החדר החמישי ובו עשרה חלונות יתבאר שכל בניני שרש "חכם" מורים ג"כ על הנוהגים כפי החכמה. יובאו כל הכתובים שבכ"ד ספרי הקדש שנזכר בהן אחד מבניני השרש הנזכר, יתפרשו כולם על דרך אחד. בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון י"ב), שכל מקום שתמצא בתורה ונביאים גזרות בניני השרש הזה, הן בבנין הקל והן בבנין הכבד,¹ והכבד הנוסף,² תדע שהנחתן על ההנהגה בחכמה, כמו שם התאר "חכם". ועתה יתבאר הענין על נכון. ואולם לבד יבואו בחדר זה אלו שהן מבנין קל; ואותם שהם מבנין הכבד והכבד הנוסף, יתבארו בחדר האחרון מבית זה. והנה תראה כי הכתובים כולם יורו על אמתת יסודנו שיסדנו, והוא שהנחתן על ההנהגה כפי החכמה, לא על העיון והחקירה בשכל האנושי, לעשות מופתי השכל באלהיות או בטבעיות, [או] בכל מלאכת מעשה, ואין צריך לומר שאין הנחת אחד מהן על הערמה והתחבולה הרעה במדות ובדעות. ואלו הן הכתובים המזכירים בניני השרש הזה:

footnotes: ¹ פִּעֵל ² הפעיל או התפעל

[דברים לב, כט] "לו חָכְמוּ ישכילו זאת יבינו לאחריתם". פירוש "חכמו", אילו היו מציירים בלבם דרכי החכמה, והיו נוהגים בחכמה כפי הֶמְשֵׁל הציור הטוב בלב, וכדברי הכלל הי"ב. וזה הפירוש, העכומ"ז שיגלו ישראל ביניהם יהיו בני נבל, בוזי חכמה ומוסר, כמו שאמר (לב, כא) "ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם". ולפי שנפשם שִׁקְצָה בחכמה, ומלעיגים על חֻקוֹתיה, לא יאמינו שדרכי החכמה הן דרכי השם ברוך הוא, ושהשגחת השם דבקה בחכמים. וכן לא יאמינו שהנלוז מן החכמה והולך עקלקלות תבער בו חמת ה' ולא יצליח את דרכיו; כי הם מִכַּת המכחישים החושבים שהכל מקרה ושהטבע נוהג מאליה, ואין אלהים שופטים בארץ. ולכן אמרה התורה (לב, כח) "כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה", ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. גם רמזנו עליו למעלה (חדר ד' חלון ג') שבכל מקום שנזכר בכתבי הקדש שם דבר "עצה" סתם, מבלי שנזכר מלפניו או מלאחריו באיזו ענין מדבר, תמיד הכונה על עצה בחכמה.³ וכן בפסוק זה שאמר "אובד עצות המה" הכונה על חֻקֵי החכמה, והן שבע מצות בני נח ופרטיהן, שהן כולם עצת עליון, ובכללן עבודת אלילים האסורה להן. ומפרטי איסור עבודת אלילים שלא להכחיש בכבוד מלכות השם ברוך הוא ובהשגחתו העליונה, ושהוא משלם לאיש כמעשהו. והן הן דברי בינות ותבונות, וכדברי הכלל הראשון. והגוים הללו הן אובדי עצות ולא יאמינו בכל אלה. גם יסורו מדרכי החכמה כמו העריות והדינין ושאר פרטי ז' מצות, שהן כולם עצת עליון, כדרך (משלי א, ל) "לא אבו לעצתי", (תהלים קז, יא) "כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו". ועל זה אמר "כי גוי אובד עצות המה". ובפירוש אמרו ז"ל בספרי פרשת האזינו, "'כי גוי אובד עצות המה', אמר ר' נחמיה אלו שבע מצות בני נח".

footnotes: ³ כלומר עצה המועילה למטרתו של השואל

ונגד תעות שכלם ובינתם להכחיש בדעות הטהורות בהשגחת השם ברוך הוא, ובפרעון הטוב והרע שהן דרכי הבינה, אמר "ואין בהם תבונה". ולפי שהם מכחישים בכל, לא יאמינו כי לכת ישראל בגולה ונוּסם מנוסת חרב, נגזר עליהם בעבור עזבם תורת ה', אלא יתלו הדבר בכחם ובגבורתם, ויאמרו כי גבורתם עשתה זאת ושהושיעה להם זרועם, כמו שהזכירה התורה בפירוש במקרא שלפניו (דברים לב, כז) "פן יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת". ונתן הטעם איך משתבש דעת הגוים כל כך לחשוב אולת כזאת, ואמר "כי גוי אובד עצות המה", וכמו שפרשנו. ובארה התורה גם כן שיהיו העמים האלו מִכַּת ה"חכמים בעיניהם" מנאצי אֵל, כמו שהיו אנשי סדום ועמורה, שנאמר בענינם (בראשית יט, יד) "ויהי כמצחק בעיני חתניו". ובארנוהו בפתיחתינו לבית הראשון בפסוק "ויתמהמה". וכבר בארנו בפתיחה הנזכרת בכונה השלשית, שהמשילו הבינה אל היין. גם הרחבנו שם בבאור משל יותם בן ירובעל שאמר (שופטים ט, יב) "ויאמרו העצים לגפן" שהוא משל לאיש מבין בעל הבינה, ועל זה אמר (דברים לב, לב) "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו". כלומר אל תתמה על רוע מחשבת העכומ"ז האלו, כי הם מִכַּת רשעי סדום ועמורה שהכחישו בה' ובנפלאותיו, וטוענים טענות נאצות גדולות מכח שכלם ובינתם לעקור את האמת, ולהפוך הקערה על פיה. וכל זה בא להם בעבור שסרו מחֻקֵי החכמה, ונשענו על כחות נפשם הנוטים לרע, ובשחתותם נלכד שכלם ובינתם, וכדברי הכלל הי"ח, והתבאר ברחבה בבית הראשון (חדר ד' חלון ה'). ולכן אחר שהזכירה התורה הטעם איך ישתבשו העמים האלו נגד שקול דעם האדם לאמר "ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת", לפי שהן "גוי אובד עצות", חזר ופירש הדבר ואמר "לוא חכמו ישכילו זאת", כלומר אם לא היו הגוים האלה אובדי עצות אלא שהיו נוהגים במנהגיהם כפי העצות הללו שהן דרכי החכמה, והיו הציורים הטובים האלו מושלים בלבם, היה נקל להם להשכיל זאת, שאי אפשר שתהיה מנוסת ישראל ומורך לבבם בטבע בעבור גבורת אויביהם. ואם היו משכילים הדבר הזה, מיד היו גם כן מבינים סוד הדבר, והוא שישראל נרדפים מן השמים בעבור כובד עונם, ועל זה אמר "יבינו לאחריתם". ופירש הענין מה היו משכילים (דברים לב, ל) "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה". כלומר אף על פי שבדרך הטבע אימת גבורים על חלשים, מכל מקום רחוק מדרכי הטבע שתפול אימת איש אחד על אלף בני אדם, ושיניסו שנים רבבה. ובפרט שמעט לפנים היו ישראל מצליחים וגבורי חיל, ואימתם מוטלת על כל הגוים, ואיך נהפך הדבר, היפך שאיננו בדרך הטבע כלל. ומן ההשכלה הזאת היו באים לכלל בינה להבין האמת, והוא שבמופת היה כן ובגזרת יוצר הכל יתברך; להענישם למעלה מדרך הטבע, בעבור עברם את פי ה' ותורותיו הנשגבים מדרכי הטבע. ועל זה אמר (שם) "אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם", כלומר כך היה להם להבין שהשם ברוך הוא עשה כן על רוב פשעיהם. אבל לפי שהן בני נבל, ואין ציורי החכמה מושלים בלבם, ושכלם ובינתם הולכים ותועים, אינן יכולים לצייר שבעבור פשעי ישראל בא עליהם הצרה הזאת, כי אין לבם מצייר כאלה. ולפי שאין הציור הזה עומד בלב, שוב אינן יכולים להשכיל ולהבין. כי כל השכלה והבנה בנויים על ציור פנימי, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה') שאי אפשר להשכיל ולהבין על דבר, אלא בהיותו עומד לנגד עיני הלב. והמשלנו שם משל מן השמש והירח. ובעבור שנמנע מהן ההשכלה וההבנה, נפלו במהמורות בל יקומו, ליחס הכל לגבורתם, אף על פי שהוא נגד שקול הדעת ואולת שאין למעלה ממנה. ועוד יתבארו חדשות בפסוקים אלו בבית השלישי, כי שם יתבאר פסוק "כי גוי אובד עצות המה" ברחבה. גם בספר "מעין גנים" כשנדבר על שם דבר "תבונה" בעזרת השם, ושמור הפירוש הזה!

[מל"א ה, יא] "וַיֶחְכָּם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול". פירוש "ויחכם", שהיה מלא ציורי החכמה, ונוהג כל עת בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושים לבבך להתבונן בפסוק זה, כי בפסוק שלפניו נאמר "ותרב חָכְמַת שלמה מֵחָכְמַת כל בני קדם ומכל חָכְמַת מצרים", ולא אמר "ויחכם שלמה מכל חכמי בני קדם ומכל חכמי מצרים", וכן לא אמר בפסוק השני "ותרב חכמת שלמה מחכמת איתן האזרחי ומהימן" וגו'. והסתכל כמה יקרים המליצות ואיך נשענים על הכללים שיסדנו! כי בכלל הט"ו בארנו, שכל חכמות למודיות וכל חכמת מלאכת מעשה שתחת השמש, מתוארים גם כן בתארי החכמה, ועיקר הדבר בארנוהו בבית הראשון (חדר ב' חלון ט' י'). אבל לא יתואר בעל אלו החכמות בתאר "חכם" סתם, או שנאמר על זה אחת מבניני השרש, זולתי אם נזכר אצלו באיזו ענין הוא חכם, וכדברי הכלל הט"ז. אבל כל מקום שנזכר תאר "חכם" סתם, או אחת מבניניו, מבלי הזכיר אצלו באיזו ענין נוהג בחכמה, יורה תמיד על חכמת ההנהגה כפי חֻקֵי חכמת השם ברוך הוא. והנה השם ברוך הוא נתן בלב שלמה על צד הפלא ידיעת כל חכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה אשר תחת השמים, וידע טבעי היסודות והדומם והצומח והבעלי חיים וסגולתן, וכן ידע כל תכונת השמים וצבאותיהן, וכמו שבארנו (חדר ב' חלון ז'). ונאמר (מל"א ה, יג) "וידבר על העצים" וגו', ונזכר יותר בספר "חכמת שלמה"¹ שהעתקנו ובביאורנו "רוח חן",² גם רמזנו על זה למעלה (חדר א' חלון ז'), בפסוק "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו'. על זה אמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים". כי באומות הללו היו רבים שהפליגו לדבר ולתור בחכמות האלו. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, ג) "מה היה חכמת בני קדם? שהיו יודעים במזלות וערומים בטייר". וחכמת מצרים ידועה ממעשה החרטומים והמכשפים ובעלי חכמת הטבע ומלכת השמים. וכל זה איננו תחת סוג ההנהגה, ולכן לא אמר "ויחכם שלמה מחכמי מצרים" וכיוצא, המורה על ההנהגה³ בענינים הללו. ואפילו תאמר שעל ההתעסקות בהן יפול לשון "ויחכם" כשנזכר אצלו באיזו ענין הוא מדבר, כמו (קהלת ב, יט) "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש", (זכריה ט, ב) "צור וצידון כי חכמה מאד", וכמו שיתבאר בחדר הי"ב, הנה יהיה זה גנאי גדול לשלמה אם יספר עליו הכתוב שהיה נוהג במעשים הללו האסורים לאיש הישראלי לעשותן, כמו רוב חכמת מצרים הכשופים והנחושים, שאסרתן התורה איסור חמור. וכן להביט בכוכבים ומזלות לדעת העתידות כדרכי בני קדם ג"כ אסור,⁴ ואיך יגיד הכתוב "ויחכם שלמה מחכמי מצרים ומחכמי בני קדם" המורה שהיה נוהג ומשתמש במעשים האסורים הללו יותר מהן. ולכן אמר "ותרב חכמת שלמה" וגו'. ו"חכמה" שם דבר נופל על מאסף החכמה וידיעתה, והעיד הכתוב שהיתה חכמת לב שלמה בידיעת הדברים האלו, רבה מחכמת לב בני מצרים ובני קדם, וזהו שבח גדול לשלמה. וכמו שאמרו ז"ל (שבת עה, א) "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, אבל אתה למד להבין ולהורות". וכן נתן השם ברוך הוא בלב שלמה על צד הפלא ציורי החכמה העליונה וחֻקוֹתיה, וכמו שכתבנו בפסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו', ונעשה החכמה בלבו לטבע שני, וציוריה מושלים בו בכל העת, וכמו שבארנו ענין זה בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). ואמרנו שם שעל ידי הפלא הזה, בכל עת ינהג בעליו בחכמה, בהיות הציור לנגד עיניו ולבו מושל בו, השכחה לא תמנעהו והיצר לא יתעהו. וכן בכל רגע ישכיל ויבין בדרכי הציורים הנכבדים האלו. ולכן שלמה שחל עליו האור האלוהי הזה הפלא ופלא ובשפע רב, ובאה החכמה אל לבו והבין ביראת ה' ודעת אלהים מצא, התנהג כל עת בחכמה גדולה צדק משפט ומישרים יותר משאר חכמי דורו. ועל זה אמר "ויחכם שלמה", כלומר שהיה נוהג בחכמה יותר מכל אדם, וכמו שכתוב (מל"א ג, ג) "ויאהב שלמה את יי' ללכת בחֻקוֹת דוד אביו" וגו'. ובספר קהלת העיד על עצמו (קהלת ב, ג) "ולבי נוהג בחכמה", (קהלת ב, טו) "ולמה חכמתי אני אז יותר", ומבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). ולהפליג את צדקתו וחכמתו, אמר "מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול", שהם חכמי דורו הגדולים בחכמה. וכפי הפשט הם המשוררים הקדושים הנזכרים בספר תהלות, (תהלים פט, א) "משכיל לאיתן האזרחי", (פח, א) "משכיל להימן האזרחי", שהיו חכמים צדיקים משכילים שכל טוב, אנשי הרוח העומדים בסוד ה', ושלמה עוד חכם מהם בצדק ובכשרון מעשים. וכנגד החכמה העליונה הזאת אמר (מל"א ה, יב) "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף", וכל זה בדרכי התורה וחֻקוֹתיה והענינים האלוהיים בדרכי ה' נוראותיו ותהלותיו. כי שלמה עשה מאזנים לתורה, למד דעת את העם, ובמשליו ובשיריו קרב דרכי החכמה אל לב ההמון, כמו (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משָׁלים הרבה", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון י). ולפי שאין בכל חכמי הגוים איש נוהג בחכמה העליונה, כי תורת ה' מורשה לקהלת יעקב, על כן כשהזכיר "ויחכם" שהוא על ההנהגה בחכמה, סמך לו איתן והימן וחביריהם שהן החכמים הגדולים בישראל שהיו בדור שלמה, והבן.

footnotes: ¹ חכמת שלמה, פרשה ז, פסקאות יז-כא ² עמ' 106-107 ³ כנראה צ"ל "הידיעה" ולא "ההנהגה" ⁴ מנין שאין שואלין בכלדיים (פסחים קיג, ב)

[משלי ו, ו] "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וְחֲכָם". פירוש "וחכם", הֶיֵה נוהג כן בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי המלך שלמה מוכיח את העצל ומזרזו שילמד לעצמו דרך הנמלה שהיא זריזה במלאכתה, וכמו שסמך ואמר (שם ו, זח) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אגרה בקיץ מאכלה". ואם תחשוב שבא שלמה לזרז את העצל שיעשה גם הוא כמעשה הנמלה, ויהיה זריז לאסוף ולכנוס אוצרות שתהיינה מוכנים לצרכיו לזמנים הבאים, הנה לא טובה עצת שלמה, ודבריו סותרין זו את זו. כי ידוע שהנמלה כל ימי היותה מאכלה גרעין ומחצה, כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (דברים רבה ה, ב), והיא טורחת לאסוף אלפים גרעינין בחוֹרָהּ, ואין סּכלות גדולה מזאת, תצבור ולא לה תהיינה. ואם ינהג כן אדם, ויטרח לאסוף ולכנוס אוצרות על אלף שנים, כבר אמר עליו שלמה ברוח הקדש (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים", והוא ענין רע מאד. וכדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין", כי מה יועיל המספר הרב הזה, ואם בגבורות יחיה שמונים שנה? וחלילה לומר שעל זה אמר שלמה שנלמד מן הנמלה! גם לא היה צריך למשל משָׁלים על זה, ומדת הזריזות נודעת, יביננה גם העצל בלי משל ודמיון. ולא היה צריך לומר "וחכם", אלא "ראה דרכיה ועשה כן". אבל הענין כך הוא: השם ב"ה הטביע ביצוריו במין ומין¹ שברא, דרכים ומידות, לכל מין דרך ומדה ידועה שאינן הכרחיים לקיום אותו המין ולהעמדתו, כמו שאר הדברים שהטביע בהן, שהן הכרחיים לתועלות בעלי החיים ההוא ולקיומו, כמו שכתבו חכמי הטבע בספריהם כשדברו על מיני בעלי החיים וסגולותיהן. והנה אלו הדברים שהטביע היוצר ב"ה שאינן הכרחיים לקיומם, לא הוטבעו בם לבטלה וללא יועיל ח"ו, כי כל מעשה השם ב"ה בחכמה ובתבונה שאין לה חקר. ואולם רבים מהם הטבעו בם ללמד לבני אדם דרכם כי בהיות אות חותם חכמת השם ב"ה בכל מין ומין, כשיביטו בהן בני אדם יבינו עצתו יתברך ובמה חפץ האלהים, ומן הבריות השפלות והקטנות יקחו מוסר לנפשם, לדעת עמוקות ונפלאות בחכמה. ואעפ"י שכל הדרכים שנטבעו בבעלי חיים כולם יחדיו הטבעו בנפש האדם, כי היא כוללת כחות כל מעשה בראשית, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ג'), לא יועילו להם דרכי בני אדם ללמדם דעת. כי בעבור שמנהגי האדם בחפץ וברצון, לפי שנטועים בו הכחות והפוכי-הכחות, וכמו שבארנו שם (שם חלון ד') הרואה יאמר לא יתכן דרכו. על דרך משל העצל כשיראה מנהגי הזריז, הנה שכלו ובינתו התועים אחר מדת עצלותו ישפטו שזה הזריז בחר לעצמו הנהגה לא טובה, וכדרך הכסילים המתוַכחים עם החכמים. מה שאין כן דרכי שאר בעלי החיים ומנהגיהם, שהן בטבע מוכרח בגזרת עליון ית', וכמו שבארנו שם (שם שם), הנה בראותו מנהגיהן, לא יוכל לטעון שזה המין בחר לו ההנהגה הרעה הזאת, ובהכרח יודה שצריך לנהוג כן בעצת עליון ובגזרתו. ונודע בברור כי השם ב"ה חפץ במנהג זה, וישכיל כן בראותו שהדרך ההוא שהוטבע בבעלי חיים ידוע איננו הכרחי לקיומו, ולא תועלת להעמדתו, ויבין שכל עצמו לא הוטבע בו אלא להיות מוסר ותוכחת לבני אדם שילמדו דרכה כי להם יועיל ובו יתקיימו.

footnotes: ¹ כל מין בפני עצמו

ומזה המין זריזות הנמלה, שלא נבראת בה לצורך עצמה, כי מה תועיל לה המדה הזאת שתטרח לאסוף מאסף רב כפלים מכדי צרכה בחייה? וכמו שאמרנו למעלה. ולמי נאה המדה הזאת? לבני אדם. לא להשתמש בה בדברים שתחת השמש, כי אם יעשו כן לסּכלות גדולה תחשב, ויקראו חוטאים ורעי עין, וכמו שאמרנו למעלה. אמנם יקרה המדה הזאת להשתמש בה לענין החכמה שהיא ממעל לשמש. כי בהיות לידת האדם בעבור החכמה, וכמו שבארנו בכלל הכ', וצריך לאסוף חֻקֵי החכמה מספרי החכמה ומן החכמים, לציירם בלב, ולשמרם בו, עד שירגיל עצמו להיות נוהג בכל מנהגיו בחכמה, וצריך לזה זריזות גדולה מאד כמו שבארנו שם (שם חלון יו"ד). ואין קץ לחכמה ולחֻקוֹתיה, וכדברי הכלל הי"א, על כן מי החפץ חיים, צריך להשתמש במדת הזריזות הנטועה בנפשו במאד מאד, וזולת זה לא יחכם לעולם. והרבה יוכל ללמוד מדרכי הנמלה בענין זה, וכמו שיתבאר לפנינו. ועל זה אמר שלמה "לך אל נמלה עצל", כלומר אתה העצל תאסוף חֻקֵי החכמה לך ותביט את אשר תעשה הנמלה, ראה דרכיה וחכם. מלת "ראה" על ההשכלה, כמו שבארנו פעמים רבות, כלומר הַשְׂכֵּל בדרכיה ומנהגיה באסיפת התבואה, "וחכם". לא אמר "עשה כן", לפי שאין הכונה שגם האדם ינהג כן לאסוף אוצרות תחת השמש, אלא "וחכם", כלומר ממנה תראה הפלגת מדת הזריזות, ואתה תעשה כן בחכמה, שתהיה זריז כמוה לאסוף חֻקֵי החכמה ולהתנהג בה, והם עשיית המצווֹת שהן חֻקֵי החכמה. ופירוש דבריו, למה נמשלו אל הנמלה ולא אל חכמי לב הזריזים גבורי כח עושי דבר ה', ואמר (משלי ו, ז) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". כלומר על אדם כערכך תוכל לומר שבחר לו ענין רע, לפי שנוהג בבחירה ומאמין כי טוב בעיני ה' להזדרז תמיד בקנין החכמה ובעשייתה, ולכן בחר לו המדה הזאת. ואתה חולק עליו ותשפוט כי לא חפץ ה' באלה. אבל כשתראה ותשכיל דרך הנמלה וזריזותה, תסתתר בינתך, כי ידעת שאין לה קצין שוטר ומושל, לא בנפשה, ולא מחוצה לה, שבעבורו תעשה כן, אלא הכל בטבע מוכרח בגזרת יוצר הכל ית'. הָרְאֵיתָ בעיניך כי יְקָרָה המדה הזאת בעיני השם ב"ה, כשילמדנה בני אדם להתנהג כן בעניני החכמה. והנה תלמד מדרכיה דברים רבים: הראשון, מטבע העצל לומר עוד יש זמן ללמוד ולכשאפנה אשנה, וזה חלי רע, כמו שאמרו (אבות, פרק ב) "שמא לא תפנה". כי חיי האדם קצרים, ולא יוכל לבטוח על חייו רגע. ושמא ימות ונמצא ימות ולא בחכמה. ואפילו ידע שיאריך ימים, אינו דומה ללומד תורה ומרגיל עצמו בילדותו לצייר ולשמור אותה בלב ולנהוג בדרכיה, ללומד זקן או אחרי שכבר השתרשו דרכי שוא והבל בלבו, וכמו שבארנו (חדר ד' חלון ז') בפסוק (קהלת ד, יג) "טוב ילד מסכן וחכם" וגו'. ולכן ילמד מן הנמלה האוספת בזמן הראוי לאסוף, כמו שאמר (משלי ז, ח) "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". ויש בפסוק זה דברים נעימים ומשל נכבד לענין התלמוד והמעשה, אבל לא אאריך יותר מדאי. שנית, העצל אומר כבר למדתי ודי לי במה שאספתי. ומדרך הנמלה יבין שאין הדבר כן, כי היא אוספת גרעינין לאלפים כאילו תחיה לעולם, ללמד לבני אדם שחייהן חיי עולם, כי נשמתם תעמוד לעד, שצריכין להזדרז לאסוף החכמה בלי קץ כל ימי חייהם, להיות אוֹצֵר לחיי עולם. שלישית, העצל כשלומד ורואה שאינו מצליח מהרה בתלמודו בעבור קוצר רוחו ודעתו, יעזוב החכמה וילך לו. ולא נכון לעשות כן. אבל צריך להשכיל כפי כחו ולהטריח יותר מדאי, עד שיביא הדברים אל לבו, כי זה כל האדם. ויראה כן מן הנמלה הטורחת בתחבולות להביא הגרגרים אל חוֹרָהּ, כמו שכתוב רלב"ג ז"ל שאם היתה חוֹרָהּ בכותל, הנה היא תעלה בו ארחות עקלקלות באופן שלא תקשה כל כך העלייה עם כובד המשא אשר בפיה. וכן ילמד האדם ממנה לאסוף החכמה אל לבו ע"י דרכים קצרים להקל המשא, ובתחבולות יקנה החכמה. רביעית, ילמד מן הנמלה שתהיה קנין החכמה שמור יפה בלב, ולא יעקר מטע החכמה על ידי מחשבות הבל וחשבונות רבים ורוח הסּכלות והדמיונות. וצריך האדם להזהר מאד בכל אלה לטהר לבבו מכל המחשבות המפסידות זרעוני החכמה וציוריה הנטועים בלב, כמו שתעשה הנמלה. והביאו ג"כ רלב"ג ז"ל ש"אם יבואו מים בחורי הנמלים יוציאו תכף הזרע משם ליבשו, ואחרי כן ישובו להצניעו ולשמרו מהעפוש" עכ"ד ז"ל. חמישית, אמרו קדמונינו ז"ל (עירובין ק, ב) למדנו גזל מנמלה, שאם תמצא גרעין שנפל מחברתה לא תקחנו, ואינה אוספת רק מה שלקחה היא עצמה. וגם בזה יש רמז לקנין החכמה, כי העצל יאמר מה לי לטרוח ללמוד ולאסוף דברי החכמה והלכותיה, די לעשות המצווֹת ולהזהר מן העבירות. ואם אני מסכל משפט ודת החכמה, הלא יש חכמים בישראל, אותם אשאל והם יגידו לי כדרך חכמתם, ועל פיהם אעשה. ולא טוב הדבר הזה, כי חייב כל אדם לאסוף בעצמו חֻקֵי החכמה, וילמד מן הנמלה שלא תשתמש במה שאספה חברתה, אבל תטרח היא עצמה לאסוף מן ההפקר. ועוד כמה רמזים וענינים שיוכל האדם ללמוד מדרכי הנמלה. ועל כל אלה וכיוצא בהן, אמר שלמה בחכמתו "ראה דרכיה וחכם", כלומר התנהג כן בעניני החכמה, והבן.

