החדר השביעי ובו י"ז חלונות יבאר שם דבר "חכמה" שבספר קהלת כולם על חכמת ההנהגה הישרה. יביא כל הכתובים שנזכר בהם שם זה. יבאר אותם כפי דרכו: (קהלת א, יג-יד) "אני קהלת הייתי מלך על ירושלים. ונתתי את לבי לדרוש ולתור בְּחָכְמָה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו". פירוש, תחלה פתח ספרו ואמר (א, ב-ג) "הבל הבלים אמר קהלת וגו' הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". והזכיר כל מה שהוא תחת השמש, והכל למראה עיני האדם ולמשמע אזניו. והודיע שאין כל חדש תחת השמש, ואין בהם יתרון ומועיל לאדם זולתי החכמה כי היא עליונה ממעל לשמש. והחכם ינחל נחלת שדי ממרומים, ואת נפשו יְחַיֶה לנצח. ולכן אין טוב כי אם חכמה ויראת ה'. ואחר שהקדים זה החל לבאר דבריו ואמר כי פי המדבר הוא קהלת שהיה מלך על ישראל בירושלים. ואמר ראב"ע ז"ל "עניני הספר יורו כי באחרית ימיו חברו, כאילו יאמר לדורות הבאים: כך וכך נסיתי בימי חיי, ויכלתי לנסות כל דבר בעבור היותי מלך. וענין 'על ישראל', בעבור שהיו בם לעולם נביאים וחכמי לב כמו בני זרח, ולא כבני קדר השכונים באהלים. והענין שהייתי מלך על עם חכם ונבון. ואמר 'בירושלים' בעבור היות מקומה נכון לכל החכמה". ע"כ. והנה בהיותו קהלת שאסף החכמה והתבונה והדעת מן השם, הודיע שנתן לבו (ב, יג) "לדרוש ולתור בחכמה". והדרישה היא החקירה כמו (ויקרא י, טז) "דרש דרש משה". "ולתור" כמו (במדבר יג, כה) "מתור הארץ", כדרך המרגל ארץ והולך בה לארכה ולרחבה לראות מה היא. כן תר בחכמה ובכל חלקיה לראות על כל אשר נעשה תחת השמים. והוא העמל הנעשה תחת השמש, שבני אדם יגעים בדברים אלו ומשתמשים בהם בכחותיהם, זה כה וזה כה. יש מהן בעלי התאוה לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגות בני אדם. ויש מהן בעלי הכבוד והשררה למשול על אחרים ולעשות המלחמות. ויש מהן בעלי השכל החוקרים בטבעיות ובכל הלמודיות ומלאכת מעשה. וכל כת מהן יחשבו דרכם נכון, ושהם מאושרים אם ישיגו חפצם. וכאשר דרש ותר בחכמה העליונה שהיתה אסופה בנפשו, ראה והבן שכל הנעשה תחת השמים הוא ענין רע ואין חפץ בו. ואלהים נתן התשוקות האלו לבני אדם לענות בו. כלומר שינהגו בענין הרע הזה. לא שחפץ השם במנהגים האלו. חלילה חלילה! אבל נטע בנפש האדם מתחלת היצירה כל הכחות האלו שמהן תסתעפנה התשוקות בכללן. ובני אדם נבדלים בעניניהן. יש שתגבר עליו התאוה. ויש שתגבר עליו הכבוד המדומה והממשלה. ויש תגבר עליו תשוקת ההשכלה בטבעיות. והכל ענין רע בעבור שהוא תחת השמים. ואין הנהגתן בחכמה ודרכי השם ב"ה, ולכן אין בם תועלת. ואין בעליהן מאושרים גם אם ישיגו תאותן. וכן לא תועיל בינת האדם ושכלו להשיגם. גם לא יבין תכלית המעשים ועיקרן מראשית עד אחרית. ואלהים חפץ כן שייראו בני אדם את ה' וילמדו ממנו החכמה באמת, וישתמשו בכחותיהם כפי דרכי החכמה העליונה ואז טוב להם. אבל הם סרו מדרך ה' ונדבקו בדברים שתחת השמש, ונשענו על כחותיהם לעשות כטוב בעיניהם, ועל בינתם ושכלם שיבינו דרכם. וטעו טעות גדולה וכמו שאמר (קהלת א, יד) "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח". ומלת "ראיתי" על ראית השכל. כי בהיות חכמה קדומה בנפש יוכל להשכיל שכל הנעשה תחת השמש הבל ואין בו מועיל. וכמ"ש למעלה (חדר ה' חלון א').

"ורעות רוח", כמו (הושע יב, ב) "אפרים רועה רוח ורודף קדים". כלומר שמחשבת בני אדם על הדברים שתחת השמש אינו כי אם הרחבת הרוח כפי העולה על רוחם ואין בו דעת והשכל. כי אילו יחכמו ישכילו זאת שאין טוב בכל אשר תחת השמש. וכמו שאמר (קהלת א, טו) "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות". כלומר מה שהוא מעוות תחת השמש, לא יוכל האדם לתקון שיהיה ישר. ומה שהוא חסר תחת השמש, לא יוכל האדם לעשותו שלם. כי כל מה שעשה אלהים, (קהלת ג, יד) "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". ולא תועיל הגבורה והחריצות והשכל והבינה לאדם מאומה. כי הכל הולך כפי סוד החכמה העליונה. וכל זה ראה קהלת בחכמה. כדרך (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה" (ומבואר בחדר ב' חלון י'). וראב"ע ז"ל פירש שחקר בחכמה לראות דברי חפץ ועיקרי כל המעשים. אע"פי שהוא ענין רע שיתעסק האדם בדבר שלא יועיל. ע"כ. ואני אומר כי מלת "בחכמה" על חכמת השם בסוד ההנהגה. ו"ענין רע" על מנהגי בני אדם תחת השמים אשר לא בחרו בחכמה. ובעבור שהיה חכם ומאמין שהכל בחכמה, השכיל כי מנהגיהם רעים ואין בם מועיל. וכמבואר:

(קהלת א, טז-יח) "דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חָכְמָה על כל אשר היה לפני על ירושלים, ולבי ראה הרבה חָכְמָה ודעת. ואתנה לבי לדעת חָכְמָה ודעת הוללת וְשִׂכְלוּת. ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברוב חָכְמָה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". פירוש "חכמה" חֻקֵי החכמה העליונה וציוריה. וארבעתן מתפרשים כן. הן חֻקֵי החכמה שהן מנהגי האדם והוא חכמת הנפש, וכדברי הכלל הי"ב. והן חכמת ההנהגה העליונה צדק משפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ד. ועתה הבן המליצות הסתומות הללו ועמוד על הכונה הפנימית! למעלה אמר (א, יג) "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה". ופה אמר "ואתנה לבי לדעת חכמה". מה בין זה לזה? ואם כבר תר ודרש בחכמה ומצא שהכל הבל ורעות רוח וענין רע, מה רצה לדעת עוד? ולמה למעלה לא בקש רק "לדרוש ולתור" בחכמה. ועתה אמר שבקש "לדעת" חכמה. וגם בקש לדעת (א, יז) "הוללות ושִׂכלות"? ועוד למה למעלה אמר "הבל ורעות רוח וענין רע". ופה אמר לבד "רעיון רוח" ולא אמר שהוא הבל וענין רע? ועוד למעלה לא אמר שרוב הדרישה והחקירה הרבה לו כעס ומכאוב. ופה (א, יח) אמר שמצא כעס ומכאוב? ובאמת שלשת הכתובים הלול סתומים וחתומים.

ויאמר ראב"ע ז"ל "אחר שלמדתי החכמות והוספתי, נתתי לבי לדעת עיקר הוללות ועיקר השכלות שהוא הפך ההוללות. אע"פ שזה רעיון הבל. כי כאשר בקש לדעת השכלות ראה כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו, תמיד יהיה לו כעס ומכאוב ולא ישמח בבנים בעבור דעתו שאחריתם למות בחייו או אחריו. ולא בעושר כעוף יעופף, וגם לא יועיל ולא יושיע ביום האיד. והמות נתון בין שתי עיניו". עד כאן דבריו ז"ל והם תמוהים. כי החכם ואיש הדעת לא ישתומם על דברי העולם כי יודע שהכל הבל. ואין צורך לחכמה רבה להכיר תהפוכות העולם, וכל אדם ידענו. כי לא באר הרב ז"ל רק "ודעת הוללות וְשִׂכְלוּת", ולא באר תחלת הכתוב "לדעת חכמה". גם אין שכלות הפך מן הוללות. כי שכלות היא שטות ולא שכל ובינה, (ואם הוא) [למרות שהוא] כתוב בשי"ן. הנה נמסר עליו במסרה שהוא כמו סּכלות בסמ"ך גם רש"י זל פתרו לשון שטות. והענין צריך פירוש:

דע כי שלשת הכתובים הנזכרים, ענינם נשען על דברי הכלל התשיעי שיסדנו שאין על החכמה מופתי הדעת. ואיננה נודעת בדרך אמת נשגב מדרך המופת המדעי, זולתי למאצילה ית', הוא אלהי עולם אדון כל הארץ. אבל לבני אדם סודה סתום וחתום כמו שאמר (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא" וגו', והיה המענה (כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ולכן כל המתואר ב"חכמה" אין בידינו לדעתו במופת ברור, הן חכמת הנפש, והן החֻקים האלהיים העליונים שצוה לבני אדם לעשותן והאזהרות שהזהירנו מהן, הן חכמת ההנהגה העליונה שבה מנהיג השם ב"ה את עולמו, וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ח' חלון א'). ואילו היה אפשר לנו להוכיח דרכי החכמה במופתים ברורים, והיינו מנצחים בכח המופת איזו דרך חכמה ואיזו סּכלות, וכדרך שהורשה לנו לעשות בדרכי הבינה שאין בהן רק דרך אחד כמו מופתי הלמודיות, אזי היה נקל לנו לנצח את האוילים בוזי חכמה ומוסר, ואת הכסילים הבוטחים על חילם. וכן ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" ולמלאת פניהם קלון באמצעות המופתים המכריחים אנשי הריב להודות כי שקר נחלו, ושדברי החכמים כדרבונות. אבל בעבור שאין בידינו מופתים על כל אלה כי אין קץ לחכמה ועמוקה משאול מה תדע, לכן יסוד החכמה היא האמונה והיראה. וכמבואר בכלל הכ"ה. ונשאר מקום לאוילים ולכסילים לחלוק על האמת. והנה בעבור שאין על החכמה מופתי הדעת, אין לחכם לעמול ולטרוח למצוא המופתים על החכמה, ולהבדיל במופתים בין דרכי החכמה ודרכי הסּכלות. כי בכל אשר יעמול לא ימצא דבר. ורק ישים מגמתו להשכיל שכל טוב בעניני החכמה. ולתת טעמים יקרים על דרכיה, ולקרב עניניה אל לב האדם במשליו ובמוסריו הטובים. ובעיקרי הדברים ישען על ה' אלהיו ויבטח בו באמת. וכבר בארנו למעלה (חדר ג' חלון א'). שחלילה לומר שקהלת ההביל החכמה. שכל המתואר "חכמה" הוא ענין טוב ונשגב, ולא יפול על זה לשון "הבל". וכל שכן שאין להניח על החכמה מליצת "ענין רע" כי החכמה טובה ולא רעה. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ז').

ועל היסודות הללו נשענים המליצות. כי תחלה באר שנתן לבו לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים. וכמו שבארנו בחלון א' שחקר ודרש ותר בכל מהלכי החכמה שהיו נודעים לנפשו, לראות בשכלו היש בכל מעשה בני אדם תחת השמים ענין טוב ראוי לאחוז בו כפי החכמה. ונתברר לו שכל הנעשה תחת השמש הכל הבל ורעות רוח. ושהעוסק באלה הדברים אין לו יתרון במה שהוא אדם. וכמו שאמר (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם וגו' שיעמול תחת השמש". ואין טוב כי אם בחכמה ובכשרון מעשים. ועל כן העוסק תחת השמש בכל עניניו כפי החכמה, לו לבד היתרון. והנה הדרישה והחקירה שהזכיר, היו על פי יסודות החכמה שבנפשו. ואלו היסודות שָׂם לו להקדמות ולהצעות מדרשיו ומחקריו, כדרך מקבלי התורה ואנשי אמונה המשכילים והחוקרים על פי הצעות החכמה שלמדו ושקבלו מרבם. ואע"פ שלא בא המופת¹ על אמתת ההצעות הללו, הנה אין צורך לאמתם במופת, [ב]עבור שהן דברי קבלה עד למשה מפי הגבורה. וכן עשה שלמה שהיה מבעלי השמועות חקר ודרש כפי יסודות החכמה שקבל באמונה. ועל זה אמר (א, יב) "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים". כלומר דע כי הנני מלך אשר בחר בי השם. ומלכתי על ישראל מקבלי חֻקֵי החכמה העליונה, ומושבי בירושלים אשר משם תצא תורה ודבר ה'. ותדע מזה שאני מִכַּת החכמים אנשי אמונה. ועל כן אמר (א, יג) "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים". ומלת "לבי" על השכל והבינה, כמבואר בכלל הכ"א. כי דרש וחקר בשכלו ובבינתו הרחבים על כל הנעשה תחת השמים לראות מה יתרון יש בם. והיתה הדרישה בחכמה, כלומר בנויה על יסודות החכמה שהצטיירו בלבו ונאמנין בעיניו מאד. והודיע שמצא בשכלו שֶׁכָּל אשר תחת השמים הוא ענין רע לבני אדם. שהדבק בקניני העולם ובמחמדיו ומסכל החכמה, נוטה מן הטוב ודבק ברע. וגם כל עניניהן הבל, כי אין ממש בכל אלו הדברים, והכל כצל עובר. וכן העמל והיגיעה בעניניהן הוא רעיון רוח. כלומר "רעות רוח" האדם העולה מאליו ומתפשט בדמיונות ומדמה ענינים זרים לא יועילו ולא יצילו. כי צריך החכם לשום מעצור לרוחו על פי החכמה שלא יבוא לידי רעיון רוח, וכמו שבארנו למעלה (חדר ד' חלון ח') בפסוק (משלי כט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל". ואחר שהודיע קהלת מה שמצא בבינתו כשחקר ודרש על פי החכמה, שהוא מדרש טוב לחכמים בעלי אמונה הנותנים כבוד לאלה ההקדמות שהמדרש בנוי עליהן, ולא יועיל כל זה "לחכמים בעיניהם" ולכסילים ולאוילים שהן בוזי החכמה ויחלקו על יסודות הדרוש. ואם יערו² יסודותיו לא יעמוד בנין השכל הבנוי עליו. וכדרך (משלי כג, ט) "באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מִלֶיךָ". ויתבאר בספר "מעין גנים" שהכסיל יבוז שֵׂכֶל מליהם של חכמים בעבור שהן בנויין על יסודות החכמה.

footnotes: ¹ ההוכחה ² לשון עירוי וחפירה לעקור היסודות, כמו "ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קלז, ז)

לכן הודיע קהלת שרצה להועיל גם לנלוזים מן החכמה, ולברר לעיניהם שההקדמות שהוא בונה עליהן מדרשו ומחקריו, ישרים ונאמנים במופתים מכריחים, עד שיודו כל באי עולם שדבריו אמת. ועל זה אמר (א, טז) "דברתי אני עם לבי לאמר, אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים". פירוש הרחבתי לדבר עם לבי שהיה רחב בשכל ובבינה כ"חול אשר על שפת הים".³ ואמרתי הנה הגדלתי והוספתי חֻקֵי החכמה יותר מכל החכמים הגדולים שהיו לפני בעיר החכמה ירושלים. והנני חכם מכל אדם, הן בשמועות הרבים בדברי השתי תורות⁴ שנודעים לי כל ההלכות וכל משפטי החכמה, וכן בדרכי החכמה הנפלאים הנמסרים למלכים, כמבואר בבית הראשון (חדר ח' חלון ז'). וכן בדרכי ה' שהוא מנהיג בהן עולמו שהן כולם בחכמה. ועל שתי אלה אמר "הגדלתי והוספתי חכמה". ומלבד מאסף השמועות הרבות שבלבי, הנה עוד נפלאתי מכל החכמים שקדמוני ואשר חיים עודנם, בעניני החקירות והדרושים בשכל שדרשתי וחקרתי בעניני "חכמה" ועניני "דעת". וכמו שאמר למעלה שנתן לבו לדרוש ולתור בחכמה. ועל זה אמר "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת". ומלת "ראה" על ראיית השכל והבינה הכלולים במלת ולבי, כמו שבארנו למעלה. ואמר בלבו אחר שעלו בידי מאסף שמועות החכמה הרבים והנפלאים, אין דבר נעלם ממני. וגם נטוע בי שכל ובינה עד להפלא. אולי אוכל למצוא המופתים על דרכי החכמה? לברר במופת חותך בין כל שני דרכים, איזו מהן חכמה ואיזו מהן הוללות וסּכלות, שעל ידי כן אכריח לכל באי עולם שיודו על יושר דרכי החכמה וקלקול דרכי הסּכלות וההוללות? וכבר בארנו בכלל כ"ח שמלת "דעת", נופל על הדברים הנודעים במופתים. ועל זה אמר (א, יז) "ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וְשִׂכְלוּת". כלומר אז נתתי לבי, שכלי ובינתי לדעת "חכמה", לידע במופת ברור מהו חכמה. וכן לדעת במופת ברור מהו "הוללות וְשִׂכְלוּת". והנה אמרנו שאי אפשר לאדם למצוא מופתים על החכמה, ולוא יחכם אלף פעמים משלמה. כי איננה נודעת זולתי להשם ב"ה. וכעדות ספרי הנבואה (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". והוא הדבר עצמו שהעיד עליו ג"כ קהלת באמרו (א, יז) "ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח". כלומר התאמצתי בכל כחי לעמוד על הדבר, חקרתי דרשתי ועליתי מעלה מעלה בסולם החכמה ולא מצאתי דבר. אבל זאת ידעתי, כלומר נודע לי עתה שגם זה רעיון רוח. כמו שמצאתי שכל אשר נעשה תחת השמים הוא רעות רוח כנ"ל. כן הדבר הזה שדמיתי בלבי למצוא המופתים על החכמה. לא בחכמה שאלתי על זה כי אם ברעיון רוחי שָׂגְבָה רוחי בקרבי לחשוב מחשבות רחוקות ונפלאות כאלו שהן מסוג הנמנעות. כי אי אפשר לאדם לעמוד על סוד החכמה. ויותר שיַרבה חכמה ויקַרב שמועה לשמועה ודבר לדבר, יותר יתעלם ממנו דרך המופת, כי אין קץ לחכמה. ותמיד תרבינה שאלות ותמיהות בסוד חֻקֵי החכמה, ובסוד דרכי ההנהגה העליונה, ולא ידע ולא יבין. ותחת אשר חשב להקל מעליו משא הטענות באמצעות מציאת המופתים, תכבד עליו יותר התמהון. ועל זה אמר (א, יח) "כי ברוב חכמה רוב כעס". עמוד והתבונן על יושר המליצה! כי למעלה (חדר ג' חלון ד') בארנו פירוש פסוק (קהלת ז, ז-ט) "כי העֹשק יהולל חכם וגו' אל תבהל ברוחך לכעוס" וגו'. שמוסב על התמיהות שיתמה האדם בדרכי השם ב"ה. ואמרנו שם שהכסיל בראותו כל זה, כעס הנפש תבלבלהו. בעבור שרוחו גבוה ואין מעצר לרוחו. וכדמות זה אמר קהלת פה, "כי ברב חכמה רוב כעס". כלומר יותר שירבה האדם חכמה להבין סודה להקל מעליו תמהון לבבו, יותר יכעס ויתבלבל. כי ירבו התמיהות והשאלות וילך נבוך בנבכי ים החכמה. כי יגברו המים, "נחל לא יוכל לעבור"⁵. וכן "יוסף דעת", כלומר המוסיף ודוחה וחוקר בעניני דעת הנשגבות והעמוקות לעמוד על ידי כן על עיקרי הדברים, לא יועיל מאומה אלא יוסיף מכאבות ויגון בלבבו, בראותו שהענינים מתעלמים ומסתתרים ממנו.

footnotes: ³ מלכים-א ה, ט ⁴ תורה שבכתב ותורה שבעל פה ⁵ מליצה ע"פ יחזקאל מז, ה

ועתה נכון הדבר שלא הזכיר למעלה שהדרישה והחקירה הרבה לו כעס ומכאוב. כי שם דִבֵּר על חקירות השכל כפי הקדמות החכמה שקבל באמונה, וזה ביד האדם לעשותו. וחקירות כאלו משמחות לב מאירות עינים. וכענין (חגיגה יג, א) "במה שהורשית התבונן". ופה דבר שרצה להשיג ולמצוא דברים הנשגבים מבינת האדם. ויפה אמר שמצא כעס ומכאוב. למעלה אמר "לדרוש ולתור בחכמה". לפי שדבר על דרישת השכל כפי הקדמות החכמה. ופה דבר על המצאת המופתים אמר "לדעת חכמה". למעלה לא הזכיר "הוללות וסּכלות" כי דבר לבד על החקירה כפי החכמה, ולא יתערבו בדרושים כאלו הוללות וסּכלות. ופה דבר על המצא המופת איזו דרך "חכמה", ואיזו דרך "סּכלות והוללות", הוצרך להזכיר שתי הקצוות. למעלה אמר שהוא "ענין רע. הבל. ורעות רוח", לפי שדבר על הדברים אשר תחת השמש שנמצאים בהם רעות רבות והבלים ורעיון רוח וכמבואר. ופה דבר על המצאת המופת מהו "חכמה" ומהו "סּכלות". וחלילה לומר שהוא הבל וענין רע, כי אין יקר מחכמה. וברוך היודע הכל במופת שהוא השם ב"ה. ולכן הזכיר לבד שהוא "רעיון רוח", כלומר מי שמדמה בדעתו לעלות לרום המדרגה הזאת למצוא המופת על כל אלה. לא ברוח חכמה הוא מדבר, כי אם רעיון רוח ודמיון כזב. לפי שאני עֵד בדבר, שהידיעות הללו נשגבות מדעת האדם. ואם נשגבו ממני, כל שכן שנשגבו ורמו מדעת שאר החכמים הקטנים ממני. חקור בדברינו ותמצא מרגוע לנפשך:

(קהלת ב, ג) "תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בַּחָכְמָה ולאחוז בסּכלות עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם". פירוש "בחכמה" במנהגי הצדק וכדברי הכלל הי"ב. וזה פתרון הכתובים. אחר שהזכיר שלא נתברר לו החכמה והדעת במופתים ברורים, אבל בחקירותיו עליהן הוסיף כעס ומכאוב, נטה אל קצה השני לבלתי שים לב כלל לחשוב ולהשכיל בדרכי החכמה אלא להשען על חכמת השם ב"ה כְּעִוֵּר הנשען על הפקח ולעשות החֻקים בעתם, ולבלות הזמן הנשאר בשמחת הגוף במאכל ובמשתה ובכל הטוב אשר נתן לו ה'. וכנגד זה אמר (ב, א) "אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב". ואמר (שם) "והנה גם הוא הבל". כלומר אע"פי שאיננו ענין רע, כי נשען במנהגיו על חכמת השם, וגם איננו רעיון רוח, לפי שאינו מתאוה לקנינים שלא ישיג, כי שמח בחלקו ובנכסיו ואינו גונב ולא גוזל ולא חומד, והנה רוחו עצור בקרבו כפי החכמה. ובזה נבדל מבעל המנהגים שנזכרו בחלון הראשון שהן רועים רוח, גם עושים רע להשיג חפצם ותאותם. ואמר שבכל זאת שמחת העולם הבל הוא ואין בו יתרון. וכנגד זה (ב, ב) "לשחוק אמרתי מהולל". כלומר אם ארבה בהבלי העולם לבוא לכלל שחוק, הרי זה הוללות וחטאתי לאלהים. ואם אשמח לבד בלי שחוק, גם בו אין יתרון בעבור שאני נעדר בעת ההיא מפעולת החכם. וכנגד זה (ב, ב) "ולשמחה מה זו עושה?". כלומר מה אני מתקן בשמחה זו?

ובא עתה והודיע שבראותו שתי הקצוות לא טובות בחר ללכת בתווך. ותר בלבו להיות נוהג בכל המנהגים, "למשוך ביין את בשרו". וזה כמו "אנסכה בשמחה וראה בטוב", גם להיות לבו "נוהג בחכמה". וזה על מוסר שכל הלב, נוהג בכל מעשה בחכמה, ומשכיל בדרכיה ומבין בדברי חכמים, משל ומליצה וחידות החכמה. ולכן הזכיר "ולבי". כמו שבארנו שבהיות מלת "לב" סמוך לחכמה יורה על סגולה נפלאה. וגם "לאחז בסּכלות", וזה על רדיפת הקנינים וקבוץ ההון וההתעסקות בדברים שהן תחת השמש. עד אשר יראה "אי זה טוב לבני אדם". לא להיותו מסופק אם ראוי לבני אדם לנהוג בחכמה או בסּכלות, כי כבר החליט שמנהגי הסּכלות לבדן הוא ענין רע. אבל כאשר מצא שהאדם צריך ג"כ להתעסק בדברי העולם, רצה להבחין איזה מהן טובה לבני אדם אשר יתעסקו בה תחת השמים עם החכמה מספר ימי חייהם. על דרך משל אם בקבוץ ההון, או בתענוגות בני אדם, או בדברי הבנינים וחכמת מעשה וכיוצא בזה. ולכן הזכיר שנסה הכל, ואמר (ב, ד-ח) "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גנות ופרדסים וגו' עשיתי לי ברכות מים וגו' קניתי עבדים ושפחות וגו' גם מקנה בקר וצאן וגו' כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות. עשיתי לי שָׁרים ושָׁרוֹת ותענוגות בני אדם שדה ושדות". והנה פרט כל מה שיוכל האדם להתעסק תחת השמים. ואמר (ב, ט) "וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים, אף חָכְמָתִי עמדה לי". כלומר אף כי גדלתי מעשי והוספתי להתעסק בהן יותר מכל מה שהיה לפני בירושלים, לא הטוני אלה המנהגים מהיות נוהג בחכמה. כי גם "חכמתי עמדה לי" והיה לבי נוהג הכל בחכמה בצדק ובכשרון מעשים, משכיל בחכמה, מבין בחכמה וכיוצא בזה. וכן לא סבבה לי החכמה יגון וצער בהתעסקי במעשי העולם, כי (ב, י) "לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי". כלומר גם לבי החכם והנבון היה מוצא שמחה וקורת רוח בכל מה שעמלתי תחת השמש. וזה מופת שהיה עמלו בצדק ובדרך נכונה שאינו סותר לדרכי החכמה העליונה. וזה עיקר מה שירויח החכם בעמלו, כי כל אשר תחת השמש הבל ורעות רוח, ורק שמחת לבבו שיש לו בעמלו. וכן אמר (ב, י) "וזה היה חלקי מכל עמלי". וכאשר השלים לדבר מכל מה שהתעסק, אמר (ב, יא) "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידַי, ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש". כלומר הדוֹר, אתם ראו! כי אנכי עֵד שכל אשר תחת השמש הבל ואין בהם יתרון לאדם. כי בהחסר מהם השמחה, שהיא לבדה חלק האדם מעמלו, אין בכל מה שעשה ושעמל יתרון כלל. ולכן מי שאיננו שמח בעמלו יעמול לריק ולבהלה ולשוא. וכמו שיתבאר:

(קהלת ב, יב) "ופניתי אני לראות חָכְמָה והוללות וסּכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". פירוש "חכמה", דרכי החכמה ומנהגיה. וכדברי הכלל הי"ב. והבן המליצה הזאת! כי למעלה אמר "לדעת חכמה ודעת הוללות וסּכלות". ופה אמר "לראות חכמה והוללות וסּכלות". ועוד, למה הזכיר זה פעם אחרת שפנה לראות חכמה והוללות וסּכלות? וסוף המקרא סתום מאד. ויאמר הראב"ע ז"ל "אני התעסקתי בחכמה ובהוללות שהוא היין. בעבור שהמשתכר ממנו יתהולל וישתגע. וסּכלות הוא הבנין וקנות ההון. 'ומה האדם' כענין הכתוב 'מה אדם ותדעהו?'. כלומר מה יכולת תהיה באדם לבוא אחרי המלך? וכל מה שיעשה כבר עשוהו אחרים. ויחסר מלת 'העושים'". ע"כ. ולא תקן בפרושו דבר, כי לפני זה כבר אמר "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי". והוא ההוללות והסּכלות. ולמה שב פעם שני לומר "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסּכלות"? גם שלמה לא עשה הוללות וסּכלות ממש, כי לבו נוהג בחכמה. ולא תתוארנה מעשיו בערכו הוללות וסּכלות. גם סוף המקרא לא התבאר מדבריו.

אבל שרש הדברים כך הוא. כְּשֶׁסִפֵּר שפנה אל מעשהו ואל עמלו וראה שהכל הבל, הודיע שפנה ג"כ לראות חכמה והוללות וסּכלות. ומלת "לראות" על מראה השכל כמבואר בחלון א'. כי אחרי שהתברר לו שאין ביכלת האדם לדעת החכמה, ולדעת ההוללות ובסּכלות במופתים קצובים כמבואר בחלון ב', היה נשען בעיקרי הדברים על השם המבין דרכה והיודע מקומה. "וצדיק באמונתו יחיה".¹ כי יודע שעם השם החכמה הבלתי בעל תכלית. והוא צדיק וישר וחקק הכל בחכמה. וכל דרכיו במשפט החכמה. וכן חֻקֵי הנפש שצונו, הכל בחכמה. ולא נשאר לחכם-לב רק להשכיל שכל טוב בדרכי החכמה, ולהבדיל בין ההנהגה בחכמה ובין ההנהגה בהוללות ובסּכלות. ועל זה אמר שפנה לראות חכמה והוללות וסּכלות ולהבין ההבדל והיתרון שיש לנוהג בחכמה מן הנוהג בסּכלות. ולהודיע לבני אדם תכלית הצדק ושכר החכמה שהיא ממעל לשמש. ואמר שלא חש עוד למצוא מופתים על החכמה ולהבדיל בין החכמה ובין הסּכלות במופתי הדעת. כי מה האדם שיבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו? כלומר מה האדם ומה כחו לבוא אחרי המלך העליון החוקק הכל בחכמה הבלתי בעל תכלית, לחפש אחר גזרותיו ומצותיו לדעתם במופתים שהן ישרים ונכונים. הלא יכלם בהביטו שפלותו, ורוממות השם ב"ה שהוא אדון הכל. וכבר עשו העליונים והתחתונים כמאמרו וכחֻקו, כדרך שאמר בספר משלי (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו". והזכיר שם שהשמים והארץ וכל אשר בהם נתכנו כפי חֻקֵי חכמת השם. וכן חכמת התורה האצולה מן השם לענין הנהגת הנפשות, הכל בגזרת מלך, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ולכן הסתפק לבד לראות ולהשכיל בחכמה והוללות וסּכלות, למצוא ההבדל בין הנוהג בחכמה ובין הנוהג בסּכלות. ואם יודע היתרון שיש לחכם על הכסיל, לא יִכְבְּדוּ חֻקֵי החכמה על נפש האדם ויאחזו בה:

footnotes: ¹ חבקוק ב, ד

(קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לַחָכְמָה מן הסּכלות כיתרון האור מן החשך". פירוש "לחכמה", למנהגי החכמה והצדק וכדברי הכלל הי"ב. והודיע שמצא ההבדל והיתרון שיש לחכמה על הסּכלות ואמר שיתרונה דומה ליתרון האור מן החשך. ופירוש הראב"ע ז"ל "כמו שיבדיל האור הצורות, ויראה הקרובים והרחוקים, ויעמיד כל דבר על מתכונתו, כן דרך החכמה" ע"כ. כלומר משפטי החכמה צדק ומישרים, ודרכי הסּכלות עקשים ופתלתולים. החכמה תורֶה את האדם בדרך הישר, ותבדיל בין האמת ובין השקר ותעמיד מנהגיו על מתכונתן, והסּכלות להפך. ואע"פי כי דבר זה אמת, הנה לא נודע ממנו היתרון העצמי, כי על זה אנו דנין. הסכל ירבה דברים נגד חֻקֵי החכמה, ויאמין כי דרכיו נכונים בעבור שהולך כפי תאותו. והלץ ילעיג על חֻקֵי החכמה בעבור שהן מנגדים לטבע הנטוע בנפש. ולכן יֵרָאֶה כי חכמה עמוקה יש בכתוב זה. כי ידוע שכֹח כל הנמצאים תחת השמים תלויין במאורות השמים, הם המצמיחים עשב ודשא ועץ פרי, הם הנותנים הַעֲמָדָה בכל הבעלי חיים, ולולי שפעת המאורות לא יעמוד דבר בעולם השפל. והפועל הגדול הוא השמש, כי באורו מחמם כל הנמצאים וכולם קשורים בשפעו.¹ כמאמר התורה (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". וכן רבים מהם שופעים מן הירח. כמו (שם) "וממגד גרש ירחים". ורבים מהם מקבלים כח הכוכבים והצבא הגדול, וכמו שאמר לאיוב (איוב לג, לח) "הידעת חֻקוֹת שמים, אם תשים משטרו בארץ". כללו של דבר, לולי האור לא יתקיימו השפלים. ואם אין שמש וירח וכוכבים אין אור, כי הם בעלי האור. ואם אין אור, הכל חשך ותתפרד החבילה בשפלים. ודוגמת זה העמדת הנפשות והיותן קשורות באור החכמה העליונה. כי ההולך בדרכי חכמת השם יזרח עליו כבוד ה', ואת נפשו יְחַיֶה. כמו שנאמר בתורה (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וכמו שתרגם אונקלוס ז"ל. וכן תמצא בכל ספרי הנביאים, שחיי הנפש תלויין במעשה הצדק והיושר. ולהיפך הסּכלות כי תדמה אל החשך. ולכן ההולך ברֶשע ובכסל תמות נפשו. וכנגד זה אמר (קהלת ב, יג) שיתרון החכמה מן הסּכלות, הוא כיתרון האור מן החשך. כלומר כמו שיש יתרון לאור על החשך בכל הדברים אשר תחת השמש, כן יש יתרון לחכמה על הסּכלות בדברים אשר ממעל לשמש והן נפשות בני אדם, כי רוח האדם תשוב אל האלהים אשר נתנה. והנה נשמת האדם שופעת חיים לגוף, וחיי הגוף קשורים בדברים אשר תחת השמש. כאילו תאמר שצריך לאכול ולשתות ולשאוף אויר. והכל תלוי בתנועת השמים ומאוריהם. והחיים הללו מתוארים בדברי שלמה חיי הבל. כמו שיתבאר בחלון הט', בעבור התחברים בדברים שתחת השמש שכולם הבל. ובזה שוה האדם עם הבהמה, (קהלת ג, יט) "כמות זה כן מות זה". ואין לחיים הללו צורך אל החכמה, זולתי ע"י השגחת השם ב"ה, אבל לא בטבע. כי יש רשעים מאריכים ברעתם, וכסילים ואוילים בריאים, גם שָׂב גם ישיש בם. ואולם מלבד חיי הבל אשר לגוף, יש חיים אחרים לנשמת האדם העומדת לעד' ואלו הן החיים הקשורים עם החכמה. כי בהיות הנפש בעלת החכמה, נוהגת בצדק חיֹה תחיה. כי החכמה דומה לאור השמש המקיים בשפעו כל הנמצא בעולם התחתון. וכן אור החכמה העליונה מקיים כל הנפשות והצורות הטהורות. והנפש הסכלה אינה קשורה בחיים הללו, וכמבואר למעלה. וסמך ואמר (קהלת ב, יד) "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך", ופרשנוהו למעלה. והנה בנפש החכם חכמה ודעת ושמחה גם בעולם הזה, כי אור נשמתו תשמח לבו. והכסיל הולך בחשך, בעבור שאין עליו נגה אור החכמה. ואולם במקרים שיקרו לגוף בעולם הזה, יקרה לפעמים לחכם כמקרה הכסיל. וכמ"ש (שם ח, יד) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים". כי דרכי השם עמוקים ונשגבים מדעת האדם. אבל בצאת הנפש מן הגוף, אז נפש החכם באור, והלך לפניו צדקו. ונפש הכסיל תלך למקום חשך. וכנגד זה (שם ב, טז) "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וגו' ואיך ימות החכם עם הכסיל?" וכבר בארנוהו למעלה. ואתה קַרֵב אחד אל אחד. ובחון וחקור ותמצא מרגוע לנפשך:

footnotes: ¹ המדע החדיש הוסיף על דברי רבינו. מפני קרני אור השמש הומצא כח בצמחים לייצר חמצן, שכל הבריות, בני אדם ובעלי החיים נושמים.

(קהלת ב, כא) "כי יש אדם שעמלו בְּחָכְמָה ובדעת ובכשרון, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו. גם זה הבל ורעה רבה". פירוש, אחר שהזכיר שכל הנעשה תחת השמש הבל, ושדרך החכמה אור, והסּכלות חשך, אמר (ב, יז) "ושנאתי אני את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח". כלומר שנאתי הכסילים הדבקים בהבלי העולם. כי רע עלי המעשה שעושים, כי יודע אני שאין יתרון להם בכל עמלם. ואמר עוד (ב, יח) "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש". כלומר גם מה שעמלתי בבנינים ובנטיעות ובקבוצת הסגולות והחפצים, שספר מהן למעלה. ואע"פי שלבי נוהג בחכמה, וגם לבי שמח מכל עמלי, הנה צר לי מטעם אחר, והוא (ב, יח) "שאניחנו לאדם שיהיה אחרי". ואל תאמר מה לך לחוש על זה? יקחנו מי שיהיה אחרי לכתך אל המנוחה לֵאור באור החיים. לא כן, כי דואג אנכי שיירשנו איש סכל. ועל זה אמר (ב, יט) "ומי יודע החכם יהיה או סכל? וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל". כלומר אם יירשני סכל יגעתי להבל. וכמו שבארנו בחדר ג'. ואמר (ב, כ) "וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש". כלומר הייתי סבה במחשבה זו ליאש את לבי ולמאס בכל עמלי שעמלתי תחת השמש. ואמר (ב, כא) "כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו". כלומר זו רעה רבה, שיעזוב החכם, שעמל תחת השמש ונהג בחכמה בדעת ובכשרון, את עמלו חלק לאדם שלא עמל בו. וזה שעמל אין לו יתרון בעמלו. ורק היו כל ימיו כעס ומכאוב. כמו שאמר (ב, כב-כג) "כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו, שהוא עמל תחת השמש. כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו וגו' גם זה הבל הוא". כלומר אם יעמול החכם תחת השמש ואין לבו שמח בעמלו, הרי זה הבל. לפי שאין לו יתרון בעמלו, ואיש אחר יירשנו. וראב"ע ז"ל פירוש "שעמלו בחכמה. שעמל בדברי העולם ברוב חכמתו, והשיג אל תאות לבו שרדף אחריה". ע"כ. וכבר אמרנו שאין הנחת שם "חכמה", רק על חכמת ההנהגה הישרה. ויותר תימה לפרש "בחכמה ובדעת וכשרון" על השגת תאות הלב בדברי העולם. והאמת כמו שפירשנו, וכל הענין מוכיח עליו:

(קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חָכְמָה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם זה הבל ורעות רוח". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בלב וכדברי הכלל הי"ב. כי אחר שעמל החכם תחת השמש, בהיות ענינו כעס ומכאוב הוא הבל. הודיע שהטוב מכל, בהיות עמלו בשמחת הלב בלי כעס ויגון. כי אף שיניח עמלו לבא אחריו, הנה הרויח שמחת לבבו שהיה לו בעמלו. ולכן לא יוסיף החכם לעמול הרבה, לשכוח מֵאֲכוֹל לחמו ומשְׁתּוֹת יינו בעתו בעבור העמל, או לנדד שנה מעיניו עבורו, כי זה הבל. ורק יעמול בשמחה ובנחת. ועל זה אמר (ב, כד) "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". פירוש אין מדה יותר טובה לאדם חכם רק כשיעמול בשמחה ויאכל וישתה בטוב לבב. כי אז העמל סבה שתהיה נפשו החכמה טובה עליו. כי אם יחקור וידחה יותר מדאי לדעת החכמה, ירבה כעס ומכאוב, כמבואר בחלון ב'. ואם לא ינהג לבו בחכמה כלל, ויבלה עתיו בדברי העולם, ילך אחר ההבל כמבואר בחלון ג'. ואם ינהג בחכמת הלב, וגם יעמול הרבה ביום ובלילה גם זה הבל כי כל עניניו כעס ומכאוב, כמבואר בחלון זה. ולכן הטוב מכל, להיות הלב נוהג בחכמה, ויעמול מעט תחת השמש בשמחה ובטוב לבב ואז עמלו יעזרהו בחכמה. כי השמחה שישמח בעמלו ייטיב לבבו. ואין עזר יותר גדול למחשבת החכמה מן השמחה. אבל מי יזכה לכל זה? כי איננו ברשות האדם. זולתי בחפץ אלהים ברצותו דרכי איש. וכמו שאמר (ב, כד) "כי מיד אלהים היא". וגם השכל הטוב מורה עליו. כי על מה יעמול האדם להשיג הענינים שלא יעזרוהו ולא ישתמש מהן? כי ימות ואיש אחר יקחנו, ואין הבל גדול מזה. ועל זה אמר (ב, כה) "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני?". כלומר למי ראוי לאכול ולמהר להשתמש בכל מה שאני עמל יותר ממני ומבלעדי? ולמה אעמול בעבור אחרים? ועל כן החכם שהוא עמל מעט בשמחה ומשתמש בעמלו, הנה ברכת ה' בכל אשר לו, ואות [היא] כי הוא טוב בעיני ה'. ועל זה אמר (ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו", כלומר שהוא טוב בעיני השם, "נתן חכמה ודעת ושמחה", כלומר יעזרהו להיות נוהג בחכמה ודעת גם בשמחה. כי החכמה והדעת ישַׂמחו הלב בהיותו טהור ונמנע מכעס העולם וממכאובותיו. ולולי שחנן אותו אלהים חכמה ודעת, לא היה שמח בעמלו. כי כחות נפש האדם בלתי מוגבלות בטבעיהן ותמיד לא תשבע נפשו מן הטובה. אבל אם זכה להעתיק נפשו מן הדברים התחתונים ונדבק בחכמה ובדעת, ימצא נועם ושבע רב ואז ישמח בעמלו; וכמבואר ברחבה בבית הראשון (חדר ג' חלון ו'). והאיש הטוב שעמל בשמחה השיג הכל. ובנפש החוטא נתן מנהג לאסוף ולכנוס, והוא עמל ביום ובלילה ואין לו יתרון מכל העמל. כי ימות, והטוב לפני אלהים יירשנו, וזה הבל ורעות רוח שאין כמוהו. כי הפסיד זמנו בהבלי העולם, והלך בחושך ואחֵר יקח עמלו. גם לא יוכל האדם לשנות דבר תחת השמש בכל עמלו, ולא ישיג מאומה אם לא חפץ אלהים שישיגהו. ולכן החריצות¹ וההשתדלות תחת השמש הכל הבל. והנה הסכל יעמול לריק, כי אם ישיג תאותו הוא לתת לטוב לפני אלהים. ואם יבקשנה לנפשו ולא חפץ בו אלהים, לא ישיגנו. ועל זה אמר (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". והזכיר עתים רבים לטובה ולרעה, והכל בחפץ אלהים כפי גזרת החכמה העליונה. ויוצא מזה שעמל הכסיל לריק בלי יתרון. ועל זה (ג, ט) "מה יתרון העושה באשר הוא עמל". והנה השם ב"ה תקן הכל בחכמה וביושר. למה עת זה מוכן למקרה זה, ועת אחר למקרה אחר. וגם נתן בנפש האדם התשוקה לעמול בדברים אשר תחת השמש, כי כן חפץ השם שיהיו בני האדם עמלים ומשלימים החפץ העליון; כמו המלחמות והבנינים והנטיעות וקבוץ ההון. והם עושים מבלי שידעו ראשית ותכלית הדברים, כי מי ישכיל את אשר חפץ אלהים? ולכן אשרי הגבר שמצא חכמה ודעת להחיות את נפשו באור החיים, וזכהו השם שלא יעמול הרבה, ורק מעט בשמחה ואז טוב לו. וכנגד כל זה אמר (ג, י-טו) "ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו. את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלהים היא. ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שיִּראו מלפניו". והטה לבבך אל מרוצת הכתובים הללו. ותמצאם קשורים וסמוכים באמת וביושר כפי מה שפרשנו בדברים קצרים. כי לא חפצתי להאריך ולהמתיק המליצות בדברים ארוכים. כי הכונה לבד לפרש הנחת שם "חכמה" הנמצא בספר זה, ובעבור כן הוצרכתי לפרש המקראות בדרך נכונה. וגם בפסוקים אלו נטיתי מדברי ראב"ע ז"ל, כי אינם הולכים כפי היסודות החזקים שיסדנו בענין זה. ולא הבאתי כל דבריו. בעבור בָּחָרִי לקצר כפי יכולתי:

footnotes: ¹ כדברי רמב"ן (על בראשית לז, טו) "כי הגזירה אמת, והחריצות שקר"

(קהלת ח, טז) "כאשר נתתי את לבי לדעת חָכְמָה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ' כי גם ביום ובלילה שֵׁנָה בעיניו איננו רואה". פירוש "חכמה" דרכי החכמה העליונה, דבר והפוכו לעומת מצב המקבלים, וכדברי הכלל הי"ד. והנה בראש ספרו כבר אמר (קהלת א, יז-יח) "ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושִׂכלות. ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברב חכמה רוב כעס ויוסף דעת יוסיף מכאוב". ובארנוהו בחלון השני. שהודיע שרצה למצוא מופתי הדעת בכל דרך ודרך מהו חכמה ומהו סּכלות והוללות. והעיד שזהו רעיון רוח, בעבור שכל זה נשגב מבינת האדם ומדעתו. ורחוק לומר ששב פעם שני להזכיר הענין הזה עצמו בפרשה זו. אלא פה דבר על דעת דרכי ההנהגה העליונה, לא שחשב למצוא המופתים להוכיח שדרכי ה' ומנהגיו הן החכמה, שזהו עצמו הענין הנזכר בראש הספר. אבל רצה להשען בעיקרי הדברים על אמונת לבו. שהשם ב"ה צדיק וישר וכל דרכיו משפט וחכמה. ורק בקש לדעת סוד דרכי ההנהגה הזאת, באיזו אופן הם מתוכנים כפי חֻקוֹת החכמה האסופה בנפשו. בעבור שלפי ראות עיני האדם פעמים רבות הם סותרים דרכי החכמה שקבלנו מפי השם ב"ה. והענין שב על הנזכר באותה הפרשה, באמרו (קהלת ח, יד) "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הראשים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. אמרתי שגם זה הבל". וזהו ענין צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. וכיוצא בתמיהות כאלו שתמהו עליהן החכמים והנביאים. כמו שבארנו בארוכה בבית הראשון (חדר ד' חלון ח'). גם פרשנו על זה למעלה (חדר ג' חלון ד') פסוק "כי העושק יהולל חכם". והודיע קהלת שכאשר נתן אל לבו לדעת אופן מנהגי החכמה העליונה בבירור איך מקבילים עם דרכי החכמה המקובלים מפי השם ב"ה, וכדרך שבקש משה רבינו ע"ה, באמרוֹ (שמות לג, יג) "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך". כלומר הודיעני סוד הענין למען אדע בידיעה ברורה, נוסף על אמונת לבבי המאמין, שכל דרכיך משפט וחכמה. והנה המבקש לדעת בידיעה ברורה אופן משפטי ה' והנהגותיו, צריך להתבונן גם כן במעשי בני אדם ועניניהן. להבין משקל כל נפש ונפש, וְהֶמְשֵׁל ציוריה, וּמִפְעָלוֹת כל נפש ונפש. כי לולי זאת אי אפשר שיבין טעם הגזרות היורדות מן השמים טוב ורע, שכולן נערכים לעמת הנפשות ומפעלותיהן. ולכן אמר קהלת שגם על זה פָּקַח עיניו לראות את הענין אשר נעשה על הארץ, והן מעשה בני אדם ותחבולותיהן, מעשה הצֶדֶק והרֶשַׁע, וכדרך שהזכיר בראש ספרו, ובארנוהו בחלון א'. והנה דרכי השם ב"ה יִוָדְעוּ בקבלה. אבל אי אפשר לאדם לדעת בידיעה ברורה יצר מחשבות בני אדם ומעשיהן אם טוב ואם רע. כי השם ב"ה לבדו מבין יצר כל המחשבות, בוחן לבב וחוקר כליות. ואולם האדם יוכל להשכיל בכל אלה ולהבין מקצת הענינים. ולכן לא אמר "ולדעת" את הענין אשר נעשה על הארץ, אלא "ולראות" שהוא על מראה השכל החוקר והדורש כפי כחו. והנה הרוצה לחקור בעמוקות כאלה, צריך שיהיה לבו ער תמיד. ולא יתעלם רגע מהשגיח על פרטי הענינים הנעשים בכל העתים. כי אם לא יעשה כן לא יוכל לבטוח על משפט שכלו. כי אולי בעת השכחה והתרדמה נעשה דבר והוא נעלם ממנו. ולכן אמר (ח, טז) "כי גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה". וזה שב על מלת "לבי" הנזכר בראש הכתוב. כלומר אפילו יהיה ער גם ביום ובלילה לראות ולהתבונן, בכל זאת לא יוכל לדעת את דרכי ה' באיזו אופן הם שוים עם דרכי החכמה המקובלים לו. וכבר בארנו ענין זה בארוכה בבית הראשון (חדר ח' חלון א'). גם מבואר בכלל הל"ב, והוכחנו שגם הידיעה הזאת היא מסוג הנמנעות ואיננה ביכולת שום אדם. ודברים של טעם כתובים שם, ואין טוב בהכפל הדבר האחד פעמיים.

וכן הודיע קהלת באמרו (קהלת ח, יז) "וראיתי אני את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא". כלומר הרי נודעים לי דרכי ה' יותר ממה שהם נודעים לכל אדם. גם בחנתי וחקרתי במעשה בני אדם ועלילותיהן יותר מכל אדם. ואעפ"כ כשחזרתי לראות את כל מעשה אלהים מה שהוא עושה בארץ ואיך הוא מנהיג עולמו, ורציתי להשוות המדה, קצר קצרה ידי. ונודע לי כי לא יוכל האדם למצוא טעם המעשים שהוא עושה תחת השמש. גם אם יעמול האדם ביום ובלילה, ולא ירף לבקש תוכן הדבר וטעמו, לא ימצאנו. ולא בלבד האדם, אבל גם החכם שבחכמים כמוני אם יאמר בלבו לדעת, על שקר הוא בוטח. כי גם הוא לא יוכל למצוא סוד הדברים וטעמיהן. וחזר ופירש שהוא עֵד בדבר. כי השקיע עצמו לעמוד על סוף דברים אלו ולא יכול. ועל זה אמר (קהלת ט, א-ב) "כי את כל זה נתתי אל לבי ולבור את כל זה, אשר הצדיקים והחכמים וְעֲבָדֵיהֶם ביד האלהים, גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם. הכל אשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" וגו'. וכבר בארנו פסוקים אלו למעלה (חדר ג' חלון ה') שרצה לברר את כל זה, אבל ראה שאי אפשר לאדם שידענו. אפילו בין אהבה לשנאה, שהן שתי הקצוות היותר רחוקות, לא יבין האדם. כל שכן שאר הדברים וכמבואר שם, והבן:

(קהלת ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עֲשֵׂה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וְחָכְמָה בשאול אשר אתה הולך שמה". פירוש, אחר שהודיע שאין ביכולת האדם לדעת מנהגי החכמה העליונה כי יראה שמקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע לטוב ולטמא ולטהור, וכמו שמפורש בפרשה, ואין מבין למה ועל מה. ומזה נמשך רעה גדולה, כי יחשבו בני אדם תועה וידברו סרה על החכמה והצדק, באמרם מה יתרון לחכמים בחכמתם? מקריהם שוים למקרה הכסילים. ואם בעבור השכר הטוב הצפון לחכמים אחר המות, הם לא יאמינו ולא ישכילו מהו. כי יאמרו איך הנפש הנאספת תקבל טובה אם איננה קשורה בגוף. כי כל מחשבות הכסילים קשורות בדברים אשר תחת השמש. ואין מקום לטובת העולם הזה בלי גוף וגויה, וכדרך (קהלת ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש" שטוענים הכסילים. וכמו שבארנו (חדר ג' חלון ט'). ועל זה אמר (ט, ג) "זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים". כלומר מלבד הרע הזה שמקרה אחד לכל, נמשך ממנו רעה אחרת. כי לב בני אדם הרואה כל זה הוא מלא רע והוללות לחשוב כי החכמה והסּכלות אחת, ושאין יתרון לזה על זה בחיי האדם. וכן ידברו על המתים שכולן שוין. לפי שנעלם מהם נועם אור החכמה, ולפי דעתם כל הטובה [היא רק] תחת השמש. ולפי שאין המתים שבים אל החיים להיות תחת השמש, ידמו שֶׁאָפֵס תקותם. ועל זה אמר (ט, ד) "כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון". כלומר מי מן המתים שֶׁנִגְוָעוּ,¹ יחובר כמבראשונה לשוב אל חיותו. ועד הנה לא ראינו מי ששב ובא בין החיים. ולכן אומרים אל כל החיים לבד יש בטחון, לא אל המתים. ונולד מזה (שם) "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". כלומר הסכל הנבזה החי, טוב מן החכם הגדול המת. כי הם מכחישים האור הגדול שתאיר בו נשמת החכם אחרי הִפָּרְדָה. ואמרו (ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם". כלומר אין שכר לנשמת האדם המת, כי נשכח זכרם. היפך מדברי המשורר האלוהי (תהלים קיב, ו) "לזכר עולם יהיה צדיק", והוא על שכר הנשמה. כמו (שמות ג, טו) "וזה זכרי לדר דר". ודנו כן בעבור שאין הגוף קשור עמה עוד. כי דִמוּ שכל הטוב תחת השמש לבד. ועל זה (קהלת ט, ו) "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש". כלומר כשימות האדם תאבד האהבה והשנאה והקנאה שהיה בו בדברי העולם. ואיך יראה בטובה אם אין לו עוד חלק בכל אשר תחת השמש מקום התענוגים והטובות הנמשכים כולם מן הכחות הפנימיות, כמו התאוה והחשק והרעבון והצמאון והשמחה והאהבה והקנאה והכבוד. ואם נאבדו הכחות הללו לפי דעתם, גם אין עוד להם חלק בכל אשר תחת השמש לא בכסף ולא בזהב ולא בתענוגות בני אדם. הנה נשכח זכרם. ואין להם עוד שכר:

footnotes: ¹ שמתו

ענה קהלת (קהלת ט, ז) "לֵךְ אכול בשמחה לחמך" וגו'. כלומר אל תבהל משמועת הכסילים. ודע כי אלהים שופט צדק סלה, אוהב חכמים ושונא כסילים, חפץ בחכמה ומשלם שכר טוב להולכים בתמים. וכבר בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה החמישית ועוד במקומות רבים בספר זה שהמשילו כתבי הקדש החכמה ללחם, והבינה ליין, והרוח העליון לשמן. ועתה אודיעך שהמשילו הנביאים מדות הנפש והכחות הנטועות בה לבגדים שהאדם מתעטף בהן. והוא ענין נפלא מאד, תבינהו מדברינו שדברנו על כחות הנפש בבית הראשון. והוא שכל כח וכח כשיצטייר בלב וימשול בו יכסה את הנפש כולה ויהיה לבושה. כמו אדם המתכסה בבגד ועטוף בו. על דרך משל כשיצטייר בלב האדם ציור הענוה. או ציור השמחה. או ציור האהבה. תֵּרָאֶה המדה היא בכל עניניו ובכל פעולותיו. על דרך משל מי שנוהג בגאוה, יֵרָאֶה גאותו בכל מפעל ומפעל, וכן בכל דבר. וזה דומה ללובש בגד המכסה כל גוף האדם ובו יֵרָאֶה. ולפעמים ילבש בגד אחר וכן תמיד. וכן לענין הכחות, פעם מושלת מדה זו ופעם אחרת. ועל דרך זה כתוב (תהלים צז, א) "יי' מלך גאות לבש". (ישעיה נט, יז) "וילבש צדקה כשרין". ובמסכת אבות (פרק ו) שנינו "ומלבשתו ענוה ויראת חטא". ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת² הנ"ל. והנה מי שמושלים בו ציורי החכמה נמשלה נפשו לאיש לבוש בגדי בד לבנים ונקיים. וכן הנפש העטופה בשמלת החכמה שהיא ברה ונקייה. ולהיפך מי שמושלים בו ציורי הסּכלות, נמשל לאיש לבוש בגדים צואים. וכבר בארנו בכלל הכ"ז שהאיש שבאה החכמה אל לבו, וציורי החכמה מושלים בו בכל עת הוא מתת אלהים ועזר אלהים ממרומים, והוא איש חכם הלבב. ועל המשָׁלים הללו בנויה תשובת קהלת שהשיב על טענות הכסילים. באמרו "לך אכול בשמחה לחמך". כלומר אתה בני, הדבק בחכמה, אל תפן לטענות הכסילים, אלא אֱסוֹף חכמה ודרוש וחקור בטעמיה, וזהו "לחמך". כי החכמה נמשלה ללחם, יצוה שיאכלנו בשמחה. ובארנו בכונה השביעית מפתיחתנו הנ"ל, שמלת "שמחה" נופלת על הבינה. והוא הלומד חכמה ומתבונן במליצותיה ומוצא טעמי החכמה שהוא שמח בתלמודו. וחזר ואמר "וּשְׁתֵה בלב טוב יינך". כלומר כשתשתמש בבינתך בדרכי הבינה ביראת ה' כבודו וגדלו, וכן להפיק תבונות בדרכי החכמה ובהליכותיה, תשתה יינך בלב טוב. כדרך (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם". כי מלת "לב" על השכל והבינה. ובהסמך אליו מלת "טוב", יורה על סגולה נפלאה. ואחר שהזכיר מדרש החכמה והפקת התבונות, אמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". כלומר ברור יהיה לך שרצה האלהים את מעשיך, שאתה נוהג בצדק ובכשרון מעשים. ולכן ה' עמך בכל אשר אתה עושה ונותן לך שמחה וטוב, לאסוף חכמה ולהתבונן בלב טוב. כדרך המתגברים על יצרם המוצאים עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ח) "גבר חכם בעוז" ומבואר למעלה (חדר ד' חלון ה').

footnotes: ² יין לבנון (מהד' תשס"ג עמ' 525-528)

ואחר שהזכיר שמחת התלמוד, וההשכלה וכשרון המעשים, הבטיח שבעשות האדם את שלו בשלשה אלו אז יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים ותבא חכמה בלבו, ותהיה בו כמו טבע שני. ובאחריתו ינחל כבוד אלהים רוח הקדש ורוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה') ובכלל הכ"ז. ועל זה אמר (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". כלומר עוד תזכה למתת אלהים שתמשלנה ציורי החכמה תמיד בלבבך, ותהיינה בגדי נפשך לבנים וטהורים בכל עת. ולא תהיה עוד פעם נוהג בחכמה, ופעם סר ונלוז. אלא כל בגד ובגד שתתלבש בו נפשך, יהיה כפי החכמה. "ושמן על ראשך אל יחסר", כלומר וכן אל יחסר מראשך השמן הטוב, רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת רוח נכון רוח הקדש וכיוצא.

ואחר שהזכיר מפעלות הנשמה בחכמה ובבינה ובכשרון מעשים, ושכרה הגדול שתזכה לעוז ולכבוד, שב להזכיר ג"כ עניני הגוף. שראוי לחכם לתת חלק לגופו ומפעלותיו שהן תחת השמש. ותאר את הגוף בתאר "אשה" במקום הזה. בעבור שמדבר על הנשמה שהיא הצורה והבעל; והגויה טפל לה כאשה לבעלה. ואמר (ט, ט) "רְאֵה חיים עם אשה אשר אהבת". כלומר הסתכל שתחיה עם אשה אשר אהבת, ולא תשתומם ברב חכמה להיות בכעס תמידי ולפרוש מכל וכל מעניני העולם, ואז יהיו חייך בעולם הזה חיי צער שאינן נקראים חיים. אלא רְאֵה לקשר עניני החכמה עם מפעלותיך תחת השמש ותחיה עם אשה אשר אהבת. ואמר (ט, ט) "כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך". תאר חיי העולם הזה "חיי הבל". וכן תאר הזמן והעת הקצוב לכל אדם שיחיה תחת השמש "ימי הבל". בעבור שכל אשר תחת השמש הבל. ובכלל זה הזמן והחיים הקשורים עם תנועת השמים ואלו הן חיי הגוף שבארנו למעלה בחלון ה'. ומלת "נתן" שב על האלהים הנזכר במקרא "לך אכול בשמחה". ואמר הטעם (ט, ט) "כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". כלומר השם ב"ה נתן לך חיי הבל הללו תחת השמש שיהיה חלקך בחיים, שעל ידי החיים הללו אתה זוכה לחיי עולם. כי לולי שהנשמה העליונה קשורה עם הגוף, לא היה בכח האדם להיות נוהג בחכמה ולהתגבר על ציורי הסּכלות המביאו לחיי עולם. כי יצר הלב הרע ושיהיה האדם בחירי, נמשך מן הגוף הקשור עם נשמת חיים אשר בקרבה. וכן חיי הבל הללו הם חלקך בעמלך שאתה עמל תחת השמש, בחכמות למודיות ובמלאכת מעשה וכיוצא. ולכן (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה". ותתן חלק גם לגוף להחיותו ולהעמידו על מתכונתו, לפי שהוא סבה למעשיך בעולם הזה. וכן הוא סבה לצדקתך ולישרת לבבך ושתנחל נחלת שדי ממרומים. ואם תאבדנו, יאבדו באותו העת עצמו כל הדברים היקרים הללו. ועל זה אמר (ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עֲשֵׂה". כלומר מהר ועשה כל אשר תמצא ידך לעשותו בכחך. הן לעשות צדק וכשרון מעשים ככל אשר בכחך הפנימי לעשותו, ותמצא ידך האומץ לעשותו, כגון שלבו גוזר בכחו לתת מנה לעני ותהיה ידו משגת לעשותו, והן מה שבכחך לעשות בעניני העולם בחכמות למודיות ומלאכת מעשה, ותמצא ידך האמצעיים להשלים מה שבכחך. עשה תעשה ואל תאחר. כי בימי הבלך תוכל לעשות מעשה וחשבון וחכמה ודעת, ובהפרדך מחיי הבל הללו, לא תוכל לעשות עוד דבר. ועל זה אמר (שם) "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". כלומר אין מעשה וחשבון בעניני העולם הזה, וכן אין דעת וחכמה, אין מנהגי החכמה והדעת בשאול אשר אתה הולך שמה בהפרד הגוף מעליך. ועל כן כמו שמוטל עליך להיות חי חיי הנפש ולעסוק בחכמה ולעשות צדקה ועוז, כן מוטל עליך להעמיד חיי הגוף ולהיות חי עמו ולתת לו חלקו בכל דבר, להעמידו על בריאותו. ולהמציא לו הדברים הצריכים לו מן הבנינים והנטיעות ומעט מן הקנינים כדי שישמח גם הוא, שע"י כן אתה חי בשני העולמים. כי לולי תקון הגוף ובריאותו לא תפעל הנשמה מפעלותיה. כך נראין בעיני פירוש המקראות הסתומים הללו. ולא תשמע לדברי מי שפירשם בדרך אחר. כי לדבריו תשארנה דברי הכסילים ושאלתן בלי תשובה. ומה חפץ יש בדברי הכסילים? גם קדמונינו ז"ל³ ראו שיש במקראות הללו שאלת כסילים ותשובת החכם. אלא שלא אאריך להביא מדרשם ז"ל ללא הכרח:

footnotes: ³ זהר ח"ג דף קנז, ב; ר' סעדיה גאון, "אמונות ודעות", מאמר ז, סוף פסקא ג'; ראב"ע, קהלת ז, ג; המאירי, "חיבור על התשובה", שבר גאון, מאמר ב, תחילת פרק א (דף 605)

(קהלת ט, יג) "גם זו ראיתי חָכְמָה תחת השמש וגדולה היא אלי". פירוש "חכמה" חכמת המנהגים בצדק ובכשרון מעשים. וכדברי הכלל הי"ב. אחר שהודיע שאין טובת החכמה נודעת תחת השמש, כי על הרוב מקרה אחד לכל. וכמו שאמר (ט, יא-יב) "שבתי וראֹה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כולם. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום". פירוש מלבד מה שאמרתי למעלה (חדר ג חלון ה) (ע"פ קהלת ט, ב) כי מקרה אחד ימצאו הצדיק והרשע, הטוב, הטהור והטמא, והזובח ואשר איננו זובח, הטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא. שיוצא מזה שהכסילים ידברו סרה על מעשה הצדק והכשרון, על החכמה ועל יראת אלהים. ויאמינו שיותר טוב להשען על השכל ועל הבינה הנטועים בנפש לעשות תחבולות לקנות הון וחיל. כמו (משלי כג, ד) "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל". ולהשען על הגבורה לעשות מלחמה ולהתגבר על שונאיו. כמו (מל"ב יח, כ) "אמרת וגו' עצה וגבורה למלחמה". ולהשען על קלות הרגלים לרוץ (מתוך) [ולהנצל מפני] הסכנה. כמו (עמוס ב, טו) "וקל ברגליו לא ימלט". וכן כל כיוצא בזה בדרך הטבע הנהוג. ואמר קהלת שגם זה שקר. כי שָׁב עוד וראה תחת השמש שגם אלה לא יועילו לבעליהן. כי לא לקלים המרוץ. ולא לגבורים המלחמה. ולא לחכמים בעלי ההנהגה הישרה וחכמים בחכמת למודיות וטבעיות ובכל מלאכת מעשה הראוים כפי הטבע להיות נשאים על ההמון, ושיתנו להם את לחם חקם. ראיתי שאין להם לחם לאכול והם עטופים ברעב, וכן כולם. וכמו שבארנו למעלה (חדר ד' חלון ה').

וכן אין להשען על הזמן. ולא יבטח האדם ביום מחר, גם אם יהיה בריא אולם. כי לא ידע האדם את עתו. ופתאום יוקש לעת רעה כשתפול עליו. ונתברר מזה שהכל כפי חפץ אלהים הנוהג עולמו בחכמה, נשגבת מדעת האדם. ועל כן אין טוב רק בהשען האדם על השם, וללכת בחכמה ולסבול מקרי העולם ולדום, ולקוות אל השכר הצפון לנפשות החכמות וכמבואר למעלה. והזכיר עתה שראה ג"כ טובת החכמה תחת השמש כלומר שלפעמים יתרון החכמה מן הסּכלות, ויתרון החכמים מן הכסילים, גם בדברים אשר תחת השמש ויביא משל עליו. ונלמד מזה כי החכמה יְקָרָה מכל חפץ. ועל זה אמר (ט, יג) "גם זו ראיתי חכמה תחת השמש". כלומר כמו שראיתי מעלת החכמה על הסּכלות ממעל לשמש וכמו שאמר (קהלת ב, יג) "כיתרון האור מן החשך" ומבואר בחלון ה'. וגם ראיתי מקרה בעלי החכמה שיקרום רע תחת השמש כמו לבעלי הסּכלות. כן ראיתי הטובה הגדולה היוצאת מן החכמה בדברים שתחת השמש. כי מה שלא היה פועל העושר והגבורה, פעלה החכמה לבדה. וזה עֵד גדול על יתרון החכמה על כל אשר תחת השמש. ועל זה אמר (ט, יג) "וגדולה היא אלי" כלומר ראיה גדולה היא על יתרון החכמה. ואמר (ט, יד-טו) "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בְּחָכְמָתוֹ, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא". וכבר פרשנוהו למעלה (חדר ג' חלון ו') שמדבר מאיש חכם נוהג בצדק ובכשרון מעשים ומצא חן בחכמתו בעיני המלך, ומלט את יושבי העיר שלא נהרגו. והנה ראינו כי החכמה תועיל גם תחת השמש. כי בענין כזה אין סגולה בכל אשר תחת השמים שתוכל לפעול מה שפעלה החכמה. כי הגבורה לא תעמוד להם. כי אנשיה מעט, והלוכד מלך גדול. וכן העושר לא תועיל. כי לא יאבה המלך כל כופר לפי שהעיזו להלחם נגדו בהיות העיר קטנה ונוחה להכבש ואנשיה מעט. ואין מדרך מנהגי המלחמה לעשות כן נגד מלך גדול. ועוד אם יהרגום תהיה כל שללה למלך שכבשה. ועתה נמלטה וְהֶחֱיָה יושביה ולא נתנם לביזה. ולמדנו מזה כי החכמה סגולה יקרה מכל אשר תחת השמים. ועל זה אמר (ט, טז) "ואמרתי אני טובה חָכְמָה מגבורה, וְחָכְמַת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". כלומר למדתי שתים. והוא שהגבורה שהיא גבורת הלב טובה תחת השמש. כי ראינו לפעמים איש אחד שיש בו גבורת הלב יתיצב להלחם נגד מחנה גדול, גם אם אנשיו מעט. אבל לא יתכן לעשות כן אם ההבדל רב ביניהן. על דרך משל שהמחנה האחת מספרה אלף, ומחנה הגבור עשרים [איש]. כי מי יאזור חיל לעשות כן? והחכמה תמלט נפשות מעטות מיד מלך גדול, כמו שראינו במעשה זה. והנה אפשר ביד החכמה מה שאי אפשר ביד הגבורה. וגם ראיתי כי חכמת חכם-מסכן בזויה. כי איש לא זכר את המסכן הזה קודם שאירע המעשה:

(קהלת ט, יח) "טובה חָכְמָה מכלי קרב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". פירוש, הזכיר ראיה שלישית על יתרון החכמה הנראה גם הוא לעינים תחת השמש. כי (ט, יז) "דברי חכמים בנחת נשמעים, מזעקת מושל בכסילים". היא ראיה שניה על יתרון החכמה. ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ז'). ועתה הזכיר ראיה שלישית על יתרון החכמה. והיא (ט, יח) "טובה חכמה מכלי קרב". כי הנלחמים יחדיו, כל איש ואיש יש בידו כלי קרב, חרב, חנית או כידון בידו להלחם בהן. וזולת הכלים האלו אי אפשר לעשות מלחמה. אבל יש יתרון לגבורת הלב על כלי קרב. כי הגבור האחד בגבורת לבבו ינהיג את כל המחנה ויאמץ לבבם להלחם במחנה האויבים. ואם יפחד שר הצבא ולא יתגבר, תאבד כל המלחמה. ואין כן כלי קרב, כי לא בעבור אנשים מעטים שאין בידם כלי קרב או שאינן נלחמים כהוגן תאבד המלחמה. והנה כבר אמר טובה חכמה מגבורה. כי גם בעתים שאין גבורת הלב מועלת, תועיל החכמה. ועתה יזכיר שגם בענין זה דמתה החכמה לגבורה הטובה מכלי קרב בעבור שגבורת האחד תעשה לפעמים הנצחון. ואילו הגבור האחד כשיפול, תאבד המלחמה. כדרך (שמואל א יז, נא) "ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו". כן החכמה, כי גם חוטא אחד הבוזה חכמה, יהיה סבה שיהיה קצף על כל העדה. כמו שתראה בשבע בן בכרי בעבור שחטא נגד דוד ונס אל אָבֵל, רדף יואב אחריו ורצה להשחית את כל העיר, לולי שהאשה בחכמתה הצילה את העיר בהשליכה ראשו מעל לחומה. וכן יקרה פעמים רבות בכל דור שבחטאת איש אחד בחכמה תאבד טובת הרבים. ועל זה אמר (ט, יח) "וחוטא אחד יְאַבֵּד טובה הרבה". וזה אות כי החכמה יקרה מכלי קרב וכיוצא. ולכן יקפידו מאד על העובר והחוטא. וזה ההיפך מן "ומלט את העיר בחכמתו". וכן היא חשובה אצל השם ב"ה. כי תראה כי עכן לבדו מעל בחרם, ועל כל העדה היה קצף ולא יכלו להתגבר על אנשי העי. כי רדפו אחריהם והרגום (יהושע ז, ה). וגם בענין זה היא טובה מגבורה וגדולה הימנה. כי על המעט ימצא איש גבור שאנשי המלחמה כולם נשענים עליו ושבחטאו יפלו כולם. והחכמה נוהגת כן בכל איש ואיש. כי הנפש אשר תעשה ביד רמה תסבב רעה אל העדה כולה. וכן אם המושל במדינה חוטא שיסבב רעה גדולה לכל העם ויאבד טובה הרבה:

(קהלת י, א) "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מֵחָכְמָה מכבוד סּכלות מעט". פירוש "מחכמה" חכמת לב, שבא רוח החכמה אל לבו וכדברי הכלל הכ"ז. וזה עֵד רביעי על יתרון החכמה ומעלתה. כי תראה ששמן רוקח ריחו ערב וטוב מאד. וכשיפול בו זבוב מות יבאישנו ויביע בו ריח רע. ולא יבאיש הזבוב מאכלים ומשקים בנפלו בהן. כי לדקות וערבות שמן הרוקח המרוקח בכל ראשי בשמים, לא יסבול גם הריח היותר מעט שיתן בו הזבוב, ולכן יבאש ויביע בָּאשׁוֹ יותר. ואין כן שאר הדברים הגסים והפחותים ממנו במעלה. והנה אין יקר בתענוגי הגוף כמו הריח. ואין ריח נכבד משמן רוקח. ואין בכל הרמשים נותן צחנה מעוטה כמו הזבוב, ואעפ"כ יבאיש שמן הרוקח. ולמדנו מזה שכפי ערך הדבר היקר, יפסידהו הדבר הקטן יותר בנקל. ואל זה נמשל איש שהוא יקר ונכבד מרוב חכמת לבו ומפני כבוד נשמתו, כי זרח עליה אור השם. כדרך (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", ומבואר למעלה. הנה סּכלות מעט תבאיש [את] ריחו הטוב. כי אם יחטא רק מעט, תֵּחָשֵׁב לו לעון פלילי. כמו שתמצא באדוננו משה ע"ה. כי בעבור שבטא בשפתיו¹ היה עליו קצף מלפני ה' ונגזר עליו למות במדבר. לפי שהיה יקר מחכמה ומכבוד יותר מכל האדם שהיו לפניו ולאחריו. ואם היה אחֵר חוטא חטא יותר גדול היה נמחל לו. בעבור שהחטאים נערכים כפי מעלת החכמים בחכמה וכדברי הכלל הל"א. וזה מופת גדול על מעלת החכמה ויתרונה. והנה המעלות שחשב קהלת ל"חכמה", כולם מלמדים דעת בסוד ההנהגה העליונה למה יקרה לפעמים לחכמים כמקרה הכסילים. ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. וכיוצא באלה. כי חטאים קלים שיעשו נחשבים חמורים בעיני השם ב"ה. והן נענשים עליהם כעונש הכסילים העוברים על החמורות. ובני אדם אינם יודעים משקל הנפשות וערכם ומעלתם בחכמה ובכבוד. גם אינם יודעים כל מעשה בני אדם. אבל לפני השם ב"ה גלוי הכל, והוא שופט בחכמה על כל נעלם, ודרכיו נשגבים מדעת האדם. וכמבואר ברחבה בבית הראשון (חדר ח' חלון א') וכדברי הכלל הל"ב. ודברי הראב"ע ז"ל בפסוק זה נכוחים וישרים. כי פירש "כמו הזבובים המתים יבאישו שמן רוקח, כן יש לאדם שהוא יקר מחכמה ומכבוד שיש בו סּכלות מעט. כי סּכלות מעט לחכם ישחית זכרו ויבאישנו. וזה הסּכלות הוא חטא. וזה הפסוק דבק בפסוק שלמעלה 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. גם חטא אחד לחכם הוא דבר קשה. הלא תראה ששלמה המלך נראה אליו המקום פעמיים. ובנה מקום לכבוד השם. ונסבה ורחבה חכמתו למעלה מהקדמונים והאחרונים. ולא נמצא עולתה בו. ובעבור חטא אחד שלא חפש על נשיו מה היו עושות, והן בנו בית לאלהיהן מעושר שלמה, נכתב עליו כל מה שנכתב במקרא בדברי אחיה (מל"א יא, לג) ונחמיה (יג, כו). ואל תתמה כי כל חטא הוא קטן וגדול לפי מעלת העושה. כענין (ויקרא י, ג) 'בקרובי אקדש'. ומה נכבד דרשו קדמונינו ז"ל (בבא קמא נ, א) במלת (תהלים נ, ג) 'וסביביו נשערה מאד'. וכן נכתבו מלות קשות על גדולים משלמה המלך על דבר קל, ולא נעשה בזדון רק אחרים סבבו הדבר". ע"כ. וכל דבריו אמת ואלה הגדולים שהזכיר הם משה ואהרן. ונכתב עליהם קשות (במדבר כ, יב) בעבור מי מריבה. ולא עשה בזדון. אבל ישראל סבבו לו קצף ובא לכלל שגגה. ואף כי הפסוקים דבקים, אינם ענין אחד לבד. כי (ט, יח) "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" על טובת אחרים נאמר, כמו עכן שמעל בחרם ונענשו ישראל (יהושע ז, יא). וזה הכתוב (י, א) על החכם עצמו, כי סּכלות מעט יבאיש ריחו הטוב. וכבר בארנו המשל והנמשל. "דבר דבור על אפניו"²:

footnotes: ¹ חטא מי מריבה שאמר "שמעו נא המורים" (ויבטא בשפתיו", תהלים קו, לג) ² משלי כה, יא

(קהלת ז, י) "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מֵחָכְמָה שאלת על זה". פירוש "לא מחכמה", לא ממנהגי החכמה וחֻקוֹתיה האסופים בנפשך. וכן ממנהגי השם ב"ה שהן בחכמה הנודעים לך שאלת על זה, וכדברי הכללים הי"ב והי"ד. כי אחר שהזהיר (ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח". שאם יראו הכסילים תמורות העולם ולא ישיגו תאותן, יכעס לבם וירגזו ויחשבו בליעל על ה'. ואין כן החכם כי הוא ארך-רוח ולא גבה רוח. ולכן ידע כי לאלהים פתרונים. והוא ב"ה יודע אחרית כל דבר, לא האדם. ועל כן לא יבהל ברוחו לכעוס על צרותיו וְעָנְיוֹ, והעושק אל יהוללהו, ולא יאבד לבבו. וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ד'). הזהיר עתה שֶׁבְּצַר לו לאדם וירד מגדולתו, או ישמע מאבותיו שהם היו בטובה והוא ברעה, אל יתלה שנוי במצבו מטוב לרע בימים, וישאל מה היה הסבה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי זו שאלת סכלים. כי החכם יודע שאין תמורת העולם והשתנות עתיו תלויות בזמן. כי כל מנהגי השם ב"ה תמימים ולא ישתנו בעת מן העתים. וכדברי הכלל הרביעי. כי הכל בצדק כפי סוד החכמה העליונה. וכפי השתנות מצב המקבלים ישתנו נגדם מחשבות החכמה העליונה. כדרך (ירמיה יח, ז) "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו וכו' ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" והוא מבואר בדברי ירמיה. וכדברי הכלל השלישי. והנה בעל החכמה והנוהג במעשיו כפי דרך החכמה האסופה בו, גם הוא ישנה המעשים כפי המקבלים, הכל בחכמה. ובעבור שיש בו חכמה, יבין כדמות המנהגים האלו בדרכי השם. וחלילה חלילה שמנהגי העולם והשתנות עתיו, במקרה כפי הזמנים. ויותר רע חלילה לחשוב שיש שנוי רצון אצל השם ית', ויתרומם לאין תכלית מזה. והכתוב אומר (מלאכי ג, ו) "אני יי' לא שניתי". כי אדם לבד בעל ההשתנות בלי טעם רק ברצון. אבל מנהגי השם עומדות לעד והכל בחכמה. וכמו שנהג עם יצוריו בימים הראשונים, כן מנהגיו עמהם עתה, וכמבואר בבית הראשון (חדר א' חלון ב'). ולכן החליט קהלת ואמר "כי לא מחכמה שאלת על זה". כי השואל כן, נתן אות שאין בו חכמה ואינו נוהג בדרכיה, ולא ידע ערכה. והחכם יבין האמת. ואעפ"י שאינו מבין עיקרי הדברים וסוד דרכי השם למה יעשה כך ולמה כך. כדרך (קהלת ה, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא" וכמבואר בכלל הל"ב. הנה בעבור חכמתו ישען על השם שהוא צדיק וישר, ויאמין שכל מנהגיו צדק ומשפט. ובפירוש הראב"ע ז"ל הזהיר ש"אל יאמר החכם 'מה היה', כמו שיאמרו הכסילים שירדו מגדולתן שנהפך העולם. כי המבין ידע כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם. רק המקבלים ישתנו איש איש כפי חלקו" ע"כ. וצריך להוסיף שכפי השתנות המקבל בצדק וברשע, כן ישתנה לעומתו מנהג השם לטוב או לרע, והכל בחכמה. ומי שהוא נוהג בחכמה יודע זה וכמו שאמרנו:

(קהלת ז, יא-יב) "טובה חָכְמָה עם נחלה ויותר לרואי השמש. כי בצל הַחָכְמָה בצל הכסף, ויתרון דעת הַחָכְמָה תחיה בעליה". פירוש "חכמה", חכמת המנהגים האסופה בלב החכמים ושינהגו כן. וכן מתפרשין שלשתן וכדברי הכלל הי"ב. והענין, טוב לחכם בהיות לו נחלת שדה וכרם עם חכמתו והוא עשיר, לא בעבור החכם עצמו ושהוא צריך לעושר, כי החכמה לבדה תמימה בעצמה. וכל מה שירויח מן העושר, הוא להנצל ממצוקות ההוללות בראותו העושק שנזכר לפניו בפרשה. ואם לא יצטער על העושק ולא יכעס אינו צריך לנחלה כלל. כי חכמתו איננה צריכה לדבר. ואולם עיקר טובת הנחלה שיש לחכם הוא בעבור אחרים. כי (ע"פ קהלת ט, טז) "חכמת המסכן בזויה" לסכלים שדבק לבם בכל אשר תחת השמש, "ודבריו אינם נשמעים". אבל בהיות לחכם גם עושר גם כבוד, הנה בעלי הסּכלות גם הם ידבקו בו וישמעו את חכמתו, בעבור שיתאוו להרויח מקניניו ומעשרו, וע"י כן יבואו לשמוע חכמתו. וכשמעם את הדברים יכנסו בלבבם, ואז ידבקו בחכמה באהבתם אותה. כי דברי החכמה נשמעים בלב חפצה, וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ז').

והנה כל דברי העולם תאר קהלת בספרו "תחת השמש". וכמבואר למעלה בחלון הראשון. והחכמה לבדה עליונה ממעל לשמש. כדרך (ב, יד) "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך". (ב, יג) "כיתרון האור מן החשך". ומטעם זה יתאר הסכלים הדבקים בדברי העולם לבד "רואי השמש". בעבור שלא יראו בחכמה שהיא ממעל לה. והחכם שעיניו בראשו רואה באור החיים. ועל זה אמר (ז, יא) "ויותר לרואי השמש". כלומר נחלת החכם טובה לרואי השמש, וצריכה להם יותר ממה שהיא צריכה לבעל הנחלה. ואמר הטעם, כי (ז,יב) "בצל החכמה בצל הכסף". כלומר שיבואו לחסות בצל תורת החכמה, בסבת הכסף. כי יתאוו לחסות בצל כסף החכם ושייטיב עמהם, ויהיו דברי חכמתו נשמעים וילמדום. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אבל החכם עצמו אינו צריך לעושר עם החכמה. כי אין העושר נחשב מאומה בערך החכמה, והיא שלימה בעצמה ולא תצטרך לדבר אחר שישלימה. ועל זה אמר "ויתרון דעת". כלומר יש יתרון לחכמה ודעת על הנחלה. ואמר הטעם, "החכמה תחיה בעליה". כלומר החכמה גם בהיותה בלי עושר ונחלה תחיה את בעליה. ומלת "בעליה" כמו (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו", פירוש ממי שראוי לו, והוא בעל החכמה הנוהג כפי חכמתו. כי לו ראוי תאר ה"חכם". ובהתנהגו כפי חכמתו, תחיה את נפשו ותאיר באור החיים. לא מי שאסף חכמה ואינו נוהג במנהגיה. כדרך (ע"פ ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) "הלומד ואינו עושה, מוטב לו שתהפך שלייתו על פניו". ולפי שהחכמה לבדה תחיה את בעליה. תבין כי אין הנחלה הכרחי לחכם. ורק טובה היא לו בעבור זולתו הרואה שמש. והראב"ע ז"ל פירש "אם יתכן שתהיה לחכם נחלה, טוב הוא לו. ויותר טוב לרואי שמש כי יכבדו אותו בעבור עשרו. ואז יהיה החכם חוסה בצל החכמה ובצל הכסף. אכן יש הפרש בין צל חכמה וצל כסף. שהחכמה תחיה בעליה. כי החכמה היא צורת הנשמה העליונה שאינה מתה במות הגוף" ע"כ. וממה שפרשנו התבארה המליצה יפה. והבן:

(קהלת ז, יט) "הַחָכְמָה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". פירוש "החכמה" שהודיע השם ב"ה ליצוריו שינהגו כפי ארחותיה, תעוז לחכם הנוהג במנהגיה יותר ממה שתעיז השלטן לעשרה שליטים אשר היו בעיר. אבל מי שאיננו חכם אע"פי שלמד חכמה לא ימצא עוז בעבור חכמתו. כי (אבות, א) "לא המדרש עיקר אלא המעשה". ופסוק זה מופת למבין על יושר יסודנו בענין הנחת שם "חכמה" ושם התאר "חכם". וכדרך (קהלת ז, יב) "החכמה תחיה בעליה". שפרשנו בחלון י"ד. ומליצת הכתוב בארנו למעלה (חדר ג' חלון ט'):

(קהלת ז, כז) "כל זה נסיתי בְּחָכְמָה". פירוש זה שדברתי בחנתי ונסיתי בבינתי ומצאתיו ישר בחכמה. כלומר מה שחקקה החכמה במנהג זה, נסיתיו גם אני בשכלי וראיתי כי נכון הוא. ובכל זאת אמרתי אנהג כן ולא יכלתי, וכמו שפרשנו היטב המליצות האלו למעלה (חדר ה' חלון יו"ד):

(קהלת ח, א) "חָכְמַת אדם תאיר פניו ועוז פניו יְשֻׁנֶּא". פירוש "חכמה", רוח החכמה שבלבו. שהמשיל בו ציורי החכמה בכל מנהג ומנהג וכדברי הכלל הכ"ז. והנה החכמה האסופה בנפש האדם תאיר פניו. ומלת "פנים" על הנפש, כי עיני הנפש פונות בכל הדברים לראות איך תבחר. והמשפט קשה. כי אין קץ לכל המחשבות והחלוקות והשנויים שיש בכל דרך ודרך, ואין ביכולת השכל הנטוע בנפש להכריע הדרך הישר. ורק חכמת החכם תלמדנו הדרך הנכונה, כי בעבור חכמתו תִּלָוֶה אליו העזר האלוהי, ואור הבינה תאיר פניו לראות ולבור האמת. כדרך (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט, ומישרים". וכמו שאמר ביתרון החכמה (קהלת ב, יג) "כיתרון האור מן החשך" ובארנוהו בחלון ה'. ולולי הארת פני הנפש באור העליון, לא יתחזק האדם בשקול דעתו לבד. וגם הפקח היותר גדול שבבני אדם לא יעוז ויאמץ במה שבחר, ותמיד נשאר ספק ותהפוכות בלבו. אבל החכם כשישקול בדעתו דבר מן הדברים, ימצא במשפטו עוז גדול יוצא מן המנהג הטבעי, כי יקבל כח עליון. וכדרך (תהלים קלח, ג) "תרהיבני בנפשי עוז". וישען בכל לב על מה שבחר, וכאילו נתברר לו במופת הדעת. וכנגד זה אמר "ועוז פניו יְשֻׁנֶּא". כלומר עוז פני נפש החכם יְשֻׁנֶּא מעוז שבנפש בני אדם אחרים, ואם הם פקחים גדולים. כי עוז החכם בדרך פלא, ויורֶנו האמת בעבור שאור האמת זורח עליו. ולכן יודע פשר דבר בכל המחשבות וכמו שהחל "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". כלומר אעפ"י שאין על מנהגי החכמה מופתי הדעת, יֵדָעֵם החכם בעבור חכמתו שהמציאה לו אור הבינה, ומצא בנפשו עוז לבטוח על מנהגיו. וראב"ע ז"ל פירש "חכמת אדם תאיר פניו ותשים אור בפניו. והענין תסיר כעס, כמו 'באור פני מלך חיים'. וענין 'ועוז פניו ישנא', סור עזות פנים ממנו. כי החכמה תוליד הענוה. כי בהתגבר החכמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח. ע"כ. ולא ישרו דבריו. כי אין מלת "עוז" בכל המקרא על עזות המצח. ונכתב בכל מקום על אומץ הבטחון שבנפש. גם אין סוף המקרא דומה לראשיתו לפי פירוש זה. ובמה שפרשנו נכון הכל, וכבר בארנו מקצת הדברים למעלה (חדר ג' חלון ח'):

(קהלת ז, כה) "סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חָכְמָה וחשבון, ולדעת רֶשע כסל, והסּכלות הוללות". פירוש "חכמה", חכמת המנהגים צדק ומשפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ב. אמר "סבותי אני ולבי" החכם והנבון לדעת ולתור, כלומר לתת לב על כל הענינים, לדעת קצתן ולתור קצתן. כי "לדעת" הוא לברר הענין במופת. כמו שבארנו בחלון שני. "ולתור" הוא על הדרישה והחקירה גם בלי ברור מופתי. וגם זה בארנו בחלון ראשון. כי מקצת הדברים לא ימצאם האדם במופת הדעת, כמו סוד דרכי החכמה וסוד ההנהגה העליונה. וכדברי הכלל התשיעי והל"ב. ובאלה סבב לבבו לתור בהן. ומקצת הדברים יִוָּדְעוּ לאדם במופת. ובאלה סבב לבבו לדעת אותם. וחזר ופירש מה בקש לדעת ולתור. ואמר "ובקש חכמה וחשבון" שבקש לעמוק העיון בדרכי החכמה העליונה, שאי אפשר לבררם במופת ורצה לתור בהם. כמו שאמר בראש ספרו (קהלת א, יג) "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בַּחכמה". וכן בקש לעמוק בעניני החשבון, והם מחשבות בני אדם מועצותיהם ודרכיהם הנלוזים מארחות החכמה, ולעמוד על סוף הדברים. ועוד בקש לדעת בברור המופתי "רֶשע כסל, והסּכלות הוללות". כלומר איך תוליד הכסל את הרֶשע, ואיך תוליד הסּכלות את ההוללות. וכבר בארנו כי הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה ועושה מעשה כסל כפי יצר לבו ותאותו ואינו חולק על החכמה.¹ ואינו מתאר דרכיו ל"חכמה", אלא הולך בעצת יצרו. וכדברי הכלל הכ"ז, ולפעמים הכסיל בטבעו בעל שכל ובינה גדול. ומלת "רֶשע" נופל גם על הרשעיות והתועבות הגדולות שהן נגד שקול דעת האדם, אפילו דברים שאין היצר מתאוה להן, כמו הרצח והמרד וכל מיני חמס שהן מנגדים אפילו לטבע יצר הלב שהוא רע. ומלת "סּכלות" גם הוא נופל על המנהגים שהן נגד דרכי החכמה. כדרך (שם ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסּכלות" וגו'. ומלת "הוללות" נופל על דברי שעמום הדעת וטרוף המחשבה. כדרך (ז, ז) "כי העשק יהולל חכם". ובארנוהו למעלה. ומזה המין טרוף השכרות התמידי, ולעשות דברי נבלה ובזיון שהן נגד דעת האדם. וגם הסכל בטבעו יתרחק מכמו אלה. והנה ראיתי כי הכסל מביא לידי רשע. והסּכלות מביאה לידי הוללות. כי הכסילים לפעמים יעשו גם הרשעיות היותר גדולות המחרידים אזן השומע. וכן הסכלים לפעמים יתהוללו וישתגעו במעשיהם. וחפצתי לדעת בבירור איך יִוָלְדוּ הרשעיות וההוללות מן הכסל והסּכלות. והודיע שמצא בבינתו ודעתו, שיסוד הרשע וההוללות תסבב האשה. כי בעבור שהכסילים והסכלים הם רודפי התאוה והזמה, הנה האשה תצוד נפשם. ובהלכדם באהבתה יעשו מעשים בלי דעת, ובסיבתה ירשיעו ויהוללו, והכל למלאת מזימתם הרעה. כי הנלכד בשחיתות האשה, איננו מושל עוד על עצמו. וכמו שאמר (שם ז, כו) "וּמוֹצֶא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה, טוב לפני האלהים יִמָּלֵט ממנה וחוטא ילכד בה". כלומר המות מר וחזק ואין מציל ממנו. והאשה מרה מן המות וחזקה ממנו. כי לבה כמו מצודים וחרמים לצוד בו הנפשות, וכמשטח חרמים להעלותן בו. וידיה כמו אסורים, כעבותות, לאסור בהן הגבורים. כן ידיה אוסרים כל הקרב אליה. וכאשר יִצּוֹדוּ לא ינצלו עוד ממצודתה ומחֶרְמָהּ ומאֵסוּרָהּ. והנה "טוב לפני האלהים" והוא איש ירא את ה' ונוהג בחכמה, "יִמָּלֵט ממנה" בחמלת ה' עליו. כדרך (משלי ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה". (משלי ב, טז) "להצילך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה". וחוטא מדרך החכמה ילכד בה, ובהלכדו יוקש כמו במצודה רעה ויוסף כל יום עניני חשק וזמה. ויעמיק בתועבותיו ויעשה כל הרשעיות למען מלאת מזימתו הרעה, כי תעלה קנאתו בראותו זולתו מתחבר לאהובתו, וְיֵחַם לבבו ויהרגהו וכיוצא. וגם יעשה כל ההוללות והרשע באהבתה, כל אשר תאמר ותשאל ממנו יעשה. כי הוא אסור בזיקי אהבתה, ונצוד במצודתה והועלה במשטח חרמה.

footnotes: ¹ הכסיל אינו טוען טענה שיש טעות בתורה, אלא חוטא כי יצרו מתגבר עליו

והנה דבר זה מצא קהלת במופת ובברור ע"י חשבונות רבים. שחשב הדורות מראש וראה מקרה דור ודור. וכן צרף מחשבות בני אדם אחד אל אחד. כי כל הכחות הנטועות בנפשות מולידות מחשבות, וכמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. ומכל החשבונות הללו מצא המופת כי האשה מביאה לידי רשע וסכל. ועל זה אמר (קהלת ז, כז) "ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצוא חשבון". כלומר זה מצאתי כאשר חברתי מחשבה אחת אל מחשבה אחרת ויצא החשבון, ונתברר לי במופת. וכן אמר בספר משלי (משלי ו, כו) "ואשת איש נפש יקרה תצוד". ונפש יקרה היא נפש בעלת הכחות הגדולות, וכדברי הכלל הכ"ט. ואעפ"כ היא חזקה לצוד גם נפש כזאת, וכל שכן שאר נפשות שאינן כל כך יקרות. ואמר עוד (משלי ב, לב) "משחית נפשו הוא יעשנה". לפי שהנלכד בה משחית נפשו כי יעשה רֶשע והוללות. ופירש דבריו (משלי ב, לג) "נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה". ומלת "קלון" על התועבות הגדולות כמו (שם ג, לח) "וכסילים מרים קלון" ורמזנו עליו למעלה (חדר ד' חלון ט'). ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. והודיע שהנופל במצודתה ימצא קלון בנפשו ויסיתהו יצרו לעשות גם מעשה הקלון. ומה נכבדים דברי רבותנו ז"ל שאמרו (סנהדרין סג, ב) "לא בקשו ישראל לעבוד ע"ז אלא [כדי] להתיר להם עריות". כלומר אל תתמה איך בקשו ישראל לעבוד לגלולים עץ ואבן שהן נגד שקול דעת האדם? ואיך יתאוה היצר לקלון כזה להשתחוות לדבר הנקלה והבזוי מאד ממעלת המשתחוה אליו? כי נמשך הקלון הזה מן האשה. כי מזמתם הרעה להתחבר אל העריות גרמה לקלון זה. לפי שע"י גלולי הע"ז יותרה הרצועה לעשות כל התועבות והזמה הרעה. וראיה לדבר מעשה שטים כי זנו עם בנות מואב ובהלכדם ממצודתם, נצמדו באהבתם לבעל פעור (במדבר כה, א-ב). וענין עבודת בעל פעור ידועה. ואין קלון ורֶשע והוללות גדול מזה. ולפי שהאשה תסבב לכל הרעות לכן עמדו אבותינו וקדמונינו ז"ל ועשו סייגים וגדרים רבים להשתמר מנפול ברעה הזאת, עד שאסרו להרבות שיחה אפילו עם אשתו המותרת לו. לפי שכל שיחתן של נשים תפלות ושחוק.² וכשירבה שיחה וידבק לבו באהבתה עד מאד, יחשוק תמיד להיות עמה, ויבטל מן התורה והחכמה ומחשבות אמת. ולבו ידבק במחשבות הבל ותעתועים וע"י כן יגבר יצרו עליו, ולסוף יעבור עבירות וישחית נפשו. ועל זה שנינו (אבות ,א) "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו". ויפה פרשנוהו בפירושנו למסכת אבות.³ דכלהו תנאי מתניתין דשמעון הצדיק קא מפרשי. אנטיגנוס איש סוכו על העבודה קא מפרש. יוסי בן יועזר מפרש על התורה. ויוסי בן יוחנן מפרש על גמילות חסדים ששנה שמעון הצדיק. והיינו דקתני (אבות, א) "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך". שהן מילי דגמילות חסדים. ושנה עוד "ואל תרבה שיחה עם האשה". ומפרש רבינו "באשתו אמרו". דאי באשת חבירו ומשום ערוה, מה ענין סיפא לרישא ומציעתא, שהן מילי דבית וסיפא גדר ערוה? אלא באשת ביתו אמרו אל תרבה לשוח עמה. והשתא כולהו מילי דבית נינהו. ולאו שאסור מדין תורה להרבות שיחה עם אשתו. אלא גמילות חסדים הוא דהוי. דבכלהו מלתא שייכא גמילות חסדים. וכמו שאמרו (ברכות ד, א) "'שמרה נפשי כי חסיד אני' (תהלים פו, ב) שאמר דוד לפני הקב"ה, ולא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות. ואני 'חצות לילה אקום להודות לך'. ולא עוד אלא שכולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא". [ע"כ] והכי נמי "ואל תרבה שיחה עם האשה" מדרכי החסידות הוא. ולפי שאין לצַווֹת ההמון כולו שינהגו במידת חסידות בכל דבר ודבר, ובני עליה מועטים (סוכה מה, ב), משום הכי פריט יוסי בן יוחנן הנך תלתא לחוד שכל אדם חייב להתנהג בהן במדת חסידות. ואין די אם יעמיד מנהגיו על פי הדין. כי אם ירבה שיחה אפילו עם אשתו, תשתבש דעתו עליו וידבק לבו באהבתה. ולב האשה כמצודים וחרמים, וע"י כן יצא מרעה אל רעה. כי לא יהיה לבו פנוי עוד להגיון התורה ומחשבת החכמה בעבור הבלי השיחה. ובהיותו שוכח תורה וחכמה, יתגבר יצרו עליו ויבא לידי עבירות, עד שלבסוף יירש גיהנם. והיינו דסיים "מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם". כלומר מדחייב יוסי בן יוחנן לכל אדם שיתנהגו כן, אין זה אלא לפי שברור הדבר שכל המרבה שיחה עם האשה יעבור לבסוף כל העבירות. והן הן דברי קהלת, שמצא בחשבונות כי האשה היא סבת הרשע וההוללות. ואמר אחרי כן (קהלת ז, כח) "אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי". כלומר כאשר נתברר לי במופת סבת הרֶשע והכסל. אמרתי לבקש יותר ולהוליד מופת ממופת למצוא ג"כ דרכים אחרים של חכמה במופתים ברורים, וכמו שהחל "ובקש חכמה וחשבון". והודה כי לא מצא יותר. וברוב חשבונותיו מצא לבד כי יש אחד מאלף מבני אדם הראוי להתאר בשם "חכם", ואשה בכל אלה לא מצא. וזה אות כי האשה קלת הדעת⁴ וראוי להזהר ממנה. ויתר הענין בארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ח'):

footnotes: ² אבות, א, פירוש רמב"ם על המשנה "אל תרבה שיחה עם האשה" ³ יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 76-77 ⁴ קידושין פ ע"ב

(קהלת י, י) "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וַחֲיָלִים יגבר ויתרון הכשר חָכְמָה". פירוש "חכמה", לצייר ציורי החכמה בלב ולהתנהג בחכמה וכדברי הכלל הי"ב. כלומר אם ברזל הגבור קהה וחלודה, והנלחם לא קלקל ולא לטש פני החרב להעביר חלודתו, איך חיילים יתגבר בחרב כזאת ביום מלחמה? הלא לא תעמוד לו זרועו בעבור שהחרב נשחת מראהו וחדודו? ועוד יותר מזה, ההכשר שצריך אל החכמה. ההכנה הצריכה להיות בנפש האדם טרם יחכם, שצריכה לדברים רבים. והנמשל נשען על הכללים שיסדנו. והוא שחֻקוֹת החכמה סותרות לטבע לב האדם. כי מִטִבְעוֹ לצייר הכל להפך ממה שתחוקק החכמה לציירם. וכדברי הכלל הי"ז. ולכן החפץ חכמה צריך להלחם תמיד עם יצר הלב עד שיתגבר עליו, והיא מלחמה קשה וגדולה. ואשרי המנצח! וכדברי הכלל הכ"ז. ואולם נטוע באדם כח הממשלה, והכח הזה כמלך בתוך צבאו. ולכן אם ירצה, יש בידו העוז והממשלה לנצח את הכחות המצטיירות לרעה שיצטיירו לרעה שיצטיירו בארח חכמה, וכדברי הכלל הכ"א. ויועצי המלך, שרי צבאותיו וכלי מלחמתו, הן הן השכל והבינה והדעת. כי הם משכילים באמתת השם ב"ה ומבינים ביראתו גָדְלוֹ וכבודו. וע"י כן יתאמץ הלב שהוא המלך להנהיג מחנה כחותיו בארח חכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. ויוצא מזה שבהיות כח השכל שָׁח ונכנע, והבינה הולכת ותועה, ושתיהן מסובכים בסּכלות ובדמיונות בעבור שהתגברו עליהן מאד הכחות המצטיירות לרעה והשִׂיאום להתעות בתעיותיהן וכדברי הכלל הי"ח. ואז אי אפשר להן להשכיל באמתת ה' ולהתבונן ביראתו כראוי. אז נמנע מיד המלך להתגבר על אויביו ולא יצליח במלחמתו. ועל זה אמר כמו שאם החרב קהה, ובעלה לא קלקל ולא לטש פניה, לא יגבר חַיָלִים בחרב זו ביום מלחמה. הנה עוד יותר מזה צריך תקון ולטוש ולהכשיר הנפש אל החכמה. והוא שילטוש עיני שכלו ובינתו, שיבינו ושישכילו באמתת ה' וביראתו. ואז תהיינה חרבות בלב אויבי המלך לנצח בם כחות הנפש המצטיירות לרעה. ואם לא יעשה כן לא יועיל חפץ המלך וגזרתו. כי אע"פ שהלב יסכים להנהיג כל כחותיו בדרך חכמה, הנה הכחות הקשות בטבעיהן יתנשאו תמיד על רוח המושל ויעבירו רוח סּכלות על פני הנפש. כך נראה בעיני. ודומה לזה פירוש הרמב"ם ז"ל פסוק זה בפתיחתו לספר המורה.¹ ואמר היוכל הגבור להתגבר בחרב כזה שהיא קהה? וכן לענין החכמה צריך הצעות רבות. וכחה עוזרת חכמה עד שישיג הדברים האלהיים. והוא ז"ל הולך בשיטתו שהנחת שם "חכמה" על דרכי העיון השכלי להשיג הענינים האלהיים במופתי השכל וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר א' חלון א'). ואני בדרכי הלכתי, שאין לשון "חכמה" נופל אלא על מנהגי הנפש כפי חֻקֵי התורה והחכמה:

footnotes: ¹ מהד' תרגומו של הרב יוסף קאפח, עמ' ח

הבאנו כל הכתובים שבספר קהלת שנזכר בהם שם דבר "חכמה". ויותר מאלה לא מצאתי. והנה בארנום כולם כפי יסודותינו. ובאמת דברי קהלת עמוקים וסתומים, וכמעט שדבריו סותרים זה את זה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (שבת ל, ב). ומדברינו נתפרשו רוב דבריו בדרך פשט, ונתבאר חלק גדול ממנו. ובטוח אני בחסד השם ב"ה, שאף אם לא השגתי בכל מקום עומק הענין וכונת מחברו, לא נטיתי במאוד מדרך הישר והנכון. ועתה אבא לפרש שם דבר "חכמה" הנמצא כתוב בספר איוב וספר תהלים: