חדר הט' ובו ח"י חלונות יבאר כל שם דבר "חכמה" שנכתב בספר משלי, יפרש הכתובים באר היטב כפי הכללים שהקדים. למעלה הודעתיך על מה נוסד ספר משלי, ולא באתי להודיע זה פעם שני. רק אודיעך שכל שם דבר "חכמה" הנמצא בספר זה הונח על ההנהגה הישרה. קצתן על מנהגי נפש האדם כפי החכמה. וקצתן על דרכי ההנהגה העליונה שהיא תמיד בארחות החכמה. ואלו הן הכתובים שנזכר בהם שם זה:

(משלי א, ב) "לדעת חָכְמָה ומוסר, להבין אמרי בינה". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה תורת האדם איך ינהג בכל דרכיו, וכדברי הכלל הי"ב. והחל (א, א) "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל", כלומר משָׁלים רבים תקן שלמה. כמו שכתוב (קהלת יב, ט) "אִזֵן חִקֵר ותקן משָׁלים הרבה" וכמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון י') ונאמר (מל"א ח, יב) "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף", הרי שדבר משָׁלים רבים. וכן העידו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, ג, בשינוי לשון) ואמרו "חזרנו על כל ספר משלי, ולא מצאנו המספר הזה. מלמד שאמר על כל פסוק ופסוק שלשת אלפים משל". [ע"כ] הרי למדנו שבכל פסוקי התורה מצותיה ואזהרותיה תקן משָׁלים רבים. והנה ספר משלי נאמר ברוח הקודש, וגם בו כתובים משָׁלים רבים. ולכן הודיע בראש הספר שהן ממשלי שלמה בן דוד. גם כתוב בספר משלי (כה, א) "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". להודיע שהמשָׁלים האחרונים גם הם ממשלי שלמה הרבים. והמלך חזקיה ובית דינו צוו להעתיקם מיתר מְשָׁלָיו ולחברם עם שאר דברי הספר, כי נחה על חזקיה ובית דינו רוח ה'. ויאמר ראב"ע ז"ל "זה הפסוק הסופר אמרו. ויתכן שהיה שבנא כי הוא היה סופר המלך, וספר בו סבת ההעתקה. ומלת 'גם' לרבות הראשונים. וצוה להעתיק המשָׁלים האלו מספריו להיות מחברת אחת. ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים" וגו'. ע"כ. ולפי ששלמה תקן משָׁלים רבים הודיע בראש הספר שלא יסדם המלך על תוהו ועל דברים של מה בכך, חלילה חלילה! אבל נוסדו כולם ברוח חכמתו. (משלי א, ב) "לדעת חכמה ומוסר". מקצתן יסד לדעת חכמה, לקרב דרכי החכמה אל לב האדם בְּמְשָׁלָיו, אע"פי שהן מנגדים לטבע יצר הלב, וכדברי הכלל הי"ז. הנה על ידי המשָׁלים ידעם האדם. ומלת "לדעת" איננה על ידיעת המופת. כי אין החכמה נודעת לשום נוצר זולתי לאדון הכל ית'. וכדברי הכלל הט' והיו"ד. וכמו שאמר (קהלת ה, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ה'). ואולם מלת "לדעת" כמו (משלי כד, יד) "כן דעה חכמה לנפשך", ויתבאר בחדר זה, ונופל על התגברות מחשבות וציור החכמה בלב. כי בהיות ענין מן הענינים אהוב ללב תתגברנה מחשבות אותו הענין על שאר המחשבות. וכן חִבֵּר מְשָׁלָיו לדעת ולאהוב המוסר. והן דברי מוסר, שכר החכמה ופרעון¹ הכסילות. ושיתאמץ האדם לכבוש יצר התאוה, ולעשות כל מעשיו על פי החכמה. וכן חִבֵּר משָׁלים להבין אמרי בינה, שיחפוץ האדם להשתמש בכח הבינה הנטועה בו להבין אמרי בינה. והן מאמרים עמוקים שיסודתן החכמה, ויתבאר היטב בספר "מעין גנים". לא שישתמש בבינתו להבין שירי כסילים וחידות ודברי הבל. עוד חברם (משלי א, ג) "לקחת מוסר השכל, צדק משפט ומישרים". ויתבאר כל דבר במקומו בעז"ה. עוד חברו (א, ד) "לתת לפתאים ערמה". שע"י המשָׁלים האלו יערימו הפתאים. כמו שיתבאר בספר הנ"ל. גם חברו (שם) [לתת] "לנער דעת ומזמה". גם החכם השומעם יוסיף חכמתו, והנבון יקנה עוד תחבולות. ועל זה אמר (א, ה-ו) "ישמע חכם ויוסיף לקח, ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". וכל אלו הדברים צריכין ביאור רחב. וכבר פרשנום בקצרה למעלה (חדר ד' חלון י"ד):

footnotes: ¹ עונש

(משלי א, ז) "יראת יי' ראשית דעת, חָכְמָה ומוסר אוילים בָּזוּ". פירוש "חכמה", דרכי החכמה ומשפטיה. וכדברי הכלל הי"ב. פירוש "דעת" כמו (ט, י) "ודעת קדושים בינה" ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". גם בארנוהו פעמים רבות למעלה שנופל על הידיעות העמוקות והנשגבות בדרכי ה' העליונים. וזה פרי הבינה כמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין בינה אין דעת". ומחקרי הבינה יסודתן החכמה כמו שבארנו (חדר ה' חלון א') בפסוק "לוא חכמו ישכילו זאת" וגו'. ויסוד החכמה היא יראת ה'. כמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וכדברי הכלל הכ"ד. והנה יוצא מזה כי יראת יי' ראשית דעת. ואולם האוילים הם משועמי-הדעת,² כמו שבארנו פעמים רבות. ובאו לכלל זה בעבור שנשענו על יצר לבם הזונה ומאסו בחכמה, כי ביראת יי' לא בחרו. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') גם בכלל הנ"ל כי יראת ה' היא המוסר. וכמו שכתוב (משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". ולפי שהאוילים בוזים היראה שהיא יסוד החכמה ועצם המוסר, לכן "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". ונמשך מזה שנפלו באולת ושעמום הדעת, ונעשו אוילים שהן רעים מן הכסילים ההולכים אחר יצרם הזונה אבל אינן בוזים חכמה ומוסר. והאוילים חסרי הדעת יבוזו אותן:

footnotes: ² אולי צ"ל משועממי-הדעת (כמו בבבא מציעא פ ע"א)

(משלי ב, ו) "כי יי' יתן חָכְמָה מפיו דעת ותבונה". פירוש "חכמה", רוח חכמה המצייר ציורי הצדק בלב. וכדברי הכלל הכ"ז. והנה בפסוק שלפניו אמר (ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". ומוסב על הענין שלפניו שאמר (ב, ב) "להקשיב לחכמך אזניך תטה לבך לתבונה". והודיע שאם יחפוץ בחכמה ובתבונה ינחל גם שניהם, אע"פי שדרכי החכמה סותרות לדרכי טבע הלב. וכדברי הכלל הכ'. גם אין עליהן מופתי הדעת וכדברי הכלל הט'. הנה בהיות האדם חפץ בחכמה בעבור יראת ה' שצוה על הדרכים הללו, יזכה שיעזרוהו השם ב"ה ויתן יראתו בלבו. ואז יבין כבוד השם וגדלו וע"י כן יחכם במאוד. כי היראה [היא] יסוד החכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. וכן בהיות האדם חפץ בתבונה להשיג בהשגות הצחות בענינים האלהיים, הנה כנוח עליו העזר האלוהי ימצא דעת אלהים בנפשו וישיג תבונות רבות. ולכן ראש הכתוב "אז תבין יראת יי'", שב על "להקשיב לחכמה אזנך". וסוף הכתוב "ודעת אלהים תמצא", שב אל "תטה לבך לתבונה". וחזר ופירש איך יבין ביראת ה', ואיך ימצא דעת אלהים? ואמר "כי יי' יתן חכמה", כלומר השגחת השם ב"ה ועזרו דבקים בחפצים בחכמה. והוא ב"ה נותן רוח יראת ה' בלב האדם. והוא מַתַּת החכמה שע"י כן מצטיירים ציורי החכמה בלב. וכן מפי השם ב"ה בא לאדם רוח דעת ותבונה וע"י כן ימצא דעת אלהים.

(משלי ב, י) "כי תבא חָכְמָה בלבך ודעת לנפשך ינעם". פירוש "חכמה". ציורי דרכי החכמה, וכדברי הכלל הכ"ז. ומוסב למקרא שלפניו שאמר (ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". והודיע תחלה שיזכה להבין ביראת ה'. ועל ידי היראה יתאמץ כל עת להיות נוהג בחכמה. ושמא תאמר מה יועיל החפץ וההתאמצות, אם ציורי הצדק אינן נגלים בלב, ואינו יודע להבחין מהו דרך החכמה באותו הענין? ולפעמים ציור החכמה עמוק עמוק בסתר הנפש. ואין קץ לחכמה, כמה דרכים והלכות הנעלמים ממנו. לכן הודיע שגם יזכה להבין צדק משפט ומישרים, שבהן כלולים כל דרכי החכמה ומשפטיה הרבים; ועל דרך כלל יבין כל מעגל טוב, ומיד שיקרא ענין מן הענינים ימצא בלבו כל הציורים גלויים עומדים על פני הנפש. ויבין מהו דרך החכמה, ומהו דרך הסּכלות. כי לעולם אי אפשר שיתבונן האדם באיזו דבר אם לא יעמוד ציורו מול עין הלב. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). ומטעם זה אחר שהזכיר שיזכה להבין בכל דבר צדק ומשפט ומישרים לפי שהשם ב"ה יתן בו בינה והשכל על צד הפלא, הודיעו עוד שגם ציורי החכמה כולם יתגלו בלבו על צד הפלא, וע"י כן יוכל להתבונן בהם. ועל זה אמר "כי תבא חכמה בלבך", כלומר אע"פי שעד הנה היה לבך מצייר הכל בדרך רע, ודרכי החכמה היו רחוקים מציור הלב, וכדרך (בראשית ט, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", עתה יהיה להיפך. "כי תבא חכמה בלבך", ובטבעו יצייר דרכי החכמה. כי יעמדו דרכיה בציורים חזקים בלבך וע"י כן תבין הדרך הנכון בכל דבר. ואולם ציורי הדעת כבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ד') שאין להם ציורים הפוכים ולא ישתנו בשום נפש, כי אין בעניני דעת רק דרך אחד. אלא קודם שזוכה האדם לעזר האלוהי, תכבדנה עליו ציורי דעתו שהן שרשי היראה. כי הדעת תכריח לאדם לירוא את השם ב"ה ולשמור מצותיו כמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). ולפי שיצר לבו רע ותקפו לעבור על דרכי החכמה, הנה ישכח תמיד בציורי דעתו כי לא ינעמו לו, ורק מטרידים חפץ לבו. אבל עתה שזכה שבאה החכמה אל לבו ונעשה בו טבע שני והוא שמח לנהוג בחכמה, הנה ישמח גם בציורי דעתו העוזרים ליראת יי', ומכריחים אותו לירוא את ה' ולשמור מצותיו. ועל זה אמר "ודעת לנפשך ינעם".

ואחר שהודיע כל זה פירש עוד הדבר. והוא שאעפ"י שאי אפשר שיסורו הציורים הרעים מן הנפש, לפי שכל הכחות נטועות בה לתשמישי החכמה, וכדברי הכלל הי"ט. ובמה ינצל האדם מרשת התאוה הנטועה בו? ואמר כי מחשבות החכמה והתבונה המתגברות בלב החכמים על מחשבות הציורים הרעים, הן כמו בריח ודלתים לפניהם שלא יפרוצו הרעים לפעול פעולותיהן. ועל זה אמר (משלי ב, יא-יב) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות". (ב, טז) "להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה". וכל הענין הנאמר שם. ושמור הדברים הקצרים הללו:

(משלי ב, ב) "להקשיב לַחָכְמָה אזניך תטה לבך לתבונה". פירוש "לחכמה", לדרכי החכמה צדק ומשפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ובפסוק שלפניו אמר (ב, א) "בני, אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך". וכך אמר הרוח הקודש: אם תקח אמרי באמונה ומה שאני מצוה לך תצפן בלבך, כדרך (תהלים קיט, יא) "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך". כי בהיות חֻקֵי השם ב"ה ומצותיו שמורים וצפונים בלב בכח השומר, תהיינה תמיד לנגד עיניו ולא יחטא. וכמו שאמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם". כי השמירה בלב גורמת העשייה. וחזר ופירש מה הן אמריו ומצותיו? ואמר "להקשיב לחכמה אזניך". שתתאוה לשמוע ולקבל מפי חכמים ואנשי התושיה חֻקֵי החכמה שקבלו באמונה איש מפי איש. ואעפ"י שאין לבך מבין סוד הדברים, כי אין על חֻקֵי החכמה מופתי השכל. וכדברי הכלל הט'. רק תקשיב אזניך לקבלם ולציירם היטב בלב. ועל זה נכתב לשון "אזן". שהוא כמו מאזנים לשקול עליו, שלא יטעה בכוונת רבו. וכדרך (קהלת יב, ט) "ואזן וחקר" ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון י'). וכן בעניני התבונות ביראת ה' ודעת העמוקות, שהן מושגים במופתי הדעת "תטה לבך לתבונה", כלומר תתאמץ בכח השכל והבינה הנטועים בך להשיגם ולהבינם. ולכן נכתב אצל תבונה מלת "לבך", הנופל על כחות השכל והבינה והדעת, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון א'). והודיע שהעושה כן יזכה לרוח חכמה, ולרוח בינה ודעת. וכדרך שבארנו בחלון שני:

(משלי א, כ) "חָכְמוֹת בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה". פירוש "חכמות", חֻקֵי החכמה המלמדים לאדם לעשות צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ומוסב על ענין שלמעלה ממנו, שהזהיר את האדם לבלתי שמוע לפתויי החַטָּאִים המפתים בסתר את האדם ללכת אתם ולעשות כמעשיהם. כדרך (דברים ג, ו) "כי יסיתך אחיך וגו' בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים" וגו'. ואמר עתה שההולך אחר עצת רשעים וחַטָּאִים ושומע לפתוייהם יחר אף ה' בו. ולא ינצל בהתנצלות כזב לאמר "אמרתי כי טוב דברו האנשים האלו. ומעולם לא שמעתי חכמה ויראת ה'. אילו שמעתי את הדרך הטוב הייתי הולך בו". כי (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה". לא מראש בסתר¹ דברה החכמה והודיע חקיה ומשפטיה, ולא העלימה עניניה גם מאחד ממנו. כי היא תָּרוֹן בחוץ שהוא מעבר לכל אדם. ותתן קולה ברחובות שנאספים שם כל העם מקצה. גם בראש הומיות תקרא. על ראשי המגדלים הנראין למרחוק. וגם הרחוקים יכולים לראותה עומדת בראש וקוראת משם. גם בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. מקום שהנכנסין והיוצאין מן העיר צריכין לעבור דרך שם. שם היא עומדת אומרת אמריה. וכל זה בדרך משל. כי דרכי החכמה העליונה שהן דרכי השם ב"ה נודעים לכל אדם על דרך כלל. כי מעשי ה' בשמים וארץ נראים לכל. וכל המביט במפעלותיו, יבין כי רם ה' ואין קץ לתבונתו, וילבש יראה וכבוד. וכמו שאמר (ישעיה ה, יב) "והיה כנור ונבל וגו' ואת פעל יי' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". וכן עלילותיו אשר פעל דור דור נודעים בין בני אדם, כדרך (דברים לב, ו) "שאל אביך ויגדך" וגו'. והאבות יספרום לבניהם. וכן תורת האדם ודרכי החכמה שינהג בהן כל אחד ואחד כפי מצבו. כמו חכמת המלכים, חכמת השופטים, חכמת אנשי הצבא, וכן חכמת כל איש ואיש, הנה כתובים בתורה ומקובלים לחכמי כל דור ודור. על כן המשיל גלות² החכמה ופרסומה כאילו היא עומדת בחוץ בין בני אדם וברחובות העיר ובראשי הומיות ובפתחי שערים. ומזהרת לפתאים ללצים ולכסילים הנלוזים, שישובו אליה. וכמו שמפורש בענין.

footnotes: ¹ מליצה ע"פ ישעיה מח, טז ² שהיא מגולה וניכרת היטב

ויש במשָׁלים הללו עניני שכל. אבל לא באתי להאריך בדרושים. רק ארמוז, שאצל "חוצות" הזכיר "רנה". ואצל "רחובות" הזכיר "נתינת קול". ואצל "ראשי הומיות" הזכיר "קריאה". ואצל "פתחי שערים בעיר" הזכיר "אמריה תאמר". והכל בסדר נכון. כי בחוצות עוברים ושבים בני אדם. זה הולך וזה בא, כל אחד פונה לדרכו ולעסקו, הזכיר לבד "רנה". כמי שהולך ושומע קול ערב. וכן דומה לזה האדם כשהולך בעסקיו תמיד, כשישא עיניו יראה יוקר המעשים הנבראים בשמים ובארץ. ואולם ברחובות שם מאסף בני אדם ועומדים שם על מצב אחד, וזה המקום הגון יותר לעיין ולראות בעניני חכמה, הזכיר "נתינת קול" כמי ששומע קול מדבר אליו. אלא שאינו מבחין ענין הדבור בעבור השתקעו בעסקיו ובדמיונותיו. וראש הומיות, הוא המקום שנאספים שם בני אדם לשמוע דברי הדורש העומד בראש, ושם המקום שיכולין לשמוע ולתת על לב, הנה "תקרא" החכמה. וכל אחד שומע קול הקריאה ויודע שהחכמה מדברת. ואין איש שם על לב להבין ולדעת. אכן בפתחי שערים ששם מושב הזקנים והחכמים יודעי דעת ומביני מדע, כדרך (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". שם "אמריה תאמר" ומרחבת הדבור. ואולם מה היא מדברת ומה הן תוכחותיה המפורשים בפרשה? יתבארו בעז"ה בספר "מעין גנים", בדברנו על שרש "יכח" וכל לשון "תוכחה". כי שם תתבאר הפרשה כולה:

(משלי ד, ח) "קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בינה אל תשכח ואל תט מאמרי פי". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "קְנֵה" נופל על דבר האהוב לאדם ולכן יחמוד שיהיה לו לקנין תמידי. וכדרך (שמות טו, טז) "עם זו קנית". (תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינו". וכמו ששנו קדמונינו ז"ל (אבות, ו) בברייתא "חמשה קנינים קנה השם ב"ה בעולמו", לפי שכל החמשה אהובים לו ית' יותר מכל. והנמשל הוא לענין נפש האדם. הכסיל אוהב כסל והכסילות לו לקנין, ועוזב את החכמה. ויש שאינו כסיל ולומד חכמה, אבל תלמודו ומעשיו ברפיון, ואינם קנויים לו קנין גמור. ולפעמים ישכח דברי החכמה, ולפעמים תתגבר עליו רוח סּכלות ויעבור עבירה בזדון ויעות גם דרך הבינה, וכמו שבארנו למעלה (חדר ח') בפירוש פסוק (תהלים נא, ח) "הן אמת חפצת בטוחות" וגו'. ולכן כשהזכיר תוכחת אביו שהוכיחו מאהבה כאשר יחמול איש על בנו, אמר (משלי ד, ד) "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך", שתהיינה דברי תבונתי תומכים שכל ובינת לבך. כי תאהבם תבינם ותשמח בהם, ושתשמור מצות חכמתי ותחיה בהם. כדרך (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ונעים זמירות ישראל אמר (תהלים קיט, לז) "העבר עיני מראות שוא, בדרכיך חייני". ואחר כן פירש הדבר איך ישיג האדם המעלות הנפלאות האלו, שיוכל להשתמר מחטא ומעון? ואמר "קְנֵה חכמה". החכמה תהיה לך לקנין, תאהבנה ותשתמש בכח החכמה הנטועה בך לאסוף בה עניני חכמה. וכן "קְנֵה בינה". דברי בינה ותבונות תהיינה גם הן קניניך. ותשתמש בכח הבינה הנטועה בך להבין ביראת ה' ובמליצות התורה. ואמר "אל תשכח". וזה כנגד קנה חכמה. שאם לא תהיה החכמה קניניך, אעפ"י שתלמדה, עוד מעט ותשכחנה, כי אין דבריה חרותים על לוח לבך. ואמר עוד "ואל תט מאמרי פי". וזה נגד "קְנֵה בינה". שאם לא תהיה הבינה קניניך, אעפ"י שדרך החכמה לא תתעלם ממך, תטה בזדון מאמרי פי כשיגבר היצר בלבבך ויעבור עליו רוח סּכלות. ואז תְּעַוֵת הדרך הישר ותחטא בזדון. וכדרך (איוב כח, כח) "וסור מרע בינה" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ב'). אבל כשתהיינה גם שניהם קניניך הנך דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מעוטים, ואפילו כל הרוחות באות ונושבות בו, אינן מזיזין אותו ממקומו. בעבור שאין עוד דבר האהוב לנפשך כמו החכמה והבינה. והן הן עצמן הדברים שהזכיר שלמה בראש הפרשה השניה מִסִפְרוֹ כשדבר על המאזין לחכמה וחפץ בה שיזכה באחריתו להיות חכם לב:

(משלי ד, ו) "ראשית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה, ובכל קניניך קְנֵה בינה". פירוש "חכמה", כמו בפסוק שלמעלה. "צדק משפט ומישרים", וכדברי הכלל הי"ב. לפי שאמר בפסוק הראשון "קְנֵה חכמה קְנֵה בינה". ומשמעות המליצה ששני הקנינים שוים שניהם כאחד, ואין זה נכון. כי אם יתאמץ לקנות בינה טרם קנה החכמה קנין גמור וישתמש בבינתו להבין במליצות התורה ובמשליה ובדברי חכמים, הוא קרוב להסתכן. כי דברים רבים בתורה ובדברי חכמים המנגדים לשכל האדם ולבינתו. ואולי יחשוב סרה, ויטה מני דרך הישר. ולכן הדרך הטוב שיבור לו האדם הוא ראשית כל לקנות חכמה לקנין גמור. יירא את ה' ובעבור כבודו יקנה החכמה ויאהבנה, לא בעבור שהוא יבין טעמיה ומצפונותיה וְנָעֲמוּ דבריה לשכלו ולבינתו. אלא בֵּין יבין בין לא יבין, ואפילו יסתור דרך בינתו, יקבלנה יאהבנה וישמרנה, בעבור שכל דבריה הן דברי אלהים חיים, וסודה נשגב מבינת האדם. וכמו שאמר (איוב כח, כח) "הן יראת אדני היא חכמה". ונאמר (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יי'". ויפה פרשנוהו למעלה (חדר ח' חלון ט'). ועל זה אמר "ראשית חכמה קנה חכמה". דומה למליצת (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יי'". כי כמו שאם אין יראה אין חכמה (אבות, ג). כי אם אין קנין החכמה בלב, לא תועיל קנין הבינה מטעם שאמרנו. ואולם אחר שקנה החכמה. ומובטח שלא יסור ממנה בעבור שהיא קנין נפשו, אז יתאמץ ג"כ לקנות בינה ולהשתמש בכח הבינה להבין ולהשיג בעניניה, אולי ימצא טעמי תורה הנכבדים וכיוצא. ואם לא יבין אין בכך כלום ולא הפסיד דבר. כי מכל מקום תהיה החכמה קִנְיָנוֹ ולא יסור ממנו. ועל זה אמר "ובכל קניניך קְנֵה בינה". כלומר בדברי החכמה שהן כבר קניניך, בהן קְנֵה בינה והשתמש בכח שכלך ובינתך להבין ולהשכיל ולהגיד טעמי תורה; אולי תמצא ידך ותפאר ותרומם דבריה בדברי תבונתך.

וחזר ופירש ואמר (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה". כלומר הבדיל בין המשתמש בבינתו טרם קנה החכמה קנין נפש, ובין המשתמש בבינתו אחר שקנה החכמה. כי קודם הקנין שוקל בבינתו להבין אם ישר או לא. וזה מחלל כבוד התורה והחכמה שהן דברי אלהים חיים. ואחר הקנין כל חפצו למצוא טעמים יקרים ודברי דעת, להראות גלוי לכל בני אדם יושר דברי התורה והחכמה. כי על ידי כן יקרב הלבבות אל התורה כדרך (משלי כז, יא) "חֲכַם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר". ובארנוהו למעלה (חדר ה' חלון ד'). והדבר דומה למי שמקשט את האדם בתכשיטים, וכענין (משלי כה, יב) "נזם זהב וחלי כתם, מוכיח חכם על אזן שומעת". ורמזנו עליו למעלה (חדר ד' חלון ט"ו). ונגד זה אמר "סלסלה ותרוממך". כלומר סלסל אותה לפארנה ולייפותה, אז תרוממך, תכבדך ברוחך הטובה. שעל זה נופל מלת "כבוד" כמבואר בפתיחתנו לבית הראשון. "כי תחבקנה", וזה משל כמי שחובק חברו ומתאחד עמו עצם אל עצמו, כן המתבונן בתורה ומקרב דבריה אל דעת האדם והיו לאחדים. וכדרך (משלי ז, ד) "ומודע לבינה תקרא". ויתבאר בעז"ה בחדר זה. והדרוש הזה נפלא מאד. ועל זה שנה התנא במשנתו (אבות א משנה ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". ופרשנוה בפרושינו למסכת אבות.¹ דיוסי בן יועזר לפרושי על התורה דשמעון הצדיק קאתי. והודיע שהרוצה לזכות בכתר תורה, צריך שידע כי החכמה [היא] עליונה, ושכל דבריה דברי אלהים חיים ונשגבים מבינת האדם; ויקבלם ביראת ה' ובאהבתו. אבל אם לומד דברי תורה על דרך שלומד החכמות הלמודיות והטבעיות וכיוצא, מה שייטב בעיני שכלו ובינתו יקבל ויאהב, ומה שלא ייטב לא יחפוץ בו, לא יצליח בחכמה. לְמַה הדבר דומה? לְצָמֵא, כל מה שמביאין לו תאב לשתות; בין שערב לחכו, בין שאינו ערב כמו המים וכיוצא. לפי שכל חפצו לרווֹת צמאונו. ואין כן השותה להנאתו, לא ישתה רק המשקים הערבים לחכו כמו היין הטוב וכיוצא. ולכן המשיל האיש התאב לחכמה בעבור שהיא דבר ה', לצמא. וכענין שכתוב (עמוס ח, יא) "הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר יי'". ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת קלח, ב) "זו הלכה" והן חֻקֵי החכמה. כמו ששנה (אבות, סוף פרק ג) "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ב'). ואמר (אבות, א) "והוי שותה בצמא את דבריהם".

footnotes: ¹ יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 69-72

ועל ענין זה נשתבחו ישראל במעמד הר סיני כשאמרו "נעשה ונשמע". ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת פח, א) "בשעה שהקדימו נעשה לנשמע, ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים. וכשחטאו בעגל נטלו מהם". ושמע פירוש דבריהם. מלת "נשמע" איננה לבד על שמיעת האזן אבל כוללת גם קבלת הדבר במחשבת הלב. וכמו שמורגל בתלמוד שאומרין (מועד קטן יב, ב) "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי". וכבר רמזנו על זה למעלה (חדר ד' חלון ו'). והנה בלי ספק אין כונת הכתוב שאמרו "נעשה החקים טרם נשמעם בהשמעת אזן". כי איך יעשו טרם ישמעו מה יעשו? אבל הכונה שישראל באמונת לבם ענו על דברי משה שהגיד להם כי יבוא האלהים לצַווֹת להם תורה ומצות. שהם יעשו כל מצותיו וחֻקוֹתיו. בין שיצוה חקים ומשפטים יבינו עניניהם בבינתם ושכלם, ובין יצוה ענינים סותרים לבינת האדם. על כל פנים יעשום מאהבת ה' ומיראתו. ביודעם כי עִם השם ב"ה לבדו החכמה והתבונה שאין לה חקר. ואחר שהסכימו בלב שלם לעשות הכל אמרו "ונשמע", אח"כ נַטה ג"כ לבבינו להשכיל ולהבין, אולי נזכה לשמוע ולהבין טעמי מצותיו וחֻקוֹתיו. דומה ממש לדברי שלמה. שאמר (משלי ד, ו) "ראשית חכמה קְנֵה חכמה ובכל קניניך קְנֵה בינה". וכבר בארנו שמי שחשקה נפשו בחכמה ושומר אותה בלב ועושה כחֻקוֹתיה. זוכה לעזר האלוהי ממרומים, רוח חכמה ורוח דעה בינה והשכל. וכענין (משלי ב, ו) "כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". ואלו הן שני הכתרים שקשרו מלאכי השם ב"ה לישראל שזכו אז לשתי המתנות האלו, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ה'). ואולם כשחטאו בעגל וחשבו מחשבת רעה על ה', וכמו שבארנו בפתיחתנו לבית הראשון בפירוש פסוק (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה" וזה הפך ממחשבתם הטובה בענין "נעשה ונשמע", אז אבדו שני הכתרים הללו. וכמו שבארנו (שם שם) בבית הראשון. ועוד נדבר על זה בחדר זה:

(משלי ח, א) "הלא חָכְמָה תקרא, ותבונה תתן קולה". פירוש "חכמה", מנהגי צדק ומשפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב והי"ד. בפרשה שלפניה הזכיר דברי הזונה, ואיך לב הנער נפתה לעשות רע. והודיע שהיא עושה כן בסתר, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה. והזהיר את האדם לבלתי ישט לבו אל דרכיה, כי דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מות. ואחרי כן הזכיר מהללי החכמה ותפארתה, ואמר שהיא מקרבת את בני האדם בגלוי ובפומבי. והיא קוראת אליהם בכל המקומות. כמו שאמר (ח, ב-ג) "בראש מרומים עלי דרך בית נתיבות נצבה. ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תרונה". והיא מדברת גם עם שרי העם וגדוליו. כמו שאמר (ח, ד) "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם". לא עם חסר-לב כמו שתעשה אשה הזרה. כי החכמה עליונה והיא עטרת תפארת לראשי מכבדיה, כמו שאמר בענין (ח, טו-טז) "בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ". כי החכמה תלמד לכל נפש ונפש חקים ומשפטים צדיקים וישרים, כמבואר בכלל הל"א. וכן נזכר בענין שכל דבריה על מכונות אמת, צדק, משפט נכוחה ומישרים. שכן נאמר (משלי ח, ז-ט) "כי אמת יהגה חכי וגו' בצדק כל אמרי פי וגו' כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת". כדרך (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, כי ישרים דרכי יי'" וגו' ובארנוהו למעלה (חדר ב' חלון י). ונאמר (משלי ח, כ) "בארח צדקה אֲהַלֵךְ בתוך נתיבות משפט". הרי שהענין כולו מלמדנו שהחכמה היא החוקקת חקים ומשפטים צדיקים, וזה מופת גדול על יושר יסודנו שיסדנו בהוראת מלת חכמה. והנה בפרשה שלמעלה כבר הזכיר (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה" וכמבואר בחלון ג', ושב להזכיר זה פעם שני. כי למעלה הודיע לבד שהחכמה תוכיח ותיסר את הכסילים הלצים והפתאים הנלוזים ממנה. ופה הודיע איך החכמה מתהללת בתוך בני אדם, ומודעת תפארתה ותהלתה, שכל חֻקוֹתיה צדק משפט ומישרים והשכר הטוב שינחלו אוהביה. ושהיא אהובת אֵל וראשית דרכו, ושעל פיה יסד השם ב"ה מעשה שמים וארץ וכל כיוצא בזה הנזכר בפרשה. ולא באתי לפרש פרשיות שלמות בלי הכרח. ועוד יתבאר בפסוק זה בספר "מעין גנים" בעז"ה, בדברנו על לשונות "בינה" ו"תבונה":

(משלי ד, יא) "בדרך חָכְמָה הורתיך הדרכתיך במעגלי יושר". פירוש "חכמה", דרכי צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וזהו מאמר החכמה העליונה לאדם. כי השם ב"ה חקק חֻקֵי החכמה בתורתו. ומסר תורת האדם, את הדרך ילך בו ואת המעשה אשר יעשה. כדרך (דהי"ב ו, כז) "כי תורם אל הדרך הטובה אשר ילכו בה". כי השם ברוך הוא מורה דרך לאדם וכל דרכיו חכמה ומשפט. ועל זה אמר "בדרך חכמה הורתיך". וכן כשאדם מתאמץ ללכת בדרך הטוב ועושה את שלו, השם ברוך הוא יעזרנו מקֹדש לחזקו ולאמצו. וכדברי הכלל הכ"ז. וגם נגד זה אמר "בדרך חכמה הורתיך". וכן השם ב"ה מרחיב כחות השכל והבינה הנטועים בנפש, שיבינו כל מעגל טוב, כדרך (משלי ב, ט) "אז תבין צדק משפט, ומישרים כל מעגל טוב" וכמבואר למעלה בחלון שני. וכבר בארנו בכלל השני שמלת "ישר" הונח על הבינה, ונגד זה אמר "הדרכתיך במעגלי יושר". וכן כמה דברי בינות נכתבים בתורה ונמסרו פנים אל פנים, וכמבואר בבית הראשון (חדר ז' חלון ד') וגם על זה אמר "הדרכתיך במעגלי יושר". ולעמת שני הענינים האלה סמך ואמר (משלי ד, יב) "בלכתך לא יֵצֶר צעדך ואם תרוץ לא תכשל". ההליכה נופל על דרכי החכמה כדרך (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמרוצה¹ נופל על מחשבת השכל והבינה, כי הם קלי המרוץ לחשוב מחשבות. והוא המתבונן בדבר וממהר להבין הענין. אלא שפעמים רבות על ידי המהירות נכשל האדם ותועה מדרך ישר. והנה דרכי הרשעה נמשָׁלים לדרכים רעים מלאים אבני נגף, וההולך בם יֵצְרוּ צעדיו. אבל דרכי החכמה הם נמשָׁלים לדרכים מסוקלים וסלולים. ועל כן אמר "בלכתך לא יצר צעדך". ובהיותך הולך על הדרך הטוב גם אם תרוץ, ומי שהוא רץ אפילו בדרך סלולה קרוב להכשל ולנפול במרוצתו. ודומה לזה מי שהולך בדרך הטובה והחכמה מכל מקום כשמתחיל לרוץ במחשבותיו, להבין מהו צדק ומהו משפט, אפשר שיכשל בדבר ההלכה ויטעה ולא יבין האמת. והבטיח כי ה' יהיה בעזרו ולא יכשל במרוצת בינתו. ודומה לזה אמר המלך דוד ע"ה (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". ורמזנו עליו למעלה (חדר ג' חלון י"ב) ועתה תבינהו. כי בקש מאת ה' שיתן בו רוח בינה עד שמלבד שילך בדרך החכמה, גם יהיה בכחו לרוץ באלה הדרכים ולא יכשל. "כי תרחיב לבי". וכמו שאמרנו שמלת "לב" הנחתו על השכל והבינה הנטועים בנפש. ואמר אם אתה תעשה לי אות זה לטובה להרחיב לבי, אז ארוץ ולא אכשל. ואחר כן אמר (משלי ד, יג) "החזק במוסר אל תֶּרֶף, נִצְרֶהָ כי היא חייך". כלומר אעפ"י שכבר קנית החכמה והבינה, ולבך לב חכם לעשות חֻקוֹת החכמה בשמחה, אל תאמר "עתה בטוח אני שלא אחטא". אלא החזק במוסר יראת ה' כבודו וגדלו, ומוסר עונש אפו וזעמו, "נצרה כי היא חייך". ולולי המוסר אפשר שפתע פתאום יתגבר היצר עליך רגע ויאפיל הענן נגה אור חכמת לבך. כדרך (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולעת כזאת אתה צריך למוסר. ולא אוכל לבאר פה יותר. כי בספר "מעין גנים", בעז"ה נדבר על שרש "יסר" ועל שרש "יכח" ושם יתבאר ענין נפלא במליצות הללו. ורק ארמוז עוד, שאמר בענין הרשעים כשדבר על רוע יצר לבם (משלי ד, יז) "כי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשע ויין חמסים ישתו". והזכיר המליצה הזאת לעמת מה שהחל (משלי ד, יא) "בדרך חכמה הוריתיך" וגו'. שכמו שהצדיק נוהג בחכמה ומבין באמת ובמישרים, להיפך ממנו הרשע שמרשיע בשתיהן. כי בארנו בכלל השני שנמשלו דרכי החכמה ללחם ולכל תנובה. והבינה נמשלה ליין, כמבואר בפתיחתנו לבית הראשון. ועל זה אמר, שבעניני החכמה (תהלים א, ו) "דרך רשעים תאבד". כי לחמו לחם רשע. ונגד בינתם אמר ויין חמסים ישתו. ומלת "חמס" יתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ושם תבינהו:

footnotes: ¹ ריצה

(משלי ח, א) "בני, לְחָכְמָתִי הקשיבה לתבונתי הט אזנך". פירוש "לחכמתי", חֻקֵי החכמה שאני מלמדך. צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. כי בפרשה זו מזהיר לבלתי סור מדרך הישר ללכת אחרי התאוה ופתויי הזונה. והקדים "בני, לחכמתי הקשיבה". כלומר הַקְשֵׁב וְקַבֵּל חֻקֵי התורה מצותיה ואזהרותיה ואעפ"י שסותרות לדרכי הטבע הנטוע בנפשך, וכדברי הכלל הי"ז. וגם אינך יודע סודם במופתי השכל, וכדברי הכלל הט'. וכן "לתבונתי הט אזנך". הן תבונות בדרכי החכמה, הן תבונות בעניני דעת ויראת אלהים. ואף על פי שאין בך לב מבין להבין דברי חכמים ועומק דברי תבונתם, אל תהרהר עליהם ורק תקבלם בטוב לבב. כי אם תתבונן בדברי חכמה ותבונה ותעמיק עיונך בהם, אף על פי שלא תרד לתכלית הדברים, הנה העיון והתגברות המחשבה בהן יגינו עליך למלטך מהעמיק העיון והמחשבה בעניני התאות, כמו מחשבת זמה ואפקורסות. ויש בענין זה דבר בינה, יתבאר בדברינו בעז"ה על לשונות "זמה" ו"מזמה".

ואמנם האוכל לשלחך ריקם מבלי לרמוז בקצרה על הענין היקר הזה? דע, כי מלת "מזמה", הונחה על ענין טוב ועל ענין רע. לפי שהוראתה על עומק העיון בדבר מן הדברים. ועומק העיון אפשר בדבר טוב ואפשר בענין רע. וממין הראשון (משלי א, ד) "לנער דעת ומזמה" (ג, כא) "נצור תושיה ומזמה". וממין השני (כד, ט) "זמת אולת חטאת". (תהלים קמ, ט) "זְמָמוֹ אל תפק". וכל לשון "זמה" מן המין השני הזה, והענין נגלה מעצמו. כי בעבור שמחשבות נאופים קשים, ומתגברים בלב הכסילים עד למאוד, והם מעמיקים לחשוב בהן, לכן כשנכתב מלת "זמה" סתם רומז על הרעה הזאת. לפי שאין בכל הרעות התגברות המחשבות הממלאות לב האדם כולו כמו מחשבות נאופים. ואמנם להבדיל בכתבי הקדש כשיזכירו מלת "מזמה", אם הכונה לטובה או לרעה. אתן לך כלל. כל מקום שנכתב לבדו, הכונה לרעה. ואם לטובה, נכתב אצלו מלה אחרת טובה, כמו "דעת ומזמה", "תושיה ומזמה", "תבונה ומזמה". ולכן אחר שהזכיר שיקשיב לחכמה ויטה אזן לתבונה, והכונה על ההתבוננות והעיון בדרכי התבונות, כי בעבור כן הזכיר "הטית אזן" שהיא כמו מאזנים לשקול עליו שלא יטעה בכונת רבו. ולזה צריך עיון המחשבה וכמו שבארנו בחלון השלישי. אמר בפסוק שלאחריו (משלי ה, ב) "לשמור מזמות, ודעת שפתיך ינצורו". וכן אמר (ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע" וגו'. (ב, טז) "להצילך מאשה זרה" וגו' וכמבואר בחלון שני. וכמו כן נזכר בפרשה זו (ה, ג-ה) "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה וגו' רגליה יורדות מות" וגו'. כלומר לולי מזמה ודעת, לא תנצל ממצודת הזרה המטפת נפת בשפתיה, ותפול ברשתה. והן הן דרכי מות ואבדון, לכן צויתיך שתקבל חכמתי ותבונתי, ותחשוב ותעיין בהם ואז תנצל. והנה למעלה דבר עם חכם לב בעל הבינה. אמר אצל חכמה "הקשבת אזן". ואצל תבונה "הטית הלב". ובארנוהו למעלה בחלון ב'. ופה מדבר גם עם חלוש-השכל והבינה. הזכיר אצל חכמה "הקשבה" לבד. ואצל תבונה "הטית אזן". ולא הזכיר מלת "לב" כלל. והבן. וכבר בארנו פירוש טוב בפרשה זו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). קחנו משם:

(משלי ל, ג) "ולא למדתי חָכְמָה, ודעת קדושים אדע". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ותחלת הענין (ל, א-ב) "דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל. כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". ואמרו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה י, ד) "אגור בן יקה הוא שלמה. ונקרא כן בעבור שאגר את הבינה והקיאה". וראב"ע ז"ל פירש אגור היה בימי שלמה הולך ביושרו ויודע דעת ונכבד בדורו, על כן המלך שלמה אסף חכמתו בספרו. ואיתיאל ואוכל היו חכמים, חברי אגור או תלמידיו" [ע"כ]. ואין עניננו לפרש מה שאינו הכרחי. ורק ארמוז בקצרה. בין שיהיה אגור המלך שלמה, ובין שיהיה חכם מחכמי דורו, אחשוב שמִלַת "אגור" שם הפעול. איש שהיה אגור בלבו מאסף החכמה והבינה אמר המשא הזה. "נאם הגבר לאיתיאל" כלומר שכל דבריו דבר בעבור כי ה' עמו, ונלוה אליו העזר האלוהי ממרומים. ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי'. "לאיתיאל ואוכל". כלומר בעבור כי אִתִּי אֵל יכלתי לדעת חכמה ודעת. ודומה לזה פרשו רבותינו ז"ל המלות הללו, אבל על דרך התוכחת לשלמה שעבר על דברי תורה. ולפירושנו הודיע כי הסָר מחֻקֵי השם ב"ה שבכתב ושבע"פ, ולא זכה בצדקתו לעזר האלהי ממרומים, לא יצלח בחקירותיו ובמשפט שכלו, בעבור שכל הענינים נשגבים מדרכי בינת האדם ושכלו. ואע"פ שהכסילים והאוילים בוחרים להם דרכים ללכת בהם, וקצתן חולקים על חֻקֵי החכמה, וכמבואר בכלל הכ"ו, הנה כולם יודו שבעניני דעת העמוקות והנפלאות תסתתר בינת האדם מהתבונן בהם. ולא יִוָדְעוּ רק לעומדים בסוד ה', אנשי הרוח. ולכן אין טוב לאדם רק לקבל האמת מתורת ה' ולהשען עליו בכל לב, וע"י כן יזכה לרוח דעת ממרומים. ואז ימצא חכמה ודעת קדושים וידע העמוקות והנפלאות. ועל זה אמר "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". כלומר הנני נבער מדעת מושכלות הראשונות הנטועות בנפש, והן הן שרשי הבינה. וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין דעת אין בינה". וכמו שפרשנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ה') פסוק (תהלים צד, ח) "בִּינוּ בוערים בעם", שקראם "בוערים" בעבור הַכְּחִישָׁם דרך המדע. ואמרנו שם (שם חלון ד') עוד שהמושכלות הראשונות אע"פ שהן נטועים בכל הנפשות על דרך אחת, הנה הם במקצתן כשכוחות ובעל הנפש לא התעורר עליהן מעולם. ואם לא הצטיירו בדעתו אי אפשר שיוליד מהן תולדות הבינה. על דרך משל מושכל ראשון "אין הר בלא בקעה". ויש בני אדם שבאו בימים ולא התעוררו על מושכל זה. וכן יקרה בכל המושכלות הראשונות שהן יסודות הבינה שתהיינה רובם כשכוחות מן הנפש, ואז לא יעזרו לכח הבינה ולא יבין לעולם העמוקות והפנלאות. ואמנם בהופיע על האדם רוח דעת ממרומים, תגלינה ציורי הדעת הצחים הנטועים בנפש פתאום. ויעמדו למול עיני לבו, ויבין על ידיהן תעלומות רבות, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ד') מענין התעלמות ציורי המדעות בנפש, שהן מתעלמות יותר מציורי החכמה לפי שהן צחות למאוד. והן מציירים בדברים עליונים הנבדלים מכל חומר. והנה גם אם יתגלו ציורי הדעת, עוד צריך בינה רחבה ושכל טוב להרכיב המדעות אלו על אלו ולהבין במישרים התולדות היוצאות מהן, ותולדות תולדותיהן, עד שישיג ענינים עמוקים מאד. ואח"כ אמר "ולא למדתי חכמה". כלומר גם החכמה שנבעה מפי עליון ב"ה דרכי צדק משפט ומישרים הכתובים בתורה והמסורים פה אל פה באמונה, הן חֻקֵי תורות האדם, הן חֻקֵי ההנהגה העליונה שהיא כפי דרכי החכמה, הן מעשה שמים וארץ שנתכנו כפי אורחות החכמה. וכדברי הכלל הי"ב הי"ג והי"ד. והן צריכין להאסף (מחוץ) [מבחוץ] מפי סופרים וספרים. כי לא תִּוָדַעְנָה לאדם באמצעות שכלו ובינתו, וכדברי הכלל הט' והי', הנה אנכי לא למדתים. ואם שלש אלה שהן בכחי חסרתי, כי המושכלות הראשונות נטועות בי, והבינה הרחבה ג"כ טבעית לאדם, כי רבים מבני אדם שהן בעלי בינה רחבה. ולימוד החכמה ג"כ ביד כל אדם וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון א') וכדברי הכלל הששי. ואיך אאמין בשוא ואתפאר בלבי לדעת דעת קדושים, שאיננה ביד שום אדם? כי דעת קדושים הן ההשגות הצחות העליונות הנודעות לקדושים העליונים מלאכי עליון, הצורות הנפרדות מכל חומר. שאין דרך לאדם לדעתם אע"פ המושכלות הראשונות הנטועות בו והבינה הפועלת על ידיהן, זולתי באמצעות רוח דעת הנלוה לאדם ממרומים. וכדרך (שמות לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" ובארנוהו למעלה (חדר ו' חלון א'). וכן (משלי ב, ה) "ודעת אלהים תמצא". ויראה ששאלו לאגור שיגיד להם דברי דעת. ובקשו ממנו השגות הנפלאות בעניני הבריאה וכיוצא. והשיב להם שכל אלו הדברים לא יִוָדְעוּ בדעת ובבינת האדם מצד החקירה. ומי שאין בו רוח דעת לא יבינם גם אם יפרש אותו זולתו. וכדרך (חגיגה יא, ב) "ולא במרכבה כי אם ביחיד ומבין מדעתו". פירוש, זה התלמיד צריך שיהיה מבין דברי רבו מדעתו ע"י רוח דעת שנחה גם עליו, כי זולת זה לא יבין דעת רבו. ולחזק תשובתו אמר אגור עוד (משלי ל, ד) "מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחפניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו ומה שם בנו כי תדע". כלומר ראה כל מעשה אלהים לא יוכל האדם למצוא בשכלו ובבינתו. והחל מן השמים והן המרומים הכוכבים והצבאות שנעלם ענינם מדעת כל אדם. כי עצם השמים והמאורות, תעלומות [הן] מבני אדם כולם. בעבור שאין גם אחד ממנו, שעלה שמים וראה כל המעשה הגדול הזה, ומה עצמם ותכונתם, וירד לארץ וספר לשוכני תבל מה שראה ומה שמצא. ולכן מבלעדי מהלכם ותקופתם המושגים לחוש, אין דבר מהם נודע לבני אדם. וכן הזכיר השם ברוך הוא מקצת ענין זה בתוך השאלות הנפלאות ששאל מאיוב (איוב לח, לא-לג) "התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח. התוציא מזרות בעתו ועיש על בניה תנחם. הידעת חֻקוֹת שמים אם תשים משטרו בארץ". כי מלבד שנעלם ממנו עצם השמים והמאורות ויסודם, גם מסכלין אנו ההמון הרב מן הכוכבים. ואיך פועלים פעולתם בארץ, ומגבוה יזילו שפעם אל תחתיות, פעולות בלי מספר. וכולם נפלאות ממנו ולא נדע. אחר כך אמר "מי אסף רוח בחפניו?". שהוא היסוד הראשון המושג לחוש האדם, והוא ממלא מתחת השמים עד הארץ. אבל אין אתנו יודע עד מה מקום משכן הרוחות והסערות, מאין מוצאם, ואיך סובבים מאויר. ומי ידמה בדעתו שהם סגורים במקומות ידועים ויצאו משם לשעתן, אם הרוח בטבעו להתפשט תמיד ומי יעצרהו. ודומה למי שרוצה לאסוף הרוח בחפניו שהוא מסוג הנמנעות. אחר כן הזכיר יסוד המים שהוא למטה ממנו. ומי ישכיל באיזו אופן צרורים המים במקוה הימים שלא ישפכו על הארץ. כי המים הולכים וגוברים, וּמִטִבְעָם נגרים תמיד. וכן בבטן הארץ תהומות, (תהלים מב, ח) ו"תהום אל תהום קורא". והנחלים שבים מתחת התהום ובוקעים מעל לארץ. ויותר מזה הנה הארץ עגולה ותלויה במרכז השמים. והמים סובבים לארץ. ומי צררם בעגולה הזאת שלא יצאו מתוך העגולה אל חוצה לה? וגם על זה שאל השם ברוך הוא לאיוב, באמרו (איוב לח, ח-יא) "ויסך בדלתים וגו' בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו. ואשבור עליו חקי וגו' ואמר עד פֹה תבא". הודיע כי הענן והערפל הן חתולות ולבוש מי הים. כדמיון "מי צרר מים בשמלה?" הנזכר פה. אחר כן הזכיר יסוד הארץ ואמר "מי הקים כל אפסי ארץ?". מי יבין ומי ידע מי הקים עמודים שנאחזים בהם אפסי ארץ. כי הארץ תלויה על בלימה, והיא מרכז העגולה הגדולה. ומצד הנפלאות לדעת איך היא תלויה עד שלא תמוט לעולם.¹ וגם על זה שאל השם ברוך הוא לאיוב באמרו (לח, ד-ו) "איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה? כי תדע וגו'. על מה אדניה הטבעו?" וגו'. ויתבארו מקצת ענינים הללו בדברנו על שרש "ידע" בעז"ה.

footnotes: ¹ תוספת המעתיק: אמנם חוקרי זמננו מסבירים סדריות תנועת כוכבי הלכת מפני כח אינרציה תוך ואקום (ריק), פעולת תנועה מתמדת כל עוד שאינו נתקל בחומר מתנגד לתנועתה. אבל לעצם התהוות חק זה של אינרציה אינם יודעים משום מה זה כך. וכן כח הגראביטציה (כבידה) שכל גוף גדול מושך אליו גוף קטן הנמצא סמוך אליו, אין בפיהם הסבר הגיוני. וכמובן האיזון הזה בין משיכה כלפי חוץ, לחלל החיצון, לבין כח המושך כלפי המרכז מפני כח הכבידה, והתלוי לפי משקל אותו גוף הכוכב הנמצא בתנועה, גם הוא מפלאי הבריאה של האיזון.

והנה כל מה שהכיר אגור הן תעלומות מדעת האדם. ועוד היום לא היה איש מבני אדם מִכַּת אנשי החקירה והעיון שהשיג דבר מן הדברים הללו בשכלו ובבינתו. ועל זה אמר אגור "מה שמו ומה שם בנו? כי תדע". כלומר זה שעלה שמים וירד וכיוצא, אילו היה בעולם, הגד לי מה שמו. או מה שם תלמידו אם תדענו. כי התלמידים קרויים בנים (רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א ה"ב) כמו (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". (מל"ב ב, ג) "ויֵצאו בני הנביאים". כי אי אפשר שֶׁתִּוָדַעְנָה המדעות הללו לאדם, זולתי באמצעות רוח אלהים ממרומים שתחול עליו, המצייר ציורי חכמתו ודעתו והמוספת בו כח שכל ובינה; ואז יִוָדְעוּ לו הענינים האלו. ואולם חוּל הרוח העליון על אחד ממנו יהיה בעבור צדקת וישרת לב האיש ההוא, שירא את ה' מאד והתגבר על יצרו ללכת בדרך הטובה. וזה הגיע לאדם באמצעות התורה, כי היא תלמדנו דרכי החכמה צדק משפט ומישרים. ועל זה חתם דבריו (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לחוסים בו". כלומר מי צור מבלעדי אלהינו היודע עמיקתא ומסתרתא. ולכן כל אמרותיו צרופות ומזוקקות, אין בהם נפתל ועקש. ומי שבוטח בה' והולך בדרכיו הנה השם ברוך הוא מגן לו בכל עניניו, ויורהו בדרך ישר, ויתן בו רוח דעת ותבונה. אז יבין יראת ה' ודעת אלהים ימצא. וכמו שאמר בראש הספר (שם ב, ז) "יצפון לישרים תושיה, מגן להולכי תום". כי יסוד הכל היא החכמה, ואם תחסר מן הנפש לא יועילו לה הדעת והשכל והבינה הנטועים בה. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועוד יתבאר ענין זה בחדר השנים עשר באופן שני, והכל בארח ישר. ובספר "מעין גנים" יתבאר הבדל המליצות והלשונות הנכתבות אצל שרש "חכמה", ובין לשונות ומליצות הנכתבות אצל "בינה", וכמו שרמזנו בכונה הד' מפתיחתנו לבית הראשון. ואז ידובר עוד על הפסוקים שבארנו בחלון זה. הוֹחֵל מעט² עד בואנו שמה בעזרת השם ב"ה:

footnotes: ² "המתן מעט", כלשון המקרא שופטים ג, כה

(משלי ט, י) "תחלת חָכְמָה יראת יי', ודעת קדושים בינה". פירוש "חכמה", צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וזהו מאמר החכמה. ונשען על הכלל הכ' שיסוד החכמה היא היראה. כי (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". בעבור שהיצר והתאוה ממאנים לקבל חכמה ומוסר ולהתנהג בדרכיה. ובאמצעות היראה יזכה האדם לרוח חכמה ממרומים עד שיצייר הלב בטבעו ציורי החכמה. וכן הבינה תחלה ל"דעת קדושים". ודעת קדושים הן הן ההשגות העמוקות והנפלאות, וכמבואר בחלון ו'. והאדם זוכה אליו בעבור השתמשו בבינתו להתבונן ביראת ה' ובמליצות התורה. ועל שתיהן אמר למעלה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". ואמר (ב, ו) "כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". וקודם לזה אמר (ב, ב-ג) "להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך". והמליצות מלמדות זו על זו:

(משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חָכְמָה ואדם יפיק תבונה". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בלב צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הכ"ז. וְדִמָה אור החכמה הנאצל על נשמת האדם, המצייר ציורי החכמה בלב, למי שמוצא דבר יקר, כי טרם מצאו היה ענינו נעלם ממנו. וכן רוח אלהים הנלוה לאדם בעבור צדקתו תחול עליו פתאום. וכדרך (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו'. שברגע דבר השם ברוך הוא עמו מִלֵא לבבו חכמה ותבונה. וכענין שנאמר בתורה (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". החל בלשון רבים "ובקשתם" וחתם בלשון יחיד "ומצאת". גם לא הזכיר מה ימצא? ואמנם הודיע שהאדם בצדקתו ימצא עזר אלוהי ממרומים. והשם ב"ה יודע מתי עשה האדם את שלו שיזכה לרוחו הטובה. והנה רבים מבקשים פני ה'. אבל אדם אחד מאלף ימצא שגדלה צדקתו עד שימצא העזר ממרומים. וכנגד זה אמר "ובקשתם משם" וגו'. ואתה, ידיד ה'! תמצא את האדון אשר אתה מבקש. וחזר ובאר למה האחד לבד ימצא, ולא המבקשים הרבים. ואמר "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". והוא האיש העובד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ועשה מה שבכחו לעשות. ועוד יתבאר פסוק זה בחדר העשירי כי בו אפרש הפרשה כולה בעז"ה:

(משלי ח, יב) "אני חָכְמָה שכנתי ערמה, ודעת מזמות אמצא". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בנפש צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "ערמה" יתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים", ונכבדות דברנו על שרש זה. אבל פה בקצרה ארמוז. שהעָרְמָה כח נפלא בנפש האדם, ונופל על התשוטטות המחשבה על כל הדברים והמעשים טרם תֵּעָשֶׂנָה, לשקול כל דבר ודבר. ובעל הערמה לא יעשה דבר טרם ישוטט עליו במחשבתו. ולכן היא ראשית השכל והבינה. ואחרי פעולת השכל והבינה תבוא המזמה היקרה, ורמזנו על ענינה למעלה בחלון ששי. ואחרית הכל הדעת. ויש נפש שנטוע בה כח ערמה גדולה עד שיתואר בעלה בתאר "ערום"; ויש נפש שכח ערמתה חלושה, ולא יתואר בעלה בתאר "ערום". ואולם הערמה לפעמים רעה. והכל כפי מצב בעל הערמה. אם הוא חכם וציורי החכמה מושלים בלבו יהיה ערום לטובה. ואם הוא רשע וציורי החטאים מושלים בלבו יערים לרעה, וזהו "רשע ערום" הנזכר בדברי קדמונינו ז"ל (סוטה כא, ב), ואלו הדברים יתבארו ברחבה בספר הנזכר. ולכן החכמה האסופה בנפש היא יסוד טובת כח הערמה. ומי שמערים כפי חכמתו יוכל להשכיל ולהבין בענין שיערים עליו. וכדרך (משלי יד, טו) "וערום יבין לאשורו", ויתבאר בספר הנזכר. ועל ידי ההשכלה וההתבוננות תרבינה מזמותיו ויגיע לכלל דעת קדושים. וכנגד זה התהללה החכמה אני היא השוכנת בתוך ערמת האדם. ואני היא המוצאת דעת המזמה. כי אם אין ציורי החכמה מושלים בלב לא תועילנו ערמתו ולא שכלו ובינתו הנטועים בו, ולא ימצא דעת לעולם. כי יסוד הכל היא החכמה, צדק משפט ומישרים. וכמו שבארנו במקומות רבים:

(משלי יד, ח) "חָכְמַת ערום הבין דרכו, ואולת כסילים מרמה". פירוש "חכמת", ציורי החכמה צדק משפט ומישרים שבלב הערום, וכדברי הכלל הי"ב. וענין פסוק זה נשען על מה שבארנו בחלון זה שהחכמה יסוד הערמה. ובהיות בנפש הערום מאסף החכמה, אז יבין דרכו. וזולת חכמה בלב לא תועילנו ערמתו. ובספר "מעין גנים" יתבאר פסוק זה ברחבה בעז"ה:

(משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חָכְמָה". פירוש "חכמה", דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו למעלה (חדר ג' חלון ג') שכל מקום שֶׁכִּנוּ כתבו הקדש המאמרים במלת "פה", הכונה על המאמרים בעניני החכמה שיש בהן דבר והפוכו. ומלת "דברי" על הרחבת הדרוש. כמו (קהלת א, א) "דברי קהלת", (דברים א, א) "אלה הדברים אשר דבר משה". והנה החכם המופלא כשידבר בעניני החכמה יגיד בדברים קצרים משָׁלים ומליצות, ויש בהן כונות רבות וסודות כמוסים בענינים אלהיים ודברי התורות. והמשילם למים עמוקים שאי אפשר לרדת אל תחתיהן זולתי על ידי תחבולות גדולות. וכמו כן צריכים הקדָמות והצעות נפלאות להבין דברי פי איש חכם ונבון. וכדרך (משלי כ, ה) "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה". המשיל העצה שבלב איש חכם למים עמוקים, ואין מי יוכל לדלותה זולתי איש תבונות שעומד על דעת רבו ברוב תבונותיו. וכבר בארנו (חדר ג' חלון ג') שמלת "עצה" כשנכתב סתם הונחה על עצות בדרכי החכמה. הרי ששתי המליצות על דרך אחת הן. והנה דברי פי איש חכם הדורש דימו כתבי הקדש לנחלים ומעיינות. וכמו שאמר שלמה על זה (ה, טז) "יפוצו מעיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים". שהן על דברי שכל ובינה וטעמי תורה היוצאים מפי החכם ומַרְוִים נפשות השומעים. והנה יסוד כל שכל בינה ודעת היא החכמה. שאם אין בנפש האדם מאסף החכמה לא ישכיל ולא יבין ולא ידע. וכדרך (דברים לב' כט) "לוא חכמו ישכילו זאת", ובארנוהו למעלה (חדר ה' חלון א'). ואולם החכמה עצמה נעלמת מדעת כל אדם, סתומה וחתומה ואיננה נודעת במופת זולתי לאדון הכל ית'. וכדברי הכלל התשיעי. ועל זה אמר (משלי יח, ד) "נחל נובע מקור חכמה". המשיל דברי פי החכם הדורש דברי שכל ובינה לנחל נובע. והמשיל החכמה שממנה נובעים דברי השכל והבינה אל המקור שממנו נובע הנחל, והוא משל נכבד מאד. כמו הנחל היורד מן ההר, הנה מקורו בבטן ההר והנחל נובע תמיד ומתפשט עד מאד והולך אל הים. והוא נראה לעין כל, ובני אדם נהנים מן הנחל ומימיו כידוע. ואין כן המקור שממנו נובע הנחל, כי הוא סתום בארץ אין רואה ואין נהנה ממנו. ואולם כל הנחלים הולכים אל הים וממנו הם שבים ללכת מתחת לארץ עד בקעם הארץ והיו לנחלים. וכן דומה אליו הנמשל, כי דברי שכל ובינה הדומים לנחלים ומעיינות הן נובעים מלב החכם ומתפשטים עד מאד, נשמעים לאזן, ומשמחים הלבבות ובני אדם נהנין מהם מאד. וכמו ששנינו (אבות, ו) "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". אבל המקור שממנו הם נובעים והיא החכמה האסופה בלב החכם הוא סתום וחתום ואינו נראה לעין הלב. כי סוד החכמה נעלמת מעין כל חי.

והנה כמו שהנחל מרוה את הארץ ואת בני אדם ומתעדנים בטובו, ואעפ"י שמקורו נעלם, כן דברי בינות ושכל טוב משמחים הלבבות ומחיים הנפשות. אעפ"י שמקורם נעלם מלב כל חי. וּרְאֵה כי נמשלה החכמה אל הים הגדול שממנה הולכים הנחלים ואליו הם שבים ללכת. והתבונות והמדעות לנחלים יוצאים להשקות את הארץ. והבן:

(משלי י, לא) "פי צדיק ינוב חָכְמָה ולשון תהפוכות תכרת". פירוש "חכמה", חֻקוֹת החכמה צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו למעלה (חדר ד' חלון ב') פסוק (משלי יא, ל) "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". ואמרנו כי הצדיק ההולך בדרכי החכמה ועושה כמצות החכמים ותורתם, הנה פרי מעשיו כפרי עץ חיים. ואולם החכם נכבד מן הצדיק. כי מלבד לכתו בדרכי הצדק, הנה החכמה אסופה בנפשו ומלמד תורה לרבים, ולוקח נפשות בשכלו הטוב ובמשָליו ומליצותיו. והודיע פה כי "פי צדיק ינוב חכמה". ומלת "ינוב" כמו תנובת השדה. (תהלים צב, טו) "עוד ינובון בשיבה". ומלת "פי" על מאמרים בחכמה. כמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון ג'). כי הצדיק אעפ"י שאין בו מאסף החכמה כולה, הנה דברי פיו בעניני החכמה יצמיח מהן חכמה. כי משרש הצדק ויראת ה' שבלבו תצא תנובת החכמה. והשומע דבריו יתן אל לבו להצמיח גם בלבו זרע החכמה לעשות פרי, כמו זרע הארץ העושה תנובה. וכדוגמא שהתפלל אדוננו משה ע"ה (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי". והוא שיכנסו דבריו בלבות השומעים, וכמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון ז'). ואעפ"י שזה הצדיק אין בכחו להמתיק דברי פיו במשלי בינה ובטענות ובנצוחים בכח שכלו ובינתו, הנה יכנסו דבריו באזני השומעים בעבור כי בצדק כל אמרי פיו. ודבריו יוצאים מן הלב ונכנסין ללב השומע. והנה פי תהפוכות הוא ההפך מן פי צדיק. כי יגיד דברים הפוכים מן החכמה, כדרך הכסילים והאוילים. ועל זה אמרה החכמה (משלי ח, יג) "יראת יי' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". אבל לשון תהפוכות נופל על מאמרים המנגדים לחכמה. והמגיד אותם מחליק לשון בטענות ובנצוחים בכח בינתו הגדולה להוכיח תהפוכותיו ולבזות החכמה. כי מלת "לשון" נופל על המאמרים הנאמרים בכח הבינה, וכמו שבארנו בכונה העשירית מפתיחתנו לבית הראשון. ופרשנו שם מאמר קדמונינו ז"ל (שבת קיט, ב) שאמרו "כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו". ואלו הן כת ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם". והודיע שלמה שאעפ"י שהוא בעל הלשון, מה יתרון לו? כי השם ברוך הוא ישפטֶנו באפו ובחמתו, וכמו שכתבנו בבית הראשון (חדר ו' חלון י'). ואז (תהלים נח, יא) "ישמח צדיק כי חזה נקם". ואז תאבדנה עשתונותיו. וידעו תועי רוח כי בנפשו דבר תהפוכותיו, הבל הם ואין בם מועיל ולא יעשו דבריו תנובה. ועל זה אמר (משלי י, לא) "ולשון תהפוכות תכרת". כדרך (במדבר טו, לא) "הכרת תכרת הנפש ההיא עֲוֹנָהּ בה", הנאמרת על הכת הזאת. ובארנוה בבית הראשון (חדר ח' חלון ז'). ובספר תהלים כתוב (תהלים לז, ל) "פי צדיק יהגה חכמה". ובארנוהו למעלה (חדר ח' חלון ז') ודי בזה:

(משלי כא, ל) "אין חָכְמָה ואין תבונה ועין עצה לנגד יי'". פירוש "חכמה", מנהגי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וזה נשען על הכלל העשירי שאמרנו בו שכל המתואר חכמה הוא ענין אלוהי. כלומר דרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל ית' וצוה לבני אדם שינהגו כן, ושהוא לבדו יתברך יוכל לחוקק חֻקֵי חכמה. ולכן כל דרך ומנהג המנגד למה שחקק ויסד השם ב"ה איננו חכמה, כי אם סּכלות ורעיון רוח. וכדרך (ירמיה ח, ח-ט) "איך תאמרו 'חכמים אנחנו' וגו' הנה בדבר יי' מאסו וחכמת מה להם?". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ז' חלון ג'). ועל זה אמר "אין חכמה" לנגד השם. וכן "אין תבונה" לנגד יי', כי כל תבונה יסודתה החכמה, וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". וכמו שאין חכמה ענין מנגד לדרכי ה' וכמו כן ומאותו הטעם עצמו אין תבונה לנגד יי'. ואולם ענין העצה יתבאר בעז"ה בבית השלישי. ונוכיח שם שהנחתה על ההסכמות ההחלטיות שיסכים האדם לעשות דבר. לפעמים תהיה ההסכמה לעשות טובה. ולפעמים תהיה על דבר רע. והנה תאמר אם היועץ הבליעל יסכים להרשיע ויעשה כעצתו, הנה נועץ לנגד ה' וישלים חפצו. ואיך החליט לומר "אין עצה לנגד יי'"? אכן כל זה שקר. כי אין האדם יוכל למלאות חפצו ולעשות כעצת נפשו זולתי ברצון האלהים. ואם לא חפץ השם ב"ה לא ישלים חפצו. וכדרך (ישעיה ח, י) "עוצו עצה ותופר". וקהלת אמר (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". (שם ג, ט) "מה יתרון העושה באשר הוא עמל". (ג, יד) "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". וכמבואר למעלה (חדר ז' חלון ז'). ועל כן אם האדם נועץ על דבר נגד רצון האלהים, ואין השם ב"ה חפץ שישלים מעשהו, לא יקום ולא יהיה הדבר שנועץ עליו לעשותו, ונודע למפרע שלא היתה עצתו "עצה".

וכדרך (תהלים פג, ד) "ויתיעצו על צפוניך". ודבר נכבד יש בפסוק זה. ולמה בו לבדו נזכר ההתפעל משרש "יעץ"? ויתבאר בעז"ה בבית השלישי. ואם לפעמים יועץ בליעל ממלא עצתו המרשעת, גם זה בחפץ אלהים כי על צד העונש הניחו השם ב"ה לעשות כדי רשעתו. וכענין (משלי טז, ד) "וגם רשע ליום רעה". וכענין (ירמיה נא, כ) "מפץ אתה לי" וגו'. וכמאמרם ז"ל (שבת לב, א) "מגלגלין חובה על ידי חייב". ולולי כן לא היה ביכלתו למלאות עשותו. ולבאר הדבר הוסיף (משלי כא, לא) "סוס מוכן ליום מלחמה וליי' התשועה". לא הוצרך לבאר ש"אין חכמה ואין תבונה לנגד יי'". רק מה שאמר "אין עצה לנגד יי'". ואנו רואין רשעים נועצים לעשות דבר המנגד לרצון השם ברוך הוא. ועל כן באר כי שקר הדבר שישלים האדם עצתו אם לא חפץ בו אלהים, ועשה דוגמא מיום מלחמה. ונודע כי המלכים הבוטחים ברוב חיל סוס ורכב, יועצים להלחם להשמיד שונאיהם. וכדרך (מל"ב יח, ג) "עצה וגבורה למלחמה". ואעפ"כ אין תשלום המעשה¹ בידם, וזהו "סוס מוכן ליום מלחמה" וזהו העצה וההסכמה להלחם ולהתגבר. "וליי' התשועה" יושיע לאשר יחפוץ. וכן בכל דבר לא יקום ולא יהיה זולתי בחפץ אלהים. ונכון הדבר שגם "אין עצה לנגד יי'". כלומר כשינגד לרצון השם ברוך הוא, תופר העצה; וְיֵרָאֶה למפרע שלא היתה עצה גמורה. ועיקר הדבר תבין כשנדבר על לשונות של "עצה" בעז"ה. זהו פירוש הפסוק כפי דעתי. ודברי המתרגם ספר משלי שאמר "לית חכמתא, לית ביונא ולית עיצתא היך דאלהא" מסכים לדברינו שכונת הכתוב שלא יתואר דבר מן הדברים בלשון חכמה תבונה או עצה, כשיהיה הענין ההוא נגד השם ב"ה, נגד דרכי חכמתו ותבונתו ונגד עצתו. וכדרך (תהלים לג, י-יא) "יי' הפיר עצת גוים וגו' עצת יי' לעולם תעמוד". ולא כמו שחשבו ראב"ע ורלב"ג ז"ל שמדבר על המתחכם והמתבונן ולוקח עצה נגד גזרת השם ב"ה:

footnotes: ¹ יכולת גמר ביצוע המעשה

(משלי יא, כ) "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חָכְמָה". פירוש "חכמה", דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב והי"ד. ומלת "זדון" כמו (דברים יז, יב) "והאיש אשר יעשה בזדון", והוא הנשען על מחשבתו ועושה כפי שרירות לבבו כמו זקן ממרא החולק בגאותו על סנהדרי ישראל. וכן כל עושה בזדון ואינו בוש מעשות רע בפרהסיא, נותן אות כי התגברו ציורי החטאים בלבו עד למאד. וכבר רמזנו למעלה (חדר ז חלון טז) על מלת "קלון", ואמרנו שהונח על חרפת החטאים הגדולים כשמצטיירים בלב. וכדרך (משלי ג, לה) "וכסילים מרים קלון", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ועל זה אמר "בא זדון ויבא קלון". כלומר כבר בא קלון בלב בטרם בוא הזדון. כי לולי שהתגבר הקלון היה בוש מחטוא בזדון לעיני כל. ואינו דומה לשאר החוטאים לעת התגברות היצר ועושים בסתר ומסתירים קלונם מבני אדם, וזה אות לא בא עדיין הקלון בלב. והיפך מן הזדון הוא הצנוע ובושת הפנים, המסתיר אפילו דרכיו הטובים ומעשיו הישרים מבני אדם שלא יֵרָאֶה לעיניהם כמתגאה, וכמי שרוצה להתרומם על חבריו מכשרון מעשיו. וכדרך (מיכה ח, ח) "הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך". כלומר מלבד שתעשה חסד משפט וצדק, גם תהיה צנוע במעשים הטובים ובושת פנים מלפרסם ענינך ומעשה צדקתך ברבים. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (סוכה מט, ב) "אפילו דברים שאדם עושה בפרהסיא כמו בקור חולים ונחום אבלים וכיוצא [יעשה] בהצנע. וכל שכן דברים שדרכן לעשות בצנעא". והנוהג כן זוכה שיצטיירו בלבו דרכי החכמה כי יעזרהו יתברך ממרומים. ועל זה אמר (משלי יא, ב) "ואת צנועים חכמה". כלומר כמו שבלב איש זדון בא והצטייר הקלון, כן בלב הצנוע ובושת הפנים באו והצטיירו דרכי החכמה. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (נדרים כ, א) "סימן טוב באדם שהוא ביישן". כלומר סימן טוב שנוכל ליקח סימן שיחכם ויהיה חכם לב, בראותינו שהוא בושת פנים. וכן שנינו (אבות, ה משנה כ) "ובושת פנים לגן עדן". ופרשנוהו בפרושינו למסכת אבות:²

footnotes: ² יין לבנון, מהד' תשסג עמ' 496-499

(משלי יג, י) "רק בזדון יתן מַצָּה ואת נועצים חָכְמָה". פי "חכמה", חכמת המנהגים צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ויפה פרשנו הפסוק הזה בבית השלישי כשדברנו על לשונות של "עצה". ולא אוכל להעתיק פה את הכתוב שם. כי כללים רבים אצטרך להציע טרם יתפרש ענין הכתוב הזה. ורק ארמוז בקצרה. שהעושה כל מעשיו בזדון ונשען על מחשבתו ואינו שומע לעצת זולתו, לסוף יתן מַצָּה וינאץ את דבר השם ב"ה. ולהפך השומע לנועצים אעפ"י שאינן יועצים, הוא יאסוף חֻקֵי החכמה ויחכם.

(משלי כט, ג) "איש אוהב חָכְמָה יְשַׂמַּח אביו ורועה זונות יְאַבֶּד הון". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ופשוטו של מקרא מי שאוהב חכמה, חֻקֵי השם ב"ה ותורותיו, וכל חפצו ללכת לבית ועד חכמים לשמוע תורה מפיהם, הוא ישמח אביו. כי בעבור דרשוֹ החכמה באחריתו יֶחְכַּם, וינהג בכל מעשיו כפי החכמה וע"י כן ישמח אביו. כדרך (שם כג, כד) "יולד חכם ישמח בו". וכדרך (י, א) "בן חכם ישמח אביו" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון א'). "ורועה זונות" מלבד שנוחל גיהנם, אלא גם יכלה נחלת אביו ויאבד הונו. ויש עוד משל נכבד במקרא זה. והוא "איש אוהב חכמה", שאוהב דרכי החכמה בעבור שהן החכמה הגמורה, כי החכמה היא תורת ה' חֻקֵי אלהים ותורותיו וכדברי הכלל הי' והי"א. ומי שחפץ בם בעבור שהן דברי אלהים חיים, הוא ישמח אביו שבשמים. כי יזכה לכתר תורה בעבור שמקבל הכל באמונת הלב, בין שהן ענינים שדעתו נוטה עליהן, ובין הענינים שאין לדעתו מבוא בהם, ואפילו מקצת הענינים ההפוכות מדרכי שכלו ובינתו. וכמו שפרשנו בפסוק (ד, ה) "קְנֵה חכמה קְנֵה בינה". ובפסוק (ד, ו) "ראשית חכמה קְנֵה חכמה". אבל המקבל לבד השמועות שדעתו נוטה אליהן ואוהב אותן, ומה שאין דעתו נוטה אליהן לא יקבל ולא יאהב, אין זה "אוהב חכמה" אלא אוהב את עצמו שכלו ובינתו. ואיש כזה לא יזכה לכתר תורה אלא יאבד הון עתק וצדקה. כי אין החכמה נחשבת בעיניו ענין אלוהי. אלא כמו הענינים הפחותים שהסּכלות והתאוה נוטה אליהן. שבהן יבדיל האדם ויעשה מקצתן האהובים ליצר לבו, ומקצתן שלא יתאוה להן, יעזוב. כמו רועה זונות שירעה אחר מקצתן הנושאות חן בעיניו, ולא ירעה אחר מקצתן שאינו מתאוה להן. ולכן המשיל הדבר ל"רועה זונות". כמו שיאבד הון כן זה שאינו אוהב החכמה בעבור שהיא החכמה יאבד הון החכמה כולה. ועל דבר זה הבינו קדמונינו ז"ל מקרא זה ואמרו במס' ערובין (סד, א) על לשון החכם שאמר "כמה מעליא האי שמעתתא". והקשו עליו, "מי שרי למימר הכי? והא אמר רב הונא מאי דכתיב 'איש אוהב חכמה ישמח אביו ורועה זונות יאבד הון' זה האומר 'שמועה זו נאה, ושמועה זו אינה נאה'". ותבין ענין המאמר מדברינו. דשפיר קשיא להו, מי שרי למימר הכי על הלכות החכמה שכל דבריה הם דברי אלהים חיים, וצריך האדם לאהוב אותה בעבור שהוא מאדון הכל ית'. ומה לי שמועה זו או שמועה זו? ואי משום ששמועה זו טובה בעיניו בעבור שדעתו נוטה אליה, ושמועה אחרת הפוכה מדרכי שקול דעתו; והאמר רב הונא מאי דכתיב וכו' זה האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה. שנמשל לרועה זונות שהולך אחר מקצתן הישרות והטובות בעיניו. והבן:

(משלי ח, יא) "כי טובה חָכְמָה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה". פירוש "חכמה", חֻקֵי הצדק משפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ב. ולפניו אמר (ח, י) "קחו מוסרי ואל כסף, ודעת מחרוץ נבחר". ואינני רוצה להאריך בפירוש זה. אחרי שהרחבנו כבר במקומות רבים בענין טובת החכמה והודענו שכל אשר תחת השמש הבל, ואין טוב רק בחכמה ויראת ה'. והכסף החרוץ והפנינים וכל החפצים יחד, כולם תחת השמש. ונודע כי החכמה טובה מהם ושראוי לאדם לבלות ימיו בהגיון התורה והחכמה, לא לרדוף אחר קניני העולם. אבל מה שיש להסתכל בפסוק זה שהמשיל החכמה לפנינים, והן המרגליות, ואמר שהיא טובה מהן. ולא המשילה לאחד האבנים הטובות כמו האודם הפטדה או הברקת. וכן בספר איוב (עיין כח, יט) הזכיר שהחכמה "לא תסלה בכתם אופיר". ולא בשהם יקר וספיר. ולא בפטדת כוש ועוד דמיונות רבות הכתובים שם. ובין כולם הוסיף ואמר "ומשך חכמה מפנינים". הנה יִחֵד הפנינים לבדנה. וכן בספר משלי נאמר עוד (ג, טו) "יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה". וזה מקום בינה. כי מליצות כתבי הקדש כולם שקולים בבינה ובדעת. ולדעתי אעפ"י שיש רבות מן האבנים הטובות שהן יקרות מן הפנינים, בעבור ערכן שהן נמכרות ביוקר מאד. ורבים מבני אדם יחפצו יותר באודם ובפטדה וכיוצא ממה שיחפצו במרגליות, בכל זאת יש סגולות בפנינים לא תמצאם ביתר אבני חפץ, ובעבור הסגולות האלה נדמה החכמה אליהן. הדמוי הראשון, כבר אמרו חכמי המדות שאין תמונה יותר שלמה מתמונת העגולה. כי יתר התמונות המרובעות והמשולשות כולם חסרות, לבד העגולה. ודבריהם אמת. שא עיניך מרום ותראה כי בחר בה ה', ועשה את השמים ושמי השמים בתבנית עגולות רבות. וכן הארץ עגולה. לפי שכל מעשה ה' בשלמות היותר אפשר. והסגולה הזאת תמצא בפנינים לבדם, כי הם עגולים במעגל שלם ואין כן כל שאר אבני חפץ שיש להם תמונות שונות בעלי קצות וזויות. דמוי שני, שיש לתבנית העגולה שאין לה ראש וסוף פנים ואחור מעלה ומטה, כמו שיש לשאר התמונות. כי העגולה שוה מכל צד. ואין למקום אחד מעלה על מקום שני שבה. ומזה נתברר לי שרש מלת "פנינים". שהוא מן המלות הכפולות, כמו ירקרק אדמדם צחצחות, שהנפרד מהן ירק אדם צח. והכפל על הפלגת הירקרקות והאדמימות והצחצחות. וכן הנפרד מפנינים "פנים" והכפל "פנינים". על הפלגת הפנים, לפי שהן עגולות ופניהן לכל צד, כדרך תמונת העגולה. ואין כן כל אבני חפץ שיש להם פנים ואחור. ויש בהן מקומות מזהירים יותר ממקומות אחרים שבה, כידוע לסוחרי האבנים והמחדדים והמתקנים אותם שיעשו מן המקום האחד שבו פנים, ומקום שני לאחור. וצד הפנים טוב ומזהיר יותר מצד האחור. הסגולה השלישית שיש לפנינים היא מראה הלבנונית שהיא מראה יקר ועין הטהרה והנקיות. ולא תמצא העין הזאת לאחת מכל אבני חפץ שהם מזהירים ונוצצים אבל אינם לבנים כשלג.

ובעבור הסגולות הנפלאות האלו המשילן אל החכמה. הא', כי החכמה שלמה וטובה משלמות הפנינים ואם הם בתמונת העגולה שהיא היותר שלמה שבכל התמונות. וכדרך (תהלים יט, ח) "תורת יי' תמימה". כי אין חסרון בחכמה והיא כוללת כל היתרון וכל הטובה. הב', החכמה בעלת הפנים הרבים, ופניה לכל צד כמו הפנינים העגולים. כי כל חכמה אמת. וכל מה שתחוקק יאיר כמאורי אור. וכדרך (יט, יא) "משפטי יי' אמת צדקו יחדיו". ואין ביכולת האדם להבדיל בין ענין לענין שבה ולהגדיל מעלת האחד על השני כדמות פנים ואחור, אבל הכל פנים. וכמו ששנינו (אבות ב, משנה א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", ובמה יבדלו עניניה, בהיות כולם דברי אלהים חיים? (חגיגה ג, ב) "ואֵל אחד אמרם, ואֵל אחד למדם". וכדרך שפרשנו בפסוק "ראשית חכמה קנה חכמה" וגו'. שעל זה שנינו (אבות, א) "והוי שותה בצמא את דבריהם". הג' החכמה לבנה כשלג טהורה ונקיה, אין בה כתם ומין אחר רק הלבנונית. והנפש העטופה בדרכי החכמה, הנה כל מלבושיה כמו בגדי בד הלבנים. וכדרך (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ובארנוהו למעלה (חדר ו' חלון ט'). ועל כן אמר כי (משלי ח, יא) "טובה חכמה מפנינים". וכן (ג, טו) "יקרה היא מפנינים". וכן הזכיר איוב פעם שני (איוב כח, יח) "ומשך חכמה מפנינים". והוא ענין יקר ונכבד, ומליצה טהורה המעירה אזן שומעת להבין ערך החכמה ותפארתה. וכבר אמרנו שאעפ"י שיש לפנינים הסגולות הללו, בכל זאת יש אבני חפץ יקרים בעיני האדם יותר מפנינים, וישלם כפלים עבורם יותר ממה שישלם עבור הפנינים. לכן הוסיף ואמר (משלי ח, יא) "וכל חפצים לא ישוו בה", כולל כל מה שיחפוץ בו האדם, כמו אדם פטדה וברקת וכיוצא שהן כולם כאין נגד ערך החכמה. ומה שהזכיר הפנינים בפרט הוא מטעמים שכתבנו. ויש בידי להאריך בענין הטוב הזה. אבל כל מאויי לקצר ולפרש המליצות ולא יותר. ואולם עוד נדבר עליו בחדר העשירי בעז"ה:

(משלי כה, כו) "בוטח בלבו הוא כסיל, והולך בְּחָכְמָה הוא ימלט". פירוש "בחכמה", בדרכי החכמה צדק ומשפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו כי מלת "כסיל" אינו על הטפש ונעדר השכל, אלא על איש שלא למד חכמה, או שלמד חכמה ואינו נוהג בדרכיה. ולפעמים הוא בעל שכל ובינה גדולה בטבעו, ונשען על שכלו ובינתו כי חושב שהאדם יעזר בשכלו ובינתו. ובבית הראשון (חדר ד' חלון א') בארנו שמלת "לב" הונח על הממשלה שיש לאדם על כחות נפשו, ושהממשלה צריכה להיות באמצעות השכל והבינה. ויתבאר בספר "מעין גנים" שלא יתוארו השגות האדם והמצאותיו בתארי השֵׂכֶל והבינה אלא בהיותן משכילים ומבינים בארח חכמה; כמו שֵׂכֶל ובינת החכם שיש בנפשו מאסף החכמה, ומשכיל ומבין בשכלו ובבינתו כפי דרכי החכמה האסופים בלבו. אבל הכסיל המשתמש בשכלו ובבינתו להיפך מדרכי החכמה, וממציא תחבולות רעות ומתבונן בדברי הבל, לא יתוארו בתארי שכל ובינה כי אם בתאר "לב". שהמלה הזאת כוללת כחות השכל והבינה הנטועים בנפש. ועל זה אמר "בוטח בלבו הוא כסיל". כלומר מי שבוטח בכחות השכל והבינה הנטועים בו ונלוז מן החכמה, הוא כסיל ואעפ"י ששכלו ובינתו גדולים, לא ימלט מן הרעה על ידיהן. וכמו שכתוב (א, לב) "ושלות כסילים תאבדם". כי לב האדם בהיותו נוהג כפי שרירותו הוא משענת קנה רצוץ לבעליו לפי שאין השכל והבינה הנטועים באדם יכולים למלט בעליהן מן הגזירה לעת שתפול עליהם. ואמנם הנוהג בחכמה ונשען על חֻקֵי השם ב"ה בין שיבינם בין שלא יבינם, ואפילו נראין כמתנגדים לטובתו, הנה השגחת השם ב"ה דבקה בו למלטו מכל צרה אעפ"י שאין בו כח שכל ובינה גדולה להנצל ע"י המצאות ותחבולות. ועל זה אמר "והולך בחכמה הוא ימלט". ומלת "והולך" על המנהגים שינהג כפי החכמה. וכמו שבארנו למעלה (חדר ה' חלון ז') בפסוק (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם":

(משלי יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חָכְמָה ולב אין". פירוש "חָכְמָה" דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. כבר בארנו בחלון זה, כי הכסיל הוא ההולך בשרירות לבו ונלוז מן החכמה. ומלת "לקנות" על קנין החכמה, שיצטיירו בלב האדם. כמו (ד, ה) "קְנֵה חכמה וגו' קְנֵה בינה". ובארנוהו בחלון ד' ואמרנו שם שצריך האדם להתאמץ ולהתגבר על יצרו ולכבוש תאותו טרם יוכל לקנות חכמה ולצייר בלב ציורי החכמה. והנה הכסיל בראותו איש חכם מלא חכמה ודברי פיו חן ושכל טוב, יחפוץ גם הוא לקנות חכמה. אבל אין בידו לקנותו בעבור שאינו חפץ להסיר תאותו ולהתגבר על יצרו. ואעפ"י שילמוד חֻקֵי החכמה, לא ימשלו בלבו ולא ינהג בחכמה. וכבר בארנו שמלת "לב" הונח על כח המושל שבלב האדם שבו יגזור על כחותיו מי מהם ימשול בלב. ולב כסיל לשמאלו. כי הכחות המצטיירות לרעה מתגברות על לבו, ולכן לא ינהג בחכמה. ואמר שלמה כלועג על הכסיל, "למה זה מחיר כסף ביד הכסיל" לתתו לחכמים לקנות חכמה כמוהם. "ולב אין" בכסיל למשול על כחותיו ולהנהיגם בחכמה? ומה יתן ומה יוסיף אם ילמדוהו החכמים חֻקֵי החכמה, אם לא ינהג בחכמה? כי לא לו תהיה לקנין נפשיי. ולשוא נתן מחיר תמורתה? ובפירוש רש"י ז"ל "ולב אין. אין בלבו לקיימה. ואינו לומד תורה אלא לקנות שם". עכ"ד ז"ל. ושתים למדנו מדבריו. שמלת "חכמה" הנזכר בכתוב הכונה על חֻקֵי התורה ומשפטיה. וכדברי הכלל שיסדנו. ושמלת "לב" על הממשלה והבחירה לנהוג בחכמה. ואין ספק שדבריו לקוחים ממדרשי רבותינו ז"ל למביני מדע. אבל ראב"ע ז"ל פירש "ולב אין, לו לב ללמוד". וכן פירש רלב"ג ז"ל "חסר לקבלה. כי אין לו לב לקבלה" ע"כ. ואין הדבר כן. כי הכח ביד אדם ללמוד בחכמה. וכדברי הכלל הששי. ובארנוהו בבית הראשון. (חדר ב' חלון א'). ועוד מלת "כסיל" איננו על חסר השכל והבינה, אלא על הנלוז מן החכמה, וכמבואר בחלון זה. והעיקר כמו שפרשנו:

(משלי טו, טז) "קנה חָכְמָה מה טוב מחרוץ, וקנות בינה נבחר מכסף". פירוש "חכמה" דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. והנה אצל חכמה אמר "מחרוץ". ואצל בינה אמר "מכסף". והכונה בזה נשענת על הכללים שיסדנו. כי ה"חכמה" ענינה סתום וחתום ואינה נודעת ומובנת זולתי ליוצר הכל ית', וכדברי הכלל העשירי. וכשיגיד החכם דברי חכמה לזולתו, קצת השומעים יקבלום באמונת הלב וקצתן לא יקבלום. מה שאין כן דברי בינות המובנים לדעת האדם אי אפשר שיחלקו עליהן השומעים ולכן הם מקובלים מכל בני אדם. ודע כי מלת "חרוץ" נופל על כלל המחצבים הנגזרים מן הארץ כמו הכסף והזהב והנחושת והבדיל וכיוצא. כי חרוץ כמו (מל"א כ, מ) "כן משפטך, אתה חרצת". כלומר "גזרת". וכן חרוץ כמו גזור. בעבור שכל המחצבים גזורים מן האדמה. וכן (איוב מא, כב) בפסוק "ירפד חרוץ עלי טיט", הנכתב על הלויתן. ומלת "כסף" נופל לבד על המטבע הנהוג היוצא במדינה. וכן מנהג לשון עברי. כמו (בראשית לז, כה) "וימכרו את יוסף וגו' בעשרים כסף", וכן הרבה. והנה מן החרוץ יעשו המטבעות כי החרוץ כולל המחצבים כולם כמו שאמרנו. ומן המחצבים כמו הזהב והכסף תעשנה המטבעות. אבל המקח והממכר ומשא ומתן של בני אדם איננו בחרוץ כמו עשת זהב וכסף ונחשת, אך היא בכסף במטבע הנהוג שהוא עובר לסוחר והוא נלקח בלי ערעור מכל אדם. ולכן נמשלו החכמה והבינה אל החרוץ והכסף, כי החכמה יסוד הכל. ואם אין חכמה קדומה, לא תפעלנה השכל והבינה מאומה וכמו שבארנו פעמים רבות. והחכמה כמו החרוץ הנמצא בהרים בלי מעשי ידי אדם וענין מלאכותי. וכן החכמה חרוצה וגזורה מיד ה' ולא שלטה עליה יד אדם. והבינה כמו הכסף והמטבעות מעשה ידי אמן עשויים מן החרוץ הנמצא. וכן דברי בינות הן מחשבת חושב חכם ומבין. שעל ידי החכמה הנאספת בנפשו, ישתמש בדעתו להוציא דבר מדבר ולעשות מופתים¹ וכיוצא. וכמו שהחרוץ איננו עובר לסוחר, כך החכמה איננה מקובלת לההמון כלו. וכמו שהכסף עובר לסוחר, כן דברי בינות יקובלו מכל השומעים המבינים דבריו. ועל המשל הזה אמר "קְנֵה חכמה מה טוב מחרוץ". כלומר בני אדם יגעים לקנות החרוץ והזהב והכסף וכיוצא, ויעשו ממנו קנין אהוב ונחמד. אשרי מי שעושה קנין מן החכמה הכוללת כל הטובות האמתיות והמדומות! וכן בני אדם יגעים ונבהלים לקנות כסף סך ממון רב. ואשרי מי שעושה קנין מן הבינה הטובה מן הכסף העובר מאיש לאיש. ובחדר העשירי יתבארו פסוקים (משלי ג, יג-יד) "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה", ושם יתבאר יותר. וראב"ע ז"ל כתב "חרוץ מלשון גזור כמו 'אתה חרצת'. או שם זהב כמו כתם". ע"כ. ודברינו כפירוש הראשון, וכולל גם הפירוש השני כי הזהב גם הוא חרוץ:

footnotes: ¹ הוכחות הגיוניות

(משלי כ"ג כ"ג) "אמת קְנֵה ואל תמכור, חָכְמָה ומוסר ובינה". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "קנין" בארנוהו למעלה כמו "קְנֵה חכמה קְנֵה בינה". ונופל על קנין נפשיי בהיות הענין ההוא אהוב לנפש במאוד, כמו קניני העולם הזה עושר ונכסים שהם קניני האדם ונפשו חפצה בהם. וציוה שיקנה האדם קניני האמת, ותדבק נפשו בחכמה ובכשרון מעשים. ולא יקנה סּכלות והוללות להיות מרבה בשר ומרבה נכסים וכיוצא. ואולם עוד תבדיל בין קנין האמת לקנין שאר הדברים. כי לפעמים לב האדם נוטה לאחד הדברים ויקנהו ויהיה חביב בעיניו מכל. ומחר יראה דבר אחר ויהיה אהוב בעינו יותר מן הראשון, ואז ימכור הראשון בעבור השני. על דרך משל שחמד לגן נאה וקנהו. ומחר ראה אחר נאה הימנו ומכר הראשון כדי לקנות השני. אבל בקניני אמת לא יתכן לעשות כן. כי יהיו לו לקנין חזק ותמידי ויאהבו בעיניו יותר מכל הדברים שנפשו של אדם חומדתן. עד שאי אפשר שיחליפם וימכרם בעבור קנין אחר. ועל זה אמר "אמת קְנֵה ואל תמכור". ואז נקרא קנין גמור. וחזר ופירש דבריו מה הן הדברים המתוארים אמת? ואמר "חכמה מוסר ובינה". כלומר קְנֵה חֻקֵי החכמה ודרכיה חֻקֵי השתי תורות. וכן קְנֵה מוסר. והוא יראת אלהים והוא המעשה. כי החכמה הוא הלמוד והמדרש. וכן קְנֵה בינה להשתמש בבינתך להתבונן במליצות התורה ובטעמיה ובדברי חכמים וחידותם. ובאלה השלשה כלול הכל, הלמוד והעשיה וההשכלה וההתבוננות. וכדרך "קְנֵה חכמה קְנֵה בינה". והבן:

(משלי כד, ו) "ראמות לאויל חָכְמוֹת, בשער לא יפתח פיהו". פירוש "חכמות", דרכי החכמה צדק ומשפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ב. וכן דרכי השם ב"ה המתוארים "חכמה". וכדברי הכלל הי"ד. וכבר בארנו למעלה (חדר ד' חלון ג') כי תאר "אויל" רע מאד מתאר "כסיל". כי הוא משועמם הדעת ובוזה חכמה. כמו שכתוב (משלי א, יז) "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". כי הוא לא יאמין שנפש האדם עליונה ושנברא בעבור החכמה וכדברי הכלל הכ'. אבל חושב כי מוֹתר האדם מן הבהמה אין, ושלֵידַת האדם כלידת הבהמה לאכול ולשתות ולעבוד עבודתו תחת השמש, לא יותר. ומלת "ראמות" כמו (שם ו, יז) "עינים רמות" ונופל על הגאה והגאון. וכמו (ישעיה י, יב) "תפארת רום עיניו" הנכתב על סנחריב. וזהו דעת האויל בראותו בני אדם יגעים לעסוק בחכמה ודורשים בדרכיה ובדרכי השם ב"ה העליונים והנפלאים, יאמר שבגאות לבם עושים כן, שחפצים להדמות לצבאות השמים ולצאת מגדר בני אדם. ושלא נכון לעשות כן כי במה האדם נחשב? וכדרך (משלי טז, כב) "מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אוילים אולת". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ועל זה אמר "ראמות לאויל חכמות". כלומר כל החכמות בעיני האויל הם ראמות. וידוע כי מי ששונא לחברו או שהוא שונא דבר מן הדברים, יבוז האיש ההוא או אותו הדבר בעיניו ולא ידבר עמו, וכן לא ידבר על הדבר השנוא לו. וכדרך (שמואל ב יג, כב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון". ולכן האויל בעבור שהוא בוזה חכמה ומואס בחכמים, הוא מואס לדַבֶּר בעניני החכמה או בחברת החכמים. ועל זה אמר (משלי כד, ז) "בשער לא יפתח פיהו". כלומר כשישב בשער מקום מושב חכמים הדורשים בעניני חכמה, בשנאתו אותם ואת דבריהם לא יפתח פיהו. אין צריך לומר שלא ידרוש גם הוא בחכמה, כי אויל הוא ולא חכם; אלא אפילו לפתוח פיו ולהתוכח עם החכמים כדי לעמוד על האמת, או לשמוע מה יענו על תוכחתו, גם זה לא יעשה. כי שונא הוא להם, ולכן אוטם שפתיו ומחריש מדבר. ומלת בשער כמו (משלי א, כא) "בפתחי שערים אמריה תאמר" ובארנוהו למעלה בחלון שלישי. כך נראה בעיני. וראב"ע ז"ל אמר "ראמות. שלא יוכל להגיע אליה". ע"כ. וכן אמר רלב"ג ז"ל "החכמות ראמות לאויל לא ישער בעצמו שיוכל להשיגם" ע"כ. ואיך יתכן זה? והכתוב מעיד שאינה יקרה ונשגבת בעיניו, שכן כתוב "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". גם סוף המקרא לא יתפרש לדבריהם. והאמת כמו שפרשנו. ואין כן הכסיל שאינו שונא החכמה והחכמים. אבל הולך בדרכי לבו. ולפעמים ילמד חכמה. וכדרך (שם יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", כמבואר בחלון י"א. ולכן בשער חכמים יפתח פיהו. והבן:

(משלי כד, יד) "כן דְעֵה חָכְמָה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בלב, וכדברי הכלל הכ"ז. וכך הפירוש. בפסוק שלפניו אמר (כד, יג) "אֱכוֹל בני דבש כי טוב, ונופת מתוק אל חכך". וסמך לו "כן דעה חכמה" וגו' והמליצה צחה מאד. תבינהו מדברנו בספר "מעין גנים". איך חמש כחות פנימיות נמשָׁלים לחמשת החושים הנטועים בגוף האדם.¹ והדברים ארוכים. וארמוז פה בקצרה. הנה החכמה נמשלה בכתבי הקדש לחוש הטעם. וכמו שהחוש הזה נבדל משאר החושים בענינים רבים. כמו כן נבדל כח החכמה והחכמה משאר הכחות הנטועות בנפש כמו השכל והבינה והדעת. ורק על הבדל אחד אעיר במקום הזה. והוא שבני אדם נבדלין בפעולת חוש הטעם זה מזה. תמצא מי שיערב לחכו מאכל זה. ואחר יערב לו מאכל אחר. יש רוצה בממולח הרבה. ויש בממותק הרבה. וכן בכל דבר. והדבר המוטעם לחיך נופל עליו מלת "טעם". אבל מאכל שאינו מוטעם לא יפול עליו בלשון עברי מלת "טעם". עד שלא יוכל לומר אכלתי זה וטעמו רע. כי אם הוא רע לא יתואר בלשון "טעם". ואיך יאמר "טעמתיו ולא נהניתי ממנו".? כי אם לא נהנה ממנו לא טְעָמוֹ. ועל דרך זה אמר (איוב ו, ו) "אם יש טעם בריר חלמות?" כלומר ריר חלמות אין החיך נהנה ממנו ולכן אין טעם בו. אעפ"י שיש בו טעם רע לא יקרא "טעם" בהיותו רע. ודומה לזה מנהגי החכמה שיש בכל ענין מהן דבר והפוכו. כמו ענוה וגאוה. נדיבות וכילות. וכדברי הכלל השני. ויש בוחר במנהג זה. והשני במנהג שכנגדו. וכל אחד יקיים מנהגו ויאמר שהוא טוב ללכת בו. ואולם אין ביד האדם לחוקק חֻקֵי חכמה ולגזור מדעתו על דרך מן הדרכים שהוא חכמה, וכדברי הכלל הט', זולתי השם ב"ה הוא המחוקק חֻקֵי החכמה, וכדברי הכלל הי'. ובעבור כי חקיו ומשפטיו לבד הן הן החכמה, על כן נמשלו בכתבי הקדש ל"מטעמים", לפי שהן טובי טעם. וכל ההפוך מהן לא יפול עליו לשון "טעם".

footnotes: ¹ יין לבנון, פ"ב משנה ט,וסוף פרק חמישי ד"ה עז פנים (מהד' תשס"ג עמ' 150, 494)

מה שאין כן השכל והבינה והדעת שאין בהם שני דרכים במציאות, וכמבואר בבית הראשון, וכל בני אדם שוין בהן. לכן נמשלו לחוש הראות והשמע והמשוש, שכל בני אדם שוין בהן. מה שזה רואה, יראה השני בהיותו פקח, זולתי העִוֵּר. ואנו מדברים על בעלי הראות שהן רואין על דרך אחת. וכן בעלי השמע שומעין על דרך אחת. כדוגמת כחות השכל והבינה, שכל בני אדם משכילים ומבינים על דרך אחת כשהן משכילים ומבינים. שאם לא יְכַוְנוּ לדרך אחד הנה האחד מהן לא הבין ולא השכיל. וכמו שתבין מדברינו שם (חדר שני חלון ד'). ואעפ"י שזה חפץ לשמוע קול משחקים וזה קול בוכים. זהו חפץ לראות שדה נאה וזה בית נאה, הנה זה מנְטִיָה צפונה שבנפש. אבל פעולת החוש שוה בשתיהן. כי החפץ בקול משחקים כשישמע קול בוכים, יתואר בלשון "שמיעה" כמו שיתאור בלשון שמיעה שמיעת החפץ בקול בוכים. וכן בכל דבר. והדרוש אמת וצח מאד. אבל לא אוכל להאריך יותר במקום הזה. והנה תבין שאעפ"י שבני אדם נבדלין בחוש הטעם, זה טועם מאכל זה, ואחר טעם מאכל זה; יש קצת מן המאכלים שהן מטעמים לחיך כל בני אדם כמו הדבש והנופת. וכדרך (תהלים יט, יא) "ומתוקים מדבש ונופת צופים". ואם ימצאו מבני אדם שאינן טועמים גם אלו, הנה בטלה דעתן אצל כל בני אדם. וכבר אמרנו שחֻקֵי החכמה הן לבד מתוארים בתאר "טעם", וכל ההפוך מהן לא יתואר כן. וצריך האדם להרגיל עצמו בדרכי החכמה ללכת בהן עד שימתקו וינעמו לנפשו. ואעפ"י שיצר הלב קשה ובתחלת לכתו בהן לא יערבו לנפשו, כי לבו מצייר הדרכים הרעים האהובים לו בטבעו, ודרכי החכמה סותרים טבע הנפש, וכדברי הכלל הכ'. הנה כשיתאמץ ויתגבר על יצרו יהיה באחריתו חכם לב, כי תבא החכמה בלבו ותהיה כמו טבע שני וימתקו וינעמו לו דרכיה; וימצא בהן טוב טעם מאד עד שימשלו לנופת צופים. וכדרך שהמשילם דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכבר בארנו בכלל הכ"ח שמלת "דעת" נופל על המחשבות הקבועות בלב שלא ישתנו. ולכן יונח על לב חכם-לב שנעשה בו החכמה לטבע שני והיא בו כדעת קבועה. וכמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון ו') בפסוק (שמואל ב יד, כ) "ואדוני חכם כחכמת מלאך אלהים". על צירי המדעות הללו סובבים דברי הכתובים שאנו מבארים עתה. אמר תחלה "אֱכוֹל בני דבש כי טוב ונופת מתוק אל חכך". כלומר אתה בני, ההולך בדרך החכמה! הנה ידעת שאעפ"י שבשאר המאכלים בני אדם נבדלין בטעמיהן. זה יאמר במאכל זה יש טעם. וחברו יאמר במאכל זה טעם. הנה הדבש והנופת כטעמים לחיך כל בני אדם כי מתוקים וטובים [הם]. כן תעשה בעניני החכמה שנמשָׁלים אל המטעמים בעבור שהן טובים ומתוקים. כל כך תרגיל ללכת בהן עד שתהיינה בך כדעת קבועה. ותטעם נפשך בהן טוב טעם בלי שנוי, כמו שחכך טועם תמיד הנופת. ועל זה אמר כן "דְעֵה חכמה לנפשך". והוסיף "אם מצאת". כלומר אם זכית למצוא החכמה. כדרך (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה" ובארנוהו למעלה. וכן (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת", ובארנוהו גם כן. וכן אמר פה "אם מצאת" כי לולי כן אי אפשר שינעמו דרכי החכמה לנפש, זולתי ע"י עזר אלוהי ממרומים. ומי שזוכה למתנה הזאת יש לו אחרית טובה ואעפ"י שבראשיתו היה קשה עליו מאד בעבור מדוי היצר. הנה יש אחרית כי ישמח בשני העולמים. בעולם הזה ילך בטח וישמח לבו כל עת, וכמו שאמר קהלת (ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". ובעולם הבא ארך ימים ינחל, וכבוד ה' יאספהו. ועל זה אמר "ותקותך לא תכרת". ומלת "תקוה" על שכר עבודת האדם. כדרך (איוב ז, ב) "וכשכיר יקוה פעלוֹ". וכן שכר הצדיק ההולך בחכמה לא יפסוק לעולם, כי ינחל חיי עד. לא כמו שנאמר על הפושעים (משלי יא, ז) "במות אדם רשע תאבד תקוה". כי כל שכר פעולותיו בעולם הזה לקבץ הון ולהתענג וכיוצא, ואלה יכרתו במותו. ותקות החכם תעמוד לעד. והנה למדנו מזה שראוי לאדם להתאמץ על יצרו למען יחכם באחריתו, ותטעם לו החכמה כמו נפת צופים. ותהיה תקותו קיימת לעד:

(משלי ז, ד) "אמור לַחָכְמָה אחותי את, ומודע לבינה תקרא". פירוש "לחכמה", דרכי החכמה, צדק ומשפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ויש בפסוק זה מדה יקרה נשענת על הכלל התשיעי ועל הכלל העשירי. שאמרנו בהם שכל דרכי החכמה אין לבינת האדם מבוא בהם לבררם במופתים, והם סתומים וחתומים. והשם ב"ה לבדו הוא המחוקק חֻקֵי החכמה. הוא הבין דרכה והוא ידע את מקומה. ואולם דרכי הבינה שאין בכל אחד מהן רק דרך אחד לבד, וכדברי הכלל הראשון, הן הם המושגים לבינת האדם והיא שלטת עליהן לבררם במופתי הדעת. ויוצא מזה שיש הבדל גדול בין קבלת דרכי החכמה לקבלת דרכי הבינה. כי אפשר שימאן לב האדם לקבל חֻקֵי החכמה, בעבור שעניניהן לא ינעמו ולא יערבו לנפשו. כדברי הכלל הכ' שחֻקֵי החכמה הפוכים מטבע יצר הלב. וכן לא יקבלם מהכרח המופת המאמתם, לפי שאין על חֻקֵי החכמה מופתי הדעת. ואי אפשר שימאן האדם לקבל דרכי הבינה בעבור שאינן סותרות טבע הנפש. גם הנפש עצמה תכסוף לקבלם בעבור שהיא משגת אמתת הענינים. ותתאחד בינת הנפש המשגת [עם] הדבר המושג והיו לעצם אחד, כי המשיג והמושג שוה. וכבר פרשנו למעלה (חלון ד') שעל זה אמר (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה". תאר למתבונן בענין-מה ומשיגו ומוצא אותו ישר בבינתו למי שמחבק חיק אהובתו ומתאחד עמה. כי המשיג והמושג מתאחדים, ומה נאוה בהיותם יחד חבוקים וקשורים זה בזה! לפי שאין אפשרות ענין בדרכי החכמה, לכן אין דרך שיקבלנה האדם רק בעבור יראת ה' וכדברי הכלל הכ"ד. כי בהיות שהחכמה עליונה, ומחוקקה הוא אלהי ישראל היוצר רוח אדם בקרבו; הנה באהבתו ליוצר נשמתו וביראתו את אלהיו, יאהב גם כן החכמה החקוקה מאתו ויכבדנה בעבור שהיא מכתב אלהים. כמו שהוא אוהב וירא לאדון החכמה ית' שֶׁיְצָרוֹ ונפח בו נשמת חיים. כי בהיות שתיהן ממקור אחד, ר"ל מאציל הנשמה ומאציל החכמה, לא יתכן שתנגד נפשו בעצם אל החכמה, וכולם מרועה אחד. ולכן יבין שאעפ"י שטבע לבו הפוך מדרך החכמה, לא בעבור כן לא טובה החכמה וכמו שמדמים כת "החכמים בעיניהם", אלא יאמין שדרכי החכמה האלהיים טובים בעצם. וגם כחות נפשו טובים ונאצלו בהן לתשמישי החכמה וכדברי הכלל הי"ט. ורק יצר הלב רע. ושאם יתאמץ נגד יצר לבו וינהג בחכמה, הנה באחרית[ו] יחכם ויזכה לעזר אלוהי ממרומים. ויהפך מצד הלב ויקבל טבע שני ויהיה [לו] לב-חכם. ואז ישמח בדרכי החכמה ויטה אליהן בטבעו, וכדברי הכלל הכ"ז.

ועתה הַשְׂכֵּל שיתמשלו החכמה והבינה לענין הטות הנפש וכלותה אליהן, לאחות ולאהובה, שתכלה נפש האדם לשתיהן ויאהבם. אלא שנבדלה ההטיה והאהבה לשני מינים. כי הטות הנפש ואהבתה אל האחות, איננה בעבור שיוכל להתחבר עמה ולחבקה ולהיות לבשר אחד. כי האחות ערוה גמורה ואסורה עליו בכל ענין. ואולם יאהבנה האדם בעבור צור [שהיא] חוצבה ממנו, שהוא עצמו צור שחוצב הוא ממנו, כי מאב ואם אחד נולדו. ואל זה נדמה אהבת האדם לחכמה אעפ"י שהיא לא תתאחד עם שכל ובינת נפשו, יאהבנה בעבור שֶׁמוֹצָאָהּ מפי עליון כמו נפשו שגם היא אצולה ממרומים. ועל זה אמר (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את". כלומר אהבתיך כאחות. ומלת "מודע" [ענינה] קרוב ואהוב. כמו (רות ב, א) "ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל". ומלת "ידיעה" נופל על הדבקות וההתאחדות, הן בענינם המחשביים האלהיים, והן בעניני הגוף. וממין הראשון (שמות לג, יב) "ואתה אמרת ידעתיך בשם". (לג, יז) "ואדעך בשם". (ירמיה א, ח) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". כולם על הדבקות האלוהי כשיתחבר הרוח העליון עם נשמת האדם. ועל הגוף (בראשית ד, א) "והאדם ידע את חוה אשתו", (שמואל א א, יט) "וידע אלקנה את חנה". (בראשית לח, כו) "ולא יסף עוד לדעתה". שכולן על דבקות הגויות באמצעות התחברות המחשבות, ויתבאר בעז"ה בדברנו על שרש "ידע". ודומה לזה עניני בינה שהמושג מתחבר עם מחשבת הנפש והיו לאחדים כמו התחברות האוהב עם אהובתו. ועל זה אמר "ומודע לבינה תקרא". הסתכל כמה נעימה המליצה כשתתפרש כפי יושר הכללים שהנחנו בתחילת הבית!:

(משלי ט, א) "חָכְמוֹת בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה". פירוש "חכמות", דרכי חכמה ומנהגיה. הן חֻקוֹת שתנהג בהן נפש האדם, וכדברי הכלל הי"ב. ובכל הבדלי החקים שבין נפש לנפש כפי מצבה וסגולתה, וכדברי הכלל הל"א. והן חֻקֵי שמים וארץ שנעשו בחכמה, וכדברי הכלל הי"ג. והן חֻקֵי ההנהגה העליונה שבהן מְנַהֵג השם ב"ה את עולמו, וכדברי הכלל הי"ד. והנה אע"פ שהחכמה גברת ממלכת מראשית ועד אחרית, והמנהגים מתחלפים כפי התחלפות הנמצאים; מכל מקום יסוד הכל אחת היא והיא החכמה העליונה שממנה נבעו כל החקים והמשפטים והמדה והמספר והמשקל לכל דבר ודבר. ולכן אמר בלשון יחידה "בנתה ביתה". וכבר פרשנו למעלה (חדר ד' חלון י"ג) פירוש הפסוק (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה". ואמרנו שאם הנפש חֲכָמָה, תדמה לבית הבנוי בחכמת אומן, עומד על יסוד חזק שלא יגע בה הרוח ויפילנו. וכותליו וחלונותיו קירותיו ועליותיו וחדריו כולם עשויים ומתוקנים היטב לחפץ ולתשמיש האדם לטוב לו. וכן הנפש הַחֲכָמָה מתוקנת בכל כחותיה לתשמיש טוב. ודומה לזה אמר פה "חכמות בנתה ביתה". והודיע כי "חצבה עמודיה שבעה", כלומר שבעה עמודים תכין בנפש האדם. ואם יקומו העמודים האלה יהיה הבית נכון עליהם. ואולם לא פירש שמות העמודים, ולא הגיד הנמשל בהם. וכפי יסודותינו תהיינה שבעה העמודים שבע כחות הנטועות בנפש העוזרות לחכמה (והצריכות) [והנצרכות] לקיומה. ואלה הכחות אפרש לך. האחד הוא כח היראה. וכדברי הכלל הכ"ד. כי (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). השני הוא כח החכמה. וכדברי הכלל הששי. כי צריך להשתמש בכח חכמתו לאסוף חֻקֵי החכמה ולציירם בלב. וכמבואר שם (חדר ב' חלון א'). השלישי הוא כח הערמה. ורמזנו עליו למעלה (חדר ו' חלון ז') וכענין (משלי א, ד) "לתת לפתאים ערמה". (שם ח, ה) "הבינו פתאים". ויתבאר בספר "מעין גנים". הרביעי הוא כח השכל להשכיל בעניני החכמה ובדרכיה. ויתבאר גם כן בספר הנ"ל. וכדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". החמישי הוא כח הבינה. להבין במליצות החכמה וּבִמְשָׁלֶיהָ ולהבין דברי חכמים וחידותם ולהבין ביראת ה' כבודו וגדלו. כדרך (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי'". (ב, ט) "אז תבין צדק משפט ומישרים". (שם א, ו) "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". והתבארו מקצת הדברים למעלה חלון א'. הששי הוא כח המזמה. להעמיק במחשבות חכמה ובינה ולעיין בהם. כדרך (שם ג, כא) "נצור תושיה ומזמה". (שם ב, יא) "מזמה תשמור עליך". ורמזנו עליו למעלה חלון ח'. השביעי הוא כח הדעת. והן ציורי המדעות הצחות, וידיעות העמוקות והנשגבות. וכמו שבארנו למעלה. וכדרך (שם ב, ה) "ודעת אלהים תמצא", וכיוצא. ובהיות האדם משתמש בשבע הכחות האלו בארח ישר, הן כמו עמודים לבית החכמה. וכמו שהעמודים הנחצבים במישור מתוקנים ומוכשרים להיות משענות לבית, כן צריכין שבעה הכחות האמורים להיות מוכשרים מתוקנים וחצובים להיות משען לבית-הנפש שתקבל החכמה, ובאחרית יהיה האדם חכם-לב וינחל כבוד ועוז. ואלה השבעה ענינים נזכרים בכתבי הקדש הרבה, והנביאים מזהירים עליהם תמיד. ומדברי הספרים הללו תבין מעצמך, כי אלה השבעה לבדנה הן עמודים ויסודות לחכמה. ובהיותן מוכשרים לחכמה, תהיינה כחות הנפש כולם מתוקנים להיות נוהגים כפי החכמה. כאילו תאמר הענוה והגאוה. הנדיבות והכילות. הרחמים והאכזריות. הנקימה וההעברה על פשע. וכן כולם ינהגו כפי החכמה. ואז הנפש כבית בנוי בחכמת האומן. ובשבעה כחות הללו ינוחו חֻקֵי החכמה הרבים הנאספים מן החוץ אל הנפש. כי כל חכמה אלוהית, ואיננה בטבע הנפש וכדברי הכלל העשירי.

ובפתיחתנו לבית הראשון אמרנו, שהמשילו כתבי הקדש [את] החכמה ללחם ולכל מאכלים מטעמים. והבינה המשילו אל היין. ועתה דע כי הלחם והיין הן עיקר הסעודה. וכל סעודה קרויה "לחם". ואולם מלבד אלה, כשיקרא האדם נכבדים ושרים על שלחנו, צריך שיהיו ערוכים על השלחן עוד מעדנים וממתקים אחרים כנהוג; ואליהן ראוי שתמשל הדעת היקרה. ונגד זה סמך ואמר (משלי ט, ב) "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה". שלש המליצות הללו נגד חכמה בינה ודעת. כדרך (שמות לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". נגד החכמה יאמר "טבחה טבחה". ונגד הבינה "מסכה יינה". ונגד הדעת אמר "אף ערכה שלחנה". כדרך (תהלים עח, יט) "היוכל אֵל לערוך שלחן במדבר". פירוש מה שצריך לשלחן מלבד הלחם והמים. ועל זה אמר (שם עח, כ) "אם יכין שאר לעמו". ומלת "שאר" כמו שארית, ונופל על שארית הסעודה. כי הלחם והמים עיקרי הסעודה. והוא ענין נפלא מאד באותו המזמור, פרשנוהו ברחמי השם ברוך הוא בספר "רוח חן".¹ אחר כן אמר (משלי ט, ג-ו) "שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת. מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". הודיע כי שלחה נערותיה. כי לא תבא חכמה בלב הפתאים וחסרי לב להחכימם ולהשכילם. ואם האדם אינו מתאמץ מעצמו ואוסֵף חכמה מן החכמים וּמִסִפְרֵי החכמה לא יחכם לעולם, וכמבואר בבית הראשון. אבל "שלחה נערותיה" והן החכמים שבכל דור הקוראים בשם החכמה; ומיסרים את הפתאים, ומוכיחים את הנלוזים והכסילים שיסורו אל החכמה והבינה, ולא ילכו אחרי חֻקוֹת ההבל ולא ישתמשו בביינתם בענינים הפחותים. ועל זה אמר שהיא אומרת לפתאים וחסרי לב "לכו לחמו בלחמי". כלומר אִסְפוּ חֻקֵי החכמה המתוארים בלחם. "ושתו ביין מסכתי", כלומר התבוננו בינה בדרכי התורה וחֻקוֹתיה. ואמר עוד (שם ט, ו) "עִזְבוּ פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה". כלומר עזבו פתיותכם וחיו בדרך חכמה. וכמו שבארנו למעלה בפסוק (שם ד, ד) "יתמך דברי לבך, שמור מצותי וחיה". וכן [ת]היו מאושרים בדרך בינה. אח"כ אמר שראוי ליסר לבד את הפתאים וחסרי לב, לא את הלצים ואת הרשעים הגמורים. ואמר (שם ט, ז) "יוֹסֵר לץ לוקח לו קלון" וגו'. ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. כך נראה בעיני. לא כדברי ראב"ע ז"ל "שהחכמה בנתה ביתה מחכמות שבע". ע"כ. ואלה השבעה חכמות² ידועות כמו חכמת המספר וההנדסה והנגון וכיוצא.³ ואני אומר לא בא שלמה ברוח הקדש לפאר החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. ועוד לפירושו תהיינה העמודים "חכמות". והכתוב אומר שהחכמה בנתה ביתה על העמודים. או שיאמר שהחכמה היא השגת המופתים בדעות האלהיות, וצריכין לה שאר החכמות לעמודים. ואולם כבר הוכחנו שאין לשון "חכמה" נופל על העיון והשגת הענינים האלהיים. ורלב"ג ז"ל פירש "בנתה" על "התבונה, שהיא בנתה ביתה בחכמות. כי החכמה קודמת לבינה וחצבה עמודיה שבעה כלומר על חכמות רבות. כי מספר שבעה יאמר על הרבוי כמו 'שבע יפול צדיק וקם'". ע"כ. ופירושו רחוק מן הפשט. כי אין זכר תבונה בכתוב. ואולם רבותינו ז"ל הם הבינו סתרי המליצות, והם ידעו יסודות הלשון. ולכן אמרו בחכמתם (ויקרא רבה יא, ג) (משלי ט, א) "חכמות בנתה ביתה". בחכמה ברא השם ב"ה את עולמו. "חצבה עמודיה שבעה". אלו שבעת ימי בראשית. דבר אחר שבעה ספרים שיש בתורה. 'ויהי בנסוע הארון' ספר לעצמו. ע"כ. ומה מאד עמקו דבריהם! לפי שנודע להם שֶׁכָּל לשון חכמה סתם שבכתבי הקדש על מנהגי החכמה העליונה, צדק משפט ומישרים. ולכן אמרו שהוא משל על המציאות בכללו שנברא הכל בחכמה. וכדרך (בראשית א, א) "בראשית ברא אלהים" וגו' ותרגם המתרגם "בחוכמתא". וכדרך (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו". כי השם ב"ה הכין כל המציאות בארח חכמה לעומת מעשה בני אדם. כמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ח'). ו"חצבה עמודיה שבעה" על ז' ימי בראשית. וכן הוא משל על התורה הכוללת חֻקֵי תורת האדם שהן דרכי החכמה העליונה. ודבריהם אמת.

footnotes: ¹ חכמת שלמה, פרשה טז פסקא ב (עמ' 288) ² שהזכיר ראב"ע ³ וכן חכמת ההגיון, הטבע, התכונה וחכמת האלהות (רבנו בחיי, על אבות סוף פרק ג (כד הקמח, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' תקצא)

(משלי כד, ג-ד) "בְּחָכְמָה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". פירוש "בחכמה", בדרכי החכמה צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ולפי פשוטו של מקרא יאמר שבזכות ההנהגה בחכמה יִבָּנֶה בית האדם. וכדרך (תהלים קכז, א) "אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". כי בעבור החכמה השגחת שם ב"ה דבקה באדם ויעש לו בית. ואם אין השגחת ה' ב"ה על האדם תהיה עמלו לשוא. הוא יבנה, וה' יהרוס. בית יבנה ולא יחנכנו, כי בחכמה יבנה בית. בעבור החכמה שהוא נוהג בה יעזרהו השם ב"ה לבנות הבית, ובעבור התבונה שהיא מעלה נוספת על החכמה וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים", יתכונן הבית. ובעבור הדעת, הנפלאה יותר מן התבונה, ימלאו חדרי הבית הון ועושר. ועל הנלוז מן החכמה נאמר (ירמיה כב, יג) "הוי בונה ביתו בלא צדק, ועליותיו בלא משפט". (שם כב, טו) "התמלוך? כי אתה מתחרה בארז" וגו'. ועל דרך המשל הטוב, מלת "בית" על בית הנפש. וכדרך (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה". וכדרך (ט, א) "חכמות בנתה ביתה" המבוארים למעלה. והודיע כי אי אפשר שתהיה הנפש מתוקנת ודומה לבית בָּנוּי זולתי על ידי החכמה. שבהיות הנפש בעלת החכמה תתקן כל כחותיה שתפעלנה בחכמה. ומלת "יתכונן" על התכונה הנפלאה הנעשה בבית מלבד הבנין עצמו. כאילו תאמר יסוד הבית וקירותיו עליותיו וגגו יבנו בחכמה. ודומה לזה כחות הנפש שמסתעפים מהן המנהגים; באיזו ישתמש ובאיזו לא ישתמש, הכל כפי החכמה. ואולם מדת החדרים ויופין וסדריהן, הכל בתבונה. וכן סדרי ההנהגה לאדם ותפארת מעשיו וחסדו והפלגת טובו הכל בתבונתו. ותמצא מליצת "כונן" תמיד על התבונה. ומליצת "תבונה" תמיד אצל מעשה השמים. כמו (משלי ג, יט) "יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". וכן (ירמיה י, יב) "ובתבונתו נטה שמים". (תהלים קלו, ה) "לעושה השמים בתבונה". וכן נזכר על יופי מקדש השם ב"ה כמו (שמות טו, יז) "מקדש אדני כוננו ידיך". ואין פה המקום לדבר עליו. ואולם ב"דעת", שאם הנפש בעלת דעת אלהים שהיא הסגולה היותר עליונה, הנה על ידה חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. כמו (מל"א ו, ז) "והבית בהבנותו" כפי החכמה, והתכונן כפי התבונה. אז צריך שימלאו חדריו כלים יקרים לתשמיש בעל הבית, מטות ושלחנות כסאות ומנורות, וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא. כן הנפש העשויה והמתוקנת כשתזכה ל"דעת אלהים" אז תמלאנה חדרי הנפש כל הון יקר ונעים; ידיעות הסודות הנפלאות הנפלאות והעמוקות, ולא יערכם זהב ורב ופנינים. ומלת "יקר" כמו (משלי ג, טו) "יקרה הוא מפנינים". ומלת "נעים" כמו (משלי ג, י"ז) "דרכיה דרכי נעם". ומלת "הון" כמו (שם ח, יח) "אתי הון עתק וצדקה".

ומה נכבדה המליצה הכתובה בתורה אצל המילדות העבריות! (שמות א, כא) "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים". התבונן בה עתה! הודיע כי הנשים הטובות הללו זכו בצדקתם לעזר האלוהי, ויזכה האדם אליו ביראתו ובצדקתו. כי היראה יסוד החכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. ואם האדם ירא את ה' ומתאמץ ללכת בדרך הטוב, יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים, וכדברי הכלל הכ"ז. ומלת "ויעש" על התקון והתכונה כמו (בראשית א, ז) "ויעש אלהים את הרקיע". וכן הונחה התיבה הזאת על תקון הנפש בהיותה מתוקנת כפי החכמה כמו (יחזקאל לו, כז) "ועשיתי את אשר בחקי תלכו", וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). ומלת "בתים" על הנפשות הבנויות בחכמה כמו (משלי ט, א) "חכמות בנתה ביתה". (שם יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה", ומבואר למעלה. ועל זה אמר שכאשר יָראו המילדות את האלהים והלכו בדרך טוב, ברכם אלהים ועשה להם בתים. ונלוה אליהם העזר העליון. ולפי שהיתה נפשותם מלאת כבוד ועוז, היו מוכנות להוציא מחלציהם שָׂרֵי קדש וְשָׂרֵי אלהים. ומה יפו עתה דברי רבותינו ז"ל שאמרו (סוטה יא, ב) "'ויעש להם בתים', בתי כהנה ובתי לויה ומלכות"! כי בהיותם בעלי הנפשות הזכות יצאו מהן (ישעיה סא, ט) "זרע ברך יי'" משה ואהרן. כדרך (ירמיה ב, כא) "ואנכי נטעתיך שורק, כולה זרע אמת". וכענין (סנהדרין קז, א) "ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית". וממנה יצא שלמה ידיד ה'. והבן:

(משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". פירוש "בחכמה", בדברי חכמה, צדק משפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב. וסוף הפסוק מוכיח על פירוש זה, שאמר "ותורת חסד על לשונה". הרי שהכונה על חכמת המנהגים. ואולם מלבד זה תדע שכל פרשת "אשת חיל" שבה חתם ספר משלי נאמר ברוח הקדש לתהלת הנפש הנוהגת בחכמה, שהוא עיקר הכל. וכל מליצות הפרשה הזאת נעימות מאד, ומתפרשות על נכון כפי הכללים והיסודות שיסדנו. והנני מפרש אותם בקצרה. כבר בארנו בכלל הי"ז שחוּקוֹת רוח החכמה סותרות לטבע לב האדם. ובכלל הכ"א אמרנו שצריך אומץ גדול להתגבר על ציורי הלב הרעים ולהיות נוהג כפי החכמה. ומטעם זה יכנו הנביאים לאיש צדיק המתאמץ ללכת בדרך ישרה כ"גבור חיל" בעבור שנצח במלחמה הקשה. וכבר אמרנו למעלה חלון י"ד שהנביאים המשילו את הנפש וכחותיה לאשה היושבת תחת בעלה. והשכל והבינה המשילו לבעלה. וכמו שאמר (שם יד, א) "חכמת נשים בנתה ביתה". ומכל זה תבין מה יקר למצוא נפש מתוקנת כפי החכמה, כי מעטים הם המנצחים את היצר הקשה. וכמאמרם ז"ל (סוכה מה, ב) "ראיתי בני עַלִיָה והן מועטים". ועל זה אמר שלמה "אשת חיל מי ימצא". כלומר מי האיש זוכה שיצא אשת חיל שתהיה נפשו עשוייה ומתוקנת כפי החכמה. שעשתה חיל והתגברה בהחלט על יִצְרָהּ. וכבר בארנו למעלה גם בכלל הכ"ז, שאם עשה האדם את שלו אז ימצא עזר אלוהי ממרומים ויגמור בעדו. כי תנוח רוח חכמה בלבו. ומבלעדי העזר הזה אי אפשר שתהיה הנפש מתוקנת בהחלט. וכדרך (שם ב, י) "כי תבא חכמה בלבך" ומבואר בחלון שני. וחלות רוח חכמה על האדם המשילו למוצא מציאה. כדרך (שם ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". ובארנו הנמשל למעלה חלון ז'. ולכן אמר "מי ימצא?" כלומר מי זוכה למצוא חכמה ודעת עד שתהיה אשתו ר"ל נפשו, אשת חיל. וכבר בארנו למעלה (חדר ט חלון י) פסוק (משלי ח, יא) "כי טובה חכמה מפנינים". וכתבנו טעמים יקרים למה דִמָה טובת החכמה לפנינים. ואמרנו שיש סגולות פרטיות בפנינים שדמתה אליהן החכמה לפנינים. ולכן כשדבר שלמה על הנפש החכמה שתאר בשם אשת חיל, השתמש באותה המליצה עצמה. ואמר (לא, י) "ורחוק הפנינים מכרה", כלומר אעפ"י שנַעֲלוּ הפנינים משאר החפצים בסגולות מיוחדות, הנה בערך החכמה רחוק צרכן ושויין במאוד מערך החכמה. ויתבאר ענין זה בחדר העשירי בעז"ה בפירוש פסוק (שם ג, טו) "יקרה היא מפנינים". והנה אמרנו כי הלב הכולל השכל והבינה מתואר בתאר בעל. ופרשנו ענין זה למעלה בפסוק (יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה", ואמרנו שאם האשה שהן כלל הכחות הנפשיות מתוקנות בחכמה, יוכל בעלה לשבת בטח עמה אין שטן ואין פגע רע. כי לא ימצא מטריד מכחות הנפש, ולא צרה ומכשול מחפציהן. ועל ידי כן יפעל הבעל פעולותיו הנכבדים בדעה ובהשכל, פעולות שאין להם הקשר עם תאוות הכחות הנפשיות, יעלה מרומים וידבק באלהיו. אבל אם הכחות הנפשיות אינן מתוקנות בחכמה, ומתנשאות כפי טבעיהן, מלבד שיפעלו לרעה, הנה יסיעו גם השכל והבינה אחריהן ויוליכו אותן בנתיבותיהם העקשים, וכדברי הכלל הי"ח. ולכן אמר שלמה לתהלת אשת החיל, "בטח בה לב בעלה". כלומר באשת חיל כזאת יוכל בעלה לבטוח בה שלא תתנשא עליו לרעה, וישב עמה בביתו ויגדל ויעשה שם במפעלותיו הנכבדים. והזכיר מלת "לב" בעבור שמדבר על השכל והבינה שהן יועצי הלב, וכמובאר בבית הראשון (חדר ד' חלון א). והנה בהיות הנפש בנויה בחכמה ואין היצר מתנשא עוד, והשכל והבינה גדולות ורחבות ברוח אלהים ובעזרתו, שזהו מעלת חכם-לב שבארנו ענינו פעמים רבות בספר זה, הנה מלבד צדקותיו ותבונותיו, עוד יזכה לְנַצֵחַ המון הלצים וה"חכמים בעיניהם" באמצעות כחו הגדול בתבונה ובדעת. וכענין (משלי כז, יא) "חֲכַם בני, ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" שבארנו ענינו למעלה (חדר ה' חלון ג') קחנו משם. הוא יקח טרף משיני הרשעים. כי במקום שחשבו למרוד, ינצחם בטענות נכונות ותשובות נאמנות. ותאר זה במלת "שלל". וכמו (שמואל א ל, כו) "הנה לכם ברכה משלל אויבי יי'". כמי שלקח שלל במלחמה, כן זה האיש חכם הלב יקח שלל אויביו במלחמת ה' אשר הוא נלחם עמהם בחכמתו ובתבונתו, ועל זה אמר "ושלל לא יחסר". כלומר כל פעם שילחם עם אויביו לא יחסר מקחת שלל. וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ז') שדרכי החכמה מתוארים בתאר "טוב" ו"טובה". ודרכי הסּכלות והרשעה מתואר "רע" ו"רעה". וכדרך (דברים ל, טו) "רְאֵה נתתי לפניך היום וגו' ואת הטוב וגו' ואת הרע". ויצר הלב נקרא "רע" כמו (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". בעבור שמצייר כל הכחות הנפשיות בדרך סּכלות ורשעה. ואם הנפש איננה מתוקנת בהחלט, אעפ"י שהיא חפצה להתאמץ ללכת בחכמה, אין בכחה לעשות כן תמיד. אלא פעם תנהג בחכמה ופעם יתגבר היצר ותהיה נלוזה וסרה ותסכל דרכיה. אבל נפש חכם-לב שקבלה טבע שני, היא נוהגת כל עת בחכמה, וכמו שפרשנו (חדר ב' חלון ז') בפסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו'. וכדברי הכלל הכ"ז והכ"ח.

