חדר ד' ובו עשרים חלונות יבאר תאר "חכם" ו"חכמים" שבספר משלי, כולם על הנוהגים כפי החכמה, יפרש כל הכתובים שנזכר בהם תאר זה. המלך שלמה חבר ספר משלי ברוח אלהים, לקחת במשליו נפשות בני אדם ולקרבם אל התורה שהיא החכמה באמת, ולכן יסד כל דבריו על מַהֲלָל החכמה ותפארתה, והזהיר את העם לבלתי סור ממנה. וכָלל במליצותיו ענינים עמוקים מאד, יועילו גם לחכמי לב הגדולים, כי אין קץ לחכמה. וכל תאר "חכם" ו"חכמים" שבספר זה כולם על הנוהגים בחֻקוֹת חכמת השם ב"ה, ואקבצם כולם בחדר זה לבאר אותם אחד על אחד; מלבד קצתם שלא אוכל לפרש פה, בעבור שאצטרך להקדים הקדמות שהקדמנום לשרשים אחרים שיתבארו בספר "מעין גנים" בעז"ה, ואם כה אעשה יאריכו הדברים מאד, לכן אניחם ולא ארחיב לבארם רק בקצרה וברמז אדבר עליהם בספר זה. אבל בספר הנ"ל יתבארו בעז"ה ברחבה, ועתה אחל לפרש.

[משלי א, ה] "ישמע חָכָם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". פירוש "חכם" שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי בספר הזה יועיל גם לחכמים, אעפ"י שֶׁחוּבָּר על החכמה והמוסר, כמו שהחל (א, ב) "לדעת חכמה ומוסר" וגו'. ואמר עוד (א, ג) "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה". שמא יאמר החכם הנה חכמתי וכבר יסרתי נפשי במוסר החכמה, גם למדתי חכמה ותורת ה' אתי, ואיני צריך לדברי הספר הזה. לכן אמר "ישמע חכם", כלומר הנני יועץ לחכם שישמע גם הוא, שע"י כן "יוסף לקח". ומלת "לקח" נופל על למוד חֻקֵי החכמה, כי דומים לדברים הנלקחים, לפי שלא תִּוָדַע החכמה מִשֵׂכֶל האדם ומבינתו, וצריך לאספה מחוצה לו מן החכמים שהן ג"כ בעלי אסופות וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). וכשמעו דברי הספר הזה יוסף לקחת ממנו דברים חדשים בחכמה, לא ידעום לפנים, כי אין קץ לחכמה. וכן הנבון שמעלתו גדולה ממעלת החכם וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים", גם הוא ילמדנה שע"י כן יקנה תחבולות, ויתבאר בספר הנזכר בדברינו על שם "תחבולה" ותוכן ענינו.

[משלי י, א] "בן חָכָם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו". פירוש "בן חכם" שלומד חכמה ונוהג בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. כי בהיותו הולך בחכמה משתמר מן הגלולים והחטאים, ועושה הטוב בעיני ה', מכבד הוריו ומוריו, וכיוצא בזה, ישמח אביו כשרואה שהועיל המוסר והלמוד שלמדו, כדרך (יג, א) "בן חכם מוסר אב", ויתבאר בחדר זה. וכן תשמח אמו, כמו שכתוב (שם כג, כה) "ישמח אביך ואמך", ויתבאר ג"כ. ולא היה צריך להזכירו כי כל שכן הוא שתשמח האם, בעבור שהבן בטבע יכבד את אמו יותר מאביו, וישרת אותה וייטיב עמה, מפני שמשדלתו בדברים, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (קידושין ל-לא) שמטעם זה הקדים אב לאם אצל כבוד, ואמר "כבד את אביך ואת אמך". ומלת "כסיל" בארנו פעמים רבות שאין הנחתו על הטפש ונעדר השכל, אלא על הנלוז מן החכמה ואינו שומע למוסרה, ועיקר הָאַשְׁמָה על האב שלא יִסְרוֹ, כדרך (משלי יג, א) "ולץ לא שמע גערה" וכמו שיתבאר. וזה אות שגם אביו כסיל, ולכן לא יצטער בראותו שבנו כסיל כמוהו. אבל האם תוגת בראותה שהבן מתחזק בכסילות, ואין האב מיסרו, והיא לא תוכל, כי אין מורא האם על הבן, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (קידושין ל-לא). ועל כן לא נכתב "יגה אמו", כמו "ישמח אביו", כי עדיין קטן ואינו מצער אבותיו בפועל. אבל תוגת לב האם המבינה כי מרה תהיה באחרונה. וכל זה בעניני המנהגים שהבחירה מסורה ביד האדם. ואם יוסר הבן במוסר השכל או במוסר עונש יעזוב כסילותו, וכמו שאמר (משלי כט, טו) "שבט ותוכחת יתן חכמה", ונאמר (שם כג, יד) "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל", כי הנלוז מחכמה ירד שאול.

[משלי טו, כ] "בן חָכָם ישמח אב, וכסיל אדם בוזה אמו". פירוש "חכם" כמו בפסוק הקודם, וכדברי הכלל הי"ב. וראש הכתוב בארנוהו למעלה, וסוף הכתוב "וכסיל אדם", שכבר הגדיל ונוהג בכסילות, הוא "בוזה אמו". כל כך תרבה כסילותו שגם את אמו יבזה, וכל שכן אביו, וכמו שאמרנו שבטבע האדם לכבד את אמו יותר מאביו, לפי שמשדלתו. ולכן תארו "כסיל אדם" לפי שמדבר מן הכסיל הגדול.

[משלי יא, ל] "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חָכָם". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. והענין כי הצדיק ההולך בדרכי החכמה עושה כמצות החכמים ותורתם, הנה פרי מעשיו כפרי עץ חיים, אשר האוכל ממנו וחי לעולם. וכן פרי מעללי הצדק לחיים, וחי בהן לעולם, וכדרך (ישעיה ג, י) "אִמְרוּ צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ונאמר על הצדיק (תהלים א, ג) "אשר פִּרְיוֹ יתן בעתו", ובתורה נאמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ותרגום אונקלוס ז"ל "וִיְחֵי בהון בחי עלמא". ואולם החכם נכבד מן הצדיק, שמלבד שהוא נוהג בדרכי החכמה ועושה צדקות, כי בעבור אלה מתואר "חכם", הנה בהיות החכמה אסופה בנפשו, ומשכיל בחכמה ומבין במליצותיה, הוא לוקח במתק שפתיו גם נפשות זולתו, וּמְקַרְבָן אל החכמה במשליו ובשכל מוסריו, ומביאן לדרך החיים ומלמדם תורה, וכדרך (קהלת י, יב) "דברי פי חכם חן" המבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). ומלת "לוקח" כמו (ירמיה כג, לא) "הלוקחים לשונם וינאמו נאם". ופירוש רד"ק ז"ל "המחליקים לשונם, וכמו (משלי יז, כא) "הטתו ברוב לקחה", כלומר במתק שפתיה תדיחנו" ע"כ. ופה נזכר לטובה שבמתק שפתיו בדברי חן ושכל טוב מְקַרֵב הנפשות אל החכמה והצדק. והנה אם פרי הצדק כמו עץ חיים, וידוע שהעץ הנטוע בגן צריך שירד עליו הגשם והמטר, או שיהיה שתול על פלגי מים, וּמִשִׁפְעָם יגדל ויצליח, ואם יחדל המטר ויעמוד בערבה לא יראה טוב. ודומה לזה מעשה הצדק והכשרון מתקיימים ונשפעים על ידי מֵי החכמה והתורה. כי המוסר ודברי שכל טוב וטעמי תורה מצמיחים בלב הצדק ומעשה החכמה, וכדאמרינן (קידושין מ, ב) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ולכן אם הצדק נמשל לעץ חיים, תִּמָשֵׁל התורה והחכמה למקור חיים. כמו מקור מים שממנו שואב העץ רעננו, כן שואב המעשה הטוב מן התלמוד. ומטעם זה אמר במקום אחר (משלי יג, יד) "תורת חכם מקור חיים", ויתבאר בסמוך.

[משלי יג, יד] "תורת חָכָם מקור חיים לסור ממוקשי מות". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי החכם המורה דרך לעם, ומלמדם ליראה את ה' וללכת בדרכיו, הנה תורתו כמו מקור חיים, להחיות בתורתו נפשות השומעים, וכמו שפירשנו שפרי הצדק וכשרון המעשים הם הם כמו עץ חיים. והתורה ומוסריה כמו מקור מים חיים להשקות ממנה את עץ החיים הנטוע בגן, ויתן פריו בעתו ועלהו לא יבול. כי מבלעדי מוסר השכל ויראת ה', לא תעמוד החכמה לאדם, בעבור שיצר הלב קשה מאד, ואז דומה לעץ טוב ורע, פעם עושה בחכמה, ופעם יצר הלב מתגבר ונלוז ממנה. וכן אמר (משלי יט, כג) "יראת יי' לחיים", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). ולא אמר "תורת יי' מקור חיים", לפי שמליצות התורה עמוקות לא יבינום הפתאים וחסרי לב. והחכם במוסריו ובתורותיו יפרשם ויבארם היטב, כמו שעשה שלמה ע"ה, וכמו שבארנו (חדר ג' חלון י') בפסוק (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם" וגו'.

על דרך משל, התורה אמרה (שמות כ, יג) "לא תנאף". המליצה קצרה, ולא יבין נער חסר לב איך ישתמר מעון, ומה טוב להנצל מאשה רעה, ומה רע ומר להלכד במצודתה. ובא שלמה והודיע (משלי ו, כה-כו) "אל תחמוד יפיה בלבבך, ואל תקחך בעפעפיה. כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד". ועוד הודיע כי אחרית התאוה הרעה מרה כלענה, ושרגלי האשה הרעה יורדות מות (משלי ה, ה), ושלא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו, כט). ואיך ראוי שידבק האדם בחכמה, ומה מתוקים כל אמרותיה, והשכר הטוב לדבקים ולמחזיקים בה, וכן כל כיוצא בזה. ועיקר הכל להיות סור הרע, והוא להתגבר ולכבוש יצר הלב. וצריך לזה בינה יתירה לעשות לעצמו גדרים וסייגות להנצל ממנו, ולהבין אחרית דבר והסבות המסתבבות מהנאת העבירה. וכמו שכתוב בספר איוב (איוב כח, כח) "וסור מרע בינה", ויתבאר בחדר העשירי בע"ה, שכל זמן שרוח התאוה והסּכלות מושלים בלב, אעפ"י שיש בו חכמה וחפץ צדק, הוא קרוב להכשל גם ברעות היותר גדולות. והשכל והבינה הולכות ותועות, ואין מחשבותיהן פנויות וטהורות להשכיל ולהתבונן, וכמו שתבין מדברי הכלל הי"ח. אבל בהיות האדם מֵבִין ביראת ה' וסר מרע, אז נקל לו ללכת בדרך חיים לעשות המצווֹת, ולהשכיל ולהבין בתורה, כי הלב טהור מגלוליו, וכחות השכל והבינה מתעוררים מעצמן והולכים הלוך בדרך ישרה. וכבר ידעת כי התאוה והרשעה הן דרכי המות, כמו שכתוב בתורה (דברים ל, טו) "ואת המות ואת הרע". ומשול היצר בלב המביא לעשות את הרע, נדמה לחלי רע הגורם המות. ועל זה אמר "תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות", שעל ידי תורתו יסור האדם ממוקשות היצר הגורם מות ואבדון. ובמקום אחר אמר (משלי יד, כז) "יראת יי' מקור חיים לסור ממוקשי מות", והמליצות דומות זו לזו, כי תורת החכם מלאה יראת ה', ומלמד להבין ביראת ה' להיות סור מרע.

[משלי יד, טז] "חָכָם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. הודיע כי החכם הנוהג בחכמה יָרֵא את ה', כי היראה יסוד החכמה, ומבלעדי יראה אי אפשר שינהג האדם בחכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. ועיקר היראה להיות סר מרע, כי המבין ביראת ה' יהיה שליט על יצרו, וכמו שפירשנו בחלון ב'. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שהיראה על שתי דרכים. הא', יראת רוממותו יתברך; והב', יראת עוזו וזעמו. ולכן הזכיר בכתוב זה "ירא" סתם, ולא אמר "ירא את ה'", לפי שיראה "את השם" תורֶה לבד על יראת רוממותו יתברך, וכדרך הכלל שיסדנו שם (שם חלון ט'). ואם היה נכתב "ירא מה'", היה מורה לבד על יראת עונשיו ומוסריו, וכמו שמבואר שם. ובהזכירו "ירא" סתם שתים למדנו, שהוא ירא את ה' ומֵבִין ביראתו ועל כן הוא סר מרע, ועם כל זה ירא מפחד עֶבְרַת השם ב"ה וזעמו, כי כן דרך הצדיקים החכמים שהן שפלים בעיניהם, ודואגים תמיד פן יגרום החטא. וכמו שאמר יעקב ע"ה (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים", והיה ירא פן גרם החטא, וכענין (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאד", ואמרו (ברכות ד, א) קדמונינו ז"ל (תהלים כז, יג) "'לולא האמנתי לראות בטוב ה'' וגו' למה נקוד על 'לולא'? אמר דוד רבש"ע יודע אני שיש מתן שכר לצדיקים, אבל איני יודע אם אני מהם". והיפך ממנו הכסיל, והוא הנלוז מן החכמה, ועובר עבירות בזדון בתאותו וביצרו הרע, כי אינו ירא את ה', וכל היום מתעבר ומכעיס את השם ב"ה במעלליו הרעים ואינו ירא מן הפורענות, אבל הוא בוטח ושקט מפחד רעה. ואולם הבטחון הרע הזה יגרום לו האבדון, שע"י כן אינו שב מפשעיו, וכדרך (משלי א, לב) "ושלות כסילים תאבדם". ומלת "מתעבר" על ההכעסה, כלומר מכעיס השם ב"ה. וראיה מפסוק (שם כ, כ) "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו", כלומר מכעיסו חוטא נפשו וגורם רעה לעצמו. וכן פירש שם רש"י ז"ל "מכעיסו", וראב"ע ז"ל פירש "מתעבר עמו". וכן מתעבר הנזכר בכתוב זה, ענינו מתעבר עם השם ב"ה ומכעיסו. ושם נזכר בכנוי, בעבור שמוסב על מלת מלך שבראש הכתוב, ופה אמר מתעבר סתם, בעבור שבתחלת הכתוב נזכר "ירא" סתם, ושתיהן כנגד השם ב"ה. ומשלי שלמה מן הקצה אל הקצה, כסיל נגד חכם, "מתעבר" נגד "וסר מרע", ו"בוטח" נגד "ירא", והבן.

[משלי יב, טו] "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חָכָם". פירוש "חכם" שלמד חכמה ונוהג בחכמה וכדברי הכלל הי"ב. ורצה בזה האויל רע מן הכסיל, כי הנחתו על משוחת הדעת שאינו מאמין כלל בעניני החכמה, ולדעתו לידת האדם והבהמה שוין, וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. והנה הכסיל הוא הנלוז מן החכמה והולך בשרירות לבו בעבור תוקף היצר, ויש תקוה שישוב מפשעיו, ולכן אינו בוזה החכמה, אבל אומר אי אפשר שינהג האדם בחכמה ושיתגבר על יצרו. אבל האויל בוזה חכמה, ולכן נאמר (א, ז) "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ", הזכיר "אוילים" ולא "כסילים", מטעם האמור. ותבין כי הכסיל אינו חולק על החכמה, עד שיאמר שהוא מבין שדרכו הרעה נכון כפי החכמה, אך הוא עִוֵּר הלב ואינו שָׂם יראת ה' וחכמתו לנגד עיניו. והאויל רע ממנו, כי יתאמר בלבו שדרכו נכון ושהוא מֵבִין שכן ראוי לעשות. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ה'), שמלת "ישר" הונח על הבינה, והמבין באמת נקרא "ישר". ועל זה אמר "דרך אויל ישר בעיניו", כלומר מלבד שעושה אולת כדרכו הרעה, אלא שנדמה לו שהוא ישר הולך. ואולם החכם יודע שדרכי החכמה נשגבים מבינת האדם, וכדברי הכלל העשירי, ולא בלבד שאינו נשען על שרירות לבו ונוהג בחכמה ומתגבר על יצרו, אבל אפילו הוא חכם גדול ובעל שכל ובינה רחבה, ובא דבר-מעשה לידו והוא מסופק משפט המעשה וההלכה הברורה באותו הענין, לא ישען על מאסף חכמתו הגדולה, ועל שכלו ובינתו לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר להבין משפט המעשה, כדרך שעושין החכמים אם אין איש שקבל השמועה מפי רבו. אבל גם אם נדמה לו כפי דרכי חכמתו ושכלו שכך ההלכה לעשות, ובא אחר שאינו חכם כמוהו, ושאין בו שכל ובינה רחבה כמו שהן בנפשו, ואומר לו "כך קבלתי ההלכה באותו הענין", ישמע לדבריו ויבטל דעתו ומשפט שכלו, ויעשה כעצת האיש ההוא, וזהו גדר ה"חכם" באמת.

ודע כי בבית הג' יתבאר בעז"ה שם "עצה", וכלל גדול איסד שם, שכל מקום שנזכר בכתבי הקדש שם דבר "עצה" סתם מבלי שנזכר מלפניו או מלאחריו באיזו ענין מדבר, תמיד הכונה על עצה בחכמה, רצוני על הסכמה במשפטי החכמה, להורות כדת מה לעשות באותו הדבר שיש בו דרך לכאן ודרך לכאן, ככל עניני החכמה שיש בכל אחד מהן שתי דרכים הפוכים זו מזו נמצאים במציאות קיים, וכדברי הכלל הראשון. ועל זה אמר "ושומע לעצה חכם", כלומר המבטל משפט לבו ושכלו ומקבל דברי זולתו בעניני החכמה, אעפ"י שאינו נותן טעם לדבריו, הוא החכם באמת. ועל זה שנינו במשנתינו (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". וכבר בארנוהו בקצרה בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'), וכמו ששנינו בעדויות (פרק א, משנה ג) "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, ושמאי אומר וכו', וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו מפי שמעיה ואבטליון: שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה". ואין ספק שהלל ברוחב דעתו ובינתו הִרְבָּה לדרוש ולתת טעמים למה הין מים שאובין פוסלין, וכן עשה שמאי להחזיק דעתו. ואעפ"כ לא קבלו חכמים דבריהם, אבל שמעו עצת ה' מפי שני גרדיים, לפי שהם קבלו השמועה מפי שמעיה ואבטליון, והחכמה אינה נקנית כי אם בקבלה, בעבור שהיא נשגבת ממשפט לב האדם. ואמרו בתוספתא (עדיות פ"א ה"ב) "אין אומנות פחותה מן הגרדיים, ואין מקום פחות משער האשפות, ואעפ"כ לא עמדו אבות העולם על דבריהם, ללמד לדורות שלא יעמוד אדם על דעתו", אבל ישען בה' ויקבל חֻקוֹתיו באמונה. וגם הפסוק הזה מן הקצה אל הקצה, ה"אויל" מבולבל הדעת והשכל, מדמה שדרכו הרעה ישר, וה"חכם" בעל השכל והבינה מבטל משפט לבו מפני העצה שיגיד לו זולתו שאיננו משכיל כמוהו, גם [אם] לא יתן טעם לדבריו, ושומע לעשות כעצתו, והבן.

[משלי י, ח] "חֲכַם לב יקח מצות, ואויל שפתים ילבט". פירוש "חכם-לב" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וברוב צדקתו וחכמתו זכה לעזר האלוהי ממרומים, וכדברי הכלל הכ"ז. והודיע כי איש חכם לב שמעלתו גדולה מאד, כי נשמת שדי הבינתהו וזכה לאור הנאצל ממרומים. ולמי יאות להשען על רוחב שכלו ובינתו, הלא לאשר החמדה הזאת לו? ואעפ"כ מדתו לבלתי יהרהר אחר מצות השם ב"ה וחֻקוֹתיו. ולכן חכם לב יקח מצות שנצטוו לו מפי השם ב"ה, וכדרך (שם ב, א) "בני, אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך", הן מצות הכתובות בתורה שטעמם וסודם נעלם מלב האדם, או שמנגדים לשכל האדם ולבינתו, הן מצות הנביא במלחמות ובדברי הרשות, לא יהרהר אחריהן. וכענין (שמואל ב ה, כד) "כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך", ולא הרהר דוד אחר מדותיו ית', ושמר המצוה (מדרש תהלים, כז, פסקא ב). ומטעם זה עצמו חרה אף השם ב"ה בשאול הצדיק בעבור שלא לקח המצוה לאבד את עמלק ולא יחמול, אבל הרהר אחר מדתו ית' (יומא כב, ב), וכמו שבארנו בבית הא' (חדר יו"ד חלון ז'). ועוד בכמה מקומות כתובים ענינים כאלו בכתבי הקדש. ומלת "אויל" בארנוהו למעלה, שמלבד שאינו עושה המצוה, אבל גם יחשוב שהוא מבין כי ראוי להתנהג כפי דרכו הרעה. ובאמת זה האויל מלבד רשעתו גם הוא מבולבל השכל, ובכל זאת לא ישען על דבר השם ונביאיו וחכמי האמת, ומרבה דברי הבל כפי מחשבתו המשובשת, וחושב דרכו הרעה נכון, וכמבואר בחלון זה. וכבר בארנו למעלה (חדר ג' חלון ג'), שכל המאמרים הנשחתים המורגלים בפי האוילים והכסילים שכולם מסכימים עליהם, הונח עליהם לשון "שפה". ומלת "ילבט" כמו "ישתבש", והונחה המלה הזאת על המדבר שבושים אין תבונה בם ולא חכמה, וכדרך (הושע ד, יד) "ועם לא יבין ילבט". ופירוש רד"ק ז"ל "ישתבש בדעתו כאדם שלא ידע מה לעשות ומשתבש, וכן הוא בלשון ערבי. וכן פירש א"א ז"ל" עכ"ד. ועל זה אמר "ואויל שפתים ילבט", כלומר האויל המפטפט בשפתיו דברי הבל ואולת נגד חֻקֵי השם ותורותיו, ישתבש בדעתו ולא ידע כדת מה לעשות, ולכן יעשה אולת שהיא לו לכלימה גדולה. והנה חכם-לב שהוא מלא חכמה ותבונה, לא יהרהר ויעקש נגד שכלו ובינתו, ויקח מצות [ה'] ויעשם, ואויל אין תבונה בו, לא יחפוץ לקחתם וישתבש ברוב בלבולי מחשבותיו.

[משלי יא, כט] "עוכר ביתו ינחל רוח, ועבד אויל לַחֲכַם לב". פירוש "חכם לב" איש מלא חכמה ונוהג בחכמה ונאצל עליו אור החכמה, וכדברי הכלל הכ"ז. ולפי פשוטו של מקרא יאמר שהאויל הנוהג באולת ועוכר ביתו לרדות בהם בגאותו ואומר מי אדון לי? לא לו תעמוד הבית והעושר, כי ינחל רוח וישפל. כי (משלי ג, לג) "מְאֵרַת יי' בבית רשע". והיפך ממנו חכם לב שהוא שפל רוח ועניו, ונוהג עם כל בני אדם בחמלה, ואינו מתנשא עליהם. הוא יעלה לגדולה, ולבסוף יהיה האויל עבד לחכם הלב. כי השגחת השם ב"ה דבקה ביראיו הנוהגים בחכמה. והמשל הפנימי, מלת "בית" על הנפש וכחותיה, וכדרך (משלי כד, ג) "בחכמה יבנה בית", ויתבאר בחלון י"ג בעז"ה. והנה המשחית נפשו באולתו נקרא "עוכר ביתו". וכשנפשו נשחתת במדותיה, גם השכל הבינה והדעת הנטועים בה לא יחשבו מחשבת אמת, אבל ישתבש בכל מחשבותיו. ונגד זה אמר "ינחל רוח", כדרך (איוב טז, ג) "הַקֵץ לדברי רוח", (קהלת ד, טז) "ורעיון רוח", (הושע יב, ב) "אפרים רועה רוח". והנה זה השחית שכלו ובינתו שהיו נטועים בנפשו. ולהיפך חכם הלב, שברוב חכמתו וצדקתו נָחַל נחלת שדי ממרומים יתר על שכלו ובינתו, ונחה עליו רוח חכמה ובינה; ולא יצליח זה האויל בשום דבר, זולתי להיות עבד לחכם לב, יצוהו עשה כך ועשה כך. כי חכם הלב כמלך המנהיג המדינה בעצת יועציו. וכן חכם הלב עושה הכל בחכמת לבבו ובתבונתו, ולא יאות לאויל שום הנהגה,¹ קטנה או גדולה, בעבור שכל עניניו רעיון רוח, זולתי להיות עבד לעבוד עבודת חכם לב, חורש זורע וקוצר וכיוצא, והכל כפי מצות חכם הלב הַמְצַוֶה כפי חכמתו ומכריח האויל לעשות כמצותיו. וראב"ע ז"ל פירש "עוכר ביתו באולתו, הוא נוחל רוח והבל. ועבדו של האויל [יהיה] לחכם לב לנחלה, כי יקנהו ממנו. והודיע כי האויל משחית קניניו, והחכם קונהו בחכמתו, או האויל הוא עבד לחכם" ע"כ. ורלב"ג ז"ל פירש "מי שהוא משחית ביתו, ר"ל כגון בנין הגוף ואבריו וכחותיו הנפשיות, עד שלא ישתמש בהן לתועלת המכוון בהם, הנה הוא ינחל רוח והבל, כי אין בו תועלת. ותחת מונעו עצמו מלעבוד, שִׂכְלוֹ במכוון בו ישוב עבד לזולתו. או ירצה במלת "עבד" שם מקרה, והרצון בו שיגיעת² האויל אשר עבד בו יהיה לחכם לב, כענין (איוב כז, יז) 'יכין וצדיק ילבש'" ע"כ. וכל זה בהשגחת השם ב"ה המטיב עם יראיו ולשומרי מצותיו. והתברר שתאר "חכם לב" על הנוהג בחֻקֵי הצדק נגד יצר לבו הרע. ועם מה שפרשנו אנחנו, התבאר ענין הכתוב.

footnotes: ¹ כלומר להנהיג לאחרים ² הריוח שהשיג בעמלו

[משלי כ, כו] "מְזָרֶה רשעים מלך חָכָם וישב עליהם אופן". פירוש, מלך חכם הנוהג במלכותו כפי חֻקֵי החכמה שחקקה חֻקוֹתיה למלכים ולרוזנים ולשופטי ארץ, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "מזרה" על הפזור למרחוק, ומלת "אופן" על הגלגל שבו דשין התבואה להסיר המוץ, כמו (ישעיה כח, כז) "ואופן עגלה על כמון יסוב". כי הרשעים אין טוב שיהיו בהתחברות אחד, לפי שאיש את רעהו יעזורו לעשות רֶשע. גם אין טוב שבתם במדינה בין בני אדם, כי ישחיתו הקבוץ המדיני. ולכן המלך החכם, יזרה הרשעים ירחיקם מעל גבול המדינה, ויפזרם שלא יהיו בקשר אחד, שבהיותם לבדם בלי עזר, יבצר מהם אשר יוזמים לעשות. וכן הוא מדת השם ב"ה, וכדרך שכתוב (איוב לח, יג) "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". וטרם יזרם כְּבָּר,¹ ייסרם במוסר גדול להשיבם מפשעיהם, ולא הועיל להם. ועל זה אמר "וישב עליהם אופן", כמו שמשיבים אופן העגלה על הדגן להסיר קליפתו הקשה. ואין כן הקצח והכמון שתוסר קליפתו על ידי מטה ושבט, כמו שהזכיר הנביא ישעיה (כח, כז), ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. כן אלו הרשעים לא יִוָסְרוּ במוסר קל, אלא במוסר אכזרי. וכשרואה המלך החכם שגם זה לא הועיל, עודם מחזיקים ברשע, אז יזרה אותם ויגרשם מארצו, שלא ישחיתו את הטובים. וכן דרך השם ב"ה מיסר את האדם, ואם לא יִוָסֵר, אז ימות באולתו ובמעלו אשר מעל. ובפירוש הראב"ע ז"ל "מזרה להעיק אותם, וכבר השיב עליהם אופן העגלה לדוש אותם, כלומר ידכאם, ואח"כ יסירם מעל פניו" ע"כ. ויפה פירש, ומדברינו התבאר הכוונה.

footnotes: ¹ (תבואה) ירמיה כג, כח

[משלי טז, יד] "חמת מלך מלאכי מות ואיש חָכָם יכפרנה". פירוש "חכם" שנוהג בחכמה ובכשרון מעשים, וכדברי הכלל הי"ב. כי חמת המלך איננה כחמת אדם אחר, כי מה יוכל לעשות בחמתו? אבל המלך שליט על החיים והמות, ואם תעלה חמתו באפו, הרבה שלוחים יש הממהרים לעשות משפט מות בגזרת ומטעם המלך. וכנגד זה אמר "חמת מלך מלאכי מות", כי אין מי שיתקומם נגדו, כי הוא הגבור מכולם והשַׁליט עליהם, זולתי איש חכם יכפר² חמתו ופני כעסו בדבריו ובתחנוניו. ועל זה אמר "ואיש חכם" הנוהג בחכמה ובצדק יכפר את חמת המלך, כי (קהלת י, יב) "דברי פי חכם חן", ולמענו ישיב המלאכים השלוחים מאתו לנקום נקמתו. ודומה לזה כתוב בספר קהלת (קהלת ט, טו) "ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו", כי השיב חמת המלך הגדול שכבשה. וכמו שבארנו (חדר ג' חלון ו'), כי השגחת השם ב"ה דבקה בחכמים בעבור לכתם בצדק. (משלי טז, א) "ומיי' מענה לשון", והוא ב"ה יתנהו לחן בעיני המלך, ויפק רצון מאתו. וכענין דניאל (ב, טז) שהשיב חמת מלך נבוכדנצר בדבריו, וכבר שלח מלאכי מות להרוג לכל חכמי בבל, ועמהם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ולכן סמך ואמר (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". זהו פשוטו של מקרא. ועוד כוללת המליצה הזאת שהחכם הצדיק עומד בפרץ להשיב חמת המלך העליון ב"ה, וכענין (תהלים קו, ל) "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה". ואעפ"י שבכר יצאו מלאכי מות והחל הנגף, וכדרך (במדבר יז, יג) "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה", כי השם ב"ה נעתר לתפלת החכמים והצדיקים בעבור צדקתם וטוב מנהגם, והכל ענין אחד. ודומה למקרא (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

footnotes: ² יבטל או יפייס

[משלי כד, ה] "גבר חָכָם בעוז ואיש דעת מאמץ כח". פירוש, "חכם" שמתאמץ על יצרו ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והענין כי החכמה מנגדת לטבע יצר הלב. ולפי שיצר הלב קשה, צריך גבורה גדולה למשול עליו, וכדרך (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". ומלת "גיבור" הושאל מן גבורה. ולטעם זה מתואר האדם בשם "גבר", בעבור כי נטוע בו כח גבורה למשול על כחותיו, והוא בעל הממשלה והבחירה. יש יתגבר על יצרו וזוהי גבורה לטובה. ולכן בהסמך מלת גבר אל תאר "חכם", יורה על ההתגברות בדרכיו, ושכובש יצרו ונוהג בחכמה. וכבר אמרנו כי לאיש כזה נלוה עזר אלוהי ממרומים לתת לו עוז ותעצומות, וכדרך (תהלים קלח, ג) "תרהיבני בנפשי עוז", (שם כח, ח) "יי' עוז למו", (שם כט, יא) "יי' עוז לעמו יתן", וכיוצא באלה המורים על העזר האלוהי לצייר דרכי החכמה בלב. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מדרש שהש"ר ב, י) "אין עוז אלא תורה", כי דרכי התורה הן דרכי החכמה העליונה. ו"איש דעת" מעלתו גדולה מן החכם, כי נוסף על חכמתו ותורתו נחה עליו רוח דעת, כדרך (משלי ב, ה) "ודעת אלהים תמצא", (ישעיה יא, ב) "רוח דעת ויראת ה'". ובכלל זה ידיעת ההשגות העמוקות והנפלאות בדרכי ה' וסוד שמותיו ית' וכיוצא בהן. ואיש כזה, מלבד שאינו צריך להתגבר על יצרו, הנה הוא "מאמץ כח". והמליצה הזאת כוללת תוספות רוח גבורה דעה והשכל, כדרך (איוב ט, ד) "חכם לב ואמיץ כח", (ישעיה מ, כו) "מרוב אונים ואמיץ כח". כי מלת "כח" הניחו כתבי הקדש על הכוונה הזאת, כמו (במדבר יד, יז-יח) "ועתה יגדל נא כח אדני וכו' יי' ארך אפים ורב חסד" וגו'. הקדים מליצת "כח אדני" טרם הזכירו המדות העליונות היקרות. וכן אמר הנביא (מיכה ג, ח) "ואולם אנכי מלאתי כח את רוח יי' ומשפט וגבורה" וגו', וכיוצא בהן, המורים כולם על תוספות רוח גבורה דעה ובינה. ולכן כנגד ההתעצמות בדרכי החכמה אמר "גבר חכם בעוז" כלומר עם העוז לבד הנלוה לו ממרומים ינהג בחכמה. ונעלה ממנו איש הדעת שהוא ברוחב דעתו וצדקתו הגדולה מאמץ כח את רוח ה', וזוכה למעלות הנשגבות לנבואה ורוח הקדש וכיוצא. ונמשך פסוק זה לענין שלפניו (משלי כד, ג-ד) "בחכמה יבנה בית וגו' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", והזכיר אחריו ההבדל שבין החכם ואיש הדעת. ואם אזכה לפרש ברחבה שרש "עוז", ושרש "כח", ושרש "אמץ", וההבדלים המבדילים ביניהן, יתבאר הענין יותר בעיון הדק.

[משלי כט, ט] "איש חָכָם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת". פירוש, חכם שנוהג בדרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי האויל בהיותו משועמם הדעת, ואולתו בקרבו שרשה, לא יועילו לו דברי חן טעם ודעת. ולכן אם החכם נשפט עם האויל, והוא שידבר עמו במשפט השכל כדרכי חכמתו, כדרך (תהלים קיב, ה) "יכלכל דבריו במשפט", בין שירגז החכם וידבר עמו דברי כבושין תוכחות ואזהרות, להבהיל לבבו להשיבו לדרך הטובה' ובין שישחק החכם, וידבר עמו בדברים רכים ובפנים שׂוֹחַקוֹת, להסיר אולתו במתק שפתיו, אין נחת לאויל.

[תוספת המעתיק: הערה הבאה היא של רנה"ו עצמו, כנדפס בספר] (ומלת "נחת" על יישוב הדעת והשקט הלב, כמו (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושעון", (קהלת ט, יז) "דברי חכמים בנחת נשמעים". ובדברי חכמים ז"ל (מגילה טז, ב) "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". (בבא קמא צד, ב) "אין רוח חכמים נוחה הימנו").

לפי שלא יועילו כלל, וכמו שבארנו ענין האויל בחלון ג'. ואמר עוד (משלי כז, ב) "אם תכתוש את האויל במכתש וגו' לא יסור מעליו אולתו". ועל דרך משל יודיע, שכאשר ייסר "השם ב"ה הנוהג עולמו בחכמה" את האוילים, לא תועיל להם המוסר. וכן כשישפיע להם טובה, לא יודו לה' חסדו ולא ייטיבו מעלליהם, ולכן יתמו מן הארץ. וכדוגמא זו דרשו קדמונינו ז"ל (סנהדרין קג, א) בפירוש פסוק זה, כשהקב"ה שופט את האויל, בין מראה לו פנים זועפות, בין מראה לו פנים שוחקות, אין נחת. אמציה הראה לו הקב"ה פנים שוחקות ומסר אדום בידו, ובשובו מהכותם הביא את אלהיהם, להם ישתחוה. לאָחָז הראה הקב"ה פנים זעומות, וּמְסָרוֹ ביד מלכי ארם, ויזבח לאלהי דמשק, "כי אמר אלהי ארם מעזרים להם". והביאוֹ רש"י ז"ל בפירושו. ולפי מדרשם מלת "חכם" הנזכר בפסוק זה על הקב"ה המתואר "חכם", וכדברי הכלל הט"ז, וכפי יסודותינו.

[משלי יג, א] "בן חָכָם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה". פירוש "בן חכם" שמתאמץ להיות נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שיש שני מיני יראה; יראת רוממות ויראת עונש. והאב חייב לייסר בנו להביאו לדרך החיים, ללמדו תורה וחכמה, וליסרו שינהג בדרכי החכמה. ויש מן הבנים שישמעו למוסר אביהם מוסר השכל, ויש שצריכין למוסר עונש. והנה החכמה מנגדת לטבע יצר הלב שהוא רע מנעוריו, וכדברי הכלל הי"ז. וע"י המוסר, יקבל האדם חכמה וינהג בדרכיה, כדרך (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך". ויתבאר בחדר החמישי בעז"ה. כי האדם ברצונו מושל על כחותיו הנפשיות, וכדברי הכלל הכ"א. ועל זה אמר "בן חכם מוסר אב", כלומר הבן הנוהג בחכמה, סבתו מוסר האב, כדרך (א, ח) "שמע בני מוסר אביך". ומלת "לץ" על המתלוצץ בחכמים ובחכמה, ועוסק בדברי הבל וסּכלות, ואינו פתי וטפש, וכמ"ש במקומו בעז"ה. ונבדל הלץ מן הכסיל, והוא האיש שיצרו מתגבר עליו והולך בשרירות לבו, וחושב שאי אפשר לאדם לכבוש יצר תאותו, אבל אינו מתלוצץ בחכמים ובחכמה. והנה הלץ גרוע מן הכסיל. ויוכל להיות כי האב יסר בנו, ואעפ"כ נעשה כסיל, כי לא שמע לקול אביו לעשות בחכמה, בעבור התגברות יצרו עליו. ואין כן הלץ שבלי ספק לא יסרו אביו, כי אעפ"י שלא יועילנו המוסר להיות סר מרע, לכל הפחות היה מועיל שלא היה מתלוצץ על החכמים ועל החכמה. וברור הדבר שלא בלבד שלא יסרו אביו מוסר השכל ומוסר עונש, אלא ש"לא עֲצָבוֹ אביו מימיו".¹ וכששמע ליצנות בנו לא גער בו לאמר "מדוע ככה אתה עושה?" כענין (בראשית לז, י) "ויגער בו אביו", וכענין (קהלת ז, ה) "טוב לשמוע גערת חכם" המבואר למעלה (חדר ג' חלון ז'). ועל זה אמר "ולץ לא שמע גערה", כלומר מלבד שלא יִסְרוֹ אביו, אלא אפילו גערת אביו לא שמע, ולכן נשחת ביותר להיות לץ. ועוד נדבר על זה (חדר ה' חלון ו') ובספר "מעין גנים" יתבאר יותר בעז"ה.

footnotes: ¹ מלכים-א א, ו

[משלי כג, כד-כה] "גיל יגיל אבי צדיק, ויולד חכם ישמח בו. ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". פירוש "חכם", שלומד חכמה ונוהג כן בדרכיו, וכדברי הכלל הי"ב. ולמעלה (חלון ב') בארנו כי תאר "חכם" נכבד מתאר "צדיק". כי החכם מלבד שהוא צדיק ונוהג בצדק שבעבור כן עצמו מתואר בתואר "חכם", לפי שהולך בדרכי החכמה שהן צדיקים וישרים, הוא ג"כ משכיל בחכמה ומבין במליצותיה ובמשליה. ודע כי במקומו אבדיל בין לשונות של ששון, שמחה, גיל, חדוה, וכיוצא בעז"ה. ולא אוכל להאריך בענינים אלו פה רק להודיעך בקצרה כלל אחד, והוא שמלת "שמחה", הונחה תמיד על שמחה שישמח האדם אחר משפט שכלו, ולולי שהיה נטוע בו כח הבינה והשכל, לא היה שמח באותו הדבר. ולכן נופל גם על ענינים המצערים הגוף, אם השכל שופט שהצער הזה תסובב טובה לנפש. על דרך משל שקרו לאדם יסורין, ולבו דן שע"י כן יסלח השם ב"ה עונו, וישמח הלב, אע"פ שכפי טבעו יצטער וידוה. ועל זה אמר (תהלים טז, ו-ט) "חבלים נפלו לי בנעימים וגו' אף לילות יסרוני כליותי וגו' לכן שמח לבי", וכן כל כיוצא בזה. ומלת "ששון" ו"גיל" נופלים על משוש שהוא בטבע. על דרך משל שנתעשר, או שהיה רעב ויחף והאכילוהו והלבישוהו, או שכאב ונתרפא, שכל אלו ישישו הטבע. והנה "שמחה" נכבדת מן המשוש והגיל, שהן על משוש וגילת הטבע. ודע כי ההכנה אל החכמה שבנפש האדם, רצוני [לומר] בזה ההכנה על ההשכלה וההבנה, ולהטעים במתק שפתיו טעמי החכמה ולפרש מליצותיה וכיוצא, כולם נטועים בנפש הבן מסיבת אביו, כמו שתראה על הרוב משפחות חכמים ובעלי שכל ובינה, וכמו שאמרנו בכלל הכ"ט שהנפשות נבדלין בכחותיהן בין רב למעט. וכל נפש ונפש שקולה בכחותיה כפי ערך הגוף שהוא משכן לה. ובעבור היות חומר הבן קרוץ מחומר האב, הנה יוליד חכם כמוהו, ר"ל מוכן לחכמה כמוהו, וכמו ששנינו (עדיות פ"ב מ"ט) "האב זוכה לבניו בחמשה דברים, בנוי, בכח, בעושר, בחכמה" וכו', וכדרך שאמרנו בבית הראשון (חדר ה' חלון י') מענין הֶכְשֵׁר נפשות ישראל אל החכמה. ואולם בשאר הכחות הנטועות בנפש, כמו הרחמים האכזריות האהבה והשנאה וכיוצא, שמהן מסתעפים פעולות הצדק והרשעה, ההכנה להם היא האֵם, על דרך שהאב סבת ההכנה על הכחות השכליות העוזרות לחכמה. ולכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא בתרא קי, א) "רוב בנים הולכים אחר אחי האם", וזה בענין המדות. ושנינו (אבות, ב) על ר' יהושע בן חנניה "אשרי יולדתו", לפי שהיה בעל מדת הצדק בשעור רב וזה גרמה לו אמו, על כן ברכו את יולדתו. ונגד כל זה אמר "גיל יגיל אבי צדיק", הזכיר אצל צדיק שמעלתו פחותה ממעלת החכם לשון "גיל", הפחות מלשון שמחה. אחר כך אמר "ויולד חכם ישמח בו", הזכיר שמחה אצל חכם מטעם האמור. ולפי שהסיבה אל חכמת הבן הוא האב, הזכיר אצלו "יולֵד", כאילו הוא הוליד בו החכמה. ואצל צדיק לא הזכיר יולד, לפי שאין זה מסיבת האב. אחר כן הודיע שעל כל פנים ישמחו האב והאם, בראותם הבן שהוא צדיק, ושהוא חכם. וחזר והזכיר "ותגל יולדתך", ומוסב על הצדיק שהאֵם סבתו, ולכן תאר אותה "יולדתך", כמו שתאר האב "יולֵד" אצל החכם. (והזהיר) [והזכיר] "ותגל" בעבור שמוסב על הצדיק, כמו שהחל "גיל יגיל אבי צדיק", ומטעם שבארנו. ועם זה הזכיר כל הפרטים ואין כפל בכתובים כדברי הראב"ע ז"ל.

[משלי כט, יא] "כל רוחו יוציא כסיל וְחָכָם באחור ישבחנה". פירוש "חכם" מי שהחכמה אסופה בנפשו, ונוהג בכל כחותיו כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כבר בארנו (חדר ג' חלון ד') בפסוק (קהלת ז, ז-ח) "כי העֹשק יהולל חכם" וגו' טוב ארך רוח מגבה רוח", כי רוח הכסיל מושלת על נפשו. וענין "רוח" רמזנו עליו פעמים רבות שהוא המרחיב הכחות, וממלא כל בית הנפש מחשבת הכח שהרחיב. ולב האדם מלא ממנו, וע"י כן נצוד הלב וגוזר לעשות כפי חפץ הכח שהתגבר ועלה על הלב, כענין (במדבר ה, יד) "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו", וכן בכל דבר ודבר. וכאותו ששנינו (אבות, ג) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מעוטין ורוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו", וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ג'). ושנינו (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'". לפי שהכל תלוי ברוח, שאם יתגבר עליו האדם להשפיל [הרוח] בעמק הנפש, עד שלא יוכל הרוח להיות גבוה ולהתרומם על הלב אלא ברשות האדם וכפי גזרת החכמה, זהו החכם באמת. ועל זה שנינו (אבות, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח". ומי שרוחו מושל עליו הוא הכסיל, ועליו אמר שלמה "כל רוחו יוציא כסיל", כלומר שאין הכסיל נותן דלתים ובריח ומעצור לרוחו, אלא כל רוחו כמו שיעלה על לבו יוציא הכסיל לפעל, הן כשיתלבש רוחו באחד התאוות, או בגאוה בשנאה בקנאה וכיוצא יוציאנה לאור, ויעשה פעולתו כפי חפץ רוחו. והחכם להיפך, כי הוא מושל על רוחו, ולא יניחנו לפעול ולהגביה כחפצו, אבל ינהיג רוחו כפי חפץ החכמה האסופה בנפשו.

ודע כי מלת "פנים" נופל על פני הנפש, כמו (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ט'). גם רמזנו עליו בבית הזה. ולכן כשרוח האדם מתלבש באחד מן הכחות ומושל בנפש נאמר שהמדה המושלת היא על פני הנפש. וכעדות הכתוב שהבאנו, "בעבור תהיה יראתו על פניכם", כלומר שתמשול בכם מדת היראה. וכן "את פני מבין חכמה", שמדת החכמה מושלת בנפשו, וכאותה ששנינו (אבות, ו) "ומלבשתו ענוה ויראת חטא". והנמשל בזה כמו שהעינים בפני האדם, ובהן יראה מה שחפץ לראות, כן המדה האהובה לנפש, ועין הלב מציירה ומביט בה (היא) על פני הנפש. וכדרך שבארנו (חדר ג' חלון א') בפסוק "החכם עיניו בראשו". והיפך מזה הוא אחור, שבהיות מדה מן המדות נסתרת בעמק הנפש, ואין עין הלב מביט בה והיא בהעלם, איננה על פני הנפש, אלא באחרוניתה, ושם אין עינים לראות, וכדרך (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני". ומלת (משלי כט, יא) "ישבחנה" כמו (תהלים פט, י) "בְּשׂוֹא גליו אתה תשבחם", כלומר בהתרומם גלי הים למעלה השם ב"ה ישבחם ישפילם למטה וישקיט המייתם. ודומה לזה רוח האדם אם יתרומם ויחפוץ לעלות למעלה לצוד את הלב, הנה החכם בעוז חכמתו ישפילנה באחור הנפש, בסתר אין רואה, ולא יביט בה עוד עין הלב, וע"י כן לא יפעול פעולה של סּכלות והבל. והמפרשים ז"ל לא פרשו כן, ואני בדרכי אחזתי לא ארפנה.

[משלי כט, ה] "אנשי לצון יפיחו קריה וַחֲכָמִים ישיבו אף". פירוש "וחכמים" שאספו חֻקֵי החכמה ונוהגים בדרכי הצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ו"אנשי לצון" הן הנרגנים ובעלי לשון, ובכזביהם יפיחו לבב אנשי הקריה, יעוררו מדנים ויעלו אף בקרבה ושנאת חנם. ומלת "יפיחו" כמו (משלי ו, יט) "ויפיח כזבים עד שקר", וזה בעבור נפיחת הרוח מן הפה שהוא משל לדבור. וכן אנשי לצון בהבל פיהם יפיחו בקרבה, כנופח באש להעלות להב אף וחימה בלב אנשיה. וחכמים הנוהגים בחכמה, לא לבד שלא ידברו כזב ולצון, אבל גם בצדקתם לאהוב שלום ולרדוף שלום, כשיראו בני אדם ששונאים זה את זה, ישיבו אף האחד מחברו ע"י דברי שלום ושפתי אמת. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (אבות דר' נתן, פרק יב) על אהרן הכהן ע"ה. וכן (שיר השירים ד, טז) "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו, צוה לרוח שיפיח בגנו, ואז יזלו בשמיו ריח". וכן אנשי לצון יפיחו רוח בקריה, ותעלה חמת איש באחיו. ובפירוש רש"י ז"ל "יפיחו ילהיבו כלהבת אש הנפוחה ברוח" ע"כ. וראב"ע ז"ל פירש "יפיחו יסבבו פחים, כלומר שהשם ישים פחים ללכדם בעבור אנשי לצון, וחכמים בחכמתם ישיבו אף השם, וינצלו מן הפחים" ע"כ. ולפירוש זה ענינו כמו (משלי טז, יד) "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" המבואר למעלה (חלון ה'). על כל פנים הודה הרב ז"ל פה, שבעבור החכמה ישוב אף השם ב"ה. ואין זה אלא חכמת המנהגים בצדק, כי לא ירחם השם אנשי קריה בעבור החוקרים וחכמי הטבע ואנשי מלאכת-מעשה שביניהם. והנה יסודנו אמת.

[משלי כד, יד] "עטרת חֲכָמִים עשרם, אולת כסילים אולת". פירוש "חכמים" שאספו החכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והנה החכמה יקרה מפנינים ומכל סגולות מלכים, כי החכמה ויראת ה' עומדת לעד. ואם חכמת החכמים לפעמים בזויה אצל ההמון, הוא בעבור מסכנות החכמים, כענין (קהלת ט, טז) "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים", שפירשנו למעלה (חדר ג' חלון ו'). ולכן בהיות לחכם גם עושר תגדל חכמתו בעיני ההמון, ותהיינה דבריו נשמעים כענין (שם ז, יא) "טובה חכמה עם נחלה", ויתבאר בחדר הז'. ועל זה אמר "עטרת חכמים עשרם", כלומר העושר יפאר החכמה ויגדלנה בעיני ההמון, כמו העטרת של זהב שהיא בראש המלך, והיא תנשאהו בעיני ההמון, כמו העטרת של זהב שהיא בראש המלך, והיא תנשאהו בעיני ההמון ותתן מוראו והודו עליהם, אעפ"י שאין המלוכה תלויה בעטרת. וכן החכמה אעפ"י שאינה תלויה בעושר, תְּגַדֵל העושר כבודה בעיני ההמון. ואין כן אולת הכסיל שהיא לעולם בזויה, בין בעשרו בין בעוניו לא תֵחָשֵׁב, ואין העושר מסבב שתחשב האולת ושיהיו דברי הכסיל הדובר אולת נשמעים. כי האולת בזויה בעצמותה, כל השומע יצחק [לו]. ועל כן לא אמר "ודברי כסילים בזוים ואולת", כי בהיות הכסיל עשיר, תהיינה לפעמים דברי כסילותו נשמעים ונחשבים בעיני ההמון. אבל האולת והן הדברים שהן נגד שקול דעת האדם, וכמבואר למעלה, תשארנה תמיד אולת, ולא תכס עליהן יופי העושר. ולפי שהכסיל באחריתו ינחל אולת, כדרך (משלי טו, ב) "ופי כסילים יביע אולת", הנה יהיה לחרפה בעיני כל שומעי דבריו.

[משלי ג, לה] "כבוד חֲכָמִים ינחלו וכסילים מרים קלון". פירוש "חכמים" בעלי החכמה הנוהגים בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה הששית, שמלת "כבוד" הניחו כתבי הקדש על הרוח העליון הנאצל על נשמת האדם. גם בארנו שם המשל שהשתמש בו יותם בן ירובעל שאמר (שופטים ט, ט) "החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים?", שרמז על האיש שנחה עליו רוח אלהים. וכן הודענו בכלל הכ"ד שהכובש יצרו ונוהג בחכמה, יִלָוֶה אליו באחרית רוח אלהים ממרומים לסייעו ולאמצו, רוח נכון רוח הקדש, וכמו שהרחבנו לדבר בזה בבית הראשון (חדר ה' חלון ד' וה'). וזהו מַתַּת אלהים ליראיו הנוהגים בחכמה הם ינחלוה, כדרך (איוב לא, ב) "ומה חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים". ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ועל זה אמר "כבוד חכמים ינחלו", כלומר יש תקוה לאחריתם ולפעולתם הטובה שהתגברו על יצרם ונהגו בחכמה, כי בעבור זה ינחלו כבוד רוח הקדש, ואז ישמחו ויתענגו על ה', וְיֵאָמֵר עליהם (ישעיה נח, יג) "ולקדוש יי' מכובד". ואולם הכסילים, והם ההולכים בשרירות לבם, רודפי התאוה וההבל, באחריתם ירים הקלון בנפשם. ויש בזה דבר-בינה אפרשנו בחדר העשירי בעז"ה, כי שם אפרש הפרשה כולה. והפסוק הזה שאנו עוסקין בפירושו, בו נחתמה אותה הפרשה.

[משלי כא, כ] "אוצר נחמד ושמן בנוה חָכָם, וכסיל אדם יבלענו". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה ובצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ויש בפסוק זה משל נכבד, וכבר רמזנו עליו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'), ואמרנו שהיראה נמשלת לבית אוצר שאוספין בתוכו הסחורות היקרות, חפצים ומעדנים והן שמורים בו. כי אם אין בית ומקצוע להניח בו החפצים, אין כלום. וכן היראה אוצר החכמה כולה, ומי שבית נפשו פתוחה ביראת ה', יאסף קבוצת החכמה וישמרנה באוצר נפשו, גם יסתפק מן האוצר ההוא, והוא המעשה. כי השמירה מביאה לידי העשייה, וכענין (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. וכן (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", ויתבאר בחדר הששי בעז"ה. וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וכן בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה החמישית, שכתבי הקדש המשילו תמיד הרוח העליון לשמן, והוא העזר האלוהי הדבק עם נשמת החכם, וכדרך (תהלים כג, ה) "דשנת בשמן ראשי". וגם על זה רמזנו במשלו של יותם, שבעבור כן המשיל האיש המלובש ברוח הקדש אל הזית שהוא פרי השמן. ומלת "נוה" תאר לנשמת האדם, כמו שכתוב (איוב ח, ו) "אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך, ושלם נות צדקך", כלומר אם זך לבבך ונוהג בחכמה וישר אתה, אין ספק כי יעיר כבודו עליך, להופיע בך "דעת אלהים". "ושלם נות צדקך", לתת שלֵמות בנשמתך בעלת הצדק. וכן אמר ראב"ע ז"ל "נות צדקך, היא הנשמה" ע"כ. דוגמא למה שבארנו בחלון הט', שהחכמים הנוהגים בחכמה ובצדק, באחריתם ינחלו כבוד והוא הרוח הקודש. ועל זה אמר שלמה בחכמתו "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", כלומר יראת ה' שהוא אוצר נחמד מלא כל טוב החכמה, השמירה והעשייה, וכן השמן הטוב והוא העזר האלוהי, גם שתיהן נמצאים בנשמת החכם הנוהג במנהגיו כפי חֻקֵי החכמה. וכבר אמרנו בכלל החמישי שהכחות בכללן נטועות בכל הנפשות. ובכלל הששי אמרנו, שכח החכמה נטוע ג"כ בכל הנפשות. ובכלל עשרים, שכֹח הבחירה והממשלה נטועה גם היא בכל הנפשות, ולכן בכח כל אדם לירוא את השם ב"ה ולקבל החכמה ולהתנהג כמצותיה. ואם כה יעשה, יזכה להמשיך על נפשו העזר האלוהי. אלא שהכסילים נלוזים מיראת ה' וחכמה, לא בעבור שחדל מהם הכח ללכת במישרים, אלא בעבור הטותם אחר מראה עיניהם והולכים בשרירות לבם. על כן יבלעו האוצר הנחמד הזה שבנפשם, לא יחשבו ביראת ה' ולא יאספו בו החכמה, ואין צריך לומר שלא ינהגו בחכמה. ועל זה אמר "וכסיל אדם יבלענו" כלומר כסיל גדול, או כסיל הנמשך אחר האדמה והחלק החומרי יבלע האוצר, ולכן לא יזכה לעזר האלוהי הנמשל לשמן. ולא פירשו כן מפרשי המקרא זצ"ל.

[משלי כא, כב] "עיר גבורים עלה חָכָם ויורֶד עוז מבטחה". פירוש "חכם", בעל החכמה הנוהג בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וגם בכתוב זה משל צח מאד, להורות שהחכמה ויראת אלהים יסוד כל ההצלחה ואושר האדם, בעבור כי השגחת השם ב"ה דבקה בנוהגים על פי החכמה, ויוכל לבטוח מכל רע. והנלוז מחכמה אין לו משגב ומבטח לבטוח עליו, כי לא יועילו לו שכלו ובינתו ולא גבורתו ולא עשרו וכבודו, כענין (ירמיה ט, כב) "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו', כי לא יעמדו לאדם ביום אידו. ומי יעצר כח לעמוד בפני הגזרה העליונה, אם מן השמים נלחמים בו באחד מן המשפטים הרעים דֶבֶר, חרב ורעב וכיוצא. והנה כל בני אדם סגורים בארץ וסביבותם השמים וכוכביהם, והם שָׂמִים משטרם בארץ, אין רגע בלי תמורה, ומי יתיצב נגד הגבורים העליונה הללו? כולם יודעים שאין מי יעמוד לפניהם. למה הדבר דומה? לעיר מושב הענקים והגבורים אשר מעולם אנשי השם, ויתר בני האדם בעיניהם כחגבים. הנה לא יבטחו זולתם מבני האדם רגע, כי אינם יודעים מתי תפול עליהם אימת הענקים, ומי יתיצב לפני בני ענק? ואולם החכם הנוהג בצדק ובכשרון מעשים, ובזכותו ובצדקתו יוריד השגחת השם ב"ה על יצוריו, והשגחת השם ב"ה תבטל רעת המערכה העליונה, ולא ייראו מרע כי השם מגן בעדם, ואז ישכנו לבטח. ועל זה אמר "עיר גבורים עלה חכם", המשיל הדבר לעיר מושב גבורים היושבת בראש ההר, ובתחתית ההר אנשים רכי הלבב. והחכם עלה אל העיר, והוריד עוז להיות מבטח ליושבים בשפלה, שלא יחתו מאימת הגבורים. והנמשל הוא שהחכם מוריד עוז השם ב"ה מלמעלה, להיות מבטח על יושבי הארץ שלא יחתו מרעת ומאימת גזרת הכוכבים העליונים. ומלת "עוז" כמו (תהלים כט, יא) "יי' עוז לעמו יתן", וכמו (קהלת ז, יט) "החכמה תעוז לחכם" וגו', ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון י). וכמו (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז", שפרשנוהו בחלון ששי, ולמדנו שיראת ה' וחכמה תעוז מכל. ורמז לדבר מלחמת יעקב עם השר, שנאמר (הושע יב, ה) "וישר אל מלאך ויכל". ובספר "חכמת שלמה" שהעתקנו, כתוב "וַתָּשַׂר אותו במלחמה קשה",¹ וידע כי יראת אלהים תעוז מכל, ומלחמה קשה היא המלחמה עם המלאך. וקרה לו זה להודיע לדורות כי יראת אלהים וחכמה תעוז מכל. וכל זמן שהאדם נוהג ביראה וחכמה, אין מזל ושר שולט עליו. וראב"ע ז"ל פירש "עיר גבורים עלה חכם, להורות כי טובה חכמה מגבורה. ועוד רמז לחומות, כענין עד רדת חומותיה" ע"כ. וכבר בארנו למעלה בפסוק (קהלת ט, טז) "טובה חכמה מגבורה" שאין הענין האמור שם על הצלת העיר בתחבולות החכם, וכן פה אין מדבר שהוריד החכם חומות העיר בתחבולות חכמת המלחמה. גם לא תמצא בכל המקרא מלת "עוז" על חומת העיר. גם לא בא שלמה בספרו לפאר את בעל התחבולות היודע בעניני מלחמה וקרב. וראיתי כי הרלב"ג ז"ל שפירש גם הוא כן הוסיף "אמנם יהיה זה לחכם בעבור חכמתו, ומצד דבקות ההשגחה האלהית בו", ע"כ. הרגיש בקושי הענין והוסיף מה שהוסיף.

footnotes: ¹ חכמת שלמה, פרשה י פסקא יב (עמ' 147)

[משלי יב, ח] "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חֲכָמִים מרפא". פירוש "חכמים", בעלי החכמה הצדיקים הנוהגים כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו פסוק זה בפתיחתנו לבית הראשון בכונה העשירית. ולפי שמקומו בחדר זה, נפרשהו פעם שניה, ואין מדרש בלי חדוש.¹ מלת "בוטה" על הדבור, כמו (ויקרא ה, ד) "לבטא בשפתים". והמשיל שלמה בחכמתו דברי הרשעים הדוברים סרה על דרכי החכמה העליונה ומרבים טענות נגד האמת ל"מדקרות חרב". כי כאשר ידקור איש רעהו בחרב ועושה בגופו פצעים, כן איש המשחית הזה דוקר בדבריו נפשות חלושי הדעת השומעים, ועושה בנפשותם פצעים. וכמו שפצע הגוף ירפא בתחבושת ובמזור, כן צריכין פצעי הנפש רפואה. ומה היא רפואתן? ללכת אל החכמים² והן אלו שאספו חֻקֵי החכמה ותורת ה' בלבם, ונוהגים בצדק, ובשכלם ובבינתם מלמדים את העם דעת ויראת אלהים. והם ידברו על אזן השומע דברי חן ושכל טוב, ויבארו לו כי דברי הרשע הוללות ושאין בהם ממש, וע"י כן תרפא נפש השומע. ועל זה אמר "ולשון חכמים מרפא". כי מלת "לשון" על המאמרים הנדברים ברוח בינה, וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). וכבר פרשנו על זה מאמר חז"ל שאמרו (שבת קיט, ב) "לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים", תראנו מדברי הפתיחה שהזכרנו. ותלמד מזה שאם השומע הוא חלוש הדעת, ומטה אזן לדברי מָשְׁחָת היוצאים מפי הרשע וה"חכם בעיניו", עדיין יש לו תקנה ורפואה לשוב מאולתו, כאשר ישמע דברי החכמים מגידי אמת. ולכן לא יכונה בשם "חכם בעיניו" או אפיקורוס.³ אבל אם התאמץ והתחזק באולתו עד שילעג על החכמים ויבזה דבריהם, אז אין לו תקנה והרי הוא בכלל "אפיקורוס". ועל זה שנינו (סנהדרין צ, א) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ואפיקורוס", ואמרינן בגמרא (סנהדרין צט, ב) "רב ושמואל דאמרי תרווייהו אפיקורוס זה המבזה תלמיד חכם". ולפי הסברא דברי התלמוד תמוהים, כי סתם אפקורוס הוא המכחיש באמונות ובדעות, וכופר בהשגחה שכר ועונש וכיוצא. ומה ראו לפרש משנתינו על המבזה ת"ח? ולדברינו נכון הדבר, דודאי אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, היינו כשנשחת הֶשְׁחֵת גמור שאין לו עוד תקנה. אבל חלוש הדעת שנפתה לבו לשמועת הרשעים, וכשישמע דברי חכמים ישוב מאולתו, אין זה בכלל אפקורוס שאין לו חלק לעוה"ב. והֶשְׁחֵת גמור מקרי כשמלעיג על החכמים בעלי הבינה ומבזה אותם וכדפרישית. ועל זה אמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח, שזה אות ומופת שלא ישוב מאולתו עוד, והבן.

footnotes: ¹ חגיגה ג, א ² רמב"ם, הל' דיעות פ"ב סוף ה"א ³ זאת כל עוד שהוא הולך אל החכמים לברר מה היא האמת

[משלי יד, ג] "בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חֲכָמִים תשמורם". פירוש "חכמים", אנשי החכמה הנוהגין בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי בפי האויל הנשחת יש חוטר גאוה, מטה גאוה לרדות בו בני אדם, כי ידבר בגאוה ויקלה זולתו שאינו נוהג כמנהגיו הנשחתים. ולכן אמר "בפי אויל", לפי שהענין מדבר על מנהגי החכמה והסּכלות, שהמאמרים שנאמרים בכמו אלה הונח עליהן מלת "פה", וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). ואין כן החכמים הנוהגים בחכמה, כשיראו זולתן נוהגים בכסל וברשעה, לא ידברו קשות כנגדן, ולא דברי בזיון וגאוה, אבל יוכיחום בנחת ובאהבה מסותרת להשיבם מפשעיהם. ולכן ישנא האויל לשומעי דבריו, וירדפוהו ויהיה לקלון. אבל החכם המוכיח בדברי דעת ללמד את העם יראה ומוסר ישמר מרע, כי שומעי דבריו יאהבוהו. וכבר בארנו שם, שמלת "שפה" הונח על המאמרים בדעת. ונגד זה אמר "ושפתי חכמים" תשמורם עליהן ותגן בעדם. ולהיפך החוטר שבפי האויל אליו תשוב ויהיה לו למכשול.

[משלי טו, ב] "לשון חֲכָמִים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת". פירוש "חכמים" בעלי החכמה שנוהגים בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. והנה מלת "לשון" בארנו פעמים רבות שהנחתה על דברים הנאמרים בכח הבינה; ומלת "דעת" על המאמרים העמוקים והנפלאים. והיפך ממנו מלת "אולת" שהנחתה על מאמרים נשחתים. ומלת "תיטיב" נופל על הטבת ענין ותקונו ויפיו, ונגד זה אמר "לשון חכמים תיטיב דעת". כי החכמים בעלי החכמה הנוהגים בצדק יבינו ויבארו בלשונם דברי דעת, ענינים עמוקים ונפלאים לזולתם. כי בשכלם ובבינתם ימשלו משל למשל וידמו ענין לענין, להבין להיטיב וליפות אל לבב השומעים אמרי דעת, שהן בתחלת המחשבה נפלאים מדעת האדם. והכסילים הנלוזים מן החכמה עושים להיפך, כי בפיהם כשמדברים בעניני ההנהגה מה טוב ומה רע, ירחיבו מאמרים לפרש האולת וליפותו בדברי הבל. ומלת "יביע" נופל על הרחבת הדבור. ו"יביע" הפירוש כמו (משלי א, כו) "אביעה לכם רוחי". והנה ירחיב לפרש האולת, כאילו יש בו ענין אמתי. והסתכל כי אצל הדעת אמר "תיטיב", בעבור כי הדעת טובה בעצם, ואצל האולת השתמש במלת "יביע", ולא בלשון הטבה, לפי שאין טוב באולת.

[משלי טו, ז] "שפתי חֲכָמִים יזרו דעת ולב כסילים לא כן". פירוש "חכמים", בעלי החכמה הנוהגים בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. בארנו פעמים רבות כי מלת "דעת" הונח על הענינים העמוקים והנפלאים, והם כוללים כל הנכלל ביראת ה' ותהלתו, כמו (ישעיה יא, ב) "רוח דעת ויראת יי'", וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'), שכתבי הקדש כינו תעלומת הסודות העליונים "מעשה בראשית ומעשה מרכבה". ועל דרך כלל כל הנכלל בכבוד ה' תהלתו ותפארתו, במליצת "יראת ה'". והן הן דברי דעת, לפי שאין באחד מהן דבר והפוכו, אלא כולם נוסדים על יחוד אחד אמתי, והן מתבררים לחכמים הגדולים. ומלת "שפתי" בארנוהו ג"כ שהונח על המדבר מאמרי דעת. ועל זה אמר "שפתי חכמים יזרו דעת", כלומר כשמוכיחים את הכסילים אשר אינן יראין את ה' ואינן שומרים מצותיו, לא יתוַכחו עמהם בעניני החכמה וחֻקוֹתיו, ולהודיעם כי לא טוב הם עושים. כי בעבור שאין על החכמה מופתי הדעת, וכדברי הכלל הט', לא ישמעו הכסילים ויחלקו על דברי החכמים. אבל "חכמים יזרו דעת", ילמדו לכסילים דברי דעת ויראת ה'. ומלת "יזרו" כמו יכתירו, מלשון זר זהב וכדברי רש"י ז"ל, כי יבינו ויבררו לכסילים עניני דעת ולנצח¹ כי ראוי להם לירוא את ה'. וכל אדם מוכרח מדעתו לקבל דברי דעת בעבור ששקול דעת האדם מכרעתו עליהן, לפי שהן דברים מבוררים בדרכי מופתי שקול דעת המושכלות הראשונות ותולדותיהן, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ה'). ואעפ"כ הכסילים לא ישמעו לדברי החכמים, ולא ישימו יראת השם ב"ה על לבם. וכל זה לפי שיצרם מושל עליהם, ומרוב נטותם אל התאוה וההוללות אינן רוצים ביראת ה', כי לבם בל עמם לבחור בטוב. וכבר אמרנו כי מלת "לב" הנחתו על כח הממשלה הנטוע בנפש, והוא הגוזר על המנהגים לטוב ולרע. ומלת "כן" על הצדק והנכון, כמו (בראשית מב, יט) "אם כנים אתם", (במדבר כז, ז) "כן בנות צלפחד דוברות". ועל זה "ולב כסילים לא כן", כלומר לב כל כסיל וכסיל אינו נכון, כדרך (תהלים עח, לז) "ולבם לא נכון עמו". ובענין זה שוים הכסילים כולם שלבם נצוד ברשת היצר, וחפץ ברע. ועל כן השכל והבינה שבו תועים והולכים ארחות עקלקלות, ואינן נותנין לב להבין שפת חכמים ולשומם על לבם. ואילו היה לבם נכון, בנקל היו מקבלים הדברים הברורים היוצאים משפתי החכמים, והיו שבים מדרכם הרעה.

footnotes: ¹ כלומר לשכנע אותם

[משלי י' י"ד] "חֲכָמִים יצפנו דעת ופי אויל מחתה קרובה". פירוש "חכמים", שאספו החכמה ונוהגים בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ופירוש הרלב"ג ז"ל החכמים יצפנו בלבם דברי דעת, ולא יודיעום לבני אדם, כי יראים פן לא יעמדו ההמון על כונתם ועומק הענין. ופי אויל יגיד דברים שבהם מחתה קרובה לאנשים, ושומעיהם יזוקו בדבריו. והנה החכם יצפון ויעלים הטוב מדאגה פן יקרה ממנו רע, והאויל לא יחוש מדבר את הרע. זהו תוכן פירושו.¹ ודבריו מסכימים עם יסודותינו, כי בכלל "דברי דעת" ענינים רמים ונשגבים, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאין מגלין אותן אלא לצנועים ולכן יצפנום. כדרך (תהלים קיט, יא) "בלבי צפנתי אמרתך". אבל דברי החכמה ועניניה לא יצפנו ולא יעלימו, כי (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה", והיא צריכה לְהִוָדַע וּלְהִשָׁמַע לכל אדם, פן ישמעו ופן יקבלו. ואולם האויל משועמם הדעת, והדעת תעלומה ממנו, ולכן "ופי אויל מחתה קרובה", כלומר כשמדבר בעניני המנהגים² מה טוב ומה רע, הדבר דומה למתירא ממחתה שהיא קרובה לבוא. וכמו כן כשיפתח האויל פיו, השומעים יפחדו כי נבלה ידבר, ודברים המצערים והמכאיבים בעלי הלבבות הטובות. אבל ראב"ע פירש "יצפנו דעת שלא ישכחוהו", ע"כ. ויקשה לפרושו למה "דעת" ולא אמר יצפנו "חכמה"? וכדרך (תהלים קיט, יא) "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך", כי החכמה צריכה להשמר בלב. והעיקר כדברי הרלב"ג ז"ל, ועל דרך שפרשנוהו.

footnotes: ¹ רבינו לא הביא כאן לשונו ממש של רלב"ג, אלא סיכם תוכן דבריו ² אופני התנהגות

[משלי י, א] "חַכְמוֹת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנה". פירוש "חכמות נשים", חכמות שאספו חכמה ונוהגות בצדק במישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ודע כי פסוק זה משל ומליצה, כי הנפשות מתוארות בכתבי הקדש בתאר "נשים", והלב והשכל והבינה הנטועים בנפש מתוארים בתאר "בעל", וכדרך (שם לא, י) "אשת חיל מי ימצא" וגו', ויתבאר מקצתו בחדר התשיעי, ובסוף הענין (לא, כג) "נודע בשערים בעלה, ויתבאר ג"כ שם. וכן (משלי יא, כב) "אשה יפה וסרת טעם", ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. והנמשל נכבד מאד, כי הנפש עם כל הכחות הנטועות בה שהן נושאי החכמה כמבואר בכלל החמישי, צריכין להתפעל מן הלב בעצת השכל והבינה, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו במפעלותם, לא שיפעלו כפי טבעיהם, כי בטבע מצטיירים לרעה, וכדברי הכלל הי"ז. ולכן הנפש נמשלת לאשה המתפעלת מבעלה, והוא אדונה ומנהיגה. וכן הלב בעצת החכמה והשכל והבינה פועלים בנפש ונוהגים כחותיה, ולכן נמשל הלב ל"בעלה". ואם הלב מושל בחכמה, וכחות הנפש פועלין כולם כפי ממשלת הלב, אז תִּקָרֵא נפש "חכמה". וכבית הבנוי בחכמת האומן עומד על יסוד חזק שלא יגע בו הרוח ויפילנה, וכותליו וחלונותיו קירותיו ועליותיו וחדריו ואולמיו, כולם עשוים ומתוקנים היטב לחפץ ולתשמישי האדם לטוב לו. כן הנפש הזאת מתוקנת בכל כחותיה לתשמיש טוב, ובעל הנפש ישב בהשקט בביתו, לא יצטער בו, ולא יצר לו המקום, לפי שהכל מסודר ומתוקן כראוי. וגם זה משל, כמו שאם הבית בנוי כתקנו ידור בו בעליו בלי צער, וימצא הרוחה בכל עתותיו ובכל עסקיו ומלאכתו, וינצל מזרם וממטר ומקור ומשלג, כן בהיות בית הנפש על מכונו בנוי בחכמה, יוכל הלב להשכיל ולהבין ולעלות ממעלה למעלה, וממדרגה למדרגה עד "יֵרָאֶה אל אלהים בציון",³ בעבור שהוא נעזר, ואינו מוצא צער וצרה בקרב נפשו מאחד כחותיו, ולא יטרידוהו בשום ענין. ועל זה אמר "חכמות נשים בנתה ביתה", כלומר החכמות שבנשים, והן הנפשות ששמעו לעצת בעליהן החכמים לשכל ולבינה, ותקנו כחותיהן להתנהג בכל ענין כפי החכמה, כל אחת מן הנשים הללו בנתה ביתה. כלומר דבר גדול עשתה כי ע"י כן בנתה ביתה, ובעלה יוכל מעתה לשבת בביתו ולגור עמה בשמחה, אין שטן ואין פגע רע, כי לא ימצא מטריד מכחות הנפש, ולא צרה ומכשול מחפציהן; וע"י כן יפעול פעולותיו הנכבדים ויגדל האיש מאד ויעש לו שם כשם הגדולים.

footnotes: ³ תהלים פד, ח

אבל אם אין האשה חכמה, רצוני [לומר] שכחות הנפש אינן מתוקנות בדרכי החכמה, והם פועלים כפי דרכי היצר המתגבר עליהן, אזי אין בית הנפש בנוי, ובעלה שהוא השכל והבינה לא ישמח בביתו, ולא ישכון בו בשלוה, ונטרד מעשות פעולתו; בעבור שהכחות שמתנשאות בנפש ומצטיירים לרעה, יוליכו גם השכל והבינה בארחות עקלקלות, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ה') וכדברי הכלל הי"ח. ואז הוא כמו בית חָרֵב, שנפלו קירותיו וגגו, ובמקצת המקומות רוח עברה בו, גם קור גם זרם ומטר ידלף בבית, וכן לענין הנפש אין נחת לבעלה. ואמנם אשת אולת, שהיא הנפש הנשחתת למאד, עד שגברה בקרבה האולת, דברים המנגדים לשקול הדעת, מלבד שלא תבנה ביתה, והוא שתכניע כחות נפשה לתקנם ולהדריכם כפי החכמה, אלא שגם מקצתו הבנוי תהרוס בידיה.

ומלת "יד" הונח גם על גבורת השכל והבינה המנצחים בטענות, כמו (משלי א, כד) "נטיתי ידי ואין מקשיב", (איוב ט, לג) "ישית ידו על שנינו", (במדבר טו, ל) "והנפש אשר תעשה ביד רמה", וכמו שרמזנו על ענין זה בבית הראשון (חדר ח' חלון ז'). והמשל נכבד. כי כמו שאדם הורס בית בנוי בידו וכחו, כן הנפש בעלת האולת הורסת בית הנפש ביד ובגבורת טענות ונצוחים של אולת. על דרך משל הכסיל ההולך אחר תאותיו בהיותו נוטה לזנות ולסביאה ולקבץ הון, ילך אחרי הדברים הללו ולא ימשול עליהן. ובענינים אחרים אפשר שיחפוץ בטוב, כגון בכח החשק הנטוע בו אפשר שיכסוף ללמוד תורה וחכמה, וינהג כפי כספו, וכענין שנאמר (משלי יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", ויתבאר בחדר התשיעי בעז"ה. וכן בענין הזריזות הנטוע בו, אפשר שישתמש בו לרוץ בבקר השכם לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, וכן כיוצא באלו, שאין יצרו תקפו יעשה כהלכה. ואיש כזה אע"פי שאין ביתו בנוי, מכל מקום אינו מהרסו בידיו. אבל האויל החולק על האמת ובוזה חכמה ומוסר, גם אותן הכחות שבנפשו הנוטעות אל הטוב בטבעיהן, ואם יניחם כפי טבעיהן לפעול יפעלו טוב, ברוב אולתו יוכיח בדעתו המשובשת שהן דרכים רעים ולא טובים להנהגה, ויכריח גם אלה הכחות שינהגו ברע להפך מטבעיהן. והנה המשובש הזה הורס בית-נפשו בידיו. ועוד יתבאר ענין זה בחדר התשיעי בפסוק (משלי כד, ג) "בחכמה יבנה בית". ואם תזכור מה שבארנו בבית הראשון בדברינו על טבעי הכחות ומנהגיהן, ומנהגי הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, תבין כי נמרצו אמרי יושר.

[משלי א, ו] "להבין משל ומליצה דברי חֲכָמִים וחידותם". פירוש "חכמים", בעלי אסופות שאספו החכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי האדם צריך להבין משל, והן המשָׁלים שהשתמשה בהן התורה והנביאים, שתוכן רצוף חן ושכל טוב, והרוצה לדלות הכונה הפנימית, צריך שיבין המשל והנמשל, שני הדברים שנמשלו זה לזה, עומק כל דבר ודבר וסגולתו העצמית. ואז יתברר לו למה המשילו זה לזה ולא לדברים אחרים, וכמו שבארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה השלישית. ואם יבין המשל יפיק ממנו תבונה ודעת. וכן צריך להבין מליצה, כשדברו התורה והנביאים ענין מן הענינים, השתמשו במליצות ידועות מחוברות משרשים שונים, ולא השתמשו במליצות אחרות שהיו ג"כ מבארים הענין היטיב. ויש טעם וכוונה עמוקה לכל מליצה ומליצה, ואם יעמוד על הכונה האמתית, אז יתבררו לו ענינים חדשים בתבונה ובדעת. וכן צריך להבין דברי חכמים בעלי השמועות, שאספו החכמה ותורת ה' חרותה על לוח נפשם, ודבריהם קצרים ועמוקים. וצריך האדם לעמוד על סוף דעתם טרם יבין השמועה על בורייה, כמו משניות קצרות של רבינו הקדוש, שהן בלשון קצר כולל הרבה, וכמו שתראה מדברי התלמוד איך טרחו ויגעו לעמוד על סוף דעת המשנה המקובלת איש מפי איש. וכן צריך האדם להבין חידות החכמים, שכשדברו עניני דעת בסוד השם במעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאינן נמסרין אלא לצנועין ובראשי פרקים, העלימו והסתירו הדברים בחידות קשות, להבין ולעמוד על תוכן הכונה. והנה כָּלל בפסוק זה התורה שבכתב ודברי הנביאים, והתורה שבע"פ המסורה לחכמים, וכן הסודות העליונים והדרכים הנפלאים שנמסרו ג"כ לחכמי הלב, ונמסרים בחידות וראשי פרקים. ובפסוק שלפניו אמר "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה", ופרשנוהו בחלון ראשון. ובא הכתוב הזה להודיע למה יוסף החכם לקח תמיד, וכן הנבון עוד יקנה תחבולות חדשות, ואמר שהן הכרחיים "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם", וצריך חכמה גדולה ותבונה נפלאה לעמוד על כל אלה.

[משלי כב, יז] "הט אזנך ושמע דברי חֲכָמִים ולבך תשית לדעתי". פירוש "חכמים", בעלי השמועות שאספו חֻקֵי החכמה ונוהגים בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. וצוה שצריך האדם להטות אזן לשמוע דברי החכמים מקבלי השמועות, ולקבל מהם באמונת הלב מה שקבלו הם מרבם, וכענין (קהלת יב, יא) "דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון י'). וגם אם אתה התלמיד היקר רב השכל והבינה, הנך צריך להטות אזן ולשמוע ולקבל מן החכמים, לפי שאין תוצאות החכמה מן השכל והבינה הנטועים בנפש, וכדברי הכלל הט'. והנה החכמה אפשר לקבל מכל אדם, אפילו איננו מִכַּת הנבונים ואנשי השכל המופלאים, רק אם הוא מאנשי הקבלה הנאמנה, וכמו ששנינו (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ואין כן הדברים העמוקים ביראת ה', ודברי הסודות הנפלאות ודרכי ה' וכיוצא, כי צריך דעה בינה והשכל להבינם וללמדם, כדרך (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה'", ולא יוכל האדם ללמדם, זולתי מפי הנבון המופלא איש הדעת, והוא יודיעֶנו אלה העמוקות בראשי פרקים. והתלמיד בהיותו חכם ומבין מדעתו יבין דברי רבו, ואם לאו אין מוסרין לו. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון א'), שמלת "לב" כוללת השכל והבינה והדעת הנטועים בנפש, ועל זה אמר "ולבך תשית לדעתי", כלומר אחר ששמעת דברי החכמים, ולבך מלא חכמה אשר אספת מִוַעַד החכמים, אחרי כן תשית לבך, בינתך ושכלך לדעתי, לדברי דעת העמוקות והנשגבות שאמסור לך, סודות הנבואה ודעת אלהים. וכמו שכתבנו פעמים רבות שהחכמה היא יסוד הכל. ותחלה צריך האדם ללמוד חכמה וללכת בדרכיה, ואחרי כן כחו רב להשתמש בשכלו ובבינתו לקבל ולהבין דברי דעת. ואמר (שם כב, יח) "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך". ראש הכתוב שב על "הט אזנך ושמע דברי חכמים", כי דרכי החכמה נעימים, כדרך (ג, יז) "דרכיה דרכי נעם", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. וכן (תהלים טז, יא) "נעימות בימינך נצח", וכמ"ש בכלל השני שדרך החכמה הנכבד נמשל אל הימין. והודיע כי טוב לאדם לקבל חכמה מפי חכמים, ולחזור על תלמודו באהבת הלב ובשמחה, עד שיהיו שמורים בבטנו ונתונים על לבו כמו מכתב לא ימחק, כדרך (תהלים מ, ט) "ותורתך בתוך מעי", שכולם רומזים על השמירה בלב, והעושה כן ישיג נעימות נצח. ועל זה מלת "נעים", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג חלון י). שהמרבה דעת ומתאמץ ביותר, באחריתו יתהפך מצב הנפש כולו, וימתק וינעם לו הדבר שנדמה לו מר וכבד. וסוף הכתוב שב על "ולבך תשית לדעתי", לפי שטוב לחכם שקבל דרכי החכמה, שֶׁיַטֶה לבו לתבונה ודעת, ויתבונן במופלא ובמכוסה במה שהורשה להתבונן בהם.

וכבר בארנו למעלה (חדר ג' חלון ג') שמלת "שפה" הונחה על מאמרי דעת, ולכן אמר "יכונו יחדיו על שפתיך", כלומר שגם דברי דעת ותבונה תדברנה שפתיך על נכון, כמו שתדבר ותהגה בחכמה. ואמר (משלי כב, יט) "להיות ביי' מבטחך, הודעתיך היום אף אתה", כדרך (שם ג, ה) "בטח אל יי' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", ויתבאר בעז"ה בחדר העשירי. כלומר גם אתה התלמיד המופלא שקבלת החכמה מפי חכמים, ו"דעת אלהים" מפי הנבונים, אל תאמר מעתה שקבלתי ובינותי, אשען על שכלי ובינתי לברר הדברים, ולחלוק על קצתן אשר לא יישרו בעיני. השמר לך מעשות כדבר הרע הזה! והנני מודיעך, שגם אתה צריך שתהיה מבטחך בה', ותנהג באמונת הלב, ולא תסור מאשר יגידו לך בעלי אסופות אנשי הרוח. ואם כה תעשה, יעזרך השם ב"ה ויאיר נרך, כי הוא ב"ה מורה חכמים בדרך ישר, וסוד יי' ליראיו למיחלים לחסדו; לא לנשענים על בינתם, ולבם לא נכון ולא נאמנו בבריתו. ואמר עוד (שם כב, כ) "הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת". פירוש "מועצות" הן חֻקֵי החכמה הנודעים בתורה. "ודעת" הן העמוקות ודעת אלהים. והודיע שבספריו כתב "שלשים", ודברים נכבדים הן בעניני החכמה, כדרך (קהלת יב, ט) "ואזן וחקר תקן משָׁלים הרבה", ומבואר למעלה (חדר ג' חלון י). וכן כתב נפלאות בעניני דעת ויראת ה'. וגם זה שב על ראש הענין שאמר "הט אזנך וגו' ולבך תשית לדעתי". והזהיר שיבטח בה' ולא ישען על בינתו, אלא לבך תשית לדעתי שכתבתי לך שלשים במועצות ודעת, ואתה שים על לבבך כל אשר אני דובר אליך. ועוד יתבאר פסוק זה היטיב בבית השלישי בעז"ה.

ואמר עוד (משלי כב, כא) "להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך", פירוש מה שכתבתי לך שלשים בעניני חכמה ודעת, אעפ"י שעיקרי הדברים כתובים ורמוזים בתורה, כדי להודיעך קשט אמרי אמת. מלת "קשט" על הפאר והיופי, ודברי "אמת" הן דברי התורה והחכמה. וכמו שאמרנו למעלה חלון ב', בפירוש הפסוק (משלי יג, יד) "תורת חכם מקור חיים", שמליצות התורה קצרות ועמוקות, לא יֵרָאֶה תפארתם ואמתתם לעיני ההמון. ובאו החכמים והנביאים בדבריהם ובמשנתם להודיע תפארת אלה הדברים. והאריכו בדברי חכמה ודעת למען ידע האדם ויבין כבוד התורה והחכמה וישמרנה ויקיימנה. וגם אם יאמר אדם "לבי טוב עלי ומאמין בדברי התורה, ואיני צריך לדברים המפארים והמקשטים דבריה", הנה הם (צריכים) [נצרכים] לו בעבור זולתו, הטוענים והמשיבים על דבריה להשיב להם אמרים אמת, דברים המאומתים והמנצחים. ולא יוכל לעשות כן, זולתי בהיותו איש מבין ויודע בסתרי החכמה והדעת. ועל כן צויתיך (משלי כב, יז) "הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי". ומלת "שולחיך" משל, המשיל הדבר לאיש ששולחין אותו חבריו לשמוע מה שנעלם מהם, וכשישמע חוזר ומשיב תשובה. כן הענין בדברי התורה והחכמה, כשישלחוהו הטוענים והמשיבים יהיו בידו קשט אמרי אמת, להשיב להם אמרים אמת ויודו לדבריו. ובבית השלישי יתבאר עוד בעז"ה.

אמרנו בחלון ראשון שמקצת הכתובים שנזכר בהם תאר "חכם" בספר משלי לא יתבארו ברחבה בבית זה, בעבור שאצטרך להקדים הקדמות שהן מַפְתֵּחוֹת לשרשים אחרים שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים", ולכן אניחם ולא ארחיב עתה בביאור הדברים, רק אדבר עליהן בקצרה, ואלו הן:

[משלי כח, יב] "נזם זהב וחלי כתם מוכיח חָכָם על אזן שומעת". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי חכמה, ונוהג בחכמה. ו"אזן שומעת", הוא התלמיד היקר שהקשיב אזנו לחכמה, וקבל חֻקוֹתיה באמונת הלב וביראת ה'. וכשיוכיחהו החכם, תהיינה תוכחותיו כמו "נזם זהב וחלי כתם" על האזן ועל הצואר המפארים צורת האדם. ויש בפסוק זה משל נכבד מאד, בארנוהו בספר "מעין גנים" בדברינו על שרש "יכח" וכל לשון "תוכחה".

[משלי יז, כח] "גם אויל מחריש חָכָם יחשב אוטם שפתיו נבון". פירוש, יחשב לחכם בעיני הרואים, וכפי מחשבתם אסופה החכמה בנפשו ונוהג בחכמה. וכן יֵחָשֵׁב איש אוטם שפתיו לנבון שמעלתו גדולה ממעלת החכם. ובאמת אויל הוא ולא חכם, וסכל הוא ולא נבון. ולכן מלת "יחשב" בבנין נפעל. ויפה בארנוהו בבית השלישי בדברינו על שרש "חשב" ובניניו וגזרותיו. גם התבאר בספר "מעין גנים" בדברנו על תאר "נבון" ו"נבונים".

[משלי טז, כג] "לב חָכָם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח". "לב חכם" בארנוהו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'), שנופל על האיש שנלוה אליו העזר האלוהי והצטיירו ציורי החכמה בלבו, ועומדים לפניו תמיד בציור הלב, ונוהג כן בכל מנהגיו. ואיש נפלא כזה ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסף לקח, והוא החכמה כמו (משלי א, ה) "ישמע חכם ויוסף לקח", ובארנוהו בחלון א'. אבל לב כסיל אעפ"י שנטוע בו כח שכל גדול לא ישכיל פיהו, בעבור שנלוז מן החכמה. ובארנוהו בספר "מעין גנים" בדברנו על שרש "שֵׂכֶל" ובניניו.

[משלי טז, כא] "לַחֲכַם לב יקרא נבון, ומתק שפתים יוסיף לקח". פירוש איש "חכם לב" שזכה בצדקתו ובחכמתו להיות חכם, יקרא "נבון" והוא התואר היקר והמעולה, וכמו שרמזנו בחלון זה, כי יזכה להיות נבון, ויקרא שמו בישראל "איש נבון". ויתבאר בספר "מעין גנים" בדברנו על תאר "נבון".

[משלי ט, ה] "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לְחָכָם ויאהבך". פירוש "לחכם" שאסף וקבל חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה. הוכיחו בדברי דעת ויאהבך, כי לבו חפץ בתוכחות מישרים, כענין (כח, יב) "נזם זהב" וגו' המבואר בחלון זה. אבל את הלץ המתלוצץ על החכמה אל תוכיחהו להעמידו על האמת בדברי דעת ומישרים, כי שונא אמת הוא ולא יועילו לו התוכחות, ושמא גם ישנאך, ולכן טוב יותר שלא תוכיחנו. ויתבאר בספר הנ"ל בדברנו על שרש "יכח" וכל לשון "תוכחה".

[משלי טו, יב] "לא יאהב לץ הוכח לו, אל חֲכָמִים לא ילך". פירוש "חכמים", שאספו לנפשם החכמה ונוהגים בצדק. וכבר בארנו שהלץ שונא אמת, ולא יחפוץ שיברר לו החכם דברי אמת. ועל זה אמר "לא יאהב לץ הוכח לו". וראיה [לזה] כי אל חכמים לא ילך, וזה אות שאין לבו תר לבקש האמת. וגם פסוק זה יתבאר שם.

[משלי טו, לא] "אזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חֲכָמִים תלין". פירוש "חכמים", בעלי החכמה הנוהגים בצדק, וזה היפך מן המקרא הקודם, כי הלץ לא ילך אל חכמים בעבור ששונא תוכחת. ואזן החפצה לשמוע תוכחות חיים, לא בלבד שתשכים ותעריב יום יום לשקוד על דלתות החכמים, אבל גם בלילה לא שכב לבו, ומרוב אהבתה את התוכחות "בקרב חכמים תלין". ויתבאר ג"כ שם.

[משלי כד, כג] "גם אלה לַחֲכָמִים, הכר פנים במשפט בל טוב", (שם שם כ"ד) "אומר לרשע צדיק אתה" וגו', (שם שם כ"ו) "שפתים ישק משיב דברים נכוחים". פירוש "לחכמים", בעלי השמועות הנוהגים בצדק כפי החכמה. ואלה ארבעה הכתובים דבקים, ומדברים בעניני המשפטים והשופטים הדנים דין, ונחלקים לשלש כתות. הכת האחת מקלקלים הדין בעבור שאין בכחם לעמוד על אמתתו, והן הטועים בדבר משפט. והכת השניה מטים משפט בזדון. והכת השלישית כולם נעימים, והן המבררים את הדין ודנין דין אמת לאמתו. ושלשתן סמוכים בתורה בפסוק "לא תטה משפט"¹ וגו'. ויש בפסוקים אלו דברים נכבדים, כתבנום שם.

footnotes: ¹ צ"ע לאיזה פסוק מכוין רבינו כי הביטוי מופיע בשלש מקומות (שמות כג, ו; דברים טז, יט; ושם כד, יז). פשוט הוא שאין כוונתו לשלישי כי אין שם ג' מחלקות. והנראה כי כוונתו לדברים טז, יח-יט עיין שם

[שם יח, טו] "לב נבון יקנה דעת, ואזן חֲכָמִים תבקש דעת". פירוש "חכמים", שאספו חכמה ונוהגים בצדק, ואזניהם תבקש לשמוע אמרי דעת, כדרך (כח, יב) "נזם זהב וגו' מוכיח חכם על אזן שומעת". ונעלה מהם איש נבון, כי יקנה דעת בלבבו והיא מעלה נפלאה מאד. ויתבאר בדברנו על תאר "נבון" בספר "מעין גנים".

[משלי כא, יא] "בענש לץ יחכם פתי, ובהשכיל לְחָכָם יקח דעת". פירוש "לחכם", שלמד החכמה ונוהג בצדק. ופסוק זה יתבאר בחדר החמישי בע"ה. ועוד יתבאר בספר "מעין גנים" בדברנו על לשון "שֵׂכֶל" ובניניו.

[משלי ט, ט] "תן לְחָכָם ויחכם עוד, הודע לצדיק ויוסף לקח". (שם י"ג כ') "הולך את חֲכָמִים יחכם ורועה כסילים ירוע". שניהן על החכמים בעלי החכמה הנוהגים בצדק. ויתבארו גם גם בחדר החמישי בע"ה. ועם זה נשלם הענין, כי לא נזכר התאר הזה יותר בספר משלי, רק (שם ל, כד) "והמה חֲכָמִים מחוכמים", ויתבאר בחדר האחרון מבית זה בעז"ה.

בספר תהלות נזכר התאר הזה פעמים, ואלו הן: (תהלים מט, יא) "כי יראה חֲכָמִים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם". פירוש "חכמים", בעלי אסופות הנוהגים בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וענין המזמור להבדיל בין מעלת החכמים תופשי התורה ועושי צדק, ובין הכסילים הנלוזים מן החכמה, ובוטחים על חילם ועשרם, וכמו שהחל (מט, ז) "הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו". ולכן אינם שמים על לב לפדות נפשם משאול ומשחת ע"י חכמה וצדק וכשרון מעשים, כי לפי מחשבתם לא יועילו חכמה ודעת להציל הנפש מן האבדון, בעבור שרואים מקרה אחד לכל תחת השמש. וכמקרה הכסיל יקרה גם לחכמים, חושבים שמוֹתַר האחד מן השני אָיִן. וביותר לפי שרואין שגם שניהם ימותו, ויחשבו שגם מקרה אחד לכל בענין המות והזמן שאחריו. ועל זה אמר "כי יראה חכמים ימותו", כלומר הרשע רואה שהחכמים מתים, וכן רואה כי כסיל ובער יאבדו, וכולם עוזבים חילם לאחרים, ואין כבודם יורד אחריהם. ואומר בלבו שגם החכם לא יקח עמו צדקתו וכשרון מעשיו, ולא יועילו לו. ואמר המשורר שהם טועים מאד, שאע"פ שלפעמים מקרה אחד לחכם ולכסיל תחת השמש, הנה המות יפריד ביניהם, כי נשמת החכם תהיה צרורה עם השם ב"ה ותאיר באור החיים, ונשמת הכסיל תרד שאול. ועל זה אמר (מט, טז) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה". ועל הרשעים אמר (מט, טו) "כצאן לשאול שַׁתּוּ, מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו". כלומר הרשעים יִדּוֹנוּ וירדפם המות, ולעת קץ הימין יִרְדוּ בם הישרים, ויהיו [הרשעים] אפר תחת כפות רגליהם ויעסום, כדרך (מלאכי ג, כא) "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". ונשמת הצדיק יפדה אלהים משאול, כי יקחנו, כדרך (בראשית ה, כד) "ואיננו, כי לקח אותו אלהים", והוא הִדָבֵק הנפש בעליונים. ודברי המזמור דומים לדברי קהלת שאמר (קהלת ב, יד-טז) "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וגו' ואיך ימות החכם עם הכסיל", ובארנוהו יפה למעלה (חדר ג' חלון א'). והזכיר אצל חכמים "ימותו", בעבור שאין המות רק לגוף, כי נשמתם צרורה בצרור החיים, ואצל כסיל ובער הזכיר "יאבדו", בעבור רדת נפשם לאבדון.

[תהלים ק"ז מ"ג] "מי חָכָם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי'". פירוש "חכם", שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי המשורר הזכיר בשירו ארבעה שצריכין להודות לה' על טובו ועל חסדו שגמל עמהם, תועי מדברות, והיוצאים מ[בית] סהר, וחולים שנרפאו, ויורדין הים באניות. והודיע כי בעבור פשעיהם נגעה צרתם עד נפשם. וכאשר צעקו אל ה' ושבו אליו, ראה בְעָנְיָם ונחם על הרעה. וכל זה מדרכי ההנהגה העליונה דבר והפוכו לעמת מצב המקבלים, וכדברי הכלל השלישי. וזכר עוד פרטים אחרים בסוד ההנהגה העליונה הזאת, ואמר (קז, לג-לד) "ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". כלומר אלה העונשים והמשפטים הקשים בארץ ובמים העוברים בארצות באים מרעת היושבים בארץ ההיא, ואמר (קז, לה-לח) "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה. ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט". וזה הפוך מן הראשון, כי השם ב"ה לפעמים יבקע הרים ויוציא נוזלים ואגמי מים, להושיב בהם רעבים הבונים להם עיר מושב. ואז יזרעו שדות ויטעו כרמים ויאספו תבואות הארץ, והשם יברכם זרע אדם וזרע בהמה. ופעמים להיפך (קז, לט) "וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון", כלומר המבורכים כְּשֶׁיָרֵעוּ דרכם ימעיטם השם ב"ה וישוחו, מעוצר כחם ומרעת התחלואים, ויגון הלב, והן המשפטים היורדים מן השמים על החוטאים. והזכיר עוד (קז, מ) "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך", ולהיפך (קז, מא) "וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות", הכל כפי סוד חכמתו העליונה שהוא נוהג בה את עולמו טוב ורע, כפי מצב המקבלים, שהן הן דרכי החכמה שיש בכל ענין מהם דבר והפוכו, וכדברי הכלל הא' והכלל הי"ד. והנה חכמי לב הנפלאים שזכו לעזר האלוהי ממרומים, המבינים בסוד ההנהגה העליונה שעור רב, והן ה"ישרים" או "ישרי לב" בעבור שיש בהן תוספת בינה והשכל, שעל זה נופל תואר "ישר", כמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ה'), הם ישמחו בראותם המשפטים הנזכרים לטוב ולרע, בעבור שהם מבינים ויודעים ארחות השם ב"ה. ועל הבינה נופל לשון "שמחה", כמו שבארנו בכונה השלישית מפתיחתנו לבית הראשון. ולכן אמר (קז, מב) "יראו ישרים וישמחו וכל עַוְלָה קפצה פיה", כלומר הישרים הרואים אלה המשפטים ישמחו בהבינם יושרם וצדקתם. וְהָעַוְלָה המסכלת תסתום פיה, בעבור כי תכסה כלימה את פניה בראותה היפך ממה שחשבה. ואולם החכם שאסף חכמה ונוהג בחכמה ואינו מבין בסוד דרכי ה' עדיין, הוא צריך לשמור בלבו אלו הדרכים, בעבור שהן דרכי ה', וכל דרכיו משפט וחכמה. וגם ישתמש בכח השכל והבינה הנטועים בו, לעיין ולחקור בדרכים הללו אולי יבין סודם, וכמבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועל זה אמר (קז, מג) "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי יי'", כלומר אעפ"י שאיננו נבון וישר לב, עם כל זה ישמור הדרכים הללו בלבו, כדרך החכם המקבל יום יום חֻקֵי החכמה ודרכי השם ב"ה, וכדרך (משלי א, ה) "ישמע חכם ויוסף לקח". ומלת "וישמר" על השמירה בלב, כמו (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם". וגם יטה לבו לתבונה להתבונן בהם אולי יזכה להבינם. ולכן אמר "ויתבוננו" בבנין התפעל, ולא אמר "ויבינו" חסדי ה'. ולא אוכל לפרש פה, כי בספר "מעין גנים" בדברינו על שרש "בִּין" ולשונות של "בינה" וגזרותיו אז יתברר הכל על נכון. והנה מלבד שני הכתובים הללו נמצא עוד בספר תהלים (תהלים נח, ו) "חובר חברים מְחֻכָּם", ויתבאר בחדר האחרון בעז"ה.

דע כי איוב החזיק את עצמו לחכם גדול מאד,¹ כמו שהתפאר במקומות רבים בספרו. ומלבד שהעיד על עצמו שהוא צדיק תם וישר ואסף חֻקוֹת החכמה, עוד לקח עטרה לעצמו שמבין בסוד דרכי ההנהגה העליונה שעור רב. ולכן כשהוכח במכאובות רבות ורבו פצעיו, תמה והשתאה לדעת ולהבין על מה עשה י"י ככה לאיש חכם וצדיק כמוהו? השתולל אביר לב² ונלאה לעמוד על סוד הדבר, וכדרך (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ד'). ומתוך צערו דִבֶּר דברים מגונים, הִצְדִיק נפשו מאלהים, ואמר כי השם ב"ה אויב לו, שְׁפָטוֹ בלי משפט, וְהִרְבָּה פצעיו חנם. ורֵעָיו הוכיחוהו על דבריו, הצדיקו את השם ב"ה, ואמרו שהוא ב"ה לבדו החכם באמת וכל דרכיו משפט, והנה מנהגיו בחכמה, אלא שאיוב מסכל דרכיו ולא למד חכמה ואינו מבין בסוד דרכי ה'. ואיוב לעג על דבריהם והחזיק בדעתו שהוא חכם מהם, ומבין יותר מהמה בדרכי ה', ושכל מה שקרהו היה בלי סבה. ולבסוף הוכיחו אליהוא בן ברכאל על הצדיקו נפשו מאלהים, ועל שאמר כי השם ב"ה חשבו לאויב ולשונא ושהביאו במשפט שלא כדין. והחל לספר מלאכות ה', והודיע לאיוב חכמות גדולות מאד בסוד דרכי ה' לא ידעום מקדם. אז שתק איוב כי נחם על מחשבותיו הראשונות, וקבל דברי אליהוא. וכאשר קבל דברי אליהוא, אז דבר השם ב"ה עמו בנבואה, והוכיחו גם הוא יתברך פנים אל פנים, על שהרבה מלין בבלי דעת להפר משפטי ה' שהן בחכמה, והודה איוב על סּכלותו, נחם על דבריו והתודה לפני ה', שאַל ישוב עוד לכסלה הזאת, ושכל מה שדבר עד הנה היה בלי דעת, בעבור שנעלמו ממנו דרכי ה' הנשגבים מבינת האדם. זהו יסוד ספר איוב. ושמור הדברים הקצרים הללו בלבבך! כי לא אכפול הדברים ללא צורך, אבל בפירוש הכתובים ארמוז ואשען על המבואר בחלון זה. ואחרי ההקדמה הזאת אחל לבאר הפסוקים שנזכר בהם תאר "חכם" או "חכמים" בספר זה, ר"ל בספר איוב.

footnotes: ¹ כמו שאמר (איוב יב, ב-ג) (איוב יג, א-ב) ועוד ² מליצה ע"פ תהלים עו, ו

[איוב ט, ד] "חֲכַם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם". פירוש "חכם לבב", שיש עמו מאסף החכמה, ונוהג בכל עת בחכמה; וכדברי הכלל הכ"ז, שתאר "חכם לב" הוא יקר מאד. והושאל פה על דרך משל על השם ב"ה, כי הוא ב"ה אדון החכמה, הוא ידע את מקומה, וממנו לא נעלם דבר, נוהג בכל מעשיו בחכמה בתבונה ובדעת כמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ח'), וכמבואר בכלל הי"ג. וכן כל הנהגותיו בחכמה, כמבואר בבית הראשון (שם חלון ו'), וכדברי הכלל הי"ד. והוא דבר שיורה שקול דעת כל אדם ומן המושכלות הראשונות. וכן נודע בשקול הדעת שהשם ב"ה אמיץ כח, יכול על הכל, וכאשר יחפוץ כן יעשה. ולפי שעמו עוז וגבורה יוכל להשלים כל חפץ חכמתו העליונה, וכאשר יגזור כן יקום וכן יהיה. מה שאין כן בני האדם המסכלים דרכי החכמה, לא ידעו מה היא. וכן הם חסרי אומץ וכח, ולכן אין בכחם להשלים מה שיגזרו לעשות כפי רעיון רוחם, המנגד לדרך ה'. ונגד כל זה אמר בהיות השם ב"ה לבדו "חכם לבב ואמיץ כח", מי מבני אדם הקשה ערפו נגד השם ב"ה לחלוק על דרכיו ומנהגיו? כדרך ה"חכמים בעיניהם", וכדרך הסכלים האומרים "לא יתכן דרך ה'". "וישלם", כלומר השלים מחשבתו והיה שלם בחכמה. ומי מהם שהתחכם נגדו וגזר אומר נגד גזרת השם ב"ה וישלם במעשהו לעשות נגד רצון עליון ב"ה? הלא קשה הלב סכל ולא חכם, וילאה להשלים מעשהו אם לא חפץ בו השם ב"ה, כדרך (ישעיה ח, י) "עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום". ואמר איוב הן כל זה (איוב יג, ב) "ידעתי גם אני", ובכל זאת אני מסכל אופן משפט הנהגתו בארץ, כי בראותי (איוב ט, כד) "ארץ נִתְּנָה ביד רשע", וצדיקים וברי לבב נגועים כל היום, הנני חושב בחפזי, שאיננו משגיח על הארץ השפלה הזאת כראוי. ועל זה אמר (איוב ט, כב) "אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכלה", וכדרך (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם", וכמו שרמזנו בראש דברי החלון הזה.

[איוב יג, י] "ואולם כולם תשובו ובאו נא ולא אמצא בכם חָכָם". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה. ולפי שהוא חכם יוכל לצייר ולהבין דרכי השם ב"ה שהן בחכמה. והמאמר הזה אמר איוב נגד רֵעָיו, שטענו עליו והצדיקו דרכי השם ומשפטיו, בדברים בלי יסוד וטעם. וכמו שהחל מענהו (איוב טז, ג) "הֲקֵץ לדברי רוח". ואחר שהודיעם איוב שהם תועים ומסכלים דרכיו יתברך, כי יודע בנפשו שהוא צדיק, ולא חטא נגד השם ב"ה ושיסוריו בלי משפט, אמר (איוב יז, י) "ואולם כולם תשובו ובאו נא, ולא אמצא בכם חכם", כלומר גם אם תרבו להשיב אמרים ותביאו טענות ככל העולה על רוחכם, לא אמצא בכם איש חכם, שמצטיירים בלבו דרכי החכמה באמת, שעל ידם יבין סוד דרכיו יתברך, וכדרך (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה" שבארנו למעלה (חדר ב' חלון י'). גם הודיעם שאין בנפשם כח השכל להשכיל, כמו שאמר (איוב יז, ד) "כי לבם צפנת משכל", וגם זה בעבור שנעלמו מלבם ציורי החכמה, ואם אין חכמה לא ישכילו באמתת השם ברוך הוא ודרכיו, כענין (דברים לב, כט) "לוא חכמו ישכילו זאת", ויתבאר בחדר החמשי בעז"ה.

[איוב טו, ב] "הֶחָכָם יענה דעת רוח וימלא קדים בטנו". פירוש "החכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ומאמר זה אמר אליפז נגד איוב שהכלימם בעבור טענותיהם, ואמר להם (שם יג, ה) "מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה", ותארם (יג, ד) "טופלי שקר" ו"רופאי אליל". והחזיק בדעתו שנשפט על לא חמס בכפו, וערך תשובות להוכיח יושר אמריו. והשיב אליפז איך אפשר שהחכם יענה דעת רוח? כלומר החכם שהצטיירו בלבו דרכי החכמה ונוהג בחכמה, היוכל לענות תשובות של דעת וברור דברים, לנצח בהן החולקים עליו, ותהיינה יסודות תשובותיו רעיון רוח והבל? הלא כל איש חכם יבנה דעתו על יסודות החכמה המצטיירים בלבו, וישים מעצור לרוחו, ולא יניחהו לפעול ולמלאת חדרי בטנו זולתי בהיותו נכון כפי דרכי חכמתו. ועל זה אמר "וימלא קדים בטנו", וכדרך (משלי כט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל", ובארנוהו בחלון ח'. ואתה איוב בהיותך דובר דברי רוח ניכר שאינך חכם, אלא סר ונלוז מדרך החכמה, וכמו שאמר עוד (טו, ד) "אף אתה תפר יראה" וגו'. כלומר חסר יראת ה' אתה, (אבות, ג) ו"אם אין יראה אין חכמה". ואמר עוד (טו, ה-ו) "כי יאלף עונך פיך וגו' ירשיעך פיך ולא אני וגו'. ואמר עוד (טו, יב-יג) "מה יקחך לבך וגו', כי תשיב אל אל רוחך" וגו'. כלומר איך מְלָאַךָ לבך להשיב לפני השם ברוך הוא מִלִין כפי העולה על רוחך? וכל זה לפי שאין לבך לב חכם.

[איוב טו, יח] "אשר חֲכָמִים יגידו ולא כחדו מאבותם". פירוש "חכמים" שקבלו חכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והן גם כן דברי אליפז אחר שאמר כי דברי איוב רוח ולא דעת ושאיננו חכם, שב להוכיחו ולהודיעו מה שהחכמים שאספו חכמה ונוהגים בצדק מגידים ומספרים בענינים הללו, ולא יכחדו תחת לשונם מה שקבלו מאבותם, כדרך (תהלים עח, ד) "לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות יי'". והקדים (איוב טו, יז) "אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה". כלומר אתה איוב, יען כי סכלת האמת, ראוי לך לשמוע לי מה שאחוך, ולקבל מפי מה שאספר לך בדרוש הזה מה שחזיתי אני בדעתי ובברור החוש. והן הן דברים אשר יגידו ויפרשו ג"כ החכמים שקבלו באמונה מאבותם קורות דור ודור, כדרך (דברים לב, ז) "שאל אביך ויגדך" וגו'. והם מגידים (איוב טו, יט) "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם", כלומר מימות עולם נתנה הארץ למורשה לחכמים ולצדיקים, וזר לא יקרב אליהם, כי השם ברוך הוא משגיח על החכמים. ולהיפך יקרה לרשעים הבוזים חכמה, שנפרע מהם בחמה שפוכה, כמו שאמר (איוב טו, כ) "כל ימי רשע הוא מתחולל" וגו' עד סוף הפרשה. ולפי שהדבר מוסכם מכל החכמים הדוברים באמונה כפי חכמתם הנאמנה, הלא חייב אתה לקבל דבריהם.

[איוב לד, ב] "שמעו חֲכָמִים מלי ויודעים האזינו לי". פירוש "חכמים", שקבלו חכמה ונוהגים בחכמה, והצטיירו בלבם דרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ומאמר זה אמר אליהוא בן ברכאל כשהוכיח את איוב על צַדְקוֹ נפשו מאלהים, ושטען טענות נגד דרכי ההנהגה העליונה, ערך אליהוא תשובות נכונות נגד איוב, להוכיח כי ה' הצדיק ולא יעות אדם בריבו ח"ו, ושכל דרכי הנהגתו יתברך שקולים בפלס חכמתו העליונה צדק משפט ומישרים. וגלה במענותיו חכמות גדולות לא נודעו לאיוב וחבריו מלפנים. ולפי שהעמוקות כאלה לא יבינו ולא יציירו רק החכמים הגדולים והיודעים דעת אלהים, שנגלו בנפשם כדמות הציורים הללו, וכמו שפרשנו בפסוק (איוב יז, י) "ולא אמצא בכם חכם", בחלון י"ח. על כן הקדים "שמעו חכמים מלי". ה"חכמים" בעלי החכמה הנוהגים בצדק הם ישמעו מלי ויציירום בחכמתם. "ויודעים", והן הנבונים היודעים דעת אלהים נוסף על חכמתם, הם יאזינו לי; כי ההאזנה נפלאה מן השמיעה. ואזן כמו מאזנים לשקול כל דבר ודבר בפלס ומאזני משפט. ובמקרא שלאחריו אמר (לד, ג) "כי אזן מלים תבחן וחיך יטעם לֶאֱכֹל". ראש הכתוב לעמת היודעים המאזינים ובוחנים בכּוּר ומבחן תבונתם ודעתם, וסוף הכתוב נגד החכמים שהן בעלי הטעם. ולא אוכל לפרש פה יותר, כי יש לי בענין זה חקירה נפלאה,¹ איך חמשת החושים החצונים נערכים לעמת חמשת כחות הנפש הפנימיות, ובספר "מעין גנים" יתבאר הענין, ויתפרשו כל המקומות שנזכר בהן מלת טעם, על דרך משל, כמו (משלי יא, כב) "וסרת טעם", (שמואל א כה, לג) "וברוך טעמך", (תהלים לד, ט) "טעמו וראו כי טוב יי'", וכיוצא בהן.

footnotes: ¹ "יין לבנון", פ"ב משנה ט, וכן סוף פרק חמישי, ד"ה עז פנים לגיהנם (מהד' תשס"ג עמ' 150, 494).

[איוב לד, לד] "אנשי לבב יאמרו לי וגבר חָכָם שומע לי". פירש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וגם אלה דברי אליהוא ובו חתם המענה, והודיע כי אנשי לבב, והן חכמי לב יודעי דעת עליון, יאמרו לי מדעתם מה שאני אומר לאיוב. "וגבר חכם" שאינו עדיין חכם לב לדעת העמוקות מלבו ומדעתו, על כל פנים שומע לי ויקבל מפי הדברים שאני דובר. וכדרך שהחל "שִׁמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי", ופרשנוהו בחלון זה. וכן חתם דבריו שהחכם שנגלו בנפשו ציורי החכמה וחפץ בחכמה, הוא ישמע לי. ואמר (לד, לה) "איוב לא בדעת ידבר, ודבריו לא בהשכל". והוסיף מלת "גבר", כדרך (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז", ופרשנוהו למעלה בחלון ח', המורה על חכם המתגבר על יצרו, ועדיין לא זכה לרוח דעת ותוספות בינה והשכל, זולתי לעוז שבו יתאמץ על יצרו, והוא העזר האלוהי ממרומים. וכשישמע העמוקות מפי איש הדעת וחכם הלב, יבינם, וממנו דִבֶּר אליהוא גם כן.

[איוב לז, כד] "לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חַכְמֵי לב". פירוש "חכמי לב", החכמים המופלאים שאספו החכמה ונוהגים בחכמה, וזכו לרוח אלהים בחכמה, וכדברי הכלל הכ"ז. ודברי הכתוב הזה חתומים מאד, ובו חתם אליהוא דבריו ותוכחותיו. ובפסוק שלפניו אמר (לז, כג) "שדי לא מצאנוהו שגיא כח ומשפט ורב צדקה לא יענה". פירוש, אליהוא הוכיח את איוב על צַדקו נפשו מאלהים, וחשב כי אין אלהים שופטים בארץ. לכן הזכיר אליהוא תעלומות רבות של חכמה שאנו רואין במפעלות השם ברוך הוא בענין רדת הגשמים, כי בם ידין עמים. והודיע כי הוכן הכל פעם לחסד פעם לשבט, דבר והפוכו כפי דרכי החכמה. והודיע עוד כי עצמו וגבהו דרכי השם ברוך הוא, והאדם לא יבין אחת מני אלף, וכל שכן שלא ידע תכלית הדברים. ועל זה אמר "שדי לא מצאנוהו", כלומר אין ביכלתינו למצוא מעשה השם ברוך הוא, כדרך (קהלת ה, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ה'), וכדרך (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. וכן הוא ב"ה כל יכול, (תהלים קמז, ה) "גדול אדונינו ורב כח", ועל זה אמר "שגיא כח", וכדרך (איוב ט, ד) "חכם לב ואמיץ כח" המבואר בחלון י"ז. וגם כל דרכיו משפט צדק ומישרים, הוא יודע הכל ומבין הכל, ולכן הוא לבדו (תהלים צח, ט) "ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים". ועל זה אמר "ומשפט" כלומר שגיא משפט, כי מלת "שגיא" תשמש לשתים. וכן יסודות משפטיו כולם צדיקים, כי הוא ב"ה אדון כל צדק, והוא לבדו מחוקק חֻקֵי חכמה וצדק וכדברי הכלל העשירי. ועל זה אמר "ורוב צדקה", רב ואדון כל צדק. ולפי שכל דרכיו בצדק ובמשפט, ישלם לכל איש כמעשהו בלי ספק, טוב לטובים ורע לרשעים, ולא יחליף מדתו לעולם. ועל זה אמר "ולא יענה", כלומר חלילה לשופט כל הארץ לענות גבר שלא כמשפט, כמו שחשבת אתה איוב! וכענין (איכה ג, לג) "כי לא עִנָּה מלבו ויגה בני איש". ואחר שהאריך אליהוא ההודעות האלו, הוציא התולדה "לכן יראוהו אנשים", כלומר לפי שהוא ב"ה לבדו החכם בהחלט, וכל החכמה מאת השם לבדו, וגם אין ביכולת האדם לברר חֻקֵי חכמת השם ברוך הוא במופתי הדעת, הן מה שחקק לבני אדם, הן דרכי הנהגתו את עולמו, וכדברי הכלל התשיעי; הנה לא נשאר לבני אדם דרך לקבל החכמה ולהתנהג בדרכיה, זולתי ביראת ה', להשען על מצותיו וחֻקוֹתיו כְעִוֵּר הנשען על הפקח, וכדברי הכלל הכ"ה. ובעבור יראתו יתגבר על יצרו וינהג בחכמה, על כן הנני מצוה אתכם שתיראו את ה', וכדרך שחתם קהלת ספרו (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור" וגו', וכמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון י').

וכבר בארנו כי החכמים לא המציאו חכמה משכלם ומדעתם. וחכמי התורה הם בעלי אסופות, שקבלו השמועות איש מפי איש עד הלכה למשה בנבואה מסיני. ואמרנו בכלל הי"א שמקצת דרכי החכמה יִוָדְעוּ בראית עין והבנת הלב, כי בעל הנפש היקרה המתבוננת בדרכי ה' שבהן מנהיג את עולמו יוכל להכיר ולהבין במקצת הדברים מה הן דרכי החכמה. ואמרנו שם שממין זה היו חכמי הגוים הצדיקים, כמו איוב ורֵעָיו, שהיו חכמים מקיימי שבע מצות בני נח, ונוהגים בדרכי החכמה שנודע להם בבינתם ובחקירותיהם ובנסיונותיהם. ואלו המבינים הן חכמי לבב, כי בצדקתם זוכים גם כן לאור נאצל ממרומים המעתיק כחותיהם מן הכח אל הפועל, וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ה' חלון ד'), והכל תלוי בצדקת ההנהגה ויראת ה'. והנה מי האיש הירא את ה' מחכמי הגוים וצדיקיהם, יוכל לאסוף חכמה בראית עינו והבנת לבו, ואינו צריך ללכת אל חכמי לב המבינים לקבל מהם חכמה, כי הירא יוכל ללמוד החכמה באמצעות מראה עיניו ומשמע אזניו שרואה וששומע ממעשה השם ברוך הוא. ובצדקתו יהיה גם הוא נעזר מעם השם ברוך הוא, לקבץ ולצייר ציורי החכמה ולהבינם, וילמד הוא לעצמו מה שילמדוהו חכמי לב. ועל זה אמר "לא יראה כל חכמי לב", ושב על ראש הפסוק, כלומר מי הירא את ה' אינו צריך לראות ולבחור לו רב מכל חכמי לב, או לראות מנהגם ולשמוע חכמתם, ללמד מהם החכמה, כי גם נפשו קבלה מן הרועה המיוחד שקבלו מהם כולם. לא כמו שאמרת איוב בתתך מגערת ח"ו בדרכי ההנהגה העליונה, והתוַכחת נגדו. הנה כל דבריך הבל וסּכלות. וכמו שאמר כבר (איוב לה, טז) "ואיוב הבל יפצה פיהו בבלי דעת מלין יכביר". ופירוש זה יסודתו בהררי קדש.

ורש"י ז"ל פירוש "'לכן יראוהו אנשים' מלהתוַכח אליו, כי לא יראה כל חכמי לב המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום" ע"כ. ואני אומר שתאר "חכם לב", הוא תאר יקר מאד, ולא יפול על המתחכם נגד השם ברוך הוא, שהוא מִכַּת ה"חכמים בעיניהם". וראב"ע ז"ל פירוש ב' פירושים. ולא באתי להתוכח, רק לחזק הכללים שיסדנו. ואתה רואה שרבותינו ז"ל דרשו (ראש השנה יז, א), שאמר אליהוא "לפי שהיית מטיל אימה יתירה על הדור חנם, לא זכית להתקיים לך בנים חכמי לב" ע"כ. ואם דבריהם דרך דרש, למדנו מהם שתאר "חכמי לב" הנזכר בכתוב רומז על החכמים הגדולים הנוהגים בצדק ומישרים, וכן אמת. ויותר מאלו לא מצינו בספר איוב זכרון התואר הזה. ועם זה נשלם הענין כולו, לעד ולאות על יושר הכללים שהנחנו, וחוזק היסודות שיסדנו.