החדר הי"ב ובו י"ז חלונות יתבאר בו לשונות של "חכמה" הנכתבים על החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. קצתם נכתב אצלם מין חכמתם במה היא. קצתם נלמדים מענינן. [כן הביא] כל לשונות של "חכמה" הבאים בכנוייהם לרעה, הכתובים על ה"חכמים בעיניהם": בבית הראשון (חדר ב' חלון ט"ו) בארנו שכל מקום שהונח שם "חכמה" ותאר "חכם" על בעל חכמות למודיות, וחכמת כל מלאכת מעשה וההתעסקות בהן, שָׂמוּ כתבי הקדש הבדל אצלו להבדילו משם "חכמה" ומתואר "חכם" הנאמר על חכמת ההנהגה. כי נכתב אצלו באיזו ענין הוא מדבר. או שיזכירוהו בכנוי, המורה שאינו חכם באמת. והוא הענין שאנו מכַונים לבאר בחדר זה, להציג כל הכתובים המזכירים תאר "חכם" או אחד מבניניו או שם דבר חכמה שהן על אחת מאלה החכמות שאינן תחת סוג החכמה הנזכרת סתם הכוללת לבד המנהגים והתורות. ותראה מכל הכתובים שיתבארו בחדר זה, שאין גם אחד מהן נזכר סתם. על דרך משל לא ידבר הכתוב מבעל חכמה למודיות או מבעל חכמה מלאכת מעשה ויתארנו "חכם" סתם בלי כנוי, או מבלי הצטרף עמו זכרון חכמתו במה היא. או שידבר מאחד החכמות הנזכרות ויקראנה "חכמה" סתם, מבלי הזכיר מלפניה או לאחריה מאיזו ענין שהוא מדבר; כמו שנוהגם הכתובים כשהן מדברים מבעל המנהגים הישרים שיזכירו התאר סתם. כמו (מל"א ה, כא) "אשר נתן לדוד בן חכם". (קהלת יב, יא) "דברי חכמים כדרבונות". (ירמיה יח, יח) "ועצה מחכם". (שמואל ב כ, טו) "ותקרא אשה חכמה". (משלי כד, טז) "גבר חכם בעוז". (משלי טז, יד) "ואיש חכם יכפרנה". וכן בשם דבר כמו (משלי טז, טו) "קְנֵה חכמה מה טוב מחרוץ". (משלי כח, כו) "והולך בחכמה הוא ימלט". (שם ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". וכדומה להם רבים שבארנום כולם בחדרים הראשונים, שלא נזכר מלפניהם או מאחריהם דבר המורה מאיזו מין חכם, ומאיזו מין חכמה הם מדברים. לפי שהכלל אמת שכל הנזכרים סתם, כולם על חכמת המנהגים. אבל חכמי למודיות ומלאכת מעשה וכן כלל החכמות הללו, יודיע הכתוב תמיד מאיזו ענין הוא מדבר. ועל אופנים רבים הם נזכרים בכתבי הקדש. קצתם היו חכמים במנהגים, אנשים ישרי לבב וגם היו בעלי חכמות למודיות ומלאכת מעשה, ונזכרו בכתובים בעבור ידיעתם בחכמות הללו. וארמוז עליהן בחדר זה אע"פ שכבר בארנום בחדרים הראשונים. וקצתם היו חכמים בלמודיות ובמלאכת מעשה. ולא נדע ולא נזכר אם היו חכמים ג"כ במנהגים, או מִכַּת הרשעים. וקצתם היו חכמים בלמודיות ובמלאכת מעשה, ובעניני המנהגים היו רשעים גמורים מִכַּת "החכמים בעיניהם". אלא שנזכרו בעבור שהיו יודעים בחכמות הללו. וקצתן מִכַּת זו הוזכרו בעבור היותן מִכַּת ה"חכמים בעיניהם" תמיד מפורש אצלן מאיזו ענין חכמה הוא מדבר. או שנזכר בכנוי. להורות שהיו "חכמים בעיניהם" או בעיני רשעים ואנשי נבל כמותם, לא שהיו חכמים צדיקים. וקצתן נזכרים על צד הלעג וכפי דמיון החושב, שהיה מחזיק עצמו לחכם, והנביא מלעיג עליו. ואז אין צורך להזכיר אצל התאר באיזו מין חכם מדבר או שיזכרנו בכנוי. כי מדברי הלעג שמלעיג עליו, נבין שהיה זה האיש חכם כפי דמיונו ולא חכם באמת. ואחרי ההצעה הזאת אזכיר כל הכתובים שהן ממינים הללו. וטרם אחל אציע עוד הצעה פשוטה נודעת מספרי דברי הימים למלכי הארץ. והוא שקודם מתן תורה וגם אחרי כן היה העולם משומם בתכלית ההשחתות. כי מיום שנפלו בני האדם ממעלתן, גם אחר המבול כשהחלו בני אדם להתפשט בעולם, היו כולם שוכחי אלהים; לא ידעו את ה' ואת דרכיו, השחיתו התעיבו עלילה. כמו שנזכר מענין נמרוד שהיה הבוגד הראשון אשר קם במלכות אשור. ובאה הממלכה למצרים. והיו כולם עובדים לפסילים ולצלמים ולמלאכת השמים. וכן מלכות אשור שהיה ראש ממלכתם נינוה. והמלכים שקמו בה עד סנחריב, וכן מלכות בבל הגדולה, ואחריה פרס ומדי, ואחריהם מלכות רומי. כולם מלכיהם שריהם וכהניהם היו בתכלית ההשחתות; לא זרח עליהם נגה האמת. והלכו כל עם ועם כפי החקים אשר בדו חכמיהם וגבוריהם מלבם. וכן כל שאר הממלכות בעתים ההם, כמו ממשלת צור, ממשלת קרטיגינה החזקה, ממשלת שפרטא וכיוצא בהם. הלא הם כתובים על דברי הימים מה מנהגיהם ומה מעשיהם. ואיך יסדו חקים לא טובים וכל התועבות אשר שנא ה'. והיו ביניהן חכמים רבים בלמודיות, בטבעיות, בעניני המלחמות ובכל חכמת מלאכת מעשה. וגבה לבם עד להֶשְׁחֵת. ועל הקוטב הזה סובבים רוב הכתובים שיבואו בחדר הזה.

בחדר השני מבית זה (חלון י"ב) הבאנו כל הכתובים שנזכר בהם תאר "חכם" או "חכמים" הכתובים אצל מלאכת המשכן. ואמרנו שם שהיו בצלאל ואהליאב וחביריהן, השרים הנכבדים, שָׂרֵי אלהים צדיקים וישרי לב, נוהגים בכל מנהגיהם בצדק משפט ומישרים. ולכן כל התוארים הנזכרים בעניניהן כוללים ג"כ חכמתם בהנהגה. אלא שעיקר הזכרתם בעבור חכמתם בכל המלאכות היקרות. ולכן נזכירם פעם שני בחדר זה שבו אנו כוללים כל המקומות שנזכרו תארי החכמה על הענינים הלמודיים וכל מלאכת מעשה. ואלו הן (שמות כח, ג) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב". (שם לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". (שם לה, י) "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" (שם לו, א) "וכל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה ותבונה בָּהֵמָה". (שם לו, ב') "ואל כל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה בלבו". (שם לו, ח) "ויעשו כל חכם לב". (שם לה, כה) "וכל אשה חכמת לב". (שם לו, ד) "ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש". וכן (קהלת ט, יא) "וגם לא לחכמים לחם". דומה בענינו לענין המקראות שהזכרנו שכולל חכמים במנהגים ישרים, ויודעים ג"כ החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה. וכמו שבארנו במקומו (חדר ג' חלון ה') ואין צורך להאריך יותר בזה:

(דהי"ב ב, ו) "ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת ויודע לפתח פתוחים עם החכמים אשר עמי ביהודה ובירושלים אשר הכין דויד אבי". הדבר למד מענינו שיהיה חכם בכל מלאכת מעשה. כי לא ביקש מחירם איש חכם בתורה ובהנהגה, כי לא היה צריך אליו שלמה כי חכמת אלהים בקרבו. גם חורם איש נכרי, לא למד חכמת ישראל. ואיך יקח חכם? אבל ביקש ממנו חכם במלאכת מעשה וכן "עם החכמים אשר עמי", גם זה על חכמי מלאכת מעשה. והוא למד מענינו:

(דהי"ב ב, יב-יג) "ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחורם אבי וגו'. יודע לעשות בזהב ובכסף ובנחושת וגו' אשר ינתן לו אם חכמים וחכמי אדוני דויד אביך". גם תאר "חכם" ו"חכמים" הנזכרים בפסוק זה נלמדים מענינם שהן על חכמת מלאכת מעשה. והיא תשובת חירם לשלמה ומבואר ממה שבארנו. ואמנם מלבד זה כבר בארנו (חדר ו' חלון י"ג) כי המליצה שנכתבה אצל זה האיש הנכבד ששלח חירם לשלמה דומה למליצה הכתובה אצל בצלאל ואהליאב. שנאמר (מל"א ז, יד) "וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת". ויפה בארנוהו במקומו (חדר ו' חלון י"ג). ובעבור חכמתו הנאמנת וצדקתו זכה לכל הכבוד הזה. ולכן תאר "חכם" הנכתב עליו כולל היותו נוהג בחכמה בכל עניניו. וכן "חכמיך וחכמי אדוני דויד אביך" כוללים גם כן היותם צדיקים בעלי המנהגים הישרים. כמו "חכם" ו"חכמים" הנזכרים אצל מלאכת המשכן. שמלבד שהם מורים על חכמת מלאכת מעשה, היו האנשים האלה אנשי תושיה ומזימה והולכים בדרכי החכמה. וקרוב לומר כי חירם שהיה בימי דוד ושלמה, מלבד היותו גוי צדיק והולך בדרך הדעת והחיים על דרך שבארנו, כשראה את מעשה ה' הגדול בימי דוד ושלמה, והיה שכן העם הנבחר לסגולה ובעל ברית דוד, למד ליראה את ה' כעמו ישראל כדרך (דברים ד, ו) "אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון" וגו'. ובארנוהו בבית הראשון (חדר ז' חלון ב') וכשבקש שלמה ממנו "שלח לי איש חכם", ידע חירם שכונת שלמה על איש צדיק וירא את ה' והולך בדרכיו היודע לעשות בכל המלאכות. ולכן בחר לשלוח לו האיש הנכבד הזה שהיה מפורסם בצור לחכם ונבון. ולכן כתב לו "איש חכם יודע בינה לחירם אבי". כי נסהו אביו וראה כי הוא מלא רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. והתברר לו שהוא חכם באמת, וכדרך שבארנו אצל מלכת שבא, ו[בארנו] אצל חירם שהיה בימי יחזקאל ע"ה:

(דהי"א כב, טו) "ועמך לרוב עושי מלאכה וגו' וכל חכם בכל מלאכה". מפורש שהוא מדבר על חכם בעבור חכמת מלאכת מעשה, וגם פה כולל התואר חכמת ההנהגה. כי "עושה כל מלאכה" שהיו עם דוד בירושלים היו צדיקים וחכמים מופלאים. וכדרך שבארנו:

(שמות ו, יא) "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן". הדבר למד מענינו שתאר "חכמים" הנזכר בכתוב זה איננו בדברי ההנהגה. כי מנהיגי מדינת מצרים לא יתוארו חכמים סתם, כי היו רשעים ובוזי חכמה ומנאצי ה', כמו שמבואר בתורה. אבל הונח פה על החכמים בחכמות הטבעיות ובמזלות השמים וכיוצא. ומלת "מכשפים" שם כולל לכל עושים מעשים זרים ומבהילים יוצאים מדרכי הטבע, ע"י שדים ומלאכי חבלה. וגם בכת זו יש פרטים. והם נזכרים בספר דניאל (ב, כז; וכן ה, יא) "אשפים" "חרטומים" "גזרין", וכל אחד מהן עושה כדרכי מלאכתו הידועים להם. והיה פרעה צריך לחכמים גם למכשפים. את פי החכמים שאל אם מעשה משה ואהרן בדרך הטבע ובתחבולה? כי היודעים סודות הטבע יעשו מעשים זרים, יחשוב הרואה שהן יוצאים מדרכי הטבע. והחכם בטבע עושה כן כפי חכמתו, כמו חכמת הסימפאטיאה והאנטעפאטיאה. והשיבו לו החכמים שאין הפיכת המטה לתנין אפשר בדרכי הטבע, כי הוא יוצא מדרך הטבע. ואת המכשפים שאל אם יש ביניהן כת היודעים לעשות הדבר הזר הזה, להפוך מטה לתנין באחת מדרכי הכשפים שהן חוץ לטבע. והשיבו שהמעשה הזה הוא מלאכת החרטומים, ואז התאמרו החרטומים ועשו בלהטיהם כן. וזהו פירוש הכתוב (שמות ז, יא) "ויקרא גם פרעה לחכמים" כולם, חכמי הטבע ולמודיות ומלאכת השמים וכיוצא, "ולמכשפים" כולם, החרטומים והאשפים וגזרין. ויעשו גם החרטומים בלהטיהם כן. והנה למד מענינו שאינו מדבר מחכמי ההנהגה. כי אם היה קוראם לאמר לו עצה בדרכי המשפט והנהגת העם, והיה כתוב "ויקרא גם פרעה לחכמים", היה קשה וזר כפי מקומו. אך הוא קראם לבקש מהם מעשים זרים ומלאכות מבהילות, כמו הפיכת מטה לתנין. ואין זה ענין לחכמת ההנהגה אלא לחכמי הטבע ובעלי מלאכת השמים, וכמו שבארנו. ולפי שלא קרא לחכמים רק לשאול פיהם אם יש במעשה משה ואהרן ענין זר יוצא ממנהג הטבע, או אם הוא כפי דרכי מלאכתם, והשיבו לו שאין בידם לעשות כאלה. ואמרו לו המכשפים שהוא ממלאכת מעשה החרטומים. ולכן לא תמצא עוד זכר "חכמים ומכשפים" בכל הספור רק חרטומים, כי מכאן ואילך לא קרא זולתי לחרטומים. ואפשר שמלאכת החרטומים לפעול פעולות זרות במלאכת הכשוף כמו להפוך דבר לדבר אחר, ולהעלות בריות מן הארץ ומן המים, ומלאכת הגזרין לשאול שאלות ולהגיד הדברים העתידים כפי מלאכתם וכיוצא, והם גוזרין מה שיהיה, וכן כל כת מהן. ומכשפים כולל הכל. גם הוא שם פרטי. כמו מצרים שהוא שם מדינה ושם עיר, כי בספר דניאל נאמר (דניאל ב, ב) "ויאמר המלך לקרוא לחרטומים ולמכשפים ולכשדים". ובפירוש הראב"ע ז"ל "לחכמים. חכמי המזלות". ע"כ. ויפה דבר.

(ירמיה י, ט) "כסף מרוקע מתרשיש יובא, וזהב מאופז מעשה חרש וידי צורף תכלת וארגמן לבושם, מעשה חכמים כולם". פירוש, פסילי אלהיהם זהב וכסף, והוא מעשה ידי אדם חרש וצורף. וכן מלבישים אותם בתכלת וארגמן במלבושים יקרים, והם מעשה אורג ורוקם. והנה "מעשה חכמים כולם" עשוים במלאכת חכמי מלאכת מעשה. מבואר מענינו שהונח התואר על בעל מלאכת מעשה.

(עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". פירוש "חכמים" בעלי הלמודיות ובעלי מלאכת מעשה כמו חכמי המדידה והמספר והם בונים המבצרים והסוללות וכיוצא. וכן חכמי הבנאים והצורפים העושים כלי קרב וכיוצא. וכן חכמי המלחמה ותקון המצב והמשחית (שמואל א יד, טו) כולם יאבדו, והדבר למד מענינו. כי קודם לזה אמר (עובדיה א, ג) "זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלה מרום שבתו אומר בלבו 'מי יורידני ארץ'?". הודיע שבגאותו ובתפארת רום עיניו אין פחד אלהים לנגדו ואומר "מי יורידני ארץ?" כי הוא חכם בעיניו. ונשען על חכמתו וגבורתו, לעשות ולתקן בחכמה כל הצריך למלחמה, ולהלחם ולהתגבר על כולם בגבורתו, סוס ורכב ועם רב ועמהם גבורים ואנשי חיל. ואמר השם ב"ה (א, ד) "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי'". כי לא יפלא ממני דבר. וביום אחד תאבדנה חכמתך ותבונתך וגבורתך, אז תפול כאחד הנבלים. והזכיר עוצם המפלה שלא תהיה לו תקומה. גם הזכיר כי אנשי בריתו ואנשי שלומו יבגדו בו ויעזרו במפלתו. ועֵשָׂו לא יבין הקשר הנעשה אליו. ואמר כמתמיה (א, ו) "איך נחפשו עשו, נבעו מצפוניו". כלומר איך היה כן שנגלו לשונאי עשו כל מצפוניו ועצותיו? מי הגיד להם המצפונות האלו? ואמר כי אנשי בריתו ושלומו שסמך עליהן עשו, הם גלו מסתוריו לשונאיו וגרמו לו מכשול גדול. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה כי הבינה כוללת הבנת תכונות נפשות בני אדם, הוא המשגת נטיות הנפשות ודרכיהן. כמו (משלי ז, ו) "אבינה בבנים נער חסר לב". וכן יתבאר שם, שהדבר המושג בבינה מתואר "תבונה". והנה עשו התבאר בתבונותיו שמבין דרכי עם ועם ומנהגיהם, והתבררו לו תבונות רבות על איזו עם יש לסמוך שלא יפר ברית, ועל איזו עם אין ראוי לסמוך. וכן יצא לו בתבונתו איך יעלימו עצתם וסודם. וכל כיוצא בזה המסתעף מכח הבינה המפיקה תבונות בבינתה. והנה ביום אידם יתגלו מצפוניו לשונאיו פתאום ע"י אנשי בריתם ושלומם. לכן אמר בדרך תימה איך היה זה? ואיה תבונות עשו? ואמר (עובדיה א, ז) "אין תבונה בו". כלומר עתה נגלה לכל שאין דרך תבונה באדום. ולפי שנודע לכל שהיו בהם תמיד אנשי תבונות בדברים כאלו, אמר הכתוב אל תתמה איך פתאום היו סכלים ונבעו¹ מצפוניהם לשונאיהם? ואיך פתאום כשלה עצתם ולא עמדה להם חכמתם בעריכת המלחמה מבצריהם וכליהם? ואיך פתאום נשתה גבורתם והיו לנשים, עד שנפלו כולם בחרב ולא נשאר מהם שריד ופליט? הלא מקדם היו בם חכמים בלמודיות ובכל מלאכת מעשה, וגבורים הממלטים נפשם, וכן היו מלאים תבונות כמו שבארנו; ועתה אבדו שלשתן. כי כל זה קרה להם ביום אף ה' כבוא קץ אידם. ועל זה אמר (א, ח-ט) "הלא ביום ההוא נאם ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. כלומר הלא אני ה' אעשה כל אלה", להאביד חכמיהם ולהאביד תבונתם ולשום מחתה בלב גבוריהם. וכל זה למען יכרתו כולם מקטל חרב שונאיהם ולא ינצלו בזרוע, כי יחתו גבוריהם. ולא ינצלו במבצריהם וכיוצא העשוים בחכמת חכמיהם, כי יאבדו החכמים. ולא ינצלו בתחבולות הבינה, כי תאבד תבונתם. ולפי שכל הענין מדבר ממפלתם ביד שונאיהם, הדבר למד מענינו שאין הזכרת תאר "חכמים" ושם "תבונה" הנזכרים פה על חכמת ההנהגה והתבונה בהנהגה. כי מה ענין אבדון החכמים והנבונים הישרים והצדיקים למפלתם ביד שונא שלא ישאר מהם איש? ועוד נדבר על פסוק זה בספר "מעין גנים":

footnotes: ¹ ונודעו

(יחזקאל כח, ג) "הנה חכם אתה מדניאל, כל סתום לא עממוך". פירוש, הנבואה הזאת נאמרה על מלך צור שהיה מִכַּת ה"חכמים בעיניהם" המנאצים את השם בגאותם. שכן אמר (כח, ב) "יען גבה לבך ותאמר אֵל אני, מושב אלהים ישבתי בלב ימים. ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלהים". כלומר גבה לבך עד להֶשְׁחֵת לאמר אֵל אני. ואתה ידעת בחוש ובמושכל ראשון שאתה אדם ולא אֵל. אך גאותך בעבור לבך. כי מלת "לב" הונח על השכל והבינה הנטועים בנפש, כמבואר בבית הראשון (חדר ד' חלון א'). כלומר בעבור היותך רב השכל והבינה בעיניך, גדול מערך ומתורת האדם, לכן דמית היות בך לב כלב אלהים מלא חכמה ובינה. ועל זה אמר כמלעיג על גאותו "הנה חכם אתה מדניאל?" כלומר התאמר בלבבך שאתה חכם מדניאל איש חמודות. שהוא חכם לב ונוהג בצדק במשפט ובמישרים? הלא תודה כי דניאל איש חכם ולא אתה. ואם יש בעולם אדם שהוא חכם ממך, והוא אדם בעיניו ובעיניך, איך תתגאה על עצמך? שמעלת חכמתך קטנה ממנה עד שלפי האמת אינך חכם כלל לחשוב שאתה אֵל? וכבר בארנו בכלל הט', שאין על דרכי החכמה מופתי השכל והבינה. ולכן הכסיל ידַמה שדרכיו חכמה. וכן חירם הרשע דמה דרכיו לחכמה, ולא דרכי דניאל. ואולם בארנו (חדר ו' חלון ח') שהמופת הגמור על מנהגי האדם, אם הם בחכמה ובדרך אלוהי, יתכן להיות על ידי הַרְאוֹת בו ענין אלוהי וכח נפלא הנראה לזולתו. ואז יתברר שכל מנהגי האדם הזה חכמה ואלהיים. וכדרך (דברים ד, ו-ז) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו", וכדרך (מל"א י, א) "ותבא לנסותו בחידות" כמבואר למעלה, שכשראתה מלכת שבא שאין דבר נעלם מן המלך, ידעה שיש בו כח אלוהי בחכמה בתבונה ובדעת, ופתרון החידות הסתומות הנסיונות, והמופתים הגמורים. והיה גם זה בדניאל כמו שנאמר (דניאל ד, ו) "די רוח אלהין קדישין בך וכל רז לא אנס לך". ונאמר (שם ה, יב) "כל קבל די רוח יתירה ומנדע ושכלתנו, מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין השתכחת בֵּה בדניאל". ולא היה הענין הזה בחירם מלך צור, כי היה רשע אויב חרף ה', גם [היה] מן הזרע אשר לא נחלו הסגולות העליונות האלו, כמבואר בבית הראשון (חדר א' חלון ו'). וזה מופת כי דניאל חכם ולא חירם. ועל זה אמר "כל סתום לא עממוך". כלומר האם נהירו ושכלתנו השתכחת בך שאתה מגיד פתרון החידות ומתיר הקשרים כמו שעושה דניאל? הנה ככה לא תוכל לעשות, ובעיניך אתה רואה דניאל עושה כן, והוא אדם. ואיך תאמר על עצמך "אֵל אני ולבי כלב אלהים"? ומלת "עממוך" כמו "כל רז לא אנס לֵה". זהו פירוש הכתוב לפי דעתי. ובפירוש רש"י ז"ל "קנתורין הן שקנתרו, כלומר שמא חכם אתה כדניאל שנאמר בו כל רז לא אנס לֵה". ע"כ. ויפה פירוש. והנה היה חירם בעל הלמודיות וכל מלאכת מעשה ובעל שכל ובינה בטבע, וחוקר בטבעיות ואלהות כדרך המתפלספים הנשענים על בינתם. והיה נבון נגד פניו וכל דרכיו חכמה בעיניו. וכדרך שבארנו ענין זה למעלה. לא כדברי רד"ק ז"ל שפירש "הנה חכם אתה בעיניך מדניאל". ע"כ. ולא כן הדבר. כי כל מקום שנזכר התאר סתם לא יתפרש על "חכם בעיניו", זולתי אם נכתב אצלו בעיניו. כמו (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו". או שנזכר בכנוי וכמו שבארנו. אבל הפירוש הנכון שהן דברו קנתורין ותוכחה ולעג וכמו שפרשתי. והבן.

(שופטים ה, כט) "חֲכְמוֹת שרותיה תענינה, אף היא תשיב אמריה לה". פירוש, החכמות שבשרותיה ענו ואמרו. אף אֵם סיסרא ענתה. (ה, ל) "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים" וגו'. והדבר למד מענינו שאינו מדבר בחכמת המנהגים. כי מה שאמרו היה על דרך הגדת העתידות והתעלומות. כי מנין ידעו? ושמא מת או נשבה? אבל היה כפי חכמת מלאכת השמים או בחכמת הכשפים. והיו רואות בחכמתם במזלות השמים או בכשפים מראה אדום במחנה סיסרא, ודנו כי "רחם רחמתים לראש גבר" והוא דם בתולים. וכן "שלל צבעים רקמה" אדומים. וטעו טעות גדולה כי רמז על דם חללים. וכן לא תוכל לומר שתארם "חֲכָמוֹת" בעבור שכלם שהמציאו דברי תנחומים כאלו. כי כל השרות היו יכולות לנחם כן. כי המאחר במלחמה עושה כן לשלול שלל ולבוז בז ולהשלים הנצחון. ובתרגום יונתן ז"ל "אוף היא בחוכמא מתיבא ואמרה למימר להון". הוסיף מלת בחכמא לומר שלא דברה כדרך המנחמים תנחומי הבל ודברי תקוה, אלא בחכמה כפי מה שראתה בחכמתה. ואם לא תאמר כן, מה חכמה יש בזה? כיון שטעו ודנו שקר.

(ישעיה יט, יא-יב) "איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני, בן מלכי קדם. איה איפוא חכמיך ויגידו נא לך וידעו מה יעץ יי' צבאות על מצרים". פירוש הנביא מלעיג על חכמי פרעה, שהתפאר כל אחד מהם ואמר "בן חכמים אני". ממשפחת החכמים הוברי השמים וחכמי המזלות היודעים להגיד מראשית דבר אחריתו. מבני מלכי קדם שהיו חכמים גדולים בחכמה זו. כמו שכתוב (מל"א ה, י) "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם". ואמרו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, ג) "שהיו ערומים בטייר ויודעים במזלות", כמבואר למעלה (חדר ג' חלון ב'). ואמר איפה הם עתה חכמים אלה שהיו נחשבים בעיניך חכמים מגידי העתידות? יגידו נא לך העתידות. ואם חכמים הם, יֵדעו מה יעץ ה' על מצרים? אך שקר התפארו, כי אינם יודעים עצת ה', ולכן נתנו לך עצה נבערה מדעת ותהיה לך למכשול ולפוקה. כמבואר שם בפרשה.

(ירמיה ה, ח) "איכה תאמרו חכמים אנחנו, ותורת יי' אתנו". פירוש אנשי הדור ההוא היו חכמים בטבעיות ולמודיות וכל מלאכת מעשה. גם למדו חֻקֵי התורה והחכמה, אבל סרו מדרכיה ולא אבו הלוך בה. ובעבור שהיו יודעים התורה, והיו חכמים בכל חכמה, תארו עצמם "חכמים" סתם. וזה שקר, כי לא הונח התואר הזה רק על הנוהג כפי החכמה. ולכן מלעיג עליהם הנביא ואמר "איכה תאמרו חכמים אנחנו"? הנה בדבר יי' מאסו וחכמת מֶה להם? כלומר אם לא הלכו בדרכי החכמה יען מה יתוארו חכמים? האם בעבור המדידה או המספר, או בעבור יודעם התורה? כל זה רחוק מהניח עליו תאר "חכם" הנכבד. וכבר דברנו בזה בבית הראשון (חדר ז' חלון ג').

(ירמיה ח, ט) "הובישו חכמים חתו וילכדו". פירוש כל זה בדרך לעג, חכמים כמותכם הובישו. כדרך (ישעיה א, י) "שמעו דבר יי' קציני סדום", כלומר אלה שהם חכמים כמוכם יבושו, כי אינם חכמים באמת. וגם זה בארנוהו בבית הראשון (שם שם).

(אסתר א, יג) "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים". רְאֵה נועם המליצה שהוסיף לומר "יודעי העתים", ונראה ללא צורך. אבל היה כן בעבור תאר "חכמים" שזכר, כי הוא זר לפי מקומו. כי הכתוב מדבר בענין הנהגה ומשפט. כי שאל מהם משפט המלכה ושתי, שנאמר (א, טו) "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך ביד הסריסים". ואם היה אומר "חכמים" סתם, היה קשה מאד. כי האנשים ששאל פיהם, לא היו חכמים בעלי האמת. רק בעלי הדתות הנמוסיות החוקקים חֻקים כפי שכלם, ולא יפול על זה לשון "חכמה". לכן הוסיף שהיו "חכמים יודעי העתים", פירוש בחכמת המזלות. וכן אמר ראב"ע ז"ל "יודעי העתים, חכמי המזלות". ע"כ. ומהם שאל המלך שיגידו משפט ושתי. ואמר עוד (א, יג) "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין". כלומר כן היה מנהג המלך להעריך משפט לפני כל יודעי דת ודין. לא לבד לפני השופטים היושבים על כסא המשפט אבל גם לפני יודעי העתים שגם הם יודעים דת ודין. ועוד תשמע פירוש הפסוק. תחלה אמר (א, יב) "ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו". ואז חרץ דבר משפט להורידה ממלכותה. והיה דבר המלך נכון וטוב בעיני כל אנשי המשפט. ובכל זאת בקש המלך גם את החכמים יודעי העתים, שיגידו לו כפי חכמתם מה יעשה, אע"פי שאין אלו אנשי דת ודין. ועל זה אמר "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים". והמאמר שאמר אליהם מפורש אחר כן (א, טו) "כדת מה לעשות במלכה ושתי". אבל הפסיק בינתים להודיע למה שאל לחכמי העתים ולא שאל פי השופטים? ואמר "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין". ומלת "כן" כמו (במדבר כז, ז) "כן בנות צלפחד דוברות". כלומר אנשי המשפט יודעי דת ודין כבר אמרו שכֵּנִים דברי המלך. ולכן שאל אחר כן פי יודעי העתים. והוסיפו חכמי העתים, שמלבד שכֵּנִים דברי המלך וְשֶׁקָצַף בדין על המלכה בעבור חללה את כבודו, עוד היא ראויה להענש בעבור עָוְתָה על כל השרים והעמים אשר במדינה. ולכן טוב שיצא דבר מלכות מלפניו על ושתי ועל כל הנשים, כמבואר בכתוב. ולפי הפירוש הזה היו לבד יודעי העתים, לא שופטים ומנהיגים. והשופטים לא תֵּאֵר "חכמים" אלא "יודעי דת ודין". כי הנחת מלות "דת ודין" יתכן על כל הדתות הנמוסיות והדינים שהמציאו עם ועם בארצותם לגוייהם. והבן.

(ישעיה מ, ב) "חָרָשׁ חכם יבקש לו, להכין פסל לא ימוט". מפורש שהוא מדבר מחכם במלאכת מעשה. ודע כי בהתואר "עושה כל מלאכה" בתאר "חכם" בעבור מלאכתו, אות כי הוא רב מובהק במלאכה זו. כי יש מעושי המלאכה שאינן בקיאין ומובהקים ומעשיהם חסרים, ולכן קרא תגר על הפושע הזה, שהוא מבקש חרש חכם שיעשה פסלו. כי צריך שיכין אותו בחכמתו במסמרים שלא ימוט. ואתה רואה שהוא יודע שהעמדת פסלו נמשכת מחכמת מלאכת בני אדם. כי אם היה עושהו חרש שאינו מובהק, היה הפסל מט ונופל. ובכל זאת יסגוד לפסלו וישתחוה לו, וישאל ממנו כח ובריאות ללכת בדרכו. והנה שואל ההליכה מבול עץ שעומד בחכמת מלאכת אדם, וזה אות שהוא מִכַּת משוחתי הדעת. ויש בזה ענינים עמוקים כתבתים בספר "רוח חן".¹ כי המלך שלמה דבר הרבה מענין זה בספרו שהעתקתי בלשון הקדש.

footnotes: ¹ חכמת שלמה, פרשה יג פסקא יט (עמ' 240)

(ישעיה ג, ג) "וחכם חרשים ונבון לחש". לפי הפשוט דומה ל"חרש חכם יבקש לו" (ישעיה מ, ב). כלומר החכם מכל האומנים. ומפורש שמדבר ממלאכת מעשה. וכן אמר רא"בע ז"ל "חכם חרשים הוא האָמָּן". אבל קדמונינו ז"ל פרשוהו על החכם במנהגים הישרים. ואמרו (חגיגה יד, א) "חכם חרשים, כיון שפותח נעשו הכל כחרשים". כי מרוב חכמתו ישימו כל השומעים יד לפה לשמוע מה ידבר, לקבל ממנו תעלומות חכמה. ולדבריהם ז"ל יהיה מקומו בין תארי החכמה הנזכרים סתם המורים על הנוהג במנהגים ישרים.

(ירמיה כ, כב-כג) "כה אמר יי' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יי'". פירוש, הזכיר שלשת הסגולות שבהן יתהללו בני האדם. ואמר ששלשתן הבל ואין בם מועיל כשישתמשו בהן תחת השמש. ואם ישתמשו בהן בדרך אמת, אין סגולות עליונות מהם. והנה הדבר למד מענינו שאינו מדבר על חכמת ההנהגה, שהרי בסוף הכתוב אומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' כי באלה חפצתי". כלומר שיעשו בני אדם חסד משפט וצדקה בארץ. וזאת היא חכמת המנהגים החוקקת צדק ומשפט ומישרים, ואמר כי בה ראוי לאדם להתהלל. ולמדנו שהחכמה הנזכרת בראש הכתוב, שלא יתהלל בה האדם, איננה חכמת ההנהגה אלא חכמות למודיות וטבעיות וחכמת כל מלאכת מעשה. ולא תפרש שרומז על ה"חכם בעיניו ונבון נגד פניו", ההולכים בשרירות לבם הרע ואומרים כי הן דרכי חכמה, ועליהם אמר "אל יתהללו בחכמתם". כי באומרו "חכם" ולא סמך אצלו "בעיניו", איננו על ה"חכם בעיניו". אעפ"י שאמר "בחכמתו" בכנוי. ואם היה כתוב אל יתהלל אדם "בחכמתו" אז היינו מפרשים אותו על ה"חכם בעיניו" בעבור הכנוי, וכמו שיתבאר. ועתה שנכתב לפני השם תאר "חכם", לא תוכל לפרשו רק על חכם ממש, ולא בהנהגה. ועוד כי גם שה"חכם בעיניו" מתגאה על החכמים הצדיקים. ומתאר דרכיו בחכמה. אין מדרך בני האדם להתהלל בדרכים האלו, כמו שהגבורה והעושר הן מַהֲלָל לבני אדם. כי הנואף והסובא והזולל לא ימצא חן בעבור זה בין בני האדם עד שיתהלל העושה במעשיו. אבל מדבר על חכם בטבעיות למודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. על דרך משל זה יתהלל בלבו שהוא מהנדס ובקי בחכמת המספר והמדידה. וזה יתהלל שהוא חוזה בכוכבים ויודע בחכמת הנגון והשיר. זה רופא. וזה חכם בטבעיות. זה חרש חכם, וזה צורף וחושב מחשבות, אורג ורוקם וכיוצא. ומדרך האדם להשען על אלו. ורֵעָיו יהללוהו בעבור חכמתו. וכן לענין הגבורה. על דרך משל שהוא איש חיל ואמיץ לב. שהוא ראש השלישים או שר הצבא. וכן לענין העושר שיש לו כסף וזהב הרבה וסגולת מלכים. או נחלות שדה וכרם, כפרים ועיירות וכיוצא. שמדרך האדם להשען ולהתהלל בגבורותיו. וברוב עשרו וגדלו. וכן הוא מהולל בעבורן בפי רֵעָיו. ואמר השם ב"ה שאין ראוי לאדם להתהלל באחת מאלה, כי אין החכמות האלו חכמה באמת. כי הם לבד בענינים שהן תחת השמש. ולכן אמר חכם "בחכמתו" בכנוי. ולא אמר "אל יתהלל החכם בחכמה", כי ראוי לאדם להתהלל בחכמה. אבל לא במין חכמה שהיא לו לבדו, כי כל הלמודיות ומלאכת מעשה אינן רק תפארת לאדם ומביאים לו עושה וכבוד תחת השמש. ואין בהן ענין אלוהי וכבוד שמים, ואינן נוגעים בדברים אשר ממעל לשמש. לכן אין הגבורות האלו גבורות באמת, כי הם לבד תחת השמש. ולכן אמר הגבור "בגבורתו", ולא אמר אל יתהלל הגבור בגבורה. כי ראוי להתהלל בגבורה. אבל לא במין גבורה שהיא לתשמישי האדם לבד ואיננה סגולה רק תחת השמש. וכן אין העושר הזה עושר באמת. כי הוא לא יועיל רק תחת השמש, ואין בו ענין אלוהי וכבוד שמים. ולכן אמר עשיר "בעשרו" בכנוי. ולא אמר אל יתהלל העשיר בעושר, כי ראוי להתהלל בעושר. אבל לא במין עושר שהוא לכבוד האדם לבדו. וכן לא יעמדו שלשתן לאדם ביום עֶבְרַת ה'. גם לא יעמדו לו אחרי מותו. ומהו הדבר שראוי להתהלל בו? היא החכמה הנאמנה החוקקת צדק, משפט ומישרים. וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שכל החכמות הלמודיות ומלאכת מעשה, האדם חושק בטבע ללמדם ולדעתם ולעשותם. כי הם מתבררים לבינת האדם ולשכלו, אינן מנגדים ליצר הלב, נותנין חן וכבוד לבעליהן בעיני הבריות. והמתעסקים בהם גם כסף גם זהב ירבו. וכן לענין הגבורה והעושר. ואין כן החכמה הנאמנה. שאין האדם חושק בטבע ללמדה ולעשותה, כי היא לא תתברר בבינת האדם ושכלו, וחֻקוֹתיה הפוכים מיצר הלב. בעליהן בזוים בעיני ההמון הכסילים, הפתאים והלצים; ואינן מביאין הון ועושר בטבע. אבל תשען החכמה הזאת על יראת ה' לבד. כי הירא את ה' מקבל חֻקֵי חכמתו ונוהג בחכמה. וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') כי יראת ה' נטועה בדעת האדם בבינתו ושכלו. כי היודע ומבין כבודו וגדלו, והמשכיל שכל טוב באמתו, יירא את השם יראה גדולה. ואם יִּרָאֶנוּ, ילך בדרכיו שהן בחכמה. ועל זה אמר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי". כלומר ביראת ה' ראוי להתהלל, הנמשכת מ"הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אותי" כי ממנה תסתעף החכמה. כי המבין ביראת ה' יבין כי הוא ב"ה עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, והן מכונות החכמה וכלליה. כי בשלשה אלו כלולים כל דרכי החכמה. והאדם ילמדום וישמור לעשותם. והנה כל חכמות למודיות ומעשיות, אם לא למדתים ולא עשיתים לא מריתי את פי ה'. כי לא יחוש אם אהיה מהנדס או לא. אם אלמד האצטגניונות או מעשה חרש וחושב אם לא. וכן לענין הגבורה. לא יחוש אם אלך בקרָב ואתגבר ואלכוד ערים אם לא. וכן לענין העושר. לא יחוש אם אספתי כעפר כסף' וכטיט חוצות זהב. או אם אהיה עני ודל. כי לא ציונו על כל אלה בתורה, אבל "הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ" שנמשך ממנו חכמת ההנהגה נצטוינו עליה כי היא יסוד התורה כולה. ועל זה אמר "כי באלה חפצתי". כלומר בחסד, משפט וצדקה חפצתי, וגזרתי לכל בני אדם ללכת בהן. ולכן החכם בהנהגה ראוי לו להתהלל, ושיהללו בני אדם מעשיו בשערים. ומה יקרו דברי הכתוב שהזכיר "חסד, משפט וצדקה", נגד חכם בחכמתו. גבור בגבורתו, עשיר בעשרו. "משפט" נגד חכם בחכמתו. כי לדרכי המשפט כפי החכמה צריך שכל ובינה גדול. הכל כפי רוב הכחות האלו ישפוט בצדק בתעלומות הדל ובדברי ריבות. "צדקה" נגד גבור בגבורתו. כי לעשות דרכי הצדק בחכמה בכל הכחות הפועלות במדות ובגְוִיָה, צריך גבורת הרוח מאוד להשפיל גאון היצר הנלחם מלחמה גדולה באדם. "חסד" נגד עשיר בעשרו. כי לעשות חסד ולפנים משורת הדין בחכמה, צריך שמחת הלב והסתפקות בחלקו. כי לולי כן הוא נבהל תמיד להרבות קניניו וכבודו.

וסוד זה גלה התנא במשנתו ששנה (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". והיא חכמת התורה, שצריך לאסוף השמועות ופרטי ההלכות והדינים שאינן מתבררים מן השכל והבינה. לא בעל הבינה הלומד תקופות וגמטריאות וחכמת כל מלאכת מעשה. ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ב'). (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". לעשות הכל בצדק. לא הלוכד ערים. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". למשול על כל אשר לו להתחסד עם עצמו ועם רעהו בטוב לב, לא בעל הקנינים הרבים. ודע כי תכלית שלשה הסגולות שיתהללו בהן בני האדם היא השגת הכבוד. כי החכם בחכמתו יתהלל ויתפאר במקהלות עם, בידיעותיו ובתבונותיו, ויכבדוהו השומעים. וכן הגבור בגבורתו יתפאר במעשה גבורותיו ויכבדוהו ההמון, גם המלך והשרים. וכן עשיר בעשרו יתפאר בגדולתו ובקניניו הרבים, ויכבדוהו ההמון. והיפך מכל זה החכם בהנהגה. כי צריך להקטין מעלתו בחכמה ולשמוע מכל אדם וישימהו לו לרב. וצריך להקטין מעלתו בגבורה. שלא יעשה כפי כח לבו וזדונו ושרירותו, אבל יכנע לדרכי הצדק. לא תקום לא תטור וכיוצא, וכל רואה מנהגיו יחשבהו לרך הלבב. וצריך להקטין מעלתו בעושר. שלא יהיה בו ענין לאסוף ולכנוס אבל יסתפק במועט. והנה תאמר ש"מן החכמה נמשך הבזיון", ואין הדבר כן. כי תכלית החכמה ענוה ויראת חטא. שהענוה היא הסגולה הגדולה שתצטייר בלב החכם הגדול כמבואר בארוכה בבית הראשון (חדר י' חלון ו'). ובהיותו עניו הוא קטן בעיניו מאד, וכל זולתו חשובים בעיניו ואהובים לו כמבואר שם. ובעבורה תנוח עליו רוח אלהים רוח קודש ונדיבה, וזהו הכבוד הגדול. על זה אמר (משלי ג, לח) "כבוד חכמים ינחלו". על זה אמר (שם טו, לג) "ולפני כבוד ענוה" ומבואר למעלה (חדר י' חלון י"ח). והנה כמו שכל עניני שאר החכמות והגבורות והעושר תחת השמש, כן הכבוד שנמשך מהן תחת השמש. והמסובב הבל כמו סבתו, כי כָלֶה הכל עם המות.

וכמו¹ שהחכמה נאמנה, כן הכבוד הנמשך ממנה עליון, אמת וקיים לעד. ולכן אחר ששנה התנא (אבות, ד משנה א) שלש המעלות הנזכרות בכתוב זה, סמך להן "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". כלומר העניו ינחל הכבוד, לא המתפאר על הבריות ומגדיל מעלתו עליהם כדרך "חכם גבור ועשיר" הנזכרים בכינוייהם. הבן מאד כי קצרנו. ובפרושינו למסכת אבות בארנו על נכון כל המשנה בעז"ה.²

footnotes: ¹ רבינו מלמד שהחכמה, וכן הכבוד הנמשך ממנה, אינם כמו שאר הקנינים הכלים במותו של אדם, אלא הם ממשיכים עם האדם לעולמי עד ² יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 266-274

ורבינו הגדול ר' משה [רמב"ם] זצ"ל שאמר ("מורה נבוכים", ח"ג פרק אחרון) כפי מה שבארנו בבית הראשון (חדר א' חלון א') כי לשון "חכמה" נופל על ההשגות האמתיות, שתכליתן השגת שמו יתברך במופת.³ [והוא] פירש כי ["אל יתהלל] חכם בחכמתו" הנכתב בכתוב זה [מוסב על] על שלימות המדות. ואמר כי רוב המצווֹת אינן רק להגיע אל זה המין מן השלמות. ואולם שלמות זה אינה רק הצעה לשלמות זולתו,⁴ ואינה תכלית מונח בעצמה. ובעבור זה אמר "אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם השכל וְיָדוֹעַ אותי" שהיא השגתו ית' שהוא השלימות האמתי. ע"כ.⁵

footnotes: ³ על ידי הוכחות הגיוניות ⁴ כלומר להיטיב לאדם אחר ⁵ עיין בפנים ספר "מורה נבוכים" כי רבנו רנה"ו הביא משמעות דברי רמב"ם ולא לשונו ממש. וכך כתוב בתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון, אחרי שתיאר רמב"ם שלש שלמיות הראשונות "חכם, גיבור, עשיר" הוסיף: "והמין הרביע הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצה לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות. וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם. ובחן כל שלמות מן הג' שלמיות הקודמים תמצאם לזולתך לא לך וכו' וכו' ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים".

וכבר העמדתי תשובות גדולות וחזקות נגד הדעת הזאת בסדרי הבית הזה, ולא אשנה פעם שני לכפול הדברים. רק תמה אני איך עלה על דעתו ז"ל לפרש הכתוב על דרך זה? והכתוב עצמו אומר "השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", ולא הזכיר מהשגת מופתים ולא מעניני חקירות כמו שחשב הרב ז"ל. ורואה אני כי לא נעלמה השאלה הגדולה הזאת מעיני רבינו ז"ל. ובקש לְיַשְׁבָה בספרו, ולכן כתב עוד לא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות. כי אילו היתה זאת כונתו, היה אומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי" והיה פוסק דבריו.⁶ או היה אומר "השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני אחד". או היה אומר כי "אין לי תמונה". או "כי אין כמוני", וכדומה לזה. אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותואריו, ר"ל פעולותיו וכו'. ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שֶׁיִּוָדְעוּ ויעשה כהם הם "חסד משפט וצדקה" ואחרי כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי נאם יי'". יאמר "בחסד במשפט ובצדקה חפצתי נאם יי'". ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ וכו'. כי הכונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכונה אשר זְכָרָהּ בזה הפסוק הוא ביאורו:⁷ ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד משפט וצדקה, לְהִדַמוֹת בפעולת השם. ע"כ. הנה טבע מדת האמת לחצתו לרבינו ז"ל להוסיף המאמר הזה. וברוב דברים קרב אל הנקודה אשר עמדנו עליה בבית זה. והאמת עֵד על עצמו. גם דברי הפסוק הזה כמופת נאמן על כל הכללים שיסדנו בענין הנחת שם "חכמה" ותאר "חכם". והמבין יבין. ועוד יתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים".

footnotes: ⁶ ולא להמשיך "כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום יי'" ⁷ כלומר ההמשך של הכתוב בפסוק

ושתים מצאנו מבניני השורש הזה מונחים על מלאכת מעשה ואם [אמנם] הם סמוכים לענין המורה עליהן שהן על מלאכת מעשה, ולא על ההנהגה בחכמה. ואלו הן:

(קהלת ב, יט) "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש". כבר בארנו למעלה (חדר ג' חלון א') שאין דברי הפסוק הזה דומים לדברי הפסוק הנאמר לפניו (ב, טו) "ולמה חכמתי אני אז יותר?" כי הראב"ע ז"ל השוה ביניהם. ולא כן הדבר. כי פסוק זה מדבר על מה שעשה שלמה כפי חכמתו בלמודיות ובמלאכת מעשה. כי שלמה בנה בנינים רבים בחכמה, נטע גנות ופרדסים ועשה ברֵכות מים ושאר מעשים נפלאים כפי גודל חכמתו בכל מלאכת מעשה. כמבואר בפרשה ובספר מלכים ודברי הימים. והכתוב הראשון מדבר על התנהגו בחכמה בצדק משפט ומישרים. ולכן נזכר הבנין סתם "ולמה חכמתי?". כדרך הכלל שכל שם "חכמה" ותאר "חכם" ובניניהן המונחים על חכמת ההנהגה נזכרים סתם. אבל בפסוק זה שמדבר על חכמת מעשה, אמר "ושחכמתי תחת השמש". לא היה צריך לומר "תחת השמש". כי ידענו שהיה חי תחת השמש. ונכתב ללמד על מלת "ושחכמתי", שאינו מדבר על חכמת המנהגים העליונים שהן ממעל לשמש, אלא על חכמת למודיות ומעשה שאינן רק תחת השמש, כמו שבארנו. ולכן אצל "ולמה חכמתי" לא אמר "תחת השמש". גם מלת "שעמלתי" הנזכר לפניו מלמד על מלת "ושחכמתי" שאין הנחתה על חכמת המנהגים. כי לא יפול עליהן בכתב הקודש תאר "עמל", אבל יתכן על התעסקות בבנינם ובנטיעות וכיוצא שמלאכתן ומעשיהן עמל וטורח, כמו להסיע האבנים ולהביא רפסודות וכדומה לזה, ותאריהן ותכונתן "חכמה". ויפה אמר "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש". ומה מאד נכבדים דברי קהלת וכתובים על הסדר הישר. כי אחר שהחליט ואמר שאין ראוי לחכם להצטער על מה שנהג כל ימיו בחכמה ובמוסר, והשתמר מכל תאוה, בעבור שיקרנו תחת השמש כמקרה הכסיל. כי יפרדו איש מעל אחיו עם המות. והחכם יאיר באור החיים, והכסיל בחשך הולך. כמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון א') שב לדבר על עמל החכם וחכמתו בדברים שהן תחת השמש. כמו חכמות למודיות ומלאכת מעשה. כי לפי שאינן לטובת הנפש, כי לא יקבל עליהן שכר, כבר יאמר האדם שראוי לחכם למאס בכל עמלו וחכמתו בענינים הללו. ועל זה אמר (קהלת ב, יז) "ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח". כלומר כשבחנתי כי החכמה העליונה לבדה אמת ועומדת לעד, והמעשים בחכמה שהן תחת השמש אין יתרון בהם, שנאתי את החיים הדבקים בעניני העולם וכל מעשיהם תחת השמש. והנה הכל הבל ורעות רוח. ולכן שנאתי אותם. ואחר כן אמר (קהלת ב, יח-יט) "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ומי יודע החכם יהיה או סכל, וישלוט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם זה הבל". כלומר כמו כן שנאתי גם את עמלי וחכמתי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש בענינים כאלו במעשה הבנינים והעיירות וכיוצא. ואעפ"י שלבי נוהג בחכמה ובמנהגים ישרים, והרשות בידי לעמול גם תחת השמש, ולפי שעה לבי שמח מכל עמלי. ולמה אצטער על דבר זה ויש בו קורת רוח בהיתר? הנה דואג אני כי סופי למות, ואניח כל העמל ומעשה החכמה הזאת ליורש. ומי יגיד לי אם היורש עֲמַל-חָכְמָתִי יהיה חכם ונוהג בצדק ובמישרים כמוני? ויהיה ראוי לכל העמל הנפלא שהנחתי לו, כי יעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב מרוב כל, או יהיה סכל וישתקע בתענוגות בני אדם; וישתמש בכל העמל ומעשה החכמה להכעיס את השם במעשה ידי. וגם זה הבל ורעות רוח. כי אנכי הסיבותי בכל הרעה. הנך רואה שכל הענין מדבר מחכמת מעשה שיניח האדם לבאים אחריו. לא כן מנהגֵי החכמה וכשרון המעשים שאינן ירושה לבאים אחריו, והם כתובים במרום בספר הזכרון ליראי ה' ולחושבי שמו.¹ ויתר דברי הפרשה מבוארים למעלה בבית הראשון (שם חלון ב' ג').

footnotes: ¹ מלאכי ג, טז

(זכריה ט, ב) "צוֹר וצידון כי חכמה מאד". פירוש, "חכמה" שב על צור, כמו שמפורש בספר יחזקאל ויתבאר עוד בחדר זה. וענין "חכמה" על חכמת למודיות ומלאכת מעשה. כי צור התעסקה בחכמה לעשות בנינים ומבצרים עד להפלא, והיתה בוטחת על חכמתה ועשרה. והדבר למד מענינו שסמך ואמר (ט, ג) "וַתִּבֶן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות". כלומר שהיתה חכמה בכל מלאכת מעשה. ובחכמתה בנתה מצור לה. שלא יוכל האויב להשחיתו. גם היו בה אומנים וחרשים וצורפים ועושי כל מלאכת מעשה. והיתה מסחרת עם המדינות הקרובות והרחוקות ותצבור עושר גדול כסף וחרוץ, וגם זה מפורש בספר יחזקאל. וחשבה כי חכמתה ועשרה תעמודנה לה ושאין לה לירוא משום דבר. ואמר הנביא שאַל תתהלל בחכמתה ובעשרה, כי לא יצילוה ביום אף ה'. ועל זה אמר (ט, ד) "הנה אדני יורישנה והכה בים חילה והיא באש תֵּאָכֵל". כלומר השם ב"ה שליט על כל, ויביא עליה את הים וישטוף חילה ועשרה אז תִּוָרֵשׁ. גם מבצריה ובניניה יאכלו באש. כדרך (עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים מאדום", ומבואר למעלה (חלון ג'). גם בפסוק "אל יתהלל חכם בחכמתו", בארנו זה (בחלון ז'):

ואל תשאל אם יונח ענין השרש הזה על המתעסק בפעולות מלאכת מעשה כשהוא למד מענינו כמו "כי חכמה מאד" למה אמר אצל שלמה (מל"א ה, י) "וַתֶּרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים", ולא אמר "ויחכם שלמה מחכמי בני קדם ומחכמי מצרים" כמו שאמר אח"כ "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי" וגו'. שהרי לא היינו טועים שמדבר הכתוב הראשון בחכמת המנהגים, כי הוא למד מענינו שנזכר אצל בני קדם ומצרים. דע כי בתבונה גדולה נזכר השם [עצם] ולא הזכיר הבנין.² ואינו דומה לשאר המקראות שנזכר בהם הבנין על ההתעסקות בשאר החכמות. כי פסוק "ושחכמתי תחת השמש" דבר כפי האמת כי שלמה התעסק במעשה הבנינים. כמו שמפורש בפרשה (קהלת ב, ד) "הגדלתי מעשַי, בניתי לי בתים" וגו'. וכן "צור וצידון כי חכמה מאד" דִבֶּר כפי האמת, כי צור התעסקה בכל אלה כמו שמפורש "וַתִּבֶן צור מצור לה". אבל המקרא הנאמר בשלמה שהיתה חכמתו רבה מחכמת כל בני קדם, והוא חכמת המזלות להגיד עתידות במחזה הכוכבים, וכן חכמת מצרים חכמת הכשפים והחרטומים מעשה לט ולהט, אעפ"י שהיה שלמה יודע כל אלו החכמות חלילה חלילה מֵחֲשׁוֹב שהיה נוהג בהן ועושה מעשים כפי דרכי החכמות האלו? כי מעשיהן תועֵבות כפי דרכי החכמה העליונה ואסרתן התורה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (פסחים קיג, ב) "מנין שאין שואלין בכלדיים? שנאמר (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם יי' אלהיך". והכלדיים הם מגידים עתידות בכוכבים (כן כתב שם רש"י בפסחים). וכל שכן שאסור לעשות כמו אלה.³ ועל הכשפים עם כל פרטיהן אמרה (דברים יח, י) "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש". ואיך יאמר "ויחכם שלמה מחכמי כל בני קדם" המורה שהיה מתעסק לעשות מעשה חוזים בכוכבים ומכשפים מעוננים ומנחשים? על כן נכתב "ותרב חכמת שלמה". כלומר שלא ראה הרבה חכמה בכל הענינים הללו יותר מלב כל מצרים ובני קדם. כי הידיעה בהן מותרת וטובה. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ראש השנה כד, ב) "'לא תלמד לעשות', אבל אתה למד להבין ולהורות". ומלבד זה גם בחכמות למודיות ומעשיות שמותר לעשותן, אין תפארת לחכם האהוב לאלהיו שיתעסק בהן תמיד. כדרך ששנינו (אבות, א) "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. וכן הוי ממעט בעסק ועֲסוֹק בתורה". וכדרך (קהלת ב, יח) "ושנאתי אני את כל עמלי" המבואר למעלה. ולכן בספר קהלת שספר את המאורע כי עסק במלאכות האלו, הוצרך לומר (ב, יט) "ושחכמתי תחת השמש". אבל בספר מלכים שסִפֵּר תפארת שלמה וחכמתו, איך יתכן שיאמר "ויחכם שלמה מכל חכמי בני קדם ומחכמי מצרים" והם עושים כל מעשיהם תחת השמש, וכל התעסקותם רק בחכמות הללו. והיה משמע כי שלמה התעסק בהם יותר מכולם. ואין גנאי גדול מזה לשלמה שהיה מפנה רוב עתותיו לתורה ולחכמה. ולכן נכתב "חכמת" שלמה. אבל בפסוק שלאחריו המדבר על חכמת המנהגים נכתב "ויחכם". ללמד שהיה נוהג מאד בחכמה ובכשרון מעשים יותר מאיתן והימן הצדיקים החכמים שבדור. הבן מאד. וכבר דברנו על זה למעלה (חדר ה' חלון ב') ופה השלמנו הדבר:

footnotes: ² הפועל "ויחכם" ³ כוונת רבינו, אם יש איסור לשאול באחרים, ואפילו נכרים החוזים בכוכבים, כל שכן אסור לאדם עצמו לעסוק בכך.

אחר שבארנו כל התוארים הנכתבים בכתבי הקודש המונחים על חכמים בלימודיות ובכל מלאכת מעשה, וכן הבנינים שהן ממין זה. נשאר לבאר גם השם-דבר בכל מקום שהוא נופל על חכמות למודיות או מלאכת מעשה. וגם בענין זה נבדלים המקומות שהן נזכרים בהם, שלפעמים נזכרים אצל החכמים הצדיקים, ולפעמים אצל אנשי המלאכה, ולפעמים אצל ה"חכמים בעיניהם". וכמו שבארנו בראש החדר הזה אצל התוארים. ואלו הן:

(דניאל א, כ) "וכל דבר חכמת בינה אשר ביקש מהן המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מלכותו". ידוע כי נבוכדנצר היה אויב חרף ה' ומִכַּת בוזי דבר ה'. וכל שריו ויועציו כמוהו בני נבל עובדי פסילים וצלמים, כמו שכל ספרי הנבואה מלאים מזכרון ענין זה. וכפי יסודנו שכל מקום שנכתב לשון "חכמה" סתם יורה על חכמת המנהגים, וכל שכן כשנכתב "וכל דבר חכמה". שיכלול ודאי חכמת המנהגים עם יתר החכמות הלימדיות ומלאכת מעשה. ואיך יתכן שיאמר הכתוב שהמלך נבוכדנצר מצא חכמת דניאל וחבריו עשר ידות על חכמת החרטומים? שיורה כי גם החרטומים חכמים, ודניאל וחבריו גדולים מהן עשר ידות? וחלילה לומר כן! כי אנשי בבל היו מְשׁוּחָתֵי הדעת, אוילים ורשעים. וכל שכן שלא יתכן לומר שהיה דניאל חכם בדתי ומנהגי מלכות בבל עשר ידות על שאר חכמיהם, אחר שהכתוב מעיד שדניאל וחבריו היו חכמים צדיקים יראי אלהים אנשי חיל. ולכן להצילנו מן המבוכה הזאת, הוסיף הכתוב מלת "בינה". להורותינו שהוא מדבר לבד מחכמות לימודיות, טבעיות, כל מלאכת מעשה. כי כל החכמות הללו יבינם האדם במופתי הדעת, ויוכל להוציאם מדעתו בבינתו ושכלו; וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ב' חלון ג'). זולתי חכמת המנהגים שאין עליהן מופתי הדעת. וכדברי הכלל הט'. ואי אפשר שיבינם האדם או שיוציאם מדעתו ובינתו. נתברר שהכתוב רומז לבד על כלל החכמות זולתי החכמה העליונה החוקקת צדק משפט ומישרים:

וכל לשון "חכמה" הנזכר אצל מלאכת המשכן גם הם כוללים הלמודיות וכל מלאכת מעשה, כדמות התאר הנכתב שם ובארנוהו בחלון השני. וכבר הבאנו כל הכתובים המזכירים שם דבר חכמה אצל המשכן למעלה (חדר ד' חלון ב') ולפי שעיקר הכונה בהזכרתם הוא בעבור המלאכות, נזכירם שנית בקצרה בחדר זה הכולל כל לשונות של "חכמה" המונחים על הלמודיות וכל מלאכת מעשה. ואלו הן. (שמות לא, א) "אשר נתן יי' חכמה ותבונה בהמה". (לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה". (לג, ו) "ובלב כל חכם נתתי חכמה". (לה, כו) "אשר נשא לבן אותנה בחכמה". (לה, לה) "מלא אותם חכמת לב". (לו, ב) "ואל כל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה בלבו". וכן לשונות של חכמה הנכתבים אצל שלמה, כוללים ג"כ החכמות הלימודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. אבל לפי שעיקר הכונה תמיד על חכמת המנהגים, לא ארמוז עליהן עוד בחדר זה. והמה מבוארים למעלה (חדר ו' חלונות ה-ט). וכן הנזכרים על דניאל וחבריו כוללים ג"כ חכמת למודיות ומלאכת מעשה, אלא שגם הם נזכרו בעבור חכמת המנהגים. ובארנום למעלה (שם חלון י"ב). וכן מקרא (מל"א ז, יד) "וימלא את החכמה ואת התבונה" וגו'. עיקר הכונה על הלמודיות ומלאכת מעשה. וכן מקרא (דהי"א כח, כא) "לכל נדיב בחכמה", גם הוא נכתב בעבור חכמת מלאכת מעשה, ובארנום למעלה (שם חלון י"ג). וכן מקרא (משלי ל, ג) "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע". שהן דברי אגור בן יקה, ובארנוהו בחדר התשיעי (חלון ו') שהוא מדבר מחכמת המנהגים. אולי שגם הוא כולל החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, ויהיה דבר הלמד מענינו שהוא נכתב אצלו. כי בעבור שאגור רצה להודיע שאין בכח האדם לדעת מדעתו סתרי הבריאה ונפלאותיה, וכמו שהוזכר קצת מן הנפלאות האלו באמרו (ל, ד) "מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחנפיו?" וכמו שפרשנום שם. וידוע שהרוצה לעמוד על הענינים העמוקים האלו ע"י שכלו ובינתו צריך תחלה ללמוד החכמות הלמודיות והטבעיות. וחכמה עוזרת חכמה. ועל ידי אלו ההצעות אפשר שבאחריתו ישיג ג"כ סתרי הבריאה ונפלאותיה. והוא מה שקראו הפילוסופים "מה שהוא אחר הטבע". אבל אם לא למד החכמות תחלה, הוא מן הנמנע שישיג מאומה מן הענינים האלו. ולכן אמר זה החכם על צד ההתנצלות שלא למד החכמות. ואיך יֵדע הענינים שנשאל עליהן שהן הן הדברים המתוארים "דעת קדושים". וכמבואר שם. ודי בזה:

חמשה כתובים בספר ביחזקאל על חירם מלך צורי שֶׁגָבַה לבו בחכמתו בלמודיות ובכל מלאכת מעשה עד להֶשְׁחֵת, ונתן לבו כלב אלהים כמו שבארנו למעלה (חלון ד'). ואם היה חירם הולך ונוהג בדרך החיים כמו הגויים הצדיקים השומרים מצות השם הנטועים בשקול הדעת, אעפ"י שלא היה מתואר "חכם" סתם, מכל מקום היה מתואר חכם כפי ענינו בעבור חכמתו תחת השמש בלמודיות ובכל מלאכת מעשה ואין בזה רע. כי הם דברים שנתן אלהים לבני אדם להתנהג בהן, וכמבואר בספר קהלת. אבל לפי שהתגאה חירם בחכמותיו אלה ואמר בלבו מי יורידני ארץ? מי יעשה לי דבר? נגזר עליו האבדון ההחלטי, שישטוף הים חילו, וכל מעשיו באש יאכלו, כמבואר למעלה (חלון ח'). ועל ההצעה הזאת סובבים דברי הנבואה. כי הנביא מוכיחו ומלעיג על גאותו ואמר:

(יחזקאל כח, ד) "בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל, ותעש זהב וכסף באוצרותיך". פירוש, אחר שאמר (כח, ג) "הנה חכם אתה מדניאל, כל סתום לא עממוך", שנאמר בדרך לעג כאומר הַיֶשְׁךָ חכם במנהגים? וכמה רוח בינה והשכל יש בך שיעידו על חכמתך? כמבואר למעלה (חלון ד'). פירש דבריו עתה ואמר "כל חכמתך ותבונתך איננה רק תחת השמש. ויכולים ידי זרים לשלוט עליהן" כמבואר למעלה. ואיך תתגאה בהן? ועל זה אמר "בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל" כלומר בגבורה וכח. בנית מבצרים ותקנת כלי מלחמה בחכמת מעשה, והעמדת מחנות אנשי מלחמה ושרי צבאות בראש העם, כדרך (זכריה ט, ג) "וַתִּבֶן צור מצור לה". וכן אספת זהב וכסף באוצרותיך. הכל בחכמת מעשה במלאכות ובמשא ומתן, וכדרך "ותצבור כעפר כסף" כמבואר למעלה (חלון ט'):

(יחזקאל כח, ה) "ברוב חכמתך ברכולתך הרבית חילך ויגבה לבבך בחילך". פירש עוד, כי הכח לעשות חיל בבנינים ובמבצרים, ולשכור אנשי המלחמה בא לו ברוב חכמתו במשא ומתן. שהיתה צור מתעסקת במלאכת הסחורות הטובות והיתה רוכלת עם כל העמים. ואספה עושר גדול וההון רב ופזרה ממון הרבה במעשה הבנינים והמבצרים ולהרבות חיל מחנותיה. אז גבה לבו בחילו ובטח על מבצריו וזרועו, ולא האמין עוד שיוכל לנפול ממעלתו. כי אמר מעוז הים הוא,¹ וכל העמים יראים ממנו:

footnotes: ¹ ישעיה כג, ד

(יחזקאל כח, ו) "והריקו חרבותם על יפי חכמתך וחללו יפעתך". פירוש, אני ה' אביא עליך עריצי גוים ולא ייראו ממך. והם יריקו חרבותם מתערותם לכלות יפי חכמתך שאתה מתפאר בה, והם מחנותיך ושרי צבאיך שהם תקוני חכמתך. ויחללו יפעתך וזהרך, כי אתה מזהיר בזהרך על פני כל העמים השומעים מעשיך; ונחשבתָּ בעיניהם למלך נבדל מכל המלכים בחכמה ובגבורה וכבוד. ועתה שיריקו הגוים חרבותם עליך, יחללו הזוהר הזה. ויֵדעו כל העמים כי נפלת חלל ללכת אחרי הנבלים, וחולית כמוהם. כמו שאמר (כח, ח) "לשחת יורידוך וָמַתָּה, ממותי חלל בלב ימים". ואמר עוד (כח, ט) "הֶאָמוֹר תאמר 'אלהים אני' לפני הורגיך? ואתה אדם ולא אֵל ביד מחלליך". כלומר אז יתברר לכל שאין בך ענין אלוהי. ושחכמתך ותבונתך אינן כלום:

(יחזקאל כח, יב) "אתה חותם תכנית, מלא חכמה וכליל יופי". פסוק זה כתוב בקינה שהתקונן הנביא על צור ועל מלכה. ואמר על המלך, אתה כמו חותם תכנית. כמו כלי מתוקן ומהודר בתבנית יפה. ופירש הנמשל "מלא חכמה וכליל יופי" כלומר דמיתיך לכלי מלאכת מעשה בחכמת מעשה, וביופי זהב וכסף ומשובץ באבנים טובות. כן אתה מלא כל חכמת מלאכת מעשה, ומלא כליל יופי העושר הזהב והכסף ואבני יקר:

(יחזקאל כח, יז) "גבה לבך ביפיך, שִׁחַתָּ חכמתך על יפעתך". פירוש, בעבור כי אתה רואה עצמך בכליל יופי בעושר ובכבוד, גבה לבבך עד להֶשְׁחֵת. וכן בעבור שאתה רואה יפעתך וזהרך מזהיר על פני העמים השומעים מעשיך בכל מלאכת מעשה, שחתה חכמתך. ואמרת בלבבך 'לב אלהים לבך', מלא חכמה ותבונה. לכן הים ישטוף יפיך העושר והכבוד, והאש תאכל חכמתך הבנינים והמבצרים. ואתה תענש בחרב ובאש ובמים. כי האויב יהרגוך. והאש תשרפך לאפר, והים ישטוף אפרך בלב ימים. כמבואר מענין הפרשה. כך נראה לי. ואילו לא גבה לבו, לא היתה חכמתו משוחתת, כמבואר למעלה (חלון י"א):

כיוצא בזה נכתב על נבוכדנצר ובבל המרשעת. ואמר הנביא:

(ישעיה מז, י) "חכמתֵך ודעתך היא שׁוֹבְבָתֶךְ". פירוש, חכמתך וידיעותך במלאכת הכשפים ובחזיון הכוכבים ודעת מהן העתידות, היא שובבתך שנפלת במשובה נצחת. עד שאמרת בלבבך "אני ואפסי עוד" ולא יראת אלהים. וכדרך חירם מלך צור, וכן אדום שאמר "מי יורידני ארץ". וכמו כן עשתה בבל. שבטחו על מכשפיהם ועל בדיהם שחזו להם שוא ותפל כפי דרכי חכמתם. ולכן אמר (מז, יב-יג) "עמדי נא בַחֲבָרַיִךְ וברוב כשפיך, באשר יגעת מנעוריך. אולי תוכלי הועיל, אולי תערוצי. נלאית ברוב עצתיך, יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך". הנה למד מענינו שמדבר על חכמת הוברי שמים והחוזים בכוכבים שסמכו עליהם אנשי בבל, וסָרו מדרך שקול הדעת. ועל כן אמר שחכמתם וידיעתם זאת שובבתם:

(תהלים קז, כז) "וכל חכמתם תתבלע". הדבר למד מענינו שמדבר על חכמת המלחות והנהגת הספינה בים. והכינוי ["חכמתם"] נגד רב-החובל ואנשי המשוט. שהם חכמים במעשה הים והנהגת הספינה. ועתה כשיעמוד רוח סערה גדולה עד שיעלו שמים, ירדו תהומות, תאבדנה עצתם וחכמתם וכאילו איננה. ואז יצעקו אל ה' בצר להם. וכן אמר ראב"ע ז"ל "תתבלע, תתכסה ולא תראה, כאילו לא היתה להם חכמה במלאכת המים" ע"כ. ויפה פירש.

(איוב לח, לז) "מי יספר שחקים בחכמה". אמר הראב"ע זצ"ל: "פרושו מספיר, מי שם אותם כספיר, כעינן כראי מוצק. וי"א שהוא מן ספר. ואחרים אמרו ממספר. ואחרים אמרו מי יספר בחכמתו השחקים". ע"כ. ולכל הפירושים הוא למד מענינו שמדבר מחכמת מלאכת מעשה לעשותם כספיר. או מחכמת מהלכי המאורות ומספר השמים והכוכבים. ובמקומו בעז"ה נדבר על זה:

(מל"א ד, י) "ותרב חכמת שלמה". למד מענינו שמדבר על חכמות למודיות ומעשה ובארנוהו למעלה (חלון ח'):

(ירמיה מט, ז) "האין עוד חכמה בתימן? אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם". הדבר למד מענינו שמדבר על חכמת מלאכת מעשה וחכמה ועצה למלחמה, כי מדבר על איד עשו, ומפלתם ביום מלחמה. כאילו לא היו מעולם מלומדי מלחמה ולא יודעים לערוך קרב; וכמו שפירשנו למעלה (חלון ג'). ושתי הנבואות על אדום בספר עובדיה ובספר ירמיה שָׂפָה אחת ודברים אחדים. ואין טוב בהשנות הדברים:

(שם ח, ט) "וחכמת מֶה להם". גם זה בארנוהו (חלון ה'):

הנה בארנו כל לשונות של חכמה למודיות ומלאכת מעשה. שנכתב אצלם באיזו מין חכמה מדבר או שנלמדים מעניניהן. והוכחנו בראיות ברורות שהם כולם נלמדים מן הענינים שהן כתובים אצלם, שאין לטעות לפרשם על חכמת ההנהגה. ודע שרבים מן הנזכרים מפורש ג"כ בענינים שהיו בעליהן "חכמים בעיניהם", ולא היה פחד אלהים לנגד עיניהם, ולא יָראו אלהים אפילו כדרך שיראים ממנו הגוים הטובים. והם כל אלו הכתובים בענין חירם מלך צור. כי מפורש בכתוב שחשב עצמו כאלהים, ואין הֶשְׁחֵת גדול מזה. וכן הכתובים אצל אדום. כי מפורש בכתוב שבזדונו ובגאותו אמר "מי יורידני ארץ?". וזה דומה לדברי חירם. וכן הכתוב אצל פרעה. כי מפורש בכתוב שהיו חכמי מצרים מִכַּת הרשעים הגמורים, כחשו בה' ולא אבו להכנע מפניו. וכן הכתובים אצל ע"ז. כי זה הֶשְׁחֵת הדעת לעשות פסילים וצלמים. וכן הכתוב אצל בבל, כי מפורש בכתוב שאמר (ישעיה מז, ח) "אני ואפסי עוד". וקצתן נאמרו על צד הלעג. והם בתוכחת ירמיה לישראל. ובנבואת ישעיה למלך מצרים. ובנבואת יחזקאל על חירם מלך צור. וקצתן נאמרו על מלאכת מעשה וכוללים עמה חכמת ההנהגה. והן הנכתבים אצל מלאכת המשכן. והכתובים אצל שלמה במכתבו לחירם ותשובתו אליו. וקצתן נזכר בהם לשון "חכמה" שאינו מורה רק על חכמת למודיות ומלאכת מעשה, ואפשר שבעליהן לא היו "חכמים בעיניהם". אולם הבאתים כולם תחת סוג הלשונות המונחות על הלמודיות ומלאכת מעשה לפי שעיקר כונת הכתוב על זה. ונזכר אצל כולם מאיזו דבר חכמה הוא מדבר. ועתה יתבארו אלה הבאין בכנוייהן המורות שבעליהן "חכמים בעיניהם", ואין פחד אלהים לנגדם:

(ישעיה כט, יג) "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר". לא אמר "ואבדה חכמת החכמים ובינת הנבונים תסתתר". כי לפי שלא נזכר מלפניו או מלאחריו ענין המלמד לנו באיזו מין חכמה מדבר, היה מתפרש על החכמים והנבונים הצדיקים בעלי המנהגים הישרים, ואע"פ שאמר "ולבו רחק ממני" הָיִינוּ אומרים שבעבור רשעת ההמון יאבדו החכמים והנבונים. ואין זה כונת הכתוב. אבל מדבר על החכמים בעיני העם הזה, והנבונים בעיניהם. והם באמת סכלים ואוילים. לכן אמר "חכמת חכמיו ובינת נבוניו". כדרך שפרשנו בבית הראשון (חדר ו' חלון י') בתאר "חכם בעיניו ונבון נגד פניו". וענין הנבואה הזאת כך היא לפי דעתי. הנביא מוכיח את הנלוזים מיראת ה' ומדרכיו ואמר (ישעיה כט, יג) "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". פירוש, כל עבודתם לשמים מן השפה ולחוץ. כי בלבם אין יראת אלהים, ולא יאמינו בה' ובנפלאותיו; אך אומרים שהכל נוהג בטבע ובמקרה. ומעשה המצווֹת והכנסיות להתפלל וכיוצא אומרים שהן מצות אנשים מלומדים שתקנו כן לתועלת הקבוץ המדיני, והוא מאמר האפקורסים. ועם אנשים כאלה לא יועילו התוכחות. גם לא יועילו להם העונשים הנהוגים בעולם כמו דם וחרב ורעב וכיוצא כי לא יִוָסְרוּ באלה. כי אומרים מקרה הוא ובדרך הטבע. וכדרך שכתוב בתוכחות (ויקרא כו, כא) "ואם תלכו עמי קרי". ולכן הכת הזאת נכונים לעונשים שהן למעלה מדרך הטבע הנהוג, כמו שעשה השם ב"ה במצרים מצד הנפלאות הגדולות. ואז יבושו ממועצותיהם שהתחכמו נגד העונשים הנהוגים ואמרו "מקרה היה לנו, כזה וכזה יעשה הטבע. הרעב יבא מעוצר מים, רעש הארץ יבוא מרוחות סגורות בארץ ומאש וגפרית שביסוד העפר". וכיוצא במאמרים הנשחתים שיאמרו ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם", שלא יודו שהוא בהשגחת השם ב"ה להעניש יצוריו במשפט. וכראותם הנפלאות הגדולות שאינן בדרך הטבע כלל, גם אין לבינת האדם מבוא בהן בשום פנים, אז תאבד חכמתם שהיו מתחכמים לעשות בדרכי הטבע כמו החכמים והמכשפים במצרים. גם תסתתר כח בינתם מהתבונן בעניניהן, ויקרה לכח הבינה מה שיקרה לְנִכְלָם¹ מדבר-מה שיסתתר ולא יתראה מפני הבושה. וכמו כן תסתתר כח הבינה ולא תאבה להשתמש בכוחה להתבונן בדברי הנפלאות מרוב פליאתם. וכדרך (איוב כו, יד) "ורעם גבורותיו מי יתבונן". וזהו שאמר (ישעיה כט, יג) "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא". כלומר על כן אביא עליהם מכות נפלאות מאד. ומלת "פלא" הונח על דבר זר יוצא מן המנהג הטבע, כמו (שמות טו, יא) "עושה פלא" ומבואר למעלה. ואז תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. כלומר חכמי העם הזה שהיו מתפארים לעשות בתחבולותיהם כמעשה הטבע, עתה תאבד חכמתם. ובינת נבוניהם שהתפארה שהיא מבינה טעם כל המקרים, עתה תסתתר מרוב כלימה. ובספר "רוח חן" הרחבנו בזה.²

footnotes: ¹ למי שהגיעה לו כְלִימָה והוא מסתתר מפני הבושה ² חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יז (בעיקר בעמ' 193, ויש גם בעמ' 189 וגם בפסקא כג עמ' 209) ועוד בפרשה יא, פסקא ו (עמ' 159)

(אסתר ו, יג) "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". לא נכתב "ויאמרו לו החכמים וזרש אשתו". לפי שלא נזכר לפניו או לאחריו דבר המלמד מאיזו מין חכמים הוא מדבר, היה מתפרש על חכמים במנהגים ישרים; ואלה המדברים להמן היו רשעים ובוזי חכמה. לכן נכתב "חכמיו" בכינוי, כלומר שהיו נחשבים "חכמים" בעיני המן כי היו רשעים כמוהו. ועתה שגלה הכתוב שהיו "חכמים בעיניהם", נדע כי מה שאמרו (שם) "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו", לא אמרו כן בצדקתם, כדרך החכמים היודעים כי (משלי יא, ח) "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו"; ושטוב אלהים לישראל. אבל אמרוהו כפי דרכי חכמתם באצטגנינות, כמו הוברי השמים המתפארים שהם יודעים מזל כל אומה ולשון. ולולי שהיה נכתב בכנוי היינו טועים, כי ביושר לבבם דברו האנשים האלו. ויפה אמר ראב"ע ז"ל "כבוא איד הרשע לא יתנבאו אוהביו עליו טוב". ע"כ. וטובים דבריו. כי בגדולת המן כתוב (אסתר ה, י-יא) "ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו וגו' ויספר להם המן" וגו'. וכשנתנו לו עצה לעשות העץ כתוב (ה, יד) "ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו" וגו'. בשתי המקומות נקראו "אוהביו". ועתה ביום אידו כתיב "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו" להורות כי לא היו לו עוד אוהביו. אבל התחכמו לנבא עליו רע כפי דרכי חכמתם ונסיונותיהם, ואין רשע ו[בעל] פתלתולים כמוהו.

(בראשית מא, ח) "וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה". נכתב בכנוי שהיו חכמים בעיני מצרים, לא חכמים באמת. ואולם גם אם לא נכתב בכנוי, לא היינו טועים לחשוב שהיו חכמים במנהגים ישרים. כי קראם לספר לו חלומו ושיפתרוהו. ואין זה מלאכת החכם במנהגים, אבל הוא ממעשה חכמי המזלות ופתרון חלומות בדרכי הטבע. וכן אמר ראב"ע ז"ל "חכמים במזלות ופתרון חלומות". ע"כ. וא"כ הדבר למד מענינו כמו (ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, שמות ז, יא) [אמר המגיה: אפשר שבמהדורה ראשונה דילגו ממה שהיה כתוב בכתב יד רבינו. כי פסוק זה שייך רק להלן, אבל כאן צ"ל: "ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה" (בראשית מא, ח)]. ומבואר למעלה (חלון ג'). ואולי הבין פרעה כי חלומו אשר חלם מורה על טובה או רעה [אשר] יקרה במדינה, ולכן קרא לחרטומים אנשי הלהט והלט לפתור לו חלומו. ואם ישמע הוראתו ופתרונו יצטרך לקחת עצה מה יעשה. ולטעם זה קרא גם את החכמים בעלי הדתות והמנהגים היועצים במדינה. ועל כן הזכיר תחלה החרטומים, כי הם הפותרים. ואחר כך הזכיר החכמים היועצים. ואין כן בדברי משה ואהרן. [אמר המעתיק: כאן צ"ל אותו הפסוק שרבינו הביא לעיל: ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים (שמות ז, יא)] שלא היה בזה ענין הנהגה ותקון מדינה. לכן נזכרו תחלה החכמים להגיד לו אם יש זרות במעשיהם. ואח"כ החרטומים היודעים לעשות מעשים זרים כפי דרכיהם. ואם כן הדבר אינו נלמד מענינו. לכן הזכיר "לחכמים" להורות כי היו חכמים ויועצים בעיני מצרים. ולפי האמת היו בוערים ואוילים. והבן:

(ירמיה י, ז) "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך". לא אמר "כי בכל החכמים ובכל הממלכות מאין כמוך". כי לא נזכר לפניו או לאחריו ענין המלמדנו מאיזו מין חכמים מדבר, והיה מתפרש על חכמים במנהגים ישרים. וכוונת הכתוב על הכסילים והחוקקים דתי הגויים ועובדי כומ"ז. לכן אמר "חכמי הגוים" בכנוי, כלומר שהם חכמים בעיני הגוים הנבלים, לא חכמים באמת. וענין הכתוב לפי דעתי כך הוא. אמר (י, ו) "מאין כמוך יי', גדול אתה וגדול שמך בגבורה". פירוש, כל שומעי שמעך יודו כי מאין כמוך. אין לך דמיון בעליונים ובתחתונים, כי גבהת ונעלית על כל תהלה. ודע כי הוא ב"ה השלם האמתי. וכפי רוב בינת האדם בכבודו ובגדלו, כן רוב דעתו. כי אין כמוהו בכל דבר ודבר. על דרך משל המבין בסוד מלכותו, ונתברר לו כי מלכותו בכל משלה, ידע כי אין כמוהו גדול בממלכה. כדרך (תהלים צה, ג) "ומלך גדול על כל אלהים". המבין בסוד חסדיו ונתברר לו כי הוא רב חסד, ידע כי אין כמוהו גדול בחסידות. כדרך (שם קה, ה) "כי גדול מעל שמים חסדך". וכן המבין בסוד משפטיו ובסוד צדקותיו וכיוצא, ידע בכל דבר ודבר גדולת יוצר הכל יתברך, כדרך שאמר המשורר האלוהי (תהלים קמה, ג) "גדול יי' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר". פירוש, השם ב"ה גדול מאד בכל הגדולות. ואין דמיון גדולה בשום דבר לגדולתו, כי לגדולותיו אין חקר לפי שהוא בלתי בעל תכלית ומרומם על כל ברכה ותהלה. ומה שאנו משיגים מגדולותיו איננו כי אם ממפעלותיו וממעשיו, לא כמו שהם בעצמם. ולכן אמר (שם קמה, ד) "דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו". פירוש, אין בני אדם יכולים להגיד גדולותיך כפי מה שהן, כי אין להם חקר בדעת האדם. אבל ישבחו מעשיך ויגידו גבורותיך הנראים לעיני האדם שהם עשויות בכח רב ובגבורה עליונה. כי הם רואים מעשה הארץ והשמים, ומרוצות המאורות הגדולים, והם עדים נאמנים על כחך הגדול וגבורותיך הנפלאה. אבל להבין דרכי גדולותיך בחכמה ובארח בינה ובנתיבות החסד ובדרכי מלכות וכיוצא, אין זה בכח כל אדם. אבל המבין ביראת ה' ואשר דִבֶּר פי ה' אליו, יגיד מקצת הדברים כפי כחו. מי שלמד חכמה והסתכל בדרכי חֻקֵי השם ב"ה יתברר לו כי הוא ב"ה גדול בחכמה אין כמוהו. מי שמבין בארח תבונות, יתברר לו כי הוא ב"ה גדול בתבונה. ו"אין חקר לתבונתו" (ע"פ ישעיה מ, כח), אין כמוהו. וכן לענין החסד ולענין הרחמים והחנינה, כפי רוב דרכי הכחות היקרים שהצטיירו בלב הישר והנבון, כן יראה כי אין כמוהו בכל גדולה. אבל הנלוזים מדרכי החכמה וכתות ה"חכמים בעיניהם", האומרים לא ייטב ה' ולא ירע, ואינו משגיח על התחתונים וכיוצא באלה הכפירות העצומות שהשתקעו בהן ה"חכמים בעיניהם", לא יבינו כי אין כמוהו בחכמה ובתבונה ובחסד וברחמים ובמשפט ובממלכה וכיוצא. כי לפי דעתם לא ראו אותותיו ומעשיו בענינים אלה. כי לפי מחשבתם הולכים כל עניני העולם במקרה. וחושבים כי החכמה והבינה בטבע האדם כמו כל הדברים המוטבעים ביצורים.

ודע כי מלת "שם" בלשוננו הקדוש מונח על הכח הנגלה שבעבורו יתואר בעל הכח ההוא בתואר מן התוארים. ולכן כמו שיבין אחד ממנו מעט מגדולותיו של יוצר הכל ב"ה, כן יקראהו בשם. וכמו שאמרנו המבין שהוא ב"ה מולך על העליונים והתחתונים ומלכותו בכל משלה, יקראהו בשם "מלך". המבין כי הוא רב חסד יקראוהו בשם "חסיד". וכן בכל התוארים, כפי מעשה הכח הנגלה ללב יונח השם. ועל זה באו כל השמות הקדושים וכינוייהן ותואריהן, הכל נגד מפעלותיו ומעשיו שנראין בהן דמות הכחות הנפלאות. ועל כל זה אמר הנביא "מאין כמוך ה'". כלומר כל רואי השמש יעידו ויודו כי אין כמוך. ופירש דבריו ואמר "גדול אתה". כלומר אתה האל המסתתר מעין כל חי, גדול בכל הגדולות בחכמה בתבונה ובדעת ובחסד וברחמים ובצדק ובמשפט ובגבורה ובכח ובממלכה ובכל הגדולות, הנודעות ושאינן נודעות לנו. ולכן כפי מעלת היודע, כן יעיד ויודה שאין כמוך. ואולם ה"חכמים בעיניהם" הכופרים בדרכי הנהגותיך ובממשלתך, ואומרים "עזב ה' את הארץ. ולא הראה אותותיו בחכמה ובחסד וברחמים", בכל זאת גדול שמך בגבורה. כלומר הנה נראים מעשיך בשמים ובארץ לעיניהם, ויודוך כי גדול אתה מכל אלהים בגבורה ובכח. כדרך (דברים ג, כד) "אשר מי אֵל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". ולפי שבהכרח יודו על גבורותיך, כבר הם מוכרחים לירוא מפניך, בראותם שאתה יכול על כל. ועל זה אמר (ירמיה י, ו) "מי לא ייראך מלך הגוים". כלומר אחר שאתה גדול בגבורה מכל אלהים, הדעת נותן שכל הגוים ייראוך. כי אתה מלך על כל הגוים, כי אתה לבדך עשית כל אלה. ואמר "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך". כלומר אחר שאנו שומעין באזנינו מכל חכמי הגוים שכל אחד מהן כפי דרכי חכמתו ותבונתו במלאכת השמים והארץ וצאצאיהם אומרים "מאין כמוך". ולכן הזכיר חכמי הגוים ובכל מלכותם, שהן העוסקים בחכמות למודיות ומתבוננים במעשה שמים וארץ, ומשתמשים במושכלות הראשונות הנטועות בדעת ויודעים כי חותם העולם מעיד על גבורת יוצרו ב"ה. והיה ראוי להם לדעת האמת. אבל הם בחרו בכסילות ובתאוה והשחיתו דעתם כדי לעשות מה שלבם חפץ. כי הרשעים האלו הטעו את ההמון לעשות פסילים וצלמים מזהב וכסף לעבדם. ובדו חֻקים זרים מלבם כפי העולה על רוחם בגאוה וברשע. ועל זה אמר (ירמיה י, ח) "ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא". כלומר נעשו בוערים חסרי המושכלות הראשונות, וכסילים בעלי הדמיונות וההבל להמציא מוסר הבל, לעבוד לעץ. ואין לך הֶשְׁחֵת הדעת גדול מזה, אחר שהם מודים כי אין כה' גדול בגבורה ועשה את השמים ואת הארץ. ואיך ייראו מפסילים שהן מעשה ידי אדם? ועל זה אמר (ירמיה י, ט) "כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וגו' מעשה חכמים כולם", ובארנוהו למעלה (חלון ד').

ואמר (ירמיה י, י) "ויי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם, מִקִצְפּוֹ תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו". פירוש, לא כמו שהם אומרים "עזב ה' את הארץ", וכיוצא בכפירות האלו. אבל הוא אמת חי וקיים לעד ומלך עולם, משגיח עליו ומנהיג בריותיו. מקצפו תרעש הארץ ושופך זעמו על העכו"מז הנבלים המשחיתים, הכל במשפט החכמה לא במקרה חלילה. ולפי שהם מודים שהוא ב"ה יוצר שמים וארץ, ובכל זאת נותנים כבוד לפסילים בלי דעת, אמר הנביא עוד (ירמיה י, יא) "כדנה תאמרון להום, אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה". כלומר האלילים שאתם מודים עליהם שלא עשו השמים והארץ, שהרי אתם בידכם עשיתם אותם, יאבדו מן הארץ ומתחת השמים. ואמר עוד (י, יב-יג) "עושה ארץ בכחו, מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. לקול תתו המון מים בשמים" וגו'. כלומר לא כמו שאתם אומרים, אלא מלבד שגדול הוא בגבורה ועשה הארץ בכחו, גם הכין תבל, מושב לבני אדם בחכמה להנהיג בריותיו לטוב ולרע בדרכי חכמתו ית'. וכן נטה השמים בתבונה כפי החכמה. וזה יתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה ותבינו כי הוא ב"ה נותן (שם) "המון מים בשמים" ומעלה נשיאים מקצה הארץ, ומוציא הרוח מאוצרותיו. כי הוא ידין לאומים, אם לחסד אם לשבט. כי נכח כל אלה הכין תבל ונטה שמים. ומי שנתן לו ה' לב לדעת, יבין מכל אלה כי הוא ב"ה גדול שמו בחכמה ובתבונה ובמלכות בצדק במשפט ובמישרים וכיוצא. ואתם הרשעים הכופרים הנותנים כבוד לפסילים, הנה (ירמיה י, יד-טו) "נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל וגו' הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו". וכתבתי הפירוש הזה, למען תבין כי כונת הכתוב על "חכמים בעיניהם" וכת הבוערים:

(ישעיה יט, יא) "אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה". נכתב בכנוי שהיו חכמים ויועצים בעיני פרעה. אבל באמת היו אוילים ובוערים, והם כת משוחתי הדעת. ובארנוהו למעלה (חלון ג').

(ישעיה יט, יב) "אים איפוא חכמיך". גם זה בכנוי. ונכתב באותו ענין. ובארנוהו למעלה (חלון ג'):

(ירמיה נ, לה) "ואל יושבי בבל ואל שריה ואל חכמיה". לא אמר "אל השרים ואל החכמים" לפי שלא נזכר לפניו ולאחריו דבר המלמד מאיזו מין חכמים מדבר. והיה מתפרש על חכמים בעלי המנהגים הישרים. וחכמי בבל היו רשעים ובוזי חכמה, מכשפים וחרטומים וכיוצא. לכן נכתב "חכמיה" בכנוי. כלומר שהיו חשובים חכמים בעיני בבל הרשעים, ולפי האמת היו אוילים ומשוחתי הדעת. כמו שאמר (ישעיה מז, ג) "חכמתך ודעתך היא שובבתך", ובארנוהו למעלה (חלון י"ב):

(ירמיה נא, נו) "והשכרתי שריה וחכמיה". גם זה נאמר על חכמי בבל. ולפי שאין ענין לפניו ולאחריו המלמד מאיזו חכמים הוא מדבר, הוצרך לכתבו בכנוי כמו שבארנו:

(יחזקאל כז, ח) "חֲכָמַיִךְ צור היו בך המה חוֹבְלָיִךְ". למד מענינו שמדבר על חכמת מלאכת המים, והנהגת האניה בחכמה. גם נזכר בכנוי להורות שהיו חכמים בעיני צור, ולא חכמים באמת. כי היו אוילים ובוערים כמבואר למעלה (חלון י'):

(יחזקאל כז, ט) "זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך". גם זה למד מענינו שמדבר על חכמת הבנאים. ונזכר גם הוא בכנוי להורות שהיו לבד חכמים בעיני יושבי גבל. ולפי האמת היו אוילים ובוערים:

(ישעיה י, יג) "ובחכמתי כי נבונותי". והן דברי סנחריב מלך אשור שהתפאר כי בכחו ובעוצם ידו כבש העמים והממלכות, ולא ה' פעל כל זאת. וְתֵּאֵר עצמו "חכם ונבון". ובאמת היה רשע ובליעל גבה לב עד להשחית, כדרך הנאמר אצל חירם. גם דיבר נאצות גדולות כמפורש בספר מלכים ובחזון ישעיהו. ולכן אמר הנביא על הדברים האלה (י, יב) "אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו". כלומר על גודל לבבו בחכמתו ובתבונתו, שגבה עד להֶשְׁחֵת ונתן לבו כלב אלהים. וכן על רום עיניו בעשרו ובכבודו שהוא מתפאר בעושר מלכות ובשָׂרָיו. וכן היה כי אבד כבודו ועושרו פתאום, גם שָׁב בבשת פנים לארצו. והנה היה מִכַּת ה"חכמים בעיניהם ונבונים נגד פניהם":

והנזכרים בלשון תרגום בספר דניאל גם הם הולכין על הסדר הזה. ואלו הן:

(דניאל ב, יב) "להובדה לכל חכימי בבל". כמו (ירמיה נ, לה) "ואל יושבי בבל ואל שריה ואל חכמיה". וכן הפסוק זה שהיו חכמים בעיני בבל, לא חכמים באמת. גם נלמד מענינו שמדבר על חכמי כשפים ומלאכת השמים ומשפטי הכוכבים. כי עליהם קצף המלך בעבור שלא הודיעו לו מה שחלם. ונאמר בראש הענין (דניאל ב, ב) "לקרוא לחרטומים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים":

(דניאל ב, יג) "וחכמיא מתקטלין", גם זה למד מענינו שהם החרטומים והאשפים והכשדים וחבריהם הנזכרים בפרשה. גם אם היה דת המלך יוצא לפועל, היו החכמים במנהגים ישרים ג"כ מתקטלין. כמו שנאמר (שם) "ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה":

(דניאל ב, יד) "לקטלה לחכימי בבל". גם זה למד מענינו. ודומה לפסוק להובדה לכל חכימי בבל:

(דניאל ב, יח) "עם שאר חכימי בבל". גם זה כמוהו ונכתב באותו ענין:

(דניאל ב, כד) "לחכימי בבל אל תהובד". גם זה מתפרש ככל חבריו:

(דניאל ב, כז) "לא חכימין אשפן חרטֻמין גזרין יכלין להחויה". הדבר למד מענינו שמדבר על חכמים בטבע ובמלאכת השמים. כי דבר על הגדת חלום ופתרונו, ואין זה מעשה החכם במנהגים. גם כלל דניאל וחבריו שהיו צדיקים, כי גם הם לא יכלו להגיד זה בחכמה, אלא בנבואה:

(דניאל ב, מח) "ורב סגנין על כל חכימי בבל". גם זה מבואר מענינו:

(דניאל ד, ג) "להנעלה קדמי לכל חכימי בבל". למד מענינו שמדבר מחכמים במלאכת השמים ובכשפים. כי בקש מהם פתרון חלום האילן שראה. ומפורש אצלו (ד, ד) "באדין עללין חרטומיא אשפיא כשדאי וגזריא". למדנו כי את אלו קרא, לא יועצים וחכמים במנהגים:

(דניאל ד, טו) "די כל חכימי מלכותי". גם זה למד מענינו. כי נכתב באותו ענין:

(דניאל ה' ח') "אדין עלין כל חכימי מלכא". נכתב בכנוי שהיו חכמים בעיני המלך בלטשאצר הרשע. לא חכמים באמת. ואם היה אומר "עלין כל חכמיא", היה אפשר לטעות שמדבר מחכמים במנהגים בעלי שכל ובינה ישרה. כי קראם לקרוא הכתב שעל הכותל שהיה חידה סתומה ולפותרו. לכן נכתב "חכימי מלכא" שהיו חכמים בעיניו:

(דניאל ה, ז) "ואמר לחכימי בבל". שהיו חכמים בעיני אנשי בבל הרשעים, לא חכמים ישרים, ומבואר למעלה:

(דניאל ה, טו) "וכען הֻעַלּוּ קדמי חכימיא אשפיא". כבר אמר בענין "עלין כל חכימי מלכא" ולמדנו כי תאר "חכימיא" על חכמי המלך במזלות ובחכמת הטבע וכיוצא, לא בעלי חכמה נאמנה.

התבארו עתה בחדר זה כל המקראות שנזכרו בהן תאר "חכם" "חכמים" ו"חכמות" ובניניהן ושמושיהן בעניני החכמות שאינן בדרכי המנהגים. והראינו בראיות נכונות כי הבדילו בהם המדברים ברוח הקודש מלשון "חכמה" שהוא על המנהגים. כי לא נזכרו סתם זולתי נלמדין תמיד מעניניהן או נכתבו בכנוייהן. וכל הנזכרים סתם הן על חכמת המנהגים. וכבר בארנום כולם למעלה. ונאמן הכלל ויציב פתרונו: