החדר הג' ובו עשרה חלונות יבאר תאר "חכם" וחכמים שבספר קהלת, כולם על הנוהגים כפי החכמה, נפרש כל הכתובים שנזכר בהם התאר הזה [קהלת ב' י"ד] "הֶחָכָם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם". פירוש "החכם" שאסף חֻקֵי החכמה לנפשו ונוהג במנהגיו כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והנה בפסוק שלפניו נאמר (ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסּכלות כיתרון האור מן החשך", ויתבאר היטב בחדר הז'. ועל כן אמר לפי שדרך החכמה אור, הנה החכם הנוהג בדרכיה עיניו בראשו. ומלת "עין" נפל על כל כח וכח הנטוע בנפש, שכל אחד כמו עין לראות, כמו כח הגאוה, כח הענוה, כח הנדיבות, כח הכילות, כח התאוה וכיוצא, שעל ידי הכח מביט ומצייר אותו הדבר, כי לולא שהיה נטוע כח כזה בנפש, לא היה מצייר דמותו כלל, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון א'). והחכם לא יתור אחר עיניו, וכדרך (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", מלת "לב" על השכל והבינה, וכמבואר בבית הראשון (חדר ה' חלון א'), ומלת "עיניכם" על כלל הכחות הנטועות בנפש. ועל זה שנינו (אבות, ב משנה ט) "ר' אליעזר אומר עין טובה", ובפרושינו למסכת אבות בארנוהו.¹ וקדמונינו ז"ל אמרו² "'אחרי לבבכם' זו מינות, 'ואחרי עיניכם' זו זנות". כי המינות צומח מתעיות השכל והבינה, והזנות מסתעף מעקלקלות הכחות הנפשיות המצטיירות בדרך רע. ולפי שהחכם נשען על חֻקֵי השם ב"ה ותורותיו, על כן עיניו בראשו, אינו מאמין שכל מראה עיניו חכמה. אבל יודע שהחכמה עליונה, ושצריך האדם לכבוש יצר לבו ולהשתמש בכל כחותיו כפי החכמה, ומביט תמיד בעיניו למעלה. וכולם פונים אל הראש האחד ללכת בדרכי השם ב"ה ואצלו ית' הכל אור, כדרך (תהלים צז, יא) "אור זרוע לצדיק". וכדמות מליצה זו מצינו בדברי שלמה (משלי טו, כד) "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". וזהו גדר החכם באמת, ולכן לא אמר "החכם הולך באור", כי כל ענין קהלת לבאר גדר החכם ומה ענינו, והיפך ממנו הכסיל הנלוז מן החכמה ונשען על שרירות לבו הרע, והולך אחר עיניו ואחר מראה לבבו הזונה. ולא הוצרך להודיע זה כי למד מענינו הוא, שאם הכסיל ההיפך מן החכם, נודע שעיניו למטה ואינו מביט בהן בחכמה. אבל הודיע כי רע ומר לתור אחר העינים, כי העושה כן הולך בכל מנהגיו בחשך ולא אור, כי יצר לב האדם רע מנעריו, וכחות נפשו מצטיירות לרעה מאליהן, וכדברי הכלל הי"ז. ואלו הן דרכי שאול ואבדון, וכמו שאמר "למען סור משאול מטה". ואפילו הכסיל בטבע נפשו בעל כח שכל ובינה גדולה, מה יועילו לו בלכתו אחר עיניו? שעל ידי כן שכלו ובינתו משרתים ליצר לבו הזונה וישחית יותר, וכדברי הכלל הי"ח. ולא היה צריך להודיע כי החכם הולך באור שגם זה למד מענינו, כי החכם ההיפך מן הכסיל. ואם הכסיל הולך חושך, נודע כי החכם הולך באור.

footnotes: ¹ יין לבנון,מהד' תשס"ג עמ' 149-152 ² ברכות יב, ב

אחר כן אמר "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם", כלומר ידעתי שתקראנה לחכם תחת השמש המקרים שיקרו לכסיל, לפעמים יעני, לפעמים יחלה, לפעמים יקרוהו צרות רבות ורעות, וכמו שיקרה ג"כ לכסילים, כדרך (קהלת ט, יא) "וגם לא לחכמים לחם". (שם ה, יא) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים", וכמו שיתבאר בחדר זה. כי דרכי ה' נשגבים מבינת האדם, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד דרכיו, וכדברי הכלל הל"ב. ואמר עוד (קהלת ב, טו) "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חָכַמְתִּי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל". כלומר אחר שנתברר לי ועיני רואות שיקרה לחכם כמקרה הכסיל, אמרתי בלבי, החכם והנבון, אם כמקרה הכסיל יקרני גם אני, ולא תצילני החכמה וכשרון המעשים ממקרי הזמן, למה חכמתי אני אז יותר? כלומר למה מנעורי שמתי צוארי תחת עול החכמה, וסבלתי צער היצר, ולא הלכתי אחר עיני, כי הבאתי למוסר נפשי, ומשלתי על תאותי ויצרי הרע, והייתי נוהג בחכמה והוא טרח גדול מאד, וכדרך (אבות, ה) "לפום צערא אגרא", כי יצר הלב קשה. ומדוע צִעַרְתִּי נפשי מאד עד שנהייתי חכם יותר מכל אדם? אם לא יהיה לי יתרון על הכסיל במקרים שיקרוני, וכדרך (ישעיה מט, ד) "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי". והשיב קהלת שדבר בלבו שגם זה הבל, כלומר הדבר הזה שאמרתי ממקרה החכם והכסיל, ושהתמרמרתי על נהגי בחכמה, הבל הוא, ואין ממש בטענה זו, ו[להלן] פירש דבריו למה דבר זה הבל.

[קהלת ב, טז] "כי אין זכרון לָחָכָם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות הֶחָכָם עם הכסיל?". פירוש זאת היא התשובה על טענת "ולמה חכמתי אני אז יותר". ואמר כי ראוי לאדם לשאת את כל המשא הזה למען ינהג בחכמה, לפי שטובה גדולה גומל לנפשו העליונה אם ינהג בחכמה. ואעפ"י שתחת השמש יקרה לפעמים לחכם כמקרה הכסיל, הנה אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, ומלת "לעולם" על הזמן הנצחי, והוא העולם שאחר המות. כמו שאמר קהלת במקום אחר מספרו (יב, ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו". ומלת "זכרון" על הדבר העומד והקיים, כמו (שמות ג, טו) "וזה זכרי לדר דר". והודיע שגם אם כמקרה הכסיל יקרה לחכם, אין זה רק תחת השמש בעולם הזה, אבל אין זכר שניהם שוה לעולם הארוך והנצח. כי זכרון החכם יעמוד לעד לברכה, וזכר הכסיל תאבד. ודומה לזה אמר דוד (תהלים קיב, ו) "לזכר עולם יהיה צדיק". ובספר משלי אמר (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב". לפי שהחכמה וכשרון המעשים תעמודנה לעד ותצילנה הנפשות מן האבדון וּמִשַׁחַת, ורשעת הכסיל תאבדהו. ואמר עוד "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח", הודיע סוד חתום שנגלה אחר כן בנבואה לישעיה בן אמוץ. כי אחר שהבדיל בין החכם והכסיל במלת "לעולם", והוא הזמן הבא אחר המות, שנשמת החכם תאיר באור החיים וצרורה עם ה', ונשמת הכסיל רחוקה בעת ההיא מאור פני ה', הבדיל ביניהם עוד בענין המקרים שתחת השמש, וזה יהיה באחרית הימים בקום ישיני עפר ויחיו פעם שנית תחת השמש חיי עולם. ובעת ההיא לא יקרה עוד לצדיקים ולחכמים כמקרה הכסילים, כי יחדש השם ב"ה את עולמו, ולא יהיו עוד צרות בעולם כלל לצדיקים. ועל הזמן ההוא אמר "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח". וכדוגמא זו כתוב בספר ישעיה, כְּשֶׁסִפֵּר מפרעון הרשעים וגמול הצדיקים באחרית הימים אמר (ישעיה סה, יג) "הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו" וגו'. (סה, טז-יח) "אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן וגו' כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה לא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא" וגו'. וכל הענין כולו הנאמר שם.

וכן תפרש דברי קהלת שמלבד היתרון שיש לחכם על הכסיל אחר המות, כבר נודע בבירור שהימים הבאים באחרית העולם הכל נשכח, כל המקרים שהיו רגילין לבא לעולם על הצדיקים תשכחנה, ויהיו שמים חדשים וארץ חדשה לטובה יותר ממה שנוכל להשיג בדעתנו, וכמו שאמר (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". וחתם דבריו (קהלת ב, טז) "ואיך ימות החכם עם הכסיל?" כלומר לכן אעפ"י שגם אני אודה לך, שבעולם הזה מקרה אחד לכל, לחכם ולכסיל, איך יעלה על דעתך לחשוב מחשבה נפסדת כזאת שימות החכם עם הכסיל? כלומר שתהיה תמותת שניהם שוה, וכדרך שאמר המשורר על הכסילים (תהלים מט, יא) "כי יראו חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו" וגו'. כלומר הרשעים חושבים שמקרה אחד לכל, גם לַמָוֶת והזמן שאחר הַמָוֶת, וזה שקר. אלא (שם מט, טו) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול", וכמו שיתבאר בחדר הד'. והעיקר כי מיום המות ואילך יפרדו זה מעל זה, כי נפש החכם יפדה אלהים משאול, ונפש הכסיל תרד דוּמָה. שמור הפירוש הזה בלבבך ותעלוזנה כליותיך!

ולברר האמת, אערוך תשובות על דברי ראב"ע זצ"ל בפירוש פסוקים אלו, כי הוא ז"ל פירש "החכם עיניו בראשו, דִמָה החכם לפקח שיש לו עינים בראשו, שילך כל מקום שירצה, ויראה הדרך הישרה והעקלקלות. והכסיל בחשך ילך, לא ידע במה יכשל" עכ"ד ז"ל. ולא יתכן פירוש זה, כי לכל אדם יש עינים בראש, ואעפ"כ לא ילך (אור)³ אם המקום שהולך עליו חשך ולא אור, והיה ראוי לומר "החכם הולך באור", כמו שאמר "והכסיל בחושך הולך". ואם המשיל האור לעינים בעבור שבהן יראה האור, כמו כן היה ראוי לומר "והכסיל עור", או "הכסיל עיניו סגורות". ובפסוק ואמרתי אני בלבי וגו', פירש הרב ז"ל "אמרתי זה המקרה הוא שיקרה לכל באי עולם מטוב ומרע, ולמה חכמתי במה שהתעסקתי בדברי העולם כמו (קהלת ב, יט) שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, ודברתי בלבי שגם זו החכמה היא הבל" עכ"ד ז"ל. וגם זה לא יתכן. הַתְּמֵהַ על עצמך איך יתרעם שלמה על התעסקו בדברי העולם, לפי שאולי יקרנו כמקרה הכסיל, אם לפי שעה היה שמח בעמלו, כמו שאמר (ב, ד) "בניתי לי בתים" וגו', (ב, ז) "קניתי עבדים ושפחות" וגו', (ב, ח) "כנסתי לי גם כסף וזהב" וגו', (ב, י) "כי לבי שמח מכל עמלי". וכי מי שאכל ושתה והתענג עשרים שנה, ואח"כ נפל למשכב, יתמרמר על התענגו בימים שעברו? ויותר תימה כי מדקדק גדול היה הרב ז"ל, ולא שם לבו שנכתב "גם זה הבל". ואם כדבריו ששב על החכמה, היה לו לומר "גם היא הבל" או "גם זאת הבל". כי מלת "חכמה" בכל המקרא נקבה. והאמת כדברינו שמלת "חכמתי" על הנהגתו בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וראייתו מפסוק "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש", מנגדו יעמוד ולא דִמָה יפה, כי בפסוק "ואמרתי אני בלבי" נזכר "חכמתי" סתם, ונופל לבד על חכמתו בהנהגה. ובפסוק שהביא לראיה נזכר מלפניו "שעמלתי", ומלאחריו "תחת השמש". ויתבאר בסמוך, ובחדר י"ב מבית זה. עוד פירש הרב ז"ל בפסוק "כי אין זכרון" וגו' "בעבור שהכל יסור גם ישכח, והוא שאמר וגם זה הבל, בעבור שאין זכרון לחכם עם הכסיל. ואם היה לו זכר ימים או שנים מעטים, בימים הבאים הכל נשכח, והרעה הקשה שימות החכם עם הכסיל" עכ"ד ז"ל. פירש כן לפי מחשבתו שקהלת ההביל החכמה. וכבר השיבונו על דבריו. ועוד בפסוק הראשון כבר אמר שיקרה לחכם כמקרה הכסיל, ובכלל המקרים הוא מקרה המות, ולמה שב להזכירו פעם שנית? ועוד מדוע הזכיר "הכסיל" בפסוק זה? יאמר כי אין זכרון החכם לעולם כי ממנו ידבר. ומלת "עם" לפירוש זה אין לו שחר. ועוד "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח", יאמר כי בימים הבאים הכל נשכח. ויותר מכל כי בעל הטעמים מלמדנו שאין יסוד לפירוש הרב ז"ל, כי שָׂם הנגינה המפסקת תחת מלת "לעולם", ולפי הרב ז"ל היתה ראויה להיות תחת מלת "נשכח", והבן.

footnotes: ³ מלה זו השתרבבה לכאן בדפוס הקודם וכנראה היא ט"ס ושמא צ"ל מלת "שם"

[קהלת ב, יט] "ומי יודע הֶחָכָם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש". פירוש "החכם", הנוהג במנהגיו כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והפסוק הזה שב על הענין שלפניו המבואר בחלון הראשון. כי אחרי שהודיע שתחת השמש יקרה לחכם כמקרה הכסיל, ושלא יבדלו החכמים מן הכסילים כי אם מיום המות והלאה, אמר (ב, יז) "ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח". כלומר כאשר נתבאר לי יתרון החכמה מן הסּכלות, ויתרון החכמים מן הכסילים, כי החכמים מוכנים לחיי עולם והכסילים יאבדו, החילותי לשנוא את החיים¹ שכל עסקיהם הסּכלות, ומן החכמה נלוזים הם. לפי שהיה רע עלי המעשה שנעשה מהם תחת השמש לבד, ואינן נותנין חלק לחכמה שהיא עליונה מן השמש, והנה כל מעשיהם הבל, לא יועילו ולא יצילו והוא הבל ורעות רוח האדם כשעולה מאליו ואין לו מעצר בחכמה, כי אז יפעל בסּכלות כפי התגברות כחות הנפש שעולין מאליהן ונוטין אל הרע. ואמר עוד (ב, יח) "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי". כלומר כמו כן החילותי לשנוא גם את עמלי שעמלתי תחת השמש לבנות בתים, ולעשות גנים, ולקנות עבדים ושפחות, ולכנוס כסף וזהב וסגולת מלכים וכיוצא. ואע"פ שאינני נלוז מדרך החכמה, כי בכל המעשים האלו לא סר לבי מהיות נוהג בחכמה, ואין רע בהיות החכם הצדיק עוסק ג"כ בחכמות למודיות ובכל מלאכת מעשה, הנה שנאתים מטעם אחר, והוא שאניחנו לאדם שיהיה אחרי לאחר מותי, כי לא ירד אחרַי כבודי מכל טוב העולם הזה. ואע"פ שבצדקתי ובחכמתי אלך מ"טוב" העולם הזה ל"רב טוב" הצפון ליראי ה', ומה אחוש שיירש זולתי את כבודי בעולם הזה? הנה זאת אני חושש שאיני יודע מי יהיה היורש, אם חכם יהיה איש ירא את ה' ונוהג בחכמה, או סכל ונלוז מדרך החכמה, וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, בתים אשר בניתי, וסגולת מלכים אשר אספתי. ואילו יהיה היורש חכם, ראוי הוא לכל העמל הזה, שעל ידי כן יהיה לבבו פנוי לחכמה ולעמול בתורה, ויברך את השם ברוך הוא על כל הטובה אשר נתן לו, ואז עמלתי לברכה. אבל כשיהיה היורש סכל, לא יירא את ה' ולא יעבדנו, וישתמש בכל העמל שעמלתי בארח סּכלות, אזי עמלתי לתהו ולהבל. כך הפירוש הנכון. ואם לא תפרש כן, אשאלך למה יחוש? היש הבדל אצלו אם יירשנו חכם בחכמת המדידה או חכם לעשות בזהב ובכסף, או הסכל בשתיהן? והנה אמת הדבר שאין תאר "חכם" סתם נופל אלא על הנוהג במנהגיו כפי החכמה.

footnotes: ¹ עסקי עולם הזה

[קהלת י, ב] "לב חָכָם לימינו ולב כסיל לשמאלו". פירוש "חכם" הנוהג בדרך החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו בכלל כ"א שמלת "לב" הונח על כח הממשלה הנטוע בנפש, והכח הזה בנפש כמלך בתוך צבאיו. וְדִמָה הדבר למלך יושב על כסא, וצבאיו עומדים מימינו ומשמאלו, אלו אומרים כה ואלו אומרים כה, והמלך גוזר עם מי הדין ואיך ראוי לעשות. וכן הכחות הנפשיות שיש בכל אחד מהן דבר והפוכו, דרכי חכמה ודרכי סּכלות, והם כנלחמים אלו עם אלו. דרכי החכמה עומדין לימין, ודרכי סּכלות משמאל הלב, וכדברי הכלל השני. והודיע כי המושל החכם נוטה לצד הימיני וגוזר ללכת בחכמה, והמושל הכסיל נוטה לצד השמאלי ובוחר בדרכי סּכלות. והנה יש שמאל בנפש החכם, וימין בנפש הכסיל, כי הכחות בכללן נטועות בכל הנפשות, וכדברי הכלל החמישי, ואין הבדל ביניהן רק בענין הממשלה, שבלב החכם מושלים תמיד ציורי החכמה ועושה על פיהן, ובנפש הכסיל מושלים ציורי הסּכלות. וכענין (יחזקאל יח, לא) "ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה". וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ב'). וראב"ע ז"ל פירש "לא יאמר על גוף הלב, כי באמצע הוא לכל לחכם ולכסיל, אע"פ שראשו נטוי לצד שמאל. וענינו ששכל החכם עמו, ובשעת הצורך ימצאנה מיד בכל עניניו במהרה. והיפך זה הכסיל. כאילו לב חכם לימינו, לימין יותר כח מהשמאל ויותר מהירות, בעבור היות מבוע הדם שהוא הכבד לפאת ימין" עכ"ד ז"ל. ואילו היה תאר "חכם" על המשכיל במהרה, ותאר כסיל על הפתי ובעל השכל החלוש, אולי יאמנו דבריו ז"ל. אבל בהיות מלת "משכיל" תאר לבעל השכל המשכיל מהרה, וכן תאר "פקח", וכמבואר בחדר שני חלון ב', ומלת "פתי" ו"טפש" תוארים לנעדרי השכל, ואין כן "כסיל" שהנחתו גם על בעל השכל הגדול והפקח, אלא שהוא סר מחכמה. ומלת חכמה הונח גם על בעל השכל המעט, אלא שלמד חכמה ונוהג בחכמה. הנה האמת כמו שפרשנו.

[קהלת י, יב] "דברי פי חָכָם חן ושפתות כסיל תבלענו". פירוש "חכם" שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו בפתיחתנו לספר זה שכתבי הקדש פעם יכנו הדבור במלת "שפה", ופעם יכנוהו במלת "פה", ופעם במלת "לשון". ורמזנו שם שכל דבר של בינה כינו במלת "לשון". ועתה נרמוז שכל דבור של חכמה כינו במלת "פה", כדרך (תהלים מט, ד) "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". וכן כל "פי ה'" הנזכר בנביאים שהיא מליצה על הגזרות העליונות היוצאות מפי השם ברוך הוא. ולפי שכל דבריו במשפט החכמה כמבואר בכלל י"ד נכללו במלת "פה". ועוד ארמוז פה שכל דבור של דעת ובירור דברים בלי חולק, ובכלל זה כל המאמרים הפשוטים שדעת כל אדם מסכמת עליהן, וכן כל המאמרים הנשחתים המורגלים בפי הכסילים והאוילים שכולם מסכימים עליהם, הונח עליהם לשון "שפה". ועל זה אמר ד"דברי פי חכם חן", כלומר שהחכם דורש בדברי חכמה, אעפ"י שאין על החכמה מופתי הדעת, יהיו דבריו ומדרשו חן ושכל טוב, וכמו שיתבאר בחדר יו"ד בפסוק (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב" וגו'. והכסיל אפילו יגיד דבר-שפתים והן הדברים המוסכמים בפי כל חבריו בלי חולק, הנה שפתותיו תבלענו, כי שפתותיו עמל תדברנה, שפתי רמיה, ואין צריך לומר כשיגיד דברים נתלים במנהגים שאין עליהן הסכמה ובירור, כל היוצא מפיו יהיה סּכלות והוללות. ועל זה סמך פסוק שלאחריו (קהלת י, יג) "תחלת דברי פיהו סּכלות, ואחרית פיהו הוללות רעה". כלומר אחר שהודעתיך ששפתותיו תבלענו, אודיעך שדברי פיו בעניני חכמה, תחלת דבריו סּכלות ולא שכל טוב וחן, ואחרית פיהו סוף המדרש ותכליתו הוללות רעה, שהוא שעמום הדעת ושגעון. ובפסוק שלפניו אמר (י, יא) "אם ישך הנחש בלוא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון". וזה נגד בעל הבינה החולק בתהפוכותיו על החכמה והדעת, וכענין "הנבון נגד פניו" שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון י'), כי על עניני בינה הניחו מלת "לשון", ועם זה דבר על כל חלקי המאמרים. והבדיל בין החכם והנבון, ובין הכסילים, ובמקומות אחרים יתבאר הענין יותר.

[קהלת ו, ז] "כי העֹשק יהולל חָכָם ויאבד את לב מתנה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושמע דברי ודע כי קהלת בספרו דבר ענינים כוללים ומאמרים שלמים, והעריך טענות הכסילים והאוילים הבוזים חכמה ומוסר בטענותיהם, והשיב קהלת על דבריהם כדרכי חכמתו הגדולה האסופה בנפשו. והפסוק הזה שאנו מפרשים עתה, גם הוא מטענות הכסילים נגד החכמה. ודע כי בלשון הקדש תמצא לשון "גניבה", לשון "גזל", ולשון "עושק". ועל דרך כלל תדע כי לשון "גניבה" על דבר הנגנב בסתר אין רואה, ולשון "גזל" על החוטף בחזקה בפרהסיא, כמו (שמואל ב כג, כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא קמא עט, ב). ומלת "עושק" על הכובש תחתיו ממון או כלים או קרקעות וכל דבר שהוא חייב לתת לחבירו, כמו כובש שכר שכיר, שאיננו גונב ולא גוזל, אבל עושק לפי שאינו משלם שכר פעולת השכיר. ועל זה כתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך", ואמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר. ובמשנה תורה נאמר בפירוש (דברים כד, יד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", וכן כל כיוצא בזה. וכדמות הענין הזה יקרה תלונה לבני אדם, בראותם תחת השמש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויקשה דבר זה בעיניהם מאד. כי השם ב"ה הבטיח פעמים רבות שהוא מטיב עם הטובים, ונפרע מן הרשעים. וכשיראו צדיקים עושי הטוב נגועים ומוכים, וטובה לא ראו, ידמה חלילה כעושק, כאילו השם ברוך הוא כובש שכרם, ואינו נותן להם שכר פעולתם. על זה באה המליצה בדברי המשורר, שהזכיר דברי הרשעים המצליחים, ולעיניהם צדיקים ילכו אחור (תהלים עג, ח) "ימיקו וידברו ברע, עושק ממרום ידברו". כלומר הם אומרים יש עושק במרומים, ושעל כן טוב לעשות מה שהלב חפץ, ויתר דברים נשחתים הנזכרים שם שאומרים פועלי און. ובאמת הענין הזה יבהיל גם לב החכמים והנבונים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שאדוננו משה ע"ה בקש על זה ואמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". ואמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א) בקש לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והנביא ירמיה ע"ה אמר (ירמיה י, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וכן חבקוק אמר (חבקוק א, יג) "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ואיוב שהיה (א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" כשבאו עליו מכאובות תמה והתבהל ואמר בתחנוניו אל השם ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?" כלומר הועיל ואני צדיק וראוי לך לתת לי שכר טוב, ואתה מונע ממני שכרי, הרי זה כדמות כובש שכר שכיר כביכול. אהה ה', הטוב בעיניך לעשוק? וזה כדוגמת מליצת הפסוק שאנו עוסקים בבאורו.

וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שהחכמים והצדיקים באמונתם יחיו, כי יודעים כי השם ב"ה צדיק וישר הוא, אל אמונה ואין עול, ומשתמשים בענין זה בכח העקשות הנטועה בנפש, לעקש שאלות השכל השופט כפי מראה עיניו. ולכן הקדים ירמיה ע"ה "צדיק אתה ה'" וגו', כלומר אעפ"י שאדבר אתך משפטים בשכלי, יודע אני כי בשלי הצער הזה, שאיני מבין סוד דרכיך, אבל בלבבי יודע אני כי צדיק אתה בכל דרכיך. וכן הקדים המשורר האלהי בתלונתו (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", כלומר אף כי אערוך לפניך שאלת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, הנני יוסד ליסוד מוסד כי טוב אתה לבד לישראל ולברי לבב. כי החכמים יודעים שסוד דרכי ה' נשגבים מבינת האדם וממראה עיני השכל. וכמו שבארנו דברים של טעם בבית הראשון (חדר ח' חלון א'), וכדברי הכלל הל"ב. והנה הם מאריכים ברוח שכלם ובינתם, לחשוב מחשבות טהורות ביראת ה' ובנפלאותיו, ואלה המחשבות נצבות בעד¹ כח הכעס ומרירות הנפש, שלא יפרצו מהרה בראותם לעיניהם צדיקים נגועים ומעונים, ורשעים מצליחים ועושים חיל, ולא יטו רגליהם בעבור זה מן הדרך הישרה, וכמו שבארנו שם בטוב טעם (חדר י חלון י). ואין כן הכסיל שמדתו "נוח לכעוס", ולא יוכל להאריך ברוחו, אלא מיד שרואה בעיניו רשע עושה חיל, או צדיק הולך שחוח, יתבלבל דעתו ויקרא תגר על מדותיו של השם ב"ה. כי כעס הנפש תבלבלהו, בעבור שרוחו גבוה ואין מעצר לרוחו, לפי שלא הרגיל עצמו במוסר לשום דלתים ובריח בעד רוחו שלא יפרוץ מהרה. ועל ענין כזה וכיוצא בו שנינו (אבות, ד), "איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב) 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'". ושנינו (אבות, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח". ובארנו הכל על נכון בפרושינו למסכת אבות.² וכשתגבר עליו הכעס ובלבול הדעת מיד יטה מדרך האמת, ויאמר אין טוב בחכמה ובחכמים, ושיותר טוב ללכת אחרי שרירות הלב הרע. וכדרך שנזכר בנבואה, שאמרו הנלוזים (מלאכי ב, יז) "כל עושי רע טוב בעיני ה', ובהם הוא חפץ. או איה אלהי המשפט?". ונאמר עוד שאמרו (שם ג, יד) "שוא עבוד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו?" וגו'. והנה תראה בדברי המשורר שהזכרנו כשדבר על ענין זה ואמר (תהלים עג, ג) "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה" וגו'. (עג, יב-יד) "הנה אלה רשעים וגו' השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי וגו' ואהי נגוע כל היום" וגו'. הזכיר אחרי כן (עג, טז-כ) "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני. עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות. איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. כחלום מהקיץ יי' בעיר צלמם תבזה". כלומר הודיע שבקש לדעת סוד הדבר בשכלו ובבינתו ולא יכול, כי אלו הדברים נשגבים מבינת האדם ומשכלו. עד אשר בא אל מקדשי אל, ונחה עליו הרוח הטוב, אז נתוסף בו רוח בינה ממרומים, והבין אחרית הצדיקים והרשעים, ואז נחה שקטה דעתו, כי ראה המשפט הגדול בקום אלהים לשפוט תבל באחרית הימים, ונודע לו מה בין צדיק לרשע.

footnotes: ¹ נגד ² יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 268-269; 282-286

וכמו שהשיב גם כן הנביא על תלונת אנשי דורו שאמרו שוא עבוד אלהים וגו', (מלאכי ג, יח-יט) "ושבתם וראיתם מה בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. כי הנה היום בא בוער כתנור" וגו'. כלומר עוד תשובו פעם שנית בקום ישיני עפר, ובעת ההיא תראו בעיניכם מה בין צדיק לרשע. ודע כי מלת "יהולל" על שגעון הדעת ושבושו, כמו (קהלת י, יג) "הוללות רעה", וכמו (תהלים עה, ה) "אמרתי להוללים אל תהולו". ועל זה אמר (קהלת ו, ז) "כי העשק יהולל חכם", וזוהי טענת הכסיל נגד החכמים בעלי המוסר המזהירים אותו שיעזוב דרכו הרעה וינהג בחכמה, וטוען איך אפשר לאדם לצער עצמו לכבוש היצר הקשה וללכת בחכמה, אם בעיניו רואה כי טוב לרשע, וצדיק נגוע ומוכה אלהים ומעונה? הלא גם אם כבר הוא חכם ישתגע ותשתבש דעתו בראותו כן? ונגד זה אמר כי העושק הנראה בעולם יהולל וישבש דעת החכם, וכן יאבד את לב מתנה. מלת "יאבד" שב על העשק הנזכר בראש הכתוב, כלומר מלבד שיהולל דעת החכם, אבל גם כן יאבד העשק את לב בעל הרוח, שזכה בצדקתו למתת לב חכם, וכדברי הכלל הכ"ז, שהוא מתת אלהים, וכמו שבארנו בחדר שני (חלון ז') בפירוש פסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו', הנה העושק שרואה יאבדנו. וכמו שאמרנו שגם הנביאים ואנשי השם השתאו והתפלאו בעבור שראו העשק הנעשה תחת השמש. ולפי רש"י ז"ל "לב מתנה, לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר כי ה' יתן חכמה" עכ"ד ז"ל. ויפה פירש. ואעפ"י שהטעם מפסיק במלת "לב", המקרא קצר. וכך סדורו, "ויאבד את לב", שהוא מתנה.

עוד רומז על החלוקה מן רשע וטוב לו, כי ראש המקרא "כי העשק יהולל חכם" על צדיק ורע לו, שנדמה לנו כאילו ח"ו יש עשק בדבר, שנמנע מן הצדיק שכר פעולתו. וסוף המקרא על רשע וטוב לו, ועל זה אמר "ויאבד את לב מתנה" הניתנה שלא כפי משפט השכל האנושי. והן המתנות שניתנו מן השמים לאנשי רשע, כמו העושר והבריאות והבנים והנצחון וכיוצא, שהן כולם מתנות, כדרך (קהלת ב, כא) "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו". והשיב קהלת שקר דברו האנשים האלו, ואין טענתם כלום. כי החכם לא יהולל אותו העשק, ולא יאבד את לב מתנה. כי החכם בחכמתו יודע שדרכי השם ב"ה נשגבים מבינת האדם, ואין לתמוה על משפטי העולם הזה ואם נראין כמעוקלים. כל עוד שלא נדע מה יהיה אחרית הכל, והם משפטי העולם הבא. וכדרך (תהלים עג, יז) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". ועל זה אמר (קהלת ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו". ואולם זהו הענין המבדיל בין החכם ובין הכסיל כי מדת החכם להיות ארך רוח, ולא יכעס מהר בראותו דבר המנגד לשכלו ולבינתו, אלא מאריך ברוחו. ולכן לא יתהולל ולא יאבד לבו אם נראה לעיניו עשק במשפטי עולם הזה. והכסיל הוא להיפך שמלבד שאינו יכול להאריך ברוחו, אלא שהוא גבה רוח, ומיד שרואה דבר המנגד לשכלו יגבה רוחו וגאותו ויאמר שהוא מעקל. ועל זה אמר (קהלת ז, ח) "טוב ארך רוח מגבה רוח". וחזר ופירש דבריו ואמר (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח". פירוש, אתה החכם אל תבהל ברוחך לכעוס, אל יגבה רוחך וימלא לבבך כעס בבהלה ובמהירות, כי זאת היא מדת הכסיל שבחיקם מצא הכעס מקום לנוח, שהן כועסים תמיד. לפי שכל ענין הנעשה תחת השמש נגד רצונם, יכעסו וירגזו עליו בעבור שהן כסילים ואינן יודעים דרכי החכמה ויראת ה'. ואתה החכם כשתהיה ארך רוח לא יהוללך העשק ולא יאבד לבבך, כי האֵל אשר אתה בוטח בו יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד היצר. וכדרך שאמר המשורר בענין זה (תהלים עג, כב-כג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני". כלומר גם בטרם נגלה אלי דבר, ולא ידעתי טעם לְשַׁלְוַת הרשעים ויסורי הצדיקים, אעפ"כ לא סרתי מדרך החכמה, אבל הייתי תמיד עמך. בעבור שאתה "אחזת ביד ימיני" שלא אמוט, כי ה"ימין" הוא החכמה וכמבואר בכלל השני. והפירש הזה יסודתו בהררי קדש, ולא פרשו כן מפרשי המקרא זצ"ל.

[קהלת ח, יז] "וראיתי את כל מעשה האלהים וגו' וגם אם יאמר הֶחָכָם לדעת לא יוכל למצוא". פירוש "החכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג כן, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע שגם אם ישתונן החכם כליותיו, ויתן מועצות רבות בלבבו להבין בחכמתו סוד דרכי השם ב"ה ואיך נוהג עולמו, לא יוכל למצוא טעם ועיקר הדברים בדרך ברור. לפי שסוד ההנהגה העליונה נשגבת מדעת האדם ומבינתו, וכמו שבארנו בכלל ל"ב, וכענין שפרשנו בפסוק (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם" וגו'. והנה בלב החכם נגלים ציורי החכמה ועל ידי ההִגָלוֹת הזה יוכל להשתמש בבינתו להבין כדמות הציורים הללו בסוד דרכי החכמה העליונה, וכדרך שבארנו (חדר ב' חלון יו"ד), בפסוק (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה" וגו' ובכל זאת לא יבין פרטי הדברים, מטעמים שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון א'). וכל שכן מי שאיננו חכם, אעפ"י שהוא משכיל ומבין בטבע נפשו, לא יבין ולא ימצא דבר. ולכן אחר שהזכיר כלל בני האדם והודיע שבכל אשר יעמול האדם למצוא לא ישיג חפצו, הודיע שאפילו החכם שבחכמים לא יוכל למצוא, ועל כן נכתב "החכם" בה"א הידיעה.

[קהלת ט, א] "אשר הצדיקים וְהַחֲכָמִים ועבדיהם ביד האלהים, גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם". פירוש "והחכמים", שאספו חֻקֵי החכמה אל לבם ונוהגים כן, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע שנתן כל הדברים אל לבו ולברר הכל, והוא כי אין ספק שהצדיקים והחכמים, וכן מעבדיהן שהן פעולותיהן, הכל ביד האלהים. כי השם ב"ה אוהב צדיקים וחכמים, ופעולתם שמורה לפניו. ועם כל זה אין בני האדם יודעים מאומה, אעפ"י שהכל לפניהם שהן רואים בעיניהם את כל המקרים הבאים לעולם על הצדיקים ועל הרשעים, על החכמים ועל הכסילים, אינן יודעין להבחין מי טוב ומי רע. וכל כך נעלם הדבר הזה מהבחנתם שאפילו בין אהבה לשנאה שהן שני הפכים ושני קצוות היותר רחוקות זו מזו אין האדם יודע, כי אין להם ברור מתוך המקרים שתקראנה לצדיקים ולרשעים, מי משתי הכתות אהוב לשמים, ומי מהן שנוא? ופירש בפסוק שלאחריו טעם הדבר למה אינן יודעין להבחין מאומה? לפי שהן רואין שמקרה אחד לכל, וכמו שאמר (ט, כ) "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרע לטוב ולטהור" וגו'. ולפי שלפעמים יקרה לצדיק כמקרה הרשע, ויקרה לרשע כמקרה הצדיק, אינן יכולין לדעת אפילו אהבה או שנאה, וכל שכן שאר ההבדלים שאינן רחוקים כ"כ כמרחק האהבה מן השנאה. ויתר הענין יתבאר בחדר השביעי (חלון ט') בעז"ה.

[קהלת ט, יא] "וגם לא לַחֲכָמִים לחם". פירוש "לחכמים", שאספו חֻקֵי החכמה אל לבם ונוהגים כן, וכדברי הכלל הי"ב. כי אחרי שהודיע שמקרה אחד לכל בענין הגזרות והמקרים הבאים מן השמים, כמו המלחמות והתחלואים דֶבֶר ודם ורעב וכיוצא, וכן בענין הטובות, הודיע עוד שגם בענינים הנמשכים בטבע ממעשה בני אדם ומכחות נפשם הנטועות בם, רָאָה תחת השמש שלפעמים ימנע מבעלי המדות והכחות האלו הפעולות הראויות להמשך מהן. ועל זה אמר (ט, יא) "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ". ואם בטבע נמשכת המרוצה מקלות הרגלים והגויה, לפעמים תמנע מהם המרוצה. "ולא לגבורים המלחמה", ואם בטבע הגבור להתחזק ולהלחם, לפעמים ירך לבו מן החלושים ממנו. "וגם לא לחכמים לחם", ואם מטבע החכמה להעשיר את בעליה, כי לפירוש זה מלת "חכמים" הנכתב בפסוק זה כולל החכמים במנהגים ישרים, ובלימודיות וכל מלאכת-מעשה, כדרך (שמות לו, ד) "ויבואו כל החכמים" הנכתב אצל מלאכת המשכן, וכמו שבארנו (חדר ב' חלון י"ב). ומטבע כל אלה להמציא מחיה ולחם לבעליהן, הנה לפעמים אין לחם ואין שמלה בבית החכמים. ולא פרשתי "ולא לחכמים לחם" אעפ"י שנוהגים בחכמה, והיה ראוי שתדבק בם השגחת השם ב"ה, וכדרך (תהלים קיא, ה) "טרף נתן ליראיו", לפעמים ירעבו ויצמאו, כי כבר דבר על ענין זה בפרשה שלפניה, באמרוֹ (קהלת ט, ב) "מקרה אחד לצדיק ולרשע" וגו' וכמו שבארנו בפסוק (ט, א) "אשר הצדיקים והחכמים" וגו'. ועכשיו מדבר על דברים הנמשכים בטבע מן המדות והמעלות של בעליהן. "ולא לנבונים עושר", מלת נבונים יתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה, והם הממציאים חדשות בכל חכמה למודית ובכל מלאכת מעשה ובחכמות הטבעיות. ואלו ההמצאות מעשירות לבעליהן, כמפורסם לכל וידוע בכל חכמה, הממציא ענין נאות וטוב ירויח בו, כמו הרופא הנבון כשימציא תחבושת ומזור חדש לרפאות בו המומין המסוכנים, ירויח ברפואותיו כמו שירצה. וכן הבנאי וכל האומנים, ומתקני הכלים במלאכת ההנדסה והאסטראנאמיא,¹ שיעשירו בהמצאותיה. ולפעמים יקרה שיהיו הנבונים מדַלי העם. "וגם לא ליודעים חן". מלת "יודעים" יתבאר בדברינו על שרש "ידע" בעז"ה והן בעלי הדעת השלמה שנגלו בם ציורי המדעות הרבה, וכמו שרמזנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ד') וכל דבריהם חן ושכל טוב, והשומע דבריהם יט לבבו אחריהם, ויעשה כעצתם, וימלא רצונם כאשר יחפצו. ולפעמים יקרה שיהיו לצחוק וללעג בעיני השומעים, לא תטיב עצתם בעיניהם ולא יעשו כדבריהם, לפי שֶׁ"עֵת ופגע יקרה את כולם" (ט, יא). והכל בארח חכמה, כי השם ב"ה מנהיג עולמו בחכמה עליונה ונשגבת מדעתינו.

footnotes: ¹ חכמת ידיעת מהלך הכוכבים

ויש עתים הרבה למנוע מאלו החשובים הנזכרים הענינים הראוים להמשך ממדותיהם הנכבדות, ויפגע בם מדת הדין, וימנע מהם פרי מועצותיהם. וכדרך (ישעיה מד, כה) "משיב חכמים אחור" וגו', (איוב יב, כ) "מסיר שפה לנאמנים" וגו', ויתבאר בחדר י"א בעז"ה. ועוד יש בדברי קהלת משל ומליצה, להודיע שלא בלבד שמקרה אחד לצדיק ולרשע תחת השמש לטוב ולרע, אבל גם בענין הצדק והכשרון יקרה לפעמים שלא יהיה ביכלת הצדיק או החכם או בעל הכשרון המעשים לעשות כצדקתו וכחכמתו, ועל זה אמר (ט, יא) "לא לקלים המרוץ". כמו ששנינו במסכת אבות (פרק ג, משנה יב) "ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש", ופרשנוה יפה,² ופה ארמוז ברמז קצר. לפי ששנה ר' עקיבא (אבות, ג משנה יג) "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה", שנה ר' ישמעאל הוי קל לראש. לפי שקלות ראש הוא הרגל המחשבות בעניני שחוק וזמה, וזה היפך כבד ראש, וכדרך (משלי י, כג) "כשחוק לכסיל עשות זמה". ומיד שיראה או ישמע ענין מגונה, תרבינה מחשבותיו עליהן ורוחו מלא מהן, כי הוא קל במחשבתו ומורגל לחשוב מחשבות כאלה, וזה מרגיל לעבור על העריות. ונגד זה החכם המורגל לחשוב מחשבות טהורות ביראת ה' ובחכמה, מיד שישמע או יראה דבר חכמה, תרבינה מחשבות לבבו וימלא יראה וכבוד. ולא כן הכסיל, שראשו כבד בשמעו דברי יראה וחכמה, לפי שאין לו הרגל בהן.

