ענינו לְעַקֵשׁ חקותיה, ולהתגולל ולהתעולל עלילות דברים, להראות שאין שום טובה לדרכי החכמה. וכן הוא מתעקש נגד הבינה הטובה והשכל הטוב, וכשמשמיעים לאזנו טוב טעם ודעת, דברי חן ושכל טוב, יתאמץ להפך טוב לרע, וחן לתועבה; ומעקש באולתו דברים תמימים ודברים ישרים. וכמו שאמרה תורה (דברים לב, ה) "דור עקש ופתלתל". ואין ספק שהוא תועבה גדולה. כי בעקשות לבבו מטיל גנאי ודופי בתורה, בחכמה וביראה, בדרכי השם ונפלאותיו, והוא רע לבריות. כי כל פה המדבר אליו יעקש, ויקח דברי המדבר על דרך זר, לא עלה על לבו מעולם, וכל כיוצא בזה. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך התמימים והישרים בלבותם, הנוהגים בדרכיהם תמיד בארחות החכמה, יאהבום בלבם, לא יסורו ממנה לעד. יבינו וישכילו שכל טוב, אוהבים לשמוע דברי חכמים ואנשי הדעת, הוגים בתורת ה' ובדברי הנביאים. "כי תבא חכמה"¹ בלבם וישמחו בה, "ודעת לנפשם ינעם". יאהבו מישרים, וכל מחשבות לבבם בארח ישר לא יכשלו. והנה כל זה טוב מאד. ועתה בחון וחקור ותמצא שאם היה כח העקשות חסר מנפש התמימים והישרים בהחלט, היו חסרים טובה גדולה ולא היו משיגים השלמות הגמורה. ויהיה זה בעניני האמונות וחקי התורה ומשפטיה הרבים חסרון רב. שיש מהן מנגדות לדעת האדם לשכלו ולבינתו, ולולי שהיה בנפשם כח העקשות הדוחה ישרת השכל והבינה, כמעט שלא היה אפשר שיאמינו ושינצרו בלבם הענינים הנאמנים בעצמם ומנגדים לבינת האדם ולשכלו. ואז היו מוכנים לנפול בהשחתות גדולות, המכלים עיני הנפש ומאבידים אותה מקרב עמה.

footnotes: ¹ ע"פ משלי ב, י

ואמשיל לך משל. כתוב בתורה (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". וכן כתוב בנביאים (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות וגו' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". ועוד במקומות רבים מפורש דבר זה שהשם ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ, ושהוא משלם טוב לטובים, ונפרע מן הרשעים. והנה שתי אלה הן אמונות חזקות בלב הישרים והתמימים. ומי שמדמה ההפך, הוא כופר בכל התורה כולה ויבא לעשות נאצות גדולות עד להשחת. ואולם אתה רואה שהוא נגד דעת בני האדם. כי החוש יעיד שיקרה טוב לרשע ורע לצדיק. כמו שאמר קהלת (קהלת ח, יד) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". וזה נראה לעין בכל יום. וכל המאומת בחוש הוא ידיעה ברורה. והנה האמונה תנגד לדעת האדם בענין זה. ועוד קושיות וטענות חזקות שיש לשכל האדם ולבינתו, לגלגלם ולהעירם על האמונות הנזכרות. ומטעם זה כל רשעי ארץ אויבי ה' ומנאציו בחרו תועבות למו, כי אמרו אין ה' רואה. וקצת אמרו (מלאכי ב, יז) "כל עושה רע טוב בעיני יי'". ואמרו (שם) "או איה אלהי המשפט?", וכיוצא בזה. ואולם (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה". ובכח העקשות יעקש וידחה מראה עיניו וטענות שכלו ובינתו. ויודע כי דרכי ה' נשגבים מבינת האדם משכלו ומדעתו, וכמו שיתבאר בחדר החמישי. ולכן יאמין בלב שלם ובנפש חפצה כי השם אמת ותורתו אמת, ודברי נביאיו אמת. וְשֵׂכֶל האדם חלוש ובינתו מוגבלת ודעתו קצרה. כי אעפ"י שהחוש רואה, אין הלב מבין טעם הדברים, וכל כיוצא בזה. וכל זה בכח העקשות היקרה, שבכחה לדחות כל גבורת השכל והבינה והדעת, ואע"פי שלא יוכל להשיב תשובות בשכל על הטענות שישאל השכל. והנה תמצא כי גם הנביאים הקדושים, לא ידעו להשיב תשובות על הטענות שיטען שכל האדם ובינתו על ענינים האלו. וכמו שבקש אדון הנביאים ע"ה מן השם ב"ה שיאיר עיניו להבין דברים אלו על בוריין.² ואמר (שמות לג, יג) "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך". כלומר אע"פי שמעולם לבבי נאמן לפניך, ומאמין כי צדיק וישר אתה ודרכיך נאמנים, עד שבעבור כן מצאתי חן בעיניך כי נוצר אמונים ה'. עתה אחלה פניך שתודיענו את דרכיך ותלמדני דעה בינה והשכל לדעת, איככה אתה מנהיג עולמך, ולא ישארו עוד טענות וערעורים בשכלי על יושר מנהגיך. ולא אצטרך עוד להשען על אמונת לבי לבד, אבל אדע הכל בידיעה ברורה. וכנגד זה אמר "ואדעך". כלומר תחת שאני מאמין בך, אדעך, במופת³ הדעת ובטוב טעם, שהיא מעלה נפלאה מאד, המוספת יראת ה' בלב האדם ואהבתו וקרבתו. ולכן אמר "למען אמצא חן בעיניך", כלומר חן רב וגדול, הרבה מן החן שמצאתי עד הנה. כהבדל שיש בין המאמין, ובין היודע נוסף על אמונתו. וזה פירוש נפלא. וכן הבינו קדמונינו ז"ל. ועל כן אמרו (ברכות ז, א) שבקש משה לידע מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. כמו שבא בתלמוד בגמרת ברכות. ובחדר החמישי אוסיף לדבר על זה בעז"ה. וכן תמצא שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה יב, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. כלומר אתה ה' יודע כי לבבי שלם עמך, ומאמין כי צדיק אתה. וכל מעשיך בצדק ומישרים. וחלילה חלילה לריב אליך אם אני רואה עתה תחת השמש משפט מעוקל לפי מחשבתי, כמו צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כי יודע אני כי בשלי הצער הזה, כי קצר כחי מהבין דרכיך. אבל משפטים אדבר אותך. כלומר אערוך לפניך שאלות במשפט השכל. ואתה תשיבני ותלמדני סוד הדברים כפי האמת, וכדרך שבקש אדון הנביאים ע"ה כמבואר למעלה.

footnotes: ² ברכות ז, א ³ הוכחה

וכן תמצא בדברי המשורר האלהי כשדבר על שלות הרשעים ועל יסורי הצדיקים, העריך שאלות גדולות ותמה מאד. ואמר (תהלים עג, טז) "ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני". כלומר התאמצתי לעמוד על סוד הדברים ולדעתם בדעת ברורה נוסף על אמונת לבבי, ולא יכלתי. כי הדברים נשגבים ממני. ואולם גם אם לא יוכל לדעת, בכל זאת השליך טענותיו מנגדו, והאמין כי צדיק ה', טוב לטובים ונפרע מן הרשעים. ולכן החל שירו (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל אלהים לברי לב". וזה כמו הקדמה לתמיהותיו, וכאומר מאמין אני כי השם טוב לישראל וייטיב עמהם. וקרבת אלהים לבד לברי לבב. (קהלת ח, יג) "וטוב לא יהיה לרשע, כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים". וכדרך שהקדים ירמיה "צדיק אתה יי'!". וכמבואר למעלה. ועוד במקומות רבים בספרי הנבואה רמוזים ענינים אלו. ולא אקבצם כולם, כי לא באתי להרבות דברים רק להמשיל ולהסביר הכללים שאני יוסד לעניין שאנו מכונין אליו לבארו.

וכבר תבין מן המבואר, כי השלֵמים האלו לא יכלו לעמוד נגד טענות השכל והבינה הנטועים בנפש, ואעפ"כ התגברו על שכלם ועל בינתם. והאמינו אמונה אומן מה שהיה מנגד לישרת השכל האנושי ולישרת בינתו, וההתגברות הזה הוא בכח העקשות הנטוע בנו. ויותר מזה הנה הרבה מחקי החכמה שהן גזרות ופקודים מאת השם ב"ה, ואין לשכל האדם ולבינתו דרך לעמוד על יושרן ועל אמתתן. ורבים [מהם] מנגדים לשכל האדם ולבינתו. וכמבואר בחדר ב' שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת. והן נשגבות מדרכי השכל והבינה והדעת הנטועים בנפש האדם וכמו שיתבאר יותר בחדר החמישי בעז"ה. והנה לעתים יתגבר שכל האדם על נפשו, או הסכלות המדמה מה שאינו ישנו. ולולי כח העקשות הנטוע בנפש המתאמץ לדחות מה שנראה ישר בעיני השכל והבינה, יהיה האדם בעת כזאת סר ונלוז מדרך אמת וכאילו הוא מוכרח משכלו האנושי לנטות מדרך ה'. והנה המשתמש בכח העקשות לענינים כאלו, אשריו וטוב לו. וכן טובה העקשות להשתמש בה נגד העקשים והנפתלים. והאיש התָּם והישר צריך להיות נוהג בעקשות עם העקשים. כי אם היה נוהג עמהם בתמימות וביושר לא יועיל, כי את הישרה יעקשו. ויחולל ע"י כן שם שמים. ולכן חייב להתנהג עמהם בפתלתולים. לעקש כל מה שיעשו ומה שידברו, כדי להשפילם בעיני ההמון ולהכאיב לבבם. ועל כל מה שישאלו ישיב בעקשות. כי אם ישיב בתום לב ילעגו על האמת, ויבקשו לעקש יושר דבריו. ועוד פרטים רבים שהם כלולים במנהג זה. וכן מדת השם ב"ה אע"פ שהוא נוהג במדת התמימות נאמר (תהלים יח, כו) "עם גבר תמים תתמם" (ושם כז) "ועם עקש תתפתל". כביכול נוהג עמהם בעקשות להאדיב נפשם (ע"פ שמו"א ב, לג). והנה מן המדובר תבין שגם הכח היותר פועל רע שנאמר עליו שהוא "תועבה" נטוע בנפש האדם לטובתו, להיות סר אל משמעת החכמה, וכל טוב אדוניו בידו. והבן:

הנה העידותי שני עדים נאמנים לכל חולק על דברי. והראתי בחוזק היד שאפילו הכחות המתוארות בספרי הקדש בשם "תועבות". מכל מקום מטען בנפש לכבוד ולתפארת. ומן המבואר תקיש על יתר הכחות כולן, שאין בהן גם אחד שהוא רע בהחלט. אלא שיצר הלב רע ומשתמש בכחות הנפשיות לרעה. ולא בלבד בכחות המדומות רעות לעיני בני אדם, כמו הגאוה והעקשות וכיוצא, אלא שגם מה שידומה טוב בעיניהן, כמו כח הרחמים והסליחה והזריזות יציירם הלב לרעה. כי הכסיל ירחם על הרשעים הגמורים שציותה התורה שנתאכזר עליהן. כמו אלו שנאמר בהן (דברים יג, ט) "ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכן אצל עמלק, הנאמר עליהן (שם ז, טז) "לא תחוס עינך". וזה רעה גדולה. ראה מה שקרה לשאול מלך ישראל בעבור שחמל על אגג מלך עמלק, והוא היה צדיק בחיר ה'.¹ וכן הסליחה על הפשעים שאנו חייבים לעשות בהם משפט כתוב, הוא מרי גדול. וכן רשע זריז, (איוב כד, יד) "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב". ולא אלו בלבד, אלא אפילו הכחות שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, כמו כח החכמה, הנה הלב יצייר בו רע ויאסוף דברי אולת וחקות זרות נכריות. וכן כח הבינה, הלב ישתמש בו להתבונן על בתולה,² להתבונן בכל דבר פשע להשלים חפץ הרשעה. וכן השכל והמדע. והרעה הנמשכת מן הכחות היקרות האלו, גדולה יותר מן הרעות הנמשכות מכחות המדות ומן כחות התאות, וכדרך שבארנו (בחלון ה'). כללו של דבר כל בית הנפש בנוי לכבוד ולתפארת. הכל טוב, בהיות מנהיג הבית איש חכם, נשען על גזרת השם. והכל רע, בהיות המנהיג איש כסיל נשען על לבו. ועתה שמור הדבר הזה למען תצלח ולמען תשכיל בכל אשר תעשה:

footnotes: ¹ שמואל ב כא, ו ² איוב לא, א

בארנו (בחלון ה') שיש כחות רבים בנפש המתגלים מאליהן בטבע, מבלי שצריך האדם לעמול ולטרוח בעבור הוציאם מן הכח אל הפועל. ובארנו שם שהגלות הטבע נוטה אל הרע. וכן יסדנו שאלה הכחות העולים מאליהן ממשיכים עמהן הכחות היקרות שאין כדמותן בנפש שאר בעלי החיים. כמו כח החכמה וכח הבינה והשכל וכיוצא. והם משלימות חפץ הרעות שהטבע נוטה אליהן. ועתה אני בא להודיעך שאין התגלות כח החכמה הבינה והשכל מאליהן בהכרח הטבע. כי אם היו מתגלים בנפש מאליהן, מבלעדי הצטרף עמהם מכחות המדות, היו פועלים צדק ויושר. ולכן אם יתעוררו מעצמן הוא צדקה גדולה שאין למעלה הימנה. כי בהתעורר הבינה או השכל מעצמן יולידו עניני אמת, וישפטו על הכחות כולם בכל העתים, מתי יתנשא כח זה, ומתי יתנשא הכח שהוא הפוכו, ויגזור על כל המנהגים הנתלים בכחות הנפש, והגזרה בצדק ובמשפט. לפי שאור השכל במה שהוא שכל, וכן אור הבינה והדעת במה שהם בינה ודעת, הם מאורות עליונות וטהורות, נקיות מכל סיג ותערובת יצר הרע וטומאת הגויה. ואילו יפעלו הכחות היקרות האלו מעצמן, יעלו מרומים ויחקרו נפלאות וישיגו השגות דקות וצחות, שאין להם התלות עם עניני הגויה ועניני העוה"ז, ולא במדות הצריכות להנהגת בני אדם זה עם זה. וכן בענין המשפט בין המדות וכחות הגויה, היה משפטם בלי הטיה, אלא כאשר יגזור השכל בהשכלתו ובהשגתו בפני עצמו ומעצמו. ואם היה שופט בשכלו שראוי לנהוג בדרך מן הדרכים, והיה נגיד ומצוה על הכח שתלוי בו המנהג הישר שימשול בנפש, והיה ממציא המצאות אמתיות באותו המנהג, יפארהו בשכל יחקרנו בבינה, ייסדנו בדעת, וימשילהו על הכחות המנגדות אליו, ויקבענו בנפשו קביעות גמורה ויהיה רגיל להשתמש בו בכל עת; ואולם אלו הכחות היקרות הטהורות מכל נטיה ותערובת, אע"פ שהושם להם גבול, לא יעברנהו לעד. כי בינת האדם ושכלו מוגבלות בדברים שהן ממעל לשמש. וכמו שיתבאר בבית הג'. כי שם בעז"ה אבאר שלבינת האדם יש שלשה גבולים, וכל מה שהוא למעלה מן הגבולים האלו, לא ישיג האדם בבינתו. וכן הוא בשכלו. ובכלל זה כל חקות החכמה, שלא יוכל האדם לאמתם במופתי הבינה והדעת. הנה כבר אמרנו שיסוד הכל הוא החכמה, שהיא מכתב אלהים באמת. ויוכל האדם לקבל אותה בכח החכמה הנטוע בו. וגם זה יעשה אילו יתעוררו כח החכמה מעצמו בחפץ שאין לו התלות והקשר עם עליית הכחות הצומחות מאליהן. שאם יהיה החפץ מעצמו, יקבל בלב טוב החקים הישרים והצדיקים הכתובים בתורה שבכתב והמקובלים פה אל פה. ואחר שיאסוף לנפשו החקים האלו, הנה יש דרכים נכונים ורחבים פתוחים לשכלו ולבינתו, הבונים מגדלים ובנינים ועליות מרווחים על חקי החכמה שקבלה נפשו. והכל בנקיון כפים, בעבור התאחדם בעצמם מבלי חברת הכחות הנוטות לטוב ולרע, שבחברתן יטו ההשכלה וההבנה מדרך ישר לדרך עקלקל. וגם אם היו טועים בְּהֶקֶשֵׁיהֶם ובמופתיהם, לא היה נחשב לעון ולחטאת. בעבור היות מוצָא הטעות מקוצר רוח השכל והבינה מתחלת אצילותן בנפש. וכבר אמרנו (בחלון ג') שאין על האדם עונש בעבור זה, כי מה יוכל לעשות? אבל בהיות שהכחות הנפלאות האלו קשורות על הרוב עם הכחות הצומחות אחרי הטבע, המה יטום לחפציהם, ולכן טעותם עון. כי השם בוחן לבב, ורואה שאם היה זוכה שיהיו שִׂכְלוֹ ובינתו שופטים על הכחות הנפשיות, היו רואים תמונות אחרות ומשיגים הענינים בדרך אמת. ומהלכם בעקלקלות, אינו רק בעבור משול יצר הלב המדמה בשקר, ומכריח לכחות השכל והבינה לבנות ולנטוע שלא כדת. ושמור הכלל הזה: