חדר השני ובו עשרה חלונות המקראות שנזכר בהם תאר "חכם" חכמים חכמה או חכמות שבכל כתבי הקדש, זולתי הנכתבים בספר קהלת ובספרי אמ"ת,¹ יבאר אותם בפרושים מספיקים: [בראשית מא, לג]: "ועתה ירא פרעה איש נבון וְחָכָם וישיתהו על ארץ מצרים". פירוש איש חכם הנוהג במנהגיו כפי החכמה, כמו שרמזנו בכלל י"ב, כי למלט את העם מצרת הרעב, צריך שיהיה המנהיג איש חכם, נוהג בחֻקֵי הצדק לשפוט את עם הארץ, שלא יהיה גזל ועושק במדינה. לפי שבעתות הצרה עין הבריות צרה בחברתה, איש אשר לא ישא פנים במכירת התבואות, איש שלא יהיה נבהל להון, איש המכלכל דבריו ומעשיו במשפט, כמה ימכור לאיש [אשר] רבים [הם] אנשי ביתו, וכמה לאיש מעטים אנשי ביתו, איש הנוהג בצדק עם האנשים הזרים הבאים מארצות אחרות לשבור בר, לרחם גם עליהם למלטם ממות. וכן להפך שלא יסחר בתבואות הארץ, וכל כיוצא באלו שהן מדרכי החכמה. ולכן יעץ יוסף לפרעה שיבחר איש חכם הנוהג בחכמה, וישיתהו על ארץ מצרים לנגיד ולשר, כי על ידו תשכון הארץ לבטח. וכל זה לא יתכן להיות בהיות הנגיד בעל שכל ומתפלסף באלהיות, או ע"י חכם בחכמות טבעיות ולמודיות, או בכל מלאכת-מעשה, אם מנהגיו נלוזים מדרך החכמה. ואין צריך לומר שלא תִוָשַׁע הארץ ביד איש המרמה ובעל התחבולות המגונות. ובאמת לא נמצא בכל בארץ מצרים איש חכם, כי חֻקֵי החכמה הם ענינים אלהיים, וכמו שרמזנו בכלל יו"ד, ומי מהם אסף חֻקוֹת השם ב"ה ללכת בהן, (ישעיה יט, יא) ו"אוילים שרי צוען"? זולתי יוסף הצדיק שקבל חֻקֵי החכמה מאביו, ואביו מאבותיו, אב לבנים ספרוה, וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר ו' חלון א'). ופרעה הבין כי יוסף לבדו נוהג בחכמה עליונה, ואעפ"י שלא נתברר לו זה במופת, כי אין על החכמה מופתי הדעת, וכמו שאמרנו בכלל הט', ומאין ידע שמנהגי יוסף בחכמה? הנה נתודע לנו זה בעבור שראה כי רוח אלהים בקרבו לפתור חלומות ולהתיר קשרים, וזה אות שמנהגיו בחכמה, וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ז' חלון ב'). דומה למה שקרה למלכת שבא עם המלך שלמה,¹ וכמו שיתבאר בספר זה (חדר ו' חלון ד'). ועל זה אמר (בראשית מא, לט) "אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך", כלומר אין מופת יותר גדול שמנהגיך בחכמה, ושעל ידך תהיה תשועה בארץ, מן ההודעה שהודיעך אלהים ונגלה לך הסוד הנפלא הזה. ולפי שנודע זה לפרעה, בחר ביוסף ושמהו לנגיד על הארץ, וכמו שאמר (מא, מ) "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי". ופה קצרנו, אבל בספר "מעין גנים" שבו נדבר על תאר נבון וכל לשונות של בינה, נרחיבה הדברים בפסוקים אלו, ודברים חדשים יתבארו שם בעז"ה ב"ה.

footnotes: ¹ ראשי תיבות: איוב, משלי,תהלים ¹ מלכים-א י, ב-ג, ז-ח

[בראשית מא, לט] "אין נבון וְחָכָם כמוך". פירוש חכם הנוהג בחֻקֵי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ומבואר ממה שפרשנו בחלון זה, ובספר "מעין גנים" נדבר עוד על זה.

[דברים א, יג] "הבו לכם אנשים חֲכָמִים ונבונים וידועים לשבטיכם". פירוש חכמים הנוהגים במנהגיהם כפי החכמה, כמו שרמזנו בכלל י"ב, כי אדוננו משה באר פה את המאורע הנכתב בספר שמות, העצה שנתן לו יתרו לתת שופטים על העם. ושם נאמר (שמות יח, כא-כב) "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וגו', ושפטו את העם בכל עת". וכל התוארים הנזכרים הם חֻקוֹת החכמה הנשענים על הכחות הנטועות בנפש, כמו שרמזנו בכלל החמישי. "אנשי חיל" תואר מסתעף מכח הגבורה הנטועה בנפש, "יראי אלהים" מסתעף מכח היראה הנטועה בה, "אנשי אמת" מסתעף מכח האמונה הנטועה בה, "שונאי בצע" מסתעף מכח השנאה הנטועה בה. ויש בכל ענין מהם דבר והפוכו. החכם ישתמש בהן בחכמה, והכסיל ישתמש בהן בכסל. כי החכם משתמש בגבורתו להציל עשוק מיד עושקו, לא יגור מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא, וביראתו ישתמש לירוא את השם ב"ה. וכן ישתמש בכח האמת הנטוע בו ולא יחליפנו בשקר. ובשנאתו ישתמש לשנוא בצע ושחד. והכסיל יעשה להפך. ישתמש בגבורתו לאסוף ולכנוס לעשות חיל, וביראתו ישתמש לירוא מבעלי הזרוע ויחנוף הרשעים, יבחר בדרך שקר, ובשנאתו ישתמש לשנוא את הטוב. ולפי שכל אלו הדברים נכללים בחכמה, אמר משה תמורת כל התוארים הללו "אנשים חכמים", כי אין תואר "חכם" נופל אלא על הנוהג במנהגיו כפי החכמה, ובכלל זה הגבורה והיראה והאמת ושנאת הרע וכיוצא בדרכים הישרים והמעלות הנכבדות הצריכות להיות בשופטי ישראל וראשיהן. והנה משה קצר בדבריו ובאר יותר ממה שבאר יתרו בדבריו הרבים, כי ליתרו לא היו נודעים אז חֻקֵי החכמה העליונה, כי היה מִדְיָנִי ובא אל המדבר קודם שנתנה תורה, והוצרך לדבר כפי שקול דעתו, ולכן הזכיר כל התוארים, וכמו שבארנו בכלל י"א שקצת דרכי החכמה נודעו לצדיקי אומות העולם. ומשה רבינו ע"ה לא הוצרך לפרש, שכבר היתה תורת ה' בעולם, שנאמר בה (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם". ולכן הזכיר לבד תאר חכמים, הכולל כל חֻקֵי הצדק והחכמה. ומה שהוסיף תאר "נבונים" לא אוכל לפרש פה, כי יאריכו הדברים, אבל בספר "מעין גנים" שבו יתבארו לשונות של "בינה" יתלבנו הענינים יותר. ולמדנו שתאר "חכם" נופל על הנוהג בכחות נפשו כפי החכמה, ומעתה אין אנו צריכים לדברי ראב"ע ז"ל (על שמות יח, כא) שפירש כנגד יראי אלהים אמר משה "חכמים ונבונים", כי לא יתכן להיות ירא שמים כראוי, רק מי שהוא חכם, וכנגד אנשי חיל אמר משה "אנשים" (שמות יז, ט) "בחר לנו אנשים". וכנגד "שונאי בצע" שהם נודעים ככה למראה עיני האדם אמר משה "וידועים". ודבריו כדמות דרש, ועוד לא מצא בדברי משה תאר כנגד "אנשי אמת". ולא אאריך בתשובות, כי האמת עֵד על עצמו. ובבית השלישי (חדר ד' חלון א') יתבארו דברים רבים בעצת יתרו, ואינן צריכין לעניננו פה.

[דברים טז, יט] "כי השחד יעור עיני חֲכָמִים". הבט אל המליצה היקרה הזאת! כי בפרשת משפטים אמר (שמות כג, ח) "כי השחד יעור עיני פקחים". ובספר "מעין גנים" בארנו על נכון, כי תאר "פקח" נופל על איש שסָר מכסה הטפשות מלבו. כי הטפשות כמו מכסה הלב, ובסורו יביט הכח השכלי ויחקור כדרכו במושג, ולכן נופל תאר זה על החוקר במושכלות, ודברים רחבים כתובים שם על ענין זה. ויוכל להיות האדם פקח בטבע נפשו ואיננו חכם, לפי שלא למד חֻקֵי החכמה, או שלמדם ואינו נוהג בחכמה, ואז לא יתואר "חכם", כמו שבארנו בכלל י"ב וכלל ט"ו. ובהיותו נלוז מלכת בחכמה ונוהג בכסילות, אפשר שֶׁיְעַוֵת דבר המשפט בזדון, ירשיע צדיק ויצדיק רשע. והיינו טועים כי אזהרת ,לא תקח שחד, מדבר כנגד השופט הנלוז מחכמה, והזהירו שלא יקח שחד, לפי שהשחד יטה לבבו לקלקל המשפט בזדון. לכן באר במשנה תורה וכתב "עיני חכמים", ותאר זה אינו נופל אלא על הנוהג כפי החכמה כרמוז בכלל י"ב. ומעתה אין לטעות שמדבר על המטֶה בזדון בעבור השוחד, כי איך יתארנו "חכם" בהיותו מטה משפט בזדון, והוא בן כסיל ולא חכם? ונתבאר כי אזהרת "לא תקח שחד" אפילו כנגד הצדיק החכם הנוהג בכל מנהגיו בצדק, וכל חפצו לדון דין אמת לאמתו, להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, ואעפ"כ אסרה עליו התורה לקחת שחד, מטעם שזכרה "כי השחד יְעַוֵר עיני חכמים", כלומר יְעַוֵר עיני חכמתו וצדקתו, ויטה משפט בבלי דעת, כי מטבע נפש האדם לנטות לזכות אוהבו ששחדו, והיא נטייה צפונה בלב לא יבינה בעל הנפש. אבל יוצר הנפשות ב"ה מבין סוד הנפש ויסודה, ויודע כי השחד מקלקל עין הלב. והנה כמו שיש אדם פקח ואיננו חכם, כן יש אחר שהוא חכם ואיננו פקח. שהרי תאר "חכם" נופל על מי שאסף חֻקוֹת החכמה ונוהג כן, אע"פ שאין בו כח שכל ובינה גדולה שבעבורן יתואר פקח, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועדיין נוכל לומר שהשחד יעור עיני חכם אם איננו פקח, כי לפי ששכלו קטן, בנקל יעורנו השחד שלא יעיין ויחקור כראוי בטיב המשפט. אבל אם הוא חכם ופקח לא יעשה לו השחד מאומה. לכן כתב בספר שמות כי השחד יעור פקחים, ללמדנו שאפילו הוא פקח ומשכיל גדול יעורנו השוחד. ובא זה ולמד על זה שהאזהרה אפילו על שופט חכם ופקח שאסור לו לקחת שחד לעשות משפט צדק, לפי שהשחד יעור עיני חכמתו ועיני שכלו. ועוד למדנו שצריך השופט להיות חכם ופקח, חכם שאסף חֻקֵי הצדק ונוהג בצדק, ופקח בטבעו בעל שכל צח ומהיר, לפי ששתיהן הכרחיים לשופט ישראל, כי השכל לבד לא יועיל אם לא למד חכמת התורה וחֻקוֹתיה ונוהג כן, והחכמה לבדה לא תועיל בהיותו בטבעו חלוש השכל. כי אין בכחו להוציא לאור משפט, לפי שצריך לחקור דברי בעלי הדינין ודברי העדים ולעמוד על תחבולותיהן, להבין בין האמת והשקר, וכמו ששנינו (אבות, א) "הוו מתונין בדין", ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת אבות.¹ והמלך שלמה התפלל על זה (מל"א ג, ט) "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע". ולפי שאדוננו משה ע"ה באר את התורה בספר אלה הדברים, הזכיר "עיני חכמים" להורות שמדבר מן חכמים שהן פקחין. ולכן הוסיף "עיני", כלומר שעין לבם רואה להשכיל ולחקור בדבר משפט, וזהו מדת הפקח. והמליצה מתוכנת מאד, כי בפרשת שמות לא הזכיר "עיני", אלא "כי השחד יעור פקחים", לפי שזהו הוראת תאר "פקח", שנגלה עין לבו לחקור ולהתבונן. ואלולי שיש עינים רואות בלבו, לא יתואר "פקח". וכן אמרו קדמוננו ז"ל (ספרי, תחילת פרשת שופטים), שאזהרה לקחת שחד נאמרה אפילו להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, שכן אמרו, "ולא תקח שחד יכול להטות משפט, הרי כבר נאמר לא תטה משפט? אלא אפילו לעשות משפט צדק". ובספר "מעין גנים" נדבר על שרש "פקח", ושם יתבאר הענין יותר. גם יתבארו דרשות קדמונינו ז"ל מה שדרשו על זה, ותראה כי דבריהם מכוונים עם היסודות שיסדנו.

footnotes: ¹ פרק א, משנה א (מהד' תשס"ג, עמ' 46-47)

[דברים לב, ו] "הלי"י תגמלו זאת? עם נבל ולא חָכָם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". פירוש "ולא חכם", שאינן נוהגים בחֻקוֹת החכמה, וכדברי הכלל הי"ב, כי האנשים שהוכיח משה, לא היו פתאים וחסרי שכל, אלא דבר נגד פקחים ובעלי בינה אלא שהשתמשו בכח שכלם ובינתם לרעה, בעבור שסרו מדרך החכמה. ולכן אמר דור עקש ופתלתול, וכדרך (משלי יא, ב) "תועבת יי' עקשי לב", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ח'), וכמו שרמזנו בכלל הי"ח. ולכן אמר "ולא חכם", בעבור שסָרו מלכת בחכמה, והיתה תוכחתו שהם גומלים רעה תחת טובה, ומדרך החכמה לשלם טובה תחת טובה. ועל זה אמר "הלי"י תגמלו זאת?", כלומר האם ראוי שתגמלו את השם ב"ה בזאת הרעה שאתם עושים, כמו שהזכיר "שחת לו? לא בניו מומם דור עקש ופתלתול", והוא הטיב עמכם בכמה מיני טובות הידועות לכם, כי הוא אביכם ילדכם, כי השם ב"ה יוצר האדם. יותר מזה בחר בישראל מכל האומות להנהיגם בדרך פלא, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ו'), וכנגד זה אמר "קנך", כדרך (שמות טו, טז) "עם זו קנית". ובלבד זה תקן נפשך, והוד והדר עטר אותה, ועל זה אמר "הוא עשך", כמו (בראשית א, ז) "ויעש אלהים את הרקיע" שהוא התקון, וכמ"ש בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). וגם כונן אותך והדריכך בדרך זו תלך, כדרך (תהלים לז, כג) "מיי' מצעדי גבר כוננו", ועל זה אמר "ויכוננך". ואיך תסבול הדעת שתשחתו ותעשו הרע בעיני ה' שהטיב אתכם במאד? והעושה כן איננו חכם.

ודע שבכל דרך ודרך מדרכי החכמה, יש מדרגות זו למעלה מזו, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר עשירי), מענין הבדל הנפשות בקיום המצווֹת. וכן תמצא בענין זה שהוכיח עליו משה את ישראל, החכם הגדול והחסיד. אפילו תחת רעה שקבל ישלם טובה, כמו שעשה דוד לשאול, כמ"ש (שמואל א כד, כ) "וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה", ואחר ישלם טובה תחת טובה, וזוהי מדת החכמה. והפך זה הכסיל, שהוא כפוי טובה ולא יזכור להטיב עם מי שגמל עמו טובה. אבל לשלם רעה תחת טובה הוא נגד שקול דעת האדם, והעושה כן אין לתארו "כסיל", שהוא ההפך מן החכם אלא יקרא שמו "נבל", כי נבלה עשה. ולכן כשהזכיר משה שישראל גומלים רעה להשם ברוך הוא תחת הטובה שעשה עמהם, לא אמר "עם כסיל ולא חכם", אלא "עם נבל ולא חכם". כך הוא פשוטו של מקרא. אבל ראב"ע ז"ל פירש "עם נבל במעשיו ולא חכם בלב", ע"כ. נראה ששיטת הרב ז"ל שתאר "חכם" נופל על ההשכלה וההתבוננות, ואין הדבר כן.

[דברים ד, ו] "ואמרו רק עם חָכָם ונבון הגוי הגדול הזה". פירוש "עם חכם" עם הנוהג במנהגי החכמה העליונה האלהיית, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו הפסוקים הללו בארוכה בבית הראשון (חדר ז' חלון א' ב') והוכחנו מהם יושר יסודותינו בהנחת לשון חכמה, שהכתוב אומר בפירוש על החקים והמשפטים הכתובים בתורה (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", מבואר שחֻקֵי התורה ומשפטיה, הן הן החכמה הגמורה. והודיע שעמי הארץ יודו שאנחנו עם חכם ונבון, בעבור לכתנו בדרכי החקים הללו, לפי שבהיותינו צדיקים שומרי התורה, תהיה השגחת השם ב"ה דבקה בנו על צד הפלא, ולא ימנע לעשות כל אשר נשאל ממנו יתברך, גם בענינים שהן למעלה מן הטבע, וכמו שסמך ואמר (ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו". כלומר אע"פ שהשם ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקי כל גוי וגוי, אין זה דומה לקרבתו אלינו שעונה לצדיקיו בכל קראם אליו, כל אשר ישאל ממנו הצדיק יעשה. וכענין יוסף עם פרעה שנגלה לו סוד חלום פרעה, וכן דניאל וכיוצא. וכראות העכומ"ז הנפלאות הנעשים בישראל יתברר להם שמנהגם חכמה וחֻקֵי השם ב"ה, כי לולי כן, מנין נגלה בהם לבדם הענין האלהי? ולא עשה כן לכל גוי. ועל זה סמך ואמר (ד, ח) "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם היום". כלומר ההודעה הזאת מסתעפת מקרבת האלהים והשגחתו בישראל, שהוא אות ומופת על מנהגי החכמה העליונה. וכבר פרשנו כדמות הפירוש הזה (בחדר זה חלון א') בפסוק "ועתה ירא פרעה" וגו'.

[שמואל ב, יד, כ] "ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים לדעת את כל אשר בארץ". פירוש "חכם" במנהגיך שאתה נוהג בחֻקוֹת החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והמאמר הזה הֵשיבה אשה התקועית למלך על שאלתו (יד, יט) "היד יואב אתך בכל זאת? ותען האשה ותאמר חי נפשך וגו' כי עבדך יואב הוא ציוָני וגו' לבעבור סבב את פני הדבר עשה עבדך יואב את הדבר הזה". וחתמה דבריה "ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים". ואם תפרש שאמרה כן בעבור שהבין כי יד יואב היתה בכל זאת, וכמו שחשב רש"י ז"ל, יסתור הכתוב הזה יסודנו שיסדנו שכל תאר "חכם" על הנוהג במנהגיו בחכמה, והרי במקום הזה הונח על המבין דבר מתוך דבר. ועוד שאלה אחרת, שבכתוב זה הונח לשון "חכמה" על מלאך אלהים, וזה סותר מה שיסדנו שלא הונח תואר "חכם" זולתי על השם ב"ה ועל האדם, ולא יונח על מלאכי השם ברוך הוא ועל הצבאות, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ח' ט'). וזהו אחד משני כתובים שרמזנו עליהם (שם חלון ח'), ואמרנו שבתחילת המחשבה סותרים דברינו, ואולם אלו השאלות לא תעמודנה אם רק תביט לביאורנו.

ודע כי האשה הַחֲכָמָה הזאת תקנה מליצתה בתבונה גדולה, ולא אמרה "ואדוני חכם" וגו' בעבור שהבין דוד כי יד יואב אִתָּה, שעל זה כבר אמרה "חי נפשך וגו' כי עבדך יואב הוא ציוני". גם אין כל כך חכמה שהבין דוד שיואב סבב השמועה, כי מגלגולי דברי האשה בנקל היה יכול להבין זה; בפרט כי לא היה נעלם מדוד שיואב אוהב את אבשלום. אך אמרה כן לחתום שאלתה ובקשתה שישיב המלך את אבשלום, כי הַחֲכָמָה הזאת ערכה טענות חזקות להוכיח את המלך על פניו שלא טוב הוא עושה בענין אבשלום, ושכפי חֻקֵי התורה ראוי לו לקרבו ולהצילו, וכמו שיתברר בבית הזה (חדר י"א), כי שם בארנו הפרשה כולה בפירושים נכונים. וכששמע המלך חכמת האשה הזאת, הבין כי לא מִשֵׂכֶל האשה יצאו הדברים, ושיד יואב אִתָּה, והוא שָׂם את רוב הדברים בפיה. וכשראתה האשה שהמלך משים דבריה על לבו ורוצה להודות לה, הוסיפה לומר "ואדוני איש חכם" וגו', כלומר אתה אדוני איש חכם ונוהג כפי חֻקֵי התורה, ולכן ידעתי שגם בדבר הזה תנהג כראוי ותשיב הבן הנדח. ולהפליג חכמתו וצדקתו הוסיפה "כחכמת מלאך אלהים", לא אמרה "ואדוני חכם כמלאך אלהים", לפי שאין להניח תאר "חכם" על המלאכים והצבאות, ועל כן אמרה "כחכמת מלאך אלהים", שאע"פ שלא יונח תאר "חכם" עליהם מטעם שכתבנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ח'), לפי שכל מנהגם בחפץ אחד לעשות הטוב בעיני השם, כל אחד כפי דרכו, ואין ענינם בבחירה ורצון פעם כך ופעם כך כפי משפט החכמה. הנה אמרנו שם ג"כ שהם מלאים דעת וארחות החכמה ויודעים הדרך הנכונה בכל דבר, דעת התורה וסוד השם הנכבד, וכל פעולתם בדרך קבועה, לא ישנו ולא יחליפו, ונדמה להם החכם המופלא המתואר חכם-לב, שהצטיירו בלבו דרכי החכמה, וכדברי הכלל הכ"ז, כי נעשה החכמה בלבו בדעת קבועה, כדברי הכלל הכ"ח. ועל חכם כזה יש לבטוח שלא יסור רגע מהיות נוהג בחכמה, כי הוא כמלאך ה' צבאות שפעולתו נאמנת וקבועה לעד. אלא שהמלאכים לא פועלים טוב בבחירה, והחכמים נוהגים בחכמה בבחירתם. ועל זה המשילה האשה הזאת מנהגי דוד שהן בחכמה תמיד, לפי שהוא חכם-לב, לחכמת מלאך אלהים הקבועה על דרך אחד לעד לעולם. וכן היתה החכמה אצל דוד כדעת קבועה, וכמו שהמלאך משרת פני עליון במרומים, כן דוד נוהג בחכמה בארץ. ועל זה אמרה "לדעת את כל אשר בארץ". כלומר כן אתה שמת אל לבך כל חֻקֵי החכמה ומנהגיה מה שחייב אדם לעשות תחת השמש. וכל כך הצטיירו בלבבך עד שהן אצלך כעניני דעת המושכלות הראשונות הקבועות בלב תמיד. ולפי שנעלית בחכמתך, ידעתי שגם בדבר הזה תנהג בחכמה ותשיב את בנך אבשלום אשר הדחת. וספר הכתוב כי המלך שמע לדבריה והשיב את אבשלום, והבן.

[שמואל ב כ, טו] "ותקרא אשה חֲכָמָה מן העיר" פירוש "חֲכָמָה" במנהגי החכמה נוהגת בצדק וביראת ה', כמו שאמרה על עצמה (כ, יט) "אנכי שלומי אמוני ישראל", כלומר אני מן השלמים שבאמוני ישראל. ואמרו קדמונינו¹ שהאשה היתה סרח בת אשר, וְהִתְפַּאֲרָה "אני השלמתי נאמן לנאמן, על יָדִי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי", וכל מה שדברה אל יואב היה כפי חכמת התורה, כי אמרה (כ, יח) "שאול ישאלו באבל וכן התמו", ופרשו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה צד, ט; קהלת רבה ט, כט) כאן תמו דברי תורה? אני למדתי בתורת משה רבינו ע"ה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", והדין הזה נוהג בערי העמים וכל שכן בערי ישראל. ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? למה תְּבַלַּע נחלת ה'? והשיב יואב שהיה ג"כ חכם מאד, ואמר (שמואל ב כ, כ) "חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית", ובחדר ט' יתבאר עוד.

footnotes: ¹ בראשית רבה, פרשה צ"ד

[מלכים-א ג, יב] "הנה נתתי לך לב חָכָם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך וגו'". פירוש לב חכם, שיצטיירו בו ציורי החכמה, ולב נבון שיצטיירו בו ציורי התבונות. ולפי שיהיה לבו מצייר תמיד ארחות החכמה, וימשלו בו הכחות הנוטות לטובה, ינהג כל ימיו בחכמה, כי לבו שמח בחכמה. וזהו מתת אלהים ליראיו ולחושבי שמו, שבזכותם ישיגו המתנה הזאת, וע"י כן ארחות החכמה בלבם כמו דעת קבועה, לא ישתנו מהיות נוהגים כן בכל עת, וכמו שפרשנו בחלון ו' בדברי התקועית. וכן קרה לשלמה, אלא שדרך פלא חל עליו העזר האלוהי בשעור רב מה שלא היה לפניו ולאחריו, ולכן היה חכם מכל אדם, וכמו שכתוב (מל"א ה, יא) "ויחכם מכל האדם", ויתבאר בחדר החמישי בבית זה. וכן אמר על עצמו (קהלת ב, ג) "ולבי נוהג בחכמה", ויתבאר בחדר שביעי מבית זה. גם נודעו בלבו פתאום כל החכמות הטבעיות והלמודיות וחכמת כל מלאכת-מעשה שגם עליהן נופל לשון "חכמה", אעפ"י שבעבורן לא יתואר "חכם" סתם, וכדברי הכללים ט"ו וט"ז. ועל זה אמר (מל"א ה, י) "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" וגו', ויתבאר בחדר הששי בבית זה. וכן נגלו לו כל עניני תבונות בסוד השם ב"ה ודרכיו עד להפליא, ונתוסף בו כח שֵׂכֶל ובינה גדולה, וכמו שכתוב (שם ט') "ורוחב לב כחול אשר על שפת הים". וכל זה הוא מַתַּת אלהים והעזר האלוהי שדברנו ממנו בכלל הכ"ד, ולכן אמר (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון". ולהיפך נאמר על דור המדבר (דברים כט, ג) "ולא נתן יי' לכם לב לדעת" וגו', לפי שלא זכו במעשיהם למתנה זו, והיו פעמים רבות נלוזים מדרך החכמה, לפי שלא זכו להיות חכמי לב. אבל שלמה שזכה למתנת לב חכם בעבור צדקתו וחכמתו, כמו שהעיד עליו הכתוב (מל"א ג, ג) "ויאהב שלמה את יי' ללכת בחֻקוֹת דוד אביו", לכן לא בא לכלל חטא, לולי מה שקרה לו לעת זקנתו, ועל זה נדבר במקומו בעז"ה, ובארנוהו בספר "רוח חן".² וכבר בארנו ענין חכם לב בכלל הכ"ז, ועל הכלל הנזכר נשען הכתוב הזה.

footnotes: ² חכמת שלמה, פרשה ז פסקא כט (עמ' 118)

[מלכים-א ה, כא] "ברוך יי' היום אשר נתן לדוד בן חָכָם על העם הרב הזה". פירוש חכם שנוהג בחֻקֵי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי אם תסתכל במכתב ששלח שלמה לחירם לא תמצא בו המצאה או תחבולה, ולא רמז מחכמת למודיות או ממלאכת מעשה. ומה ראה בו חירם שהתעורר לברך את השם ב"ה על חכמת שלמה? אין זה אלא לפי שנתברר לו כי שלמה נוהג שחֻקוֹת החכמה. והבין חירם זה מדברי המכתב, ממה שאמר (ה, יז) "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם יי' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבוהו עד תת יי' אותם תחת כפות רגלי". והיה זה התנצלות לכבוד דוד אביו שלא בנה המקדש בימיו, כי לא יכול לבנותו בעבור כובד מלחמה, והתורה אמרה (דברים יב, י-יא) "והניח לכם מכל אויביכם" וגו' "והיה המקום אשר יבחר וגו' שמה תביאו". לא שהיה צדיק בעיניו יותר מאביו, וזה אות על עַנְוַת שלמה. והענוה בדרך זה היא כפי דרכי החכמה. עוד כתב (מלכים א ה' י"ט) "והנני אומֵר לבנות בית לשם יי' אלהי כאשר דבר יי' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי". וזהו התנצלות אחרת לכבוד דוד, כי אולי יאמר אדם לא טוב עשה דוד שנלחם מלחמות רבות והתעצל מלבנות בית ה'. והלא עברו על דוד ג"כ עתים של מנוחה ושל שקט ובטחה, ומדוע לא התעורר אז לבנות הבית? וכמו שנזכר בספר שמואל. אלא שהשם ב"ה מנעו מזה, וצוהו שהבן אשר ישב על כסאו אחריו הוא יבנה הבית לשמו. וזה אות ששלמה מכבד הוריו ומוריו, שהוא דרך מדרכי החכמה. עוד כתב (ה, יח) "ועתה הניח יי' אלהי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע", שתים זו שמענו. הא', שהוא אוהב שלום ורודף שלום, כי לבו שמח שהניח ה' לו מסביב, לא כדרך מלכים שתפארתם להלחם לעשות שם ולהרחיב גבולם, או בעבור קנאה ושנאה, ושלמה לא חפץ באלה. שנית, שיחס מנוחתו לחסד השם ב"ה, וזה אות שאיננו מתפאר בחכמתו ובגבורתו, לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה",¹ ושתיהן מדרכי החכמה. עוד הבין חירם כי שלמה ירא את ה' מאד ונכנע למצותיו, שהרי מזדרז לעשות מלאכת ה' הגדולה הזאת בשמחה ובטוב לבב, וזהו דרך החכמה. עוד ראה שהוא נדיב לב, כי כתב לו (ה, כ) "ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר", וגם זה מדרכי החכמה. עוד ראה שהוא אוהב אמת ומודה על האמת, כי כתב לו (שם) "כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים", ולא התפאר שעבדיו יודעים, אלא שאינו רוצה שיתעסקו המה במלאכה זו; אבל הודה על האמת, וגם זה דרך החכמה. ובעבור שהבין חירם כל זה מדברי המכתב ברך את השם ב"ה אשר נתן לדוד בן חכם נוהג בכל מנהגיו בחכמה.

footnotes: ¹ דברים ח, יז

[דברי הימים ב ב, יא] "אשר נתן לדוד בן חָכָם יודע שכל ובינה". דומה בפירושו לפסוק שבארנו, אלא שהוסיף "יודע שכל ובינה", ונתבאר בספר "מעין גנים", שכפי המכתב שנזכר בספר דברי הימים שיש בו תוספת דברים של עניני שכל ובינה, שלא נזכרו במכתב שנזכר בספר מלכים, הוצרך להוסיף במענה חירם "יודע שכל ובינה", ושם בארנוהו על נכון.

[מלכים-א ב, ט] "ועתה אל תנקהו כי איש חָכָם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול". פירוש איש חכם נוהג בחֻקוֹת החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וּשְׁמַע פתרון הכתוב. המלך דוד צוה לשלמה שלא ינקה לשמעי מה שעשה לו בלכתו מחנים, אבל יזכור עונו להביאו במשפט על כל אלה, לפי שכפי חֻקוֹת החכמה, בנפשו דבר שמעי. ואעפ"י ששמעי התנצל לפני דוד ונשבע לו דוד שלא ימות, לא מחל לו, כי ידע דוד שהוא חייב, וכמו שאמר אבישי על ההתנצלות הנזכר (שמואל ב יט, כב) "התחת זאת לא יומת שמעי? כי קלל את משיח ה'". ודברים ברורים כתבנו על זה ויתבארו בדברינו על שרש "ידע" בעז"ה. גם דוד לא השיב לאבישי ששמעי פטור, אבל אמר (שם יט, כג) "מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן? וגו' כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל". כלומר אינו ראוי לעת כזאת לדון דין מות ולבער עושי הרעה. ולפי ששמר דוד את הדבר לעת אחר, צוה לשלמה שלא ינקהו. והוסיף "כי איש חכם אתה", כלומר הנך איש נוהג בחכמה, ולכן הנני מצוך שגם בענין זה תנהג בחכמה ונקה לא תנקהו, אבל תשיב לו גמול רעתו כפי שהוא חייב במשפט החכמה. וכדרך (משלי כ, כו) "מזרה רשעים מלך חכם".

ואולם כבר אמרנו ששמעי התנצל נגד דוד שבתום לבבו עשה מה שעשה, ושטעה במחשבתו לחשוב שמותר לקלל למלך כמוהו. ואם היה מחשבת לב שמעי כדברי פיו, היה ראוי לפוטרו ממות, לפי שלא במרד ולא במעל דבר. אלא שלא האמין דוד לדבריו, ועם כל זה לא היה אפשר לדונו בלי סבה ועילה אחרת. ולכן הוסיף "וידעת את אשר תעשה לו", כלומר אתה בני יש בלבך דעת אלהים נוסף על חכמתך, ובדעתך תדע את אשר תעשה לו, לבקש עליו עילה לנסותו בו; אם אמת הדבר שטעה או שמעל מעל. ולברר לו שבמרד ובמעל קלל את המלך, ואז תרד שיבתו בדם שאולה. וכן עשה שלמה שצוהו לשבת בירושלים ולא יֵצא מן העיר. וידע שלמה שאם שמעי חייב, יתן השם ברוך הוא מכשול לפניו וישתבש במחשבתו לצאת מן העיר, ואז יתברר ששמעי חייב על קללתו. וזהו מדרכי "דעת אלהים", וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. וכן קרה לשמעי שברחו שני עבדיו לגת ויצא מירושלים לרדוף אחריהם, ואין סּכלות גדולה מזאת לעבור על שבועת ה' ועל מצות המלך עבור דבר נקל כזה! ואולם מעת ה' היתה זאת להשיב עליו רעתו שעשה לדוד, וכמו שאמר לו שלמה (מל"א ב, מד) "אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב יי' את רעתך בראשך". כלומר אעפ"י שהתנצלת בפיך לאמר שבתום לבבך עשית כן, הנה לאיש כמוך תוכל להטעות, אבל בלבבך ידעת את כל הרעה אשר עשית, ושבשקר התנצלת. והשם ברוך הוא בוחן לבבות, ולכן הוא נפרע ממך עתה, שהסכלת עֲשֹׂה לעבור את שבועת ה' ואת מצות המלך למען שלם גמול לך רעתך. והפירוש הזה מתוקן.

ותשכיל שבעבור כן אצל יואב אמר סתם (מל"א ב, ו) "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול", וכמו שיתבאר בחדר הששי. ואצל שמעי אמר לבד שאל ינקהו, כלומר שלא ישכח לו מעשיו, אבל יזכרם בלב למען הביאו במשפט. ועל זה אמר "כי איש חכם אתה", ומדרך החכמה לשלם לעושי הרעה במשפט. ועל אופן המשפט ואיך יברר לו שהוא חייב, אמר וידעת את אשר תעשה לו להוריד שיבתו בדם שאול, וכמו שפרשנו. ולא פירשו כן מפרשי המקרא זצ"ל, ואמרו כולם "כי איש חכם אתה", שיתן לב למצוא לו עילה ממקום אחר, וזהו "וידעת את אשר תעשה לו". ולפי יסודותינו לעולם לא יפול תאר "חכם" על ההתבוננות ועל ההמצאות והתחבולות. ולדבריהם ז"ל יסתור הכתוב הזה כל הכללים שיסדנו על הוראת תאר "חכם". אבל נראין דברַי בכתוב זה מדבריהם ז"ל, והראיה הגדולה המעידה על יושר פירושינו, כי בעל הטעמים שם המפסיק הגדול תחת תיבת "אתה", וזה אות שהבין כי מאמר "איש חכם אתה" סמוך למאמר "ועתה אל תנקהו". ומאמר "וידעת את אשר תעשה לו" נפרד ממאמר הראשון, והוא ענין בפני עצמו, ואליו סמוך סוף המקרא "והורדת את שיבתו בדם שאול", וזהו כדברינו. כי לפי דברי הרבנים המפרשים ז"ל, היתה ראויה הנגינה המפסקת להיות תחת מלת "לו" או תחת מלת "תנקהו". ונקל להבין.

[הושע יד, י] "מי חָכָם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה'". פירוש חכם שאסף לנפשו חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי הנביא הזכיר בדבריו ובתוכחותיו דרכים עליונים אלהיים, שהוא ב"ה נוהג בהן את בריותיו וביותר את ישראל. ולפי שכל אלו דרכים כפי החכמה, הנה מי שהוא חכם וציורי החכמה מושלים בלבו, יבין בבינתו מפעולותיו יתברך טוב לטובים ורע לרעים, ולא ישתומם על התמורות הרבות שרואה בעיניו, בהבינו שהכל כפי אורחות החכמה, וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ה'). והנה הודענו שם (חדר ה' חלון ה') שֶׁבְּהִסָתֵר ציורי החכמה מן הלב, לא יוכל להשכיל שֵׂכֶל טוב באותו הדרך, ולא יבין סודות מליצות התורה והחכמים שדברו עליהן. וכמו כן לא יבין סוד הנהגתו יתברך באותו הדרך, לפי שהוכן על ענין הנסתר מלבו. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעזרת השם שכל השגה בספר ובמליצה, וכן כל ההשגות שאנו משיגין בדרכי זולתינו ועל מה הטבעו יסודות דרכיהן, נופל עליו לשון "בינה", כמו (משלי א, ח) "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". ועל ההצעות הללו סובבים דברי הכתוב באמרו "מי חכם ויבן אלה", כלומר מי האיש החכם שציורי החכמה נודעים למראה עין לבו, הוא יבין אלה הדרכים שאמרתי שנוהג בהן השם ברוך הוא. ומי האיש הנבון שמעלתו גדול ממעלת החכם, וכמו שבארנו בספר "מעין גנים", הוא ידעם. ופירש דבריו מה ידע ומה יבין? ואמר "כי ישרים דרכי ה'", הוא יבין מלבו שכל דרכי ה' ישרים, וכולם בחכמה. וכמו שאמרה התורה (דברים ל, כד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אֵל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ו'). טוב ורע הכל לעמת משפט החכמה העליונה, "וצדיקים ילכו בם", מי שהוא צדיק ילך בדרכי ה' וטוב לו, לפי שהוא משתמש בכל דרכיו בחכמה. על דרך משל בכח הענוה והרחמים ישתמש נגד הטובים, ובכח הגאה והגאון ישתמש נגד הזדים, וכיוצא בזה כל הדרכים, וכמו שבארנו בכלל הג'. ולהיפך אנשים "פושעים יכשלו בם", לפי שהם משתמשים בדרכיהם להיפך ממה שחקקה החכמה, ולכן יכשלו ברעה. על דרך משל שירחמו על הרשעים, ויגבה לבבם על הצדיקים ואנשי השם, וכן בכל דבר. והנה בכל דרך ודרך יכשלו, בעבור שעוברים על חֻקֵי החכמה וסָרים מדרכי ה' שהם בחכמה, וכדרך הסכלים שאמרו (יחזקאל יח, כח) "לא יתכן דרכי יי'". והשם ב"ה אמר (שם יח, ל) "איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל". והבן.

[ירמיה ט, יא] "מי האיש הֶחָכָם ויבן את זאת, ואשר דִּבֶּר פי יי' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ". פירוש האיש החכם, שציורי החכמה מושלים בלבו ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וענין המקרא הזה דומה בפרושו למקרא (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה" שבארנו בחלון זה. כי החכם בעבור חכמתו יבין בבינתו טעם דרך השם ב"ה, ויתברר לו על מה אבדה הארץ. וכן "אשר דבר פי יי' אליו" והוא הנביא, הוא יוסף דעת ויגידה. ומלת "הגדה" נופל על הרחבת הדבר ופירושו, כי הנביא יודע פרטי הדברים ויוכל לספר מלאכות ה'. אבל הכסילים והרשעים לא ידעו ולא יבינו טעם הדבר, בעבור שדרכי לבם הפוכות מדרכי ה' שהן בחכמה. וכמו שמצינו שאחר החרבן אמרו הפושעים אל הנביא (שם מד, יח) "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו". כך הוא פשוטו של מקרא. אבל רבותינו ז"ל (בבא מציעא פה, א) הבינו שהמליצה הזאת בדרך שאלה, ואמרו "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוה, עד שבא הקדוש ברוך הוא בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ? ויאמר יי' על עזבם את תורתי וגו', לפי שלא ברכו בתורה תחלה". ולדבריהם ז"ל יתפרש כך. מי האיש החכם הידוע המופלא שבחכמים, אעפ"י שמבין הרבה בסוד דרכי ה' וכמו שאמרנו למעלה, האם יוכל להבין סוד אבדת הארץ? ואפילו הנביא שדבר אליו פי ה', לולי שגלה לו השם ברוך הוא סוד הדבר, לא היה בכחו להגיד יסוד סבת האבדן הזה. ולכן הוצרך השם ברוך הוא להודיע לנביאיו שיסוד כל הרעה היא שלא ברכו בתורה תחלה. ודבר צח יש בדבריהם ז"ל. ואם בתחלת המחשבה מאמרם מתמיה, כי יודעים כל העם שנחרבה הארץ לפי שעברו על כל התורה כולה, גם על החמורות, עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכמו שמפורש במקומות רבים מספרי הנביאים, ומדוע לא יבינה החכם והנביא? ואיך לא יהיה בפיהם מענה להודיע? ומה שהודיע הקדוש ב"ה לפי שלא ברכו בתורה הוא דבר קשה. היעלה על דעתך שבעבור כן אבדה הארץ? ואולם כונתם ז"ל ללמדנו שנשאל לחכמים ולנביאים איך נהיה הדבר הזה, שעברו ישראל על התועבות הגדולות שהן נגד שקול דעת האדם, ואיה חכמתם ותורתם? כי אנשי הדור ההוא היו בעלי תורה וחכמה, וכמו שאמר הנביא (ירמיה ח, ח) "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו", ואמר (שם ב, ח) "ותופשי התורה לא ידעוני". ואמר (שם ה, ה) "אלכה לי אל הגדולים". ואולם האדם יראה לעינים, וכראותו איש מלא חכמה ותורה, יקשה עליו בראותו ג"כ שעושה תועבות זרות ורעות גדולות.

אבל השם ברוך הוא בוחן לבב, ורואה שכל תורתם וחכמתם מן השפה ולחוץ, ובלבם בוזים תורה וחכמה. ודע כי המצייר תורה בלב ומשיג כבודה, שהיא תורת חיים, תורת אמת, תורת ה', ושכל הטובות הטבעיות והנפלאות נמשכות מאור התורה, בעבור שהשגחת השם ברוך הוא דבקה בחכמים. איש כזה יתן, כל עת שהוגה בתורה, ברכה והודאה לנותן התורה, שנתן מתנה יקרה וכלי חמדה כזאת לבני אדם. ועל זה תקנו חכמים ז"ל ברכת התורה. וכמ"ש ז"ל במסכת ברכות (מח, ב) "אם על חיי שעה מברכין, על חיי עולם על אחת כמה וכמה!" ואין כן הבוזה חכמה ומוסר בלבו, כי במה היא נחשבת התורה בעיניו? ואלו האנשים לא תצילם אור התורה מתעות אחרי ההבל, כי אין אורה בלבם, והכל מן השפה ולחוץ. ועל זה אמרו שהקב"ה הבוחן לבב, הודיע לחכמים ולנביאים איך אפשר שנפלו ישראל במהמורות כאלו לעבוד לאלילים ושאר התועבות שעשו, ולא הצילתם התורה והחכמה שלמדו. ואמר "על עזבם את תורתי", שלא היתה נחשבת בעיניהם לכלום, ולא ברכוני בפיהם ובלבם על המתנה היקרה שנתתי להם תורתי. וזה אות שהן בוזי תורה בלבם ולא זכו להשכיל סגלת התורה ומעלתה. והבן.

[ישעיה לא, ב] "וגם הוא חָכָם וַיָבֵא רע, ואת דבריו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און". פירוש "וגם הוא חכם", השם ברוך הוא הוא חכם, נוהג בכל משפטיו ואורחותיו בחכמה. והרע שמביא עליכם הוא בארח חכמה, וכדברי הכלל הט"ז. שיתואר היוצר ב"ה בתואר "חכם" בעבור הנהגתו העליונה, שיש בכל ענין דבר והפוכו. פעם חסד רחמים, ופעם דין ושבט, וכדברי הכלל הי"ד. והודיע שהרעה באה עליהם היא במדת החכמה, ושלא ינצלו ממנה ע"י חכמתם המדומה ובתחבולותיהם, כי (תהלים לג, יא) "עצת יי' לעולם תעמוד", (תהלים ס, יג) "ושוא תשועת אדם". ולא יבטל השם גזירותיו זולתי אם ישובו בתשובה לפניו. לפי שארחות החכמה לא ישתנו לעד, כל זמן שאין השתנות במקבלים, וכדברי הכלל הרביעי. ועל זה אמר "ואת דבריו לא הסיר, וקם על בית מרעים". על ישראל העושים רע, "ועל עזרת פועלי און", והן המצריים שבטחו עליהן ישראל שיעזרום, ומוסב על מקרא שלפניו, שאמר (ישעיה לא, א) "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עָצְמוּ מאד, ולא שעו על קדוש ישראל ואת יי' לא דרשו". כלומר אוי על בית מרעים שכשבא מלך אשור בארצם, נועצו להנצל על ידי עזרת מצרים, שהן לא לעזר ולא להועיל, וכמו שנזכר אחרי כן בפרשה, "ואל קדוש ישראל", האֵל המנהיג את ישראל למעלה מן הטבע, לא שעו לשוב מעונותיהם ולבקש ישועתו. כי בידו יתברך להגביר חלשים על הגבורים, וכמו שעשה בעת ההיא עצמו לחזקיה ולסיעתו, וכמו שיתבאר. גם לא דרשו מה' מה יעשו, אבל נשענו על מועצותיהם הרעה להנצל על ידי עזרת אדם, ועל זה אמר "וגם הוא חכם וַיָבֵא רע". כלומר כמו שהוא קדוש ישראל להושיעם מצרותיהם, כמו כן הוא חכם, והרע שמביא עליהם הכל כפי ארחות חכמתו יתברך. ולא יסיר דבריו וגזרתו כל זמן שלא ישנו ישראל מעשיהם לטובה, ויכונו לפניו לקבל הטוב כפי משפט החכמה. ולמען תדעו ותבינו כי יש ביד ה' להציל יריאיו מכף מלך אשור, תראו המופת בעיניכם. כי באותו זמן שפגריכם אתם תפלו על פגרי מצרים שאתם נשענים עליהם, לפי שכן גזר השם ברוך הוא עליכם בעבור רוע מעלליכם, יציל השם ברוך הוא את חזקיהו ועמו המעטים מֵחֲמַת המלך הגדול מלך אשור. ועל זה סמך ואמר (לא, ד-ה) "כי כה אמר יי' אלי כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים, מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה, כן ירד יי' צבאות לצבוא על הר ציון ועל גבעתה. כצפרים עפות כן יגן יי' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט". פירוש, למען הודיעכם שהוא חכם ומנהגיו בחכמה טוב ורע כפי מצב המקבלים. אמר אֵלַי השם ברוך הוא שאין גבורת אשור נחשבת למאומה לפניו, כמו ששאגת הרועים והמונם לא יחת (את) [מפניהם] הארי והכפיר כשהן על טרפם, ושהוא ברוך הוא יכה את מחנה אשור בחרב לא איש, ויגן על ירושלים ויצילנה מידו. לפי שיושביה ומלכם ראויין לתשועת ה', כי השם ברוך הוא חכם ונוהג בחכמה, טוב לטובים ונפרע מן החוטאים, דבר והפוכו. ולכן טוב לכם אם תשובו לפניו יתברך ואז תושעו. ועל זה סמך ואמר (שם לא, ו) "שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל". כך נראה בעיני, והוא כפי היסודות שיסדנו. והרב רד"ק זצ"ל בעבור שחשב תאר "חכם" נופל על המשיג דברים איש צח השכל, וכמו שחשב ג"כ הרמב"ם זצ"ל ושאר הרבנים זצ"ל, וכמו שבארנו מקצת דבריהם בבית הראשון (חדר א') כתב בפירוש הפסוק הזה "גם האל חכם ויודע מחשבותם כי לא דרשו אל ה' וירדו אל מצרים לעזרה, כי לפי דעתם ומחשבותם לא ייטיב יי' ולא ירע. ולכן לפי מחשבתם הביא עליהם רע להראותם כי ייטיב ה' וירע ולא תועיל להם מה שחשבו להעזר במצרים" עכ"ד ז"ל. ואני תמה. עוד יאמרו מקרה היו לנו ולמצרים, ומאין ידעו שהרעה הבאה עליהם מאת ה' ברוך הוא היא? גם לא התבארו קשר הכתובים שהזכרנו כפי פירוש זה. אבל השלם יונתן בן עוזיאל ז"ל תרגם "ואוף הוא בחוכמתיה אייתי בישתא על דעבדיה".¹ פירוש שהרעה שמביא עליהם היא בארח חכמה החוקקת להרע עם העוברים על חֻקֵי השם ב"ה ותורותיו. ודבריו אמת, ויסודנו קיים שאין תואר "חכם" נופל אלא על הנוהג במעשיו כפי החכמה, לא על ההשגה וההשכלה וההתבוננות, והבן.

footnotes: ¹ על מה שעשו

[הושע יג, יג] "חבלי יולדה יבואו לו. הוא בן לא חָכָם כי עת לא יעמוד במשבר בנים". פירוש "לא חכם", שאינו נוהג בחֻקוֹת החכמה כי מעשיו מקולקלים, וכדברי הכלל הי"ב. וכך הפירוש, הנביא מוכיח את ישראל על קלקול מעשיהם, וְהֵחֵל (יג, יב) "צרור עון אפרים צפונה חטאתו", כלומר עונותיהם וחטאתיהם צרורים ושמורים באוצרותי להנקם מהם. וכל ישראל זולתי יהודה ובנימין נקראים "אפרים". וכן תמצא במקומות רבים מספרו. ולכן "חבלי יולדה יבואו לו", דִמָה צרותיהם שישיגו לחבלי יולדה שהיא במיצר. וכשלא תהיה לה כח ללידה, בלי ספק תמות. והנה גם על יהודה וירושלים יבואו צרות הדומות לחבלי יולדה, כשבא אחר כן מלך אשור גם עליהם, אלא שנצולו בחמלת ה' עליהם, כמו ביושבת על משבר כשתפליט ותוליד תנצל מחבליה ומסכנתה. וכן תמצא מפורש בדברי חזקיה כשהיה בצרה הנזכרת, ושלח את הנביא ישעיהו שיתפלל בעד העיר, אמר (מל"ב יט, ג) "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה", והשם ב"ה מלטם ברחמיו. וכדרך שנזכר בנחמות (ישעיה סו, ה) "כי חלה גם ילדה ציון את בניה". (שם סו, ט) "האני אשביר ולא אוליד? אמר יי'". ואמר הושע שאפרים לא ינצל מצרתו, ואמר הטעם [כי] "הוא בן לא חכם", לפי שהוא בן שסר מחֻקוֹת החכמה, ובשיקוציו נפשו חפצה. ולכן אפילו עת קטן לא יעמוד במשבר בנים, כי תְּכַלֵהוּ הצרה מיד. ואמר עוד (הושע יג, יד) "מיד שאול אפדם, ממות אגאלם. אהי דבריך מות, אהי קטבך שאול, נחם יסתר מעיני". כלומר אעפ"י שאני פודה ממות ומציל משאול, לא אעשה כן לאפרים, אבל אגזור עליו המות והשאול, ולא אנחם. מטעם שבארנו בפסוק "וגם הוא חכם ויבא רע". ואמר הטעם (יג, טו) "כי הוא בין אחים יפריא" וגו'. (הושע יד, א) "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" וגו'. כלומר בעבור שֶׁמָרוּ פי ה' ולא אבו ללכת בדרכיו.

וגם בכתוב זה (הושע יג, יג) תרגם השלם יונתן ז"ל "הוא בר דאתרבי ולא חכים למידע דחלתי", כלומר שאין בו יראת השם ברוך הוא, ולכן סר מלכת בחכמה, ונוהג בשרירות לבו הזונה. וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה", וכמו שרמזנו בכלל כ"ה. אבל רד"ק ז"ל פירש "לפי שהמשיל חבליו לחבלי יולדה, אמר כי הנולדים אינן חכמים, כלומר הדורות הבאים שראו אבותיהם בצרה בעבור עונותיהם, לא היו חכמים ולא התבוננו כי אבותם בעונם מצאתם הצרה, ולא שבו ממעללי אבותיהם ועשו רע כמוהם", ע"כ. ואיך יתכנו דבריו אם הכתוב אומר "עת לא יעמוד במשבר בנים", הרי שבחבליהם לא הולידו בנים? והעיקר שאין תאר "חכם" על ההתבוננות, וכמו שיסדנו על נכון.

[ירמיה יח, יח] "ועצה מֵחָכָם ודבר מנביא". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי חכמה ונוהג כן, וכדברי הכלל הי"ב. ודע כי בבית השלישי יתבארו כל לשונות של "עצה", ובתוך הדברים אבאר שכל משפטי התורה ומצותיה, כדת מה לעשות בכל אחד מהן, מתואר בתואר "עצה". ואין פה המקום לדבר על זה כי יאריכו הדברים מאד. ועליו אמר "ועצה מחכם", כלומר העצה ופסק דין החכמה, כדת מה לעשות בדרכי החכמה שיש בכל ענין דבר והפוכו, תלקח מן החכם היועץ טוב בדרכי החכמה, בעבור היות מאסף החכמה בלבו, והוא צדיק נוהג בכל מנהגיו בחכמה, יורה לעם משפט המעשה בקבלתו הנאמנה. ואי אפשר לקחת עצה בענינים כאלו מן הפקח או החוקר באלהיות, בהיות דרכי החכמה ומשפטיה נעלמים ממנו, אם איננו חכם שקבל השמועות הללו באמונה. וכן "דבר מנביא", והוא דבר ה' בעניני הרשות ובמלחמות וכיוצא בהגדת העתידות תלקח מן הנביא אשר עמד בסוד ה', כדרך (עמוס ג, ז) "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים", וכן (ישעיה ט, ו) "דבר שלח יי' ביעקב" וגו' והבן.

[ירמיה ט, טז] "ואל הַחֲכָמות שִׁלְחוּ ותבואנה". פירוש נשים היודעות דרכי החכמה, הירֵאות ה' ונוהגות בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ואלה הנשים יקראו, והן תבואנה ותשאנה עלינו נהי, כי בחכמתן וצדקתן יגידו האמת בקינתם שגמלנו רעה לנפשינו, כי סרנו ממצות השם וחֻקוֹתיו. בעבור שהן מבינות טעם החרבן, וכמו שפרשנו בפסוק (ט, יא) "מי האיש החכם ויבן וגו' על מה אבדה הארץ". וכשנשמע דבריהם אז (ט, יז) "תרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים" על כל חטאתינו, ושנסתלקה השכינה לבָשְׁתֵּנוּ ולחרפתינו, ונחרבה עיר הקדש ומקדש ה', וכמו שאמר (ט, יח) "כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו, בושנו מאד כי עזבנו ארץ". כלומר ראוי לנו להכלם על רוע מעללינו שבעבורן גלינו מעל הארץ, כדרך (ויקרא יח, כה) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" וגו'. ורד"ק ז"ל פירוש "חכמות, בדברי הספד וקינה", עכ"ד ז"ל. ומה שפירשנו אמת.

[שמות כח, ג] "ואתה תדבר אל כל חַכְמֵי לב אשר מלאתיו רוח חכמה", (שם לא, ו) "ובלב כל חֲכַם לב נתתי חכמה". (שם לה, י) "וכל חֲכַם לב בכם יבואו ויעשו". (שם לו, א) "וכל איש חֲכַם לב אשר נתן יי' חכמה ותבונה בהמה". (לו, ב) "ואל כל איש חֲכַם לב אשר נתן יי' חכמה בלבו". (לו, ה) "ויעשו כל חֲכַם לב". (לה, כה) "וכל אשה חַכְמַת לב", (לו, ד) "ויבואו כל הַחֲכָמִים העושים את כל מלאכת הקדש". כל אלו נכתבו אצל מלאכת המשכן על בצלאל ואהליאב וחבריהן השָׂרים הנכבדים, והיו כולם שָרֵי אלהים צדיקים וישרי לב, בעלי החכמה ונוהגים כפי החכמה בכל מנהגיהם צדק משפט ומישרים. ובעבור חכמתם וצדקתם זכו לרוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת כמו שהזכיר הכתוב אצל בצלאל (שמות לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". לכן מתוארים תמיד בתאר "חכמי לב", להורות כי נהיתה בם החכמה לטבע שני, וציוריה מושלים בלבם בכל עת, עד שזכו לרוח אלהים בהפלגה גדולה, גם בכל מלאכת מעשה ובחכמות למודיות שהצטיירו בלבם תבנית כל דבר ותכונת כל דבר, וע"י כן עשו את המשכן וכל כליו כמצות השם ב"ה. וכענין שפרשנו בחלון ז' בפסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון", האמור אצל שלמה. גם בארנו תאר "חכם לב" בכלל כ"ז. ועיקר הדברים בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'), ואין צורך לבאר הענין הזה יותר, כי אין טוב לכפול הענינים ללא יועיל. ובזה התבארו כל הכתובים שבהן זכר תארי החכמה בכתבי הקדש, זולתי הנמצאים בספר קהלת, ובספרי תהלים משלי איוב. גם השמטנו מחדר זה מקצת המקומות שנזכר בהם אחד מן תארי החכמה בשאר ספרי הקדש, אשר דרך אחר להם, ויתבארו בחדר י"א וחדר י"ב מבית הזה. ועתה יתבארו הנמצאים מתאר זה בספר קהלת.