footnotes: ² יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 221-222

ועל זה שנינו שם (אבות, ה) "בן תימא אמר הוי קל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים", כלומר יהיה נקל לך להגביה מחשבות לבבך ביראת ה' וחכמה עד לשמים, כנשר יעוף השמים, לא שתהיה קל הראש בעברות ובדברים מגונים. ובעבור כן חתם משנתו "לעשות רצון אביך שבשמים". ואפשר בדרך רמז לפרש מלת "לראש" שבדברי ר' ישמעאל שהוא ראשי תיבות: לעשות רצון אביך שבשמים, וכדרך ששנה בן תימא. וכן רץ כצבי, הוא ג"כ קלות המרוץ. אלא קל כנשר הוא על מחשבות הלב, ורץ כצבי לענין העבודה ומעשה המצווֹת. ועל שתיהן אמר קהלת (ט, יא) "כי לא לקלים המרוץ", שלפעמים יקרה שהקלים לראש, בעלי המחשבות הטהורות והקלים ברגליהם לרוץ בדרך המצוה והתורה, תכבדנה עליהם מחשבותיהם ורגליהם, ולא יכלו לחשוב ולרוץ לטוב כמנהגם, וכדרך שאמר המשורר (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". ופירוש נחמד יש במקרא זה, אלא שאין כאן מקומו. ואמר עוד "ולא לגבורים המלחמה", וכנגד זה שנינו וגבור כארי, וזה על כבישת יצר הלב, שהוא המלחמה הגדולה.³ וצריך גבורה ואומץ להתגבר במלחמה הקשה הזאת, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ג'). וכמו ששנינו (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". ויקרה לפעמים שהגבורים אשר מעולם אנשי שם, הצדיקים הגמורים שנצחו את יצר הלב, לא תעמוד להם גבורתם, וילכדו לפי שעה ברשת היצר. ואמר עוד "וגם לא לחכמים לחם", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ו'), שהנביאים וכתבי הקדש המשילו דרכי החכמה ללחם ולכל תנובה. ויקרה לפעמים שהחכם הגדול שאסף השמועות הרבות לנפשו, שישאלו ממנו משפט ההלכה, ויתעלם ממנו הדרך הנכון ולא ידע להשיב, או שיטעה בהלכה. ואמר עוד "ולא לנבונים עושר", ומלת עושר משל לרוב ההמצאות והדברים היקרים שיגיד הנבון המקובץ התבונות, וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ויקרה לפעמים שיאטמו הנבונים שפתותיהם ולא יוכלו לפרש דָבָר בהתעלם מהם לפי שעה דרכי תבונתם. ואמר עוד "וגם לא ליודעים חן". וכבר בארנו פירוש "יודעים", ובכלל זה בעלי "דעת אלהים" וכדרך "ודעת אלהים תמצא", שהוא המעלה הנפלאה העליונה,⁴ אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. וכשישתדלו בעבור דבר, ימצאו דבריהם חן, הן כשיתפללו לשמים, הן כשיבקשו דבר ממלך ושרים, וכדרך (משלי ג, ד) "וּמְצָא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". ויקרה לפעמים שלא ימצאו חן לא בעיני המקום ברוך הוא ולא ימלא שאלתם, ולא בעיני אדם שלא יעשה כחפצם. ואמר הטעם לפי ש"עת ופגע יקרה את כולם" (קהלת ט, יא). גם אחד מהם לא ינצל שלא יפגע בו מדת הדין לפי שעה. והכל בסוד חכמתו העליונה הנשגבת משקול דעתינו. ויש לכל אלה הדברים יסודות נאמנים וראיות רבות בתורה ובספרי הנביאים, כמו אדוננו משה במעשה שטים נעלמה ממנו הלכה, ופנחס ע"ה ראה מעשה ונזכר הלכה⁵ "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". וזהו "לא לחכמים לחם". וכן לא מצא איש האלהים חן בתפלתו שהתפלל ליכנס לארץ, וזהו "ולא ליודעים חן". וכן כל כיוצא בזה. אבל לא באתי להאריך במדרשים, כי עיקר הכונה לפרש תאר "חכמים" הנזכר בכתוב, והבן.

footnotes: ³ חובות הלבבות, שער יחוד המעשה, פרק ה ⁴ כמו שביאר רבינו ב"ספר המדות", סוף חלק ג ⁵ סנהדרין פב, א

[קהלת ט, יג-טו] "גם זה ראיתי חָכְמָה וגו' עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' ומצא בה איש מסכן חָכָם ומלט הוא את העיר בחכמתו וגו'". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה לנפשו ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. אחרי שהודיע כי מקרה אחד לכל תחת השמש, ולכן לא יראה ההבדל שבין החכמה והסּכלות, ויתרון החכמים מן הכסילים, ושעל כן הכסילים נצבים לריב עם החכמים וטוענין על החכמה; חזר ואמר שראה חכמה תחת השמש. כלומר שתָּר בלבו על ענין אשר יקרה תחת השמש, שממנו תראה יתרון החכמה ותפארתה, ושאשרי אדם מצא חכמה ונוהג בדרכיה. ומה הוא הדבר שראה? "עיר קטנה" ונוחה להכבש, "ואנשים בה מעט" היכולים להציל העיר מן המצור, ובא עליה מלך גדול ועמו חיל ועם רב, וסבב אותה, שאין עוד יוצא ובא מפני הצר הצורר אותה. ובנה עליה מצודים גדולים, שאין יושבי העיר יכולים לשחתם ולהסירם. ואין ספק כי נכבשה העיר ונפלה ביד המלך הגדול שצר עליה, וכל יושבי העיר היו ראויין לנפול בחרב, בעבור עזותם וקשה ערפם שנלחמו מתי מעט ועיר קטנה עם מלך גדול שסבבה. אלא שהמלך כבואו אל העיר וחמתו בערה בו, מצא בתוך אנשי העיר איש מסכן וחכם, המכלכל דבריו במשפט החכמה, צדיק מושל ביראת אלהים, ודבר על לב המלך וחלה פניו לבלתי השחית את יושביה. והמלך כשמעו את דברי חכמתו, רחם על יושבי העיר למלט נפשם ממות. וקודם שנהיה הדבר הזה, אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, כי כן מנהג ההמון לבזות את החכמים ודברי חכמתם בהיותם במסכנות. ועתה נגלה הדבר כי החכמה עמדה להם להצילם. וראה ראינו כי טובה החכמה במאד מאד. ועל זה אמר (ט, טז) "ואמרתי אני טובה חכמה" מגבורה "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". וזה הפירוש אמת, ודומה לזה כתוב בספר משלי (טז, יד) "חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה". ונשען על הכלל שהנחנו שכל תאר "חכם" סתם על הנוהג במנהגיו כפי החכמה. ולא תוכל לפרש איש מסכן וחכם בתחבולות ובמלחמות ובכל מלאכת מעשה, וע"י תחבולותיו ומעשה כלי גבורותיו הציל את העיר שלא נכבשה מן המלך הגדול, ושעל זה אמר "טובה חכמה מגבורה", לפי שנצלה בתחבולות ולא בגבורות אנשיה. שהרי אמר "ומצא בה", למדנו שנכבשה העיר כי המלך הרס יסודותיה ובא אל העיר, ובתוך העיר מצא זה המסכן וחכם. ואם כן לא נצלה בתחבולות. ועוד לשון "המלטה" בכל המקרא נופל לבד על נפשות, ולא על העיר. ועוד אם מבעל תחבולות ומלומד מלחמה מדבר, איך אמר "וחכמת המסכן בזויה"? וחכמות כאלו אינן בזויות לההמון, ובכל הממלכות יבקשו אנשים כאלו היודעים מנהגי המלחמה ותחבולותיה. הָרְאֵיתָ בעיניך כי העיקר כמו שפרשנו.

[קהלת ד, יג] "טוב ילד מסכן וְחָכָם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד". פירוש "וחכם" שיודע חֻקֵי החכמה ונוהג כן, וכדברי הכלל הי"ב. והנה הזכיר ילד נגד זקן, מסכן נגד מלך, וחכם נגד כסיל. והודיע כי הילד המסכן בהיותו חכם, שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בילדותו בחכמה, טוב הרבה מן המלך אעפ"י שהוא זקן, בהיותו כסיל. כי המלך ברוב חילו, ועם זקנתו שראה בימיו נסיונות רבות ומן הראוי שנתבררו לו דרכי ההנהגה, ובמה תגדל הצלחת העם והמדינה, וכדרך (איוב לב, ז) "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה". הנה כל זה לא יועיל בהיותו כסיל ונלוז מן החכמה, כי אין המלך נושע ברוב חיל, ועצתו לא תצלח, וגבורתו ועשרו לא תעמודנה לו. כי (תהלים לג, יח) "עין ה' אל יראיו" להולכים בחכמה. כי מן ההנהגה הטובה ע"פ החכמה נמשכת השגחת השם ברוך הוא עליו להשכילו ולהצליחו בעצתו ובמעשיו, וכמו שבארנו פעמים רבות. והחליט כי זה הילד טוב מן המלך הכסיל. ואעפ"י שחכמת ההנהגה מסורה ביד כל אדם, וכדברי הכלל הששי, ואם הוא עתה כסיל, אולי יעשה לו לב חדש ורוח חדשה ויחכם, וכדברי הכלל הכ"ג והכ"ו. הנה בהיותו זקן בכסילות כבר נשתרשו מנהגיו הרעים, ודעתו משובשת ושכלו ובינתו מלאים ערמות רעות ודברי הבל, וכמעט שאי אפשר לו לאסוף לנפשו חֻקֵי החכמה. וכן בעבור שציוריו הרעים מָשְׁלוּ בלבו גם עד זקנה, כמעט אי אפשר לו למשול עליהן ולהעבירם מן הלב ולצייר הציורים הטובים. ועל זה אמר "אשר לא יוכל להזהר עוד", כלומר ודאי טוב ממנו זה הילד המסכן והחכם, כי ממש אין תקוה שישוב זה המלך הכסיל מאולתו ומרעתו. ובדומה לזה שנינו במסכת אבות (פרק ד, משנה כ) "הלומד תורה זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". כלומר לוח לב הזקן שהצטיירו עליו עד עתה אסופות של דברי הבל, כשרוצה להעבירם מן הלב, דומה למוחק מכתב שעל הנייר וחוזר וכותב עליו חדשות, שאינן נוחין להקרא בעבור התנוצץ ביניהן המכתב הראשון המחוק. ועל מה ששנינו שם (אבות ד) "הלומד תורה מן הילד למה הוא דומה? לאוכל ענבים כהות ושותה יין מגתו", לפי שאין טעם בשכל הילד ובחכמתו. שנה רבינו הקדוש (שם) "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, ויש קנקן ישן שאפילו חדש אין בו". ולא פליג אמתניתין קמייתא, שאין בפרקי אבות דברי מחלוקת. אלא הודיע כי אמת הדבר ששכל הילד אם נשאר על מצבו הטבעי, הרי הוא כמו הפרי שאינו מבושל כל צרכו. אבל לפעמים הילד בצדקתו ובחכמתו זוכה לעזר האלהי ממרומים, וכדברי הכלל הכ"ד. וכנוח עליו הרוח הטוב ישכיל ויבין ההלכות וטעמיהן, כי רוח ה' תלמדהו ותבינהו, ואז דומה לקנקן חדש מלא יין ישן, כי ה"יין" משל לבינה, כמו שבארנו בפתיחת הספר. ויין הילד הזה ממרומים באה לו, הוא האור האלהי, ודומה ליין ישן שאפילו דעת זקנים נוחה הימנו, ואז ראוי שאפילו הזקנים ילמדו תורה וחכמה מפיו. וכענין ר"א בן עזריה שהוקם לנשיא בהיותו בן י"ח שנים.¹ ובדורות הראשונים יוסף בן י"ז שנה כבר ראה חלום של נבואה והיה חכם גדול, וכמו שתרגם אונקלוס ז"ל (בראשית לז, ג) "כי בן זקונים הוא לו", "בר חכים הוא ליה". וכענין (קידושין לב, ב) "אין זקן אלא זה שקנה חכמה", וכמבואר בבית הראשון (חדר י' חלון י"ט). ודומה לזה ענה אליהוא בן ברכאל שהיה צעיר בימים ובעבור כן הוחיל עד ידברו הזקנים ממנו. וכשראה שאין אתם דבר מתוקן, אמר (איוב לב, ז-ח) "אמרתי ימים ידברו וגו' אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כלומר לפעמים נמצאת החכמה והתבונה יותר בילדים, כשזכו ברוח צדקתם להעזר ממרומים, "ונשמת שדי" ורוחו הטובה הבינה והשכילם. והענין הזה יקר מאד, ובפרושי למסכת אבות הארכתי בזה.² גם בספר "רוח חן".³ אבל פה לפרש הכתובים באתי, ואל הענין הזה כיון קהלת בדבריו.

footnotes: ¹ ברכות כח, א ² יין לבנון, פרק ד משנה כ, מהד' תשס"ג עמ' 333-335 ³ חכמת שלמה, פרשה ד פסקא ט, עמ' 71

וכמו שפירש בפסוק שלאחריו באמרו (קהלת ד, יד) "כי מבית הסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש". הפסוק הזה ראיה על הפסוק הראשון. כלומר מצינו כן ביוסף הצדיק שהיה ילד בשנים, ומסכן ודל כי לעבד נמכר יוסף, וירד לבית הסהר; ובצדקתו ובחכמתו יצא מבית האסורים למלוך, כמפורש בתורה. כי היתה השגחת השם דבקה בו והיה עליו אור נאצל ממרומים, עד שפרעה וזקניו הודו שאין נבון וחכם כמוהו, וכמבואר (בחדר א' חלון א'). ראה ראינו כי החכמה שמתהו מלך ונגיד, וּמִלֵט בחכמתו את כל מצרים ושאר הארצות ממות ברעב, ונעשה עשיר ומלך. ולהיפך ראינו במלך זקן וכסיל, שלא תעמוד לו מלכותו וזקנותו. כי "גם במלכותו נולד רש", כלומר בכל ארץ מלכותו נולד ריש ומחסור, ובמסכנות יאכלו בה לחם, כי לחץ הרעב שגברה בארץ הוריש כל יושביה עם מלכם. ולשון זה נכתב בתורה אצל הרעב, ואמר (בראשית מח, יא) "פן תִּוָרֵשׁ אתה וביתך וכל אשר לך". והנה במלכות מלך הכסיל היה נולד רש, לולי כי הציל ילד המסכן את הארץ בחכמתו. וזה ראיה כי הילד המסכן טוב ממלך הזקן בהיותו כסיל. כי הכסיל הזקן לא יחכם, כי לא ידע להזהר עוד, ועושרו ומלכותו לא תעמודנה לו. והילד המסכן וחכם אפשר שבחכמתו יעלה לגדולה וימלוך. והראב"ע ז"ל פירש ענין "ילד, שכל יום יוסיף חכמה, והזקן לא ידע להזהר עוד בעבור שזקן בכסילות. ויתכן שיהיה הילד שהוא חכם מלך, ואפילו שיהיה בבית האסורים. וזה הילד כמו יוסף שחכמתו שמתהו לאדון. ואמר שלמה אל תתמה איך יצא החכם מדבר להפך, כי גם הזקן שהוא מלך נולד רש, כענין ערום יצאתי מבטן אמי" עכ"ד. ודבריו נכונים, זולתי מה שפירש על נולד רש שהוא רחוק, ולמה נתמה? והתורה מבארת איך נעשה מלך, לפי שפתר חלום פרעה ברוח הקדש. ורש"י ז"ל פירש "כשר והגון הוא שימלוך, כי גם במלכותו הוא נהפך ממנהג השררה, מקטין עצמו אצל החכמים כמדת הרשים. ו'נולד' כמו 'נעשה', ולשון הוה הוא, ע"כ. ואף לדבריהם ז"ל יתפרש תאר "חכם" הניכר פה על הנוהג בדרכי חכמה וצדק, שבעבור כן השגחת השם ב"ה דבקה בו. וכן להקטין עצמו לבלתי רום לבבו מאחיו מדת חכמה היא. ומה שפרשנו אנחנו ישר בכוונת הכתובים.

[קהלת ט, יז] "דברי חֲכָמִים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים". פירוש "חכמים" בעלי החכמה הנוהגים בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ודע כי קהלת שבח את החכמה בפרשה זו, והודיע מעלתה על כל הדברים. ואמר תחילה שהחכמה טובה מגבורה, כי ראה ראינו שנמלטה העיר בחכמה, אלא שההמון לא ישמעו לדברי חכמים אם הם עניים, וכמו שמבואר בחלון ששי. ועתה הודיע מעלה שניה לחכמה מה רב כחה, כי בה מלכים ימלוכו, שאנו רואים יראי אלהים המבקשים חכמה, ישמעו דברי החכמים המחוקקים חקים כפי החכמה האסופה בנפשם, ויעשו כמצותם. ומורא רבם עליהם, אעפ"י שהחכמים מדברים בנחת לחכמים, וזה אות כי החכמה ערבה ומתוקה לנפש טובה ועל אזן שומעת. ולא תמצא כן בשאר הדברים, כי הכסילים הנלוזים מן החכמה והולכים בשרירות לבם, לא ישמעו למצות המושל עליהם, הַמְצַוֶה אותם חקים ומשפטים כפי שכלו ובינתו. ואעפ"י שהוא מלכם והם עבדיו, גם יצעק בקול רם ויגזים עליהם, בכל זאת חפצם לעבור על מצותיו וחֻקוֹתיו, לפי שאין במצות בני אדם וחֻקוֹתיהם חן ושכל טוב שיערבו לנפש השומע ולכן יחשבו כל עת למרוד ולעבור. וזה אות כי החכמה לבדה טובה בעצם ויש בה ענין אלהי. ואם היא בזויה אצל הכסילים, היא בעבור שלא ידעו ערכה ומעלתה, והתגברו בנפשם התאוה והסּכלות. והנה אדוננו משה ע"ה כשהחל להוכיח את ישראל, פתח (דברים לב, ב) "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב". ויפה פירש ראב"ע ז"ל "התפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב (ישעיה נה, י). והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים, כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה" ע"כ. כי בעבור שהחכמה מאת האלהים עליונה ונאמנה, תרוה נפש השומע, ויקבל חֻקוֹתיה וילך בדרכיה, ואין זה אלא חכמת ההנהגה, שהיא תצוה עשה כן, ואל תעשה כן. וכנגד זה זעקת המושל בכסילים הַמְצַוֵם לעשות דבר או להמנע מדבר. והדברים היוצאים מפי חכם שאיננו מושל, ומדבר בלי הרמת קול וזעקה, נשמעים יותר לחפצים בחכמה, מזעקת המושל בכסילים ואעפ"י שהוא מלכם. וראב"ע ז"ל פירש ש"אינו מדבר על עת אחת. ואם חכמת המסכן בזויה, יש עת שישמעו דבריו יותר מדברי המלך" ע"כ. ודבריו נכונים ועל דרך שפרשנו.

[קהלת ז, ה] "טוב לשמוע גערת חָכָם מאיש שומע שיר כסילים". פירוש "חכם" שלמד חכמה ונוהג כן וכדברי הכלל הי"ב. וכך הפירוש. במלת "טוב" שָׂם בעל הטעמים נגינה מפסקת, וכן על מלת "מאיש", ולא נכתב "משמוע שיר כסילים". והכונה טוב האיש המטה אזן לשמוע ולהבין גערת החכם הגוער בו על ענין-מן הענינים לדעת טעם הגערה, מאיש שומע ומבין שיר הכסילים. ואעפ"י שהשיר כולל כונות רבות במליצות קצרות ובמשָׁלים צחים, וכדרכי השירים הידועים. והמבין עניניהם אות שהוא בעל בינה בטבע. והגערה תבהל הנפש, ושומע הגערה יצריך להתבונן טיבה וטעמה, אות שאין בו כל כך בינה רחבה. בכל זאת טוב זה מזה, לפי שהמתבונן בגערת החכם, אות שנפשו חפצה בחכמה שהיא עליונה, והגערה תציל נפשו משחת ומאבדון. ושירי הכסילים תוכם רצוף כסל רֶשע והוללות המשחיתים את הנפש. וכבר בארנו פעמים רבות שאין הנחת מלת "כסיל" על הפתי והטפש, אבל הונח גם על בעל הבינה והשכל, אם הוא נלוז מדרך החכמה. ויש בכח הכסיל לשיר בשירים הצחים כונות עמוקות, אלא שיסודתן הבל והוללות. ובפסוק שלאחריו באר דבריו ואמר (ז, ו) "כי קול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, גם זה הבל". פירש, המשיל שירי הכסילים לקול הסירים שתחת סיר הבשר. והסירים הם קוצים פחותים ואם יבערו באש נותנים קול, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (רש"י שם בשם המדרש). והנה כמו שאלו הסירים נותנים קול, ובאותו העת עצמו נשחתים באש, ונתינת קולם תחת סיר הבשר שבעבור בשול הבשר הם נשרפים לדשן; כדוגמא הזאת הן הכסילים הנותנים קול בשיריהם, ובאותו העת עצמו משחיתים נפשותם בשיריהם, כי הם מלאים רֶשע והוללות, וכדרכי שירי עגבים העשוים על הזמה ועל שתות היין. וכל ענינם על השחוק, כי (קהלת י, יט) "לשחוק עושים לחם" ומשתה היין. וכטוב לבם ביין¹ בוער בם היצר וממלאים פיהם בשירי נבלה כוללים תועבות והוללות. וגם זה הבל, כמו כל הדברים שתחת השמש שאין יתרון בם, והבן.

footnotes: ¹ מליצה ע"פ אסתר א, י

[קהלת ח, ה] "שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה העליונה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ו"לב חכם" הוא האיש המופלא שבחכמים שזכה בצדקתו לעזר האלהי ממרומים, וכדברי הכלל הכ"ז. והודיע קהלת שאין דבר רע נמשך משמירת המצווֹת. והשמירה היא בלב ואחריה העשייה, כדרך (תהלים קג, יח) "ולזוכרי פקודיו לעשותם". שע"י השמירה הגמורה דבק במצוה ההיא ולא יעבור עליה בשום זמן, וכמו (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם". והנה הנזהר כן לא תגיענו רע ע"י המצוה, כי השגחת השם ב"ה דבקה בשומרי המצוה. על דרך משל ששומר מצות שבת בלבו לקיימה, לא תגיענו רע ע"י שמירת השבת, אעפ"י שיצוה עליו השלטון לעשות בו מלאכתו. כשיגמור בלבו לקיים המצוה, יהפוך השם ב"ה מחשבת השלטון לטובה עליו ולא יחר אפו בו, וכן בכל דבר. ואם תראה לפעמים שומר המצוה יכשל, דע כי לא עשה המצוה כהוגן, כי אין די בעשיית המצוה, אבל צריך העושה לעשותה בעתה וכמשפטה. על דרך משל ששומר מצות הלוית המת ובאותו העת שהלך ללות המת, ראה אדם טובע בנהר, ולא הצילו בעבור שהלך לדרכו לעשות מצוה הלויה, יוכל להיות שיכשל. וכן אם עושה המצוה שלא במשפט החכמה. על דרך משל שמקיים מצות צדקה, ויש בידו מאה סלעים לתתם לעניים, ונתן הכל לעני אחד לקנות בו שלחן וכסא ומנורה, והיו שם עניים רבים עטופים ברעב ובצמא ערומים ויחפים. אעפ"י שעשה מצוה, היתה שלא כמשפט החכמה. וכמו שבארנו בכלל הכ' שהחכמה חוקקת חֻקוֹתיה על כלל הכחות הנפשיות, ותורֶה הדרך איך ישתמש בהן. ואולם לעשות כל דבר בעתו וכמשפטו אינו ביד כל אדם, כי צריך לזה חכמת-לב ועזר אלהי ממרומים, וכמו שבארנו. ומי שאינו יודע עת ומשפט, ישאל לחכם-לב ויגיד לו את משפט המעשה, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועל זה אמר ו"עת ומשפט ידע לב חכם". הוא יודע לתת עת ומשפט לכל דבר. אבל הפחות ממנו אפשר שנעלם ממנו עת ומשפט, ולכן נכשל בקיום המצוה.

ואמר בפסוק שלאחריו (קהלת ח, ו) "כי לכל חפץ יש עת ומשפט". ומלת "חפץ" על חֻקֵי החכמה העליונה, כמו (שם יב, י) "בקש קהלת למצוא דברי חפץ". ושם פירש ראב"ע ז"ל "דברי חפץ, היא החכמה העליונה" ע"כ. וכן יתפרש במקום זה לכל חק מחֻקוֹת החכמה יש עת ידוע, ומשפט ידוע קצוב בחכמה. ומי שנעלם זה ממנו, לא יעשה המצוה כהלכתה ואז אפשר שיכשל. ואמר עוד (שם ח, ו) "כי רעת האדם רבה עליו", כלומר יצר לב האדם רע מאד, ולכן רעת האדם רבה. וכדרך (בראשית ו, ה) "וירא יי' כי רבה רעת האדם וגו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ולכן אם ראית שומר מצוה נכשל, אפשר שבלבו היה חושב רע ודבר בליעל, והכל הולך אחרי מחשבות הלב. וכדרך שאמרו בתלמוד (קידושין לט, ב) על מי שאמר לו אביו 'עֲלֵה והבא לי גוזלות' ונפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה? אלא "למען יאריכון ימיך" לעולם שכלו ארוך. ושאלו ודלמא מהרהר בע"ז הוי? דכתיב "למען תפוש את בית ישראל בלבם" [ע"כ]. וכנגד זה אמר קהלת אל תתמה על הדבר שאמרתי (קהלת ח, ה) "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ואנו רואין לפעמים יקרה רע לשומר מצוה. לפי שדעת האדם ויצר מחשבות לבו רע, ואפשר שמחשבות לבו מקולקלים. ואמר עוד (קהלת ח, ז) "כי איננו יודע מה שיהיה כי כאשר יהיה מי יגיד לו?". אפשר לסמכו אל הענין, כלומר עוד אפשר שלכן נכשל שומר המצוה כדי לקבל רב טוב הצפון לעולם שכולו ארוך, וכדברי רבותינו ז"ל בסוגיא שהזכרנו, וכמו שבארנו בדברי טעם בבית הראשון (חדר שמיני חלון א'). וגם זה בחכמה, ומי יודע מה יהיה אחרי המות ולעולם שכולו טוב. ואפילו ידע על דרך כלל, מי יגיד לו¹ כאשר יהיה פרטי הדברים. ואם כל זה היסוד אמת ששומר מצוה לא ידע דבר רע בעצם, כי טובה חכמה מכל חפצים. ואולי מקרא "כי איננו יודע", נמשך לענין שלאחריו, ויתבאר במקום אחר בעז"ה. כך נראה לי, ולא פרשו כן מפרשי המקרא זצ"ל.

footnotes: ¹ אפשר שחסרות כאן המלים: איך יהיה

[קהלת ח, א] "מי כְּהֶחָכָם ומי יודע פשר דבר. חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישנא". פירש "כהחכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בצדק ובחכמה. ובעבור שהוסיף ה"א הידיעה, רומז על המופלג שבחכמים, חכם לב, חכם שזכה לאור הנאצל ממרומים וכדברי הכלל הכ"ז. וכך הענין, הזכיר תחלה מה יקר למצוא איש ישר נוהג בחכמה! וכמו שאמר (שם ז, כח) "אדם אחד מאלף מצאתי". אחר כך אמר (ז, כט) "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ה') שמלת "ישר" הניחו על הבינה. והנה השם ב"ה תקן נפש האדם ונטע בה כח בינה וְהַשְׂכֵּל ללכת בהן במישרים, אלא שהכחות הנטועות בנפש בהיותם מצטיירים בטבעם בדרך רע וכדברי הכלל הי"ז. לכן בהיותם מושלים בנפש, יעוררו עמהם כחות הבינה והשכל להשלים חפץ רעתם, וכדברי הכלל הי"ח; ואז יעותו אנשי החיל השכל והבינה וילכו ארחות עקלקלות. ולכן יסוד הכל ללכת בחכמה, ולהכריח תחלה הכחות הנפשיות שיצטיירו בחכמה, וכדברי הכלל הכ'. ואם יעשה כן, אז יוכל להשתמש בכח בינתו ושכלו במישרים, יבין על פי החכמה, ישכיל בדרכי החכמה, הכל צדק משפט ומישרים. אלא לפי שקשה על בני האדם לכבוש יצרם ולצייר הכחות בדרך חכמה, וכדברי הכלל הכ"א, לכן בני עלייה מעטים, וכמאמר קהלת "אדם אדם מאלף מצאתי". ונגד זה אמר שמצא בתבונתו כי השם ב"ה עשה את האדם ישר, כי הבינה והשכל הנטועים בנפשו ישרים בעצמותן ומשיגים האמת כפי כחם, אלא שבני אדם לפי שנוטים אחר יצר לבם הזונה, בקשו חשבונות רבים בכל דבר. כי בנטותם מן החכמה החקוקה מאדון הכל יתברך, השיגום הספקות והמבוכות בכל מנהג ומנהג² ובכל ענין וענין. ו"בקשו חשבונות רבים", זה אומר כה וזה אומר כה, תורת כל אחד בידו, וככל העולה על רוח איש קובע לדרך של חכמה. והמון הכסילים יתווכחו אלו עם אלו בעניני החכמה, והכל עקלקלות, כי אין בכח בינת האדם לחוקק חֻקֵי חכמה, וכדברי הכלל הט'. וכל זה קרא "חשבונות רבים", שהן מחשבות בני אדם למצוא דעת וחשבון. ואולם גם המתגבר על יצרו ונוהג בחכמה, הנה בתחלתו טרם יזכה לחכמת לב ולאור הנאצל ממרומים, גם הוא לא יבין הדרך הישר שבכל דבר ודבר, וכדרך שבארנו בחלון זה על "עת ומשפט ידע לב חכם". כי המופלא שבחכמים לבדו והוא חכם הלבב, הוא יודע לפשר הדברים, ויבין מתי ינהג האדם כך ומתי כך, ובאיזו מדה ומשקל ישתמש בכל כח וכח. ועל זה אמר "מי כהחכם?", כלומר מי זה דומה לאיש המופלא שבחכמים, ומי יודע כמוהו פשר דבר? ואמר הטעם למה החכם המופלא לבדו יודע זה, ולא אמר הנוהג בחכמה והוא בטבעו בעל בינה ושכל? לפי שצריך תחלה שתהיה החכמה בלב, וכמו טבע שני שהלב נוהג בטבעו בחכמה, שהוא ענין "חכם הלב", וכדברי הכלל הכ"ז. ואז נקראת חכמת אדם, לפי שבטבעו נוהג בחכמה, ואינו צריך עוד להתאמץ נגד טבעו. ומי שהוא על מצב זה, הנה חכמתו תאיר פניו,³ כלומר כבר יש בו אור הנאצל המאיר פני נפשו, כי מלת "פניו" על פני הנפש, וכמו שבארנו על נכון בבית הראשון (חדר ו' חלון ח'; וחדר ח' חלון ט') וע"י כן יוכל לפשר כל דבר בבינתו ושכלו. וכן "עוז פניו" אומץ הכחות הנטועות הנפש, המתאוים בטבעיהם לענינים רעים ועקלקלים, באוֹר שזכה אליו ישנא העוז הזה ולא יתגבר עליו עוד. כי בעוז שזכה אליו יתגבר על הכל, כי המאור שבנפשו יכסה על החשך, וענן היצר ולא יפעל פעולה רעה. כי אם האדם עשה את שלו ה' יגמור בעדו, וכדברי הכלל הנזכר וכלל כ"ח. ולפי שמעטים הם הזוכים למתנה הנפלאה הזאת, על כן "אדם אחד מאלף מצאתי", והבן.

footnotes: ² כלומר בכל התנהגות ³ קהלת ח, א

[קהלת ז, ד] "לב חֲכָמִים בבית אבל, ולב כסילים בבית משתה". פירוש "חכמים" שאספו חֻקֵי החכמה, ונוהגים בצדק ובחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והמקרא הזה נמשך לענין שלפניו. ויראה לי שתחלת הענין הוא (שם ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח". ולא אזכיר דברי מפרשי המקרא זצ"ל שפירש כל אחד כדרכו. ועתה שמע ענין חדש! פסוק זה הם דברי הכסיל, וכדרך (קהלת ז, ז) "כי העשק יהולל חכם" שהן ג"כ דברי כסילים, וכמו שבארנו בחלון ד'. כי המלך שלמה הזכיר טענות הכסילים ותשובתו על דבריהם. והנה הכסיל הוא הדבק בעניני העולם והולך אחר תאות לבו הרע. וכל אלה הדברים הם למראה העין ונרגשים בחושים, כאילו תאמר הזוללות והסביאה והזנות ויתר תענוגות בני אדם, וכדרך (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ומבואר בחלון ראשון. והחכם דבק בחכמה וביראת ה', ולבו משכיל ומבין ומתענג על ה'. ואלו הדברים אינן למראה העין, אבל הם תהלוכות הנפש במחשבותיה, וכדרך (זכריה ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", וכמו (בראשית ה, כב) "ויתהלך חנוך את האלהים", (שם כד, ט) "אשר התהלכתי לפניו". והכסיל איננו משיג הטובה הזאת, ולא יאמין שיש בכמו אלה ענג נפלא ושמחה לאין שיעור, [יותר] מן הענג הנמשך מדברי העולם ותענוגותיו. ולכן טוען הכסיל (קהלת ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש". ואמר המלך שלמה גם זה הבל ואין בדבריו כלום. ואמר הטעם [לזה] (ו, י) "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שהתקיף ממנו". פירוש ידוע כי האדם מורכב מגוף ונפש, והוא לבדו נברא כן, והגוף הוא התָּר אחר מראה העינים, כמו כל הבהמות והחיות שאין בהן הנשמה העליונה, שגם הן נהנין לבד מדברים שהן למראה עין. והנשמה היא בעלת התהלוכות במחשבותיה מתבוננת ומשכלת בדברים שאין להם הקשר עם התחתונים. ואם נאמר כי "טוב מראה העינים מהלך הנפש" יהיה הגוף עיקר והנשמה טפל לה, וזה שקר. כי עיקר שם "אדם" אינו רק בעבור הנשמה המחוברת עם אדמת עפר, כמו כל הדברים שנבראו שהונח להם שם כפי הצורה הפנימית המבדלת בין מין למין. וזה השם הוא העיקר ומטעם זה נזכר במעשה בראשית (בראשית ב, יט-כ) "וייצר יי' אלהים וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". הרי כי לכל נברא ונברא נקרא שם פרטי, והשם כולל סגולת צורתו הפנימית וטבעו. והנה אצל בריאת האדם נאמר (א, כו) "ויאמר אלהים נעשה אדם" וזה נפלא, כי עדיין לא נברא ואיך קְרָאוֹ בשם? וכך היה ראוי להכתב "נעשה נפש חיה בצלמנו כדמותינו" וגו'. ואחר כך יאמר "ויקרא שמו אדם". ואולם נשמת חיים אשר באפו היא הנקראת "אדם". וזאת הנשמה כבר היתה עשויה, ועליה אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו", כלומר שתנתן צורת האדם בגוף, ויותן בו כח הממשלה כדמותינו, וכדרך שפרשנו בבית הראשון (חדר י' חלון י"ח). ועל זה אמר "מה שהיה כבר נקרא שמו". הנה מה שהיה אח"כ בפועל, כבר נקרא שמו קודם היותו, ונודע מזה "אשר הוא אדם", שהנשמה קרויה "אדם", לא הגוף.

וכן ראינו כי שָׂם השם ב"ה את האדם מושל בעולם התחתון, וכמו שנאמר (בראשית א, כו) "ויִרדו בדגת הים ובעוף השמים". ואם הגוף עיקר מדוע המשילו על כל הנבראים שהם גופים כמוהו? אבל אין זה אלא בעבור נשמת חיים אשר בקרבו. ובנוהג שבעולם מי ידון עם שתקיף ממנו לומר אני גדול ממך? כמו כן אין דרך לומר שהאדם והבהמה שוין, וששניהן נבראו בעבור הדברים שהן למראה עין, ועל זה אמר ומי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו. ואם כן הבל הדבר שאמרו "טוב מראה עינים מהלך נפש". אבל העיקר תהלוכות הנשמה בשכל בבינה ובדעת ולהתגבר על יצרו לעבוד את ה', שבעבור כן נקרא "אדם", ובעבור זה המשילו¹ הבורא ית' על שאר ברואי מטה.

footnotes: ¹ לשון ממשלה

ואמר עוד טענה שלישית (קהלת ו, יב) "כי יש דברים הרבה מרבים הבל, מה יותר לאדם?" כלומר איך יעלה על הדעת שטוב מראה עינים מהלך נפש? ודברים הרבה תחת השמש המרבים הבל, ואין בם מועיל להשתמש בהן, כמו כל עניני העולם ותענוגותיו. ואם זה העיקר, מה יתרון יש לאדם במה שהוא אדם, הלא להבל דמה? ועוד טענה אחרת (שם) "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, מספר ימי חיי הבלו, ויעשם כצל אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש?". כלומר גם אם נודע שמראה העינים טוב, הגד נא מי יוכל לדעת מה הדבר הטוב לאדם מכל מראה עיניו שיצליח על ידו תחת השמש, במספר ימי חיי הבלו שצריך לעשותם כצל עובר? כי אין יודע מדת ימיו מה היא, ואולי היום "שחוט והרוג צאן", ומחר לקבר יובל. ופעמים רבות שאנו רואין כסיל בוחר באחד הדברים שהן תחת השמש וחושב שהיא לטובתו, ואחריתו לרע לו, כדרך (משלי יד, יב) "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרך מות". ושמא תאמר אעשר או אקנה נכסים לבאים אחרי, הנה מי יגיד לך מה יקרה תחת השמש אחר מותך, ומה הנאה יש לך מזה? מכל זה נתברר שאין לידת האדם בעבור מראה עינים כלדת הבהמה, אלא נולד בעבור הלך נפש שיתהלך את האלהים בחכמה ובכשרון מעשים. ולפי שהדבר כן הוא, אין יקר מחכמה ומכבוד. ואשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאד! שע"י כן לא ימות עם הכסיל, כי יפדה אלהים נפשו מיד שאול, לֵאור באור החיים.

ונגד זה אמר קהלת (קהלת ז, א) "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". מלת "שם" כמו (שמואל ב ה, יג) "ויעש דוד שם", (בראשית יב, ב) "ואגדלה שמך והיה ברכה". כי השם הוא סימן על מפעלות הנשמה החכמה, וכמו שפרשנו בפסוק "כבר נקרא שמו", והוא טוב יותר מן השמן הטוב המובחר שבכל הדברים שהן למראה עין. "ויום המות" טוב מיום הולדו של חכם, כי במותו תאיר נפשו באור החיים, וכמבואר ברחבה בחלון א' מחדר זה. וְחִזֵק דבריו באמרו (קהלת ז, ב) "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", כלומר אחר שנתברר שעיקר הכל החכמה וכשרון מעשים, ועל ידיהן יאושר האדם בעולם הבא, הנה טוב לאדם ללכת אל בית אבל שמתאבלין בו על המת, מלכת אל בית משתה היין שעושין בו סעודה על לידת הבן. לפי שהמות הוא סוף כל האדם, ויתן החי אל לבו שלא נברא האדם בעבור מראה העינים, בראותו שהכל הבל, ופתאום ימות ואיננו, וע"י כן ישוב מאולתו וידבק בחכמה וביראת ה'. ואמר עוד (קהלת ז, ג) "טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב", כלומר וכן טוב לאדם שישא עול, ויקרנו תחת השמש צרות, שיכעס בנפשו ויתמרמר על צרותיו, ממה שיהיה שרוי בשלוה ויבלה ימיו בשחוק הכסיל ובהוללות. לפי שעל ידי רוע פנים, פירש בהיות פני הנפש ברעה ובצער מפני כובד הצרה, ייטב לב, יגיע הלב להיות טוב, כי מלת "לב" על הממשלה והבחירה, כמבואר בחלון ג' מחדר זה. ועל ידי הצרות ישוב האדם מחטאיו, ויעשה לו לב חדש ורוח חדשה, כמפורש במקומות רבים מספרי הנבואה, וכדרך (תהלים צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". וחתם דבריו (ז, ד) "לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה". פירוש "החכמים" המביאים צוארם תחת עול החכמה לשמור את כל מצוות ה', וכובשים בחזקה את יצרם, כי יודעים שאין טוב לאדם רק בלכתו בדרך ה', לא לאכול מנֹפת התאוה ש"אחריתה מרה כלענה" (משלי ה, ד). הנה יעמוד לבם בבית אבל, כשרואין אבל על מת יתחזק לבם בממשלתו הטובה, כי מראה העין יעיר הלב, ויזכרו כי אדם להבל דמה, וש"טוב יום המות מיום הולדו". והכסילים להיפך, כשיראו אבל על מת יחרד לבם וְיַתֵּר ממקומו, בראותם כי ימי אדם כצל עובר, ושסופו ימות ולא ירד אחריו כבודו. אבל בבית שמחה יעמוד לבם, בעבור שהם נוטים אחר תאותיהם, וכשמשיגים תאוה תחזק לבם ויאמן שזאת היא הדרך הטובה, ושבעבור כן נברא האדם תחת השמש. הנה פרשנו הענין כולו בקצרה להוכיח יושר הנחתינו בפירוש מלת "חכמים", והבן.

[קהלת ו, ח] "כי מה יותר לֶחָכָם מן הכסיל מה לעני יודע להלוך נגד החיים". פירוש "לחכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והנה קהלת הזכיר שתים רעות אשר תקראנה לכסילים, השָׂמִים חלקם לבד בחיי הגוף. האחד, לפעמים יקבץ הכסיל הון ועושר ונכסים, ולא ישליטנו האלהים על נכסיו לאכול ולהנות מהן, כי איש נכרי יאכלנו, ועל זה נאמר (ו, א-ב) "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש וגו' איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו", וכל הענין הנאמר שם.

והרעה השניה היא, הכסיל האוכל ושותה ונהנה מנכסיו, אבל נפשו לא תשבע מן הטובה, וכל עת נבהל לאסוף יותר, ואינו שמח במה שבידו והנה הוא בעמל תמידי, ונפשו אינה שבעה. ועל זה אמר (ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא", כלומר כל עמל האדם בעבור פיהו לאכול ולשתות ולהתענג, והנפש לא תמלא מכל אלה, גם אם ישיג כל חפצו. והטעם בארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ה') לפי שכל הפעולות הטבעיות מוגבלות. כי יש גבול לכל הדברים תחת השמש, והכח הפנימי אין לו קץ, לפי שנאצל ממרומים ממעל לשמש, כי נשמת האדם עליונה, ולכן הנפש לא תמלא מהן לעולם. ואין כן החכם הנוהג בחכמה, ובחכמתו הגביל כחותיו, הנה ימצא שובע שמחות לנפשו, וכמו שאמרנו שם (שם חלון ו') שהמעתיק נפשו מן הדברים התחתונים, ונדבק בחכמה ובכשרון מעשים, שמחתו תמידית. גם במעט אשר השיגה ידו לקחת מן הדברים התחתונים ימצא שמחה. ולולי ההבדל הזה המבדיל בין החכמה לסּכלות, לא היה יתרון לחכם בחכמתו מן הסכל בסּכלותו, בהיות שניהן בעמל תמידי ולא תשבענה נפשותם. אבל האמת שיש יתרון לזה מזה. וכנגד זה אמר (ו, ח) "כי מה יותר לחכם מן הכסיל", כלומר לולי שהנפש לא תמלא מכל עניני העולם, ורק תשבע מחכמה ומצדק, מה יתרון לחכם הכובש יצרו ונוהג בחכמה, מן הכסיל הדבק בתאותיו, אם נפש שניהן ברעה הזאת? ויותר מזה התימה (ו, ח) "מה לעני יודע להלוך נגד החיים?" איך אפשר שיהיה איש עני ונפשו ריקה מכל טוב העולם, ועם זה הוא איש יודע "דעת אלהים" מלא חכמה ותבונה, והולך נגד החיים, כלומר הולך בעצתו ובמחשבות-לבו נגד החיים תחת השמש, כמו (קהלת ב, יז) "ושנאתי את החיים" המבואר בחלון שני. ומה לו לצרה הזאת להיות בעוני ובריש, ולא יעשה כמעשה שאר החיים הכסילים הרודפים אחר ההון, כדי למלאות המית נפשם ותאותם? אין זה אלא שבנפש החכמים תנוח השמחה וההשקט, ואפילו בְּעָנְיָם ישמחו ולא יתאוו לרדוף אחר ההון. ולכן זה העני היודע מואס במעשה החיים, והולך כנגדם במחשבותיו, כי ברור לו שגם אם ימצא כפלים ממה שמצאו החיים, לא יועיל לנפשו זולתי מחכמה ודעת לבד, והבן.

[קהלת ז, יט] "החכמה תעוז לֶחָכָם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". פירוש "לחכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והטעם לפי שהחכמה עליונה, והנוהג בדרכיה, תדבק בו מנוחת השם ב"ה, ויאיר פניו דעה בינה והשכל, כדרך (ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו" המבואר בחלון ח'. ובעצתו ינחנו ויצליחנו, וע"כ תהיה לו החכמה לעוז, יותר מן המעוז של עשרה שליטים שהיו בעיר להושיעה ולהצילה, ולא עמדה להם. וביד החכם היתה נושעת. ואולם על איזה ענין רמז קהלת, ומה הכונה במספר עשרה שליטים, ומה הָעִיר שהזכיר? אין בידי לפרש ע"פ פשוטו. ויאמר ראב"ע ז"ל "יותר עוז וכח יש לחכמה מעוז שליטים רבים. ומנין עשרה בעבור היותו סך וחשבון, והוא ראש הכלל. כי כל מה שיש למעלה ממנו הם אחדים. וענין 'אשר היו בעיר', הראות עוזם בהתחברם כולם למקום אחד בהסכמה אחת. ויש מפרשים כי זה רמז לגלגלים והוסיף אחד ואיננו נכון". ע"כ. ורש"י ז"ל פירשו על "יאשיהו שעמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו. וטוב לו מעשרה שליטים שהרשיעו ולא שבו מדרכם. אשר היו בעיר, בירושלים. רחביה אביה אחזיה יואש אחרי מות יהוידע אמציה אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו". ע"כ והנה לכל הפירושים החכמה הנזכרת בפסוק זה על חכמת התורה ודרכי ה'. ותאר "חכם" על הנוהג בצדק כפי החקים האלה. ולפי שלא אמר "מעשרה גבורים", אחשוב שממשלת העיר נחלקה לעשרה מיני שלטונות, כאילו תאמר השליט על אנשי הצבא, השליט על המשפט, היועץ, הפקיד על האומנים, וכיוצא בזה ובאמצעות שלטונותם תהיה תשועת העיר. והודיע קהלת כי החכמה לבדה תעוז לחכם יותר ממה שתעוז ממשלת עשרה שליטים. כי לפעמים לא תושיעם גבורתם עצתם ומלאכתם מאומה, והחכמה תצילם. בעבור שהשגחת השם ב"ה דבקה בחכמים, וכמו שמצינו ביוסף ע"ה שהיה ה' עמו, והושיע את מצרים והמדינה בחכמתו; ולא יכלו לעשות כן השליטים הרבים שהיו בקרבה. ובדרך רמז אפשר כי קהלת דבר ברוח הקדש שבחכמה תִּוָשַׁע תבל ומלואה באחרית הימים, כשיצא חטר מגזע ישי, שנאמר עליו (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה" וגו'. ועל זה נבא דניאל בחלומו ואמר (דניאל ז, יג-יד) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אָתֵה הֲוָא" וגו', וליה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא וגו' ליה יפלחון". וקודם לו החיה הרביעית בעלת עשרה הקרנים,¹ כמו שנזכר שם בנבואה, ואלו הן עשרה שליטים אשר היו לפנים בעיר הידועה.² ואמר שהחכמה תעוז לבן ישי החכם יותר, מעוז עשרה שליטים שכבשו העולם כולו בגבורתם ובתקפם. אבל פשוטו של מקרא איני יודע.

footnotes: ¹ דניאל ז, כ ² רומי (עיין פירוש ר' יצחק אברבנאל על דניאל "מעיני הישועה", מעין ח תמר ה, מהד' שנת תש"ך עמ' של"ו. ומוזכר בקצרה בפירוש המיוחס לרס"ג על דניאל ז, כד)

[קהלת יב, ט] "ויותר שהיה קהלת חָכָם עוד למד דעת את העם וְאִזֵן וְחִקֵר תקן משָׁלים הרבה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונהג בצדק ובחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו (חדר ב' חלון ז') עוצם מעלת שלמה בחכמה, ושהיה נוהג בכל מנהגיו בחכמה יותר מכל החכמים. והודיע פה שמלבד שהיה חכם מכל אדם, גם לִמֵד דעת את העם, כי לא הספיק לו שהוא נוהג בחכמה, אבל שָׂם מגמתו להורות דעת וחכמה את העם, כי למדם דרכי המוסר והיראה, דברי שכל ודעת, ענינים צחים ועמוקים בדברי התורה ודרכי השם ב"ה. והנה ללמד לזולתו דרכי החכמה ודברי דעת, צריך להיות בלב המורה בינה יתירה, להבין תכונת נפשות השומעים, דרכי שכלם ובינתם, כח כל איש ואיש ורוחו. וכפי כח התלמיד יערוך הצעות ומשָׁלים והקדמות שעל ידיהן יקרב הדברים לשכל השומע. וכמו שמעידה התורה על בצלאל שהיה (שמות לא, ג) מלא חכמה ותבונה ודעת לעשות כל מלאכה ולחשוב מחשבות. ונוסף על זה היה בו ג"כ רוח בינה להורות עמוקות לבבו לעושי המלאכה, שכן נאמר (שמות לה, לד) "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב" וגו', כלומר השם ב"ה נתן בם ג"כ הכח להורות תעלומות חכמה ודעת לאחרים. ויש חכמים רבים שנודעו בלבם דברים עמוקים, ואינן יכולין לפרשם לזולתם.

והעיד הכתוב כי קהלת כמו שהיה חכם מכל אדם, היה ג"כ מלמד ומורה לעם הדרך הטוב והישר. ושתים טובות עשה, כי ברוח בינתו הרחבה אִזֵן וְחִקֵר, ששקל המצווֹת והאזהרות במאזני תבונתו, וחקר וראה הדברים שבהן אפשר שיכשלו בני אדם, כי הבין תכונת הנפשות ודרכי היצר. ובמקומות שראה שהמכשלה קרובה עשה סייגים וגדרים שלא יבואו לעבור על גופי תורה. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (עירובין כא, ב) שעשה אזנים לתורה, תקן ערובין לסייג שמירת שבת, תקן נטילת ידים לסייג טהרות, גזר על השניות סייג לעריות, וכן הודיעם גדרים רבים שלא נזכרו בתורה. וכמו שנזכרו קצתם בספר משלי (משלי ו, כח) "אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה" וכל כיוצא בזה, הכל לעשות משמרת לתורה, למען ילכו העם בדרך החכמה. והטובה השניה, לפי שדרכי החכמה מנגדים לטבע יצר הלב, וכדברי הכלל הי"ז, גם אינן מתבררים במופתים, וכדברי הכלל הט'. ולכן ההמון סרים משמוע חכמה ומהתנהג בדרכיה, ובא שלמה ותקן משָׁלים הרבה נגד כל רוח ורוח מבני האדם, שעל ידיהן קֵרֵב דרכי החכמה אל הנפש. כי לִמְדָם דעת העמוקות בסוד יראת ה' ותהלתו, דברי מוסר חן ושכל טוב, לכל אחד כפי דרכו ובאופנים נאותים ומתקבלים, כדרך (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", שהן משכילי עם ומביני מדע לרבים. וקהלת נתעלה גם בזה מכל החכמים, ועל זה אמר "תקן משָׁלים הרבה". וכמו שכתוב (מל"א ה, יב) "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". ואמרו קדמונינו ז"ל (מדרש במדבר רבה יט, ג) שאמר על כל פסוק ג' אלפים משל ועל כל משל טעמים רבים. וע"כ למד דעת את העם. ולפי שהכתוב רמז על שתי הענינים שהזכרנו, שָׂם בעל הטעמים נגינה מפסקת במלת חקר, ולכן סמך (קהלת יב, י) "בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת". פירוש "דברי חפץ" דברי החכמה העליונה, והן דברי השתי תורות שבכתב ושבע"פ, וכמו שרמזנו בחלון ח'. ומלת "למצוא" כמו (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא", כלומר בקש לבאר דברי חפץ, ולהורות שהן מלאים חן ושכל טוב. וכן בקש לפרש דברי אמת, והן דברי התורה, כמו (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו". והכל ברוח בינתו במישרים, וכאשר חפץ כן עשה והצליח בידו.

[קהלת יב, יא] "דברי חֲכָמִים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד". פירוש "חכמים" שאספו חֻקֵי החכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ועתה לבך תשית לדעתי ודע, כי הדָרְבַּן הוא מְיַשֵׁר דרך הפרה החורשת בתלם. ו"בעלי אסופות" הנזכר פה הוא תאר החכמים, ואיננו תאר למשמרות. ומלת "משמרות" הם היתדות הנטועים בעץ ולא ימוטו. וכך הפירוש, אחר שקבץ קהלת בספרו דיעות שונות, ומאמרי הכסילים הטוענים על החכמה, והשיב על דבריהם כדברי חכמתו הגדולה, וכמו שבארנו מקצת הדברים בחדר זה, ועוד יתבארו בעז"ה מקצתן בחדר השביעי, והוכיח שכל דבריהם ישא רוח והכל הבל, חתם ספרו במאמר "דברי חכמים כדרבנות". כאומר דברי החכמים מקבלי התורה הנוהגים בחכמה הנה דבריהם מיישרים דרכי האדם, כדרבונות המיישרים דרכי הפרות החורשות שלא תלכנה ימין ושמאל. וכן ההולך בעצת החכמים ונשען על דבריהם ילך הדרך הטוב והישר, וכדרך (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה" וגו'. ואין כן חֻקוֹת הכסילים וממציאי הדתות משכלם ומדעתם, שעל הרוב דעותיהם עקשים ופתלתולים, וההולך בדרכיהם לא יראה טוב, לפי שאי אפשר שֶׁתִּוָדַענָה דרכי החכמה לאדם באמצעות שכלו ובינתו, וכמבואר בכלל התשיעי. וכן דברי חכמים נמשָׁלים למסמרות נטועות בעץ לא ימוטו. וכן כל הלכות החכמה לא ימוטו ולא ישתנו בזמן מן הזמנים, לפי שהחכמה אחת ולא תשתנה לעד, וכדברי הכלל הרביעי. והטעם לפי שהיא אלהית, ו"לא איש אל ויכזב",³ ונאמר (מלאכי ג, ו) "אני יי' לא שניתי", וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ד', וחדר ח' חלון ב'). מה שאין כן החקים שהמציאו בני אדם מדעתם שאינן נטועים לעד לעולם, והן חלושים ורפופים נעים ונדים כאשר ינוד הקנה במים. לפי שנוסדו על דעות בני אדם, וכפי השתנות הדעות, כן ישתנו החקים שחקקו. וכמו שתראה איך חֻקֵי מדינה ומדינה נבדלים זה מזה הבדל רב, וכל היום יגורו חכמיהם מלחמות בטענות, מערכה מול מערכה, זה אומר כה וזה כה. וכן ישתנו כפי הזמנים, מה שיכשר הדור הזה יפסול דור שני, ומה שיפסול יכשר, וכמו שבארנו על נכון בבית הראשון (חדר ו' חלון ב').

footnotes: ³ במדבר כג, יט

ואמר הטעם איך אפשר שלא יפול מחלוקת גם בדברי החכמים הרבים? ואיך אפשר שהחקים שקבעו לא ישתנו דור אחר דור בהשתנות העתים ומקרי העולם, כמו חֻקֵי כל עם ועם המשתנים כפי העתים? לפי שהן "בעלי אסופות", והרצון [לומר] שלא המציאו חֻקוֹתיהם מדעתם ומלבם, אבל החכמים כולם הם "בעלי אסופות" שאספו שמועותיהן מן החוץ, והן בעלי הקבלה שקבלו החקים והתורות מפי רבם, והמקבלים כולם ממקור אחד קבלו. לא שקצתן אספו דעות אלו, וקצתן אספו דעות אחרות סותרות להן, אבל ניתנו מרועה אחד, רב מפי רב, ורב מפי רב, עד הלכה למשה שקבל מפי הגבורה. ולפי שמאסף חכמתם שוה וקבלו כולם על דרך אחד, לכן אין מחלוקת והתנגדות בחקיהן והלכותיהן שהן חוקקים. ולפי שהמקור הראשון שממנו אספו כולם הוא אלהי ישראל אדון החכמה ומאצילה, לכן לא ישתנו החקים האלו בזמן מן הזמנים, כי חקקן וחצבן בחכמתו העליונה ובתבונתו שאין לה חקר, הכל בערך מסודר כפי מצב הנפשות והבדליהן, (תהלים לג, יא) ו"עצת יי' לעולם תעמוד", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון י). ואמר עוד (קהלת יב, יב) "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר". פירוש, אחרי הודעתיך כי דברי חכמים כדרבונות ומוליכים את האדם בדרך החיים, הזהר מאד [לא] לקבל מזולתן, או להוסיף על המדה והקצב שנתנו חכמים בכל דבר כפי חכמתם. ומלת "ויותר" כמו (שם ז, טז) "ואל תתחכם יותר למה תשומם", ויתבאר בחדר האחרון מבית זה בעז"ה. וכן בכתוב זה יזהיר (מקבל) [מלקבל] יותר ממה שדברו המה, לפי שכל מה שתקבל מזולתן שלא קבלו השמועות ורק חקרו ודרשו מדעתם, או כל מה שתוסף על דברי חכמים מדעתך, הבל הבלים הוא. כי לוא אלף שנה יחיה המבין היותר גדול, ויבלה כל ימיו לברר חק אחד מן החכמה במופת הדעת, לא יוכל, אך ישאר תמיד בספקות ובלבולים. ולכן אין קץ לספרים שיחברו בני אדם בענינים כאלה, מה שזה מקיים בסברותיו יסתור השני, וכן תמיד עורכים מערכה לקראת מערכה, ואין קץ לדברי רוח. ועל זה אמר (קהלת יב, יב) "עשות ספרים הרבה אין קץ", וכל דברי ספריהם "להג הרבה", לפי שהיא יגיעת בשר. כי הם מלאכת בני אדם בשר ודם, ואי אפשר שימצאו בני אדם בכל יגיעתם את דרך החכמה. ומלת "להג" על רבוי דברים בלי תועלת, או בחלוף אותיות אהח"ע כמו "לעג". והכל אמת כי מה שימציאו בני אדם בענינים הללו, איננו כי אם דברים רבים מרבים הבל בלי תועלת, ולעג וצחוק. ולכן אתה בני, אל תסור מדברי החכמים מקבלי התורה, כי כל הפורש מהם, כפורש מן החיים.⁴

footnotes: ⁴ מליצה ע"פ זבחים יג, א

והנה בהיות החכמה אחת ולא תשתנה, יהיה מן הנמנע שיחלקו שני בני אדם בחק מחֻקוֹתיה, שיש בכל אחד מהן שתי דרכים, והאחד מן החולקים ייסד דרך אחד לחכמה, והשני ייסד דרך אחר לחכמה, ודברי שניהם יהיו נאמנים, או שיתכן לומר על זה "אל אחד למדם ומרועה אחד קבלום". ואין בכלל זה מה שאמרו קדמונינו ז"ל (חגיגה ג, ב) בפסוק זה, אעפ"י שזה אוסר וזה מתיר, זה מכשיר וזה פוסל, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי דבריהם אמת, וחלילה חלילה לחשוב שנאמרו הדברים על מחלוקת שהיא ביסודות החכמה העומדות לעד! ומעת נתגלתה החכמה עד היום לא היה מחלוקת בכמו אלה, ואעפ"י שיש מחלוקות רבות בדברי המשנה והתלמוד, לא תמצאם חלוקים שיאמר האחד לא תעשה כל מלאכה האמור בשבת, הכונה למלאכה שיש בה עיפות, ויאסור לטלטל השלחנות והכסאות הכבדים בעבור כבוד האורחים; ויתיר מעשה כתיבת שתי אותיות או הוצאות מחט מרשות היחיד לרשות הרבים בעבור קלות המעשה, והשני יאמר להיפך. האחד יאמר "פרי עץ הדר" האמור בתורה הוא תפוח או רימון, והשני יאמר שהוא אתרוג.⁵ האחד יאמר שהענוה חכמה, והשני יאמר הגאוה חכמה, וכן כל כיוצא בזה. כי בלי ספק דברי המחלוקת [של מאן דאמר] האחד סּכלות והבל, ולא יתכן להיות כן בבעלי אסופות שקבלו כולם מרועה אחד. ובמה הרבתה המחלוקת? בסעיפים היוצאים מן החכמה. וכבר דבר על ענין זה הרב הגדול רבינו משה בר מימון זצ"ל בפתיחת פירוש המשנה שלו.⁶

footnotes: ⁵ אין בכלל זה מה שהקשו חז"ל בסוכה (לה, א) ואימא פלפלין? כי שם רק באו לבסס את הרמז לאתרוג בתורה. ואין אחד מחז"ל שפסק לקחת מין אחר מאשר האתרוג ⁶ מהד' מוסד הרב קוק, בתרגומו של מהר"י קאפח, עמ' ט

ואחשוב אני כי באלה הסעיפים שנחלקו בהם בעלי התושיה, אין באחת מן הדעות סתירה לסוד החכמה העליונה, ולפי שקורא הדורות מראש ראה וצפה שלא יבא זמן שיחלקו ישראל ביסודות החכמה, ושיקיים אחד מהן דיעה הסותרת סוד החכמה, הניח הסעיפים האלו סתומים, ולא פירש דרך המעשה בתורתו, ונתן בהן פנים לכאן ופנים לכאן, ומסר אותן לחכמי כל דור ודור שישכילו ויבינו בהן. כי ידע שגם אם חכם זה יאסור וזה יתיר, זה יכשר וזה יפסול, לא תהיה מדברי שניהם סתירה לחכמה. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג, ב) "אלו ואלו דברי אלהים חיים". כי גם בדור הראשון בעוד אדוננו משה ע"ה חי בקרב העם, ואחריו בדור יהושע והזקנים, ואחריהן בדורות הנביאים, אפילו כשנסתם חזון ועד חצי ימי הבית השני, אעפ"י שלא היה מחלוקת בישראל, וכמבואר בתלמוד (סנהדרין פח, ב), מכל מקום השכילו והבינו באלו הסעיפים הרבים, זה דורש כמה פנים לטהר, וזה דורש כמה פנים לטמא, זה להכשיר וזה לפסול, ודעת שניהם ובינתם בנויות על יסוד החכמה. כי משה עצמו הודיעם דברים רבים שיש בהן דרך לאסור ודרך להתיר כפי סוד החכמה העליונה, אלא שגם הודיעם דרך ההלכה מה יעשה ישראל, שאם תקראנה כאלה לא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים, ושלא תהיה תורת כל אחד בידו. ודרך ההלכה מסורה גם היא לראשי בני ישראל השופטים והחכמים היושבים לפני ה' בחצרות קדשו,⁷ כמו שנאמר (דברים יז, י) "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", והן אנשי הקבלה שקבלו ההלכות הברורות בכל סעיף וסעיף. וכן נמשך הדבר עד זמן הלל ושמאי, ולא היתה מחלוקת בישראל, רק בענין סמיכת קדשים ביום טוב, וכמבואר בגמרא חגיגה (טז, א). והלל ושמאי עצמן לא נחלקו רק בג' דברים, וכמו ששנינו בעדויות (פרק א משניות א-ג) ובגמרא שבת (טו, א). ובזמנם יצא שגעון ושבוש המלחמות הכבדות בעולם בימי מלכות הורדוס, ולא שמשו תלמידיהן כל צרכן (סוטה מז, ב), ולא קבלו ההלכות הברורות כולם כמו שקבלום קדמוניהם. ומאז ואילך התחילה המחלוקת בישראל בסעיפים הללו, זה קובע הלכה לאסור וזה להתיר, זה לטהר וזה לטמא וכיוצא. ובדברים רבים הסכימו התלמידים על דעת אחת, והן ההלכות שקבלו שתי הכתות בדעת נכונה. וכאשר נחרב הבית ונלדלו החכמים דלדול גדול, וגברה השכחה על הלבבות, נתרבתה המחלוקת יותר, וחלקו גם בסעיפים שהיו הלכותיהן ברורות לחולקים הראשונים, והיתה המחלוקת הולכת ורבה מדור לדור. וקדמונינו ז"ל ראו כל זה בחכמתם, ואמרו (שבת קלח, ב) אמר ר' שמעון בן יוחאי עתידה תורה שתשתכח מישראל. וכאשר תמהו על דבריו כי התורה הבטיחה (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", באר דבריו "שלא תהיה הלכה ברורה בשום מקום". כלומר גם חכמי הדור האחרון כפי דעת התורה ידברו, אבל לא תהיה ביניהם בשום דבר מסעיפי החכמה הלכה ברורה. ונתקיימו דבריו בעו"ה בדורנו האחרון, שכמעט כל סעיפי המצווֹת יש מחלוקת בהלכה. אבל הס מלהזכיר שתהיה מחלוקת בגופי ההלכות, ושעל זה יסוב המאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים! כי יסודות החכמה אינן בעלות השנוי והתמורה כפי דעות המעיינים, כי החכמה לא תשתנה לעד, והחולק עליה איננו חכם, אלא כסיל ובער.

footnotes: ⁷ חכמי הסנהדרין בלשכת הגזית

ואחר שהודיע קהלת מעלת החכמה העליונה, וסגולת מקבליה, הזהיר את האדם לאחוז בה, ולא יטה אזן לכַּת החוקרים והמהבילים הטוענים על החכמה וחוקקים חקים כפי יצר לבם, וכפי שכלם התועה. ועל זה סמך ואמר (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". פירוש אחר שהשמעתיך דעות רבות, הנה סוף דבר כשתשאל עתה מה טוב ובמה אאחוז? הנני מגיד לך שתירא את האלהים ותשמור מצותיו, כי אין החכמה נודעת בשכל האדם ובבינתו, אבל היא מאת האלהים, וכדברי הכלל הי"א. ואין עליה מופתים לברר יושרה, גם היא מנגדת לטבע יצר הלב, ואין דרך לקבלה זולתי ע"י יראת אלהים, וכדברי הכלל הכ"ה, ולכן "את האלהים ירא". ודע כי קבלת החכמה וקיום מצותיה הוא העיקר, ובעבור כן נברא האדם תחת השמש, וכדברי הכלל הכ', ונגד זה אמר "כי זה כל האדם". ומי שלא שָׂם לבו לדבר ה' ונשען על שכלו ובינתו או על שכל ובינת זולתו, לא ינקה, ועל זה סמך ואמר (יב, יד) "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". כלומר לא כמו שאתה מדמה שיישר שקול דעתך בעיני האלהים, אבל השם ב"ה ישקול כל המעשים במאזני משפטו, וכן כל תעלומות יודע ושוקל כפי משפט חכמתו, אם טוב הוא כפי דרכי החכמה העליונה, אם רע. ולכן השמר ואל תשען על לבבך לעשות מעשה שנדמה בעיניך טוב ורע, אלא השען על ה' ועשה מצותיו, ואז טוב לך. ויותר מאלה לא נמצא בספר קהלת תאר זה, והנה בארנום כפי קוצר דעתינו, והוכחנו שהנחת כולם על הנוהגים כפי חֻקֵי השם ב"ה שהן החכמה הגמורה. ולא ראיתי צורך לברר בכל פסוק ופסוק שהתאר הנזכר בו אי אפשר להניחו על החוקרים והמתפלספים באלהיות או בטבעיות, ולא על בעלי חכמת הלימודיות ומלאכת מעשה, ואין צריך לומר על בעלי תחבולות הרעות במדות ובדעות מגונות, כי הקורא בדברינו אלה יבין כל זה מדעתו.