החדר הי"ג ובו י"ד חלונות שם תאר "חכם" בקל. כל בניניו כשעומדים בעצמם הם בקל, טעם הדברים. לא יבנה לשון חכמה בבנין נפעל פוּעָל והָפְעַל, טעם הדבר. שתי פעמים נבנה בבנין פּוּעָל, טעם הדבר. יתכן להבנות בבנין הכבד ובבנין הכבד הנוסף, טעם הדברים. יפרש כל המקראו שנבנה לשון חכמה בכבד ובכבד הנוסף. לא יתכן להבנות בבנין התפעל באמת. יתכן להבנות בהתפעל על צד הדמיון ויורה להיפך. שתי פעמים נמצא ממין זה בהתפעל. יתבארו הכתובים השתים הללו. מחכמת הלשון הקדוש הזה שיש בו בנינים נבדלים בהוראותיהן שבהם יבנו כל שרשיו. יש בנינים עומדים בעצמם, ויש יוצאים. ויש יוצאים לאדם שני. ויש יוצאים בעצמם לשלישי ולרביעי ולחמישי וכיוצא. ויש יוצאים לאדם שלישי ולרביעי ולחמישי וכיוצא. ויש בנינים פועלים. ויש נפעלים בעצמם, ויש נפעלים מזולתם. ויש נפעלים משני. ויש נפעלים משלישי ומרביעי ומחמישי וכיוצא. ויש פועלים ונפעלים באמת. ויש פועלים ונפעלים בדמיון. וכבר דברו בעלי הלשון וחכמי המדקדקים הגדולים בענינים אלו. אבל כראותם בחכמתם שנמצאים שרשים יוצאים, שהם ראוים להיות עומדים; ועומדים הראוים להיות יוצאים, ויוצאים לשלישי ולרביעי הראוים להיות יוצאים ולא לאדם אחר, ועוד הרבה כאלו שבו אחור ימינם. ולא שלחו יד חכמתם לגלות תעלומותיהן, והניחו הענינים האלו סתומים וחתומים. ודנום כדין זרים היוצאים מן הכלל, וחשבו שיש בהן נסתרות וסודות נשגבות מדעת האדם, שאין בכח האדם לעמוד על הנקודה הפנימית שהן סובבים עליה. או שנתנו בהם טעמים שאינן מספיקים ליַשב הלב המבקש דברי חפץ. ודע שבהמצא בכתבי הקדש שרש מן השרשים בנוי בגזרה אחת מגזרות בנין מן מבנינים, נוכל לבנותו מדעתינו בכל גזרות הבנין ההוא. אבל לא נוכל לבנותו מדעתינו באחד משאר הבנינים שלא מצאנוהו כתוב בו כלל בתנ"ך. ואתן לך דוגמא משרש "חכם" שאנו עוסקים בו עתה. כאשר מצאנוהו בנוי בבנין הקל "חכם" "חכמת", כמו (משלי כג, טו) "בני, אם חכם לבך". (שם ט, יב) "אם חכמת חכמת לך". לא נוכל לבנותו מדעתינו גם בבנין נפעל, ולומר "נחכם, נחכמת, נחכמתי", וכן בשאר השרשים, לפי שכל זה רחוק מן הדרך הישרה. כי איך אפשר שלא יקרה היותו בנוי בבנין זה גם במקום אחד מכל כתבי הקדש, בהיות זכר השרש הזה כתוב במקומות רבים? אין זה אלא שמחוקק הלשון הקדוש הזה היודע מסתורי ומצפוני שרשיו, ראה שלא יתכן השרש הזה להבנות בבנין נפעל. וכן הנביאים והחכמים יודעי סוד הלשון ושרשיו נשמרו מהניחו בבנין שאינו לפי הוראת השורש וכמו שיתבאר. ולפי שעל כל זה נתתי לבי לדרוש ולתור ולבור האמת, לכן אחרי שעמדנו על הוראת שרש משרשי הלשון הזה, מה גדרו ועל מה הוא נופל, ופירשנו כל המקומות שהוא נזכר שם, הן תאריו הן שמותיו הן בניניו, כבר יעלה בידינו בעזרת האֵל הטוב החונן לאדם דעת, לברר וללבן באיזו בנין יתכן לבנות השרש המפורש, ובאיזו בנין לא יתכן להבנות. ואם הוא מן הפועלים העומדים או היוצאים. ואיך הוא משמש בכל בנין ובנין שהוא נבנה בהן. וידעתי גם אני שהדרישה בענין זה קשה מאד, וצריכה עיון צח. אבל אני אומר שהדרישה הזאת היא בכח האדם. ואין תעלומותיו נשגבות מדרכי בינת האדם. אבל כל תעלומותיהן הולכות וסובבות על חכמת נפש האדם וציורי כחותיה הרבים, ועל כלל המציאות כפי מה שהוא באמת. כי נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, הוא אדון הכל והוא אשר שָׂם דבריו ומלותיו בפי נביאיו וחכמיו. כל מלה ומלה שקולה בפלס ישר, מסכים עם צורת האדם ועם המציאות כולו כפי מה שהוא עליו באמת, כי לא יפלא ממנו דבר. ומדרכי הלשון ונתיבותיו נוכל להוציא לאור תעלומות חכמה בסוד הנפש ובסוד בנין השמים והארץ. והן הן הדברים שנתנו לבני אדם להתבונן בהם. על זה אמר המלך שלמה (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". כי אם יעלה בידינו אמתת פירוש השרש ובנינו כפי מה שהוא באמת, נבין דברי התורה והנביאים, ודרכי החקים והמשפטים הצדיקים והישרים. וכבר בארנו כל הצריך לזה בהקדמת הספר. ומעתה נבוא לחקור דרכי בניני שרש "חכם" שבארנו ענינו בבית זה. הט אזנך ושמע.

כלל ראשון. שם התואר שנמצא משרש זה הוא בקל "חכם". ונבדל משם התואר הנמצא משרש "בִּין", ומשרש "יכח", ומשרש "שכל" וכיוצא. כי הם בבנין הכבד הנוסף. כמו מבין, מוכיח, משכיל. וכן בניני השרש הזה, כשאינם נעתקים לאדם אחר, עומדים בקל כמו "חכם, חכמת". ובארנוהו כולם בחדרי הבית הזה. והם נבדלים מבניני שרשי בין, יכח, משכיל, וכיוצא. שהם נבנים בבנין הכבד הנוסף גם כשאינם נעתקים לאדם. כמו (דניאל א, יז) "ודניאל הבין בכל חזון". (דברים לב, כט) "לוא חכמו ישכילו זאת". וטעם הנחת אלו בבנין הכבד הנוסף, לא אוכל לבאר פה. כי הקדמות רבות תקדמנה טרם שיתבארו. והם כתובות בספר "מעין גנים". כי בו יתבארו השרשים הנזכרים, וכן כל שרש ושרש יתבאר במקומו בעז"ה.

ופה אבאר טעם הנחת תאר "חכם" ובניניו בבנין הקל. והנני אומר שהוא מהפעלים היוצאים, והוא נשען על מה שבארנו בכלל הי"ב, שהנחת תאר זה על הנוהג במנהגיו כפי החכמה וכן הנחת כל בניניו על ההנהגה בחכמה. ולכן השרש הזה דומה לשרש "אכל, למד, נחל, עבד", שהם מהפועלים היוצאים. כי על כל אחד מהן תוכל לשאל שאלת מה. מה אכל? מה למד? מה נחל? מה עבד? ותהיה התשובה אכל לחם, למד ספר זה, נחל נחלה פלונית, עבד העבודה הזאת. וכן תשאל בשרש חכם. מה חכם? כלומר באיזו מנהג חכמה נהג? אם בחכמת המנהגים? אם בחכמת המדידה? אם בחכמת מלאכת מעשה יד? וכיוצא. וכן במנהגים עצמם כשנאמר פלוני חכם היום, או חכמת. ולשאול באיזה ענין נהג בחכמה? אם למד בתורה? או ישב לשפוט את העם? או השכיל אל דל? וכיוצא באלה. ותהיה התשובה חכם בתורה. או חכם במעשה הצדקה, חכם במדידה וכיוצא. ואולם הוא בנוי תמיד בקל כשאינו יוצא לזולתו מבני אדם. הוא נשען ג"כ על מה שבארנו למעלה, שכל מה שהוא בסוג החכמה, צריך להאסף (מחוץ) [מבחוץ] אל כח החכמה שבנפש. כי אין דעת החכמה נטועה בנפש האדם, ולא ימצאנה בכח השכל והבינה הנטועים בו. גם אם ירכיב הרכבות ויחקור חקירות ויבנה בנינים בשכל ובבינה, לא ימצא חֻקֵי החכמה. כי כל חֻקוֹתיה קבועים וחקוקים מאדון הכל ית'. ואין שום לשון חכמה נופל באמת על ההתחכמות וההתבוננות. כל המוסיף גורע, וכל המְשַׁנֶה ידו על התחתונה. אך היא נאספת בכח החכמה. ולפי שלא יורה התואר והבנינים על ההרכבות הפנימיים, זולתי על המעשה כפי החכמה, לכן צריך שיהיה הנחתו בבנין הקל שאינו יוצא בנפש האדם עצמו. ושמור הכלל הנפלא הזה! והוא שכל דבר הנפעל מן האדם ואין השלמתו צריך לחקירות שכל האדם ולהמצאותיו והרכבותיו כשאינו יוצא לזולתו מבני אדם, הוא תמיד בנוי בבנין הקל. וממין זה הוא שרש "חכם". ואין כן תאר מבין ומשכיל ובניניהן, שהן יוצאים בנפש עצמה. כמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". וגם בזה דומה שרש "חכם" לשרשי "אכל למד עבד", כי כמו שבכח האכילה הנטוע בנפש אני אוכל, ובלא הלמידה הנטועה בה אני פועל הלמוד, ובכח האומץ הנטועה בה אני עושה העבודה; כן בכח החכמה וכח הממשלה הנטועים בה, תאסף החכמה, ואפעל מעשים בחכמה ואנהג בחכמה.

ואולם כבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון א') שאי אפשר להניח תאר "חכם" על כח החכמה הנטוע בנפש. וכן הבנינים. כי אחר שכח החכמה נטוע בכל הנפשות הנה היה לתאר כל בני אדם בשם חכמים. אך תשאל על מה לא יוצא התואר הזה ובניניו על מאסף החכמה שבנפש כשבאה אל כח השומר ואע"פ שאינו נוהג בחכמה? ויהיה תאר "חכם" נופל על מי שלמד חֻקֵי החכמה והוא יודע אותם. וכן "חכמת וחכמתי" על האסיפה והשמירה. הטעם, לפי שלא המדרש עיקר אלא המעשה (אבות, א). וְהֶמְשֵׁל ציור החכמה בנפש שיעשה הכל בחכמה. וזולת זה אין טוב באסיפת החכמה, וכדרך שאמר (ירמיה ח, ח) "איכה תאמרו חכמים אנחנו?" וגו' ובארנוהו למעלה (חדר י' חלון י"ב). לכן מחוקק הלשון ית', גזר שיהיה הנחת התאר וכל בניניו על הנוהגים כפי החכמה. לא על בעלי החכמה. והוא דומה לתאר "צדיק" ובניניו שלא הונחו על יודעי הצדק, אלא על פועלי הצדק. כי אין טוב בדעת מעשה הצדק, אם ירשיע בדרכיו ובמעשיו. כמו כן תאר "חכם" ובניניו. וכבר רמזנו על זה בבית הראשון (חדר א' חלון ב'). גם הבאנו בבית זה כל הכתובים שבהם זכר התואר ובניניו, ובארנום כולם היטיב על הנוהגים כן, ומהם יתבאר לך כי דברינו נכוחים וישרים. כי כל פסוק ופסוק עֵד ומופת נאמן על זה.

ומליצה אחרת יש למדברים ברוח הקודש, כשידברו מבעלי החכמה ומלמוד החכמה. כי לא יזכירו עמהן לא התאר ולא הבנין. אבל יסמכו להם בנין למד, שמע, קנה, או אלף, שהן מורים על אסיפת החכמה מרב ולא על ההנהגה. כמו (משלי ל, ג) "ולא למדתי חכמה". לא אמר "ולא חכמתי", כי אז היה הודאתו שלא נהג בחכמה. וזה לא יתכן, כי שלמה היה נוהג מאד בחכמה, שנאמר (מל"א ה, יא) "ויחכם מכל האדם" ומבואר למעלה. אבל אמר "לא למדתי חכמתי" מרב כמו שאר בני אדם אלא ברוח אלהים שנחה עלי, והצטיירו בלבי דרכי החכמה פתאום. ונלוה אלי רוח בינה ממרום, ובינותי בחכמת התורה וידעתי החכמה והנהגתו בה. (משלי כד, יד) "דְעֵה חכמה לנפשך". לא אמר "חֲכַם חכמה לנפשך". כי מלת "חכם" על ההנהגה, והכתוב מדבר מן הציור הפנימי שיהיה חזק כמו המושכלות הראשונות שהן בטבע הדעת כמבואר למעלה (חדר ט' חלון י"ג). וכן (משלי ד, ה) "קְנֵה חכמה". לא אמר "חֲכַם חכמה" כי הוא מורה על ההנהגה. והכתוב דִבֶּר שבכח החכמה הנטועה בנפש יקנה ויאסוף למודי החכמה, לא דברי אולת ותחבולות רעות. וגם זה בארנו (שם חלון ד'). וכן (איוב לג, לג) "הֲחַרֵשׁ ואאלפך חכמה". לא אמר "הֲחַרֵשׁ ואחכימך" כי אז היה מורה שילמדהו להתנהג בחכמה, ואין זה מענין דרושם. כי הם דברו על הנהגת השם ב"ה את עולמו בחכמה, שעל כיוצא בזה לא יפול לשון הנהגה לאדם, כמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון י"א). אבל אמר "ואאלפך", שילמדהו למודי חכמה וידיעות בענין זה. וכן (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר, למען תחכם באחריתך". והנה העצה היא החכמה כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ג') וכן המוסר. ועליהן צוה שישמעם ויקבלם מפי חכמים, ואז יחכם באחריתו. כלומר יהיה נוהג בדרכי החכמה. וכבר אמרנו שהפסוק הזה בנין אב לכל מה שדרשנו וחקרנו על הנחת השרש הזה. ולכן לא ישרו דברי ראב"ע זצ"ל שאמר בפסוק (קהלת ב, יט) "שעמלתי ושחכמתי". כי "חכמתי מהפעלים העומדים. פירוש שעמלתי בחכמה" ע"כ. גלה דעתו כי מלת חכמתי על ההתחכמות הפנימי, וכדעת רבינו משה [רמב"ם] ז"ל, וזולתו מן המפרשים שהבאנו דבריהם בבית הראשון (חדר א'). ומלבד מה שהשיבונו על דבריהם, הנני תמה על החכם הזה איך חשב לפרש כן, והכתוב אומר "ושחכמתי". והאמת כי "חכמתי" מהפעלים היוצאים ככל חביריו, והנחתו על מפעלותיו כפי החכמה. ומלת "שעמלתי" על עמל המלאכות, כמו המשאות והסבל והמסעות הצריכים במעשה הבנינים והנטיעות. ומלת "שחכמתי" על מעשה תכונות הבנינים והגנות שהיו נערכות כפי חכמת מלאכת מעשה והלמודיות, וכמו שבארנו למעלה (חדר ו' חלון ה'). זהו מה שרצינו לבאר בקצרה. וְהָבֵן הכלל הזה וחקרהו היטב, כי עוד יתבאר ברחבה בדברינו על שרשי "בין, שכל, יכח, אמן" וכיוצא בהם בעז"ה. כתר לי זעיר (איוב לו, ב). כי לא בחרתי להאריך בדברים נוספים המבלבלים לב הקורא:

הכלל השני. לא יתכן הנחת שרש "חכם" בבנין נפעל. וטעם הדבר נקל לדעתו, כי בעבור שהוראת בנין נפעל יורה על ההכרח והאונס, וכל נפעל מזולתו איננו ברצונו, כמו "נפקד נרצח נשמר". שכולם כפי מקומותיהן יורו על ההכרח. וכמו שיתבאר כל אחד מהם בשרשו בעז"ה. ויש מיני הכרח הרבה. כי הנפקד מזולתו הוא נפקד בעל כרחו. וכן הנרצח והנשמר. וכבר אמרנו שכל בניני החכמה נבנים על ההנהגה כפי החכמה, וההנהגה מסורה לבחירת האדם. כי הוא בעל הכחות והפוכי-הכחות כולם ובוחר ללכת באיזו דרך מהן שירצה, כמבואר בבית הראשון (חדר ג' וחדר ד'). ואין לו מכריח מחוצה לו שיכריחנו לעשות טוב רע, כמו שהעידה התורה באמרו (דברים ל, יט) "ובחרת בחיים", כמבואר למעלה. ולכן אי אפשר שיבנה שורש זה בבנין נפעל. כי איך יאמר "נחכמתי"? שהוראתו "הוכרחתי שלא ברצוני ללכת בחכמה". וזה שקר. וכן לא יתכן להבנות בבנין נפעל בעבור התגברות ציורי החכמה בלבו עד שיהא כמוכרח ממחשבותיו לצייר בחכמה. וכדרך שיתבאר בשרש "בין" ודקדוקי בניניו. שהרי אמרנו בכלל הכ' שציורי החכמה הפוכים מיצר הלב, ובטבע מחשבות הלב לצייר בסּכלות. והלואי שיתגבר ברצונו על לבו! גם אם תאמר שיוכל להיות שזכה לעזר אלוהי ובאה החכמה אל לבו, ואז לא יהיה לבו מצייר רע. וכדברי הכלל הכ"ז. מכל מקום אין מעשיו על פי החכמה בהכרח כי כל עושה מעשה עושה ברצון. ואין כן בעניני התבונות שהן במחשבת הלב. ויוכל להיות כמוכרח מרוב הרגל מחשבותיו. וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". ואם תאמר גם [ש]ההנהגה כפי החכמה אפשר שתהיה בהכרח, והוא שאם [היה] פרוץ בעריות בסביאה ובזוללות ובאו עליו משלחת מכאובות ויסורים שהביאוהו לדרך החכמה, כי המזג המתפעל מחמדת העריות ומטעם הזוללת הוחלש ונרפה מן המכאובות, וכדרך שבארנו למעלה (חדר י' חלון ז'). ואז מוכרח ללכת בחכמה, או שהוא ירא ממורא אבותיו שיענישוהו בעברו על דרכי החכמה, והוא מוכרח להיות נוהג בחכמה, אין זה בדרך חכמה אלא בדרך מוסר. ושרשי "מוסר" יבנו באמת בנפעל בעבור ההכרח. כמו (ויקרא כו, כג) "ואם באלה לא תִוָסְרוּ לי". (ירמיה לא, יח) "יסרתני וָאִוָסֵר". ואם לא התיסר בלבו, ואינו נוהג בחכמה אלא לפָנים, ובסתר עובר עליה, איננו הולך בחכמה. ולא יפול על זה תאר "חכם" ולא אחד מבניניו. וכן "בעל המוסר" איננו מוכרח ללכת בחכמה, כי אם יקום מחליו שָׁב הבחירה לאיתנה. וכמה מבני אדם שנוסרו ושבו לדרכם הראשון, לבחור בסּכלות וברשע. וכנזכר בתוכחות תורת כהנים. ואם כן כשנוסר ואחרי שקבל המוסר נוהג בחכמה, הנה מנהגיו ברצון. ולכן אי אפשר הנחת שרש זה בבנין נפעל. גם לא תמצאהו כתוב בו בכל כתבי הקדש.

ודע כי בנין נפעל ובנין פּוּעָל ובנין הָפְעַל, שלשתן דרך אחד להן שהן מורים על ההכרח. ואין הבדל ביניהן רק שהנפעל יוצא מן הראשון. והפּוּעָל מן השני. וההָפְעַל מן השלישי הרביעי והחמישי וכיוצא. ולכן כמו שלא יונח שורש זה בבנין נפעל, כן לא יונח בפּוּעָל ובהָפְעַל. גם לא נמצא בכתבי הקדש שהוא כתוב בהן זולתי בשתי מקומות. וענין אחר להם. ויתבאר לפנינו בעז"ה:

כבר התבאר בבית הראשון (חדר ג' חלון א') שאי אפשר לבעל חיים זולתי האדם שיאספו אל נפשם עניני חכמה. אע"פ שיש בגולמם החושים שהן אמצעיים לכח החכמה והחכמה, והם עינים לראות ואזנים לשמוע, לפי שאין בהם כח החכמה. כי הכח הזה הוא ענין אלוהי שאין כדמותו וצלמו בנפשות שנבראו מתחת השמש. אין בהם כח השומר הצורות, זולתי צורות מעטות בטבע [כדי] שישתמרו מהנזק, כמו שהתבאר בחכמת הטבע. על כן כל מה שתַּרְאֵם ותגיד להם, תיגע להבל, כי לא יקבלו הענינים האלו. גם בארנו שם (שם, חלון ב') שאף נושאי החכמה חסרים מנפשות שאר בעלי החיים. וכן הבדלנו בין נפש האדם ונפש הבהמה הבדלים עצמיים ואמרנו (שם) כי נפש האדם כוללת כל החכמות, ואין כך נפש הבהמה (שם חלון ג'). נפש האדם בעלת הכחות והפוכי-הכחות ואין כן נפש הבהמה (שם חלון ד'). כחות נפש האדם אינן מוגבלות בטבע זולתי בחכמה. וכחות נפש בעלי החיים מוגבלות בטבע, ובעבור כן אין בהם ממשלה ובחירה. אבל כל ענינם הולך בחֻקוֹת הטבע שהטביע בם יוצר בראשית ב"ה, ולא תוכלנה לעשות ההפוך מזה. וכל מה שהוא מוכרח לא יפול עליו תאר "חכם" או אחד מבניניו. אלא לשון "מדע" בעבור קביעות הענין ההוא, וגם זה בארנוהו (שם חלון ח'). ובעבור כן לא תמצא בכל המקרא תאר "חכם" ו"חכמים" או לשון חכמה מיוחס לאחד הבעלי החיים. זולתי אצל האדם לפי שהוא לבד מושל על דרכיו ובחירי [ב]מעשיו. והיה דברי החלון הזה הצעה לחלון החמישי והששי:

פעמים נמצא תאר "חכם" בבנין פּוּעָל בבית הראשון (חדר ג' חלון א') וכבר רמזנו עליהן ואמרנו שאם הקורא בספרי אמ"ת¹ ירגיש בשני כתובים שנראים כיוצאים מן הכלל שהנחנו שלא יפול לשון "חכמה" על שום בעלי חיים זולתי האדם. אל יהרוס הקורא, אך ידע שמליצותיהן עמוקות ויתבארו בחדר האחרון מן הבית השני, והנה אנחנו עתה במקום אשר הורנו עליו. כי יתבארו פה אלו השני כתובים, והן בנויין בבנין פּוּעָל. האחד אמר שלמה (משלי ל, כד) "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מְחֻכָּמִים". ולפי הפשט הוא סותר את הכלל שיסדנו שלא יונח תאר "חכם" ובניניו בבנינים הנפעלים. אך התימה עוד כי הוא מונח פה על הבעלי חיים רמש ושרץ העוף ושקץ העוף והחיה. נמלה שפן ארבה ושממית. וזה סותר גם הכלל שיסדנו שלא יונח תאר "חכם" על בעלי החיים זולתי על האדם. לכן תדע כי לא לחנם הוסיף מלת "מחוכמים". כי אם אמר כן להגדיל חכמתם, יאמר "והמה חכמים מאד". כמו (שמואל ב יג, ג) "ויונדב איש חכם מאד". או "והמה חכמים גדולים". גם אם לשון "מחוכמים" מורה על הפלגתם בחכמה, הפלא מדוע לא נכתב תאר זה גם במקום אחר אצל האדם? כי האדם בלי ספק חכם מהם. אבל האמת כי מלת "חכמים" בא ולמד על תאר "מחֻכָּמִים" הנאמר עליהם שאינו תאר, דומה לתאר "חכמים" הנאמר על האדם אלא בדרך משל להסברת האזן. כי בהיות שידענו שלשון חכמה לא יבנה בנפעל ובפּוּעָל והפעל המורות על ההכרח, יוצא לנו כי תאר חכמים הנכתב עליהן בא להורות שהם נוהגים בדבר זה בדרך חכמה, כדרך הכלל שהתאר יורה על ההנהגה בחכמה. ואם ינהג האדם כן יתואר "חכם". אבל הם אינם עושים בחכמה כי אינם בוחרים במנהג זה בבחירתם, בעבור שמשיגים כי נכון לעשות כן. אבל הם "מחוכמים", כלומר מוכרחים להתנהג ככה. כי השם ב"ה הטביע בם המדות הללו ובהכרח ינהג בהן. לפי שאין שם המדות ההפוכות מאלה המוטבעות בם. הנמלה זריזה, ואין בה מדות העצלה. והיא מוכרחת להזדרז. השפן מתחבא בסלעים ויש בו מדת הפחד, ואין בו מדת הבטחון. הארבה יש בו מדת החברה והשלום, ואין בו מדת הפרוד והקטטה. השממית תלך בהיכל מלך, ואין בה מדת הבושה. ולפי שכל אלו הדברים הן ממדות ה"חכמה", כי יש בכל אחת מהן דבר והפך-הדבר, [כשהוא] אצל האדם. אמר "והמה חכמים", והוסיף "מחוכמים" ללמדנו שהוא בהכרח ולא מחכמתם הוא. אבל למשל נאמרו הדברים, ללמד לבני אדם דרכם בחכמה, וכמו שיתבאר. ובפירוש הארב"ע ז"ל ראיתי "מחוכמים. השם החכימם לעשות כן". ע"כ. כלומר שהם מוכרחים כפי הטבע שהטביע בם השם ב"ה לעשות כן. וכן אמת:

footnotes: ¹ ר"ת איוב משלי תהלים

מופת נאמן שמעשה הבריות האלו אינו בחכמה, תראה מדברי שלמה ממה שייחס לכל אחד מהן, ועם זה נעמוד על מקצת סוד מְשָׁלָיו. אמר (משלי ל, כח) "הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם". וראינו במקום אחר מספרו שצוה את העצל ללכת לראות דרכי הנמלה. ואמר (שם ו, ו-ח) "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וַחֲכָם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". מבואר כי העצל ילמד דרך הזריזות מן הנמלה. וכבר בארנו (חדר ה' חלון ג') שהנמלה מאכלה גרעין ומחצה כל ימי חייה. והיא אוספת גרעינין רבים אל חוֹרָהּ, וטורחת מאד באסיפתן ובשמירתן שלא ירקבו, כמו שכתוב בספרי חכמי הטבע. ואין זה חכמה אלא סּכלות גדולה הוא בערכה. כי מה יועילו לה כל המאסף הזה? ואם ינהג כן האדם לאסוף ולכנוס אוצרות רבים למחיה על אלף שנים, יתואר "רע עין". כדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין". וקהלת אמר (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס". ומלבד זה הוא סּכלות גדול. כי אם בגבורות יחיה האדם שמנים שנה, ועזב לאחרים חילו. וחלילה לחשוב שעל זה אמר שלמה "ראה דרכיה וַחֲכָם". אבל באמת הנמלה אינה עושה בחכמה. אבל היא מוכרחת להתנהג ככה, כי הבורא ב"ה הטביע בה מדת הזריזות הגדולה שלא תנוח ולא תשקוט מֵאֱסוֹף וּמֵכִּנוּס יומם ולילה, ולשמור היטב מה שאספה. ועל זה אמר "מחוכמים". כלומר בהכרח. ואולם כל מה שהטביע היוצר ב"ה ביצורים היא בחכמה ולתועלת יצוריו. ואחר שמדת הנמלה היא לרע לה וללא יועיל, אין זה אלא ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. לא שילמדו ממה לאסוף ולכנוס התבואות והסגולות שהן תחת השמש יותר ממה שצריך להם. אך ילמדו ממה שינהגו כן בחכמה,¹ ויטרחו תמיד לאסוף חֻקֵי החכמה הרבים, ולשמרם בלב שלא ילוזו מעיניהם. כי נשמת האדם עומדת לעד, וצריך לאסוף דברים רבים שהן לחיי עולם. ועל זה אמר "רְאֵה דרכיה וַחֲכָם". כלומר ראה מנהגה שהיא טורחת לאסוף כאילו תחיה לעולם, וַעֲשֵׂה כן בחכמה, וַחֲכָם. [ת]נהג בזריזות לשקוד על דלתות בתי החכמה יומם ולילה. כדרך (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו", שגם הוא תוכחה לעצל. וכן (משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך לך ושוב" כמבואר למעלה (חדר י' חלון ט"ו). כי העצלה תפיל תרדמה בנפש. ובאחרית, יהיה "חכם בעיניו". ומבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י"ד):

footnotes: ¹ בלימוד החכמה

(משלי ל, כו) "השפנים עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם". וכן כתוב בדברי המשורר (תהלים קד, יח) "סלעים מחסה לשפנים". ואין השפן עושה כן בחכמה, ובערכו הוא סּכלות. כי הוא קטן ולא עצום, ומה לו לחקוק בסלע משכן לו? ודי אם ישכן תחת צֶאֱלִים ובחוֹרֵי עפר. אמנם השם ב"ה הטביע בו מדה זו שלא יבטח בשום מחסה ובית, זולתי בסלע החזק. והנה השפן מוכרח בטבעו לעשות כן. ולפי שהוא ב"ה עשה כל מעשיו לתועלת יצוריו, ואנו רואין שאין זה מועיל לשפן, ידענו שהוא דומה במדתו למדת הזריזות שבנמלה הנטועה בה ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. וכן נטע בשפן מדת הפחד ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. ומה ילמדו מזה? שלא יבטחו לא בהון ולא בעושר ולא בגדולה וכבוד ולא בגבורה ובאומץ. אבל יבקשו מחסה להם מה שהוא חזק-מכל והוא שם ה' כדרך (משלי יח, י) "מגדל עוז שם יי', בו ירוץ צדיק ונשגב". וזו הוא תוכחה לכסילים הסרים מיראת ה' וחכמה, ובוטחים על חילם. כמו שאמר (משלי יד, טז) "חכם יָרֵא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח". כי הכסיל ישים זהב כסלו וישען על גבורתו וגדולתו, כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ג'). וכדרך (תהלים מט, ז) "הבוטחים על חילם" וגו'. כאומר: לך אל השפן וראה דרכו שאינו בוטח ואין מחסה די לו זולתי הסלעים החזקים. מה תעשה אתה האדם המוכן כל רגע לפגעים ולתמורות, על מה תבטח תחת השמש? ולכן חֲכָם. הֶיֵה נוהג כמנהג השפן בחכמה. ירא את ה' וַחֲסֵה בצל כנפיו. וכן מצינו שהמשילו הנביאים החסיון העליון הזה לסלע. דוד אמר (תהלים יח, ג) "יי' סלעי ומצודתי". כלומר כמו הסלע שהוא החזק שבמחסיות תחת השמש, כן השם ב"ה כביכול מגן ומחסה ליראיו. כמו שאמר (שם) "אֵלי, צורי אחסה בו". וכן אמר ישעיה ע"ה כשהזכיר מנהגי החכם (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו". כלומר איש זה חוסה בשם ה', ומצדות סלעים חזקים מִשְגַבּוֹ. ומי שאינו חוסה בה' לא יועילוהו מחסה הסלעים, כדרך (עובדיה א, ג) "שוכנִי בחגוי סלע מרום שבתו, אומר בלבו 'מי יורידני ארץ?'" ואמר (שם) "משם אורידך, נאם יי'". ומבואר למעלה (חדר י"ב חלון ג').

(משלי ל, כו) "מלך אין לארבה, ויצא חוצץ כולו". פירוש, מנהג הארבה לצאת באסיפה אחת ובדרך אחד ילכו, לא יפרדו איש מעל אחיו. ואין להם מלך מצוה ונגיד האוספם. ואין הארבה עושה כן בחכמה. כי על ידי כן אפשר שילכדו כולם בלֶכֶד בפעם אחת. והיה יותר טוב להם אם ילכו מפוזרים ומפורדים, כי אם ילכדו מקצתן, יהיה המחנה הנשאר לפלטה. ואולם הוא מוכרח לעשות כן בטבע שהטביע בו היוצר ב"ה. ולפי שאינו לתועלת הארבה ידענו שהוא ללמד לבני אדם דרכם בחכמה, והוא שלא יפרדו מחשבות הכחות הנפשיות והדעות איש מעל אחיו כי אז יהיה כל איש לעברו תועה. זה יתאוה, וזה יתגאה, וזה יכעס, וזה יקנא. זה ישכיל בערמה, וזה יאסוף אולת ותחבולות. אבל יהיה עצת-שלום בין הכחות הנפשיות וינהגו כולם כאיש אחד ובדרך אחד. אל המקום אשר יהיה שם רוח המושל ללכת ילכו כולם. לא יסורו בלכתן, וזה אי אפשר זולתי ביראת ה' וחכמה. כדרך (שמואל ב כג, ג) "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים". כי החכמה בלב החכם גברת ממלכת על כל המדות והמעשים, ויסורו כולם למשמעת החכמה.

והענין נפלא מאד וכלל החמישי, שכל הכחות נטועות בנפש לתשמישי החכמה ובנפש החכם יתאחדו כולם אל דרך אחד ואל ענין אחד. ומטעם זה קרא המלך דוד ע"ה נשמתו בתאר "יחידה". כמו (תהלים כב, כא) "מיד כלב יחידתי". וכדרך (תהלים פו, יא) "יַחֵד לבבי ליראה את שמך". ובארנוהו בספר "יסוד עולם". וזה תוכחה ל"חכמים בעיניהם" וללצים ולנבונים נגד פניהם, כי לא יאמינו בחכמה. והם תמיד במלחמה פנימית ובפרוד מחשבות. כל כח וכח שבנפשם בדרך אחֵר ילך, והם אומרים כי כן ראוי לאדם להתנהג ואי אפשר לו, או שאין טוב, ליסר הכחות הנפשיות להוליכם בדרך אחד. וזה שקר, כי השם ב"ה נטע בנפש כח הלב והממשלה, והוא המלך בנפש ויוכל להכריח כל הכחות שיסורו אל משמעת החכמה. ועל זה אמר למשל, אתה האיש האוהב הפרוד והפזור! לֵךְ אל הארבה שהן בלי מספר, ואין להם מלך חכריח אותם אל האסיפה. והם יוצאים חוצץ באגודה אחת אל המקום אשר יפנה שם הראש, יפנו כולם. ואתה שאתה מלך על כחותיך, חֲכָם וּנְהַג כן בחכמה. הבן:

(משלי ל, כח) "שְׂמָמִית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך". והוא העכביש שהיא מרמש האדמה והיא תארוג בידים, והיא באה בהיכלי מלך שהוא הנכבד שבאדם. ואין השממית עושה כן בחכמה. כי המנקים חדרי המלך יסירוה וימיתוה. ויותר טוב לה בשבתה בבית הכפרי, כי הוא לא יקפיד על זה. ואולם היא מוכרחת לעשות כן בטבעה ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. שאל יקטינו מעלתם עד להֶשְׁחֵת. ואל יאמרו "מוֹתר האדם מן הבהמה, אין". ומה האדם כי יבוא אל היכל המלך ה' צבאות? לְהִדָמוֹת למלאכי אלהים בחכמה עליונה ובדעת אלהים. והוא ילוד אשה ובא מטפה סרוחה, קצר ימים ושבע רוגז? וכאומר: לך אל השממית שהיא מרמש האדמה, מן הבריות היותר שפלים והיא יושבת בהיכלי מלך. וזה משל לאדם שעל ידי מעשיו ופעל ידיו הטובים בחכמה ובדעת, יבא אל היכל המלך ה', ותנוח עליו רוח אלהים, ויעמוד בסוד ה'. כדרך (משלי ג, לב) "ואת ישרים סודו". וזה תוכחה לכת הפתאים והאוילים מְשׁוּחָתֵי הדעת כי הם בוזי חכמה ומוסר. ואומרים אין לאדם רק לאכול ולשתות ולעשות תאותיו כמעשה הבהמות והחיות. ודברי חכמים הם בעיניהם דברי גאוה. כדרך (משלי כד, ו) "ראמות לאויל חכמות", ומבואר למעלה (חדר ט' חלון י"ג) והמשכיל יבין. וישמע חכם ויוסף לקח. כי יש בדברי שלמה משל ומליצה וטעמים רבים. והנה למדת שאין ארבעה הקטנים הללו עושים בחכמה. אבל הם "מחוכמים". ולפי שכַוָנַת שלמה ללמד לבני אדם דרכי החכמה ויראת ה' קראם "חכמים". להורות כי ממעשיהם שעושים ילמד האדם חכמה גדולה ושרשי היראה.

ושמע עוד דבר חכמה גדולה הנסתר במליצות הללו. הנה הסולם לעלות עליו אל הר ה' צריך שיעלה האדם עליו במעלות. תחלה יטרח לאסוף למודי חכמה מפי סופרים ומפי ספרים. ולעשות מקום פנוי בלבו לשמור דבריהם בכח השומר, שלא ישכח תורתם וחכמתם. אח"כ יתאמץ להרגיל נפשו ולהדריכה במעגלי צדק וחכמה, והוא המעשה. והוא קשה על האדם יותר בעבור יצר הלב שמצייר בכל מעשה ענין רע, ומדמה הסכנות המסתבבות ממעשה החכמה. שאם לא יאסוף ויכנוס ולא יעשוק ולא יְכַּחֵשׁ וכיוצא, יִוָרֵשׁ וְיֵעָנִי. ואם יכבוש תאותיו, יֶחֱלֶה. ואם יעזוב חברת הכסילים והלצים, יִשָׂנֵא בעיניהם. וכל כיוצא בזה. ולכן צריך להתאמץ מאד ביראת ה'. ולא יסור מחֻקוֹתיו ויבטח בשם ה' שישגיח עליו לשומרו מכל רע. ועל זה אמר הנביא (ירמיה יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח ביי' והיה יי' מבטחו". אח"כ יעלה למדרגה יותר עליונה הוא שתהיה דרך החכמה בלבו כמו טבע שני, ויסורו כל כחותיו אל משמעתה וכדרך שבארנו למעלה. ואז יהיה מושל צדיק על כל מחשבותיו ונטיותיו וציוריו, והוא החכם באמת. ואחר כל זה כשעשה את שלו ינחל כבוד ורוח אלהים, כי יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים. כדרך (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו". וכדברי הכלל הכ"ז. ואז ישמח בחכמה ותהיה "דעת אלהים" בו. ויהיה ממספר שרי קודש ושרי אלהים אשר עמדו בסוד ה', שנאמר עליהם (תהלים כט, ט) "ובהיכלו כולו אומר כבוד". וכבר בארנו כל הענינים האלה בחדרי הבית הזה. ונגד כל זה העריך תחלה ענין הנמלה שהיא זריזה לאסוף הלחם ולשמרה בחורה, כמבואר למעלה. אחר כן העריך ענין השפן, שהוא חוסה בסלע חזק. ואינו בוטח על שום דבר, זולתי בהיות בסלע ביתו, וכמבואר למעלה. אח"כ העריך ענין הארבה שהוא יוצא באגודה אחת, וכולם פונים אל המקום אשר יפנה הראש. ואם [ש]אין להם מלך ומושל עליהם, וכמבואר למעלה. אח"כ העריך ענין השממית שהיא אחרי עשותה לה בית ארוג בידיה תעמוד בהיכלי מלך, וכמבואר למעלה. הָבֵן בן אדם! הָבֵן וּרְאֵה תכונת המשָׁלים הטובים הללו שהם מקבילים עם ארבע האזהרות שהזהיר המלך שלמה בפרשה מַהֲלָל החכמה, ובארנוהו למעלה (בחדר העשירי):

הפעם השני נזכר בדברי דוד המלך אביו ע"ה. אמר (תהלים נח, ה-ו) "כמו פתן חרש יאטם אזנו. אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מְחֻכָּם". פירש רש"י ז"ל "הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת. ואוטם אזן השניה בעפר שלא ישמע את הלחש שהחבר משביעו שלא יזיק". ע"כ. והנה החובר חבר חכם במלאכת הכשפים, כי הוא מין ממיני הכשפים כמפורסם בתורה. ועל זה נופל לשון "חכמה" כשהוא למד מענינו, כמבואר למעלה (חדר י"ב). ופתן חרש חכם ממנו. כי הוא עושה במנהגיו דבר שלא יוכל לו החבר. אבל לא בחכמתו עושה כן, כי אין בבעלי חיים ענין של חכמה. אבל השם ב"ה הטביע בו המנהג הזה שיאטם אזנו השניה שלא יגיע לאזנו לחש החבר. ולפי שהוא נוהג כן בהכרח כדרך ארבעה קטני ארץ שהזכרנו, לכן נכתב אצלו "מחוכם" מן הפּוּעָל המורה על ההכרח. וזהו שכתוב בדברי המתרגם ספר תהלים "וּמִן רָטְנֵי רְטָן הוּא חַכִּים". פירוש הפתן חכם יותר מן החובר חבר. ומי שרוצה לפרש מלת "מחוכם" תאר לחבר, אולי יתכן להיות שהוא עושה מעשה שדים, וכשפוגעים בו יכפוהו לעשות המעשה הזה, ומעשהו בהכרח, ונופל על זה תאר "מחוכם" בעבור מלאכתו בכשפים בהכרח ובאונס. וגם זה לא יזיק ליסודנו בהנחת תאר "חכם". אבל האמת שֶׁשָׁב על הפתן כדרך "חכמים מְחֻכָּמִים", וכדעת המתרגם. וממה שפרשנו תבין יופי המליצות הנאמנות הכתובות בספרי הקדש. והשלמנו לבאר מה שיעדנו לבארו בבית הראשון [חדר ג' חלון א']:

הכלל השלישי. יתכן הנחת שרש "חכם" בבנין הכבד. ובבנין הכבד הנוסף. ותוכל לומר "חִכֵּם" "חִכַּמְתָּ". וכן בכל הגזרות. וכן "הֶחְכִּים" "הֶחְכַּמְתָּ" ושאר גזרותיו; והטעם, אם לימד אדם לחברו דברי חכמה וקבע לו מנהגיו איך ינהג בחכמה, ועל פיו ובעצתו למד ונהג כן. אע"פי שלמד ברצונו ונהג כן ברצונו, כבר יאמר "פלוני חִכֵּם לפלוני". או "אתה חִכַּמְתָּ לפלוני". "אני חִכַּמְתִּי את פלוני".

ואם לִמדו וְיָעֲצוֹ על ידי אמצעי או אמצעיים רבים, כגון ראובן שמסר ביד שמעון עצות וחקים שֶׁיְלַמְדֵם ללוי ויעצהו להתנהג כן. יאמר בבנין הכבד הנוסף "ראובן הֶחְכִּים ללוי". "אתה ראובן הֶחְכַּמְתָּ ללוי". וראובן יאמר "אני הֶחְכַּמְתִּי ללוי" וכל כיוצא בזה. כדרך הבנין הנוסף היוצא לשלישי ולרביעי והלאה. ואל תתבלבל בדעתך לומר אם אין המנהגים בחכמה מוכרחים, איך יפול עליהן מעשה זולתו, והוא לא הכריחו? כי מטעם זה עצמו לא יונח בבנינים הנפעלים. כי אין שתי הוראות דומות. כי הנפעל מורה תמיד על הכרח גמור, וזה לא יתכן במנהגי החכמה. אבל הכבד והנוסף אינן מורים על ההכרח. אלא על הסבה, ורק מודיעים מי היה הסבה שלמד לוי חכמה ונהג בה. ועל זה נאמר ראובן חִכֵּם ללוי. כלומר לימדו חכמים והרגילו בעצתו להתנהג בה. וכן "הֶחְכִּים" והוא דומה ממש לאומר ראובן הֶאֱכִיל את שמעון מִלַחְמוֹ. שאין הכוונה שהכריח מחשבת שמעון לאכול. ושהיה שמעון מוכרח בעל כרחו לאכול. אבל הכונה שראובן בטוב לבו נתן לשמעון מִלַחְמוֹ. ושמעון אכל את הלחם ברצונו. והנה היה ראובן סבה שאכל שמעון את הלחם. וכן בחכמה. ולכן כשנחפוץ להודיע כי זה האיש היה סבה לחכמתינו, ושהלכנו בחכמה, נאמר פלוני החכימני או חִכְּמַנִי. ולא נאמר "נחכמתי מפלוני" כי מורה שקבלנו החכמה והלכנו בה בהכרח שלא ברצון, וזה שקר. ותמצא בלשון התלמוד, (אבות, ו) תלמיד "המחכים את רבותיו". כלומר שבפלפולו הוא סבה שיעמוד רבו על ענינים חדשים בחכמה. וינהג בהן. ולא יאמרו "רב הנחכם מתלמידו". כי הם ידעו יסודות הלשון¹ ושאין זה מליצה נכונה. וכן תמצא בכתבי הקדש שהונחו בניני החכמה בבנין הכבד והנוסף על דרך שבארנום, ויתבארו בחלונות הסמוכים.

footnotes: ¹ רמב"ם, פירוש המשנה, תחילת מסכת תרומות

(תהלים קה, כב) "לאסור שָׂריו בנפשו וזקניו יְחַכֵּם". פירוש, זקני מצרים וחכמיה לא ידעו מנהגי החכמה ואיך ראוי להנהיג יושבי המדינה בצדק ובמישרים, כי היו אוילים ונלוזים, כמבואר למעלה (חדר י"ב חלון א'). ויוסף לבדו היה חכם ונבון כי הוא קבל חֻקֵי החכמה מאביו שקבלה מהוריו שנשתלשלה אליהן חֻקֵי החכמה מדור לדור, והיו צדיקים וישרים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון א'). וכשבא יוסף למצרים וְשָׂמָהוּ פרעה אדון לביתו ומושל בכל המדינה, היה הוא מחוקק חקים בחכמתו, הן בחכמת ההנהגה, הן בחכמת המלחמה וכל מלאכת מעשה. והשרים הם ראשי העם במלחמות ובמלאכת המלך, והזקנים הם השופטים במנהגים, והיה יוסף מושל על שתי הכתות. ועל האחת אמר "לאסור שָׂריו בנפשו", שאם היו עוברים על מצותו במלאכתם ובתפקידם, היה אוסר שריהם במאסר. וכל שכן ההמון שבמצרים שהיה אוסרם ומענישם כרצונו. ועל השני אמר "וזקניו יְחַכֵּם". שהודיעם דרכי המנהגים הישרים איך ינהיגו את העם ואיך ישפטום, ועל פיו ובעצתו עשו הזקנים. כמו שכתוב (בראשית מא, נה) "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו". ולפי שהיה הסבה שחכמו זקני מצרים ונהגו כעצתו, נזכר הבנין הכבד "יְחַכֵּם". ובפירוש הראב"ע ז"ל " וזקני פרעה שבו כתלמידים לפניו. 'יְחַכֵּם' כמו (איוב לה, יא) 'ומעוף השמים יחכמנו', ילמדם חכמה הנעלמה מהם" ע"כ. ופסוק שהביא לדוגמא יתבאר בסמוך. וממה שפרשנו תבין כי דבריו קרובים אל הפשט. אבל על הרב רבינו משה [רמב"ם] זצ"ל אני תמה מאד. כי הביא פסוק זה לראיה ששם "חכם" נופל על קנות מעלות המדות, שהזקנה הכנה להם. כמבואר בבית הראשון (חדר א' חלון א'). ואף כי אנכי המלצתי בעדו בענין זה למעלה (חדר ח' חלון ה') באיזו אופן הזקנה הכנה למעלת המדות, אינני מבין דרך הראיה הזאת. כי אין הכתוב אומר שחכמו בעבור זקנתם, עד שילמד ממנו שהזקנה לבדה תַּקְנֶה מעלות המדות. ואולי דקדק הרב ז"ל לפי שראש הכתוב אומר "שריו". ואצל יחכם אמר "וזקניו". להורות כי בעבור שהיו זקנים היה יכול לחכמם בעיני המדות. וכל זה רחוק:

(איוב לה, יא) "מַלְפֵנוּ מבהמות ארץ, ומעוף השמים יְחַכְּמֵנוּ". כי אלה הרשעים לא נתנו על לבם כי לברם האלהים ושנבראו בצלם; וההבדל שבין נפש האדם העליונה, ובין נפש הבהמה והעוף שהן מן הארץ, אע"פי שאלו ההבדלים מושגים לחוש. כי הם רואים כי השם ב"ה נטע באדם כח ללמוד כל המלאכות הטבעיות לבנות ולנטוע ולחרוש ולעדור ולזרוע כל מיני נטעים ופרחים וכן בכל דבר ודבר. והנה בהמות הארץ נטע השם ב"ה בטבע כל אחת מהן לִמוד והרגל ידוע לצורך האדם. כמו השור לחרוש ולהנהיג. וכן הסוס שמלומד למלחמה, וכיוצא באלה שיש בכל מין מהם ענין פרטי. אבל אינם כוללים כל הלמודים בכל הענינים כמו שכוללת אותן נפש האדם. וכן נטע השם ב"ה מנהגים של חכמה בטבע הבריות כמו הצניעות בחתול, הזריזות בנמלה (עיין עירובין ק, ב). וכל זה בהכרח ודברים פרטים טבעיים כמבואר בבית הראשון (בחדר ג'). אבל בנפש האדם נטע כח החכמה לאסוף בו כל פרטי החכמה הרבים. ונטע בו כל נושאי החכמה, והן הכחות והפוכי-הכחות בכללם. גם כח הממשלה שיוכל לנהוג בכל מעשיו בחכמה, ועל זה אמר "מַלְפֵנוּ מבהמות הארץ". כלומר הוא ב"ה סבה שאנו מלומדים יותר מכל בהמות הארץ, וכן הוא ב"ה הסבה שאנו חכמים יותר מכל עוף השמים שנראו בהם סימני חכמה. כי הכל כאין וכאפס נגד חכמת האדם שהיא חכמה באמת. ובכל זאת סרו מן הדרך הישר, ואמרו (קהלת ג, יח) "שהם בהמה המה להם" ועשו מעשה בהמות וחיות טורפות. כי הם שוכחי אלוה, ומִכַּת האוילים הבונים על שוא ותהו, כמבואר שם בפרשה. ולפי שמדבר על סבת למודינו וחכמתינו, והוא השם ב"ה, אמר "יְחַכְּמֵנוּ" מבין הכבד. ולקדמונינו ז"ל (עירובין ק, ב) דְרַשׁ בכתוב זה שאמרו "למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה" וכיוצא. וכדרך ארבעה קטני ארץ שבארנוהו למעלה (חלון ו'). ואנו לומדים מבהמות הארץ ומקבלים דרכי חכמה מעוף השמים. ואם בהם הוא בהכרח הטבע, אנחנו נלמד מהם לעשות כן בחכמה. וגם לדרך זה יתכן הנחת הבנין הכבד. לפי שהפסוק מוסב על השם ב"ה שהטביע המדות האלו בבהמות ובעופות ללמד וּלְחַכֵּם בהן את בני האדם. והמקבל בחכמתו שינהג במדות הללו, היה הוא ב"ה הסבה לחכמתו ולמנהגיו הטובים. והבן:

(תהלים קיט, צח) "מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי". פירוש, תחלה אמר (קיט, צז) "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי". הודיע כי הוא אוהב חכמה והוגה תמיד בחֻקוֹתיה. וזהו האסיפה והתלמוד. אחר כן אמר "מאויבי תחכמני מצותיך". כלומר אע"פי שנמצאו באויבי תופסי התורה ויודעי חֻקוֹתיה כמו דואג ואחיתופל שאמרו קדמונינו ז"ל (סנהדרין קו, ב) "שלש מאות בעיי בעי דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר". ואמרו (אבות, ו) שהיה אחיתופל רבו של דוד. הנה במעשה אני גדול מכולם, כי אני נוהג בחכמה תמיד; והם נלוזים במעשיהן. והטעם לפי שנדבקה החכמה בלבי תמיד, ונעשה לבי לב חכם נוהג בחכמה. כדרך (משלי יט, כ) "למען תחכם באחריתך". ועל זה אמר שמצותיך סבה שאחכם במנהגיהן יותר מכל אויבי, לפי ש"לעולם היא לי". ואין דרכם נסתר עוד מנגד עיני לבי, כי נעשה בי דרך החכמה לטבע קיים. ולפי שמצווֹת התורה היו סבה למנהגיו הטובים, אמר "תחכמני" מבנין הכבד. והוא ענין נכבד. כדרך שאמרו (אבות, ד) "מצוה גוררת מצוה". והאדם ימצא עצמו נעזר במנהגיו כשחפץ לקיים מצות השם ב"ה והנה הם סבה למנהגי האדם הטובים, והבן. והנה השלמנו לבאר הנמצאים בבנין הכבד שיעדנו עליו:

ופעם אחד מצאנהו כתוב בבנין הכבד הנוסף. (תהלים יט, ט) "עדות יי' נאמנה מחכימת פתי". דע כי תואר "פתי" הנאמר בלשון הקדש על הנפתה בעצמו והוא דומה לְיָשֵׁן. כי לא הקיצוֹ מחשבותיו לחשוב מחשבות נשגבות. ואם ידברו אליו דברי חכמה הם רחוקים מדעתו. וצריך תחלה שיעיר החכם מחשבות הפתי במאמרים ברורים נכבדים לא יוכל לסַכלם ולהרחיקם, ואז יעור משנתו וע"י כן יכין לבו לקבל דברי חכמה. כי אין הפתי "כסיל". אך הוא נעדר המחשבות המעירות את הלב לחכמה ולדברים עליונים. ולכן אמר בתחלת ספר משלי (משלי א, ד) "לתת לפתאים ערמה". ומלת "ערמה" על יקיצת המחשבות כמו שרמזנו למעלה (חדר ט' חלון ז'). ויתבאר בספר "מעין גנים" בראיות ברורות. ושם "עדות" הם החלק מן התורה הנטוע בשקול דעת כל אדם. כמו (שמות כא, כט) "והועד בבעליו" שמבורר לו. וגם זה יתבאר במקומו. ומלת "נאמנה" על דבר אמת-הגמור המקובל בהכרח מכל אדם השומעו. והנה הפתי כשיקרא בתורה חלק העדות והדברים המבוררים בשקול דעתו, אז יעיר משנת פתיותו, ויהיו העדות הנאמנה לו סבה שילמד גם בחכמה הכתובה בתורה. ולִמוד החכמה יהיה סבה שיחכם באחריתו, כדרך (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר, למען תחכם באחריתך", ומבואר למעלה. וכמו שאמרו (קידושין מ, ב) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ועל זה אמר "עדות ה'" הכתובה בתורה "נאמנה" מאד. ולכן היא מחכימת גם הפתי. כי העדות סבה ללמוד החכמה; וקבלת החכמה סבה שינהג בחכמה. ולפי שהוא ענין שלישי, כי העדות סבה לתלמוד, והתלמוד סבה למעשה; הזכיר הבנין הכבד הנוסף. והבן:

הכלל הרביעי. לא יתכן הנחת שרש "חכם" בבנין התפעל, והטעם נגלה לכל מבין. כי בהיות הוראת ההתפעל על הפועל ומקבל כאחד, וכבר אמרנו שהחכמה איננה נודעת לאדם מנפשו. והיא צריכה להאסף מחוץ אל כח החכמה שבנפש, איך יצדק לומר "התחכמתי" או "אתחכם". שענינו שהוא הפועל והמקבל? וזה שקר, כי הוא מקבל ואיננו פועל החכמה, כי לא המציאה מלבו. ואם תאמר ההתפעל על הלומד חכמה מן התורה ומספרי החכמים בעצמו, ואינו מקבל מרב, והיה הוא הפועל לעצמו; מכל מקום לא המציאה מלבו, ולא יונח על זה ההתפעל. אבל יאמר "למדתי חכמה". וגם בשרש "למד" לא תמצא ההתפעל בכל המקרא מטעם זה. כי די אם יאמר "למדתי", המורה היותו הלומד והמתלמד. ואם למד מרב או מספרים, הכל אחד, ומה בזה? ואם ירצה להודיע זה, נכתב אצלו "למדתי מספר פלוני" או "מאיש פלוני". ואם תניחהו על מי שקבל חכמה מפי סופרים וספרים, והוא ברוחב לבו מוסיף על תלמודו, ומוציא דבר חכמה מחכמה, ואז [בנין] "התפעל" כי המציא מלבו לעצמו, אין זה תחת סוג החכמה ולא יפול עוד עליו לשון "חכמה" אע"פ שהמציא דבר-חכמה, אלא הוא תחת סוג ההשכלה וההבנה. כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ויאמר "פלוני הבין זה". וכל זה אם תניח הבנין על מזמת החכמה ותלמודה. אבל כפי האמת שיסדנו בכלל הי"ב, כל בניני החכמה על התושיה¹ וההנהגה בחכמה, לא יתכן ההתפעל בשום אופן כי אם הכונה שהוא נוהג בחכמה לעצמו. על דרך משל שלבש תפלין ועסק בתורה, שהוא הפועל והמקבל. כדרך (משלי ט, יב) "אם חכמת חכמת לך". מה צורך לבנותו בהתפעל? והוא מובן כן בהיותו בנוי בקל. וכשיאמר "חכמתי" נדע שפעל חכמה לעצמו. כמו (קהלת ז, כג) "אמרתי אֶחְכָּמָה".

footnotes: ¹ בעניני מעשה

כי כלל גדול תדע בדקדוק הלשון הקדוש הזה שלא הונח ההתפעל על הפועל והמקבל זולתי בהיות באותו ענין פועל בלי מקבל. ואז ירמזו על הפועל והמקבל כאחד בלשון התפעל. כי הקל יורה להיפך בעמדו לבדו. על דרך משל (שופטים כ, טו) "ויתפקדו בני בנימין", מורה שהן פקדו את עצמן לדעת כמה הם. ואם היה כתוב "וַיִפָּקְדוּ בני בנימן", היה מורה שהם פקדו אנשים אחרים שלא נזכרו בכתוב מי היו. וזה סותר כונת הכתוב, וכן כל כיוצא בזה. אבל במקומות שבנין הקל עצמו מורה על הפעולה והקבלה כאחת, לא תמצא שהשתמשו בבנין ההתפעל. כמו "חכם הבין השכיל", כשהם נכתבים על הנוהג בחכמה באמת ועל המבין באמת, לא נזכרו בשום מקום בהתפעל. כי בהיותם בבנין הקל או בבנין הכבד והנוסף ג"כ אין לטעות, וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. ואם תאמר שיונח בהתפעל על ההתאמצות שהכריח טבע יצר הלב המצייר להיפך שינהג בחכמה, שעל כיוצא בזה יונח ההתפעל, בעבור ההתגברות הפנימי כמו (בראשית יז, א) "התהלך לפני". כי מלבד ההתפעל ידענו שכל הולך בחכמה התגבר על ציוריו הרעים, כי מבלעדי זה אי אפשר כמבואר בבית הראשון. ואם בעבור עשותו סייגים לנפשו שתלך בחכמה כמו הצומות והנדרים, אין זה תחת סוג החכמה, אבל יונח בלשון "מוסר", כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ובעבור שאי אפשר הנחת שרש זה בלשון התפעל בדרך אמת, הנה כשתניחהו בו יהיה מורה להיפך. והכונה כשתאמר "פלוני מתחכם" תורֶה המלה שהוא נוהג ברֶשע וכסל או בשטות, הפוך מדרך החכמה. כלומר בעיניו נוהג בחכמה, ומעשיו רֶשע וכסל, או מעשיו שטות והבל. והראשון כדרך "החכם בעיניו". והשני כדרך בעלי הדמיונות, כי על ההוראה הזאת יורה ג"כ ההתפעל. כמו (משלי יג, ו) "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב". וכן "מתחכם" ומעשהו נגד החכמה. או שהוא מעדיף על החכמה בדרך שטות ודמיון, לא בארח בינה והשכל. על דרך משל הנדיבות ממדת החכמה, ויש קצב אל הפזור והנדיבות. והקצב בחכמה. כי בתורה נכתבו התרומות והמעשרות והמתנות לעניים. וקבלו קדמונינו ז"ל (כתובות סז, ב) שהמבזבז יותר מן הקצוב, אל יבזבז יותר מחומש נכסיו. והמפזר כל ממונו לעניים אין זה חכם, אבל "מתחכם". והנה הראשון רשע, והשני שוטה:

שתי פעמים מצינו בכתבי הקדש לשון "חכמה" מונח בבנין התפעל. האחד על המתחכם ברשע ובכסל. והשני על המתחכם בשטות ובדמיון. ואלו הן:

(שמות י, א) "הבה נתחכמה לו פן ירבה". ידוע כי פרעה ויועציו וחרטומיו היו מִכַּת ה"חכמים בעיניהם", עד שאמר (שם ח, ב) "מי יי' אשר אשמע בקולו?" ואין כפירה עצומה מזאת; והיו בוזי חכמה וצדק. והנה עצתם שיעצו על ישראל היה בתכלית הרשע והכסל. כי הם גרו בארצם והיו תושבים ביניהם. כמו שנאמר (בראשית מז, כז) "ויאחזו בה", והכל ברצון פרעה ושריו. ואח"כ התנכלו עליהם על לא-חמס בכפם, ונהגו עמהם כמו עם עבדים נמכרים להם לעבודה; לחצום וענו אותם בפרך. וכל המנהגים המתועבים האלו תֵּאַרוּ בשם "מנהגים של חכמה", לפי שציורי רשעתם הפנימיים גזרו כן. וכח הבינה והשכל שבהם עבדים משרתים למלאות חפצם הרע. וכדברי הכלל הי"ח. ולכן דִמוּ כי מעשיהם בחכמה כדרך ה"חכמים בעיניהם" המאמינים כי טבע הנפש שהיא בעלת החכמה שאינה צריכה לְהִוָסֵר. ועל זה הקדימה התורה לכל הספור "הבה נתחכמה לו". להורות שלדעתם גזרו בחכמה מה שגזרו. ובאמת היה רֶשע וכסל שאין כמוהו. ולכן נכתב ב"התפעל" בעבור שחקקו חקים הסותרים דרכי החכמה. והוא כמו הקדמה נפלאה לכל הנכתב אחרי כן מחוזק לב פרעה חרטומיו וחכמיו, ושהיו מכחישים בה' ובנפלאותיו. לא לקחו מוסר ולא יראו את ה'. שכל זה נמשך בעבור היותם "חכמים בעיניהם ונבונים נגד פניהם". ולכן נפרע השם ב"ה מהן באותות ובמופתים נוראים נפלאים, הכל למעלה מן הטבע כי כן דרך ה' עם הכת הזאת, ובארנו מקצת הדברים למעלה (חדר י"ב חלון י"ד) ובחדושינו לספר "חכמת שלמה" שהעתקנו, כתבנו ענינים נכבדים בדרוש זה.¹ תראינה עיניך, ותעלוזנה כליותיך. ואני תמה על רבינו משה [רמב"ם] זצ"ל שהביא ראיה מפסוק זה שנופל לשון חכמה על הערמה והתחבולה הרעה. והיה לו להבדיל בין "נחכמה" ובין "נתחכמה" שהוא בהתפעל. ולא נכתב כן בשאר המקומות זולתי בכתוב זה. וַיִּוָתֵר הוא לבדו, ועמו השני המתבאר בחלון הסמוך, ושתיהן על המנהגים כדרך כל בניני שרש חכם. כי פרעה ושריו נועצו כדת מה לעשות בישראל, ואיך ינהגו עמהם. והסכימו שֶׁיֵעָשׂוּ עבדים בערים ובשדות. ואינני מוצא בענין זה תחבולות וערמות. זולתי מנהגי רשעים ו[מנהגי] "חכמים בעיניהם":

footnotes: ¹ חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יז (עמ' 186-192), והזכיר גם בקצרה פרשה י פסקא ח (עמ' 145); פרשה יא, פסקא ו (עמ' 159)

(קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם?". זה נאמר על המעדיף בחכמה בשטות ובדמיון, כדרך שבארנו מעין הנדיבות וכן כל כיוצא בזה. כמו במדת הקדושה שהיא החכמה. וראוי לחכם שיקדש עצמו במותר לו, ולא יהיה זולל וסובא או אוכל תמיד המעדנים והממתקים אפילו המותרים לו. כי תהיינה מחשבותיו רמות ונשגבות על התענוגים האלו, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר י' חלון ו'). ומי שאומר "אפרוש עצמי מן הבשר והיין מכל וכל". או אומר שילבש הצמר והשק הקשה המנוולים הגוף והמצערים אותו, אין זה חכם אלא "מתחכם". ואמרו קדמונינו ז"ל (תענית יא, א) "נקרא חוטא". ולמדו כן מן הכתוב אצל הנזיר שצִעֵר עצמו מן היין. ונאמר (במדבר ו, יא) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". ודנו בקל וחומר למי שמצער עצמו בכל דבר ודבר. ולא נעלם זה מהרמב"ם ז"ל כי הביאו בהלכותיו. וכן לענין הצדק. מי שמדקדק במדת הצדק יותר מדאי ומפריז על המדה. כגון שמקבל מחברו מעות, והיתה הפרוטה עודפת, ורץ אחריו עשרים מילין להחזירו, כבר יצא מגדר מדת הצדק והוא משתומם בדעתו. כי לכל צדק ולכל חכמה יש תכונה וקצב נאות. ואצל הצדק אמר "אל תהי צדיק הרבה". ולא אמר "אל תצטדק". כי יתכן ההתפעל בשרש זה על המצדיק עצמו ומתנצל נגד רעהו, כמו (בראשית מד, טז) "מה נדבר ומה נצטדק". וכן ראוי לעשות. לכן אמר "אל תהי צדיק הרבה" כלומר יותר מדאי.

ועל החכמה אמר "ואל תתחכם יותר". כי ההתפעל יורה שאיננו נוהג בחכמה, אבל בשטות, ובאחריתו ישתומם בדעתו כי יָצָא מגדר החכמה והדעת. ומלת "יותר" כמו (קהלת יב, יב) "ויותר מהמה בני הזהר" ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון י'). והראב"ע זצ"ל פירוש "אם התפללת מן הבקר עד הערב ותתענה והדומים להם, תשומם. והענין, תסור מדרך היישוב. וכמו שיעשו הרומיטי בארץ אדום¹ וישמעאל, וכן אם בקשת להתחכם יותר מדאי". ע"כ. ולכן לא אמר "אל תהיה חכם יותר" או "אל תחכם יותר", כי כל שהוא חכמה טובה מאד מאד. ובכתוב השני אמר (שם ז, יז) "אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל. למה תמות בלא עתך?" לא אמר "אל תהי רשע הרבה" כמו צדיק שנזכר בכתוב הראשון. כי כל המתואר "רשע" רע ומר, ואפילו אינו "הרבה". ומלת "תרשע" על מעשים ברֶשע וכל אדם מרשיע מעט. ולכן "אל תרשע הרבה". וכן לא אמר "אל תהי סכל הרבה". כי כל המתואר "סכל" רע. וכמו שתבין ממה שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון י"ג) מענין הנחת התוארים שהן על הציורים המושלים בלב. ובכתוב הראשון לא אמר "אל תצדק הרבה". כי מעשה הצדק הרַבִּים טובים. לכן אמר "אל תהי צדיק הרבה". כלומר בהיותך צדיק אל תחשוב להרבות תמיד בדקדוקי הצדק על דרך שבארנו כי לא חפץ ה' בזה. וכן לענין החכמה, בהיותך חכם אל "תתחכם" מדעתך. ובזה השלמנו מה שיעדנו עליו למעלה:

footnotes: ¹ הנזירים הנוצרים שבעיר רומי

וַתֵּכֶל עבודת הבית הזה והנה מלאכתו שלמה. כי לא חסרנו גם לשון אחד מלשונות של חכמה הכתובים בספרי הקודש שלא הבאנוהו ובארנוהו כפי קוצר דעתנו. כולם נקבצו באו בחדריו ובחלונותיו. וקצרנו בכל יכלתנו. כי עוד יש מלין לדבר בענין זה. ויתבארו קצתן בבית השלישי בעז"ה. וקצתן בספר "מעין גנים" כי דברי הספרים האלו קרובים זה אל זה בעניניהן. והנני נותן הודאה לשמו הגדול ית' אשר שָׂם חלקי מאוהבי תורתו, ואשר חנני ברחמיו וברוב חסדיו להשלים גם דברי הבית השני הזה. הוא ברחמיו יחנני להוציא לאור גם דברי הבית השלישי. (תהלים צ, יז) "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". (תהלים קו, מח) "וברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". אמן ואמן:

תם בזה חלק שני מ"גן נעול" מהנדפס

מכאן ואילך חלק ג', המועתק מכתב-יד וטרם נדפס עד כה