[משלי כז, יא] "חֲכַם בני וְשַׂמַּח לבי ואשיבה חורפי דבר". פירוש "חכם", אֱסוֹף חֻקֵי החכמה והמשילם בלבך והתנהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וזה בדרך משל, כאילו רוח הקדש מצוָה לאדם שיחכם, והוא שישמור המצווֹת וינהג בחכמה וכל כך תגדל מעלתו בחכמה, עד שיהיה חכם לב, ועל ידי כן כביכול ישמח לב עליון ית'. וכמו ששנינו (אבות, ו) על העוסק בתורה לשמה, "משמח את המקום" ב"ה. ויפה פרשנו בפרושינו למסכת אבות.¹ וכמו שכתוב (משלי כג, טו) "בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", ויתבאר בחדר זה. והמקרא הזה מלמדנו כי איש חכם לב משמח את יוצרו ב"ה. וכן "וְשַׂמַּח לבי" הנזכר פה, ענינו שכל כך יגדל בחכמה עד שיוכל לשמחו יתברך, כשיזכה בצדקתו להיות חכם לב, ויאר ה' פניו אליו ויחנהו דעה בינה והשכל, וכמו שבארנו ענין "חכם לב" בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'), כי הוא יוכל להשיב תשובות נכונות ודברי תבונות לכל הבאים לחלוק על שרשי החכמה ויראת ה'.

footnotes: ¹ מהד' תשס"ג עמ' 524-525

ולכן ר' אלעזר בן ערך שהיה בעל המדה הזאת, שנה במשנתו (אבות, ב) "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס". כלומר הוי שקוד על דלתות החכמה ותזכה להיות מַעְיָן המתגבר, ואז תדע מה שתשיב לאפיקורוס ואיש נבל הטוען ביד רמה נגד שרשי הדת והיראה. וכן אומר רוח הקדש בפסוק זה, "ואשיבה חורפי דבר", מלת "חורפי" על המחרפים בטענותיהם ובהבליהם. ומלת "דבר" על דבר ה' וסודו, כדרך (ירמיה יח, יח) "ודבר מנביא", ובארנוהו למעלה (חדר ב' חלון י"ב). כלומר על ידך בני, חכם-הלב, יגדל כבוד ה' וכבוד תורתו בארץ, כי מפיך יצאו דברי אמת ותוכחות נפלאות ותשובות נכונות על דברי האוילים המחרפים אותי, והמדברים דופי על צדקת ה' וכבוד תורתו. והנה אשריך אם תזכה לכך שעל ידך יתגדל כבוד שמים! ולכן ראוי לך להתגבר על יצרך ולהתנהג בחכמה, למען תזכה באחריתך לכבוד הגדול הזה. וכן מצינו שבקש דוד מלך ישראל (תהלים קיט, מב) "ואענה חורפי דבר כי בטחתי בדבריך", כלומר אזכה שאענה חורפי דבר, ויבושו ממועצותיהם, וחרפתם אל חיקם תשוב. ובעבור שמעולם בטחתי בדבריך, ולא נשענתי על שכלי ובינתי, על כן אקוה שתאיר אלי פניך ואהיה חכם-לב לענות למחרפים דבר, וכדרך (משלי ג, ה) "בטח אל יי' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. וכן "כי בטחתי בדבריך" שאמר המשורר הוא טעם שבעבור כן יזכה לענות חורפיו דבר. ואמר עוד (תהלים קיט, מג) "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך יחלתי", כלומר כשאענה דברים לחורפי, אנא ה' אל תמנע מפי דבר אמת עד מאד! דברים ותשובות נגלה בהם האמת למאוד, עד שלא יוכלו לענות עוד סרה, ויודו בעל כרחם כי שקר תרמיתם, וששפתותי אמת תדברנה, וע"י כן יתגדל שמך על ידי. ואמר עוד (קיט, מז) "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש", כלומר בהיותך עם פי ולשוני, ותהיינה הגות לבי תבונות, אדברה חֻקֵי החכמה והתורה נגד מלכים ולא אבוש, כי ישיתו לב לזוהר וטוהר הדברים אשר ידבר פי. ועל הדבר הזה יסד המשורר כל הסדר. אבל לא אאריך לפרש הענינים שלא במקומם. כך נראה בעיני, ולא בארו כן מפרשי המקרא ז"ל.

[משלי כג, טו] "בני, אם חָכַם לבך ישמח לבי גם אני". פירוש אם זכית בצדקתך שנהייתה חכם לב, וכדברי הכלל הכ"ז. וכבר בארנו ענין חכמת לב במקומות רבים מספר זה, ואמרנו שהמתואר כן הוא האיש שזכה בצדקתו ובמנהגיו הישרים לאור נאצל ממרומים, תוספות דעה בינה והשכל, ונעשה כמעין המתגבר ומגלין לו רזי תורה, אז יבין צדק משפט ומישרים, וידרוש טעמי החכמה ויבין מליצותיה ומשליה, ויקרב דרכי החכמה אל הלבבות באמצעות יושר אמריו ונועם שכל מליו, וכענין ששנינו (אבות, ו) "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה" וכו', ובארנוהו ברחבה בפרושינו למסכת אבות.² ועל זה אמר: "בני, אם חכם לבך", כלומר אם בצדקתך וביושר לבבך זכית שנעשה לבבך לב חכם, אז ישמח לבי גם אני. על דרך משל, שישמח אביו שבשמים, כי השם ב"ה אוהב חכמי לב, וכדברי משנתינו (אבות, ו) "משמח את המקום משמח את הבריות", ובארנוהו בפסוק "חכם בני" [בפסקא הקודמת לכאן].

footnotes: ² יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 542-547

וכן תוכל לפרשו שהוא מאמר חכם-לב לתלמידו שנעשה גם הוא חכם-לב, או דברי האב החכם לבנו ממש, שקבל עצה ומוסר ונעשה חכם-לב, כי (משלי כז, יט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", והאהבה והשמחה בדומים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר י' חלון ה'). וכבר בארנו שם (חדר א' חלון ה'), שכתבי הקדש הניחו מלת "ישר" ו"ישרה" על הבינה. גם בארנו למעלה (חדר ג' חלון ד') שמלת "שפה" הניחו כתבי הקדש על אמרי דעת. ונגד זה סמך ואמר (משלי כג, טז) "ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים", פירוש כשתהיה חכם לב, ויפוצו מעינות בינתך חוצה, לחזק חמודות וחֻקוֹת החכמה העליונה האלוהית, אעפ"י שאין עליהן מופתי הדעת, הנה תקרבם אל הלבבות באמצעות דברי תבונתך, כי תדרוש ביראת ה' כבודו וגדלו, גם תגיד טעמים ישרים ונודעים על הלכות החכמה, וכמו שיתבארו ענינים אלו ברחבה בדברינו על שרש "בִּין" ועל שרש "שכל". ולכן כשתדברנה שפתיך דברי דעת העמוקות והנשגבות ותפרשם במישרים בכח בינתך הגדולה ההולכת בדרך הישרה, תעלוזנה כליותי. וכבר ידעת מאמר קדמונינו ז"ל (ברכות סא, א) "כליות יועצות", והרצון בזה [לומר] כמו שהונח מלת "לב" על ההשכלה וההבנה וכיוצא, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'), כן הונח מלת "כליות" על המועצות, ובבית השלישי יתבאר בעז"ה על מה נופל לשון "עצה".

אבל פה ארמוז בקצרה שכל דרכי החכמה מתוארים בתאר "עצות", וכמו שבארנו בחדר זה (חלון א'). ולפי שעל ידי דברי יושר ודעת תחזקנה המועצות הללו בלב החכם, כדרך (משלי כה, יב) "נזם זהב וחלי כתם, מוכיח חכם על אזן שומעת", ופרשנוהו (בחדר ה' חלון ט"ו) ויתבאר בספר "מעין גנים". על כן אמר שתעלוזנה כליותיו ששוכנים בם המועצות, כשידבר חכם לב דברי מישרים. וראב"ע ז"ל אמר "כליותי מן (תהלים קיט, פא) 'כלתה לתשועתך', כי מדת התאוה בהם נודעת על כן תעלוזנה" ע"כ. ואעפ"י שהדבר כן הוא, דברי חכמינו ז"ל שאמרו "כליות יועצות" על מקומם יעמודו. ואם תראה דברינו על לשונות של "עצה", תבין שמטעם זה עצמו שנודעת התאוה בכליות, נכונים דבריהם ז"ל שאמרו "כליות יועצות". ולא אוכל לפרש במקום הזה יותר, ועומק מליצת הכתובים מתבארת מדברינו.

[משלי כג, יט] "שמע אתה בני וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בדרך לבך". פירוש "וחכם", היה נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "שמע" כמו (שם יט, כ) "שמע עצה", כלומר אתה בני האזין לאמרי פי! שמע עצה מפי החכמים, וחכם. כלומר גם הֶיֵה נוהג כעצתם וכמצותם, והן עצת החכמה. והנה הזהיר על הקבלה שיקבל חֻקֵי החכמה, גם הזהיר על המעשה שילך בדרכי החכמה ויכבוש יצר התאוה והסּכלות. ואחר שקבל האדם חֻקֵי החכמה, גם הרגיל עצמו להיות נוהג בחכמה, אז יוכל להשתמש בכח השכל והבינה הנטועים בו להשכיל באמתת השם ב"ה ולהבין ביראת ה', ולהשכיל ולהבין במליצות התורה והחכמה. לפי שעתה סרו הַמְשַׁגִים השכל והבינה בדרך, והן הכחות הנפשיות המוליכים אלו הכחות היקרות עקלקלות, וכדברי הכלל הי"ח; כי הִרְגִיל כחותיו שינהגו בחכמה, ולכן ישכיל ויבין במישרים. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון א') שמלת "לב" הונח על כחות השכל והבינה, וכן מלת "ישר" נופל על הבינה כשתבין באמת. ועל זה אמר "וְאַשֵּׁר בדרך לבך", כלומר אחר ששמעת וחכמת, תאשר לבך בדרך הטוב, להבין בשכלך ובבינתך צדק משפט ומישרים שהן מכונות החכמה. וקודם לזה אמר (כג, יז-יח) "אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת יי' כל היום. כי אם יש אחרית ותקותך לא תכרת". כלומר טהר לבבך ושים מוסר לכחות נפשך, כי אם תניחם לפעול כפי טבעיהן, יציירו הכל לרעה, ואז תחפוץ לעשות כל הנבלות, לכן הסר ממך המעקשים הללו. ואם תראה בעיניך חטאים אנשי התאוה המעוררים החפץ הנטוע בך, אל תקנא בהם לעשות כמעשיהם, אלא הֶיֵה ביראת ה' כל היום, כדרך (תהלים טז, ה) "שויתי יי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט". ו"ימין" הוא דרך החכמה וכדברי הכלל השני, כי (משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה", ועל ידה יכבוש האדם יצר תאותו, כמבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). כי זה עיקר הכל להיות סור מרע לבלתי עשות כמעשה החטאים בנפשותם, וכדרך (משלי יד, כז) "יראת יי' מקור חיים לסור ממוקשי מות", ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ב').

ובאמת קשה על האדם מאד לכבוש את יצרו, ובתחלת המעשה יצר לו מאד, וכדברי הכלל הכ"א. אלא שאם יתגבר ויביא נפשו למוסר, באחריתו ימצא טוב ושמחת הלב, כי יהפך מצב לבבו וישמח בדרך החכמה, כי יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (משלי כג, יח) "כי אם יש אחרית", כלומר אל יקשה בעיניך הצער שתסבול בתחלה כי יש אחרית טובה, ותקותך לישועת ה' לא תכרת, כי יי' יהיה בעזרך. ואחר שהודיע והזהיר לאדם שיהיה סור מרע, אמר שמע אתה וחכם, כלומר אחר ששמת יראת ה' על לבבך להיות סור מרע, אז תשמע מועצות החכמה ותנהג בדרכיה, גם תאשר שכלך ובינתך בדרכי החכמה, וכמו שפירשנו. ואחר זה הזכיר (משלי כג, כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו", וזה ביאור (כג, יז) "אל יקנא לבך בחטאים", שהן אנשי התאוה. ואמר (כג, כב) "שמע לאביך זה יְלָדֶךָ" וגו', (כג, כג) "אמת קְנֵה ואל תמכור" וגו'. וזה ביאור "שמע אתה בני וחכם", והתבאר הענין יפה.

[משלי יט, כ] "שמע עצה וקבל מוסר למען תֶּחְכָּם באחריתך". פירוש "תחכם", שתהיה באחריתך חכם נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "שמע" על הטות אוזן לשמוע חֻקֵי החכמה, כמו (שם כג, יט) "שמע אתה בני וחכם", המבואר בחלון זה. ומלת "עצה", על חֻקֵי החכמה המתוארים עצות, כמבואר בחלון ד'. והזהיר את האדם שיַטה אזנו לשמוע דברי חכמים המלמדים חֻקֵי החכמה. ומלת "מוסר" בארנוהו בבית הראשון (חדר ה' חלון ח'), שהוא על מאסר הכחות הנפשיות שלא יפרצו פרץ בנפש לצאת ולפעול מהלאה לגבולים שגבלה החכמה במועצותיה, וזהו העיקר. וכמו ששנינו (אבות, א) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". ואולם המעשה קשה מן התלמוד. כי לשמוע עצה אין צורך רק חשק הלב; אבל לעשות, צריך להתגבר על תאותו ויצרו הרע, וכמבואר בחלון זה. ולכן אמר "וקבל מוסר", כי מלת "קבל" על קבלת הדבר לעשותו, כמו (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים וגו' להיות עושים את שני הימים האלה". והנה אם ילמד האדם חֻקֵי החכמה, גם יביא למוסר נפשו להשתמר מגלולי התאוה והיצר, אעפ"י שקשה הדבר בתחלתו, וכדברי הכלל הכ"א, באחריתך יהפך מצב הלב ויצטיירו בו ציורי החכמה ששמע מפי החכמים, וימשלו אלה הציורים הנכבדים בלב, ואז יוכל להיות נוהג בכל עניניו בחכמה. ועל זה אמר "למען תחכם באחריתך", כלומר אעפ"י שבתחלת הדבר לא תמצא ציורי החכמה מול עיני הלב, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ב'), באחריתך יכונו כולם על לוח לבך, ואז תחכם, כי תנהג בכל מנהגיך כפי חכמת לבך.

[משלי ח, לג] "שמעו מוסר וַחֲכָמוּ ואל תפרעו". פירוש "וחכמו" הֱיוּ נוהגים במנהגיהם כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ובפסוק שלפניו אמר (ח, לב) "ועתה בנים שמעו לי, ואשרי דרכי ישמורו". ודבר על הסדר, תחלה הזהיר על השמיעה, לשמוע עצה וחֻקֵי החכמה מפי החכם, ועל זה אמר "ועתה בנים שמעו לי". ואחר כך הזהיר על השמירה בלב, כי אין די לשמוע חכמה יום יום אם לא ישים הדברים על לבו ויצפנם בכח השומר, כי לולי כן לומד ושוכח ואין תלמודו כלום. ועל זה אמר "ואשרי דרכי ישמורו", כלומר אעפ"י שהשומעים רבים, לא יאושר זולתי השומר אלו הדרכים ששומע בלבו היטב. ואחר כך הזהיר על המעשה שהוא עיקר, והזהיר תחלה על כבישת היצר וסור מרע, ועל זה אמר "שמעו מוסר", שמעו מפי חכמים מוסר השכל, למען תִּוָסְרוּ ותנצלו ממוקשי מות ומפחי היצר, וכמבואר בחלון ה'. ואחר כך הזהיר על "עשה טוב" שינהגו כפי ציורי החכמה המושלים בלב, ועל זה אמר "וחכמו", כלומר הֱיוּ נוהגים במנהגיהם כפי החכמה. ואחר הזהיר על ארבעתן, אמר "ואל תפרעו". ומלת "פריעה" על היציאה מן הגבול הנכון, ומסדר ההנהגה הנכונה, כמו (שמות ה, ד) "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו", כלומר על ידי דבריכם אתם מרחיקים את העם מעשות חובתם ועבודתם המוטלת עליהם. וכן (שמות לב, כח) "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעו אהרן", כלומר שראה שיצאו העם מהלאה לגבולי החכמה ומסדר ההנהגה הראויה להם, כי אהרן פְרָעוֹ ע"י עשות העגל. וכן "אל תפרעו" הנכתב במקרא זה. כלומר ערב אני בעדכם שאם תשמעו עצה, ותשמרוה בלבבכם, ותקבלו מוסר, ותנהגו בחכמה, אל תפרעו לעולם, אל תצאו מן הגבול הראוי ומסדר ההנהגה שנצטויתם עליה. או שמזהיר על קבלת להיות סור מרע, ועל ההנהגה בחכמה שהיא עשה טוב. ובעבור שאלו השתים קשים לפי שמנגדים ליצר הלב וכמו שבארנו, על כן הזהיר "ואל תפרעו", כלומר ואל תפרעו בדבריכם ובטענותיכם עניני המוסר לבלתי היות סור מרע. וכן אל תפרעו בדבריכם ובטענותיכם עניני החכמה לבלתי עשות הטוב. ומצינו המליצה הזאת במקומות אחרים בכתבי הקדש על שתי אלה. על המוסר מצינו (משלי טו, לב) "פורע מוסר מואס נפשו", (שם יג, יח) "ריש וקלון פורע מוסר". ועל החכמה מצינו (משלי א, כה) "ותפרעו כל עצתי", והעצה הן חֻקֵי החכמה. ולכן אמר בפסוק זה "שמעו מוסר", ולא אמר "וקבלו מוסר", לפי שהזכיר בפירוש "ואל תפרעו", וזוהי הקבלה.

[משלי ט, יב] "אם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לך ולצת לבדך תשא". פירוש "חכמת", אם היית נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי הלומד חֻקֵי החכמה וכובש יצרו ונוהג בחכמה, את נפשו הוא מציל משאול ומאבדון, לֵאור באור החיים. והנה היתרון לו לבדו, כי נפשו תבורך לאור באור החיים. ועל זה אמר "חכמת לך", לך לבדך חכמת. וכענין המקרא שלפניו שאמרה החכמה (ט, יא) "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ומי שאינו נוהג בחכמה והולך בשרירות לבו ישא את עונו, ואת נפשו הוא חובל. ואולם שלמה בחכמתו הזכיר נגד "אם חכמת", "ולצת לבדך תשא" לפי שרצה להשוות המדה, כמו שהנוהג בחכמה עושה טובה לעצמו, כן הנלוז ממנה משחית נפשו ונושא עונו לבד. ולפעמים אין שני הענינים דומים, כי ההולך בחכמה אין ספק כי שכרו אתו, לפי שהדבר תלוי בבחירת האדם, ואין לו מכריח חוצה לו, וראוי שיקבל שכרו לבדו. אבל הנלוז ממנה אולי שאין האשמה תלויה בו, אם אבותיו לא למדוהו חכמה, וגדל בכסילות, ומה יוכל לעשות? כי אי אפשר לו שינהג בחכמה הנעלמת ממנו, והאשמה תלויה באבותיו שהחטיאוהו! ולכן אמר "ולצת", כי ההתלוצצות יפול על מי שמודיעים לו חֻקֵי התורה והחכמה ומכניסים אותו לתלמוד, והוא מתלוצץ באבותיו ובחכמים ובדבריהם, ואינו שומע עצה ואינו מקבל מוסר. ואז הוא לבדו אשם ונשא עונו, וכנגד זה אמר "ולצת לבדך תשא". כי ביראת ה' לא בחרת, ולא שמעת לקול הורים ומורים ולכן הם נקיים, ואתה תשא לבדך העון והעונש הנמשך ממנו. והנה למעלה (חדר ד' חלון ז') בארנו פסוק (משלי יג, א) "בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה", ואמרנו שהמתלוצץ על חכמים ודבריהם אין ספק שלא שמע גערת אביו מימיו לאמר "מדוע ככה אתה עושה?". כי אילו גער בו אביו היתה הגערה מועלת לכל הפחות שלא יתלוצץ במי שגדול הימנו. ונוכל לפרש גם כן "ולץ לא שמע גערה", לא הטה אזנו לשמוע גערת החכם שגער בו, כדרך (קהלת ז, ח) "טוב לשמוע גערת חכם", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ד'). "ולא שמע" כמו "לא קבל", כענין (משלי יט, כ) "שמע עצה". וכמו שרגילין לומר בתלמוד (עירובין קב, ב) "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי". ולפי שלא שמע גערה, השתקע ברע ונעשה באחריתו לץ, והוא עצמו אשם בדבר. ועל זה אמר פה "ולצת לבדך תשא".

[משלי יג, כ] "הולך את חכמים יֶחְכָּם ורועה כסילים ירוע". פירוש "יחכם", ינהג גם הוא בחכמה באחריתו, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר רמזנו על מקרא זה למעלה (חדר ד' ט"ו), הענין שההולך את חכמים הנוהגים בחכמה ובצדק ושומע יום יום מועצותיהם ומוסרם, וראה מנהגיהם הטובים, הנה תִּוָסֵר נפשו אל החכמה, ויכבוש מעט מעט יצר התאוה והסּכלות, וירגיל עצמו להתנהג בדרכי החכמים, וע"י כן באחריתו יחכם, כדרך "למען תחכם באחריתך" שבארנו בחלון חמישי. ומלת "הולך" נופל על המנהגים ומשפט המעשה, כדרך (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה", (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", כמבואר בבית הראשון (חדר י' חלון ו'). ולכן אמר "הולך את חכמים", שהולך עמהם בדרכיהם ועושה כמעשיהם, ע"י כן יחכם. אבל אם אינו חפץ ללכת אתם בדרכם, אעפ"י שהוא תמיד בחברתם לא יועיל לו אם לבו סר ומואס במעשיהם. ואולם לא היה צריך להודיע שההולך את הכסילים לא יחכם, כי אם הולך בדרכי הכסילים ועושה כמעשיהם, גם הוא כסיל כמוהם, ואיך יחכם? אלא הודיע שהמתחבר לכסילים, אעפ"י שהוא איננו כסיל, ולבו מבקש חכמה ורוצה להתנהג בחכמה, לא יחכם, כי תשחת חכמתו ע"י חברת הכסילים בשמעו יום יום דברי אולתם וסּכלותם, ורואה מנהגיהם הנשחתים. כי מעט מעט יחל להתעורר גם בלבו יצר התאוה והסּכלות, ויַטו רגליו מני דרך הישר, ובאחריתו יהיה גם הוא כסיל. ועל זה שנינו (אבות, א) "ואל תתחבר לרשע", ובפירושינו למסכת אבות¹ הוכחנו דתני לה נגד "וקְנֵה לך חבר" ששנה יהושע בן פרחיה, ותרווייהו נגד "על העבודה" ששנה שמעון הצדיק. והן מנהגי התורה והחכמה שהיא עבודת השם ב"ה, כדאמרינן בספרי (פרשת ראה, פסקא לג) "'ואותו תעבודו', עבדוהו בתורתו ובמקדשו". ותני רישא (אבות, א) "וקְנֵה לך חבר" המלמדך ליראה את ה' וללכת בדרכיו, והמזכירך בעת המכשול כשיצרך מתגבר עליך לבלתי לכת אחריו, כדוגמת "הולך את חכמים יחכם". שאם אין לו חבר, בנקל יחטא כשהוא לבדו ויצרו מתגבר עליו. וסיפא תני "ואל תתחבר לרשע", להיות לו ריע ולהשתתף עמו בעסקים ובעניני העולם. כי בהתחברך עמו תמיד ותראה מנהגיו הרעים, באחריתך תשוה לו גם אתה. וכדוגמא (משלי יג, כ) "ורועה כסילים ירוע", כלומר אף על פי שעתה מנהגיו בחכמה, בהתחברו לכסילים ומשתתף עמהם, לסוף ירוע וירוצץ ותשחת בנין נפשו. ובפרושינו הנ"ל הארכנו, ובספר זה לפרש הכתובים באתי, ולקצר בחרתי.

footnotes: ¹ יין לבנון, פרק א משנה ז (עמ' 83-85)

[משלי ט, ט] "תן לחכם וְיֶחְכָּם עוד, הודע לצדיק ויוסף לקח". פירוש "ויחכם עוד", יתאמץ יותר להיות נוהג בחכמה תמיד, וכדברי הכלל הי"ב. וגם על פסוק זה רמזנו למעלה (חדר ד' חלון טו), כי החכם שקבל חֻקֵי החכמה מרבותיו והולך באמונת לבו ונוהג בחכמה, כשישמע מפי החכמים המופלאים והנבונים דברי תבונות ודעת, וענינים מופתיים² ביראת ה' ותהלתו, וכן כשיגידו לו טעמי תורה המתוקים מדבש ונופת צופים, ודברי חן ושכל טוב הקרובים לדרך המדעי והברור המופתי, יענדם עטרות לו ויתאמץ יותר ויותר לכבוש יצר הלב ולהתנהג בחכמה רב מאד ממה שהתאמץ תחלה. ובמקרא שלפניו אמר (ט, ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". והענין צח מאד בארנוהו בספר "מעין גנים". ופה ארמוז בקצרה שמלת "תוכחה" נופל תמיד על הברור המדעי והנצוח ההחלטי שיודה בעל הריב בעל כרחו לדעת איש ריבו. והלץ שונא תוכחת, כי נפשו חפצה בליצנותו. אבל החכם המאמין ישמח בשמעו מפי הנבון ואיש הדעת מופתים נאמנים המחזיקים דרכי אמונה שבלבו. ולכן אל תוכח לץ כי לא תועיל מאומה, ואולי גם ישנאך, אלא הוכח לחכם כי יאהבך בעבור תוכחותיך. ועל זה אמר: תן לו מופתים מדעיים ותוכחות יושר, וע"י כן יחכם עוד, יתאמץ עוד יותר להיות נוהג בחכמה בהתברר לו אמתת החכמה וטוב טעמה. וכן הצדיק שהולך בדרכי הצדק ויעשה כמצות החכמים, הודיעוֹ דברים ברורים המאמצים לבו, ויוסף לקח, כי יִרֶב חשקו ללמוד יותר מן החכמים, בראותו נועם דרכי החכמה וסגולתן, והבן.

footnotes: ² הוכחות הגיוניות

[משלי כא, יא] "בענוש לץ יֶחְכַּם פתי, ובהשכיל לחכם יקח דעת". פירוש "יחכם", ינהג הפתי בדרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והענין כך הוא ה"לץ" הוא המתלוצץ בחכמה ובחכמים, ולא יועילו לו מוסר השכל, גם לא תוכחות יושר, כמו שרמזנו בחלון השביעי. ואלו הדברים יתבארו בארוכה בספר "מעין גנים" בעז"ה. ומלת "פתי" על הנרדם בהבליו ובסּכלותו, ובעבוּר השתקעו בדמיונותיו לא יתעורר כלל לשמוע חכמה או לְהִוָסֵר אל החכמה ולהתנהג בדרכיה. וצריך שיעוררוהו משנת פתיותו ולקבוע מחשבות חדשות בלבו, כמו (ח, ה) "הבינו פתאים ערמה", (א, ד) "לתת לפתאים ערמה", והיא הערת המחשבה. ולא אוכל לפרש פה יותר, כי בספר הנזכר יתבאר שרש "ערם" וכל לשון "ערמה" ברחבה ואז תבין הענין היטב. ובעבור שלא יועילו ללץ דברי מוסר ותוכחה אין תקנה להסירו מאולתו זולתי ע"י עונשים ומכאובות, הן מן השמים להוכיחו במכאוב על פשעיו, או בידי אדם אבותיו ורבותיו. ואין הערה יותר גדולה ומועלת לפתיים כמו ראות העונשים הקשים, כי דברי פה ושפת יושר להשמעת אזן הפתי לא יפעלו בנפשו להעירו מתרדמתו כמו חרדת לבו בהיות למראה עיניו עונשי הרשעים ומצוקותיהם. ועל זה אמר "בענש לץ יחכם פתי", שע"י כן ייקץ משנת פתיותו, וישוב ליראה את ה' וללכת בדרכיו, וירגיל עצמו ללכת במנהגי החכמה. מה שאין כן החכם ונוהג בחכמה, אינו צריך לא למוסר דברים ולא למוסר עונש, כי איש חכם הוא, ולכן לא תמצא בכל המקרא לשון "מוסר" כתוב אצל חכם. כי אם הוא חכם אינו צריך למוסר, וכמו שיתבאר בספר הנזכר. ואולם טוב לחכם לשמוע דברי "תוכחת", והן דברי המופתים המדעיים ותעלומת חכמה וטעמיה, וכמבואר בחלון ז' בפסוק (ט, ט) "תן לחכם ויחכם עוד". כי תאר "חכם" נופל גם על המסכל כל אלה, רק בהיות בו מאסף החכמה ונוהג כן, אלא שאין צריך שיראה החכם עונש ומכאוב שיביאוהו לחפוץ לשמוע ולקבל דברי מוכיחיו, כי בהיותו חכם וירא את ה', אינו צריך רק להערת השכל. ומיד שידבר עמו איש הדעת בשכלו הטוב לפאר ולרומם בדבריו עניני דעת הנפלאים והעמוקים, תחשוק נפשו הטובה לקבלם ולדעתם. ועל זה אמר "ובהשכיל לחכם יקח דעת", וכדרך (שם כב, יז) "ולבך תשית לדעתי", ומבואר למעלה (חדר ד' חלון י"ד), והבן.

[משלי לב, ט] "לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יֶחְכָּם". פירוש "לא יחכם", לא ינהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. הנה אמרנו בכלל הששי שכֹח החכמה נטוע בכל הנפשות, ובו יוכל כל אדם לקבל החכמה. וכן אמרנו בכלל הכ"א שבנפש כל אדם נטוע כח הממשלה והבחירה, ובו ימשול על יצרו הרע, ולהכריחו לסור אל משמעת החכמה. ולכן מי האיש החפץ חכמה ולהתנהג בצדק ובכשרון העוז, בידו להשלים חפצו. אין נעדר מזה זולתי המוכה בשגעון והמטורף בדעתו, כי איננו בגדר בן אדם, (ומן) [וכן נעדר מן]¹ הבריאים הדומים להם, הן השותים במזרקי יין ושכר ומשתכרים תמיד, כי גם עליהם תטרוף דעתם, ואינן יכולין לקבל החכמה ולציירה בלב ולהתנהג בדרכיה. ועל זה אמר שהיין מסבב [אל] הלץ ההתלוצצות, והשכר הומה בלב שותהו, והשוגה בו שמשתמש בו שלא כהוגן כמו השכורים, לא יחכם לעולם, כלומר לא ינהג בחכמה. ויש ג"כ משל בפסוק זה, ויהיה מלת "יין" על כח הבינה הנטועה בנפש, כמו שבארנו בבית הראשון, בכונה החמישית בפתיחתנו. ובינת האדם כשישען עליה תגרום ההתלוצצות, ויליץ על החכמים והחכמה, כדרך (שם ג, ה) "ואל בינתך אל תשען". ולכן השוגה בו ומשתמש בבינתו נגד דרכי החכמה לא יחכם לעולם. ואינו דומה לנלוז מן החכמה בעבור תאותו, כי אפשר שישוב מפשעיו. מה שאין כן הנלוז בעבור טענות והתלוצצות, ממש אין להם תקוה שיחכם, וכמבואר בכלל הכ"ו.

footnotes: ¹ הוספנו מלים אלו לפי השערה

[איוב לב, ט] "לא רבים יֶחְכָּמוּ וזקנים יבינו משפט". פירוש "יחכמו" יציירו ציור החכמה בלבם עד שימשלו אלה הציורים בלב וינהגו כן, וכדברי הכלל הי"ב. והנה הבאנו דברי רבינו משה בן מיימון זצ"ל בבית הראשון (חדר א' חלון א'), שנעזר מפסוק זה להוכיח דעתו שנופל לשון "חכמה" על עשות המופתים¹ על ההשגות אלהיות, ואמר בספרו שהחכמה הגמורה היא המתבארת במופת, וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, כולם על החכמה אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. על זה אמר אליהוא "לא רבים יחכמו". וכבר אמרנו (שם) שאין עשות המופתים תחת סוג החכמה, ושאין על החכמה מופתי השכל והבינה, וכמו שהוכחנו זה שם (חדר ו' חלונות ב, ה). אבל הכלל אמת שאין לשון "חכמה" נופל אלא על מנהגי האדם ומנהגי השם ב"ה את עולמו שכולם בחכמה. ומאמר אליהוא יתפרש כפשוטו, לפי שיצר לב האדם רע והפוך מדרך החכמה, וצריך אומץ גדול להתגבר עליו ולהביא ציורי החכמה בלב עד שינהג כל עת בחכמה, וכמו שבארנו פעמים רבות. לכן בנֵי עליה מועטים, ומספר החכמים מתי מעט לא רבים, ועל זה אמר "לא רבים יחכמו", כלומר לא תמצא אנשים רבים שבאה החכמה אל לבם עד שיחכמו כל עת וינהגו תמיד בחכמה. ונמשך לפסוקים שלפניו שאמר (לב, ז-ח) "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", כלומר אמרתי שהחכמה תלויה ברוב השנים שהתאמץ האדם והרגיל עצמו לקנות חכמה עד שלבסוף יחכם, וזולת זה אי אפשר. ועתה אני רואה שאין הדבר כן, אלא הדבר תלוי ברוח האדם המוציא ציוריו מן הכח אל הפועל, וכדברי הכלל הכ"ג, ובעזר האלוהי שזוכה אליו בצדקתו, וכדברי הכלל הכ"ד. ולפי שמעטים הם הזוכים בצדקתם לעזר השם ב"ה, אמר "לא רבים יחכמו".

footnotes: ¹ ההוכחות

ואמנם לפרש הענין היטיב ולהמתיקו בדרך ישר נוסיף דברים. הנה איוב ורֵעָיו גם אליהוא, ערכו דברים זה עם זה על משפטי השם ב"ה ויושר מנהגיו. כי איוב מתוך צערו דבר סרה נגד משפטי השם ב"ה, ותאר עצמו בתאר "חכם", ורֵעָיו השיבו על דבריו והצדיקו משפטיו ית' ואמרו שהן כולם בחכמה, אלא שאיוב בעבור שאיננו חכם מסכל ארחות השם ב"ה. ואיוב התגבר עליהם בטענותיו להוכיח שהדין עמו, ולא יכלו רֵעָיו עמוד מפני טענותיו. ואז החל אליהוא להעריך דברים וְהִצְדִיק את השם ב"ה, וכמו שבארנו ענין זה למעלה (חדר ד חלון יז), קחנו משם. ולפי שהתוַכחו באופני ההנהגה העליונה, וכל אחד התפאר שהוא מֵבִין בסוד דרכי השם, וכבר בארנו למעלה (חדר ב חלון י), שמי שהוא חכם וציורי החכמה מושלים בלבו יבין בבינתו מפעלותיו ית', טוב לטובים ורע לרעים, ולא ישתומם על התמורות הרבות שרואה בעיניו, בהבינו שהכל כפי החכמה. אבל מי שאין ציורי החכמה מושלים בלבו ואיננו חכם, לא יבין כדמות הציורים האלו הנגלים בדרכי ה'. וכן בארנו פעמים רבות שאין קץ לחכמה, וציורים רבים נטועים בנפש שצריכין לצאת מן הכח אל הפועל טרם ימשלו בנפש. וכל עוד שאינן מושלים בנפש לא יבין הציור שהוא מחוצה לנפש. וצאתן אל הפועל צריכה לזמן, שיתאמץ האדם מעט מעט עד המשילם בנפש. ולכן היו איוב ורֵעָיו חושבים שציורי החכמה וההנהגה בהן תלויים ברוב הימים ובזקנה, ושתמצא החכמה בישישים ובזקנים. ולכן אמר איוב (שם יב, יב) "בישישים חכמה וארך ימים תבונה", וכמ"ש בחדר השמיני. גם רֵעָיו השיבו (טו, י) "גם שָׂב גם ישיש בנו, כביר מאביך ימים". וכן לדעת זו יגידו אנשים רבים ויגלו בסוד ההנהגה העליונה יותר ממה שיוכל לגלות האחד או מעטים. והטעם כי בהיותם רבים, כל אחד מצא בנפשו דרכים ידועים, ומה שחסר האחד הוליד השני, שע"י כן יבין כל אחד מקצת ממפעלותיו ית'. ובהתאספם יחד ויגיד כל אחד מה שמצא בנפשו, תצא הודעה גדולה מביניהן, מה שלא יוכל לספר האחד או המעטים. והנה כל זה אמת אם נשאר האדם על טבעו ולא זכה לאור הנאצל ממרומים, כי אז יקנה החכמה ברוב השנים, גם יגידו הרבים יותר מן האחד. אבל כשזוכה אחד ממנו לאור הנאצל, אז יקנה ציורי החכמה בלי הצטרך לזמן, כי הענינים האלהיים אינן תלויים בזמן, וכמו שבארנו היטיב בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). וכל זה הודיע אליהוא כשהחל לדבר, ואמר (לב, ו) "צעיר אני לימים ואתם ישישים", כלומר הנני יחידי ואתם הרבים, אני צעיר לימים ואתם ישישים. (לב, ו-ז) "על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", כלומר בעבור כן יראתי לחות דעתי, בעבור שגם אני אמרתי רוב הימים והשנים יודיעו החכמה, כמבואר למעלה. ואולם עתה ששמעתי דבריכם ונתברר לי שיגעתם לריק ולא הועלתם בדבריכם כלום, נודע לי שאין החכמה תלויה לא במספר המדברים ולא ברוב השנים. (לב, ח) "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", כלומר עיקר הדבר תלוי ברוח האדם כשהתאמץ להוציא ציוריו מן הכח אל הפועל, וזכה בצדקתו לאור נאצל ממרומים והבינתהו נשמת שדי ורוח פיו, שבחוּל הרוח הזה על האדם יתגלו ציורי הנפש פתאום ויעמדו מול פני הלב, ויתרחבו כחות השכל והבינה הנטועים בנפש, וכמו שבארנו בבית הראשון (שם שם). וע"י כן בחכמתו יבין כדמות הציורים האלו הנגלים במפעלותיו ית'. ואחר שהדבר כן הוא, יפה אמר "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט", כלומר אחר שאין התגלות ציורי החכמה בלב תלויה בהתאמצות האדם לבד, הנה לא יועילו הרבים שיספרו המה מלאכות ה'. וכן לא יבינו הזקנים משפט ה' ויושר אורחותיו, כי איננה תלוי בזקנה ולא במספר המדברים, אלא הכל תלוי בצדקת האדם כשיעשה את שלו, כי אז יתלוה אליו רוח אלהים ממרומים, ויהיה חכם לב, ואז יבין דרכי ה' ומשפטיו. הָבֵן הפירוש הנפלא הזה ועמוד עליו, ותראה כי חתימת דברי אליהוא מעין הפתיחה, כי חתם (איוב לז, כד) "לכן יראוהו אנשים, לא יראה כל חכמי לב". שים לבבך לדברנו מה שכתבנו למעלה בפירוש פסוק זה (חדר ד' חלון כ'), ותמצא שדומה בענינו לפירוש הפסוקים שפרשנו בחלון זה.

[קהלת ז, כג] "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה ממני". פירוש "אחכמה" אהיה נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והפסוק הזה סתום מאד. ונראה בעיני שהוא מוסב על ענין שלפניו, ותחלתו פסוק (ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". פירוש, קהלת הודיע שהחכם שבחכמים ואדירי ארץ הצדיקים אעפ"י שבאה החכמה אל לבם וציוריה מושלים בם וע"י כן נוהגים בכל עת בחכמה, אי אפשר שלא יקרם עת ופגע שיתעלם הציור הטוב רגע, וימשול בם ציור החטא ההפוך ממנו ויחטאו בעת ההיא. ומלת "טוב" הונח על החכמה, וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ז'), ומלת "חטא" נופל על ההיפך מן החכמה, וכמבואר שם (חלון ה'). ולעשות מופת על היסוד הזה, אמר (קהלת ז, כא) "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך". פירוש ידוע שמחֻקוֹת החכמה היא הענוה, ומפרטיה לסבול עלבון, כמו שבארנו שם (חדר ו' חלון ב') שראוי לחכם לשאת בלב טוב חרפת מחרפיו וגדופת מגדפיו, כמו שהעידה התורה על משה ע"ה (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד", כי לא שת לבו לכל מה שדברו עליו. והן הן דברי קהלת, באמרוֹ "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך", וכל כך צריכה להיות המדה הזאת שלטת, "אשר לא תשמע את עבדך מקללך", אפילו אם המקלל [הוא] עבדך אוכל לחמך, תהיה כאיש אשר לא שומע, "לא תקום ולא תטור" לו שנאה. ומלבד שכך הוא דרך החכמה, אלא שגם בינת האדם ושכלו יבינו יושר הדרך הזה. ועל זה אמר (קהלת ז, כב) "כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים". כלומר הביאה לבך למוסר השכל לבלתי שים לב לחרפת מחרפיך, כשתזכור אשר גם אתה קללת אחרים פעמים רבות. ואם היתה בסתר ולא נודעה למי שחרפת וקללת, הנה לבך יודע שקללת. וכמו שלבך חפץ שהמקוללים ממך לא ישיתו לב להנקם בעבור זה מעמך, כן ראוי לך למחול לזולתך, ולא תחוש לקללתם. ואם כך הוא דרך החכמה, וגם השכל ידין כך, הנה מי שהוא חכם-לב וציור החכמה מושל בלבו, ודאי יאמין בעצמו שינהג במדה זו תמיד, ולא יהיה רגע נלוז ממנה. (והוא) [אבל באמת הוא] טועה בעצמו, כי אולי יקרה עת שיהיה הציור הזה נעלם מלבו, וכשיקללנו זולתו יתקצף וירגז ויקנא לכבודו. ועל זה אמר (קהלת ז, כג) "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", פירוש אני המלך שלמה עֵד בדבר שגם לחכם לב יקרה עת שימשול ציור החטא בלבו. כי הנני חכם מכל אשר היו לפני, כמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון א'), והנה בלבי מושל ציור הענוה יותר מכל אדם. גם ברוחב שכלי ובינתי נסיתי דרך זה ומצאתיו ישר בחכמה, ואמרתי בלבי "אחכמה", כלומר כשיבוא מעשה לידי שיקללני עבדי, אנהג בדרך החכמה לבלתי שים לב לדבריו, ואי אפשר לי להטות מן הדרך הטוב. וכשבא מעשה לידי היתה המדה הזאת "רחוקה ממני", לא מצאתי ציורה בלבי, וחטאתי וסרתי מני דרך. ותמצא כן אצל שלמה כשקללו ירבעם בן נבט שהיה עבדו ושרת אותו באמונה, כמו שנאמר (מל"א יא, כח) "והאיש ירבעם גבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף". ולפי שהוכיח את המלך, כמו שכתוב (יא, כז) וזה הדבר אשר הרים יד במלך. שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו". והיתה תוכחתו כפי משפט התורה, כמ"ש קדמונינו ז"ל (סנהדרין קא, ב) שאמר "דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה". והיה ראוי לחכם גדול כשלמה לנהוג בחכמה לבלתי שים לב לדבריו. ושלמה עשה להיפך, חטא מדרך החכמה, ובקש להרוג את ירבעם בעבור שהקל בכבודו, כמו שכתוב (מל"א יא, מ) "ויבקש שלמה להמית את ירבעם". וסבבה סּכלות שלמה בענין זה שאחר מותו המריד ירבעם את העם על מלכם, ונחלקה מלכותו בימי בנו.

ופירש קהלת עוד אמרו "והיא רחוקה ממני", לבל נחשוב שהיה תמיד חסר הציור הטוב הזה, אלא שהיה מקדם נגלה בלבו, ועתה בשעת המעשה כשקללו ירבעם נעשה רחוק. ועל זה אמר (קהלת ז, כד) "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו". כלומר מה שהיה מקדם גלוי לעין הלב וקרוב במחשבה, עתה נעשה רחוק. ומה שהיה עומד מול הלב, נעשה עתה עמוק עמוק בסתר הנפש, ומי ימצא הציור הנעלם והעמוק להשתמש בו? וכענין (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה", שיתבאר בבית זה. וכבר בארנו כדמות הענין הזה למעלה (חדר ד' חלון ח'), בפסוק "כל רוחו יוציא כסיל". ואם לי קרה כן, כל שכן שיקרה כך לחכמים אחרים שאינן גדולים כמוני. וכמו שיקרה להם בענין זה, כן אפשר שיקרם בשאר הציורים שיתעלם מהם דרך החכמה לפי שעה. ולכן יפה אמרתי (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ורבותינו ז"ל אמרו קרוב לזה. (אבות, ב) "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", ובכלל דבריהם דברינו. גם פרשנו למעלה (חדר ג' חלון א') פירוש פסוק (קהלת ט, יא) "שבתי וראה וגו' כי לא לקלים המרוץ", ותראה שהדברים מלמדים זה על זה. ולמפרשי המקרא זצ"ל פירושים שונים תמצאם על ספריהם. ולא באתי להיות נצב לריב, זולתי לפרש המקראות והענינים על פי יסודותינו.

[קהלת ב, טו] "ולמה חָכַמְתִּי אני אז יותר". פירוש "חכמתי" הייתי נוהג יותר בחכמה משאר בני אדם, וכדברי הכלל הי"ב. והענין שלבו אמר אם יקרני תחת השמש רעות וצרות כמקרה הכסיל, למה צערתי נפשי למשול על יצר התאוה ומתק החטא, ונהגתי מאד בחכמה, אם לא יהיה לי יתרון מן הכסיל? ולא אאריך בפירוש מקרא זה, כי בארנוהו על נכון למעלה (חדר ג' חלון א').

ועוד נמצאו שני כתובים שנזכר בם בנין השורש הזה. האחד, רמזנו עליו למעלה, (קהלת ב, יט) "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש". והשני, (זכריה ט, ב) "צור וצדון כי חכמה מאד". ושתיהן בקל ככל המבוארים בחדר זה, אבל לא נכתבו על חכמת ההנהגה צדק ומישרים, אלא על חכמות לימודיות ומלאכת מעשה, והוא למד מן הענין שנכתבו אצלו. ויתבארו שתיהן בחדר השנים עשר מן הבית הזה, והמבוארים בחדר זה הנזכרים סתם, הוכחנו בראיות נכונות שהנחת כולם על ההנהגה הישרה כפי החכמה. ואולם אותן שהן מבנין הכבד,¹ והכבד הנוסף,² ובנין התפעל, יתבארו בחדר השלשה עשר בעז"ה. והשלמנו ענין זה, ונכון הדבר מאוד.

footnotes: ¹ פִּעֵל ² הפעיל