החדר הששי ובו י"ד חלונות יבאר מה הם חקות החכמה. ועל איזה דרך נודעו בעולם. יוכיח שכל שהוא תחת סוג החכמה אין עליו מופתי השכל והבינה. כל חכמה [היא] אלהית. אין חכמה אנושית במציאות כלל. הדעת הנטועה בנפש האדם תכריחהו לקבל חקי החכמה. יראת ה' יסוד החכמה. היראה נחלקת לכמה מינים. יראת רוממות. יראת עונש. הבדל בין לשונות של יראה. מהו "חכם בעיניו". מהו "נבון נגד פניו". יביא כל הכתובים שנכתב בהן מליצת "חכם בעיניו". יבארם כפי הכללים שיסד. כבר בארנו בחדר השני שההנהגה הישרה בכל דבר היא החכמה. ואין המנהגים הישרים נודעים לאדם מנפשו, כי כח השכל והבינה והמדע הנטועים בה לא ימצאום. לפי שדעת החכמה נשגבת מן הכחות הנפשיות. ואיננה נודעת זולתי ליוצר הכל ית'. וממוצא דבר תשכיל שכל הענינים המתוארים בספרי הקדש בשם "חכמה", לא נבעו מעולם משכל בני אדם אחר שהיא נשגבת משכלם ומדעתם. אבל מקור כל חכמה הוא מן השם ב"ה. הוא לבדו הבין דרך החכמה בין דרכים רבים; הוא ידע את מקומה, נשגב מדרך המופת המדעי. ומראשית הודיעה ליציר כפו אדם הראשון ע"ה. כי נברא בקומתו ובצביונו.¹ לא למד מרב ולא חקר בשכלו ובבינתו. אך בהבראו נפח בו השם ב"ה נשמת חיים, מלאה חכמה תבונה ודעת. וזה בדרך פלא. והיו כחות נפשו הרבות שהן נושאי החכמה עשויות במעשה אלהים להיות בטבעיהן חפצים בדרכי החכמה וסרים למשמעתה, כי לבו תצייר רק טוב וכמו שכתבנו בחדר החמישי. ונצטוה מפי השם ב"ה על מצות ידועות, והכל בנבואה. ואם נעלם ממנו על איזו דרך עבר בו רוח ה', וכמה מן החקים והמשפטים והדרכים העליונים שהודיעו ושלמדו, הנה גלוי לנו שקבל כל עניניו מן השם ב"ה. ואח"כ מסר אדם חכמתו לשת בנו. ושת לנח. ונח לשם. ושם לעבר. ועבר לאברהם אבינו ע"ה. עליו נאמר בתורה (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי". שהן חקות החכמה באמת. כי אברהם אבינו ע"ה מלבד הקבלה שהיתה בידו עוד נלוה אליו האור האלהי ולמד בנבואה על צד הפלא, כמו אדם הראשון ע"ה. וכן דעת קדמונינו ז"ל שאמרו (בראשית רבה סא) "מאין למד אברהם אבינו תורה? נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות נובעות חכמה ותורה". כלומר שקבל בנבואה יתר על קבלתו משם ועבר. אחר שהכתוב אומר עליו (בראשית כו, ה) "וישמור משמרתי מצותי חקותיו ותורותי", הכוללים כל חקי החכמה שנתנו לבני אדם, ולא נכתב כן על חסידי הדורות שהיו לפניו, כי לא עבר בהם רוח השם ללמדם הכל, עד שאמרו ז"ל (יומא כח, ב) "קיים אברהם אבינו ע"ה עירובי תבשילין". וגם זה אנו מסכלין. כי לא נתברר על איזו אופן קבל מצות וחקים, ועל איזו אופן קיים אותם. ובכל זאת כבר יצא לנו שקבל כל דרכיו ומנהגיו מן השם ב"ה, לא בחקירת שכלו ובינתו.

footnotes: ¹ חולין ס, א

וכן מאברהם ואילך דור לדור הגידו החקים האלו, ואב לבנים יספר כבודם ואמתתן. וכן נתגלגל הדבר במצרים, והיו בניהם קדושים וחכמי לב נוהגים בצדק כמו שקבלו מן האבות. עד שבא אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, "אב בתורה, אב בחכמה, אב בנבואה" (מגילה יג, א). וקבל התורה מפי הגבורה, תורה תמימה ונאמנה. כתובים בה העדות והמצווֹת והחקים והמשפטים והתורות, כולם שקולים בפלס החכמה העליונה ראשית דרכי אל שאין לה קץ ותכלה. כולם צדיקים וישרים כי נבעו מאדון הכל ית' שמו לעד שנאמר עליו (דברים לב, ד) "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". וכן מסר לאדוננו משה ע"ה פה אל פה פירושי המצווֹת ודקדוקיהן ופרטיהן, דברים רבים לא יכילום ספרים ומגילות, הכל בנבואה על צד הפלא. ומשה מסר הכל ליהושע וחכמי דורו. כי כמו שנתן להם התורה הכתובה, כן למדם התורה שבעל פה והודיעם מפתחות דרכי המליצות הכתובות בתורה, המדות שהתורה נדרשת בהן וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים" בדברינו על שורש "בין". כי שם אבאר בעז"ה דברים רבים בענין זה. והנה דברי השתי תורות הן הן חקי החכמה העליונה. וזאת תורת האדם, כי כל מצותיה חקותיה ומשפטיה מיוסדים על המנהגים, להורות המנהג שיבחר לו האדם. כי בכל אחד ואחד יש דבר והפוך-הדבר במציאות. והנוהג כפי דרכי התורה נאמר שנוהג בחכמה. והנוהג על דרך אחר נאמר שנוהג בכסילות.

והנה דברי התורות נחלקים למחלקות, וכל אחת יש לה שם ידוע: קצתן חקים. קצתן משפטים. קצתן עדות. קצתן פקודים. קצתן מצות. וקצתן תורות. ואע"פי שעל דרך כלל כולם בחכמה עשויים, כי דרכי החכמה מתפשטים בכל הענינים, אין דבר יוצא ממנה. וכפי מחלקות הענינים כן מחלקות שמות הדרכים. ולכן היא כוללת כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב. הן במנהגים התלויים בכחות הפועלות בגויה. כמו המאכלים והמשקים והבעילות והדבורים וְהָרְאִיוֹת והשמיעות והנגיעות, ומנהגי האדם עם נשיו ושדותיו וכרמיו וזיתיו, בכספו ובזהבו ובכל קניניו. ובכלל זה המאכלים האסורים והמותרים, ועונג ושמחה וענוי וצום וקחת הנשים, הטהרות והטומאות והעריות וכיוצא בהן, מקרא שמע ומקרא בכורים. והגיון התורה ותוכחת רעים ומוסר הבנים, וכיוצא שהן בכלל הדבורים. וההזהר מנבלות הפה ומלשון הרע ומהזכיר שם אלהים אחרים ומדבר שקר וכיוצא בהן, וכן בכל דבר. והדברים מפורסמים בתורה וכתובים בספרי החכמים שמנו המצוות עשה ולא תעשה, ומפורשים במשנה ובברייתות ובתלמוד ואגדות ומדרשים. וכן כוללת כל המנהגים התלויים בכחות הפועלות במדות כמו האהבה והשנאה הגאוה והענוה האכזריות והרחמים הנקמה והסליחה הבושת והעזות היראה והקשאת ערף, וכיוצא בהן לרוב. כמו אהבת ריעים ולרחם על העניים ולסלוח לפשעי זולתינו, ולהתבייש מהחטאים ולירוא את השם ב"ה וכיוצא בזה. ולהזהר מלשנוא אחים בלבבינו ומלהתגאות על זולתינו, שלא לקום ולא לנטור וכיוצא בזה. שהן מתפשטים במאד ומשתנים כפי העתים והמקבלים והכל בדרך חכמה. וכן כוללת כל המנהגים התלויים בכחות הפועלות בדעות, כמו ציור דברי החכמה ותורה וללמדה ולשומרה בכח השומר, להבין ביראת ה', להשכיל באמיתו, לדעת "דעת אלהים" וכיוצא בזה. ולהזהר מציורי הסכלות והשקר והשוא. ומהתבונן בדברי הבל ועבירה, ומהשכיל להמציא ערמות רעות ותחבולות רעות וכיוצא באלה. והנה אין קץ לחכמה כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, צו) "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". ומי שמקבל החקים האלה באמונה מפי רב שקבל מרבו, ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, והביאם אל כח השומר שבנפשו והן נצורות בלבו, הוא האיש שקבל חכמה. ואם ינהג כפי קבלתו, יקרא בספרי הקדש בשם "חכם" או "חכם לב". ועליו נאמרו כל המליצות היקרות והמהללים הטובים הברכות וההבטחות הגדולות, שהללו שברכו שהבטיחו הנביאים בהן את החכמים. כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה" וגו'. (שם יג, יד) "תורת חכם מקור חיים". (שם כח, כו) "והולך בחכמה הוא ימלט". ואמרו שהחיים והעושר והכבוד וכל ההצלחות האמתיות והמדומות כולם נמשכים מן החכמה, ודבקים בחכמים. כמו (שם ג, טז) "ארך ימים בימינה, בשמאלה עשר וכבוד". (שם ט, יא) "כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים". וכיוצא באלה רבות. ואחריהן חכמי המשנה והתלמוד ז"ל כולם פה אחד ודברים אחדים מזהירים על החכמה ללמדה ולקיימה. כי ידעו שתורת ה' לבדה היא החכמה באמת. וכל המנגד לה הוא סכלות וארח שקר ולא יתואר בחכמה כלל. כי אי אפשר שיסתעף דבר חכמה מבינת האדם ומשכלו במופת, זולתי במקרה וכמו שיתבאר.

ולכן כשהזכירו שם "חכם" או "חכמה" בדבריהם סמכו על המבין ביסודות הלשון הקדוש הזה, היודע שאין המלה הזאת סובלת דבר מן הדברים המסתעפים מהתבוננות בני האדם ומהשכלתם וחקירתם, זולתי הענינים האלהיים לבד. ואם יהיו כל הפלוסופים וכל חכמי הגוים בכל מלכותם בכף המאזנים, והקטן שבכל חכמי ישראל בכף שניה, מכריע הוא את כולם בחכמה. כי ההמון הרב מן הפלוסופים בכל חקירותם והתפלספותם, לא מצאו ולא ימצאו דבר חכמה לעולם. וכל הדברים ישארו אצלם במבוכה, מה שיכשר האחד יפסל השני, ולא יברר האחד מהם דעת במופת.² והחכם מישראל קבל דעותיו בלי עמל השכל ובלי ידיעת החקירה מאדון החכמה כולה. הוא אלהי ישראל המבין דרכה והיודע את מקומה, והבן:

footnotes: ² בהוכחה

אחר שבאתי עד הלום, נקל לי להבינך שהשגת דרכי החכמה מן הנפש עצמה הוא מסוג הנמנעות. השכל לא יועיל, הבינה לא תעזור, והדעת לא תעמוד לאדם לברר לו חוק מחוקותיה באמת עד שלא ישאר לו ספק וערעור טענה או בלבול במה שהשיג. אלא אפילו יבלה כל ימיו ולא יתן שינה לעיניו ויחקור תמיד רק על דבר אחד מן החכמה, וגם יהיה המבין היותר גדול שבבני אדם משכיל וחוקר רב לא ימצא תכלית מבוקשו. אך יתחדשו לו תמיד ערעורים ובטולים יותר ויותר, ולא יגיע לעד אל מקום חפצו והוא דעת הדבר במופת ברור. והצעת הענין כך הוא. כבר בארנו שכל הנכלל בחכמה יש בו דבר והפוך-הדבר במציאות. והדרך האחד חכמה, ושכנגדו סכלות. או אחד אמת, והשני שקר. ועתה פקח עיני לבבך ואז תבין כי כל מוצָא שפתי בדרוש הזה מישרים, אין בהם נפתל ועקש. כי יסדנו למעלה כי נפש האדם כוללת כל כחות מעשה בראשית והן בלי ספורות. וכן יסדנו כי בנפש האדם נטועות הכחות והפוכי-הכחות. ולפי שמן הכחות מסתעפים המנהגים כמבואר למעלה הנה יש בכל מנהג שתי כחות מריבות זו עם זו. וכן יסדנו שכחות נפש האדם בלתי מוגבלות תחת השמש. ולפי שאין לאחד מהן גבול בטבעו, הנה בכל מנהג המסתעף ממנו יש להעדיף או להחסיר כפי ההשתמשות בכח המוציא דבר למעשהו. וכפי היסודות הנאמנות האלה, הודיעני נא מי הוא זה ואי זה הוא שנטוע בנפשו הכח הגדול והחזק שיוכל להתשוטט על כלל הכחות הרבות הנטועות בנפש להעלותם על הלב, ולציירם ציור גמור ולתכנם במתכנת שיהיו ראוים לעלות בשקול הדעת ובמאזני הבינה ובחקירת השכל, להבין במופת כיצד ראוי להתנהג בהם? מי יעלה מי יסתר, או מי ימשול ומי יכנע, ואיך יהיה זה? ואנחנו הודענוך שמרבית הכחות מתעלמות ומסתתרות בנפש ורובם אינם יוצאים לפעול פעולתם, ומעטים הם שיכולים להשתמש בם, ורבים יכחישום. הכל כמבואר בחדר הרביעי. ואם הכח האחד נעלם ונסתר בעומק הנפש, והשני מושל בטבעו, איך יתור בעין לבו לדעת הדרך הנכון? והוא לא ידע ואשם.¹ וכמו שתבין מן המשל מאור הירח שכתבנו בחדר החמישי.

footnotes: ¹ מליצה ע"פ ויקרא ה, יז

הצרה השניה גם אם ימצא שתהיינה הכחות בכללן נודעות ומצויירות לעיני הלב, מאין יתודע לכח השופט ביניהן, והבוחר בדרך ידוע, שאינו מטה משפטו בין הכחות המנגדות? כי גבול יש לבינת האדם ולשכלו לא יעברום לעד. ואע"פ שאין ההטיה בזדון כמבואר למעלה חדר ה' (חלון ה'). מכל מקום לא יִוָדַע לו אם השיג דרך החכמה באמת או לא. ואולי על הגבול שעמד שכלו ובינתו ולא יכול לעברו, אינו כי אם מעט מהרבה מן הטענות והויכוחים וההקשים היוצאים מהלאה לגבולו. גם אם יצייר שישפוט ביניהן על נכון, ויבחר הדרך הישרה מבין שתי הדרכים, עוד נשאר העיקר הגדול והוא לשקול כל מדה ומדה בפלס ומאזני צדק באיזו שיעור יתנהג בה, שלא יעדיף ושלא יחסר בהתנהגו בה כפי העת וכפי המקבל. וכל זה אינו בכח האדם, כמו שתבין מן המשָׁלים שאערוך לפניך. הנה כל חלקי החכמה התלויים בכחות הפועלות בגויה אין לבינת האדם מבוא בהן כלל. מי יבין הלכות המאכלים האסורים מדעתו? מי ימצא במופת להבדיל בין הטמא והטהור והחיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בין בהמה לבהמה, בין עוף לעוף, בין דג לדג? כל אלו חקים וגזרות המקום ב"ה. כל הלכות הטומאה והטהרה רחוקים מדעת האדם. טומאת מת וטומאת זב ומצורע ובעל קרי ונדה ויולדת והנבלה והשרץ. וקצתן המטמאים, וקצתן שאינן מטמאין. גם אלו לחכמים בכלל החקים והגזרות. כל הלכות נשים ועריות נעלמים מדעת האדם. מי יבין איזו מן הנשים ערוה ואיזו מותרת? גם אלו בכלל חקים ותורות. כל דיני מעשה הקרבנות העולה והמנחה החטאת האשם והשלמים פנימיים וחיצונים דיניהן ופרטיהן. כולם נפלאים מבינת האדם. כל הלכות המלבושים שעטנז ומצות ציצית ותפילין ובגדי הכהנים כולם גזרות המקום ב"ה. דיני הכלאים השדות והאילנות והאיסור לזרוע חטה ושעורה במפולת יד. רובם אין להם הקשר עם דעת האדם. תורת הנזיר. ותורת כל המועדים שבתורת ה' חג המצות חג השבועות וחג הסוכות, וזכרון תרועה ויום הכפורים כולם יוצאים מגדר בינת האדם. ומי היה מבין מדעתו איזו מן הימים מותרין בעשיית מלאכה, ואיזו אסורין עם שאר פרטי המצווֹת התלוים במועדים? סוף דבר כל חקי השם התלויין בפעלות הגויה, דבר והפך-הדבר. זה תאכל וזה לא תאכל. זה תעשה וזה לא תעשה. זה יטמא וזה יטהר. האשה הזאת תקח, וזאת לא תקח. זה תלבש, וזה לא תלבש. אין לשכל האדם ולבינתו ודעתו מבוא בהן כלל. ולולי שהודיע השם ב"ה בנבואה הדרכים הישרים שיש בכל דבר ודבר, היו נעלמים בתכלית ההעלם מבני אדם, ואפילו מגדולי החוקרים שבהן ורבי השכל והבינה, ולא היו מוצאים אותם בחקירתם לעד לעולם. והן עיקרי דרכי החכמה. כי הם המנהגים התמידים שינהגו בהן בני אדם יום יום, ללכת בהן מהלך ישר כפי החכמה. ומי שלא קבל החקים האלו מן התורה ומן החכמים, ילך ארחות עקלקלות ולא יעזרהו שכלו ובינתו כלל. ובעבור כן הם מכונים בדברי חכמים בשם "הלכות". ואמרו הלכות חג בחג. הלכות נדה וכיוצא. כי הן סוד המהלכים הישרים שילך בו האדם, כי בכל מהלך יש מהלך ההפוך ממנו. והתורה שבכתב ושבע"פ מוליכים אותנו במהלכות הישרות. וכמו שפירשנו² בפירוש מסכת אבות (סוף פרק ג), כי שם שנה ר' אלעזר בן חסמא "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". וכמה נמלצו לחיך החכם דברי התנא הזה! ומה מאד עמקו דבריו! כי אמר תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, ושמענו כי קנין ופתחי נדה הן דרכי החכמה עצמה. וכן אמת כי יש בכולן מנהג והפוך-המנהג. מהלך ישר מהלך עקלקל. וכל זה תחת סוג החכמה כמבואר בחדר שני. אבל תקופות השמים ומהלכי המאורות, וגמטריאות וחשבונות המדידה אינן תחת סוג החכמה. כי אינן הולכות דרך והפוכו. אך לכל דבר מהן ענין קבוע. והחושב ההפוך, דִמָה מה שאינו במציאות ישנו. כמבואר שם.

footnotes: ² יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 263-265

וכן בארנו בחדר החמישי שהנביאים המשילו דרך החכמה אל הלחם. שהוא עיקר חיי הגוף. וכן דרכי החכמה חיי הנפש. והפרפראות נאכלין ללפת בהן את הפת ולהמתיקו. וכן דרכי החכמה מנגדים לפעמים לטבע היצר והגוף, וצריך פרפראות להמתיקן לנפש, והיא יראת ה' וידיעת רוממותו. כדרך (ישעיה ה, יב) "ואת פועל יי' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" והם תקופות וגימטריאות. ובפירוש המשנה כתבתי הכל על נכון. וראה בעיניך כי התנא האלהי הזה כלל במליצתו הקצרה, רוב הכללים הנאמנים והיקרים שבארנו עד כה. ואתה אל תטעה בדברים אלו ותחשוב כי בתארנו ההלכות האלו בתאר חקים, הכונה שהן חקים בלי טעם. ושלא יכנסו בסוג החכמה, שהיא טוב טעם ודעת אין בה נפתל ועקש. כי אינן מתוארים כן רק בערך האדם, בעבור שסוד החכמה העליונה נשגבת משכלו ומבינתו ורחבה מאד עד בלי קץ, ואין לנו עליהן מופתים בשכל ובבינה. וצריכין אנו לקבלם בעבור שהשם ב"ה שהוא אדון החכמה כולה, צונו עליהן, חקים חקק לנו בחכמתו העליונה אין אנו רשאין להרהר עליהן, ולכן יתוארו "חקי השם". אבל בערכו ית' שחצבם ושחקקם, הכל גלוי וידוע לפניו במדע יותר נשגב ונפלא מידיעות המופתים בלמודיות ובכל מלאכה ומעשה שנתבארו לבני אדם בחוש ובמופתי השכל. וכמו שאבאר ענין זה בעז"ה מספרי הנביאים כולם. הנה הערכתי לפניך בקצרה משל אחד על חלק המנהגים התלוים בפעולת הגויה.

ועתה אערכה משל שני על חלקי מנהגי החכמה התלוים בכחות הפועלות במדות. ואקח לדוגמא מדת הענוה. והפוכה מדת הגאוה, ושתיהן במציאות הנפש. ומתורת ה' ומספרי הנביאים וחכמי אמת למדנו כי דרך הענוה חכמה. ודרך הגאוה כסילות. והנה תורת הענוה יש בה פרטים רבים. האחד, שלא יתאו האדם בלבו למשול ממשלה גדולה או קטנה לכבודו. שיהיה שפל בעיניו מאד, לחמול על האומללים ודלי העם וקטני-הערך ולחפוץ בטובתם, ולא יבוזו בעיניו בעבור שפלותם. גם אם יהיה הוא בעל המעלה, גבר הוקם-על. כי המדה הזאת השאילו הנביאים ליוצר הכל ית', בעבור שהוא עליון נורא מאד. והכל כשחק מאזנים נחשב כנגדו. ועם כל זה נוהג עמהם בחסד וברחמים, ומשגיח על כולם יחד. אל עני ונכה רוח יביט. את דכא ושפל רוח ישכון. ולכן כשצפה דוד ע"ה שפלותו נגד מי שהתחנן אליו שיגן על מלכותו ויושיעהו, אמר (תהלים יח, לו) "וענותך תרבני". כלומר אין לי פה לדבר לולי האמנתי וידעתי כי אתה נוהג במדת הענוה, והיא תרבני ותגדלני. כי ממדתה להביט אל עני ונכה רוח כמוני. וכן מפרטי הענוה לסבול עלבון. לשאת בלב טוב חרפת מחרפו וגדופת מגדפיו. כמו שהעידה התורה על אדוננו משה ע"ה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", ולא שת לבו לכל מה שדברו עליו. והפוך כל זה מדת הגאוה. ויש בה פרטים רבים לרעה. ועתה ראה אם השכל במה שהוא שכל אנושי וכן הבינה והמדע הנטועים באדם יחייבו כן. הלא השכל ישפוט כי האדם חייב בטבע לקרב אל נפשו הטוב לה, ולדחות ממנה הרע לה. וכאשר יחרפהו זולתו, ונאמר לו "חכם ודום". ישאל מה תהלה יש בדומיה? והיא תרע לנפשי. ביען היא גורמת שאחשב בעיני מחרפי לרך הלב. ולנמשל כבהמה שאינה מרגשת, ואקל בעיניהם יותר. ואם השכל מודה שבהיות המחרף איש ריק ובליעל שטוב לדום, לא להשיב דברים ולריב עמו, מדאגה פן יחרף יותר בעל ריבו ויהיה לבוז. כי ידין שאין ראוי לאיש נכבד שיכנס בדברים עם הנקלה ממנו. כי הבושה הקטנה שיסבול הנכבד תגדל בערכו, מאלף כלימות שיקבל הנקלה. מכל מקום אם המחרף אנוש כערכו, או נכבד ממנו, השכל יחייב כי טוב שלא לדום. ולהשיב מליצתו אל חיקו ויש לשכל טענות רבות ונצוחים גדולים לאמת יסודו. וכן מה שעשתה הענוה עטרת לראשה שנהיה שפלים מאד בעינינו, ישאל השכל ומה תועלת תגיע מזה לנפש? וגורם שנהיה תמיד דווים וכאבים בהאמנת שפלותינו. וכן מה שצוותה הענוה לבל נתאו לממשלה ולכבוד, כל זה רחוק מדרך השכל האנושי. כי לב האדם בטבעו יגל וישמח במחשבת הרום והכבוד. ואם השכל מודה שאין ראוי לקחת הממשלה בחזקה, או ללחום עם בני אדם למען השתרר עליהם. כי השכל במה שהוא שכל ידין שההתנשאות באופן זה רֶשע ופשע, לפי שכל זולתו נבראו חפשים כמוהו. ואין טבעיהם מתחייב לקבל על עצמם ממשלת זולתם בחזקה אם אינו כפי הדת והמנהג. וכן יטעון השכל שאין ראוי לאדם להכניס עצמו בסכנות עצומות כאלו בעבור ההמשל, כי אדם כצל עובר, ופתאום יעברהו המות. ועוד כי יכלה ימיו בפחד וברעה. מכל מקום ירשנו השכל להתבונן ולשום לב איך נמשיך אהבת זולתינו עלינו, ובמה נִכָּבֵד בעיניהם עד שימשילונו עליהם ברצון ובהסכמה. כי כפי משפט השכל אין אנו עוברים בזה לא על המושכלות הראשונות הנטועות בנו, ולא על חקות הצדק והיושר. ומה רבו הטענות שיביאו השכל והבינה במועצותיהן להוכיח הכל בהפך ממה שגזרה החכמה העליונה באמת. ואם ימצא אחד מני אלף שדעתו נוטה בענין מן הענינים לדרך שתדריכנו בו החכמה אין זה אלא במקרה. ואפשר שתשתנה מחשבתו לעת אחר לדון דין אחר. אבל מי זה ואי זה הוא מכל חכמי העולם שיאמר לדעת הדרך הנכון במופת ישר, עד שלא יהיה בכח איש ריבו להשיב על דבריו, כמו שנוכל לעשות בלמודיות ובכל מלאכת מעשה? כי כל מה שירבה החכם טענות להוכיח האמת, כנגדו ירבה הסכל דברים וטענות להוכיח השקר. וחוזר הדבר חלילה בטענות ותשובות בהקשים ונצוחים, והכלל "בלי דעת" ר"ל בלי מופת ברור.

כדומה לזה מדת הסליחה, והפוכה מדת הנקמה, ושתיהן נמצאים בנפש. ולמדנו מתורת ה' מן הנביאים והחכמים שדרך הסליחה חכמה. ודרך הנקמה כסילות. האם תאמר שהשכל האנושי ידין כן? הלא יחייב להנקם. כי יאמר ראוי לנו להנקם מן הַמְצֵרִים אותנו. כי ע"י כן נדחה הרע מנפשנו להפחיד זולתינו שלא ישוב עוד לכסלה. ואם יודה השכל שאינו מן הראוי להרע עם הצר הצורר יותר מכפי רשעתו, הנה לא יודה על הסליחה המוחלטת. וירבה על זה טענות למה אגרע ממנו ולא אשלם לו כמעשהו? ואני אדם כמוהו, ונבראתי חפשי. וכיוצא באלה מכל המדות. לא ימצא דרך החכמה כמו שהיא באמת במשפטי השכל והבינה ולקבעו במופת ישר עד שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק. ומאין נקח המופתים להכריח בו הצדק? כדרך שאנו עושין בחכמת המספר וההנדסה, שיש בהן גדרים ידועים ומקובלים בדעת כל אדם. ודעת החכמה בלי גבול. וכל דבר שאין השכל מקיפו בפרטיו, שוב לא יוכל להגבילו ולגדרו. ואם אינו נגדר נמנע המופת עליו. ועל כן תמצא שהפלוסופים והחוקרים שבכל גוי וגוי מלאו פני תבל ספרים רבים. זה לעמת זה, מערכה לקראת מערכה, וכל היום יגורו מלחמות. כל אחד מתנשא לקיים דעתו בעניני המנהגים. ובא רעהו והכהו באבן או הפיל חומותיו אשר בנה, הרס מבצריו שחת יסודותיו. וכל זה לפי שאין בכח האדם לחוקק חקים בעניני החכמה. ומי שלבו בטוח בה' ישתמר מחבק חיק נכריה לבלות רגע אחד בקריאת ספריהם, מוסרם ודתם שיסדו. כי את כולם ישא רוח. והחוסה בהם נאמר עליו (ירמיה יז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". כי אין לנו להשען אלא על אדון החכמה כולה, יתברך שמו לעד הוא אלהי ישראל. הוא לבדו המחוקק חקי חכמה. הוא הבין דרכה. הוא ידע את מקומה. כמבואר בחדר שני. והנה הערכתי המשָׁלים הנאותים לעניין הכחות המושלים במדות. והמשכיל יקיש מן המבואר על הכל כי משפט אחד לכולם.

וכן הכחות, שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, שתחוקק עליהן החכמה סדר הנהגתן. גם זה אין בכח השכל האנושי לסדרו ולברר סדורין במופתים ישרים. ואציגה המָשל. כח החכמה כשינהג בה בחכמה יאסוף דברי התורות החקים והמשפטים ודברי החכמים המשָׁלים והמליצות יציירם וישמרם בלבו. וכשינהג בה בכסילות, יאסוף דברי אולת ודברי הכסילים ומשפטי עכומ"ז ועניני צחוק והתול, ושיחת ילדים ועמי הארץ. כי השכל כשינהג בו כפי החכמה ישכיל במליצות התורה והנביאים, ישכיל בדרכי ה' ובנפלאותיו וכיוצא בהן, וכן כח הבינה, וכן כח הדעת. וכשינהג בהן בכסילות, ישכיל להמציא ערמות ותחבולות של הבל שאין בם מועיל, ישכיל לאסוף ולכנוס וכיוצא. וכן לענין הבינה והדעת. וכן מחוקת החכמה שלא להתבונן במופלא ובמכוסה, ושלא יהיה לו עסק בנסתרות. וכמו ששנינו (חגיגה יא, ב) "המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם. מה למעלה מה למטה" וכו'. וכן שלא יאסוף בכח חכמתו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיוצא מן הסודות המסורים לחכמי לב ולצנועים, טרם יחכם בנגלות ובדרכים ישרים, כמו שבא מבואר בתלמוד.³

footnotes: ³ עיין רמב"ם הל' יסודי התורה, סוף פרק ד

והנה כל פרט ופרט מהן ירבה הסכל דברים כנגדו. האויל יאמר אין לאדם עסק בדברים האלהיים כלל, נמשל כבהמות נדמו. כדרך (משלי טז, כב) "ומוסר אוילים אולת". ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים" בעז"ה. הכסיל יאמר ראוי לאדם לדעת הערמות והתחבולות שעמהן יצליח בעסקיו וישיג חפצו. וזה יאמר מדוע אגרע ולא אעלה בסולם החכמה, לדעת מה שיודעים אנשי השם? ואנשי השכל יריבו זה עם זה בפרטים רבים באיזו ראוי לחקור להשכיל ולהתבונן, ובאיזו אינו ראוי. וכיוצא בזה לאלפים ולרבבות טענות חזקות וחלושות. והחכם באמת אי אפשר לו להוכיח במופתים. מה שקבל בענינים האלו מפי רבו, שקבל מרבו, לפי שכל אלו מדרכי החכמה, שאין המופתים נודעים עליהן זולתי ליוצר הכל ית'. ותשוב ותראה עוד חולשת שכל האדם ובינתו. ותבין איך נמנע השגת דרך מדרכי החכמה בשכל או בבינה ודעת. כי אם תוכל לצייר שיתבררו לאדם דרכי החכמה במדות משכלו ומבינתו. כאלו תאמר שיודע במופת שהשפל בעיניו עושה בחכמה. הסובל עלבון בלב טוב עושה בחכמה. המתרחק מן השררה והרבנות עושה בחכמה. וכל כיוצא בזה. בכל זאת אם לא יקבל חקי החכמה מאנשי הקבלה, לא תעמודנה לו מופתיו לעניין ההנהגה הישרה. כי כבר בארנו בחדר הרביעי שאין בכל כחות הנפש גם אחת שהיא רעה בהחלט, וכולן צריכין לה לתשמישי החכמה. דבר והיפך-הדבר. כי דרכי החכמה משתנים לעמת המקבלים. והדרך שראוי לנהג בו נגד זה אינו ראוי להתנהג בו נגד אחר. על דרך משל הענוה טובה נגד צדיקים עניים ורכי הלבב והאומללים. והגאון טובה נגד הזדים והפושעים. הענוה טובה בדרך בני אדם. וגובה הלב טובה בדרכי ה'. וכמו שהמשלנו שם יפה. ועתה צריך התבוננות גדולה לדעת מי הם האנשים שראוי לנו להתנהג עמהם בענוה וברוח נמוכה. ומי מהם שראוי להתנהג כנגדם בגבה הלב בגאוה ובגאון? והדבר קשה מאד. אין לנו דרך לדעתו כלל. זולתי על דרך הקבלה. לדעת מי הם האנשים הטובים והרעים שנשתנה כנגדן דרך החכמה לטוב או לרע. כי אם תאמר שהשכל מעצמו יחייב שההנהגה בענוה ובשפלות הרוח טובה נגד הצדיקים והטובים. וההנהגה בגאה ובגאון טובה נגד הזדים והרשעים. במה ישכיל הפרטים מי הם צדיקים? ומי הם רשעים? אחר שכל מעשי הצדק והרשע תלויים במנהגים שאין לשכל האנושי מבוא בהם כלל. כמו הנשים המותרות והאסורות. המלאכות המותרות והאסורות כמו הכשופים והקסמים והנחושים והעוננות. הזמנים המותרים בעשיית המלאכה והזמנים האסורים. המאכלות האסורות והמותרות. וכיוצא רבות שהן עיקרי הלכות החכמה. שעליהן בנויות מהלכות המדות והתהפכותן. טוב ורע חסד ואכזריות ענוה וגאון וגובה, והנה הכל אחד כשלהבת קשורה בגחלת. ומי שמסכל החלק האחד, יסכל החלק השני. ולא יעזר עליו משכלו ומבינתו. ואי אפשר שישתמש בכחותיו והפוכי-כחותיו כפי הזמנים והמקבלים על דרך ישר. ונפלא מכל זה ענין ההעדפה והמחסור בכל דרך ודרך. וכמו שבארנו שכחות האדם אינן מוגבלות בטבע הנפש. ובהתירו כח מכחותיו להשתמש בו, צריך שידע עד כמה יתירנו לאותו הענין שחפץ להשתמש בו. הגד נא איה הפלס. ואנה מאזני משפט שיפלס ושישקול עליו הענינים הרבים, לדעת באיזו משקל ישתמש בח נפשו לאותו הדבר שפלס וששקל?

ואציג לפניך משל. הדינין והמשפטים והריבות שבין איש לרעהו, תחשוב שימצא האדם בשכלו, כי נכון להשתמש בכח המשפט ולעשות דין בחוטאים ובעוברים, לבער הזדון מן הארץ, ולהציל הנקיים מידי עושה עולה. במה ידע משקל המשפט וכפי הזמן והחטא? במה יפלס אם הנואף את אשת רעהו חייב מיתה או לא? ואם חייב, איזו מיתה ימות. אם יתלה או ישרף. אם יחנק או יחתך לנתחים? במה ישקול דין הגנב אם יענש בגופו או בממונו. ואם בגופו מה נעשה לו? ואם בממונו כמה ישלם? אם את כל הון ביתו יתן. אם שבעתים ישלם. אם שלשה אם שנים? וכיוצא בזה בכל ענין וענין. שאם היה דבר זה נשאר לשכל בני האדם. היו הדעות מתרבים כפי מספר המעיינים. כל איש היה מחוקק דבר-מה והיה מסבירו בטענות. וכן השני והשלישי. והיו מתווכחים זה עם זה. מה שיכשר האחד יפסול השני. ולעולם לא יתכן שיקיים האחד דעתו במופת ברור שלא ישאר עליו מקום לחלוק בו. וכמו שתראה מקצה ארץ ועד קצהו הדינין והמנהגים שבכל מדינה ומדינה. ולא תמצא שני מושלים מסכימים על דעת אחת. ואולם במדינה אחת ינהגו שופטיה כולם על מנהג אחד, לא בעבור שהובררו מנהגיהן במופתים שמסכימים עליהן כלל שופטי המדינות ומנהיגיה, אלא מפני אימת מלכם שצוה כן ביכלתו המוחלט ומקיים הדתות בחרב ובחנית. ולולי כן פני שופטים יכסה חמס. וכל אחד מהן היה שופט על דעת אחר ועל מנהג אחר. לפי שאי אפשר שיסכימו שני בני אדם על דעת אחת בעניני המנהגים ויעמדו על דעתם בכל הזמנים, כי אין קץ לחכמה. ולא ימצאו דרכיה בדרכי השכל ובהקשיו. ותמיד יתעוררו בלב טענות חדשות ערעורים ובלבולים לבטל היום מה שקיים אמש, ומחר מה שקיים היום וכן בכל עת. כי אין החכמה במה שהיא חכמה נודעת באמת נשגב מדרכי המופת, זולתי למאצילה ב"ה וברוך שמו הגדול לעדי עד. וכל דרכיה סודות חתומות וכמוסות אתו לבדו. הוא ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה.⁴ אין לך עסק בנסתרות ובנפלאות ממך. יְרָא את ה' ושמור מצותיו ותורותיו, כאשר חקק בתורתו ומסר לאדון הנביאים פנים אל פנים, וכאשר יגלה סודו לעבדיו הנביאים וחכמי לב אשר שפך עליהן רוח קדשו רוח בינה רוח דעה והשכל, להוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, כפי דרכי המפתחות שמסר ביד אדון הנביאים ע"ה. ואליהן תשמע, לא תסור מכל דבריהם ימין ושמאל. כי אני ה' שוכן אתם ללמדם ולהדריכם בדרך ישר לא יכשלו בה. והיו לכם לעינים ואור לנתיבתכם, וכמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים".

footnotes: ⁴ מליצה ע"פ איוב כח, כז-כח

סוף דבר, החכמה הגמורה לא תִוָדַע בדרכי השכל הבינה והדעת, או באחת מכחות הנפש זולתי בדרך קבלה. וזה על שני דרכים. האחד בנבואה מפי השם ב"ה. כמו שקבלה אדוננו משה ע"ה, וכמוהו לא יוסיף להיות עוד. כי אחריו לא קבל האדם החכמה על דרך זה, כמבואר בחדר ה' חלון ה'. והדרך שני בראייה בשמיעה והיא הקבלה שיראה מנהגי החכמים ושומע מפיהן מנהגי החכמה. ויקרא בספר התורה וספרי החכמים. כי המתוארים "חכמים" הם בעלי קבלת אמת, שקבלו חקי החכמה מרבם ורבם מרבם עד למשה מסיני: הבן השרש הנכבד הזה. והצפינהו בלבבך. כי זהו מה שרצינו לבאר בחלון זה, והדברים ברורים:

הוברר הדבר שתאר "חכם" ו"חכמים" הנמצאים בספרי הקדש שהן כולם תוארים לנוהגים במנהגיהם כפי החכמה כמבואר למעלה. הכונה תמיד על חקי השם ותורותיו שהן החכמה באמת. וכפי רוב מאסף החכמה שיאסוף האדם ורוב השמירה בלב ותקון נפשו על פיה, וקלות הרגל המעשה בחכמה, כן תגדל מעלתו. ויש הבדל בין החכמים בין רב למעט, לא בעצם. כי כולם אספו החקים מרועה אחד, אלא שקצתן אספו הרבה וקצתן מעט. וכבר בארנו בחדר רביעי (חלון ב') שהנפשות כולם כלולים מכל הכחות. ויש בכל נפש כח החכמה וכח השכל וכח הבינה וכח הדעת, אבל יבדלו בהן הנפשות בין רב למעט. והנה השכל והבינה עוזרים מאד לחכמה. כי השכל בהשכלותיו יקרב חקי החכמה אל הנפש. והבינה תוציא דבר מדבר, ותבין סוד המליצות והדתות ועמוקות של חכמה. ועל ידיהן ירבה ויוסיף סעיפים וענפים על שרשי החכמה שאסף לנפשו. וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". ומי שכח שכלו גדול במשקל ידוע, או כח בינתו גדולה במשקל ידוע, יתואר בספרי הקדש בתאר "משכיל" או "מבין". ומשקל הכחות שיהיו ראויין לתוארים אלו, ידוע להשם ב"ה לבדו כמבואר למעלה. וכן לנביאים ולחכמי לב שהעיד השם ב"ה עליהן שהן משכילים ומבינים. כמו שמבואר בחדר ה' (חלון יב). ומי שאין הכחות האלו גדולות כל כך בנפשו שיהיה ראוי להתאר בעבורן בתאר "משכיל" או "מבין", הנה יש בו על כל פנים שכל ובינה כפי שהוא צריך לעניני החכמה. ומה שלא ישכיל מעצמו ולא יבין מבינתו, יראה פני חכמי לב ישאלם ויגידו לו. כמבואר בתורה (דברים יז, ח-י) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' וקמת ועלית וגו' והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך". וכמו שיתבאר שם.¹ ואם שואל על פי חכמים ונבונים ואוסף מהם החקים והמשפטים ועושה כדבריהם, ההוא יתואר "איש חכם" וכמבואר למעלה. שהנחת תאר חכם על הנוהג תמיד כפי החכמה האסופה בנפשו. וכל אדם יוכל לאסוף חקי החכמה, כי כח החכמה אינו נעדר משום נפש. ויש (בהם) [לכל אחד מהם] עינים לראות ואזנים לשמוע. ומה שלא ראה ולא שמע ובא מעשה לידו והוא מסופק משפט ההלכה, יוכל לילך אל חכם ויגיד לו מה יעשה. כי השם ב"ה טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, ולא מנע מהן הכח המביא את האדם לדרך החיים והאושר הנצחי שהוא כח החכמה. כי הלומד חכמה ועושה כתלמודו, תאיר נפשו באור החיים. (ואם) [ואפילו אם] איננו משכיל ומבין מדעתו. ואילו היו חיי הנפש נקשרים עם ההשכלה וההתבוננות והחקירות העצומות, היו רוב בני אדם באפלה, ונדעך מהם אור הנפש. כי מעטים הן בטבע אנשי השכל והבינה בשעור רב שיתוארו בעבורן משכילים ומבינים. אבל חלילה לומר כן! כי אין הנחת תאר "חכם" המהולל והמפואר בכתבי הקדש, על החוקר הגדול והמבין העמוקות מנפשו. אלא על העושה כפי החכמה שקבל מרבו, ומשתמש בשכלו ובבינתו בדרכי החכמה ובמליצותיה אם רב ואם מעט כאשר יוכל להשכיל ולהבין. ומה שלא יבין, ישאל לאחֵר שקבל מרבו ענין זה, או לנבון המוציא מדעתו ע"י מפתחות דרכי החכמה, ויעשה על פיו והוא המאושר האמתי. וזה שהוא משכיל ומבין בטבע אע"פי שהן עוזרים לחכמה, הנה לא יועילו מאומה טרם קבל שרשי החכמה וחקותיה ומשפטיה ודיניה ומפתחותיה, מרב שקבל מרב עד הלכה למשה מסיני. וכמו שתבין מן המבואר למעלה (חלון ב'). אבל יועילו לו השכל והבינה הגדולים להוציא מדעתו החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, מבלי הקדים להן קבלה מרב, ובכלל זה כל הדברים שבא עליהן המופת המדעי, שכלל כולם יוצאים מתחת סוג החכמה. ומי שצריך ללמדם מפי רב, הוא בעבור קוצר שכלו ובינתו ומדעו, אבל אפשר שהדבר יולד בנפש מן הנפש עצמה. כללו של דבר, כל מה שהוא תחת סוג החכמה צריך קבלה מפי אחרים, ושוה בזה הטפש והפקח. ועתה ראה כי קדמונינו ז"ל כללו הענין הנפלא הזה במשנתם (אבות, תחילת פרק ד), ששנו "בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'." והמשנה הזאת סדורה אחר משנתו של ר"א בן חסמא (אבות, סוף פרק ג) המבוארת למעלה (חלון ב'). ועתה הודיע בן זומא שאין תאר "חכם" הנכתב בכתבי הקדש, המשכיל והמבין הגדול החוקר בטבעיות ובאלהיות, ומוציא מנפשו ענינים נפלאים, עד שבעבור גודל שכלו ובינתו אין צריך לשאול פי אחרים וללמד מהם, כי מה יבינהו ולא עמו הוא? [לא כן!] אלא הנחת תאר "חכם" על המקבל חקי החכמה לעשות על פיהן. והוא מכל אדם, אין צריך לומר ממי שהוא משכיל ומבין יותר ממנו, אלא גם ממי ששכלו ובינתו חלושים בערכו. כי לפי שהוא לומד חכמה, צריך שיקבל מפי רב שקבל מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. ויקרה לפעמים איש חלוש השכל מאד וטפש בטבע, והלך לְוַעַד חכמים ושמע מפיהם מקצת חקי החכמה. ואחר שהוא מבין ומשכיל בטבע מאד, לא שמע אלו השמועות. ואז צריך ללמדם מפי זה שהוא חלוש השכל. ומי שהוא עושה כן הוא המתואר "חכם" בעבור שלמד החכמה לעשות על פיה, ואינו נשען על שכלו ובינתו. כי יודע שאין בכחו השכל והבינה להמציא חקי החכמה באמת. וזהו איש ירא את ה' ובמצותיו חפץ מאוד.² שעליו הונח תואר "צדיק" ותאר "חכם". ומביא ראיה מחסיד שבחסידים דוד מלך ישראל ע"ה, ידוע שהיה משכיל ונבון בטבע. כמו שנאמר (שמואל א טז יח) "ונבון דבר וגו' ויי' עמו". ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ומלת "השכלתי" כמו הייתי יותר משכיל. וזהו הוראת הבנין כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וזה פירוש הפסוק, "מכל מלמדי" הייתי יותר משכיל בטבע מהם, ואולם שמתים ל"מלמדי". "כי עדותיך שיחה לי". כלומר דברתי עמהם בעדותיך וחקי התורה, שלא יועילו השכל והבינה לעמוד עליהן זולתי בקבלה. ואילו היה הדבור בחכמות למודיות בהמצאות ובתחבולות, הייתי אני מלמדם ולא הם מלמדי. ולמדנו מזה שאין הנחת תאר "חכם" אלא על המקבל חקי השם לעשות אותן. ומטעם זה כינו רבותינו ז"ל למקבלי דעות התורה "תלמידי חכמים". ולשון זה שגור בפיהם בכל מקום. והבדילום מִכַּת החוקרים הנשענים על בינתם, כי מלת "חכם" על הלומד חקי התורה מפי רבו. וצריך לקבלם מפי כל אדם. ואע"פ שהוא "חכם" הוא תמיד תלמיד, לקבץ השמועות שלא שמע עד הנה וצריך ללמדם ממי שקבלם. והבן:

footnotes: ¹ בבבלי סנהדרין (פז, א) אמרו "דבר, זו הלכה". ובירושלמי פי"א ה"ג הוסיפו על כך גם "אגדה" ² ע"פ תהלים קיב, א

עתה הרחיב ה' לנו להבין דברי רש"י ז"ל (שמות לא, ג) שהם לקוחים ממדרשי קדמונינו ז"ל שאמר החכמה היא מה שאדם שומע מאחרים. ושאלנו (חדר א' חלון ג') למעלה, הנה גם הערמות ותחבולות הרעות נוכל לשמוע מפי אחרים וללמדם, התקראנה גם אלו "חכמות" בעבור למדנום מזולתנו? (כי) [אלא] כך הכונה. כל מה שאין האדם יוכל לדעתו זולתי אחר שישמעהו מפי אחרים, הן הן הדברים שהן תחת סוג החכמה, וכמו שהוכחנו שגדר החכמה על הענינים שאין בכח השכל והבינה האנושית להוציאם מעצמן. ואין לטעות עוד לכלול בזה הערמות ותחבולות הרעות, ואפילו חכמת למודיות וחכמת כל מלאכת מעשה וכיוצא באלו שבארנו למעלה (חדר ב'), כי כל אלה יוכל האדם להוציאם משכלו ומדעתו. ואם [איש] זה למדם מזולתו, היה בעבור חוסר שכלו ובינתו או שלא להטריח עצמו להוציאם, ולא בעבור כן יתוארו "חכמה". הואיל והענין עצמו מדרכי השכל הוא. מה שאין כן החכמה הגמורה, לא תולד מן השכל והבינה משום אדם. ואפילו יהיה המשכיל והמבין היותר גדול שבבני אדם ויטריח עצמו בכל עתותיו, לא ישיג חפצו לעולם כמו שבארנו. וכבר אמרנו שכח החכמה נטוע בכל אדם. וכל מי ששומע מפי אחרים דבר חכמה, יוכל לציירו בנפשו פנימה. כי כדמות הדבר שהוא מקבל נטוע בנפש. כי אין חכמה אלא יושר המנהגים, וכל המנהגים תלוים בכחות הנפש, וכלל הכחות נטועים בכל הנפשות. ובעבור כן הוסיפו ז"ל תיבת "ולמד".¹ כלומר גדר החכמה היא שתשמע מפי אחרים. והנשמע תלמד מן השומע בעבור הגיד לו ענין שנטוע כדמותו בנפשו. וזה הפירוש ברור. וראה כמה עמוקים דברי קדמונינו ז"ל, ואיך כללנו במליצות קצרות הענינים הרחבים מאד. עליהם נאמר שלמה בחכמתו (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם":

footnotes: ¹ רש"י שמות לא, ג

כלל נאמן ותולדה יקרה יוצאת מדברינו. והוא שכל "חכמה" מין אחד, כלומר כל חכמה אלהית. ואין שני מיני חכמה במציאות, ר"ל חכמה אלהית וחכמה האנושית ותהיה האנושית החכמות היוצאות ממחקר השכל האנושי, והאלהית אותן שהן למעלה מדרכי השכל, אלא הכל אלהית. כי כל מה שיולד ממחקר השכל איננו תחת סוג החכמה. שכל מה שיתברר במופת השכל ובשקול דעת כל אדם, לא יתואר בתאר "חכמה". כי אין על החכמה מופתים ואיננה נודעת זולתי להשם ב"ה לבדו. וזה תשובה לדברי הרב הגדול רבי משה בן מיימון ז"ל, שהבאנו דבריו למעלה (חדר א' ח"א), שהניח שם "חכמה" על השגות אמיתיות, שתכלית כונתן השגת שמו יתברך. ודעת הרב ז"ל (מורה נבוכים, ח"ג פרק נד) על ההשגה במופת, כמו שגלה דעתו באותו הפרק שכתב זה הביאור (ר"ל כפי ביאור הנחת שם "חכמה". ועל איזו דבר הוא נופל בלשון עברי) יהיה החכם בכל התורה על אמתתה נקרא חכם משני פנים, מפני מה שכללה התורה ממעלות השכליות, וממה שכללה ממעלות המדות. אלא שמפני השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון. נמצא בספרי הנביאים ודברי חכמים, שמשימים ידיעת התורה מין אחד. והחכמה הגמורה מין אחר. החכמה ההיא הגמורה, היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוה מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם¹ עכ"ד ז"ל. וממה שהתבאר בחדרים אלו, תבין שכל דבר המבורר במופת העיון איננו תחת סוג החכמה כלל. כי אין לשון חכמה נופל רק על הדברים והמנהגים שיש בכל אחד מהן שתי דרכים במציאות. נמצא שלא ישיג המשיג בעיונו הדרך הישר על דרך המופת. וכן סרו דבריו ז"ל, שהניח לשון "חכמה" על הערמות והתחבולות הרעות במדות ובדעות, וכל אלו מקורם מעיון השכל והשקפת הבינה, לכן בין טובות בין רעות לא יכנסו בגדר החכמה וכמבואר למעלה (חדר א' חלון א'). ולא היתה הכונה להציע זה פעם שני.

footnotes: ¹ עד כאן דבור הרמב"ם

אבל עיקר הכונה להתוכח עם הרב ז"ל תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, במה שהבדיל בין המעלות השכליות שבתורה, ובין מעלת המדות שבהן. ואמר שיש מופתים בשכל על השכליות שלמדנום מן התורה על דרך הקבלה. והמופתים השכליים הן הן החכמה הגמורה. כי רוח אחרת עמדי בכל אלה. ואני אומר מה שאנו לומדים על דרך הקבלה מן התורה, היא החכמה הגמורה, והדברים שאנו מבררים משכלנו ע" מופתים, לא יתוארו בחכמה כלל. והרב ז"ל הוסיף לבאר דעתו מה הן הדברים שתאר מעלות שכליות, שבא עליהן המופת בדרך עיון. ואמר באותו הפרק המין הד' הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהן דעות אמתיות באלהיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמתי. והיא לו לבדו. ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי. ובזה האדם אדם. עכ"ד ז"ל. גלה דעתו כי מעלות השכליות הם ציור המושכלות, ללמוד דעות אלהיות. והוא שידע מציאות השם אחדותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, שלא ישיגו לו תארים עצמיים, ושהוא נעלה מכל מחשבה והרהור רעיון וכיוצא באלו. ואין ספק שכל אלו ודומיהן משלימים האדם שלמות גמורה. והן הן הדברים שתארו נביאי קדש בספריהם בתאר יראת ה', עליהן אמר שלמה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי'". כי מקצת דברים אלו נודעים מן הדעת הנטועה באדם. וציורי הדעת הן שרשי הבינה, וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין דעת אין בינה". ופרטים אחרים בענינים אלו תארו נביאי הקדש בספריהם בתאר "שכל" ו"שכל טוב", כמו (דהי"ב ל' כב) "המשכילים שכל טוב ליי'". (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם". כי מקצת דברים אלו לא תוציאם הבינה משרשי הדעת, להשיגם במופת המדעי אבל נתפסים מן השכל הטוב כמו דרכי ה' ונפלאותיו וכיוצא בהן. וכמו שיתבאר כל זה בספר "מעין גנים". והן אוצרות לחכמה יסודות השמירה והעשיה, וכמו שיתבאר בחדר זה. ומי שלא שם לבו להבין ולהשכיל באלו, ודאי לא יצלח בחכמה ולא תעמוד לו. ובהיותו נלוז מיראה וחכמה, לא נוכל לומר עליו שהשיג תכליתו האחרונה, כי דרכי החכמה הן חיי הנפש. אבל לא שצריך האדם להשיג דברים אלו במופתים פלוסופיים ובדרכי עיון הטבע, לחקור בהבנת העצם והצורה והמקרה, הכח² וההיולי החומר והצורה, ולהרכיב הדברים אחת אל אחת ולבנות בנינים בשכלו ולדמות דמויים מן הטבעיים אל האלהיים, למצוא המופתים הטבעיים כדרך שעשו חכמי יון כמו אריסטו וחבריו. אני אומר כל דרכי אריסטו שוא והבל. ומעולם לא הזהירונו התורה והנביאים לעשות כמעשיהם, ולהטריח עצמנו בחקירות כאלה. ולא תמצא בכל ספרי הקדש אות או רמז ירמוז לנו על זה. ומה יעשה מי שלא חלק לו השם ב"ה שכל גדול ועיון צח להרכיב ולהקשות ולדמות ולחקור בטבעיות, לקחת מהן הראיות על האלהיות? האם נגזור שלא יזכה לקיימות הנצחי ולא ישתלם בשלמות האמתי? הס מלהזכיר זאת! שימשך מזה שנבראו מקצת בני אדם להתקיים בקיום נצחי. ומקצת שלא להתקיים? וחלילה חלילה ליחס לאדון העולמים בזה שהוא מקור הצדק והיושר ענין כזה. והמשורר האלהי אמר (תהלים קמה, ט) "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

footnotes: ² פוטנציה, יכולת

ואמנם כל הדברים שהביאו חכמי יון עליהם מופתים מצד העיון, שוא עמלו הבונים בם. כי כולם מתבארים לאדם מן השקול המדעי הנטוע בטבע הנפש, והשקול הזה אינו חסר משום נפש מן הנפשות. והבאור הזה חזק ועצום יותר מן הבאור המופתי שנטו אליו היונים בספריהם, כי המושכל הראשון טבעי. והאדם כמוכרח ממנו לקיים מה שיקיימהו. והמופת העיוני מורכב מהקדמות והצעות טבעיות, שמהן יסד השכל יסודותיו לבנות עליהן מה שבנה. ולפעמים ההקדמה שקר, וההצעה מסופקת. והבנין שנבנה עליו ידמה לחומה שיסודה רעוע ורוח בא ומפילה. ולא נתחדשו הלמודים האלה מחכמי אמת. כי מי שאוהב דעת אינו צריך למופתים טבעים מסופקים. ויתאמץ יותר בדרך שקול הדעת שחנן ה' לנו ברחמיו וברוב חסדיו, המלמדנו שרשי היראה בדרך אמת. והיא תכריח את האדם לדעת כי יש אלהים אחד נשגב מכל מחשבה, ולא יפלא ממנו דבר, וכיוצא באלה הדעות האמתיות האלהיות. ומן המושכלות הראשונות יוצאות תולדות שניות, ומן השניות שלישיות, ומן השלישיות רביעיות וכן תמיד. והתולדה מעין אביה באמת ובחוזק. כי האמת יוליד אמת, ובהן תפעל הבינה והשכל. ומקצת הדברים נעזרים מן החושים, שגם הן בכלל הדעת, וכמו שיתבאר היטב במקומו בדברינו על שרש "ידע" גזרותיו ובניניו. ועל דרכי ההשגות האלו צוו התורה והנביאים. כמו (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך", (דהי"א כח, ט) "דע את אלהי אביך". וכל כיוצא בהן בא ביאור נגלה בספרי הקדש. כמו שתראה מדברי הספרים האלו בעז"ה. ואולם נתחדשו דרכי המופתים הטבעיים בין חכמי יון, להלחם בם נגד זדים ופושעים ואנשי משחית, משנאי ה' ומתקוממיו שהביאם השחתתם להכחיש גם המושכלות הראשונות ודרכי המדע הנטועים בנפש האדם. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא",³ וידברו סרה אשר לא יוכלו כַפְּרָהּ. ויבואו אלה האנשים מחכמי יון אשר נקבו בשמות, שהכריחם מדעם לְאַמֵת ולקיים האמת הנטוע בנפש כל אדם, להביא מופתים טבעיים נודעים מן החוש, לְאַמֵת בהן הענינים נעלמים מעיני בשר, ולנצח בהן הכופרים חרשי משחית, שיודו בעל כרחן אל הפנות האמיתיות האלו. ולא הועילו מאומה במעשיהם. כי מי שהגיע רשעתו והתחזקה עד שלא תבוש להכחיש המושכלות הראשונות ושרשי הדעת הנטועות בנפש, כל שכן שתוסיף אומץ לסתור ההקדמות הטבעיות וההצעות הדקות, ובניני השכל הנבנים על פי ההקדמות וההצעות. ועוד כי רוב בני אדם אינם כל כך צחי העיון וזכי הרעיון, להשיג יסודות הטבע החומר והצורה, ומה שבכח⁴ והיוצא מן הכח אל הפועל, עצם ומקרה וכיוצא, וכן שנוי התנועות והפרוד והחלוק וההתערבות והמזגים וכדומה להן, שהן עיקרי ההקדמות למופתי הפלוסופים. ואם לא ישיגו ולא יבינו פרטי הדברים, איך יתבאר להן המופת הבנוי עליהן? ומה שלא יועיל לכל בני אדם רק למעטים וליחידים, איך נוכל לומר שכיוונה אליו ההשגחה העליונה המשגחת על כלל בני אדם ומגמתה להיטיב לכל? אין זה אלא תימה, ודבר שאין הדעת סובלתו.

footnotes: ³ ירמיה ה, יב ⁴ פוטנציאל, יכולת

ולכן אין בדברי הנביאים והחכמים זכר ורמז מכל זה. אבל צוו על הדעת הנטוע בנפש כי ידעו שהיא תוכל ללמד את האדם כל הדברים שבקשו הפילוסופים לבררם במופתים, ועוד דברים לאלפים עניני דעת המסתעפים מן השרשים הראשונים. וכלל כולם תארו "יראת ה'" כמבואר למעלה, ואמרו שהיא ראשית חכמה ויסודה. וזה אמת וכמו שיתבאר. והוכיחו [את] האנשים הפושעים המתקוממים נגד השקול המדעי, ותארום בתאר "משחיתים ובוערים ומנאצים את ה'". כי אין נאצה יותר גדולה מן המכחיש את הידוע. כי הדעת הנפשי דומה לדעת החושים. וכמו שהמכחיש מה שמושג לחוש, הוא רשע ומנאץ, כן המכחיש מה שיכריח עליו הדעת גם הוא מנאץ ומחרף ושונא אמת. ועל זה אמר המשורר האלהי על הפושעים שאמרו (תהלים צד, ז) "לא יראה יה", שהוא נגד שקול הדעת (צז, ח) "בינו בוערים בעם". קראם "בוערים" בעבור הכחישם דרך המדע. וכמו שאמר (צז, ט) "הנוטע אזן הלא ישמע! אם יוצר עין הלא יביט". וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכן אמר הנביא (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל". הנה קרא אותם "משחיתים" בעבור ששנאו דעת המושכלות הראשונות. ולכן אמר "נאצו את קדוש ישראל". וראיה שלפני זה אמר (א, ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע". הנה דבר על כח הדעת והמושכלות הראשונות שהן בטבע נשמת האדם, וכל אדם יודה עליהן. והודיעו הנביאים שהאנשים המשחיתים האלו, נכונו לשפטים גדולים.⁵ (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". והן המינים והאפיקורסים. וביום משפט יִשָׁפְטוּ באף ובחמה גדולה למעלה מן הטבע, כמו שבארנו ענינים נפלאים על זה בספר "רוח חן".⁶ וכמה פרשיות בתורה ובנביאים מעידים על זה, ויתבארו רבים בספרים אלו בעז"ה. ומכל זה תלמד שהדעות האמתיות באלהיות, מקורם מכח הדעת הנטוע בנפש, כולם בדרך אחד ילכו בהכרח המדע, וישתוו בהן כל בני אדם. אין בהם גם אחד יוכל להכחיש המושכל הראשון בטענה של שכל, כי אין דרכים הפוכים לדרכי המדע. נמשך מזה שאינן נכנסים תחת גדר החכמה. ואם [כי] הן יסודות החכמה בלמוד ובעשייה כמו שיתבאר. ולא על החסיד והצדיק רבינו משה ז"ל⁷ תלונתי. כי הוא היה משלומי אמוני ישראל איש חכם ונבון. ולא קבץ דברי פלוסופי יון בספרו, רק להוכיח ולנצח בהן אנשי משחית וכת המינים והאפיקורסים הכופרים בכל. אבל לא למקבלי התורה ולבעלי הלב הטוב אוהבי אמת. כי הם יקוצו בכל מה שחדשו חכמי הגוים בעניניהם האלו. ולא הביא הרב ז"ל מופתי השכל, רק על איזו דעות אלהיות. וכל (הדרכים) [הדברים] אחרים דבר עליהן בדרכי הדעת ואמונת הלב. כדרך שעשו נביאינו וחכמינו ז"ל. ואולם כתבתי זה להסיר מנער חסר-לב המחשבה הרעועה, שיחשוב שדברי הפלוסופים הן הכרחיים לקיום האמונות והדעות בנפש בני האדם. כי לענינים הללו אין האדם צריך לדבר שהוא חוצה לו, אבל ימצא העזר השלם מדעתו. וכל בני אדם שוין בזה לדעת היסודות והשרשים והמחקרים, שכל האמונות והדעות האמתיות מסתעפות מהן ע"י הבינה הנטועה בנפש.

footnotes: ⁵ נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט) ⁶ חכמת שלמה, פרשה יט פסקא ד (עמ' 343) ⁷ רמב"ם

ולברר האמת יותר, נבחנה נא על איזו מן המעלות השכליות נגלו המופתים לרבינו משה ז"ל. ואם יש בתוכם מעלות שכליות הכלולות בחכמה. וחפשתי בכל ספריו ולא מצאתי מופתים בדרכי החקירה והשכל זולתי על שלשה עיקרים. האחד, מציאות השם. והשני, שהוא יחיד ומיוחד. והשלישי, שאינו גוף ולא כח בגוף. כמבואר בראש החלק השני מספרו. ולוא יהי כדבריו שההצעות וההקדמות שהקדים להן הן אמיתיות, ובנין המופת שעליהן חזק ואמיץ. הנה לא עשה מופת להוכיח ענין של חכמה לאמתו נגד הדרך השני שבמציאות. אבל עשה מופת על דברים מדעיים, שלא יצדק הפוך הענין במציאות כלל, וכדרך המופתים הלמודיים שאנו עושין בחכמת המספר וההנדסה ובמהלכי המאורות, שאין בכל אחד מהן הפוך הדרך במציאות, אבל תמורתו שוא ואין וכמו שבארנו בחדר שני. ומלבד זה הנה כל מופתיו בנויות על ההקדמות הלקוחות מדברי אריסטו וחבריו היונים. ומי יודע אם הן כדאין לסמוך עליהם? אולי טעה אריסטו וכיוצא בו ודמה דמיונות כוזבות כמו שטעו זולתו לפניו ולאחריו. ואם הרב ז"ל העיד שאלה ההקדמות בא עליהן המופת, הנה כולנו מחומר קורצנו. ואין לסמוך על עדותו בענינים כאלה שהטעות קרובה, והדמיון לפתח רובץ.

גם ראיתי למפרש ספרו ר' שם טוב ז"ל (על מורה נבוכים, ח"ג פרק נד) שעל ההקדמות שהניח הרב ז"ל ליסודות נאמנות במופתים. כתב בלשון זה: "אין הדבר כן. כי יש מהן הקדמות שהן מושכלות ראשונות. ומהן מסופקות. ומהן כוזבות, בא המופת על סתירתם". עכ"ד. גם אתה ידעת כמה נקל מאד לשכל האנושי שיטעה בציוריו. ומה רבו דברים שבחק השכל האנושי הן מסוג הנמנעות, ובעצמותן הם אמיתיים, לפעמים יעיד החוש על אמתת דבר שכחשו השכל בהקשיו. וכל זה לפי שהן נשגבים מדרכי השכל האנושי. ויותר מזה הנה כל הקדמות הפלוסופים היונים לקוחות מן הטבע הנמצאת בינינו. ומי הגיד להם שהטבע הזאת מחוייבת בעליונים? על דרך משל הרב ז"ל בהקדמה ט' מהקדמותיו הניח שכל גשם שיניע גשם אמנם יניעהו כשיתנועע גם הוא בעת הנעתו ע"כ, ואמרו מפרשי ספרו שאריסטו עשה מופת על אמת ההקדמה הזאת. והרב ז"ל הוליד ממנה מופת על מציאות השם ב"ה [כדלהלן] "כי אנו רואין שהגלגל מתנועע. ואי אפשר שיהיה מניע הגלגל גלגל אחר חוץ ממנו. כי אחר שהוא גשם יתנועע כשיניע, ואם זה הגשם מתנועע ג"כ יניעהו גשם אחר וזה יתנועע ג"כ, וילך מספרם ללא תכלית וזה שקר". והנה השאלה גלויה כי אנו מוצאים שהברזל יתנועע מאבן השואבת. והאבן לא יתנועע. והשיבו מפרשי ספרו כי תנועת הברזל היא מצד צורת הברזל החושקת לאבן לא שהאבן תניע הברזל.

ואני תמה איך נחה שקטה דעתם בזה? כמו כן נוכל לומר שתנועת הגלגל מגלגל אחר חוץ ממנו, לא בפגעו בו להניעו, אך צורת התחתון לחשוק להתנועע תחת העליון בעגול תמיד, והעליון שקט ונח במקומו, ולא ילך מספרם ללא תכלית. (ואם) [ואמנם] לא ראינו צורת חשוק תנועה כזאת בתחתונים. הנה חשוק תנועת הברזל ג"כ לא היינו מאמינים לולי העיד עליו החוש. וכמו שתנוע הברזל תנועה המנגד להקש השכל על תנועה זה, כן יכול להיות מקרה תנועה לגלגל על אופן העגולה. סוף דבר דברי ארס"טו וחבריו היונים בעיני להג הרבה ויגיעת בשר, אינם משמחות הלב ולא מאירים העינים. ויש בהם הבלים והזיות הרבה. אינני פלוסוף ולא חוקר בטבעיות. ולא למדתי ספרי הפלוסופים, כי את כולם ישא רוח. הנך רואה שלא נתבררו מכל המעלות השכליות על דרך המופת זולתי שלש אלה. ונשאר המספר הרב מן המעלות השכליות ופרטיהן, שלא התאמץ הרב לאמתם במופתי השכל בדרכי הפלוסופים. ונזכיר קצתן. השם ב"ה הוא אלהי ישראל, מנהיגם הפלא ופלא. והוא אלהי אלהים לכל העמים מנהיגם בחקות קבועות, כפי מתכנת בריאת שמים וארץ. כמ"ש (דברים ד, יט-כ) "אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח יי' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". ובארנוהו יפה בספר "רוח חן".⁸ השם משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ, מֵבִין יצר המחשבות שומע כל לשון רואה במסתרים, מַשְׁרֶה שכינתו על נביאיו וחסידיו, עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ובכלל זה כל הדברים העליונים שבהן מנהיג עולמו, אם לחסד אם לשבט, אין מספר ואין קץ לדרכיו ולאורחותיו, ואלה השכליות אין חקר למספרם. ואם באנו לבאר כל דרך ודרך במופתים להוכיח ולנצח בהן את הכסילים אשר לא ידעו את ה' ואת דרכיו, ומהרהרים על מדותיו ומלינים על מעשיו, והיו המופתים שכליים כדרך מופתי הפלוסופים, עד שיודה בעל הריב בעל כרחו, ולא יהיה כפעם בפעם לאמר עוד (יחזקאל יח, כה) "לא יתכן דרך אדני'", כמו שאומרים כתות הנלוזים אשר אין אמון בם. וכמו שהזכיר יחזקאל הנביא ע"ה בספרו, בהיותנו עושין כן בשכלינו ובעיון האנושי היה מקום לומר שהשגת המופתים האלו, הם החכמה הגמורה המבארת במופת מה שלמדנו מן השכליות על דרך הקבלה מן התורה. אבל רחוק רחוק כל זה משכל האנושי וידיעתו לבררו. מי ימצא המופת, אין צריך לומר על כולם, אלא אפילו על אחד מהן? כי כל דרכי השם בחכמה. ואין על החכמה מופתים בשכל. כמו שהודעתי למעלה חלון ב'. ואין לנו רק הקבלה הנאמנה מן התורה והחכמים, דרכי פעולת אלהים ומעשיו, חסד ושבט, רחמים ורוגז, וכיוצא במנהגי השם ב"ה. הכל כפי סוד חכמתו העליונה הנעלמת מעין הלב. ועל דרך כלל ידענו ש"כל דרכיו משפט, אֵל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד). כמבואר למעלה חדר ב' ח"ה. לא שנטריח עצמנו למצוא מופתים בשכלנו לדעת סוד החכמה למה ועל מה חקקה כך או כך. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, א) "חוקה חקקתי, גזירות גזרתי אי אתה רשאי להרהר אחריהן", ודבריהם אמת.

footnotes: ⁸ חכמת שלמה, פרשה טו פסקא א עמ' 258

גם בינותי בדברי הר"ם ז"ל ולא מצאתי שהטריח שכלו למצוא מופתים בשכלו על אחת מכל אלה, שהן בכלל המעלות השכליות והדעות האלהיות במנהגיו ובדרכיו ובתואריו. אבל סבב הענינים כולם לדרך אמונה. כמו שתראה בחלק הג' מספרו, כשדבר על ענין ההשגחה והידיעה העליונה, איך העתיק הענין מדרך המדעי וההקש השכלי אל אהל האמונה. ואם ככה קרה לו בכללים, מה יעשה בפרטים, בסוד דרכי ה' ונתיבותיו? שהן כולם נמנעות מדעת השכל האנושי, כי הן ענינים בלתי מוגבלים ולא תקיפם דעת האדם. ולפי שהרב ז"ל דבר צדק ומישרים בכל הדרושים האלהיים, והראה אמונת לבבו וצדקתו הגדולה. כי לא סר ימין ושמאל מכל דברי התורה. ובמקום שקצר יד שכלו לְאַמֵת הדברים במופת, הסתופף בצל תורת משה רבינו ע"ה ונביאי הצדק והחכמים, וְדָרַךְ בדרך שקול הדעת ובשכל טוב, כדרך החכמים והנבונים. לכן אתוכח עמו תוכחת מגולה. אחר שלא מצא המופתים בשכלו ובהתפלספותו במעלות השכליות, ולא יכול להוכיח יושר מצוה מן המצווֹת וחוק מכל החקים הכתובות בתורה ו[יושר] דרך מכל הדרכים שהודיע השם ב"ה למשה, שהוא מנהיג בהן בריותיו במופת השכל, למחות במופתיו אבן הטועים כת הכסילים הלצים והאוילים הדוברים עתק על צדיקו של עולם, לחלוק על המעלות השכליות ומעלות המדות החקים המצווֹת והתורות. א"כ מה מצא ישר בחכמה האנושית ובדרכי מופתיה, שהסכים לתארה בשם "חכמה גמורה", ושממנה דברו כל הנביאים בספריהם, ולתאר דברי התורה בשם "קבלה", לא בתאר חכמה? ומה לי להאריך ולדבר עוד? הלא כתבתי שלשים כי דברי התורה והנביאים וחכמי לב, הן הן ה"חכמה הגמורה". גם הודעתי נאמנה מה הן הדברים שיפול עליהן שם "חכמה". ועוד ידי נטויה להראות גלוי לכל אדם, איך הכתובים כולם שנזכרו בהן לשונות של "חכמה", כולם על יושר המנהגים המקובלים איש מפי איש עד מן השם ב"ה. ושאין גם אחד מכל לשונות של חכמה סובל להיות הנחתו על העיון האנושי והמופת השכלי. ואין עדות נאמנה יותר מעדות הכתובים עצמם, המעידים על יושר הכללים שהנחנו. וקרא זה אל זה ואמר, כולנו דרך אחד לנו לחוקק חקי ההנהגה הישרה. "קראו מעל ספר תורת ה' וראו אחת מהנה לא נעדרה".⁹ ודי בזה:

footnotes: ⁹ זו מליצה ע"פ דברי רמב"ם בסוף הלכות קדוש החודש, סוף פי"ט

עתה תבין שיש ארבעה סוגים בתאר "חכמה". הסוג הראשון נושאי החכמה, השני כח החכמה, השלישי החכמה עצמה, הרביעי החכם. "נושאי החכמה" הם כלל הכחות הנטועות בנפש, שמהן מסתעפים המנהגים כולם שתכללם החכמה. כמבואר בחדר ב' חלון ב'. "כח החכמה" היא כח נטוע בנפש, לקבל חקי החכמה לשמרם ולציירם. "החכמה" עצמה הן החקים הנפלאים העליונים, שחקק אדון הכל ית' לכל מעשיו ומסר תורת האדם לאדם. ו"החכם" הוא שקבל חקי החכמה, ועושה מעשיו על פיהם. והנה "נושאי החכמה" וכח החכמה, נמצאים בכל נפשות בני אדם כמבואר למעלה. ו"החכמה" גם היא נודעת לכל החפץ לקבל אותה, כדרך (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה". וכדרך (דברים ל, יב-יג) "לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים". ויש בכל דור ודור חכמים שמהן נקבל חכמה. ולהיות "חכם" גם זה מסור ביד כל אדם. כמבואר למעלה שנטע השם ב"ה בנו כח למשול על כל הכחות ולהנהיגם כפי החכמה. ומי שהולך ב"חכמה" הוא את נפשו יחַיה, כי החכמה תְחַיֶה נפש. כמו הלחם המחיה את הגוף כמבואר למעלה. וכן נאמר (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלהים". והוא על המפלס דרכיו לעשות הכל כפי חקי השם ב"ה שהן בחכמה. לא על המפלס דרכיו בשכלו ובבינתו, כי לא ימצא דרך החיים לעולם. וכן אמר המלך החכם ברוח הקדש (משלי ח, א) "בני, לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזניך". כלומר הקשב וקבל חקי חכמתי, והן חקי השם ב"ה. וכן לתבונתי הט אזניך, ואע"פי שהן נגד דרכי שכלך ובינתך אינך רשאי להרהר אחריהן. ואל תאמר למה אקבל חקים לא נתבארו לי טעמיהן במופתי השכל, והסותרים דרכי שכלי ובינתי? וטוב יותר שאפלס בעצמי איזו היא דרך ישרה וארח חיים. לכן חתם ואמר (משלי ה, ו) "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע". וזה משל נכבד מאד. המשיל עניני החכמה, לפי שיש בכל א' מהן דבר והפוכו, לשתי ארחות. דרך השקר לארח שאול. ודרך החכמה לארח חיים. והמשיל המחקר השכלי למצוא הדרך הנכון, לפלס ומאזני משפט. כי האדם שוקל בשכלו כמו ששוקל בפלס ובמאזנים. והמשיל החקירה הזאת הקצרה והחלושה, לדורך על מעגלות הנעים והנדים תחת רגליו, שלא יוכל לבטוח בדרכו. והוא תמיד במצוקה פן המעגל כזב. וכן החוקר בעניני החכמה ומפלס בדרכי השכל ימצא כי דרכי שכלו נעים ונדים, ואינו יכול לבטוח עליהן. כי יש רבבות תהפוכות טענות ונצוחים, ומה שיכשר היום יפסול למחר, וככל מה שבארנו למעלה. ומלת "תדע" על דבר המבואר במופת, כמו שיתבאר בשרשו בעז"ה. ועל זה אמר השמר לך פן תפלס בשכלך למצוא ארח חיים דרך החכמה. וזכור כי נעו מעגלותיה ולא תדע לעולם דרך מדרכיה במופת ובבירור:

ובהיות שאין דרכי החכמה מתוַדעים לאדם באמצעות כחות השכל הבינה והדעת הנטועים בו. ומלבד זה רוב דרכי החכמה מנגדים לטבע הנפש, בעבור שציורי הכחות בטבעיהן נוטים לפעולות רעות, כמבואר למעלה חדר ד', נשאר לחקור עתה מה הן האמצעיים והסבות המסבבים שיחפוץ האדם להשתמש בכח החכמה הנטוע בו, לאסוף בה חקי חכמת השם ב"ה? ואם האדם חושק ללמוד הענינים האחרים שיפול עליהן שם דבר "חכמה". והן ידיעת מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ, ידיעת החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה שרמזנו עליהם בחדר השני, אין זה מן הפלא. כי לפי שהן מתבארים לבינת האדם ולדעתו, גם אינן מנגדים לטבע הנפש, לפי שאין המנהגים מסתעפים מהן, וכן נותנים חן וכבוד לבעליהן בעיני הבריות, גם כסף גם זהב ירבו למתעסקים בהם; הנה מטבע השכל והבינה לחשוק לדעתם וילוה עמהם כח הגבהות והכבוד הנטועים בנפש. ואחריהם כח התאוה והחמדה לאסוף ולכנוס. וכולם יעזרו לעורר חפץ האדם ללמדם ולדעתם. וכל זה לא יתכן בחכמת הנפש שמסתעפים מהן המנהגים שאינן מושגים לשכל ולבינה. ובעליהן שנואים ללצים ולכסילים ולאוילים שהן רוב ההמון. ואינן מביאין עושר והון בטבע. ואם כן נשאל האם נטוע בנפש כח ידוע, שבהצטיירו בלב ימשול על כלל הכחות הנפשיות המנגדות לחכמה ויעורר כח החפץ הנטוע בה, לחפוץ ללמוד דרכי החכמה ולהרגיל כלל הכחות שלא יסורו ממשמעתה וינהגו בדרכיה? ואילו יהיה כח כזה בנפש האדם, אז יקל עליו להכריע כל כחות נפשו אל החכמה באמצעות הכח הפרטי הזה המושל על כולם. ואם תצייר שגם הכח הפרטי הזה מנגד אל החכמה, בכל זה לא תכבד עליו העבודה. כי אז לא יצטרך רק לתקן הכח הפרטי הזה לבדו. וישכיל ויתבונן תמיד להדריכו בדרך אמת ולהשותו עם דרך החכמה. ובהשלימו לעשות כן אז ימשול הכח הזה על כלל הכחות הנפשיות, ופתאום ינהלם וינהיגם כפי דרכי החכמה בכל דבר ודבר. והתשובה אם תהיה חוֹפֵשׂ כל בית הנפש, לא תמצא בכל כחותיה גם אחד שבידו העוז והגבורה למשול על שאר הכחות. ונשים לדוגמא כח הענוה הנפלא והנאדר, שנשתבח בו אדון הנביאים משה רבינו ע"ה. שאם היה בכחה למשול על הכל, לא היינו צריכין עוד לשום דבר, זולתי להשכיל ולהתבונן ברוחנו ולעדור בכל לב למצוא וליסד בנפשינו כח הענוה כפי שחקקה החכמה. וללכת אל חכמים לשמוע דברי בינה ושכל טוב, המעירים חפץ הרוח שיתלבש בענוה. ולהתחנן מה' יוצר הנפש ב"ה, שיגמור בעדינו להוציא הציור הנכבד הזה מן הכח אל הפועל הגמור. ובהיותנו מוצאים ציורו, כבר יגיע לנו כל צרכינו באמצעותו, להכריח הכחות בכללן שתתנהגנה בחכמה. אבל כל זה נמנע מחק הכח הפרטי. כי גם הציור הטוב בהמשלו בנפש, לא ימשול רק על הכח השני המנגד אליו לא יותר. כאילו תאמר שבהמשל ציור הענוה יחליש כח הגאוה בנפש, אבל לא תחלושנה בעבור כן כחות הסביאה והזוללות וחמדת הנשים וכיוצא בהן. וכמו שהמשלנו הענוה והודענו שהיא לבדה לא תמשול בציורה על כלל הכחות. כן נוהג הענין בכל הכחות. שאין גם אחד מהן מושל בכללות הנפש. וא"כ עלינו לחקור על הסיבה המעירה רוח החפץ אל החכמה.

ואולם שורש דבר זה וסודו, מפורש בתורה ובספרי נביאי האמת והודיעונו התורה והנביאים כי יש בנפשנו כח ידוע, שבהגלותו הגלות גמורה, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות כולם, ויעיר חפץ האדם לאסוף בכח חכמתו החכמה, ולהשתמש בכח שכלו ובינתו ומדעו בדרכי החכמה ולהרגיל כל כחותיו שתעשינה כפי החכמה שלמד. והכח הזה הוא כח היראה הנטוע בנפש, וגם הוא אחד מנושאי החכמה, כי יש בו דבר והפוכו, והוא כח העזות. והנה כל אחד מן הכחות הנפשיות מתפשט לכמה ענינים. כאלו תאמר כח התאוה יתפשט לענינים רבים. יתאו לאכול ולשתות. יתאו לקבץ הון ועושר. יתאו להרבות נשים. וכן לענין הטובה. וכן כח היראה מתפשט לענפים רבים. האדם יירא מאויבו. יירא מחיה רעה, ממות וממשכלת. יירא מבעלי הזרוע ומן הרשעים. וכן יראת הכבוד. יירא מאנשי המעלה המלכים והרוזנים. יירא את החכמים ואנשי השם. יירא אביו ואמו ומי שגדול ממנו בשנים. ומי שהוא עז פנים נוהג להפך. אבל סעיף אחד יש בכח היראה, שהוא מסוג המדעות שאין לצייר הפוכו כלל, וכדרך שבארנו בחדר שני, והסעיף הזה הוא יראת השם ב"ה. ויראת השם הוא על דרכים שתים. האחד לירוא מפחד מוסריו ומשפטיו עוזו אפו וזעמו. והשני לירוא יראת הכבוד כי רם ה' ונשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים, רב ושליט מראש עד סוף. ושתי היראות נטועות בשקול הדעת. כי מציאות השם אחדותו רוממותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, תכריע עליהן דעתו של אדם. כמו שיתבאר בדברנו על שרש "ידע" וגזרותיו בעז"ה. ועוד נודע בידיעת החוש לשבטי ישראל יחד. כי בעיניהם ראו במצרים, על הים ובמדבר את מעשה ה' הגדול והנורא ונודע להם כי הוא לבדו יכול על כל היכולות, ושהוא ב"ה משגיח ממכון שבתו להטיב לטובים ולישרים ולשלם לעושי הרשעה כרשעתן. כדרך (דברים ד, לה) "אתה הראית לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ולכן בעבור כבודו וגדלו המרומם על כל תהלה, אנו צריכין ליראה אותו יראת הכבוד והרוממות. ובעבור משפטיו ודינו שהן גדולים עד אין חקר, אנו צריכים ליראה ממנו יראת העונש והפחד. והכל בדרך המדע לפי שאין בכח האדם למצוא דרך הפוך בענין זה, כמו שאמרנו בחדר שני. ומטעם זה כנו כתבי הקדש תעלומות הסודות העליונות "מעשה בראשית ומעשה מרכבה". ועל דרך כלל כל הנכלל בכבוד השם תהלתו ותפארתו במליצת יראת ה', וכמו שבארנו בחדר זה חלון ג'. וכתובה המליצה הזאת תמיד אצל הגדולות והתהלות. כמו (תהלים פט, ח) "אֵל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו". כי בהיותו מרומם על סוד קדושים רבה, על כן הוא נורא. וכן (שמות טו, יא) "מי כמכה באלים יי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא". כי בהיותו אל אלים ועושה נפלאות למעלה משקול דעת האדם, על כן הוא נורא תהלות וכן הרבה. ולפי שהסעיף הזה המסתעף מכח היראה הנטוע בנו, תכריעהו שקול דעתו של אדם.

הנה מי שדעתו דעת אדם, כבר הוא מוכרח מנפשו להשתמש בכח יראתו בענין זה, ר"ל יראת השם ב"ה. ואע"פי שאיננו משתמש בו לענינים אחרים. על דרך משל שאינו ירא לרדת יַמים, ללכת במלחמה, או שאר הסכנות, לפי שנפשו משתמש בכח האומץ שגם היא הפוכה מכח היראה; לא יוכל לעשות כן נגד השם ב"ה. היעמוד לבו התחזקנה ידיו להתקומם נגד דבריו ומשפטיו ית', ודעתו תנצחהו על היראה? ואע"פי שיש בנפש כח העזות ההפוכה מכח היראה. הנה המשתמש בעזות בסעיף זה מן היראה, נתן אות ומופת על עצמו שמרוב רשעתו וסכלותו, מלבד שהשחית דרכי נפשו גם השחית דעתו, וכמעט בטל ממנו צורת האדם. כי דעת המושכלות הראשונות היא עצם צורת האדם. וכפי רוב התנגדותו להן, כן רוב הֶשְׁחֵת הצורה. ומתואר "איש משחית מנאץ השם" וכיוצא בזה וכמבואר למעלה. אבל מי שצורתו בקרבו שלמה, בהכרח הדעת יודה על סעיף זה מן היראה, זולתי על דרך השכחה והעצלה. כי המושכלות הראשונות ואם הם נטועים בכל הנפשות על דרך אחת, הנה הם במקצתן כשכוחות, ובעל הנפש לא התעורר עליהם מעולם. ואם לא הצטיירו בדעתו אי אפשר שיוליד מהן תולדות הבינה. על דרך משל מושכל ראשון שאין הר בלא בקעה וכמו שאמרנו למעלה. ויש בני אדם שבאו בימים ולא התעוררו על מושכל זה. וכן יקרה במושכלות הראשונות שהן יסודות ליראת ה' שיתבארו במקומם בעז"ה. אפשר שלא יתעוררו במקצת הנפשות, ואז לא תצאנה מהן התולדות הדומות לאביהן באמת ובאמונה, להכריע בקרבם מדת היראה. ואולם השם ב"ה לפי שהוא רב חסד וחפץ חיים, לכן מלבד שנטע בנו ציורי המושכלות הראשונות, גם חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח באמצעות השכחה, ותכן עלילות מחוץ לנפש האדם המזכירים את הנפש ומקיצים אותה מתרדמתה. ואין פה המקום לבאר ענין זה בארוכה, כי במקומו יתבאר בעז"ה על נכון, ואין הכונה בחדר זה רק לבאר שהכח הזה הוא המעיר חפץ האדם לקבל החכמה ולהרגיל עצמו לעשות מעשיו בחכמה. כי בהיות האדם מוכרח מדעתו לירוא את ה', תכריחנו היראה להשתמש בכח חכמתו לאסוף בו חקי השם ב"ה, ולא יהיה נזור אחור בעבור שאין שכלו ובינתו משיגים דרכי החכמה במופתים גם במנגדים לדרכיה. כי לפי שהוא יודע שהוא ב"ה יוצר הנפשות, וכח השכל והבינה שבו, ממנו ית' נאצלו. ידמה הדבר לחומר וליוצרו כמו שאמר הנביא (ישעיה מה, ט) "הוי רב את יוצרו וגו' היאמר חומר ליוצרו מה תעשה?". וכן (שם כט, טז) "ויֵצר אמר ליוצרו לא הבין". והוא נגד שקול הדעת. כי דעת האדם תִּכָּלֵם כלימה גדולה על מחשבת און כזה. ובינת הירא תסתתר מהתבונן, בהוָדע לו כי אין חקר לתבונתו ית', ובינת האדם קצרה וצרה. וכן לא יסוג אחור מן החכמה, בעבור שדרכי ציורי הנפש הפוכים מדרכיה כי לא בעבור שהן מבקשים בשקוציהם ובגלוליהם יאמן שהולכים על דרך ישר ושעושים בחכמה. כי בהאמינו זאת, הרי הוא חולק על השקול המדעי, המורה באמת שהוא ב"ה לבדו יוכל להודיע מה הן דרכי החכמה, ומהו סכלות ורֶשע. והדבר דומה לנזור אחור בעבור שכלו ובינתו. כי גם שניהם מתקוממים ומנאצים השם ב"ה.

ואם הנזירה בעבור תוקף היצר והכרח טבע הנפש, ויודע גם הוא כי לא טוב הוא עושה, אך שאין בכחו לעמוד נגד טבע ציורי נפשו, גם לזה תועיל יראת (השם) [העונש] לבדה, הן שתביאהו לעזוב הנאת רגע והנאת העולם החולף, בעבור פחדו מן האף והחימה פן יחרה אף ה' בו. ומי יודע משקל העונשים? הן שישתמר מחטוא בעבור כבוד השם ומוראו גדלו וכבודו. וזה כל אדם, ויתחלפו ברב ובמעט. יש יירא יראת העונש, ויש יירא יראת הכבוד והרוממות. יש שיראתו מיוסדת על יסודות רבים. ויש חלוש ממנו. הכל כפי רוב הדעת והבינה והשכל, שהן יסודות היראה הטהורה. וכפי גודל היראה כן רוב החכמה, כי אין קץ לחכמה. והירא באמת אוסֵף תמיד חקי השם ונותן כל לבו עליה. וכן לעניין השמירה והעשייה. ומי שאין יראתו רחבה כל כך, מקצר בתלמוד ובמעשה. והדבר סובב והולך בין בני האדם, הן בפרטים הרבים שיש ביראת העונש, הן בפרטים הרבים שיש ביראת הכבוד והרוממות. כי היראה בנויה לתלפיות, תלויין עליה כל שלטי הגבורים. הצדיקים והחכמים והחסידים והנבונים והיודעים, לכולם יִוָסֵד בנפשם יסוד היראה. היא ראשית כל חכמה ותכלית החכמה לבני אדם. וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שחכמת הנפש בזויה לאוילים ולכסילים לרשעים וללצים, והם בוזים החכמים, מתלוצצים ומלעיגים עליהן. כי יראת ה' שהתחזקה בנפש, תקטין מעלת הנלוזים והכופרים, וידמו בעיניה כמו החיות והבהמות והשרץ השורץ, שלא תחוש על אהבתם או על שנאתם, כדרך (ישעה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?". וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שאין החכמה מביאה הון ועושר לבעליה בטבע, כדרך שאר החכמות הלמודיות ומלאכת מעשה. כי הירא את ה' ימאס בכל אשר תחת השמש, ביודעו שאין יתרון בהם. ולא יעבור את פי ה' קטנה או גדולה בעבור כל אלה.

סוף דבר הסעיף הזה מכח היראה הנטוע בנו, ר"ל חלק ממנה המתפשט ביראת ה' שהוא חלק מדעי כמבואר היא יסוד כל חכמה. והשוכח יראת ה' ואין צריך לומר המעיז פניו נגד הסעיף הזה, בידוע שטבע נפשו תכריחנו למאס החכמה ולבזותה ולא יקבלנה כלל, וכל שכן שלא ינהג בדרכיה. והנלוז מן החכמה מתועב אל השם ב"ה, ונוחל שוא ותהו. ועל זה שנינו (אבות, ה) "ועז פנים לגיהנם". ושנה ר"א בן עזריה (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וברוך שבחר בחכמינו שדברו בלשון קצרה הכולל ענינים רחבים! ובפרושי למסכת אבות פרשתי הענין יפה בעז"ה.¹ ויש להמשיל כח היראה לבית אוצר שאוספין בתוכו הסחורות היקרות, כל חפצים ומעדנים, וכולם שמורים בתוכו. ואם אין בית ומקצוע להניח בהן החפצים אין כלום. ואי אפשר שיסחר נעדר הבית והמקום, בשום מסחר. וכן היראה אוצר החכמה כלה. ומי שבית נפשו פתוחה ביראת ה', יוכל לאסוף כל קבוצת החכמה ולשמרם באוצר נפשו, ולהסתפק ממה שאסף כראוי. ואם אין בנפשו אוצר היראה, אין בה מקום להניח בו חכמה. ואם אין מאסף חכמה בנפש, לא יוכל להסתפק וליהנות מחכמה. והמשל הזה קדש הוא. כי הנביאים ע"ה המשילוה כן ברוח הקדש שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת יי' היא אוצרו", ויתבאר בבית השני בעז"ה. ואמר (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", ויתבאר במקומו. ואמר (שם טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". (שם ט, י) "תחלת חכמה יראת יי'". (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יי'". וכיוצא באלו שיתבארו כולם בעז"ה. ואמר (משלי יט, כג) "יראת יי' לחיים". ואמר (שם יד, כז) "יראת יי' מקור חיים". ולא באתי הנה לפרש הפסוקים שנזכר בהם לשון "יראה". כי הכונה לבד לבאר בבית זה הכתובים שנמצא בהן לשון "חכמה". ושרשי וגזרות "יראה" יתבארו במקומם בדברנו בעז"ה על שרש "ירא" גזרותיו ובניניו.

footnotes: ¹ יין לבנון, פ"ג משנה יז (מהד' תשס"ג עמ' 252)

אבל חפצתי לבאר פה בקצרה, שהערת חפץ האדם לבקש חכמה ולהתנהג בדרכיה, הכל באמצעות יראת ה'. ובתורה מפורש הדבר, כי תקדים היראה לכל התורה כולה שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", להורות כי יראת ה' יסוד הכל. והירא ילך בדרכי השם שהן דרכי החכמה. וההולך בדרכיו יאהבנו. והאוהב השם ב"ה יעבדנו בכל לב ובכל נפש. וכמו שבארנו בספר "רוח חן"² דברים ברורים למבין. אחר כן הודיע כי נקל לאדם שישתמש בכח היראה הנטוע בו לירוא את השם ב"ה. לפי שהדעת תכריחנו עליו, הן יראת הכבוד והרוממות, הן יראת משפטיו ועונשיו. ועל הראשון אמר (דברים י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", כלומר השקול המדעי ידע זאת. שהוא ב"ה נורא ועליון רב ושליט על העליונים והתחתונים. ועל השני אמר (דברים יא, ב-ז) "וידעתם היום וגו' ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וגו' ואשר עשה לחיל מצרים וגו' ואשר עשה לכם במדבר וגו' ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' כי עיניכם הרואות" וגו'. כלומר יראת עונשיו אתם יודעים בידיעת החוש, שהוא משלם טוב לטובים ונפרע מן הרשעים. ומי שאין בו אחת משני מיני יראה אלו, לא יחכם לעולם. ואם הוא בזדון הרי זה מִכַּת המנאצים והכופרים המשחיתים הדעת. ואם הוא בשכחה, הוא מִכַּת משוקעי התאוה הבוערים והנבערים מדעת המושכלות הראשונות שנאמר עליהן (תהלים צב, ז) "איש בער לא ידע". ואמר (ישעיה ה, יב) "והיה כנור וגו' וחליל וגו' ואת פעל יי' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו". ואמר בעונש המגיעם (ה, יג) "לכן גלה עמי מבלי דעת".

footnotes: ² חכמת שלמה, פרשה א פסקא ד (עמ' 36)

ומי שיש בו אחת משתי מיני היראות האלו וכל שכן שתיהן, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות הנפשיות שמסתעפים מהן המנהגים בכללם, בין יבין בין לא יבין, או שהוא מנגד לשכלו ולבינתו ומנגד לטבע יצר הלב, ולא יכבד עבורו ולא ישיג על ידו הון וחיל. בכל זאת יכבוש יצרו במעדר רוחו ובהסכמת הלב, בהיותם מלובשים ומושלים ביראת ה'. ויעשה הכל כפי חכמת השם, ויעשה גבולים לכחותיו כפי שגבלה להן החכמה במועצותיה. ויהיה בכל עניניו ומנהגיו כעִוֵר הנשען על הפקח. כן יבטח באלהיו לעשות כאשר צוהו בכל כחו:

ודע כי בספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה שרש "יסר" ושרש "יכח" בכל כלליהן ופרטיהן. אבל פה הכרח הענין מאלצני לבאר בקצרה פירוש שרש "יסר". כי נמצא בלשון הקדש שרש קרוב לו. והוא שרש "אסר". ושתיהן על ההקשרה. וחפשתי ומצאתי שכל הנכתבין באל"ף הן על קשירת הגוף, לא בעבור כחות הנפש. וכל שהן ביו"ד הן על הקשר כחות הנפש בעבור הנפש. והדברים דומים. שכמו שיאסור האדם חבירו בחבל ובברזל שלא יפרוץ ללכת מהלאה מבית האסורים. כן הקשר כחות הנפש שלא יפרצו לעבור הגבולים הראוים. כי בארנו שנטועים בכל נפש הכחות והפוכי-הכחות. והבחירה ביד האדם לנהוג באיזו שירצה. ולפי שיצר הלב רע וחפץ להשתמש ולהתיר הכח הנוטה לרע, הנה החפץ בחכמה צריך לקשור וליסר כח זה ולא יתירנו כחפצו, אבל ישתמש בכח שתלוי עליו מִפְעָל כפי החכמה. וכן בארנו שאין בטבע הנפש גבולים לכחות האדם. והכח הטוב בהשתמשו בו יהיה השמוש במשקל כפי שקצבה לו החכמה. ולפי שבטבעו להתפשט יותר לצאת חוץ מגבולו צריך שיאסרנו כפי הגבול שהוגבל לו במדת החכמה. וזהו ענין המוסר הנזכר בספרי הקדש, אין יוצא מכלל זה. כולם על מאסר הכחות הנפשיות הנוטות לרעה, שלא יפרוצו פרץ בנפש לצאת ולפעול פעולות. ועל מאסר הכחות הנוטות לטובה שלא יתפשטו מהלאה [ל]גבולי החכמה שגבלה השמוש בהן בכל ענין וענין. ויש מוסר עונש ויש מוסר השכל כמבואר בספר הנ"ל. והנה היראה היא המוסר ר"ל מוסר השכל. כמו שתבין ממה שבארנו שהמשתמש בכח היראה לירוא את השם, אוסר כל כחותיו להנהיגם כפי החכמה, וכמו שאמר על זה (משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". ואמר (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך". כי הראה להם יראתו וכבודו שיקבלו מוסר השכל ביראת ה', ויתבאר במקומו בעז"ה. ורמזתי על ענין זה פה, להבינך למה הקפידה התורה מאד בכל מצות והאזהרות הנכללים בכח היראה. כי חייבה מיתה לאיש מקלה אביו ואמו, ולמכה, ומקלל אותם. כמו שנאמר (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם שם טו) "ומכה אביו ואמו מות יומת". והמכה והמקלל הוא עז פנים שהוא הדרך ההפוך מן היראה. שנאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא יכנס בדבריו ולא יסתור דבריו". ואין צריך לומר מחלל ומקלל, מקלה ומכה וכיוצא. כי גם מי שאינו נוהג בהן מורא, נכון לצלע.¹ ואמרו ז"ל (קידושין ל, ב) "הִשְׁוָה מוראם למורא המקום ב"ה שנאמר (דברים י, כ) 'את יי' אלהיך תירא'". וכל זה לפי שכח היראה יסוד חיי הנשמה. והמשחית כח היראה עושה הכנה בנפשו להיות מִכַּת המשחיתים מנאצי השם ב"ה כי יגיע באחרית להיות עז פנים ביראת השם ב"ה. וכן צותה התורה (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".² לקבוע בלבנו יראת כבוד מפני מי שגדול ממנו בחכמה או בשנים. וכן חייבה מיתה לזקן ממרא, לפי שהעיז פניו נגד השופטים העליונים היושבים בבית ה'. וזה קרוב להיות עז פנים גם נגד התורה, כשידמה בעיניו שהם הפוכים מדרכי השכל והבינה. וקדמוננו ז"ל אמרו (קידושין לא, א) "מי שאינו מכבד אבותיו, אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם צערוני". ואל תפלא על דבריהם לומר מי שאינו מכבד אבותיו עובר על מצות השם ב"ה שצוה לכבדם. ומה צער נוכל לגלגל יותר מההעברה על מצותיו, כדרך (איוב לה, ו) "אם חטאת מה תפעל בו?". ועוד לשון "אילו דרתי ביניהם" אין לו פירוש. כי הוא ב"ה את השמים ואת הארץ הוא מלא. כי תדע שיראת אבות הוא בשקול דעת כל אדם. כי הולידוהו וגדלוהו, וכמה טורח סבלו עבור הבנים והם זקנים ממנו. ואין כפיות טובה יותר גדולה ועזות פנים ממי שמקלה ומחלל כבוד אבותיו. והעושה כן נותן מופת שהוא ממשוחתי³ הדעת. ואין כן העובר על מצות השם ב"ה. כי אולי שוכח גדלו וכבודו בעת העבירה. וכן העונשים שיחולו על הפושעים הם כנשכחים ממנו בהתגברות יצר הלב, אבל עז הפנים ואיש משחית, אע"פי שזוכר כבוד השם וגדלו ומצוייר על לוח לבו, איננו ירא אלהים. כי השחית כח יראתו, והגביר כח העזות ואין לו תקנה. ועל זה אמרו מי שאינו מכבד אבותיו, ואע"פי שיראתם חרותה בטבע כל נפש, אומר הקב"ה אילו דרתי ביניהם, כלומר שהיו בעלי הרוח לחשוב בכבודי וגדלי, ג"כ היו מצערים אותי כביכול לעבור על מצותי ותורתי, לפי שהן עזי פנים ומִכַּת המשחיתים דעתם בזדון. ויפה עשיתי שלא שפכתי רוחי עליהן להורותם כבודי ותהלתי. וכן תמצא במתן תורה שפחדו ישראל מן האש והלפידים, ונאמר (שמות כ, יז) "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". פירוש אל תפחדו מן המראות הנוראות שאתם רואים, ואל תדמו פן תמותו. כי רחום וחנון ה', וחפץ להטיב עמכם. ואולם השמיעכם את קולו והראה אתכם כבודו וגדלו כדי שתגיע יראת רוממותו בנפשכם. וכן הראכם את אשו הגדולה והלפידים והקולות, כדי שתגיע יראת משפטיו ודיניו בנפשכם. ותדעו כי העובר על דבריו תאכלהו אש. ובהיות בכם יראת השם תלמדו חכמה ותתנהגו בדרכיו. ואם לא, אי אפשר שתקבלו דבריו וכל שכן שאי אפשר שתנהגו כאשר חפץ אלהים. ומלת "פניכם" על פני הנפש כמו שיבואר במקומו. ולכן אמר "לבלתי תחטאו". וכאשר יַגִיעֵנוּ צורנו לפרש שרשי "מוסר ותוכחה", אבאר הכל ברחבה בעז"ה:

footnotes: ¹ מליצה ע"פ תהלים לח, יח ² סוף הפסוק "ויראת מאלהיך אני ה'" כלומר קיום "והדרת פני זקן" יביא לזה ³ מושחת

ודע כי בינותי בספרי הקדש, ומצאתי הבדל בין לשונות של יראה, ר"ל בין אותן שהניחו כתבי הקדש על יראה של כבוד ושל רוממות, ובין אותן שהניחו על יראת עונש ותוכחה. וביודעך כלל זה, בנקל תבחין בכל המקומות שכתובים אחת מלשונות של יראה, מאיזה מין יראה הם מדברים. כל מקום שנסמך תיבת "את" "אותו" "אותך" וכיוצא אל לשון של יראה, בין מלפניו בין מלאחריו, כולם על יראת כבוד ורוממות. כמו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". צוה שנירא אותו יראת כבוד ורוממות, כמו שהקדים (שם י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים" וגו'. ועל כן הקשו בתלמוד (עיין סנהדרין נו, א) אצל מברך השם ואמרו אזהרתו (שמות כב, כו) "אלהים לא תקלל", ואימא דפריש?. פירוש (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם יי'" פירושו שבטא השם בשפתיו כמו (במדבר א, יז) "אשר נקבו בשמות". ועל זה יתחייב מיתה. ואזהרתו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". ולא הביא מקראות הכתובים בתורת כהנים (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך". שכל שבא אחריהם מ"ם הם יראת עונש. כלומר ירא מן העונש הבא מן השם ב"ה על העוברים, ועדיין לא ידענו שהמפרש השם ראוי לעונש. ולכן הביאו מקרא (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא" שהוא מצות עשה לירוא כבודו ורוממותו. והמפרש השם ממעט בכבודו ית', שהרי אין דרך ארץ לפרש שם מלך בשר ודם בפניו, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכן (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את יי'". (דברים ד, י) "ליראה אותי כל הימים". והדומים להם הסמוכים אל "את" "אותי" "אותך" בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת כבוד ורוממות. וכל לשון יראה הסמוך אל מ"ם בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת פחד ועונש וצרה. כמו (תהלים קיט, קכ) "וממשפטיך יראתי". (תהלים לג, ח) "ייראו מיי' כל הארץ". כי קודם זה אמר (לג, ז) "כונס כנד מי הים, נותן באוצרות תהומות". והוא אמרו ית' (בראשית א, ט) "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" וגו'. ולפני זה היו מכסים כל הארץ. ובידו ית' להחזיר המים על כל הארץ כבתחלה, אם יעברו בני אדם על חקיו ומצותיו להענישם. ולכן הזהיר "ייראו מיי'" וגו' כלומר תפחדו ותיראו ממשפטיו ודינו שלא יביא עליכם מי הים. ועל כן אמר (תהלים לג, ט) "כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד". ואין זה כפל ענין במלות שונות כדעת המפרשים ז"ל, אך "ויהי" על הקוות המים אל מקום אחד. כמו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א, ט) "ויהי כן". גם הוא מקיים ומעמֵד ההויה הזאת בכל רגע, ואם חפץ יוכל לבטל מעמדן ולהשיבם על פני ארץ. ועל זה "הוא צוה ויעמוד". כי מי שבכחו צוה על הוית הדבר, הוא המקיימו בכל עת. ולכן ראוי לכם שתיראו ותגורו מפניו. וכן (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך", (דברים כח, י) "ויראו ממך". והדומים להם כולם על יראת פחד ועונש. הנה רמזתי בקצרה על כלל זה. מפני שנצטרך אליו בפירוש לשונות של "חכמה". ועיקר מקומו בדברנו על שרש "ירא" בעז"ה. כי אז נְוַסֵד כללים רבים להבין על ידיהן המליצות הקדושות, ונרחיבה לדבר בעניניהן ולפרש כל הכתובים שיש בהן לשונות של "יראה". וממה שדברנו יתבאר לך, כי יראת ה' יסוד לחכמה. וכמו בית אוצר להכניס בו מאסף החכמה וההנהגה כפי החכמה. ודי בזה.

ולכן הַסָר מחקות השם ואינו הולך בדרכיו, [זה] בעבור שנדמה בעיניו שאינן בחכמה. והציור הרע הזה מצטייר בו בעבור האמינו שהחכמה נטועה בטבע נפשו, ושאינו צריך להביאה אל הנפש מחוצה לה. אבל מדמה שכל כחות נפשו עושות בחכמה. על דרך משל אם תתעורר בו מדת הגאוה, יחשוב שכן דרך חכמה, והשכל והבינה שבנפש מטבעם לחזק המחשבה, ולהמתיק הציור הרע אל הנפש וליסדהו למנהג של חכמה, ויעשה מעשה גאה וגאון. כי בהתעורר כח השכל והבינה ע"י אחת מן הכחות הנוטות לרעה, יפעלו גם המה רעה וישלימו חפצי הכחות. כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ה') בארוכה. וכן הכעס והנקימה והשנאה וכיוצא בכל הכחות הנפשיות. המתעוררים בטבע הנפש שמהן מסתעפים המעשים המגונים, יחשוב על כולם שהן טובים ונוהגים בחכמה. וכן בכל התאוות והחמדות הרעות הנתלות מן הכחות הפועלות בגויה, יחשוב ג"כ שהן עושות בחכמה. ולא יאמין שדרך החכמה הפוך מדרך יצר הלב, ושמדרכי החכמה הישרה הוא כבישות הכחות האלו, והגביל אותם בגבולים קצובים וידועים, עד שלא תצאנה מהלאה לאותן הגבולים שגבלה החכמה במועצותיה. ולא ישים על לבו כי החקים הישרים האלו נשגבות מן החפץ המוטבע בנפש. ושהן ענינים אלהיים שקולים בפלס חכמתו ית' שאין לה קץ ותכלה, כי אין יראת אלהים ופחדו לנגד עיניו. הנה מי שזה דרכו, עונו גדול מנשוא כי הוא מִכַּת המשחיתים המכחישים בזדון המושכלות הראשונות הנטועות בטבע הנפש. וכמבואר למעלה (חלון ז') ומנאץ נאצה גדולה. ו[הוא] רע מן הפתי מן הלץ ומן הכסיל. כי הנחת התוארים האלו על עוברי עבירה מהעדר ידיעה, או בזדון מתוקף היצר וכיוצא בזה. אבל זה המכחיש האמת בזדון הלב ומגאות נפשו, מתואר בספרי הקדש בתואר "חכם בעיניו". פירוש: בעיני נפשו הוא חכם, לא בעיני החכמים, ואין צריך לומר לפני השם ב"ה. וזה אות שהוא מִכַּת המשחיתים המגדילים עצמם והמתקוממים נגד השם ב"ה. וגם בהם יש כתות רבות. קצתם נפלו במהמורות אלו מפני רוב התאוה וְהֶשְׁחֵת הדעת. שמרוב השתקעם בדברים המגונים וְהִדָבֵק לבם בדרכי שוא והבל, אין בכחם לצייר שום ציור אמתי המנגד לדרכי השחתתם. והגאוה המושלת בקרבם תחזק לבם לדבר אולת גדולה כזאת שמנהגם יותר בחכמה ובדרך הגון, מדרכי החכמים הגדולים בעלי השתי תורות אשר עמדו בסוד ה'. וקצתן נפלו בפחת גדולה יותר. והם אלו שהן בטבע בעלי כח השכל והבינה הערמה והתחבולה, חקרי לב בחכמות טבעיות ולמודיות ובכל מלאכת מעשה, וממציאים תחבולות בכל דבר ודבר, ומבינים החִדוֹת והמליצות שמשתמשים בהם ההמון מבני אדם, והתגאו בשכלם ובבינתם עד להשחת. כי בהיותם תחלה חכמים בעיניהם, הנה נעשו שכלם ובינתם משרתים ועבדים ליצר לבם הזונה. והשיאה אותם גובה לבם, לחשוב מחשבות רע על ה' ועל מעשיו. התאמרו פועלי און¹ להוכיח במופתי השכל והבינה בִּטוּלִים על כל הדברים הנכללים ביראת ה' שבארנו למעלה, ולהראות שהנביאים והחכמים מתעתעים ושאין בהם ממש.

footnotes: ¹ ע"פ תהלים צד, ד

והן הן כתות המינים והאפיקורסים ימח שמם מספר חיים. והן הרשעים הגמורים שחברו ספרי מינות והגזימו בדבריהם לבטל השרשים הגדולים הנטועים בדעת האדם. הן אנשי משחית שהשחיתו נפשות רבות חלושי השכל והבינה, והדיחום מיראת ה' ומחכמה. כי אלו החלושים ראו דבריהם ולשונם המדברת גדולות בכל הלמודיות ובכל מלאכת מעשה, ותמהו על רחב לבם ועל צחות שכלם ובינתם ודרכי הראיות והטענות שהמציאות לחלוק בהן על שרשי התורה ויראת ה'. ויאמינו החלושים האלו שכמו שידם רב להם לדבר בכל חכמה ובכל לשון, ולהרכיב הרכבות רבות בשכל וְהֶקֵשִׁים ונצוחים, כן האמת אתם ושראויים לסמוך עליהם להאמין בכל אשר יאמינו, ולהרחיק כל מה שהרחיקו. ולא ידעו שהיו המשחיתים האלו בטבע בעלי כח השכל ובעלי כח הבינה. אבל דרכי שכלם ובינתם מאפס ותוהו נחשבו. כי דָרְכוּ בארח שקר, בהיות הכחות היקרות האלו שבנפשם, תועות והולכות אחרי דרכי הכחות המתגלות בטבע הנפש הנוטות כולם לרעה. והם משתמשים בשכל ובבינה להשלים התאוה והרשעה והאון. והם המתוארים בספרי הקדש "נבון נגד פניו". ולרבים "נבונים נגד פניהם". כלומר נגד פני נפשם המצייר רע בכל ענין; וכחותיהם מושלים כפי טבעיהן. ושכלם ובינתם בונים ומרכיבים על הציורים הרעים שהם נגד פני נפשם, וכפי שהציור שקר ורע, כן דרכי שכלם ובינתם שקר ותעתועים. ואילו היה פני נפשם "חכמה", היה שכלם ובינתם משכילים ומבינים באמת, כדרך (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ואז היו נבונים נגד פני נפשות הצדיקים והחכמים והנביאים נגד פני ה'. אבל הרשעים האלו אע"פי שיש בהן בטבע כח שכל ובינה, הם נבונים לבד נגד פניהם. אבל נגד פני הטובים הם סכלים גמורים. עליהם אמר הנביא (ירמיה ד, כב) "כי אויל עמי, אותי לא יָדָעוּ, בנים סכלים המה ולא נבונים המה". והמליצה עמוקה מאד. כי לא קרא תגר על היותן נעדרי השכל והבינה. כי אין האדם נאשם על זה. ומה יעשה אם לא חלק לו השם ב"ה כח שכל ובינה גדולה? אבל קרא תגר על היותם חכמים בעיניהם. ואותן שהיה בהן כח בינה, השתמשו בהן לחלוק על האמת. (ישעיה א, ד) "עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל". כי בהתפלספותם רצו לחלוק על המושכלות הראשונות הנטועות בדעת כל אדם, שהן שרשי יראת ה'. ועל כן אמר שהן אוילים מִכַּת מושחתי הדעת. "כי אותי לא ידעו" ואנשי השכל והבינה שבהם סכלים הם ולא נבונים. כי תאר "נבון" ו"נבונים" יקר מאד כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה:

ומזה הכת החטאה בנפשותם היה עמלק. ולכן נאמר (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". מזה הכת היו חרטומי מצרים, פרעה ושריו ויועציו כמו שיתבאר בעז"ה. מזה הכת יהיה גוג נשיא ראש משך ותובל כמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. ובספר "רוח חן" המפרש ספר "חכמת שלמה", בארנו נכבדות בענין זה.² ואין הכונה בספרים אלו ["גן נעול"] להאריך בדרושים, רק ליסד כללים לפרש בהן מליצות ספרי הקדש. ויש לי עוד פירוש נפלא על "נבונים נגד פניהם". אכתבנו בחדר הח' בעז"ה. ועתה שהצענו ההצעה הזאת, נפרש הכתובים שנזכר בהם תאר "חכם בעיניו":

footnotes: ² פרשה א סוף פסקא ה, ופסקא ו, עמ' 35, 41

(ישעיה ה, כא) "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים". פירוש הוי ואבוי על הרשעים העוזבים דרכי יושר בעבור שהן חכמים בעיניהם. והם מלעיגים על התורה, ומלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו.¹ ויותר מהם, אלו שהן "נבונים נגד פניהם", והם מעיזים להכחיש בטענות ונצוחיים יסודות המדע הנטועים בנפש. ואינו מדבר על הרשעים והפושעים העוברים מדרך התאוה ומרשע הלב. כי הם בעת ההשקט יודעים פשעיהם. אבל החכמים בעיניהם שמחים וששים בפעולתם החשוכה, כי הם מתארים דרכיהם בדרכי חכמה. ועל כן בפסוק שלפניו אמר (ישעיה ה, כ) "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שָׂמִים חשך לאור ואור לחשך, שָׂמִים מר למתוק ומתוק למר". ביאר שהוא מוכיח לאנשי משחית המלעיגים על תורת השם וחולקים על האמת. ואלו הם שתֵּאֵר "חכמים בעיניהם", וכנגדם אמר "שָׂמִים מר למתוק ומתוק למר". ביאר שהוא מוכיח לאנשי משחית המלעיגים על תורת השם וחולקים על האמת. והכת האחרת המהבילים בטענות ונצוחים, תאר "נגד פניהם נבונים", וכנגדו אמר "שָׂמִים חושך לאור ואור לחשך". וטעם המליצות האלו יתברר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכבר אמרנו (חלון ו') כי כת זאת הם משחיתים, ומנאצים השם. וזהו שאמר (ה, כד) "כי מאסו את תורת יי' צבאות ואת אִמְרַת קדוש ישראל נאצו". וכדרך (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל" המבואר למעלה. וכן בארנו (שם) שהם נכונים לשפטים גדולים באף ובחכמה. וזהו שאמר (ה, כה) "על כן חרה אף יי' בעמו וגו' בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה". וכל הענין הנאמר שם להפליג בעונשם המר על עונם:

footnotes: ¹ דברי הימים ב לו, טז

(משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך, ירא את יי' וסר מרע". פסוק זה נכתב בפרשת (משלי ג, א) "בני תורתי אל תשכח" וגו'. וכל הפרשה נכתבה ביד שלמה שהיה חכם מכל אדם ללמד את העם דעת, שאין החכמה נטועה בטבע הנפש. ושהיא מכתב אלהים, ושהאדם צריך לקַבְּלָה מן התורה והחכמים, והזהיר את האדם שלא יהיה חכם בעיניו להתפאר שטבעי כחות נפשו עושות בחכמה, ולפרוק מעליו עול מלכות שמים דברי התורה והמצוה שהן החכמה באמת. אלא צריך שיירא את ה', וידע כי הוא ב"ה לבדו יכול לחוקק חקים של חכמה ויקבל מצותיו. ויהיה סר מרע, והוא ממה שיצר לבו מסיעו אליו. כי יצר הלב נקרא רע, כדרך (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ועוד אפרש כל הפרשה בעז"ה (בבית השני). כי מליצותיה עמוקות ורחבות מאד ומפיקה תושיות רבות:

(משלי כו, ה) "עֲנֵה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". פירוש "כסיל" הוא הנלוז מדרך החכמה בעבור תאותו ורשעתו. ולפעמים הוא בטבע בעל כח שכל ובינה, ועל ידי שמתחזק יום יום בדרכי התאוה והרשעה, יגיע באחרית לידי אולת ושעמום הדעת, ויתחיל לחלוק על האמת בטענות וְהֶקֵשִׁים כפי שכלו התועה. ויתאר דרכי כסילותו לחכמה, והחכמה תבוז בעיניו. והחכם השומע אולתו חייב לענות מענה ישרה להשיבו מאולתו, ולגלות טעותו על פניו. כי אם יחריש יתחזק הכסיל יותר בטענותיו, ויאמין שהם ענינים ברורים שאין להשיב עליהם. ואז יהיה "חכם בעיניו" מִכַּת המשחיתים והמנאצים. ועל זה אמר "עֲנֵה כסיל כאולתו". כלומר ענהו בדברים דומים לדברי אולתו, ותשיב כהלכה. על דרך משל הכסיל ירבה טענות של אולת שראוי לאדם להיות נוהג בגבה לב. ענהו עתה בטענות ישרות כי שקר דִבֵּר, וְהָשֵׁב על טענותיו לבטלם. ותן לו טענות שדרך הענוה ושפלות הרוח ישר כפי החכמה. אבל אל תענהו בדברים שאינן כענין. על דרך משל שתקללו ותחרפהו בעבור טענותיו, כי זה לא יועיל כלום כל זמן שאינך מבטל דבריו ומקיים דרך החכמה. ואמר "פן יהיה חכם בעיניו", כלומר אם לא תנצחהו בטענות, יש לחוש שיתחזק יותר עד היותו חכם בעיניו, ואז אין תקוה שישוב לדרך החיים. ובפסוק שלפניו אמר (כו, ד) "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה". וזה בדברי חול (עיין שבת ל, ב) שאינן נוגעים בדרכי החכמה. שאם תענהו כאולתו, תשוה לו בכסילות. על דרך משל אם יקללך הכסיל ויחרפך באולתו, דום וסבול. כי אם תענהו כאולתו, והוא שתשוב חרפתו על חיקו, קללה תחת קללה, הנה תשוה לו להיותך נוהג כמדתו. ושלא נטעה לומר שהוא דרך שוה בכל הענינים. לכן סמך לו "ענה כסיל" וגו'. להורות שאין הדבר כן לעניין החכמה. כי בדברו אולת על דרך החכמה. צריך שתשיב ולומר "שקר דברת", ולגלות טעותו וסכלותו. ולא תהיה שוה לו. כי הוא דובר אולת. ושפתיך תדברנה מישרים. ובתלמוד אמרו (שבת ל, ב) "רבא רמי כתיב אל תען כסיל וגו' וכתיב ענה כסיל וגו'. ומשני כאן במילי דשמיא כאן במילי דעלמא". ודבריהם ברורים ממה שאמרנו:

(שם כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו". מלת "ראית" קשה בפרושו. למה לא אמר "איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו". וכך הפירוש, החכם בעיניו מדמה שהוא יכול לחוקק לעצמו חקים של חכמה, כפי מראה עיני נפשו ושכלו ובינתו. וכבר בארנו (חדר ה' חלון י') שיש הבדל רב בין תכונת גויות בני אדם. שמקצת הגויות מתפעלות מהרה מכחות הנפש מגויות אחרות. והכל כפי המזגים והלֵחיות והמזונות והמנהגים וטבעי המדינות. ועל כן ימצאו בני אדם שאין יראת אלהים לנגדם. והם בדברים רבים בעלי מוסר ומדות טובות, בעבור שאין הכנה גדולה בגויותיהם שתתפעלנה מן הכחות הנפשיות שתלויין בהן הפעולות הרעות. ומפני שאין יצרם תקפם, יגזרו בשכלם ובדעתם שהן פעולות רעות, ושראוי לאדם להתרחק מהן מפני הכבוד. והעוברים יֵחָשְׁבוּ בעיניהן לנבלים ולנקלים. כמו הניאוף והגניבה והגזלה והחמס וכפיית טובה ולדבר דברי הבל ולצון והגאוה והכעס והשנאה והקנאה וכיוצא בהן. וכמו שתמצא בספרי הקדמונים, שהיו עובדים לכוכבים ומזלות, וקצתן שהיו מכחישים בכל. ובכל זאת חברו ספרים בעניני המוסר והמדות, וחקקו חקים כאשר בדו מלבם. הכל כפי דמיון פנימי, וכפי טבע יצרם וכפי שכלם ובינתם המחליקים להם דרכי יצרם. והיו בהן אנשים פורשים עצמן מן הגנות מן התאוות והחמדות ומשאר מדות רעות. לא בעבור שקבלו חכמה מן התורה והחכמים, אלא בעבור טוב מזגם. והיו הדברים האלו טובים בעיניהם לעניין ההנהגה הישרה. ומלת "כסיל" פירשתי שהוא על הנלוז מן החכמה והולך בשרירות לבו, ובוחר בשקוציו ובגלוליו מתאוה בזדון הלב. והנה כאשר נראה פעולות שתיהן, ידמה לנו כי הכסיל רע מאוד. ושטוב ממנו הרבה זה הנוהג במוסר ובדעת. אבל אם נבין הדבר יתברר כי הכסיל טוב ממנו. כי הכסיל עושה תועבות מתוקף היצר ומרוע לב, ויודע תועבותיו ולכן יש תקוה שישוב מפשעיו. כי האדם בעל בחירה ולבו מושל ברצון. ויוכל להיות שפתע פתאום יעשה לו לב חדש ורוח חדשה, וישליך מעליו פשעיו וגלוליו ויהיה צדיק גמור. וכמו שבארנו למעלה (שם חלון א'). אבל ה"חכם בעיניו" הנה כל מעשיו חושב שהן חכמה. ולא יאמין שיש דרכים טובים מדרכיו, והוא מושחת הדעת. ואין תקוה לעולם שישוב מאולתו, ושיקבל על עצמו מורא שמים חקיו ומשפטיו ית', ונחשב לו כאלו עושה כל התועבות. כי הִמָנְעוֹ מהן איננו ביראת ה', אלא בעבור חולשת יצרו ובעבור כבוד בני אדם. ואם יקרה שיוכל לְהִכָּבֵד ולעלות לגדולה באמצעות עשות תועבות גדולות, אין מעצור לרוחו להמנע מעשייתן. ומלת "ראית" על ראיית השכל והבחינה. כמו (קהלת א, טז) "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" ומבואר למעלה (שם חלון ז'). ועל זה אמר "ראית" ובחנת ענין האיש החכם בעיניו. אע"פ שאינך רואה שעושה תועבות, תבין שתקוה לכסיל ממנו, ואע"פ שנוהג בכסילות וחפץ בשקוציו. כי אין רע ממדת "חכם בעיניו". והבן:

(משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם". פירוש. המלך שלמה ע"ה גנה בספרו מדת העצלה עד מאוד. והענין יקר מאוד, כי העצלה התחלה לְהֶשְׁחֵת הנפש, לנליזה מן החכמה ולכל דבר רע. כדרך שאמר (משלי כד ל-לא) "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים" וכיוצא בזה. כי לקנין החכמה צריכה זהירות וזריזות גדולה. וכמו שאמר ר' פנחס בן יאיר בברייתא שלו (ע"ז דף כ, ב), שהזהירות קודמת לכל. כמו שתבין ממה שכתבנו למעלה (חדר ג חלון י). ולכן העצל גם הוא מוכן להשחת השחתה גדולה להיות חכם בעיניו. כי להנצל מטורח החכמה לאספה לשמרה ולעשותה, ידמה דמיונות רעות שאין האדם צריך לכל אלה, ודי לו בחלקו ובדרכי שכלו ובינתו, והם יורוהו בכל עניניו, ויתחזק בדעתו מעת לעת עד שיהיה "חכם בעיניו". וכל כך תשתרש המחשבה הרעה הזאת בקרבו שיהיה חכם בעיניו משבעה משיבי טעם. והם שבעה חכמים המשיבים טעם אחד ודברים אחדים כפי החכמה האסופה בנפשם. והעצל הזה יחלוק בדעתו על שבעתם, ויבטל דבריהם ויחזק בסכלותו כפי העולה על רוחו. ועיקר מליצת "משיבי טעם" יתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה בדברנו על מלת "טעם". ולפי שהעצלה סבה לכל הרשעה הגדולה הזאת, הזהיר אזהרות גדולות שנשתמר ממדה הגרועה הזאת. וחתם דבריו בפסוק זה, כלומר דע שתכלית העצל שיהיה "חכם בעיניו". ואת נפשו הוא חובל. ואין בספר משלי אחר פסוק זה, זכרון העצל וענינו. והבן, כי הפסוק הזה מבאר תכלית העצל, ומה רע אחריתו:

(משלי כח, יא) "חכם בעיניו איש עשיר, ודל מבין יחקרנו". פירוש. יש מן הכסילים שנשחתו בדעתם והיו חכמים בעיניהם, בראותם עצמם מצליחים בדרכי כסילותם, וראו כי לא לחכמים לחם, ותופשי התורה עשוקים ורצוצים. והתאמרו בלבם שדרכם ומנהגם חכמה, וע"י כן שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ¹ גם גברו חיל. ומאסו בדרכי חכמי התורה, באמרם איך יאמרו "חכמים אנחנו", ובביתם אין לחם ושמלה? ועל זה אמר "חכם בעיניו איש עשיר". כלומר פעמים שהעושר סבה לרעה הגדולה הזאת. ודע שאע"פ שאין מופתים על דרכי החכמה, והכסילים יריבו עם החכמים כמבואר למעלה, אין הדבר כן בעניני הבינה. כי בעל כח הבינה יוכל להראות גלוי לכל, שהוא בעל בינה יותר מחבריו, וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". גם בחדר השביעי יתבאר מעט מזה. כי בעל הבינה יגלה תעלומות וחידות צפונות ויבין תכונת ונטיית הנפשות. מה שלא יבין מי שאין בו כח בינה גדולה. ולכן יש להפלא על עוצם הֶשְׁחֵת דעת העשיר שהוא "חכם בעיניו", ומדמה ששכלו ובינתו יחוקקו דרכים ישרים יותר מדרכי החכמים, ושבאמצעותן השיג גם עושר גם כבוד. ובעיניו יראה איש דל והוא מבין, וראיה על גודל בינתו כי יחקרנו ויבין תעלומותיו, ובכל זאת הוא דל. ואם היה החכמה תלויה בדרכי בינת האדם היה ראוי שיהיה הדל המבין עשיר גדול. כי הוא יודע דרכי העשיר ומנהגיו, ובינתו רחבה הרבה, וזה לא יוכל העשיר לכחש. ועל זה אמר "ודל מבין יחקרנו". כלומר הִפָּלֵא והשתומם על רשעת העשיר הזה החכם בעיניו. והמופת בין עיניו בדמיונות שוא והבל, בראותו "איש מבין יחקרנו" והוא דל ואביון. והיה לו לשום על לבו שאין העושר אות על חכמתו. ושיגיע לרשעים כמעשה הצדיקים, ולצדיקים כמעשי הרשעים, כי דרכי השם ב"ה נשגבים מדעתנו וכמו שיתבאר בעז"ה. אבל ברוב השחת דעתו יאמין דברים שהן נגד שקול הדעת ונגד החוש. כך נראה בעיני. וראב"ע ז"ל פירוש ודל מבין יחקרנו. יוכל לחקור בדבר שהוא חכם בעיניו ע"כ, ולפירושו לא למדנו דבר מזה. והבן:

footnotes: ¹ ירמיה ה, כח

ויותר מאלו לא מצינו בכתבי הקדש תאר "חכם בעיניו". והנה התבארו כולם. ובספר "מעין גנים" יתבאר ענין "נבונים נגד פניהם" כי שם מקומו. ובספר זה יתבארו עוד בעז"ה מקצת לשונות של חכמה הבאים בכנוייהן, שגם הם על שוא ותהו ודרך "החכמים בעיניהם". ובאלו המקומות יתבאר כל הענין באר היטב. כתר לי זעיר: