החדר השני ובו ששה עשר חלונות יבאר מה ענין "מחשבה" בנפש. הנחת לשון "מחשבה" על אופנים הרבה. הנחת לשון "מחשבה" אצל השם ב"ה. יבדיל בין "עצה" הסמוכה אצלו ית' ובין "מחשבה" הסמוך אצלו. הנחת "מחשבה" בבנין הקל והוראותיהן. הנחתן בנפעל על שלשה הוראות. אחת מהן יתכן אצל השם ב"ה. יונח בבנין הכבד על שתי אופנים. אופן אחר יתכן אצל השם ב"ה. אין תואר בלשון "מחשבה". [ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון א]

הכלל הראשון. כל "מחשבה" מוצאה מכח פנימי הנעוץ בנפש. וענין זה כך הוא, כבר בארנו בבית הראשון (חדר ג) כי נפש האדם כוללת כחות מעשה בראשית. והכחות בלי ספורות, מקצתן פועלות בגויה, ומקצתן פועלות במדות, ומקצתן אין כדמותן בכל הנפשות והן כח המדע, הבינה והשכל, וכח החכמה והנלוה עמהן. ואלו הכחות אם לא יצטיירו כולם, הן נחות שוקטות ומסתתרות בנפש. וזה ביד האדם לשבת דומם ולא יעלה על לבו דבר. ומיד שיצטייר כח מן הכחות בלב יוליד מחשבה. והמחשבות רבות ומתחלפות בלי מספר, כפי התחלפות הכחות וציוריהן. ויש מחשבות רבות בפעולות הַגְוִיָה, ורבות במדות, ורבות בחכמה ובבינה ודעת והשכל. ומלבד אלו יולידו החושים החיצונים מחשבות בלב, והם בכל המחשבות ההולכות בדרכי העולם ובכל למודיות ומלאכת-מעשה. וכבר בארנו (חדר ד) כי הכחות הפועלות בגויה מתעוררים בטבע הנפש ובהכרח; הרעבון והצמאון, השינה המשגל וכיוצא, ודרכי התעוררותן ג"כ בארנוהו. והם יולידו המחשבות. וכן בארנו כי רבים מן הכחות, הן כחות הפועלות בגויה, הן כחות הפועלות במדות, מתגלים ומצטיירים בכל הנפשות מבלי שיפעל האדם לגלותם ולציירם, כי יוצאים מן הכח אל הפועל בטבע ומאליהן. והנה כולם יולידו מחשבות. וכן אמרנו שגם הכחות שאין כדמותן בנפש שאר בעלי החיים יתעוררו מאליהן בעזרת אחד מן כחות הַגְוִיָה או אחד מכחות המדות, לפי שהן נפעלין מהן. והנה גם אלו יולידו מחשבות. וכן החושים הפועלים בהכרח יולידו מחשבות, כמו העין הרואה בית בנוי, צורה ידועה, תבנית ידועה, האזן השומעת קולות שונים, והחיך הטועם מטעמים שונים, והאף המריח ריחות שונים, והידים הממששים בדברים שונים, כולם יולידו מחשבות. על דרך משל כשהאדם שָׂבֵעַ אז כח הפועל הרעבון שוקט ונסתר בנפש וכמו איננו, ובעת ההיא לא יוליד הכח הזה מחשבה בלב. וכשיפעל הכח הזה וירעב, יצייר ענינו בלב ויוליד מחשבות רבות בעניני המאכלים והמשקים ואז ילך למלאות רעבונו וכל כיוצא בזה. וכן לענין השינה והמשגל וכיוצא, כשהאדם יושב בטח ואין צר הצורר אותו ולא אויב מבקש רעתו, שקטים כחות השנאה והנקמה בנפש, ולא יולידו מחשבות. וכשיקומו עליו מרעים שונאים ורודפים, יצטיירו השנאה והנקמה בלב, ויולידו מחשבות רבות בעניני השנאה והנקימה. וכשיוסיף לחשוב מחשבות איך ינצל מידי שונאיו, ובמה יוכל להן, תהיינה גם כחות השכל והבינה והדעת נפעלים מן הכחות האלו. ויחשוב מחשבות שכליות ויתבונן לדרכים שונים ולהמציא המצאות ותחבולות להצלת עצמו ולהשפלת רודפיו.

וכן כשהוא חכם בלמודיות או בכל מלאכת-מעשה, ויתעוררו ציורי חכמותיו בלבו לבנות בית או לעשות כל כלי מעשה, או לדעת מהלך כוכב מן הכוכבים או סבת [העגולות]¹ או תבנית משולש מן המשולשים וכיוצא, יחשוב מחשבות שכליות והתבונות. וכן החכם בתורה ובמנהגים-ישרים ויצטיירו דברי חכמתו בלבו, יולידו מחשבת חכמה ומחשבת שכל ובינה. וכל אלו המחשבות הן בטבעי הנפשות, ונבדלים בבני אדם כפי הבדלי ציוריהן המושלים בנפש. ולכן מִטֶבַע החכם שהצטיירו בו ציורי החכמה לחשוב מחשבת חכמה, מִטֶבַע בעל הלמודיות ומלאכת-מעשה לחשוב מחשבות בכל מלאכה ובכל חכמה לימודית, וּמִטֶבַע הקנאי לחשוב מחשבת קנאה, וּמִטֶבַע השונא לחשוב מחשבת שנאה. וכן כל כיוצא בזה כפי מציאות כח מן הכחות בלב כן ימהר או יאחר להוליד מחשבות. וכבר בארנו בספר "יסוד עולם" הנחת לשון "רוח", וּלְמַה הונח תואר זה לנשמת האדם. ואמרנו לפי שהוא הכח הגדול הנטוע בנו המוליד הציורים הנטועים בנפש, ולולי הרוח היו כולם שוקטים נחים, והכח הזה יוליד כמה ענינם בלב האדם. כי הרוח מתלבש בכל הכחות ומעלה ממעמקיהם ומצייר עניניהם, ומרחיבם הרחבה גדולה. והן הן המחשבות שהן כחות האדם. כי כשיוליד הציור, מחשבה ירחיב ענינו ויתפשט על כל הכחות ונסב גבולו בגבול ההשכלות וההתבוננות שבלב. ויש חכמה עמוקה בענין זה כאשר בארנו שם וגם בבית הראשון. כי האדם כדמות עולם קטן, ובנין נפשו כדמות בנין העולם בכללו. ואתה רואה שהאור מתפשט באויר העולם, ובאמצעות האויר מצטיירים הצורות כולם לעיני האדם. ולולי שני אלה לא היתה צורה ניכרת. וכן בלב האדם מאיר אור הדעת והשכל והבינה ברוח השוכן בקרבו ומצטיירים בקרבו כל הצורות הפנימיות, והן גלויי הכחות בכללן. גם הצורות החיצוניות המצטיירים ברוח באמצעות החושים. אז יראו עיני הלב בכל הצורות ויבדילו בין צורה לצורה. וע"י כן יָחֵלוּ גם הם לפעול פעולותיהן, ישכילו ויבינו, ימציאו המצאות ותחבולות כמו שיתבארו כולם בעז"ה במקומותיהן. אבל ההארה הראשונה היא ברוח האדם. ומתראה בו בכמה גוונים וצורות מתחלפות, הן המחשבות. כי כל כח וכח יוליד מחשבות רבות. וכן לענין הכחות השכליות והטבעיות כולם יצטיירו במחשבת הרוח, והיא תחלת ההתפשטות עניניהן וציוריהן. ולא נאריך יותר בענין זה כי הדרוש עמוק וראוי לדבר בו בקצרה וראשי פרקים. והמבין מדעתו יבין האמת. הנה בארנו על מה הנחת לשון "מחשבה", שהיא טרם ההשכלה וההבנה ועשות ההמצאות והתחבולות.

footnotes: ¹ כלומר מהלך עיגול הסיבוב שלהם (אליפסה)

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב סוף חלון א]

הכלל השני. יתכן הנחת לשון "מחשבה" גם על הציור הפנימי והענינים השכליים, הדעות והאמונות שאין להם התלות עם דבר מעשה, וכבר רמזנו על זה (חדר א' חלון ג') למעלה. וטעם הדבר מבואר ממה שבארנו שהנחת לשון "מחשבה" על הצטיירות הכחות הפנימיות בתוך האדם, ובכלל הצטיירות הכחות המדעיות והשכליות גם הדמיוניים שאינן במציאות, וחכמות למודיות שאין לאדם דרך מעשה בהן, וכן הצטיירות הכחות [בנפש]¹ הפנימי שאינן יוצאין לידי מעשה, כאדם האומר "אילו היה פלוני חי עדיין הייתי מטיב עמו", או "הייתי מתנקם ממנו"; שכל אלו הם מחשבות [וכן] הציורים בנפש בעת ההיא ואין בהם הסכמה לעשות מעשה. וזהו ההבדל הראשון המבדיל בין לשונות "עצה" ובין לשונות "מחשבה". כי הנחת לשון "עצה" זולתי על ההסכמה ההחלטית לעשות מעשה, ואינו נופל על השכליות והאמונות והדעות כמבואר (חלון ב' י"ג) למעלה, ולשון "מחשבה" נופל גם על כל אלו. ואני אסביר לפניך כל הכתובים המזכירים לשון "מחשבה" שהן מענין זה בעז"ה.

footnotes: ¹ מלה מטושטשת וכתבנו לפי השערה

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ב]

הכלל השלישי. יתכן הנחת לשון "מחשבה" על הדברים המעשיים גם בהיות החושב מתהפך במחשבותיו הרבות ולא ידע כדת מה לעשות, בעבור התעלם ממנו ההסכמה. והן כמו דמיונות עוברות על הלב, האחת מנגדת לחברתה, ובעל המחשבות אין בידו הסכמה באחת מהן. ותהיינה כולם בטלות ומבוטלות בעיניו. ועם כל זה יונח על כל אחת מהן לשון "מחשבה". וזה קרוב למה שבארנו. והטעם שוה בשניהן. וזה ההבדל השני המבדיל בין לשונות של "עצה" ובין לשונות של "מחשבה". כי לשון "עצה" לא יפול גם על דבר מעשה רק בהיותו מסכים הסכמה החלטית לעשות כעצתו. ולשון "מחשבה" נופל גם על ענינים עוברים ודמיונים בטלים. וגם ענין זה תמצא לשון "מחשבה" כתובה בספרי הקודש כמו שיתבאר.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ב]

הכלל הרביעי. יתכן הנחת לשון "מחשבה" על ההסכמה ההחלטית בדברים מעשיים שהמסכים יעשה כפי הסכמתו בהיות ההסכמה קודם משפט השכל, כי אז לא יפול על ההסכמה לשון "עצה". וענין זה החילונו לבאר אותו (חדר א' חלון ח') למעלה. ועתה נשלימהו בעז"ה. הנה אמרנו שאין לשון "עצה" נופל אלא על הסכמה במשפט השכל בין דרכים רבים ואופנים שונים שיעלו על הלב. והדרכים והאופנים העולים סותרות קצתן לקצתן, והיה נבוך בעניניהן ולא ידע כדת מה לעשות. וכשהסכים בכח-העצה על דרך ידוע תתואר ההסכמה בתאר "עצה". גם העמדנו משל על זה להבין ממנו הכונה. אבל על הסכמות כאלו יפול לשון "מחשבה". לפי שהן ביד הציור הקשה שהצטייר בלב ולא היה בהן משפט השכל, ולא היה צריך להסכים בהכרח בכח-העצה. ואתן משל. כבר בארנו שאעפ"י שכל הנפשות כלולים מכחות כל מעשה בראשית. הן נבדלים בצאת הציורים מן הכח אל הפועל. ובכל נפש מושלים ציורים חזקים ידועים. ובנפש אחרת ציורים הפוכים ממנה. וכפי ממשלת הציור כן המנהג והמעשה, כי כל פעולה לפי ציור פנימי. וכן בארנו שֶׁבְּהֶמְשֵׁל ציור בנפש ממשלה גדולה יסתתרו ויתעלמו הציורים האחרים המנגדים לה ולא יפעלו שום פעולה. תאמר בנפש ראובן מושל ציור הנקימה. ובנפש שמעון מושל ציור הסליחה. וממשלת שתיהן תהיינה חזקות מאד. ויקרה לראובן רעה אחת מלוי, ואז יעבור על לב ראובן רוח נקמה ויהיה כל לבו מלא מחשבת הנקמה, כל הציורים המנגדים תתעלמנה מן הנפש, ולא יולידו מחשבות בלב כלל, ובטבע מחשבת הנקמה ינקום מלוי, מבלי היותו נבוך אם ינקם או לא, כי לא הצטייר ענין הסליחה נגד עין לבו, ולא היה צריך לשקול הענינים הסותרים במאזני השכל ולהסכים בעצה. ובנפש שמעון יהיה להיפך, כי מושל על לבו רוח סליחה, ויהיה כולו מלא מחשבת סליחה. וכל הציורים של נקמה תתעלמנה בסתר נפשו, ולא יולידו מחשבות כלל. במחשבת ציור הסליחה יסלח ללוי, מבלי היותו נבוך אם יסלח או לא, כי לא הצטייר ענין אחר נגד עין לבו, ולא היה צריך לשקול הסותרים במאזני השכל ולהסכים בעצה. וכן בכל דבר ודבר בין שיעשה טוב בין רע, לא יפול על דבר מהן לשון "עצה" אלא על כולם לשון "מחשבה". ויוצא מזה שכל מקום שהזכירו כתבי הקדש כי "פלוני ופלוני עשו כך וכך במחשבה רעה" נדע שלא היו בעושי הרע מחשבות טובות כלל, כי אילו הצטיירו גם בלבם מחשבות טובות הפוכות וסותרות למחשבות רעות ואעפ"כ בחרו לעשות הרעה, [ייקרא] בתורת "עצה" בעבור העלותם הדבר במאזני שכלו לשפוט בין המחשבות הסותרות זו את זו. אלא [לא] בכח-העצה עשו, שלא הצטייר נגדם מחשבה סותרת כלל. אבל מפני ממשלת הציור הרע עשו מאליהם.

ואין כן היועץ הרע כי אפשר שהצטיירו בו ג"כ ציורים טובים, אלא שהסכים בדעתו לפי שהציור-הרע חזק מעט יותר מן הציור הטוב, והיתה ההסכמה מנטיה צְפוּנָה בהכרח הנפש כמבואר למעלה. ולפי שגם הציורים הטובים מצויירים בו, סימן שיצאו קצת מן הכח אל הפועל. ואפשר שאם יִוָסֵר במוסר השכל או במוסר עונשי יחלשו הציורים הרעים, ויתחזקו הטובים, ויהפך מצב לבו מרעה לטובה, כי תהיה אחר כן העצה טובה מנטיה צפויה הנוטה יותר לטוב. ואין כן החושב רע שאין הציורים הטובים מושלים בו כלל, וקשה שֶׁיִוָסֵר במוסר בעבור רוב חוזק הציור הרע שבקרבו, ורוב התעלמות הציורים הטובים. ולכן תמצא בכל כתבי הקדש שֶׁיְכַנוּ מעשה הרשעים הגדולים שהם מסכימים עליהם בלשון "מחשבה", בעבור הֶמְשֵׁל ציור הרע שבהם ועל פיו עושים בלי משפט השכל, כי "אין פחד אלהים לנגד עיניו" (תהלים לו, ב). ואולם במקומות שנכתב אצל רשעים לשון "עצה", יהיה על אחד משני דרכים. האחד, בהיות באותו הדבר דרכים רבים ברעה, והפושע נבוך באיזו מין רעה יאחוז, כגון בעניני המלחמות והתחבולות, והוא שוקל הדרכים בשכלו. הנה כשיבחר בדרך ידוע יתואר בלשון "עצה". כפי הכלל שיסכים שכלו הסכמה אחר משפט השכל יתואר ב"עצה". והשני, אם הרשע נשאל מזולתו כדת מה יעשה, אעפ"י שאם לא היה נשאל היה הוא עצמו עושה המעשה בהסכמת מחשבת ציור הרע המושל בלבו. הנה השואל הנבוך המעריך לפניו מחשבותיו ומצייר לעיניו דרכים רבים סותרים הנגלים בלבבו ומבקש ממנו הסכמה, גם זה הוצרכו לתאר בלשון "עצה", בעבור שהסכים בדרך ידוע מִבֵּין דרכים רבים שחשב עליהן. אבל בהיותו עושה מדעתו יכונה תמיד בלשון "מחשבה", הבן.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ג]

הכלל החמישי. יתכן להניח לשון "מחשבה" גם על ההסכמה לעשות רעה או טובה, והיו דרכים רבים בלב המסכים, אך היו כל הדרכים רעים או כל הדרכים טובים. על דרך משל שמבקש להנקם, אבל הוא נבוך באופן הנקימה, אם יהרגהו, או ישרוף ביתו עליו או ילשין עליו למלך וכיוצא בזה. וכן לענין הטובה. והנה אמרנו למעלה שעל כיוצא בזה יפול לשון "עצה" בעבור שהוצרך להעלות אופני מחשבותיו במאזני השכל ולהסכים בעצה. כל זה אמת. אך ענין הכלל הזה כך הוא, שאם כונת הכתוב על הדרך הפרטי שבחר בו, [עליו] להזכיר ולהודיע מה טוב או מה רע, אז יתארוהו בלשון "עצה", לפי שהיתה ההסכמה בעצה אחר משפט השכל. אבל אם אין הכתוב [מפרש] להודיע הדרך הפרטי שבחר בו, רק כוונתו לגנות ולתעב ענין האיש הוא בעבור ציוריו הרעים המושלים בו, או לפארו ולרוממו בעבור ציוריו הטובים המושלים בלבו, אז יתארוהו בלשון "מחשבה" להורות כי מחשבות לבו רק רע כל היום, וכל מחשבה ומחשבה הצומחת בלבו מוצאתה מציור רע, או להיפך. והנה אסביר לפניך בעז"ה כל הכתובים שנזכר בהם לשון "מחשבה" ממינים אלו, ותראה שהנחת כולם על הרשעים הגמורים העושים כפי מחשבתם הנולדת מציור רע ואין בהם ציורים טובים הסותרים את הרעים. וכל לשון "עצה" כתוב בהם כשהן נשאלים מאחרים, או כשיועצים במלחמות ובתחבולות, כשהכוונה להשמיענו ענין מה שבחרו בעצתם לטעמים ידועים שאזכיר בכל אחד ואחד מהן.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב סוף חלון ג]

הכלל הששי. כמו שיתכן להניח תארי העצה על השם ב"ה, וכדרך שבארנו למעלה, כן הניחו כתבי הקדש לשון "מחשבה" על מנהגי השם ב"ה לטוב ולעונש. ויש בזה מקום להסתכל ולהתבונן במה יש להבדיל בין לשון "עצה" הכתוב אצלו ית' ובין לשון "מחשבה" הנכתב אצלו. כי מה שהבדלנו ביניהן בכללים האמורים אין גם אחד מהן יאות לענין השם, יתברך ויתרומם עילוי רב, כי כבר ביארנו שאין הנחת לשון "עצה" אצלו ית' רק בדרך העברת הלשון. ולמשל נאמר להסביר אוזן שומעת כי הוא ב"ה מסכים בתבונה שאין לה חקר, ואינו צריך לשקול ולברר, כי הכל גלוי וידוע לפניו באמת. הוא אדון החכמה והתבונה והמעשים כולם. וכן הוא לענין המחשבות. כל אחת מהן בארח קבוע בחכמה עליונה שאין לה קץ. וכבר בארנו זה בבית הראשון, ואיננו משנה ממחשבה למחשבה חלילה חלילה. על זה נאמר "אני יי' לא שניתי" (מלאכי ג, ו). ואמר "כי לא מחשבותיכם מחשבותי" (ישעיה נה, ח), ואמר "עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור" (תהלים לג, יא). ואם כן עלינו להתבונן על מה השתמשו כתבי הקדש פעם בלשון "עצה" פעם בלשון "מחשבה"? תמצא כן במקומות רבות בספריהם כשיספרו גזירות השם שגזר על אומה מן האומות לטוב או לרע, פעמים יאמרו "השם יעץ לעשות כן" (עיין ישעיה יט, יב) ופעמים יאמרו השם חשב לעשות כן (עיין ירמיה יח, ח; איכה ב, ח). ולפי ששתי הלשונות הונחו על הפעולות היורדות מלמעלה שהסכים עליהם השם ב"ה, מי יודע פשר דבר על מה יורה כל לשון מהן? וברחמי השם ב"ה התבאר לי מה המבדיל בין שתי הלשונות. וההבדל הזה נשען על המבואר בבית הראשון והוא שהחכמה אחת ולא תשתנה, אבל תשתנה בפי ענין המקבלים. וזה בארח חכמה שכפי מצב נפש מן הנפשות כן יכין לעומתו ארח החכמה לטוב או לרע, הכל בצדק משפט ומישרים. ואם תשתנה הנפש מטוב לרע או מרע לטוב, כן ישתנה לעומתה ארח מחשבת החכמה העליונה מטוב לרע או מרע לטוב. כי [לעולם] היא מוכנת לקבל משפט המוכן לפי מצב כזה. והנה המחשבות קבועות ונאמנות לעד לעולם. וכאשר היה המשפט מאז עבור נפש כזאת, כן הוא עד עתה. וכן תהיה לדור ודור. וכן עם כל נפש ונפש לפי מצבה [היא] מקבלת לטוב או לרע. ושם הרחבנו לדבר בזה. והשינוי מצד המקבל. ודבר זה כתוב בספרי הנבואה "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (ירמיה יח, ז-י).

למדנו שהגוי שהיה מוכן להיות נתוש ונתוץ ואבוד כפי מחשבת החכמה העליונה במשפט ובמישרים, כשישוב מרעתו ישתנה מצבו להיות מוכן לעֻמת מחשבה עליונה אחרת, המקבילה עם מי שאינו נוהג ברעות כאלה. וכן להפך. והנה כשישתנה הגוי ההוא לא יבוא עליו הרעה או הטובה. ולכן כשרואים הנביאים הנבואה בהגיונותיהם ובמראה הנבואה, טובה או רעה העתידה לבוא על אומה מן האומות, והשם ב"ה העלים מהם אם הגזרה הנודעת להם תחול באומה ההיא לטוב או לרע, אז יתארו הגזרה בלשון "מחשבה", כי אינם יודעים אם ישוב הגוי ההוא מרעתו, ואז לא תחול עליהם הרעה; או אם יעשה הרעה ואז לא תחול עליהם הטובה כי מחשבות החכמה העליונה ישתנו לעומת מצב המקבלים. אבל אם יגלה השם את אזני נביאיו שהגזרה לטוב או לרע תחול על כל פנים באומה ההיא, כי השם ב"ה צופה מראשית אחרית, וגלוי לפניו שהאומה שנגזרה עליהם הטובה בזמן ידוע לא יעשו רעות במשך הזמן ההוא שימנע¹ מהן הטובה בגלל רעותן כפי משך מחשבת החכמה העליונה. כל מקום שיודיע השם ב"ה זה לנביאים, אז יתארו הגזרה בלשון "עצה". והטעם נכבד מאד והוא נשען על הכלל המבואר (חדר א' חלון ט"ו) למעלה שכל לשון "עצה" נופל על ההסכמה ההחלטית שיעשה המסכים המעשה כפי הסכמתו. ולשון "מחשבה" נופל גם על ההסכמות שאין אחריהן מעשה. ולכן השתמשו בלשון "עצה" בדרך משל להסביר האזן שהגזרה שנראו עליה היא מוסכמת מהשם ית' לעשות המעשה כפי ההסכמה, גם שידעו שתחול הגזרה. ובלשון "מחשבה" השתמשו בנבואות שהיו על תנאי אם ישובו או לא, ולא ידעו הנביאים במה יבחרו העם שנאמר עליהם הגזרה, כי ה' העלים מהם בחירת העם ההוא. ולפי שלא נודע להם אם תחול המעשה או לא, לא תארוהו בלשון "וחשבתי" כי אולי ישוב העם מרעתו, ולא תחול הגזרה בהם, וכן להיפך. זהו פשר דבר באמת, ואני אסדר לפניך כל הכתובים שסמוך בהם לשון "עצה" ולשון "מחשבה" על השם ב"ה, ותראה שכולם הולכים על הסבר הזה.

footnotes: ¹ שמפני זה ימנע

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ד]

הכלל השביעי. מן המבואר תבין שלא יתכן להניח לשון "מחשבה" אצל השם ב"ה כשידברו מדברים שכבר נעשו. כי בהיותם כבר ידענו עליהם בהחלט כי יצאו לפועל. וזהו ההבדל המבדיל בן לשון "עצה" הנכתב אצלו ית' ובין לשון "מחשבה" הנכתב אצלו. לשון "עצה" יכתבו גם על המעשים העשויים כבר, ולשון "מחשבה" לא יכתבו רק על הגזרות העתידות לבוא ונעלם [אם] יחולו או לא. ויוצא מזה שלא יפול לשון "מחשבה" על מעשה שמים וארץ וצאצאיהם כי כולם עשוים באמת וישר. ולכן יפול עליהם לשון "עצה" כמבואר (חדר א חלון י"ג) למעלה דבר בטעמו. וכן לא יפול לשון "מחשבה" על החֻקים והמשפטים והתורות והמצווֹת שצוה לבני אדם לעשותן. כיון שחקקן להיעשות לעולם ולא ישתנו בזמן מן הזמנים. ויפול עליהן לשון "עצה" כמבואר (חלון י"ב) למעלה. ורק יפול לשון "מחשבה" אצלו ית' רק סוד ההנהגה שהוא מנהיג בענין בריותיו לשכר לגמול ולעונש כשידובר מן הגזירות העתידים להתחדש בעולם, כשהן תלויין עלינו. ולשון "עצה" יפול עליהן כשנודע לנו שיחולו בבירור כמבואר. והכלל נכון ויציב כי לא תמצא בכל כתבי קדש תארי לשון "מחשבה" על מעשה שמים וארץ או על החֻקים והתורות. אך כתוב בהם לשון "עצה". והבן.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ה]

הכלל השמיני. כל לשון "מחשבה" העומד בעצמו בנוי בבנין הקל. כמו "חשב" "חשבת". והוראת כולם על המחשבות הטבעיות לאדם [שבו] מתפשטות מציוריו הפנימיים. כי כבר (חלון א') אמרנו שכל כח המצטייר בלב יוליד מחשבה. ולכן בכל מחשבה שיחשוב האדם מחשבות ציור שכל ובינה, הן מחשבה חכמה, הן מחשבת מדה מן המדות, הן מחשבת כחות הַגְוִיָה, הן מחשבת סכלות והבל, בדמיון או לא, ומלאכת מעשה, על כולם יונח הקל. לפי שאין במחשבה הרכבות פנימיות ולא המצאות ובניני השכל, והם דומים בצד זה לשרש חכמה בה אין הרכבה וכיוצא. ולכן כשעומדים בעצמן יבנו בקל לפי שאינן יוצאים בנפש עצמה, וכמו שבארנו בבית הראשון. שאם תאמר מרכיב מחשבה על מחשבה ומוציא תולדות והמצאות, כבר יצא מגדר חשבון ומחשבה ונכנס במעשה השכל המרכיב מרכבות, ולא יונח עליו לשון "מחשבה". וכל שהוא בגדר מחשבה איננה הרכבה אלא התפשטות הציור ברוח האדם כמבואר (חלון א') למעלה, ואין בזה [הכרח] עד שתאמר שהמחשבה איננה ברשותו של אדם לפי שהיא נולדת מציוריו המושלים בנפשו ותהיה ראויה להבנת הנפעל. כי כל המחשבות הן ברשות האדם, ואם רוצה יסירם מעל לבו, ולא יתן דעתו עליהן. ולכן כל מחשבה העולה על רוחו והוא מרחיבה ותופס בה הרי הוא חושב ברצון, ואין צריך לומר אם מסכים על ידה לעשות מעשה כפי מחשבתו. כללו של דבר האדם מושל על מחשבתו, ואם באונס תעלה מחשבה בלבו יוכל לבטלה; וכחושב עליה עושה ברצון. ולכן כל חושב ומרחיב מחשבותיו יהיה לטוב או לרע יִּבָּנֶה בקל.

ואולם צריך [שֶׁתִּפָּתַּחְנָה] מהן מחשבות שהוא חושב בהן כפי טבעו, ואז יִּבָּנוּ בקל. ואם אינן כרצונו ובטבעו יִּבָּנוּ בנפעל כמו שיתבאר. וזה שאנו אמרנו כפי טבעו וברצונו רצה לומר שתצמחנה מִטֶבַע ציורו, על דרך משל שהוא גאה וחושב מחשבות גאה וגאון, שהוא שונא לרעהו וחושב עליו מחשבות שנאה, כמו טבע הגאה לחשוב מחשבת גאון, ומִטֶבַע השונא לחשוב מחשבת שנאה, וכל בני אדם ישוו בענין זה כפי הטבע. ואלו המחשבות הם ברצונו, כי אם ירצה יחשוב מחשבות נְמִיכוּת ומחשבת ענוה, ויחשוב מחשבת סליחה ואהבה. ולפי שהם תלוין ברצון ובבחירת האדם על כן נבדלים בהם בני אדם. יש אוהבים לחשוב מחשבה גאה וגאון, ויש אוהבים לחשוב מחשבת ענוה ושפלות הרוח. יש אוהבים לחשוב מחשבת תאוה, ויש אוהבים לחשוב מחשבת פרישות וקדושה, הכל כפי הרצון והבחירה. ולפי שכל אחד חושב ברצון ובטבע יאמר על כל אחד מהן "פלוני חשב" בקל. ואין כן הבנוים בבנין נפעל, כמו שנבאר בסמוך בעז"ה. ואני אסדר לפניך כל הכתובים בבנין הקל למיניהן בעז"ה. ונראה שהן כולם מחשבות טבעיות התלויות בבחירת האדם.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ו]

הכלל התשיעי. יתכן לשון "מחשבה" בבנין נפעל. ואעפ"י שיסדנו שהוראת בנין נפעל על ההכרח, וזה לא יתכן במחשבות, כי אין לאדם מכריח חוצה לו שיכריחנו לחשוב מחשבות. הנה יורה הנפעל בלשון "מחשבה" שלש הוראות, והם נתבררו לי בעז"ה ממליצות כתבי הקודש; כי תראה שעל כל הוראה מהן הניחו הנפעל בלשון זה. ואני אבארם לך פה. ההוראה הראשונה הוא החושב מחשבה זרה שאין בטבע נפש האדם להולידה, לא מִטֶבַע הציורים הטובים ולא מִטֶבַע הציורים הרעים. ולא ימצא בעל המחשבה חבר שיחשוב כמוהו. כי מחשבתו זרה בעיני כל אדם. ואז יניחו עליו כתבי הקדש הנפעל המורה על ההכרח. כאומר פלוני חושב מחשבה שאיננה בטבע הנפש והרי הוא כמוכרח לחושב עליה מפני טבע נפשו. על דרך משל מִטֶבַע בעל הרחמים להטיב ולחנך לכל אדם. ואם הוא נכרי¹ ולא הכירו מתמול שלשום, כשיראהו במצוקה ובחוסר-כל יתעוררו רחמיו עליו, ויחשוב מחשבת רחמים. וכל מי שהוא בעל ציור-הרחמים יחשוב בטבע ברצונו מחשבות כאלו. ומי שהוא בטבע אכזרי, את הנכרי לא יחון, ויחשוב מחשבת אכזריות "מה אני עם האיש הזה? ונתתי לחמי ומימי לאיש לא הכרתיו מתמול שלשום?" וכל מי שהוא בעל ציור האכזריות יחשוב כן בטבעו וברצונו. ויש שמטבעו להתאכזר יותר גם נגד עניים אשר גדלו אתו ואפילו הוא עשיר לא יתן להם מאומה. וזהו אכזריות גדולה אבל היא בטבע הכילי והאכזרי. ויש עוד אכזרי ממנו ולא יתן גם לקרוביו העניים ויהיו בעיניו כנכרים עד שיתאכזר נגד אחיו ואחיותיו מִתֵּת להם מאומה מעשרו. וקרוב לומר שהוא נגד הטבע, כי מִטֶבַע האדם לרחם מעט על קרוביו. אבל שימצא אדם עשיר מופלג ויתאכזר נגד בניו ובנותיו ויהיו בעיניו כנכרים לבלתי רחם עליהם, אין זה במציאות טבע נפש האדם אפילו בהיותו אכזרי בתכלית האכזריות, כי נטוע בכל נפש החמלה על יוצאי חלציו, ושיתעורר לבו בצערם. הלא תראה שגם בבעלי-חיים הטורפים נטוע החמלה על בניהם, כמו שאמר הנביא "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג). כלומר גם התנין יחמול על ילדיו, ובת עמי היתה לאכזר ולא עשו כן מרוב צערם. ולא [דִמוּ] אכזר כטבע אכזריות בני אדם, כי אין מִטֶבַע נפש האדם להתאכזר בכמו אלה, אבל דִמוּ ליענים במדבר שאין מדת החמלה נטוע בהם כלל. ולכן כשנראה אדם שהוא חושב מחשבת אכזריות על בניו ובנותיו לא נאמר שהוא "חושב" אותם לנכרים, אבל נאמר שהם "נחשבו" לו לנכרים, להורות שאין בטבע הנפש להוליד מחשבות כאלה. אבל הוא בנפעל בהכרח נגד טבע נפשו. ואין הכוונה שהוא נפעל מחוצה לו, אבל הוא בסוד חכמת הנפש. שבהעמיק האדם לצייר רע בכל עת, באחריתו ישחית נפשו ויעלו על לבבו מחשבת זרות מאד אין בידו להסירם, כדרך "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א, יא). וכן יקרה לבעלי [הבטחונות]² שלבסוף ישחיתו דעתם ויעלו מחשבות זרות על לבבם שאינן בטבע ציורי הנפש כלל, ואז הם כמוכרחים מהם לחשוב כן, וזה מפורסם. ואני אציע לפניך הכתובים שהן ממין זה בעז"ה.

footnotes: ¹ כלומר איננו מקרוביו ומיודעיו ² אולי כוונת רבינו לאלו שאוגרים הון ללא גבול [בהם שָׂמִים כל בטחונם]. והם אינם חסים על שאר בני האדם.

[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ז]

הכלל העשירי. ההוראה השניה שיורה עליה הנפעל הוא בהיות המון בני אדם כמו מוכרחים לחשוב מחשבה על ענין מן הענינים שהיא זרה כפי טבע מחשבת הנפש על ענין זה. וענין ההכרח והזרות נמשכים במאמר זה מן השכל והחוש, זר כפי השכל ומוכרח מן החוש. כי דברים רבים הם שיבין דעת האדם שכלו או בינתו שהם על תבנית כך או על דרך זה. והחוש יכחיש משפט הדעת והשכל ההוא. והנה לפי טבע השכל והבינה היה חושב מחשבות על הדברים אלו כפי דרכיהן. ואחר כן יבוא מראה העין או משמע האזן ויברר שהענין הוא ממחשבת טבע השכל והבינה והדעת. ואז מוכרח לחשוב מחשבות אחרות על אותן הדברים שהן הפוכות ממחשבות הטבעיות שחשב עליהן תחלה. על דרך משל החוקרים הקדמונים חשבו כי חצי כדור הארץ הים, ובאמת שִׂכלָם חשבו כן. ואילו היה אחד מבני אדם היושבים בחלק שחשבוהו "ים" בא אל הארצות האלו להורות לפניהם הדרך ללכת אל הארץ החדשה ולהראותם שיש שם ארץ רחבת ידים, היה אומר הים [רק בעיניך] תֵּחָשֵׁב, כי כבואם שמה בהכרח "תֵּחָשֵׁב" בעיניהם יבשה, כי החוש יעיד שהשכל הסכיל במחשבתו. ולפי שהמחשבה השניה הפוכה מן הראשונה הטבעית והיא מוכרחת מן החוש, הונח עליה מליצת הנפעל.

וכן מִשֵׂכֶל הקדמונים שהרצועה¹ מן היבשה שתחת [קו] המשוה אין [אדם יכול לדור שם]. וזאת היא מחשבה שכלית טבעית, כי קראוהו "ארץ השרופה" בעבור רוב חום השמש. ואם היה בא אלינו אדם מיושבי הארץ ההיא והעבירנו אל ארצו והראָנו כי היא ארץ נושבת, היה אומר הארץ הזאת "תֵּחָשֵׁב" ארץ נושבת, כי בבואנו שמה בהכרח תחשב בעיני כולנו שהיא מיושבת. ויעיד החוש שהשכל הסכיל במחשבותיו. וכן כל כדומה לזה פרטים רבים לאלפים שהחוש מכזב מחשבת שכל האדם. ועל כולן יונח הנפעל בענין שההמון כולו מוכרחים על המחשבות השניות הפוכות מן המחשבות הראשונות הטבעיות.

footnotes: ¹ האזור

ועל דרך זה ידברו הנביאים כשרואים בנבואה הנפלאות שיעשה השם ב"ה, לשנות דבר מענין אל ענין, יניחו המחשבה השניה שיחשבו בני אדם כשיראו בעיניהם עוצם הפליאה בבנין-נפעל, לפי שיכריחם החוש לחשוב מחשבה הפוכה ממה שחשבו עד כה בטבע נפשם. ובכלל הזה כלולים כל המחשבות המופתיות שההמון כולו מוכרחים לחשוב עליהן על דרך אחר; בעבור התברר להם הענין בחוש ברור ממנה שאי אפשר לאחד מהן לחשוב מחשבה אחרת על אותו דבר. על דרך משל כולם חושבים שהשמש מאיר, ושהעננים שואפים מים ושהאש מחמם. והשלג מקרר. וכיוצא באלה שאם יונח על כך לשון "מחשבה" יהיה הנחתו בבנין נפעל בעבור היותם מוכרחים כולם מן החוש לחשוב כן. ואלו המחשבות נבדלים הבדל עצמי מלשונות של מחשבה המונחים בבנין הקל שהן כולם על מחשבות טבעיות התלויים ברצון האדם וכפי נטיותיו, שקצת מן ההמון חושבים עליהם כך, וקצתם חושבים עליהם באופן אחר וכמו שבארנו (חלון ה') למעלה. אבל הראוין להבנות בנפעל אין בהם מבוא לרצון האדם ולבחירתו, כי כולם מוכיחים על מחשבה [מוכרחת] וכן הדין במחשבות מופתיות² בדעת. על דרך משל, השמים והארץ יֵחָשְׁבוּ נבראים, כלומר בהכרח יחשבו ההמון כולו שהשמים והארץ נבראים שה' ברא אותם, כי נטוע בשקול הדעת שאין הדבר עושה את עצמו. ואין אחד מן האדם שיוכל לחשוב בטבע על אופן אחר. ולפי שכולם [דרכם] לחשוב על דרך אחד יונח בנפעל. וכן האבן הזאת תחשב כמַר מִדְלִי נגד הים המקיף. כלומר בהכרח יחשב כן. ואין אחד יוכל לחשוב בטבע מחשבה אחרת. ואולם בכונה אמרנו שאם יונח עליהן "מחשבה" ינוח בנפעל, לפי שלא הניחו כתבי הקדש על כיוצא באלו לשון "מחשבה" זולתי כשהוא לצורך הודעה מיוחדת. לפי שאין מִטֶבַע המדבר להזכיר מחשבת בני אדם על הענינים האלו. כי מפני מה לומר שהשמש נחשבת לכוכב מאיר? ושהענן נחשב למוריד גשמים? ושהאש נחשב בוערת? כל זה ללא צורך. וזה³ כשהמדבר מזכיר ענין השמש, שיאמר השמש נתון לאור יומם. הענן מוריד גשמים. האש בוערת וכיוצא במאמרים כאלו המעידים על עצמם ואין מכזב אותם, [היה בזה מהצורך]. גם על הדברים המבוארים בחוש או במופתי הדעת יפול עליהם לשונות של "ידיעה" ו"מדע", כמו שיתבאר בספר "באר מים חיים" בעז"ה. ולא הניח לשון "מחשבה" על ההכרח זולתי לצורך.

footnotes: ² מבוססות על הגיון ³ וזה נאמר

וזה מן המשל שאמרנו למעלה מחצי כדור הארץ שחשבוהו הקדמונים ים, ומחלק היבשה שתחת [קו] המשוה שחשבוהו שממה. והיו כולם חושבים כן על [דרך] אחד וזהו הכרח. ואם היו הנביאים בספריהם מזכירים ענין זה להודיע שהם טועים, היו אומרים בעיני האנשים האלו "נחשב" חצי כדור הארץ ים, ותחת המשוה שממה תחשב, וענין האמת הוא כשיודיעו כתבי הקדש שההמון כולו יהיו מוכרחים לחשוב מחשבה שהיא הפוכה ממחשבתו הטבעית שהיתה עד הנה. וגם זה יובן מאותו המשל עצמו אם היה נזכר בספרי הנביאים, והיו רוצים להודיע יבא זמן שיתברר לבני אדם כולם שהחלק השני ארץ, ושתחת [קו] המשוה ארץ נושבת; היו אומרים הים לארץ תחשב, וארץ שוממה [מיושבת] תחשב, לפי שיהיו מוכרחים מן החוש לחשוב כן. ומן המבואר תבין שכל לשון "מחשבה" בבנין נפעל ממין זה, הוראתו על מחשבה שחושבים כל בני אדם על דרך אחת, בין שתהיה מחשבת אמת בין שתהיה מחשבת שקר, הואיל והם כולם מוכרחים לחשוב בדרך אחֵר, השתנות המחשבות בענין זה מסור לרצונם ראויה להיות בנויה בנפעל. והנה מין זה מן הנפעל הפוך מן ההוראה הראשונה שאין עליה הנפעל, כי הראשונה והַנָחָתָה על מחשבת אדם אחד החושב מחשבה שאינה נחשבת בטבע נפש שום אדם. וההוראה השניה הַנָחָתָה על המחשבות שהן בהכרח בטבע כל הנפשות כולן, והבן.

הכלל הי"א. ההוראה השלישית שיורה עליה הנפעל היא בהיות מִטֶבַע מחשבת הנפש לחשוב על ענין מן הענינים בדרך ידועה לפי השכל. ובפקודת המושל יצטוה ההמון כולו לחשוב עליו בדרך אחר הסותר דרך המחשבה הטבעית. או שבטבע לא היינו חושבים בדברים אלו כלל, ובפקודת המושל יכריחנו לחשוב עליהן מחשבות, ויורנו דרך המחשבה בהן, על כל כיוצא בזה [בא] הנפעל לפי שהוא הכרח גמור ונגד טבע מחשבת הנפש. ואל תחשוב כי זה שאמרנו "בפקודת המושל יוכרח ההמון לחשוב מחשבה" סותר מה שאמרנו (חלון י') שאין לאדם מכריח חוצה לו שיכריחנו על המחשבות. כי אין הענין אמור על מלך מבני אדם שוטר או מושל שיצוה מחשבות נגד שיקול דעת האדם או מחשבות הפוכות מִטֶבַע מחשבת יצר בני האדם. כי כל אדם בחירי במחשבותיו גם אין רואה מה מחשבותיו, זולתי הוא ב"ה. מה שיוכל המושל מבני אדם לצוות הוא על המעשים, לא על המחשבות. אבל הכלל הזה¹ כולל המאמרים התוריים שצוה השם ב"ה עליהן. ואין הכונה שיצוה השם ב"ה את הכסיל החושב מחשבת תאוה, שיחשוב לו בהכרח מחשבת קדושה, והחושב מחשבת רשעה שיחשוב לו מחשבת צדק, כי על ענינים כאלו לא יתכנו לשונות של מחשבה. אבל השם ב"ה יצוה עשה כך ואל תעשה כך, והמחשבה כלולה במעשה. כי המצוה לעשות צדק ומקבל על עצמו לעשותו, הנה בחר לחשוב מחשבת צדק. ומי שמצווה להתקבל וקבל על עצמו לשמוע למצות ה', הנה בחר לחשוב מחשבת קדושה, כי לא יתכן המעשה זולתי בציור מחשבה קודמת לה. אך יתכן מליצת הנפעל בלשון "מחשבה" בענין זה כשיודיע השם ב"ה לשומרי מצוותיו כדת מה יחשבו על דבר מן הדברים. ותהיה הודעת המחשבה שהודיעם הפוכה ממה שהיו חושבים על אותו הדבר בטבע מחשבת לבם. כי ההמון כולו היו מוכרחים כי שכלם לחשוב ככה, והשם ב"ה אומר אני מודיע לכם שהיא מחשבת הבל וטעות, ושראוי לכם לחשוב הפוך ממה שחשבתם. על זה יפול הנפעל, בעבור היותם מוכרחים לחשוב מחשבה אחת הפוכה ממחשבה הראשונה. וענין ההכרח בעבור שהוא ב"ה הודיעם המחשבה הנכונה. ונטוע בשקול הדעת כי הוא ב"ה אֵל אמת וכל דבר לא נעלם ממנו, וזה דומה למין הוראה השניה שיורה עליה הנפעל שבארנו למעלה. והוא על מחשבה מוכרחת מן החוש נגד מחשבת טבע הלב. וכן למאמינים בהקב"ה יקבלו עדותו שמעיד על דבר, יותר מעדות החוש. על דרך משל אם יודיע השם ב"ה למאמינים שכך וכך מדת העולם או מדת השמים, יהיה הדבר ברור בעיניו יותר מאילו העיד עליו החוש, והיה מודד המדה בידיו או במופת דעתו. לפי שהדעת תכריח כי הוא ב"ה מקור האמת, וּדְבָרוֹ אמת וקיים לעד; ושמחשבת האדם ומשפט לבו כאין וכאפס נגדו ית'.

footnotes: ¹ כלל י"א שאנו עסוקים בו

ואתן לך משל. כשאנו רואין מדינה מלאה אדם ויושביה מעולם היו בני משפחה ידועים לנו, ואנו חושבין בהכרח כי המדינה הזאת תקרא ארץ המשפחה היושבת בה. והוא ב"ה יודיענו בנבואה שאנו טועין כי הארץ הזאת היתה מראשית למשפחה [אחרת] שישבו בה בראשונה. אז נאמר הארץ הזאת "תֵּחָשֵׁב" למשפחה זו, לפי שאנו מוכרחים עתה לחשוב מחשבה הפוכה ממה שהיינו חושבים בטבע. אעפ"י שלא העיד החוש על ההיפך ממשפט הלב, כי מצות השם ב"ה נפלא באמת יותר מעדות החוש. ומן המשל הזה תקיש על הכל. והנה אציג לפניך כל הכתובים שהן ממין זה בעז"ה.

הכלל הי"ב. מן המבואר תבין שלא יתכן הנחת לשון "מחשבה" בבנין נפעל אצלו ית' כפי ההוראה השניה שבארנו. יתברך ויתרומם עד אין קץ הוא יוצר הכל ויודע הכל אין דבר נעלם ממנו שנוכל לומר שנחשב לפניו כך או כך כפי המחשבה, כדרך המשל מכדור הארץ ותחת [קו] המשוה. וכן רחוק ונמנע לומר עליו ית' שֶׁיִוָדַע לו האמת, כי הוא ב"ה צופה ומבינו עד סוף כל הדברים ויודעם מראשית בידיעה נשגבת משִׁקול דעת כל יצור. וכל מחשבותיו כפי רצונו וחכמתו, כי הוא ברא ויצר כל הדברים, ובחפצו יוכל לשנותם ויכול לעשותם על תכונה אחרת. ולכן כל לשון "מחשבה" אצלו ית' בענינים הללו הוא בקל שהוראתו על החפץ והרצון כמבואר למעלה. וכל שכן שלא יתכן אצלו הנחת לשון "מחשבה" בנפעל מן ההוראה השלישית, כי הוא לבדו מלך מלכים אדון ומצַוה. ואין צורך להאריך בזה. אבל יתכן הנחת הנפעל אצלו ית' מן ההוראה הראשונה. והוא מה שאמרנו שהוראתו על החושב מחשבה שהיא נפלאה בעיני כל זולתו, ואיננה בטבע מחשבת הנפשות. בין שיהיה בהפלגת הרוע, בין שתהיה בהפלגת החכמה והדעת והטובה והצדק. והוא ב"ה נורא תהלות עושה פלא וחושב מחשבות נפלאות עד אין חקר ממחשבת כל היצורים בחכמה בתבונה ובדעת בצדק ובמשפט. ולכן כשיודיעו הנביאים מה שיעשה השם ב"ה בארח מחשבת חכמתו העליונה, ואותה המחשבה נפלאה ממחשבת כל חכם לב ואיש נבון, יניחום בנפעל להורות כי הוא לבדו חושב כן בעבור שהוא אדון החכמה והתבונה והצדק והמשפט. והפלגת רוממותו תסבב המחשבה הזאת. אבל היצורים שחכמתם ותבונתם כלֹא נחשבת, אינן מבינים סוד הדברים, ולכן לא יחשבו מחשבת משפט כזה הנעלם והנשגב מהן, והבן מאד. ואני אראך בעז"ה ענין זה בכתבי הקדש.

הכלל הי"ג. יתכן הנחת לשון "מחשבה" בבנין הכבד¹ היוצא לשני בין כשיעמוד בעצמו, בין כשיוצא לזולתו. וכבר בארנו למעלה שאין במחשבה הרכבות פנימיות ולא המצאות ובניני שכל. ועל כן עלינו להתבונן באיזו אופן יונח בבנין הכבד כשעומד בעצמו. גם צריך טעם באיזו אופן הוא יוצא לזולתו. ונבאר תחלה ענין צאתו לזולתו. ונאמר אם ראובן עשה רעה לשמעון, והתעורר שמעון והצטייר בו כח הנקמה וחשב מחשבת נקימה, על זה לא יפול הבנין הכבד, אעפ"י שהגה ראובן סבה למחשבת נקמה שבלב שמעון, כי [עלתה] מחשבת שמעון בטבע נפשו וברצונו. ועל זה נופל הקל "שמעון חשב להנקם", כמבואר למעלה. אבל אם ראובן עורר מחשבה בלב שמעון שלא היתה נולדת בו בטבע נפשו, על זה יתכן הבנין הכבד ונאמר "ראובן חִשֵׁב את שמעון", לפי שפעל המחשבה בלבו, ולולי פעולת ראובן לא היתה מחשבה כזאת עולה על לב שמעון. ובכלל זה כל מחשבות חכמה בינה והשכל ודעת וכיוצא, שאינן עולות בנפש האדם, הנה כשיעוררהו זולתו [בלבו] עד שצייר וחשב, נאמר פלוני חִשַׁב לפלוני. ואולם אין מדרך מליצות כתבי הקודש לעשות [בנין הכבד] בלשון "מחשבה" על ענינים אלו. כי כל ענין מהם כלול או בחכמה או בבינה או בשכל או בדעת. ויאמרו "פלוני החכים לפלוני" כמבואר בבית הראשון, או "חִכַּם לפלוני". וגם זה בארנוהו. או "פלוני הבין לפלוני", "השכיל את פלוני", או "הודיעו לפלוני". וסוף דבר לא תמצא בכל מיני מחשבות היוצאת מגדרי החכמה והבינה והשכל והדעת והמחשבות הטבעיות, זולתי מחשבת משא ומתן של בני אדם זה עם זה. כי מחשבות אלו אינן בסוג החכמה והשכל והבינה והדעת, וגם אינן מחשבות טבעיות העולות על הלב בטבע. וצריך האחד לְחַשֵּׁב את השני, לקבוע בו מחשבה חדשה [ש]לא היה חושב עליה בטבע נפשו. והוא החשבון שעושים הקונים והמוכרים, הלוֹוִים והמלוים זה עם זה. כי מִטֶבַע נפש כל אדם שאינו רואה חוב לעצמו, ושוכח או מסכל בכל זכיות חברו, וכשבאין לחשבון כל אחד מהן מפרט זכיות וקובע מחשבות בלב חברו שלא היו עולין בה בטבע. וכן עושה השני, עד שיצא החשבון צדק וישר שבין שניהם, ועל זה יפול הבנין הכבד "חִשֵּׁב" "חִשָּׁבְתָּ" וכיוצא. ועל דרך זה לבד תמצאנו בספרי הקדש, והענין נפלא מאד והבינהו ואני אציע לפניך בעז"ה כל הכתובים שהן ממין זה.

footnotes: ¹ פִּעֵל

הכלל הי"ד. הוא צאת לשון "מחשבה" לשני כשעומד בעצמו, והוא בנפש עצמה. לא שירכיב הרכבות בשכל, אבל להעיר מחשבות שלא היו עולות על הלב מאליהן לולי שהעירם. וענין זה כך הוא. כבר בארנו בבית הראשון כי הרוח הנטוע באדם הוא כח מעבר לעבור בו בכחות הנפש ולציירם הפוך מִטֶבַע הלב. על דרך משל שֶׁמִטֶבַע יצר הלב לצייר כח הגאוה מנעוריו, והכח הטבעי הזה בטבע מחשבת גאוה. וכן מטבעו לצייר כח הקנאה. והכח הטבעי הזה יוליד בטבעו מחשבת קנאה. וכן כל כיוצא בזה. והנה כח הציור אז יתוארו מחשבותיו בבנין הקל. לפי שכל ציור יוליד מחשבות בטבע. ופרשנוהו למעלה. ורוח האדם המלובש בו יחל לצייר הכחות הנרדמות והנמתחות. על דרך משל שיצייר כח הענוה. יצייר כח הסבלנות, יצייר כח השכל. והנה בהיות הציור מתגלה גם הוא יוליד מחשבות כפי דרכו, ועל ציור מחשבות כאלו יפול הבנין הכבד. כי כשידברו הנביאים על התעוררות כח האדם לצייר מחשבות חדשות שלא עלו על לבו עד הֵנָה בטבע כחות נפשו, יאמרו "פלוני חִשַׁב כן", כלומר בעזרת רוחו הוליד המחשבה החדשה הזאת. ואם תזכור מה שדברנו בבית הראשון על צאת הציורים מן הכח אל הפועל תבין הענין היטב. וכן לענין הוצאות מחשבות רעות חדשות, לא היו בטבע ציוריו הרעים מתחלה, יפול ג"כ הבנין הכבד. על דרך משל שהיה אוהב לאסוף ולכנוס, וללכת בדרכי התאוה לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגות בני אדם, והיו ציורים אלו מולידים בטבעם מחשבות, אבל כח הממשלה וההשתררות היה נרדם בקרבו. ולא היה חושב בטבע למשול ולהשתרר על זולתו. ועתה אִמֵץ רוחו לצייר הממשלה והשררה והוציאו מן הכח אל הפועל עד שהחל לחשוב מחשבות שררה וממשלה, ההוא יקרא "מחשב". ויאמרו "פלוני מחשב" כי זה יצא לשני בנפש עצמה, כי רוחו הוליד הציור לחשוב כן. והענין נפלא מאד. ועל דרך זה תמצאם כתובים בספרי [המקרא]. ותשכיל שלא יתכן להבנות בבנין הכבד הנוסף היוצא לשלישי לרביעי לחמישי וכיוצא. לפי שכל עצמו אינו יוצא אלא לשני, כי זה יוליד המחשבה. מה שאין כן לשון בינה ושכל ואמונה וכיוצא שהן באמצעות הרכבות פנימיות רבות כמו שאבאר בעז"ה. על כן יבנו בבנין הכבד והנוסף. וכל מחשבה שאין בה הרכבה כלל נשארת בקל ובבנין הכבד ולא יותר. הבן. ואני אציע לפניך כל הכתובים שהן ממין זה בעז"ה.

הכלל הט"ו. תשכיל כי לא יתכן הנחת לשון "מחשבה" בבנין הכבד אצל השם ב"ה שיעמוד בעצמו, כי לפי שהוראתו על צאת מחשבה חדשה מן הכח אל הפועל, יתברך ויתרומם עלוי רב מזה. כי הוא ב"ה אין אצלו דבר בכח¹ כלל, ולא יתחדש בו ענין חלילה. ואין צורך להאריך בזה, כי הוא כתוב בספרי הראשונים ז"ל, והוא מכלל המושכלות הראשונות הנטועות בדעת כל אדם. ולכן לא תמצא לשון "מחשבה"² סמוך אל השם יתעלה בספרי הקדש, אבל יתכן להניח אצלו לשון "מחשבה" מבנין הכבד היוצא לזולתו. וענין זה נשען על הכללים בבית הראשון. והוא שהאדם ואם הוא מוציא ציוריו הפנימיים מן הכח אל הפועל באמצעות הרוח השוכן בו, הנה תשלום המלאכה אינו ביד האדם אבל היא באמצעות עזר אלוהי. כי הוא מלוה לאדם להביא אל הפועל הגמור מה שהיה נסתר ונעלם בתחלה. ובציירו הציור שלו יחשוב מחשבות, ועל זה יפול הבנין הכבד, וכשיהיה איש ממנו שנלוה לו העזר הזה, והחל לחשוב מחשבות חדשות בחכמה ובתבונה וכיוצא, נאמר "השם ב"ה חִשֵּב את פלוני" כי עֲזָרוֹ להוציא ציוריו אל הפועל לחשוב מחשבות חדשות. וכשיהיה חושב מחשבות אלו אז [יזכה] לקבל החכמה ולהיות באחריתו חכם ונבון וכיוצא. ועוד תשוב ותראה כי נמצא בספרי הקדש לשון "מחשבה" בבנין הכבד סמוך אל השם.

footnotes: ¹ פוטנציה, ביכולת בלבד ולא בפועל ² בבנין קל

הכלל הט"ז. בשורש "חשב" לא שָׂם בעל הלשון שם התואר כמו שֶׁשָׂם בשרש "יעץ" כי התואר "יועץ" כמבואר למעלה, אבל בענין המחשבה אין שם תאר במציאות כלל. והטעם נקל למשכיל לדעתו, כי כל התוארים הם מונחים על כח פנימי כשיהיה עצום כפי השיעור הנכון הראוי לתאר מן התוארים, שיהיה משקלו גדול בנפש מתחלת אצילות הנפש ההיא. ושיצטייר בשיעור ידוע בלב מן הכח אל הפועל, כמו שבארנו בבית הראשון. ובהן נבדלים בני אדם ולכן על מקצתן יונח התאר, ועל מקצתן לא יונח. ועל כן תאר "יועץ" הונח על מקצת בני אדם שכח-העצה גדולה בנפשו, גם בחרו בו בני אדם לעשות על פיו בעבור שציורי נפשו מתוכנות וטובות כראוי לאותן הדברים שהן שואלין ממנו, כמבואר למעלה (חלון א). ויפה יתואר בעל כח-העצה הנותן עצות כפי משפט לבו לאחרים בתאר "יועץ", בעבור היותו נבדל בענינו מזולתו שאין בכחו להסכים הסכמות החלטיות, המתהפך תמיד במחשבותיו. אבל המחשבות הן בנפש כל בני אדם, וכולם חושבי מחשבות בטבע. ואין הבדל ביניהן רק באופני המחשבות שהן ממינים רבים כפי הבדל הציורים שבלבבות, כמבואר למעלה. שמִטֶבַע החכמה שהצטיירו בו ציורי החכמה לחשוב מחשבת חכמה, ומִטֶבַע בעל הלימודיות לחשוב מחשבות בשאר החכמות ובכל מלאכת מעשה. והאיש הטוב יחשוב מחשבות טובות, והאיש הרע יחשוב מחשבות רעות, ואיש און מחשבות און. בין כך ובין כך כולם חושבי מחשבות, הן מחשבות פנימיות שאינן נתלין במעשה, הן מחשבות שמסתעפים מהן המעשים. ולפי שאין הבדל בזה בין בני אדם לא יתכן להניח על אחד תאר "חושב", ולומר פלוני חושב מחשבות, ולא תמצא כן בכל ספרי הקודש. והוא דומה בזה לשרשים "אכל הלך עמד" שלא נמצא בהן שמות התאר בעבור שכל בני אדם אוכלים, כולם הולכים, וכולם עומדים. וכן חשב שכולם חושבים, ולא נכתב על איש שהוא "חושב מחשבות" זולתי בהיותו נסמך אל ענין המורה באיזו דבר הוא חושב מחשבות. על דרך משל פלוני חושב מחשבות במלאכה זו, ויורה כי הוא בעל ציורי המלאכה הזאת וחושב מחשבות כפי ציורים היקרים, להבדילו מאיש אחר שאין בו ציורי המלאכה ההיא ואין בכחו לחשוב מחשבות אמיתיות באותה המלאכה. ועל דרך זה תמצא בספרי הקדש. לא בסתם, כי לא יאמרו איש פלוני חושב מבלי הזכירם ענין מלפניו או מלאחריו המורה במה הוא חושב, כמו שיזכירו תאר "יועץ" סתם, ויאמרו "פלוני יועץ" מבלי זכר ענין לפניו או לאחריו, והבן. וכבר נשלמו הכללים שראינו להקדימם וליסדם טרם נבוא לפרש המליצות שנזכר בהם לשון "מחשבה" בכתבי הקדש. ואתה חקור ודרוש בהם ותמצא מרגוע לנפשך. ועתה אתחיל בעז"ה לפרש לשונות של עצה הנמצאים בתנ"ך. ואתחיל בתאר "יועץ", ולכונה זו אפתח החדר הזה.