ועל זה אומר שלמה לתפארת אשת חיל שהיא נפש חכם-לב (משלי לא, יב) "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. כלומר שהיא (מושעת) [מושיעה] ועוזרת בעלה בכחותיה, הכל בדרך חכמה וטוב ולא בדרך רע כלל. לפי שכל כחותיה עשויות בחכמה. וכן לא תקראנה לה עתים לרעה שיתגבר היצר על הלב, אלא "כל ימי חייה" בלי הפסק תנהג בחכמה. וכבר בארנו למעלה (חדר ז' חלון ט') שהנביאים המשילו מדות הנפש והכחות הנטועות בה לבגדים שהאדם מתעטף. כי כל כח וכח שיצטייר בלב וימשול בו, יכסה את הנפש כולה ויתיצב כמו לבוש, כאדם המתעטף בבגד ונראה בו. ומי שמושלים בו ציורי החכמה, נמשל לאיש לבוש בגדי בד לבנים וטהורים. וכדרך (תהלים צג, א) "יי' מלך גאות לבש" (ישעיה נט, יז) "וילבש צדקה כשריון". ועל זה אמר קהלת (ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ובגדי בד הם הפשתים. וכן יעשו הבגדים מן הצמר הנקי וכדרך (ישעיה א, יח) "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". ובדברי רז"ל (נגעים פ"א מ"א) "שְׁנִיָה לה כצמר לבן". ועל זה אמר (משלי לא, יג) "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה". והוא משל, המשיל דרך הנפש החכמה לדרך אשת חיל, שהיא דורשת וטורחת לקחת הצמר והפשתים לעשות מהן בגדים לאנשי ביתה. כן הנפש הַחֲכָמָה הזאת טרחה ויגעה לתקן כחותיה ולהמשיל בלב הכחות הטובים כפי החכמה, עד שתהיה נפשה מתוקנת ומלובשת בהן תמיד. לא פעם בלבוש לבן ופעם בלבוש צואה, אלא תמיד כדרך (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". וכבר אמרנו שעל תקון הנפש הזה נופל מלת "עַשִׂיָה", וכמבואר בחלון הקודם בפסוק (שמות א, כא) "ויעש להם בתים". גם בארנו (חדר ג' חלון ח') שמלת "חפץ" הִנָה על דרכי החכמה העליונה כדרך (קהלת ח, ו) "כי לכל חפץ יש עת ומשפט". ומלת "כפים" על האומץ וההתגברות, כי הגבורה בכפים. ונגד כל זה אמר כי בעבור כן זכתה שיהיה בעלה חכם-לב, בעבור שמנעוריה דרשה במחשבותיה אחר הצמר והפשתים להלביש בהן נפשה, וכאשר חשבה, כן עשתה בפועל. כי (אבות, א) "לא המדרש עיקר אלא המעשה". כי ברוב גבורתה עשתה נפשה וְתִּקְנָהּ כפי חפצה בארח חכמה. וכבר אמרנו בפתיחתנו לבית הראשון שהנביאים המשילו דרכי החכמה ללחם. וכן בארנו למעלה חלון ח' בפסוק (משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה". כי נמשלת החכמה אל הים הגדול בעבור כי ממנו הולכים הנחלים, ושמה הם שבים ללכת. ומי שרוצה לאסוף שמועות החכמה צריך לכתת רגליו ולעבור ממדינה למדינה אל המקומות אשר שם אנשי הקבלה לקבל השמועות מפי רב, עד הלכה למשה מסיני. כי אין דרכי החכמה נודעת מנפשו, וכדברי הכלל הט'.

ולכן אמר (עמוס ח, יא-יב) "הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי'. ונעו מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר יי' ולא ימצאו". ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת קלח, ב) "דבר יי', זו הלכה". ואמת בפיהם. כי ההלכות לא יִוָדְעוּ בשכל ובבינה כי אם מפי השמועה. והודיע שבחשך הגלות פסו ראשי הקבלה. ומי שמבקש הלכה ברורה ישוטט מיָם עד יָם ועד אפסי ארץ ולא ימצא. ונגד זה כשרצה שלמה להמשיל יגיעת הנפש החכמה שיְגֵעָה מאוד לאסוף השמועות הרבות מפי החכמים, אלה מפה ואלה מפה, אמר (משלי לא, יד) "היתה כאניות סוחר". כמו הסוחר הגדול הַמְסַחֵר בכל מיני סחורות, שקצתן באים ממדינה זו וקצתן ממדינה אחרת, והוא שולח אניותיו דרך ים להביא הסחורות מכל המקומות; כן הנפש הזאת אספה שמועותיה מחכמים רבים, וכתתה רגליה ועברה ימים ללכת אחריהן, עד שממרחק תביא לחמה. שהיא החכמה המתוארת במלת "לחם". והנה רמזנו למעלה (חלון ה') שלפעמים ענין היצר יאפיל אור נגה הנפש, ואפילו בנפש הַחֲכָמָה יקרה כן לפרקים מועטים, וכל שכן בנפש שלא נשתלמה עדיין בתקונה. ועת משול חושך היצר בלב, מתואר בכתבי הקדש במלת "לילה" על צד המשל, לפי שאין אור להבחין בין טוב לרע. כדמיון הלילה החשוכה מהבחין בין המראות והגוונים. ואז צריך האדם להחזיק במוסר יראת השם ברוך הוא, יראת רוממותו ית' ויראת עוזו וזעמו. כי לולי כן יחטא בעת החשך ולא תועילנו אור נפשו, כי בעת כזאת אין אור. ועל זה אמר (משלי ד, יג) "הַחֲזֵק במוסר על תרף" וגו' ובארנוהו למעלה (חלון ה'). ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יז, ג) "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי". לפי דרכינו כך פירושו. אתה ה' רצית לבחון לבי. מה עשית? "פקדת לילה", החשכת אור נפשי ויהי חשך. והתגבר היצר בקרבי וצרפתני במצרף זה, אבל לא מצאת בי עול. כי גם לעת כזאת לא חטאתי. ואם זמותי רעה במחשבת לבי נחשבה בעיני להבל ולשוא. ולא נשאתיה על שפתי ולא עבר פי. וזה אות כי צדיק וישר אנכי. ובאר עוד (תהלים יז, ד) "לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ". פירוש, אם אמשול [משל] מנהגי בחֻקוֹת החכמה כמו שצוית אל מנהגֵי פעולות בני אדם בצרכי חול, הנני דומה בארחותי אל איש פריץ בארחותיו. כי הפריץ עושה כחפצו ולא יעצרֶנו זולתו. כמו (ישעה לה, ט) "ופריץ חיות בל יעלנה". וכן עשיתי גם אני חפצי בדבר שפתיך ושמרתי מצותיך בכחי ובעוצם גבורתי, ולא עצרני הלילה וחֶשְׁכַת היצר מהשלים חפצי. וכן שבח שלמה פה את הנפש החכמה ואמר (משלי לא, טו) "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לבעלה וחוק לנערותיה". כלומר גם בעוד לילה בנפש, טרם זרח עליה אור החכמה ורוח אלהים, התקוממה נגד יצרה ותאוותה, כי יָרְאָה את אלהים והביאה למוסר נפשה.

"ותתן טרף" החכמה והמצווֹת "לביתה" והיא הנפש, "וחק" בל יעבור "לנערותיה" שהן הכחות הנטועות בנפש, כחות הפועלות במדות, וכחות הפועלות בגויה. לכולם נתנה חק ודת כפי החכמה שאספה, והכריחה הכחות ביראת אלהים שיסורו אל משמעתה. ומלת "טרף" הוא המזון. וזה נגד "ממרחק תביא לחמה", שהוא משל לדרכי החכמה וכמו שכתבנו. ואחר שהודיע מעלתה בקנין החכמה, ובעשיית הנפש שתנהג כפי החכמה, ובעוצם מוסר נפשה, שגם בלילה ולעת תוקף היצר הכריחה הכל לבלתי סור מדרך הטובה; החל לספר מה עשתה בקנין הבינה ומחשבות הדעת. וכבר בארנו למעלה (חדר ט חלון ו) מהו ה"מזמה". ואמרנו שהונח על העיון וההתבוננות העמוק, ומן המזמה תסתעף הדעת. כדרך (משלי ח, יב) "ודעת מזמות אמצא". גם (חלון ד') בארנו בפירוש פסוק (שם ד, ו) "ראשית חכמה קְנֵה חכמה, ובכל קנינך קְנֵה בינה". שתחלה צריך שתהיה החכמה קנין נפש. ואחר שקנה חכמה אז יקנה בינה. כי ישתמש בכח הבינה הנטועה בו להבין במליצות החכמה ובטעמי תורה וכיוצא. גם בארנו בפתיחתינו לבית הראשון שהנביאים המשילו את הבינה ליין. ונגד כל זה אמר שלמה (שם לא, טו) "זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". כלומר אחר שידעה חכמה ומוסר ונוהגת בחכמה, התחילה להיות בעלת המזמה וההתבוננות, להוציא דבר מדבר, ולהמשיל דבר לדבר לעמוד על גופי תורה ולהבין מליצותיה. כמי שחושב ומעמיק העיון לקנות שדה חדש ולנטוע עליו כרם; כן השתדלה הנפש החכמה הזאת להוציא בבינתה דברים חדשים דברים יקרים משמחים הלבבות כיין הטוב המשמח לבב אנוש. ומטע כרמה היה "מפרי כפיה". ומלת "פרי" על פרי כשרון המעשה. כמו (שם יא, ל) "פרי צדיק עץ חיים". ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ב'). ומלת "כַפֶּיהָ" על ההתגברות שהתגברה על יצרה. וכמו שאמר "ותעש בחפץ כפיה". ומן הפירות הללו נטעה הכרם. כי לולי שהיתה מתאמצת תחלה לכבוש יצר הלב וליַשר הכחות הנפשיות שתפעלנה כולם כפי החכמה, לא היה אפשר שתטע כרם בבינתה. כי אז היתה רוח בינתה הולכת ותועה כפי עקלקלות הכחות הנפשיות וכמבואר בכלל הי"ח. ואחר שהודיע גם מעלתה בבינה ובהשכל ומזימת הדעת, אמר (שם לא, יז) "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה". וזה נשען על המבואר פעמים רבות שהמתאמץ ללכת בחכמה וכובש יצרו, הנה כשיעשה את שלו אז ינחל עזר ממרומים לגמור מעשהו. והעזר הזה הנלוה לחכם שיתגבר ויתאמץ בו נגד הכחות הנטועות בו מתואר "עוז". וכן המתאמץ להתבונן ביראת ה' ובמליצות החכמה וכיוצא, וחושב מחשבות ויוזם טוב להכיר נפלאות השם ב"ה ויושר מעשיו, הנה כשיעשה את שלו ינחל אור אלהי ממרומים דעה והשכל בתבונה ובדעת. והעזר הזה הנלוה לאדם להבין ולידע העמוקות והנפלאות מתואר "אומץ כח". וכמו שכתוב בפרשה (משלי כד ג-ד) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו". וסמך לו (כד, ה) "גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח", ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ו') שהחכם נוחל "עוז", ואיש הדעת "אומץ כח". ועל זה אמר שהנפש הַחֲכָמָה שהכינה נפשה בחכמה, גם יספה להתבונן בבינתה, הנה חגרה בעוז ממרומים את מתניה למלאת חפץ לבבה ואמצה זרועותיה באומץ כח שנחלה לדעת העמוקות והנפלאות.

וכבר בארנו בחלון י"ג, שהנביאים המשילו את החכמה לחוש הטעם. בעבור שיש בכל דבר חכמה שתי דרכים במציאות. והדרך האחד הנכון כפי החכמה נופל עליו מלת "טעם". לפי שערב לנפש והיא נהנית ממנה כמו החיך הטועם את המאכל. ואולם בעבור היות חֻקֵי החכמה מנגדים לטבע הלב, הנה בתחילת לכת האדם בהן לא ינעמו לו ולא יערבו לנפשו. אך אם יתאמץ על יצרו וירגיל עצמו ללכת בהן, הנה ינחל עוז ממרומים ואז יראה כי טוב טעם הם וכמבואר בכלל הכ"ז. וכמו שבארנו על זה דברי שלמה מאמר (משלי כד, יג-יד) "אֱכוֹל בני, דבש כי טוב ונופת מתוק אל חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת כי יש אחרית ותקותך לא תכרת". גם בארנו למעלה (חלון י"ב) פירוש פסוק (משלי טז, טז) "קְנֵה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף". שהמשיל החכמה לחרוץ שממנה יעשו המטבעות. והבינה נמשלה לכסף שהן המטבעות שמשתמשין בהן לקנות הסחורות וכיוצא. ויתבאר בחדר יו"ד בפירוש פסוק (משלי ג, יד) "כי טוב סחרה מסחר כסף" וגו'. ועל כן אחר שהזכיר שהנפש הַחֲכָמָה אספה החָכְמָה, גם הביאה למוסר לבה, וגם נטעה כרם בבינתה ודעתה ושבעבור כן נחלה עוז ואומץ כח ממרומים ונעשה בעלה חכם-לב. והחכמה בקרבו עתה כמו טבע שני, כי הוא שמח בחכמה בעבור שמוצא בהן טוב טעם ודעת. לפי שברוחב בינתו ושכלו הטוב שנחל ממרומים מֵבִין במליצותיה בטעמיה ובנפלאותיה, ומשמח הלבבות השומעים. אמר שלמה (משלי לא, יח) "טָעֲמָה כי טוב סחרה". כלומר הנה עתה טָעֲמָה טעם החכמה כי היא מתוקה מדבש ונפת צופים. ואעפ"י שסודה סתום וחתום, וכדברי הכלל הט' הנה טוב סחרה. כי דברי בינות היוצאים מן החכמה טובים מאד, כל שומעיהם ישמחו ויהנו מהן כמו שנהנין ממי הנחל ההולכים על פני הארץ אעפ"י שמקור הנחל סתום בבטן הארץ ואין רואה. וכמו שבארנו למעלה (חלון ח') בפירוש פסוק (שם יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה". ומלת "לילה" בארנו בחלון זה שהונחה בכתבי הקדש על תרדמת הנפש וחשכה בעת יאפיל ענן היצר נגה אור הנשמה. ומלת "נר" נופל על נשמת האדם, כדרך (תהלים יח, כט) "כי אתה תאיר נרי יי' אלהי יגיה חשכי"; (משלי כ, כז) "נר יי' נשמת אדם". ובהיות בנפש בינה רחבה להבין ביראת ה' שהוא המוסר, וכמבואר בכלל הכ"ה, הנה גם בעת שהיצר יאפיל אור החכמה וכדרך (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" כמבואר למעלה (חדר ה' חלון י'); יתאמץ להתגבר על יצרו בעבור מוסר יראת ה' שהוא תמיד על פניו. כי יזכור גדולת השם ב"ה ונוראותיו, ועוזו וזעמו על שונאיו וכיוצא בזה. כמו שבאר המשורר האלוהי בפירוש באמרו (תהלים טז, ז) "אברך את יי' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי". פירוש "יעצני" שנתן לי עצות. והעצות הן דרכי החכמה, וכמו שרמזנו למעלה (חדר ג' חלון ג'). ויתבאר בבית השלישי. ומרוב שמחתי בחכמה בעבור שאני חכם-לב, הנני נותן ברכה לאדון הכל שנתן לי עצות יקרות כאלו. אף בעת התגבר היצר אעפ"כ לא אחטא בעבור שמוסר יראת ה' לנגדי. ועל זה אמר "אף לילות יסרוני כליותי". כלומר בעת לילה וחשך זכר אזכור מוסר יראת ה'. ומהו המוסר? (תהלים טז, ח) "שויתי יי' לנגדי תמיד". וזהו יראת ה' שהוא מוסר החכמה, ולכן לא אמוט לעולם מדרך החכמה. ועל זה (שם) "כי מימיני בל אמוט". ו"ימין" משל לדרך החכמה וכדברי הכלל השני. ונגד כל זה אמר שלמה על אשת חיל שנעשה בעלה חכם-לב והוא בעל הבינה הגדולה מלא חכמה ויראת ה', "לא יכבה בלילה נרה". כלומר בטוח הוא שגם בלילה בהתגבר היצר עליו, לא יכבה נר נשמתו. כי גדולת ה' ומוראו מאירים תמיד בנפשו, ולא ימוט מימינו.

וכבר בארנו למעלה (חדר ז' חלון ח') בפירוש פסוק (קהלת ט, ט) "רְאֵה חיים עם אשה אשר אהבת", שהזהיר קהלת לחכם-לב שאַל ישתומם בחכמתו ובצדקתו, וינזר מכל וכל מעניני העולם. אך יתן חלק לגוף ולמפעלותיו תחת השמש, ויעמול מעט ובשמחה. וכדרך שאמר קהלת (שם ב, כד) "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו. גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". ובארנוהו למעלה (שם חלון ז'). ולכן אחר שהזכיר מִפְעָלוֹת הנפש הַחֲכָמָה בכשרון מעשים, בינה ומוסר, אמר (משלי לא, יט) "ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו פלך". כלומר גם ממלאכת הגוף לא חדלה ידיה. כי היא תעמול עֲמָלָהּ בלב טוב כפי הצריך לקיום הגוף ולעניני ביתה. ובעבור שדִמָה הנפש לאשת חיל השתמש במשל הכישור והפלך שהן מן המלאכות שהאשה עושה לבעלה, כמו ששנינו בכתובות (נט, ב). וכן הנפש היקרה גם היא תעבוד לבעלה השכל והבינה במלאכות ובעמל הצריך לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו, שעל ידי כן הלב פנוי להתעסק בחכמה ובדעת. והודיע עוד כי מעשה הנפש הזאת כולם טובים. ואפילו מה שתעמול תחת השמש בקנין העושר והנכסים איננו כמו עמל הכסילים שנאמר עליהן (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" וגו' וכדרך (שם ו, ב) "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו וגו' לאכול ממנו" וגו'. אלא היא עמלה בשמחה ובהיות לה עושר ונכסים תשלוט עליהן ותשתמש בהן לטובה. כי תחון דלים ותעזור בהם לעניים ואביונים. ועל זה אמר (משלי לא, כ) "כפה פרשָׂה לעני, וידיה שלחה לאביון". ומוסב על מקרא שלפניו שאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". כלומר מה שפעלה והרויחה בכפיה ובידיה תעזור בהן לעניים ואביונים די מחסורים אשר יחסר להם, והכל בכלל. אחר כן הודיע שבעבור היות הנפש הזאת מתוקנת בכל כחותיה כפי החכמה, אינה יראה מפחד ומִשׁוֹאַת פתאום כי השגחת השם ב"ה דבק בה. ועל זה אמר (משלי לא' כא) "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים". דִמָה הצרות הפתאומיות המכלות כליון מוחלט לשלג היורד על הארץ, שברגע יעבור ואיננו. כדרך (איוב כד, יט) "ציה גם חום יגזלו מימי שלג". ואמר שאינה יְרֵאָה מכמו אלה בעבור שכל ביתה מלא יקר ותפארת. כי כולם לבושי שני ועדנים, הכל בתכלית התקון והיופי. ואולי מקרא זה כדמות חידה הוא. ורומז שאין הנפש הזאת היקרה יְרֵאָה שלעת אחר תִּשָׁחֵת ברשת היצר ותטמא טומאה גדולה, כי בעבור צדקתה לא יעזבנה ה'. וכדרך (שמואל א ב, ט) "רגלי חסידיו ישמור". וְדִמָה טומאת הנפש לצרעת ממארת, כמו (שמות ד, ו) "והנה ידו מצורעת כשלג". (במדבר יב, י) "והנה מרים מצורעת כשלג". וכן אמרו קדמונינו (נגעים, פרק א) "בהרת לבנה כשלג". וכתוב בתורה כי המיטהר מצרעתו, יקח הכהן שְׁנִי תולעת לטהרו בו. למדנו כי מראה הַשָׁנִי מטהר טומאת הצרעת הנמשל למראה השלג. ועל זה אמר שהיא אינה יְרֵאָה שתטמא ביתה במראה השלג, בעבור כי טהורה היא מאד וכל כחות נפשה לבושים במראה הַשָׁנִי הטהור. והודיע עוד שבעבור [ש]גדלה מעלתה בחכמה ובדעת, הנה תמלא ביתה כל הון יקר ונעים, כמו שאמרנו למעלה (חלון ט"ז) בפירוש פסוק "בחכמה יבנה בית וגו' ובדעת חדרים ימלאו", שרומז על ההשגות העמוקות והנפלאות ביראת ה' כבודו וגדלו, שהן מפארים כבוד הנשמה ומקשטים אותה. ועל זה אמר (משלי לא, כב) "מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה", והן תכשיטין כמו (בראשית מא, מב) "וישם רביד הזהב על צוארו". וכן השש והארגמן שהן בבגדי כהונה (שמות כח, ב) "לכבוד ולתפארת". וכמו (אסתר ח, טו) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ותכריך בוץ וארגמן". וכן (דניאל ה, ז) "ארגונא ילבש והמניכא די דהבא על צוארה, ותלתי במלכותא ישלוט". כי בעבור שכל בני ביתה שהן הכחות הנפשיות מתוקנות בחכמה, ולבושים שָׁנִי עם עדנים. הנה האשה יראת ה' בעלת הבית הזה תַּרְאֶה תפארתה בהיותה מלובשת שש וארגמן, ורביד הזהב על צוארה. והנה בהמצא נפש יקרה כזאת בין בני אדם שכל כחותיה מתוקנות בחכמה, ויש בה מאסף החכמה, והשתמשה בבינתה בארח ישר והרבתה דעת, ונחלה עוז וכבוד ממרומים, אז יתואר בעלה "חכם-לב". והוא החכם המופלא ראש בית דין ונשיא הדור. וכשהוא במסבת חכמים מקום המשפט, אז תשמע חכמתו הגדולה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (גיטין פח, א) "'החרש והמסגר', בשעה שהוא פותח נעשים כולם לחרשים". ועל זה אמר (משלי לא, כג) "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כלומר בעל הנפש כזאת נודע שמו בשערים מקום שֶׁבֶת החכמים. כי ישמעו את חכמתו ותבונתו הגדולה, הן בעניני התורות בשבתו עם זקני ארץ שהן החכמים הגדולים כמו (דברים כא, ב) "ויצאו זקניך", הן בעניני דעת העמוקות והנפלאות. "ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" (איוב א, ג). כמו שהחל (משלי לא, יא) "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", ובארנוהו בראש הענין. ואמר עוד (לא, כד) "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני". ומוסב על מה שהזכיר ש"נודע בשערים בעלה", שכבר הושיבוהו בשערים להיות שר ושופט ומושל בעמו. ואולי תחשוב כי עתה תמנע מעשות עוד מלאכה ולהתפרנס במעשה ידיה? ויתן מס על העם ויקבל מהם מתן וקצבה בעבור חכמתו ותורתו? אלא חלילה לנפש יקרה כזאת להשתמש בכתרה של תורה וליהנות ממנה תחת השמש. אלא גם בהיותו כבר יושב בשערים. הנה "סדין עשתה" בפעל כפיה, "ותמכור" הסדין. כי היא עוסקת במשא ומתן ובמלאכה. גם "חגור נתנה לכנעני" כדרך התגרים. לפי שהיא מתפרנסת ממלאכתה וממשאה ומתנה. וכאותה ששנינו (אבות, א משנה י) "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ושנינו (שם, משנה יג) "ודאשתמש בתגא חלף". ושנינו (אבות, ד משנה ה) "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". (נדרים סב, א) "וכל הנהנה מדברי תורה בעולם הזה נוטל חייו מן העולם". ויפה פרשנו המשניות הללו בפרושנו למסכת אבות.¹

footnotes: ¹ יין לבנון, מה' תשס"ג עמ' 91-94; עמ' 101; עמ' 291-294

אחרי כן הודיע שבהיותה שלֵמה בכל מיני השלמות בחכמה מוסר ובינה, גם בעניני העולם והכל לשם ה', לכן נפשה יקרה מאד והיא מלאה רוח אלהים וכבוד. וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (משלי לא, כה) "עוז והדר לבושה". וזה ביאור מה שאמר "שש וארגמן לבושה" שהכונה שנפשה מלובשת בעוז ובהדר. וכדרך (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו". ולפי שזכתה לרוח אלהים ודבקה תמיד באלהים, היא שמחה וצהלה. ואינה יְרֵאָה מיום המות כלל כי יודעת שֶׁבְּהִפָּרְדָה מן העולם תבוא אל המנוחה. (ע"פ ישעיה נז, ב) "יבוא שלום ינוח על משכבה". וכדרך (תהלים עג, כד) "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני". ויתבאר בבית השלישי בעז"ה שבקש המשורר שיוליכהו השם ב"ה בדרכי החכמה המתוארים "עצות". ואחר שיזכה לכבוד שהוא רוח הקדש וכדרך (משלי ג, לח) "כבוד חכמים ינחלו", אז יקחנו השם ב"ה מן העולם כי אז תדבק נפשו בעליונים. וכדרך (קהלת ב, טו) "ואיך ימות החכם עם הכסיל?" ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון א'). וכן אמר שלמה (משלי לא, כח) "ותשחק ליום אחרון". כלומר הנפש היקרה הזאת תשחק ליום אחרון בְּהִפָּרְדָה מן העולם. וכענין (ישעיה נח, ה) "והלך לפניך צדקך, כבוד יי' יאספך". וכן אמר המשורר האלוהי אחר שהזכיר (תהלים טז, ח-י) "כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבוד וגו' כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת". כלומר בעבור כי היותי דבק בה', ידעתי ליום אחרון תפדה נפשי משאול ומשחת. ואחר שסִפֵּר מעלת הנפש היקרה בחכמה ובמוסר ובבינה ובעניני העולם וכשרון מעשיה, הודיע ג"כ שהיא טורחת להושיע לזולתה, להדריך נפשות בני אדם בדרכי החכמה. וכדרך (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון י"ז). וכדרך (שמות לה, לד) "ולהורות נתן בלבו" וגו'. וכדרך (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" שהיא מצוה בתורה ללמד לרבים דרך ה'. כי החכם המופלא מוטל עליו ללמד את העם חכמה ומוסר. ועל זה אמר (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". כלומר היא מלמדת דרכי ה' ברבים.² ופותחת פיה בחכמה, הכל בדרכי החכמה, ללמד חֻקים ומשפטים חכמה ומוסר לעם. כדרך (משלי ח, ו) "שמעו כי נגידים אדבר, ומפתח שפתי מישרים". ושם מדבר בעניני דעת ולכן אמר "שפתי". ופה מדבר בעניני החכמה אמר "פיה". כי מאמרי החכמה תארו במלת "פה" כמבואר למעלה (שם חלון ג'). וכבר בארנו למעלה (חדר ז' חלון ט"ז) שדרכי החסד נשגבו מדרכי החכמה. ואעפ"י שאֵלו ואֵלו דרכי החכמה הן, הנה לא יתכן לצַווֹת על מדת החסידות לההמון כולו רק לחכמים הגדולים.

footnotes: ² לכן אמרו על פסוק זה "תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד. שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד" (סוכה מט, ב)

ועל זה נאמר בתורה (דברים יב, כח) "כי תעשה הטוב והישר בעיני יי'". ואמרו ז"ל (עיין רש"י ורמב"ן על דברים ו, יח) "הטוב" זה הדין. "והישר" לפנים משורת הדין. ודבריהם נוסדים על עומק המליצות. כי מלת "טוב" על החכמה. וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ז'). ומלת "ישר" על הבינה. ולפנים משורת הדין היינו החסידות שצריכה לבינה יתירה בדרכי החכמה. ומלת "לשון" בארנו למעלה (חדר ג' חלון ג') שנופל על המאמרים שנאמרו בבינה. ועל כן יפה אמר "ותורת חסד על לשונה". כלומר מלבד שהיא מלמדת דרכי החכמה לבני אדם, הנה גם לחכמים היא מלמדת בבינתה "תורת חסד" מדת חסידות ומשנת חסידים. אחר כן הודיע כי משאה ומתנה ומלאכתה שהיא עמֵלה בהן לפרנסתה ולפרנסת אנשי ביתה, גם שִׁבְתָּה בשערים עם זקני הארץ לשפוט את העם כל ריב בשערים, גם מדרשה ותלמוד חכמתה שהיא מלמדת ברבים, לא יגרמו לה שכחה ועצלות בענין הנהגות נפשה בחכמה ושתעשה מעשיה במקרה ובלי השגחה. אלא תמיד עיניה על דרכי נפשה שינהגו כולם כפי החכמה. ועל זה אמר (משלי לא, כג) "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל". כלומר היא מסתכלת תמיד על מהלכי ביתה. ומלת "צופיה" על ההשגחה וההתבוננות כמו שמורגל בתלמוד שאמר (חגיגה טו, א) "צופה הייתי בין מים עליונים למים תחתונים" וכו'. ומלת "הליכות" על דרכי החכמה שנקראים "הלכות", בעבור שיש בכל ענין שתי דרכים. וכענין ששנינו (אבות, סוף ג) "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ב'). וכן הנפש היקרה הזאת צופה תמיד על כחות נפשה ומהלכיהן שינהגו בחכמה. ולא תעשה אפילו מעשה חכמתה במקרה ומצד ההרגל, כמו מצות אנשים מלומדה, אלא הכל בשקול הדעת ובעיון נמרץ ובכונה רצויה לשם ה'. ומלת "לחם" בארנו פעמים רבות שהוא משל לדרכי החכמה. והנה לא תאכל לחם החכמה בעצלות. אלא בכונה ובזריזות גדול. ואחר שכלה לספר כל כבוד הנפש היקרה בכל הפרטים, אמר (לא, כח) "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה". מלת "בניה" על התלמידים. וכמו (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". וכמו שאמר שפתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה. ולכן אלה התלמידים בראותם חכמת וגדולת האיש המופלא הזה, כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה, קמו ואשרו אותו. ומלת "אושר" על הטובה הנצחית כמו (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". ומלת "בעלה" על הלב והשכל והבינה שבנפש, כמבואר בראש החלון הזה. ומלת "ויהללה" כמו (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וגו'. כי ראוי לאדם להתהלל ביראת ה' ובחכמה, וכמו שיתבאר לפנינו בפסוק "שקר החן" וגו'. ולכן "בעלה ויהללה" בעבור חכמתה וכשרון מעשיה. ולהפליג מעלתה בחכמה ובתבונה אמר (משלי לא, כט) "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".

כי כבר אמרנו בחלון זה שהנפשות מתוארות בתאר "נשים". והנה הנפשות נבדלות זו מזו בכמה הבדלות. הן מתחלת אצילותן יש נפש יקרה מנפש אחרת, כמבואר בבית הראשון (חדר ד' חלונות ב-ג) וכדברי הכלל הכ"ט, הן בצאת ציוריהן מן הכח אל הפעל, וכמובא שם (שם חלון א') וכל כיוצא בזה. ולכן נבדלים הנפשות במִפעלות החכמה והצדק, וכדברי הכלל השלשים. ומלת "חיל" נופל על ההתגברות שתתגבר הנפש החכמה על יצר לבה הרע. כמו שהחל "אשת חיל מי ימצא" ומבואר בראש החלון הזה. והנה יש נפשות חֲכָמוֹת רבות שהן תמימי דרך ופועלות טובות. אבל לא ישוו במעלתן לאיש המופלא שבחכמים. איש חכם-לב שנחה עליו רוח ה' בחכמה בתבונה ובדעת. שמעשה צדקותיו גדולות ורמות עד להפלא, שממנו מדבר בפרשה זו. ויפה אמר בשבחיו "רבות בנות עשו חיל", כלומר נפשות רבות התגברו במלחמתם עם יצר לבם ועשו חיל. אבל את, נפש חכם-הלב, עלית על כולנה. כי אין ערוך למעלתך. וכבר בארנו כי החכמה יסוד הכל, ושלידת האדם תחת השמש הוא בעבור החכמה. וכדברי הכלל הכ'. ויסוד החכמה הוא היראה. (אבות, ג) ואם "אין יראה אין חכמה". והנה היראה עיקר הכל. כי בעבור יראתו ית' ינהג האדם בחכמה, וכדברי הכלל הכ"ג. ואם אין האדם נוהג בחכמה, הנה לידתו לבטלה ולהבל. ואעפ"י שנטוע בנפשו כח שכל ובינה גדולה, גם השתמש בהם ולמד חכמות למודיות וכל חכמת מלאכת-מעשה, כמו ההנדסה והגיאומטריה ותכונת השמים וצבאותיהם ובקי בחכמת הטבע וכיוצא, מה יועילו כל אלה בהיותו נלוז מיראת ה' וחכמה, ונשען על שרירות לבו ועל יצרו הזונה אחר גלוליו ועושה כל התועבות? ואולם בהיות בנפשו כח שכל ובינה גדולה, והוא ע"י כן בעל תחבולות והמצאות, וּמֵבִין תחבולות בני אדם ומכלכל דבריו בהשכל, הנה יאהבוהו השומעים וימצא חן בעיניהם. וכן בהיותו גבור מלחמה ויודע בתחבולות הצריכות לחכמה זו, ימצא חן בעיני המלכים. וכן בהיותו מהנדס ויודע לתקן מבצרים חדשים או בהיותו אומן מופלא ובקי בכל מלאכת מעשה, גם הוא ימצא חן בעיני בני אדם ובעיני המלכים והשרים. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ה') גם בכלל השני, שתארו שתי הדרכים שבכל ענין אל האמת ואל השקר. דרך החכמה אל האמת. ודרך הסּכלות אל השקר. ועוד אגיד לך כמו שמתוארת הנפש החכמה בתואר "טוב" ו"טובה" שהן תוארים מונחים אל החכמה בעבור שהיא הטובה הגמורה בעצם, כן תארו הנפש הנלוזה מן החכמה בהיות בה כח שכל ובינה גדולה בתואר "יפה". בעבור שגודל השכל והבינה הם תפארת ויפוי לאדם, כמו נוי הגוף בהיותו יפה תאר ויפה מראה. אעפ"י שלפעמים הוא איש רע ובליעל, ותחת יפיו תעמוד בהרת וספחת הנפש. מכל מקום יתואר "איש יפה" בעבור יופי מראהו וקומתו. כן תתואר הנפש בעלת כח השכל והבינה הגדולה בתאר "יפה" אעפ"י שהיא סכלה ופתיות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (משלי יא, כב) "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ועל כל זה אמר (לא, ל) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת יי' היא תתהלל". כלומר את, הנפש היקרה, עלית על כל הנפשות לכבוד ולתפארת. ואעפ"י שֶׁתִּמָצְאֶנָה נפשות רבות יודעות החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה, ומפליגות להתגדל בעיניהן והן נושאות חן בעיני מלך ושרים, דע כי "שקר החן" ואיננו בדרך אמת, בעבור נליזתן מן החכמה. וכן אעפ"י שיש נפשות רבות בעלת השכל והבינה הגדולים, ויפיפית מבני אדם, דע כי הבל היופי. והשכל והבינה שבהן אינן לא לעזר ולא להועיל, ומהבל ימעטו בעבור שאינן נוסדים על החכמה. ואולם "אשה יראת ה'", כלומר הנפש היראה את ה' ולמדה חכמה ונוהגת בצדק ובמישרים היא תתהלל. וכמו שאמר הנביא (ירמיה ט, כב-כג) "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום יי'". ויפה יתבאר בחדר השנים עשר, ותראה איך המליצות דומות זו לזו. ולכן לָךְ לְבַדֵךְ, אשת החיל, יאות התהלה והכבוד. וחתם דבריו (משלי לא, לא) "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". כלומר תאכל פרי כשרון מעשיה וחכמתה. כדרך (ישעיה ג, י) "אִמְרוּ צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". וזהו השכר הגדול בשני העולמים הגנוז לנפשות החכמות.

גם תזכה לשם טוב, כי "יהללוה בשערים מעשיה". ואין דבר יקר מן השם הטוב. כמו ששנינו (אבות, דמשנה יג) "שלשה כתרים הן, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן". ופרשנוה בפירוש למסכת אבות.³ ופה ארמוז בקצרה. הנה ג' הכתרים הן ג' מיני שלטנות שיש בישראל. הא', שלטון השופטים והשרים הדנים בשערים על פי התורה ומכריחים העם לקיים חֻקֵי התורה ומשפטיה. וזהו כתר תורה. הב', שלטון הכהנים במקדש ה' לעמוד לשרת ולהקריב הקרבנות לכפר על ישראל. הג', שלטון המלך שנמסר בידו היכולת ההחלטי לגדור בעת פרצת הזדון, ולשפוט כפי חֻקֵי המלוכה שנמסרו למלכים. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ז' חלון ז'). ואעפ"י ששלשתן הכרחיים ומועילים ליַשר האדם אל הדרך הטובה, הנה כולם פועלים פחד ורעדה. כי העם יראים מֵעֲבוֹר על חֻקֵי התורה מפני עונשי בית דין כפי התורה. וכן להביא קרבנותיהם הן מוכרחים להביא כפי משפט התורה. וכן פחד ואימת המלך על העם שלא יזידו. אבל אינן מעוררים אהבה ויראת אל בלב ההמון, עד שיתעוררו מעצמן לבחור ולעשות המצווֹת ולהזהר מן העבירות. ואולם מִפְעָלוֹת אנשי מעשה בצדק וכשרון, ובראות ההמון כבודם ומהללם, אז ילמדו תועי רוח בינה וידעו כי (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאד". כי ההולכים בדרך טובה ינחלו כבוד ועוז. ויהללו בשערים מעשיו, ויתנו אל לבם לְהִדָמוֹת אליהן, ויחשובו גם הן ליראה את ה' וללמוד מצותיו. ולכן כתר שם טוב עולה בפעולתו על שאר הכתרים. ועל כן חתם שלמה באמרו "ויהללוה בשערים מעשיה". בינה זאת! והשכל איך המליצות העמוקות שבפרשה זו מורים כולם על יושר הכללים שהנחנו. ובעבור כן פרשנום כפי קוצר דעתנו.

footnotes: ³ יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 312-315

עוד כתובים בספר משלי איזו כתובים שנזכר בהם לשון של "חכמה". אבל לא אוכל לבארם בחדר זה ברחבה. מטעם שכתבנו בתחלת החדר הרביעי. והוא שהן צריכין להקדמות ולהצעות שיתבארו בספר "מעין גנים". ולכן ארמוז עליהן פה בקצרה ואלו הן:

(משלי יד, ו) "בקש לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל". פירוש "חכמה", מנהגי צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ולעיל בארנו פסוק (משלי יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסול לקנות חכמה ולב אין". וה"לץ" רע מן ה"כסיל". ולכן אצל הכסיל אמר לקנות חכמה. ואמר שאי אפשר לו לקנותה קנין נפשיי בעבור שאין לו לב לשמרה ולעשותה. ואצל הלץ לא אמר "לקנות". אלא "בקש לץ חכמה". שמבקש לאסוף החכמה ואין, לפי שהוא מתלוצץ. ואולם לנבון אפילו דעת נקל. ויתבאר בספר "מעין גנים" בדברינו על לשונות של "בינה ותבונה".

(משלי יד, לג) "בלב נבון תנוח חכמה, ובקרב כסילים תִּוָדֵעַ". פירוש "חכמה", ציורי החכמה, צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "תנוח" נופל על המנוחה אחר הטלטול. וכמו שבארנו בכונה התשיעית מפתיחתנו לבית הראשון. וזה הטלטול הוא טלטול מדת הנפש, ובלב הנבון מצאה החכמה מנוח. כי מעלת הנבון גדולה מאוד. ויתבאר בספר הנ"ל בתוך לשונות של "בינה ותבונה":

(משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ". פירוש "חכמה", ציורי החכמה, צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "פני" על פני הנפש. כמו (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ח') בפסוק (משלי כט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל". ותאר "מבין" יתבאר בספר הנ"ל. כי המשתמש בבינתו לענין החכמה, תהיינה ציורי החכמה כל עת נכח פני נפשו. ויתבאר ג"כ שם:

(משלי י, יג) "בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב". פירוש "חכמה", דברי חכמה, צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. כי בהיות מעלת הנבון גדולה, תמצא החכמה על שפתיו. וכדרך (שם טז, כג) "ועל שפתיו יוסף לקח", כי הוא כמַעְיָן נובע ומתגבר תמיד. וגם פסוק זה יתבאר שם:

(משלי כט, טו) "שבט ותוכחת יתן חכמה, ונער משֻלח מביש אמו". פירוש "חכמה", דרכי החכמה שינהג בצדק. וכדברי הכלל הי"ב. ובדרך (משלי יג, א) "בן חכם מוסר אב". ובארנוהו למעלה (שם חלון א'). כי דרכי החכמה סותרות לטבע יצר לב האדם. וכדברי הכלל הכ'. ולכן שבט מוסר ותוכחת צריכין לנער. ועל ידיהן יקבל חכמה ויחכם. וגם פסוק זה יתבאר בספר הנ"ל בדברנו על שרש "יסר" ועל שרש "יכח":

(משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה". פירוש "חכמה", שקיבל האדם חכמה וינהג במנהגיו כפי החכמה. וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו פעמים רבות כי היראה יסוד לחכמה (אבות, ג). ו"אם אין יראה אין חכמה". בעבור שאי אפשר ללב האדם שיתעורר לנהוג בחכמה ולהביא צוארו תחת עוּלָהּ זולתי ע"י היראה. ולכן "יראת ה' מוסר חכמה". שעל ידיה תִּוָסֵר הנפש אל החכמה, והענוה אבן מוסד לפני הכבוד. ומלת "כבוד" על הרוח הקודש. וענין יקר אכתוב בפסוק זה בספר הנ"ל בדברנו על לשונות של "מוסר ותוכחה" בעז"ה:

(משלי ג, יט) "יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". פירוש "בחכמה". כפי דרכי חכמתו העליונה צדק ומשפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ג והי"ד. וכבר רמזנו על ענין זה למעלה (חדר ח' חלון א') בפירוש פסוק (איוב יא, ו) "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה". שכל מה שנברא הוכן כפי משפט החכמה. ועוד יתבאר פסוק זה בחדר העשירי. ועקרי הדברים יתבארו בספר "מעין גנים" בעז"ה בדברנו על לשונות של "בינה ותבונה":

(משלי י, כג) "כשחוק לכסיל עשות זמה, וחכמה לאיש תבונה". פירוש "וחכמה" לעשות מנהגי חכמה, וצדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וענין זה נשען על מה שבארנו למעלה (חדר ג' חלון ה') בפירוש משנת ר' עקיבא (אבות, ג) שאמר "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה". ור' ישמעאל שנה "הוי קל לראש". וכן שנה בן תימא (אבות, ה) "הוי קל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים". והכל כפי קלות והרגל המחשבות, הן לטוב הן לרע. ומלת "זמה" רמזנו עליה למעלה בחלון ו' וכן מלת "מזמה". ומדברנו שם תבין שכמו שנקל לכסיל עשות זמה, כן נקל לאיש תבונה מזמת החכמה. ועוד יתבאר בספר הנ"ל בדברנו על לשונות "בינה ותבונה":

הנה כללנו בחדרים הללו כל לשונות של חכמה הנמצאים בכ"ד ספרי הקדש. ופירשנום כולם כפי יסודותינו ועל פי הכללים שהצגנו בתחלת הבית הזה. ונגלה לכל מבקשי אמת כי הכללים שהקדמנו חצובים מהררי עַד, ונטועים בשקול דעת האדם, ומסכימים עם המליצות הקדושות הכתובות ביד הנביאים. יחדיו יהיו תמים על ראשיהן, אל הראש האחד העולה בית אֵל, משולבות המליצות אשה אל חברתה. והתבאר לכל מסתכל בדברינו כי נתפרש שרש "חכם" בכל מקום שהוא נכתב על דרך אחד ועל טעם אחד, וכן נכון לעשות. ואין מופת יותר גדול על אמתת פירוש מן הפירושים מעדות הכתובים עצמן, כשיורו כולם על אמתתו. והנה לא נשאר גם פסוק אחד שלא בארנו, זולתי הגזרות שהן בבנין הכבד,¹ והכבד הנוסף² ובבנין התפעל ויתבארו בחדר השלשה עשר. ועוד חמשה פסוקים שנראין כסותרים את הכללים שהנחנו, ויתבארו גם הם בחדר האחד עשר. ואולם כל לשונות של "חכמה" המונחים על חכמת למודיות וחכמת כל מלאכת מעשה, יתבארו כולם בחדר השנים עשר. וכן כל לשונות של "חכמה" הנכתבים בכנוייהן ומורים על ה"חכמים בעיניהם", יתבארו גם המה בחדר השנים עשר. אכן תאר "חכם בעיניו" ופירוש כל הכתובים שנזכר בהן, כבר בארנום בבית הראשון בחדר הששי. ועם זה נשלמה כונתינו. בעזרת נותן ליעף כח:

footnotes: ¹ פִעֵל ² הפעיל