החדר הד' ובו י' חלונות יבאר כל לשון "עצה" הנבנה בקל אצל האדם. יביא כל הכתובים שהוא נזכר בהם, יפרש כולם בדרך אחד כפי הכללים שהקדים. מפורש מתוך הכללים שהקדמנו שכל לשון "עצה" המונח בבנין הקל על הסכמה החלטית לעשות מעשה במשפט השכל. ולהגיד העצה היה נשאל מזולתו על דבר עצה באותו הפעם, אע"פ שאיננו יועץ תמיד; עם יתר הפירושים שבארנום בחדר הראשון. ועתה נבוא להציג כל הכתובים שנזכר בהם לשון "עצה" בבנין הקל הסמוכים אצל אדם, ואפרשם בעז"ה באר היטב כפי אמתת הכללים שיסדנו.

"שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך" (שמות יח, יט). פירוש. כשראה יתרו כי משה שופט לבדו וכל העם נצב עליו מן בקר עד ערב, שאל "מה הדבר אשר אתה עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך?" (שמות יח, יד). כלומר למה תעשה ככה לעם שאתה מטריחם לבוא אליך מקצה המחנה, והם ממתינים איש על אחיו? ולמה תעשה ככה לעצמך, לשאת את משא כל העם עליך? ותמה יתרו למה אדוננו משה ע"ה מְשַׁנֶה מנהגו בזה ממנהג כל העמים וכל הממלכות שיש בכל אחד מהן נגיד ומלך, והוא יפקיד פקידים ושופטים ונשאו אתו במשא העם, ולא היה נעלם זה ממשה. אבל לא היה יכול עשוהו בעבור כי משפטי ישראל ודרכי הנהגתם תהיינה כפי חכמת התורה. ואין קץ לחכמה, לא תִּוָדַע במשפט הלב כמו דתי העמים ונימוסיהם ומשפטיהם. ואיך יפקיד פקידים ושופטים? והם אינן יודעים לעשות משפט כהוגן. ולכן צריך הוא בעצמו לשפוט את העם ולהודיע בכל דבר תשובות לשואלים כפי הדרכים האלהיים. וזהו שהשיב "כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חֻקי אלהים ואת תורותיו" (שמות יח, טו-טז), כלומר העם הזה בא אלי לדרוש אלהים, לדעת דרכי ה' ותורותיו. ומי יודיע להם זה מבלעדי המקבל החֻקים בנבואה? וכן כשיהיה להם דבר-ריב וכיוצא ושפטתי בין איש ובין רעהו משפט צדק על פי התורה והודעתי אותם חֻקי אלהים ותורותיו, מהו צדק ומהו עָוֶל, מי חייב מי זכאי, הכל כפי משפט התורה שאני מקבל בנבואה, וכל זה לא יוכל לעשות איש אחר. והנה מחכמת יתרו שלא דבר עצתו למשה טרם שמע מפיו טעם שבתו לבדו, כי ידע יתרו כי לא נעלם ממשה שאין כמוהו בחכמה ובתבונה ענין השופטים והשרים. ולכן שאל תחלה טעמו, וכאשר השיבו משה שלא יתכן זה במשפטי התורה האלהיים, ענה יתרו "לא טוב הדבר אשר אתה עושה". כלומר אעפ"י שמגמתך ללמד ולהודיע לעם המשפטים והתורות, לא טוב אתה עושה בדבר הזה. ואמר "נבל תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך" (שמות יח, יח). כלומר אם תנהג כן תמיד תחלש אתה וגם העם המקבלים. אתה, בעבור הטורח הגדול "כי כבד ממך הדבר". והם, לא יִוָשְׁעוּ ולא ילמדו כל הצורך. לפי שאין פנאי למלמדים ללמד לכל אחד ואחד מהן מה שנעלם ממנו. ואין ספק כי משה היה נכסף לשמוע דעת יתרו עתה, אחר שכבר הגיד לו שאין ביד זולתו לשפוט את העם, ובקש ממנו לשמוע מה ייעצהו. ואם הכתוב קצר כדרך התורה, ומתשובת יתרו אתה למד, שאמר "עתה שמע בקולי איעצך", כלומר עתה ששמעתי טעמך, ולא הונח לי בדבר, ואתה חפץ לשמוע מה אוכל דבר עוד, עתה עת לדבר ולהשמיעך עצתי שאני יועץ ומסכים עליך שתעשה. וזה פירוש מלת "איעצך", כלומר אגיד לך עצתי והסכמתו שאתה שואל ממנו, כדרך הכלל (חדר א) שבארנו למעלה. ואמר "ויהי אלהים עמך", כלומר עצתי תועיל בתנאי שיהיה אלהים עמך ויתן לך כח לעשות מה שאיעצך, כי היה בעצת יתרו ענין נעלם ממשפט לב האדם, לא יוכל עשוהו זולתי בהיות אלהים עמו, וכמו שאפרש.

ואמר "הֶיֵה אתה לעם מול האלהים" (יח, יט), כלומר אתה תהיה השליח והמליץ בין השם והעם, כי אתה לבדך צריך לקבל החֻקים והתורות בנבואה מאת השם ב"ה. אבל בענין הלימוד לעם להודיע להם אשר דבר השם לא תעשה כאשר עשית עד הנה, שיום יום יבאו אליך כל העם מִקָצֶה לשמוע וללמוד, כי לא תוכל עשוהו לדבר. כי מעתה והלאה "וְהֵבֵאתָ אתה את הדברים אל האלהים", שלפי דעתי מליצת "אל האלהים", כמו "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), והם השופטים והראשים המומחים אנשי אלהים. והפירוש מה שאתה מקבל בנבואה מאת השם ב"ה תביא אתה אלה הדברים אל אנשים מובהקים בדעת ובהשכל יְרֵאֵי אלהים הבחירים שֶׁבָּעָם. ואמר "והזהרת אתהם את החֻקים ואת התורות" (יח, כ), לא אמר "והזהרת את העם" כמו שכתוב בכל הפרשה אלא ש"הזהרת אתהם", והם האלהים שזכר, אותם לבדם תזהיר ותודיע את החֻקים ואת התורות, כי הם מתי מספר ובעלי הלבבות, והם ברוחב לבבם יקבלו הדברים באמונה ובמישרים. ואמר "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (יח, כ), כלומר תודיע לכל אחד מהם כפי ממשלתו ועבודתו את הדרך ילך בה ואת המעשה-בפועל עליו לעשות. על דרך משל מקצתן יהיו שופטים ושוטרים, מקצתן יהיו מלמדים תורה וחֻקים ברבים, מקצתן יהיו שרי הצבא ומסדרים עניני העם. ומקצתן יהיו מוכיחים ומבינים את העם גדולת השם וכבודו ורוממותו. וכאשר הודעת לנזכרים האלו משפט כל אחד מהם ומה יעשו אם יהיו הם שופטים בין איש ובין רעהו, והם יודיעו חֻקי אלהים ותורותיו לעם כדרך "ויהונתן דוד דויד יועץ" (דהי"א כז, לב). והם יהיו מגידים לעם משפט אלהיהם, כי יבוא העם אליהם לדרוש את אלהים, ללמוד דרכיו וְהַדַר כבוד מלכותו. והכל בתנאי אם יהיה אלהים עמך בדבר הזה, לפי שאתה צריך לבחור מכל ישראל אנשים נכבדים בעלי הנפשות היקרות שבכחם לשמור החוקים והתורות לעשותם בצדק ובמישרים, הן בענין המשפט, הן בענין החכמה ללמדה לישראל, הן בענין התבונות להבין ביראת ה', והן לענין הנהגת העם במלחמות וכיוצא. וה' לבדו יודע את לבב בני האדם. ולכן אם יהיה ה' עמך ויתן עליך רוחו הטובה שתוכל לדעת מי ומי הם הבחירים שֶׁבָּעָם הראוין למסור בידם הממשלות האלו, אז תצליח אתה וכל העם. ואם לאו, לא תועיל עצתי שהגדתי לך. כי בהיות הנבחרים לא טובים יקלקלו המשפט וִיְעֲוְתוּ משפטי התורות. ועל זה אמר "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת ושונאי בצע. ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות" (שמות יח, כא). ומלת "תחזה" על מראה הלב וזה ברוח הקדש. כלומר זה שאמרתי "והבאת אתה את הדברים אל האלהים" (יח, יט). שמא תשאל אנה נמצאו "אנשי האלהים" שאמרת? על זה אמר גם הדבר הזה מוטל עליך, שתחזה ברוח הקדש מכל העם, מי הם ביניהם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, ותקחם אליך להודיעם את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו. ואז תשימם על העם כל אחד כפי ממשלתו הראוי לו. ואמר "ושפטו את העם בכל עת" (יח, כב). כלומר בהיותם רבים ולכל אחד מהם דרך ידוע ומעשה ידוע, והאנשים הנתונים תחתיו יש להם מספר ידוע, הנה ישפטו את העם "בכל עת". ומלת משפט כולל דברי ריבות ודברי החֻקים והתורות והדעות והאמונות,¹ כדרך "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין, ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" (דברים יז, ח). ויתבאר בעז"ה במקומו.

footnotes: ¹ שרש לפירוש זה יש בירושלמי (סנהדרין פי"ג ה"ג) שדרשו "כי יהיה לך דבר", דבר "זו אגדה", כלומר להורות בעניני האמונות

ואולי אמר "אנשי חיל" נגד כת המנהיגים שרי הצבא, ו"יראי אלהים" נגד כת המבינים ביראת ה' ומלמדים לעם ליראה את ה' אלהים לכל הבאים לדרוש את ה'. "אנשי אמת" נגד כת היועצים המלמדים לעם חֻקי השם ותורותיו כדרך "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו). "שונאי בצע" נגד כת השופטים דברי ריבות. וכנגד זה שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. ואל תאמר² אי אפשר שאוכל ללמד לכל אחד כל הפרטים הרבים הצריכים להנהגתו. [כי] אם יקרה לפרקים שיסופק עליהם ענין מן הענינים העסוקים בכל דבר הבא לפניהם, אז יביאו הדבר הקשה עליהם אליך. שכן אמר "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם. והקלו מעליך ונשאו אתך" (יח, כב), כלומר מכל מקום יקל מעליך משא כל דברי העם, כי הם ישאו אתך. ואמר "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (יח, כג). כלומר אם תעשה כעצתי להביא דבר ה' אל הגדולים שֶׁבְּעָם, ויהיה השם עמך שתחזה ברוח קדש מי ומי הם האנשים הראוים לכך, אז תוכל עמוד לסבול את המשא. וגם כל העם איש איש יבוא אל מקומו שחפץ ללכת אליו בשלום ובנחת. המבקש משפט ילך אל השופט, המבקש לשמוע חוקים ומשפטים כדת מה יעשה ילך אל היועץ החכם, המבקש "דעת אלהים" ילך אל יראי אלהים, וכן בכל דבר ודבר. מה שאין כן עתה שאתה יושב לבדך וזה בא לריב וזה בא לשמוע חוק זה, ואחֵר בא לשמוע דבר תבונה וכיוצא בזה. היתכן שתספיק ותמלא משאלות כולם? זה אי אפשר. כך נראה בעיני.

footnotes: ² כך אמר יתרו אל משה

ופרשתי זה לבאר מליצת "איעצך". שמלשון הזה יבין המבין איך נשתלשלו השאלות והתשובות בין אבותינו משה וחותנו ע"ה. ולמדנו כי משה בקש לשמוע עצה מפי יתרו, ולכן אמר יתרו "שמע בקולי איעצך", והיא דרך חדש בפירוש הפרשה. כי כל המפרשים ז"ל פירשו "והבאת אתה את הדברים אל האלהים" שיביא הדבר אל ה', ולא ידעתי למה אמר זה יתרו? ודי באמרו "הֶיֵה אתה לעם מול האלהים". והוא שיהיה שליח ומליץ בינותם, וידוע שהוא יקרב משפטם ושאלותם אל השם, כי הוא הנביא הנגש לבדו אל ה'. ועוד אם הזכיר שיביא דברי העם אל ה', למה לא הזכיר שיגיד להם מה דִבֶּר ה'? אך כפי פרושינו המליצה נכבדת מאד. שאמר שיהיה משה עומד בין ה' האלהים³ ובין האלהים⁴ אנשי הלב. מן השם ב"ה יקבל ועַד האלהים⁵ יביא הדברים שקבל. ולכן לא נאמר "והבאת אתה את דבריהם" או "דברי העם". כי שב על הדברים שיקבל בנבואה מן השם ב"ה. גם הענין לא ניכר דבר מספקות שתקרינה למשה שישאל את פי ה' עד שיצטרך לומר "והבאת אתה את הדברים אל האלהים". אבל כל הענין על משא העם שנושא משה בלמדם חֻקי אלהים ותורותיו. ועל זה יפה אמר שיביא דברי השם אל אנשי אלהים⁶ בחירי הסגולה. והם ילמדו את העם. גם פסוק "והזהרת אתהם" אין ענין לו, כי כבר אמר משה שהוא עושה כן, ולמה חזר יתרו להזכיר זה? והיה די שיאמר "תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' וְיִתֵּן אותם ראשים על העם". ולפי פירושנו ["והזהרת"] שב על הַשָׂרִים שיבחר מכל ישראל, אותם לבד יזהיר ויודיעם דרכיהם ומעשיהם שיעשו; לא לכל אחד ואחד מן העם. גם לא מצינו מליצה בו על שאלת פי ה'. לא מליצת "קריבה" כמו "ויקרב משה את משפטן לפני יי'" (במדבר כז, ה). ואצל השופטים מצינו "עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שמות כב, ח). ומלת "והבאת" מהבנין הנוסף, כי משה יביא דְבַר השם אל השופטים הנבחרים בעם. ולולי יראתי מהרבות דברים שלא במקומם הייתי מפרש גם המאורע הנזכר במשנה תורה בענין זה, להראות כי זה [פירושו] מכל צד וְהָבֵן. ובפירוש ראב"ע ז"ל "איעצך, אתן לך עצה" ע"כ. וכן אמת כדרך שיסדנו למעלה.

footnotes: ³ הוא הקב"ה ⁴ אנשי בית הדין ⁵ אנשי בית הדין ⁶ אנשי בית הדין

"לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד, יד). ידוע כי בלק שלח אחר בלעם לבקש ממנו עצה במה יכול להמלט מישראל, וחשב שבלעם יקללם. וכאשר נהפכה הקללה לברכה, והשתומם בלק ולא ידע מה יעשה עוד, והוא עודנו מבקש לשמוע מפי בלעם דבר, אמר לו "איעצך", כלומר אגיד לך דבר-עצה מה תעשה. אבל לא נזכר בכתוב מה יעצו. ומסרו קדמונינו¹ שנתן לו עצה שיחטיא את ישראל בבנות מואב. וע"י כן יזנו לאלהי מואב ויחר אף ה' בם. וכן קרה. וראיה לדבריהם מה שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר לא, טז) לאות כי הוא יעץ את בלק על הדבר הזה. ובחר בשכלו ובעצתו בדרך זה יותר מכל הדרכים שאפשר להחטיא או להזיק בהן את ישראל והצליח ברשעתו. וראב"ע ז"ל אמר "יש אומרים על בנות מואב, וזה דבר רחוק בעבור שאמר 'באחרית הימים' (במדבר כד, יד). והנכון בעיני שהוא כמשמעו אתן לך עצה שתדע מה תעשה, כי זה העם כן יעשה לעמך" ע"כ. והנה חָלַק על דברי רבותינו ז"ל, כי בלעם יעץ את בלק להחטיא את ישראל, גם הגיד לו מה יעץ ה' על מואב באחרית הימים. ואין טעם בדבריו שאמר "אתן לך עצה שתדע מה תעשה, כי זה העם כן יעשה לעמך". ומה יוכל לעשות? האם יתקומם נגד עצת ה' שֶׁתִּמָלֵא באחרית הימים? גם לא נזכר מה יעשה. ולפי הכלל שיסדנו שכל לשון "עצה" בקל ענינו ספור והגדה, פעמים יגיד העצה מנפשו, ופעמים יגיד עצה ששמע מזולתו, וכן בכלל זה סיפור דבר עצה שיעץ זולתו לעשות. ואינו מודיע לשואל שיעשה כעצתו, כי העצה שמגיד לו אין בה דְבַר-מעשה לשואל עליה. אבל הענין כך הוא. השואל בקש ממנו שיודיעהו העצה שיעץ זולתו עליו מה שיעשה עמו, ואם יספרנה יאמר "איעצך". כלומר "אגיד לך העצה שיעץ פלוני עליך". ולפי זה אין ענין הכתוב שנתן בלעם עצה לבלק מה יעשה לישראל, אלא לפי שהיה בלק ירא מישראל הודיעו בלעם מה יעץ ה' לעשות לעמו, ושלא יהיה זה רק באחרית הימים לא עתה. ומלת "איעצך" אגיד לך עצת ה' ששמעתי בנבואה מה יעץ שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ונכתבה הגזרה העליונה בלשון "עצה" לפי שלא נגזרה על תנאי. כי צופה העתידות הודיע בנבואה שהגזרה הזאת תחול על כל פנים באחרית הימים, כי נשבע ה' שיגאל את ישראל, ושינקמו מאויביהם, מִצָרֵי ה' וממשנאיו. וזה כדרך הכלל שיסדנו למעלה (חדר ב, חלון י). וראיתי בפירוש הרמב"ן ז"ל שפירש "אגיד לך העצה שיעץ השם מה שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", ע"כ. וזה נכון. ויפה פירש. גם דברי קדמונינו ז"ל² אמת. "אחת דבר אלהים שתים זו שמענו".³

footnotes: ¹ רש"י על במדבר כד, יד, על סמך סנהדרין קה ע"א ² סנהדרין קה ע"א ³ מליצה ע"פ תהלים סב, יב

"עַמי זְכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל" (מיכה ו, ה). פירוש. זְכוֹר חסד השם ב"ה שעשה עמך, כי בלק מלך מואב הסכים להאבידכם. וכן עשה כי שלח אחר בלעם לקללכם. ולולי כי מנע השם ממנו הכח לעשות, היה מאביד אתכם. ולכן יפול על זה לשון "עצה" כדרך הכלל שבארנו למעלה (חדר ב, חלון ה). וכמו "יועץ בליעל" האמור על סנחריב מלך אשור ובארנוהו למעלה (חדר ג חלון ט). וידוע כי כל מחשבות אנשי מואב ובלק מלכם היו לרעה ולהצר לישראל, כמבואר בתורה. ולוא יכול יוכלו, היו מאבידים אותם במלחמה או באיזו רעה שתהיה. אבל אין כונת הכתוב להודיע זה, כי רבים קמים עלינו בכל דור ודור לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. אך הכוונה להזכיר העצה שלקח באיזו אופן יעשה עמכם רע, והוא לשלוח אחר בלעם לקוב אתכם. וע"י כן נתגלגל הדבר שהיה מוכרח לברך אתכם ולהזכיר אתכם לשם ולתהלה לכבוד ולתפארת, ומלאך רע בעל כרחו היה מדבר טוב עליכם. ונתפרסם מעלתכם בעיני העמים השונאים אתכם, כי האמינו לדברי בלעם. ועל זה אמר זְכָר נא עצת בלק, ומה ענה אותו בלעם בן בעור. ולכן לא נזכר לשון "מחשבה" אלא לשון "עצה" שלקח בלק אחר משפט שִׂכְלוֹ ששפט בין מחשבותיו הרעות, וזה כדרך הכלל שיסדנו למעלה. וגם על זה רמזנו למעלה אצל סנחריב. וידוע כי חכמי מואב וזקני מדין היו נבוכים בלבד, ולא ידעו מה יעשו, כי לכן השלימו ביניהם וקראו לזקני מדין להועץ במה יוכלו להם. כי ידעו כי ישראל עם רב, כמו שכתוב "ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא" (במדבר כב, ג) הודיע שהיה מגורתם בעבור ריבוי העם, לא בעבור פחד אלהים וענן כבודו הנוסע לפניהם לְהִלָחֵם להם. כי אם היו נותנים לבם למעלת ישראל וכי ה' נלחם להם, לא היו יראים בעבור כי רב הוא, כי גם מתי מספר ינצחו בעזרת ה' גבור מלחמה. ולפי שהם לא פחדו רק מריבוי העם, אם היו יכולין לקבץ עם רב מהם היו נלחמים אתם. אבל לא היה להם מחנה רב, ולכן השלימו עם מדין והגידו להם הסכנה, כמו שכתוב "ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הַקָהָל את כל סביבותינו" (במדבר כב, ד). כדי שיאספו גם מדין מחניהם וילחמו מואב ומדין כאחד עם ישראל ואז אפשר שינצחום. אבל בלק בן צפור היה קוסם קסמים ובעל חקירות ותחבולות, ומאז הבין שאין ישראל מנצחים בעבור רבויים, כי ראה בשכלו שיש בענין ישראל זכות יוצא מדרך הטבע. ודן כן ממלחמת סיחון ועוג, שני מלכי האמורי הגדולים שנאמר עליהם "אשר כגובה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט), ואין ספק שנעשו נפלאות לישראל במלחמה [אתם]. וראיה, מה שאמר השם למשה "אל תירא אותו" (במדבר כא, לד). וכן הנצחון המבהיל שהכוהו ואת כל עמו כמו שנאמר "עד בלתי השאיר לו שריד" (כא, לה), וכן כל כיוצא בזה [נצחון] התפרסם בתורה והיה נודע בימים ההם לשכני האמוריים. וכל זה ראה בלק בעין לבו. ובעת שנצחו ישראל את האמורי לא היה בלק מלך למואב, כי אם היה בעת ההיא מלך לא היה קורא לזקני מדין להתחבר עמהם להלחם עם ישראל, כי לפי דעתו לא יעמדו במלחמה נגד ישראל גם אם יהיו רבים מהם. ובעת שבאו ישראל אל ערבות מואב הומלך בלק. ואז אמר לעמו שישמרו מהלחם עם ישראל, כי היא לא תצלח. [אמר] להם הטעמים והודיעום כי הם נצבים למעלה מדרך הטבע.

ולפי שהיו עַם מואב יראים מאד שאלוהו "ומה נעשה?" ואז נתן להם עצה כי צריך לצאת כנגדם בדרך זה למעלה מדרך הטבע, במלאכת הכשפים והקסם, "כמו שהם עושים"¹ לפי דעת הרשע הזה שחשב כי בני יעקב מנחשים וקוסמי קסמים. ומדברי בלעם אתה למד כן שאמר בברכותיו "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג), להכלים רוע מחשבת בלק שחשב עליהם כן. ולכן שלח אל בלעם בן בעור הקוסם שיקלל את ישראל. והתורה רמזה כל זה שאמרה "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (במדבר כב, ב), לא אמר "וישמע בלק בן צפור", כי הוא היה במואב.² אך מלת "וירא" כמו "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב, א), "ותרא האשה" (בראשית ג, ו), "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א, טז), והוא מראה הלב בעין השכל, ובארנוהו בבית הראשון. ולא אמר "בלק בן צפור מלך מואב", כי בעת שראה כל זה לא היה עדיין מלך למואב. ולא אמר "כי השמיד ישראל את האמורי" או "נצח ישראל את האמורי", אך "כל אשר עשה ישראל" על צד הפלא למעלה מן הטבע. והודיע הכתוב כי זה האיש פִּקֵחַ גדול היה ומיד ששמע השמועה מן האמורי, ראה בעין לבו הזרות והפלא שיש בענין מלחמת ישראל ונצחונם, ודן בלבו כי לא בעם רב ובמחנה גדולה [ינצח] מלך כמותם. אבל דלות העם ושרי מואב לא ראו כן, ואמרו כי ישראל עם רב ובכח ידם הם נוצחים. ועל זה אמר "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא" (במדבר כב, ג). כלומר כששמעו הם מה שקרה לאמורי, חשבו כי יכלו להם לישראל מפני רבוים, ולכן שלחו אנשי מואב לזקני מדין שיתחברו עמהם להלחם בישראל. וכשבאו זקני מדין אל מואב בין כך ובין כך באו ישראל אל ערבות מואב, ובעת ההיא הקימו את בלק למלך עליהם. ועל זה אמר "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא" פירושו בעת שבאו זקני מדין אל ארץ מואב עוד הוקם בלק למלך. ובהיותו מלך וּמְצַוֶה השליך עצת מואב ומדיָן, והעריך לפניהם הסכנה, ושאין תקומה לנלחמים עם ישראל, כי הם מנצחים למעלה מן הטבע. והם שאלו פי מלכם שיתן עצה מה יעשו? ואז יעץ לשלוח אחר בלעם. כך נראין בעיני פשטי הכתובים כפי הסברא הגוברת, ואם לא אמרו כן מפרשי המקרא. וזהו שהודיע הנביא "זְכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב" (מיכה ו, ה), למדנו שהוא היה היועץ עצה לקרוא את בלעם. ובהזכרו בבנין הקל למדנו שהיה זה מעמו לתת להם עצה כמו שאמרנו, ומסכים עם הכלל שיסדנו (חדר א חלון כא) בענין זה.

footnotes: ¹ חשב כך על ישראל ² ולא ראה בעיני בשר את מלחמתם ונצחונם

"ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמואל ב, טז, כג). פירוש. כל העצות שנתן אחיתופל בימים ההם לשואלים ממנו דבר-עצה והסכמה כדברי השם לעשות, היו עצות טובות מאד להשגת המבוקש. והשואלים סמכו על אודותיו ועשו על פיו, כי ידעו על ידי נסיונות [העבר] שכל העושה כעצתו יצליח. ולכן אמר "כאשר ישאל איש בדבר האלהים" והם האורים והתומים. ומה נפלא הדמיון הזה ומסכים עם הכללים שיסדנו לשון "עצה". כי במשפט האורים היה שואל המלך וראשי מלחמה כדת מה לעשות, כמו שנאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ותומים על פיו יצאו ועל פיו יבואו" (במדבר כז, כא), פירושו על פי אלעזר המגיד עצה והסכמה במשפט האורים. ואין זה בדרכי החכמה ומשפטי התורה והמצוה,¹ אבל כל האורים לעניני המלחמה וצרכי הצבור, כמו שמפורסם בספרי הנביאים, גם בקבלת קדמונינו ז"ל.² והנה יש בכל דבר דרכים רבים, והאורים עצה והסכמה מה יעשו. והשואל במשפט האורים הוא מבקש עצה מה יעשה. ואם יגיד הכהן עצה במשפט האורים יעשה הנשאל כן בכל לב, כי הוא מדבר ברוח הקדש, ויודעים כי עצתו עצת השם שהיא טובה בעצם ובבירור. כי אין משפט האורים על תנאי כדרך הנבואות שישתנו [הדברים] בהשתנות המקבלים, כדרך שבארנו (להלן חדר יא, חלון ב). אבל כל מה שיגידו הן עצות מוחלטות, כן יקום וכן יהיה. ולכן נקראו "תומים", והענין נכבד מאד נבארם בספר "באר מים חיים" כשנדבר על שרש "תמם" בעז"ה. ועל כן דמה להן עצת אחיתופל שהיה מלא תבונה ודעת והיה עליו רוח עצה ממרומים והנשאל בו היה סומך על עצתו, כמו הנשאל בדבר אלהים, והבן.

footnotes: ¹ שהרי "לא בשמים היא" (תמורה טז ע"א) ² ברכות ג, ע"ב עיין שם רש"י

"לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת" (שמואל ב יז, ז). ידוע כי אבשלום שאל פי אחיתופל שיגיד לו עצה מה יעשה, כמו שנאמר "ויאמר אבשלום אל אחיתופל, הבו לכם עצה מה נעשה" (שם טז, כ), ונתן לו עצה שיבחר י"ב אלף איש וירדוף אחרי דוד ויכה את המלך לבדו. וכאשר שאל פי חושי הערכי, אמר לו "לא טובה העצה אשר יעץ", אשר הגיד לשואלו בפעם הזאת.

"כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את אבשלום" (שם יז, טו). מוסב על העצה שנתן אחיתופל מבחירת י"ב אלף איש ומבואר ממה שפירשנו.

"וכזאת וכזאת יעצתי אני" (שם יז, טו). היא עצת חושי שיאסוף אבשלום את כל ישראל ויפלו על דוד ועל מחנהו, כמבואר בכתוב. וגם חושי הוא נשאל מאבשלום, כמו שכתוב "ויאמר אבשלום קרא נא גם לחושי הארכי ונדעה מה בפיו גם הוא".

"כי יעצתי האסף יאסף עליך" (שם יז, יא). היא עצת חושי. וכבר אמרנו שנשאל על עצתו מאבשלום.

"כי ככה יעץ עליכם אחיתופל" (שם יז, כא). סִפְּרוּ לדוד העצה שהגיד אחיתופל לאבשלום, ומבואר ממה שאמרנו. והנה כל לשון "עצה" הנזכר אצל אחיתופל ודוד ואבשלום הם על הסכמות החלטיות אחר משפט השכל בעניני המלחמה ותחבולותיו ובהנהגת העם וסדור עניניהם במלחמות, ומסכימים כולם עם הכללים, שלא יתכן באחד מהם לשון "מחשבה", כמו שיבין הרואה בנקל.

"מה יעצת ללא חכמה, ותושיה לרוב הודעת" (איוב כו, יג). פירוש. בלדד השוחי החל לספר בשבחי השם. ולהודיע את איוב גבורותיו הנפלאות בשמים [ובארץ]. וכבר אמרנו (חדר א חלון יג) שכל מה שעשה השם ב"ה בשמים ובארץ יתואר בלשון "עצה", כי הסכים בארח חכמתו העליונה לעשות כן. וכן אמרנו בבית הראשון (חדר ב) שכל מעשה שמים וארץ נתכנו בחכמה. ומי שאסף ידיעות הללו נאמר שיש בו חכמה. וכן אמרנו בבית זה כי לשון "עצה" בקל הוא ספור דברים איש לרעהו. ופעמים יגיד לזולתו עצת השלישי כמו "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" (במדבר כד, יד), ומבואר למעלה (חלון ב'). והנה מי שאין בו חכמה ושואל מזולתו שיגיד לו נפלאות בריאת שמים וארץ, מה יעץ ה' בכל דבר, יתכן שיספר לו הענינים האלו. אבל לא יתכן שיגיד מועצות השם ב"ה לאיש מלא חכמה היודע הרבה [יותר] מן המגיד. ולכן אמר לו איוב "מה יעצת ללא חכמה", כלומר ראוי לאיש להגיד המועצות הללו לאיש אין בו חכמה, לא לאיש כמוני [היודע] יותר ממך. ולא שאלתיך על זה, אבל שאלתיך על מה הִרְבָּה פְּצָעַי חנם¹ ואני צדיק.

footnotes: ¹ איוב ט, יז

"כי יעץ עליך ארם רעה" (ישעיה ז, ה). פירוש. הסכימו לבוא עליך ולקחת המלוכה מידיך ולהמליך את בן טבאל בתוכה. ואתה, אָחָז, אל תירא מפניהם כי אני מבטיחך שלא תִּמָלֵא עצתם, שנאמר "כה אמר יי' אלהים לא תקום ולא תהיה" (שם ז, ז). ולפי שהסכימו בהחלט ולולי גזרת השם היו ממלאים לעשות, יתואר בלשון "עצה", כמו "מה יעץ בלק מלך מואב" (מיכה ו, ה) כמבואר למעלה (חלון ג חדר א) וכדרך הכלל שיסדנו. וידוע כי ארם ורמליהו היו שונאי אָחָז, והיו חושבים עליו מחשבות רעות רבות. אבל אין כונת הכתוב להודיע זה, אך בא לגנות עצתם הרעה שמבקשים להמליך את בן טבאל. ולכן נזכר לשון "עצה", וכדרך הכלל שיסדנו, והוא ההסכמה אחר משפט השכל. ואין ספק כי רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל כשנועצו יחדיו, ושאל כל אחד פי השני על דבר עצה, אמר רצין מלך ארם עצה זו, ולכן "יעץ" מבנין הקל. ועל זה אמר "יען כי יעץ עליך ארם רעה, אפרים ובן רמליהו לאמר". כלומר ארם היה היועץ, ואפרים ובן רמליהו בקשו להישען על עצתם ולעשות כן.

"וְכֵלַי כליו רעים, הוא זִמוֹת יעץ. לחבל עניים באמרי שקר" (ישעיה לב, ז). פירוש. יש שני מיני חוטאים. האחד חוטא לעצמו, והשני חוטא ומחטיא את הרבים. והנה החוטא לעצמו לבד, ולאחרים מורה בדרך ישרה, אות [היא] כי שכלו ובינתו ושאר כחותיו טובים וחושבים מישרים, ולכן ישמח בראותו מעשה צדק ומשפט. ואם ישאלוהו רֵעָיו על עניניהם כדת מה לעשות, יְיַעֲצֵם עצות נכונות במשפט שכלו ובנטית נפשו הטובה בכוחותיה. ואולם כשיקרה לו דבר מאלו הדברים, פעמים יועץ לעשות טוב, ופעמים יחטא בהתחברות התאוה והיצר המאפילים לפי שעה נגה אור השכל והבינה השופטים צדק ומישרים. אבל הַכֵלַי והוא הרשע בעל מזימות שיתבאר ענינו בספר "באר מים חיים" בעז"ה, שהתחברו בקרבו מחשבות הרִשְׁעָה וקבועות בו, וכל כחותיו מציירים רע, והשכל והבינה הנטועים בו עוזרים לציוריו הרעים להמציא ערמות ותחבולות רעות וכיוצא; מלבד שהוא חוטא בכל עניניו, גם מחטיא את הרבים כי הוא אוהב רשע ושונא צדק. ואם ישאלוהו רֵעָיו על עניניהם כדת מה לעשות, יתן לתן עצות בליעל כפי מזמתו הרעה, תחבולות רעות וערמות לעשות הפשעים היותר גדולים. ועל זה אמר "וְכֵלַי כליו רעים". והכלים הם כחות נפש שהן נושאי החכמה, כמו שבארנו בבית הראשון שכל פעולה של חכמה תשען על אחת מהן. והן כֵלַי והיא¹ "ככלה תעדה כליה"² לפעול על ידם כאשר תגזור. וכן להיפך, הנפש שתמשול בה ממשלת זדון ורשעה כל הכחות הן כלי הרשעה. ולפי שהכֵלַי כליו רעים, גם שכלו ובינתו שהן בכלל הכלים הולכים עקלתון. על כן "זִמוֹת יעץ", מדבר שהוא חוטא מִתַאֲוָה וּמֵרִשְׁעָה שמתחברים בו, גם נותן עצות רעות לשואלים פיו שיעשו כל הרשעיות, אעפ"י שהוא אינו נהנה ואין היצר תוקפו. וכל כך גדלה רעתו שיתן עצות בתחבולה, "לחבל עניים באמרי שקר וּבְּדַבֵּר אביון משפט" (ישעיה לב, ז) וזה כולל תועבות רבות. כי אוהב השקר, ואוהב האכזריות הגדולה נגד העניים והאביונים, ושונא הצדיקים, ומעוות הדין. ולפי שעיקר כוונת הנביא להודיענו סבת הכל שאינו חוטא לפרקים מהתגברות היצר אלא שכֵלָיו רעים בטבע, הזכיר "זִמוֹת יעץ" ללמדנו שהוא מחטיא את הרבים בלי תאוה. כי אין לשון "עצה" בקל אלא על הנותן עצה אחר משפט השכל לשואלי-פיו על דבר-מעשה כדת מה יעשו. ופירוש זה מתוקן. ובפירוש רש"י ז"ל "כילי רמאי נוכל וחורש רעה" ע"כ. ושפתים ישק, כי הכילי הוא בעל המרמה, כדרך "תחבולות רשעים מרמה" (משלי יב, ה) ורמזנו עליו למעלה. הכילי נוכל ונאמר "ארור נוכל" (מלאכי א, יד). הכֵילַי חורש רעה. וּבְתָּאֲרֵי "אדם בליעל איש און" נאמר "חורש רע בכל עת" (משלי ו, יב-יד). לא כדברי רד"ק ז"ל שאמר כילי שנותן במדה, לא יְוַתֵּר דבר בשום פנים, ועינו צרה. אבל אינו פחות כמו הנבל, ע"כ. ולא דִבֶּר נכונה, כי הכילי רשע גמור. גם המתרגם ז"ל תרגם וכילי כליו רעים, "ורשיעיא דעובדיהון בישין", וכן תרגם מלת "נבל נבלה ידבר" (ישעיה לב, ו) "ארי רשיעיא רשעה ממללין". וכן אמת כי שניהם רשעים, כדרך "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א). ועיקר הנחת מלת "נבל" על חושב מחשבות און ולב רע. ולכן אצל הנבל אמר (ישעיה לב, ו) "נבָלה ידבר ולבו יעשה און". ואצל הכילי אומר "זִמוֹת יעץ". והוא היועץ לעם ונותן להם עצות לעשות הפשעים הגדולים. וגם זה הפוך מדברי רד"ק ז"ל שכתב "כי הנבל יעשה מעשה הרעה, אבל הכילי אינו רע כל כך שיעשה מעשה, אבל חושב ומדבר רע על החלושים והעניים, ובאמרי שקר שמדבר יועץ לחבל העניים" ע"כ. ואין הדבר כן, כי עיקר מלת "נבל" על מחשבת און ונבלה, לא בעבור המעשה. ועיקר הנחת מלת "כֵיַלי" בעבור המעשים הרעים שיועץ לאחרים, ואין צריך לומר שיעשה הוא בעצמו. ולכן אמר הנביא "ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיה לב, ה). ו"שוע" הוא אדון וּמְצַוֶה בענין מן הענינים, על פיו יצאו העם ועל פיו יבואו. וכילי זה הוא "זִמוֹת יעץ", כדרך "ויהונתן דוד דויד יועץ" (דהי"א כז, לב), והוא היה שוע ויועץ טוב כמבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). והכילי זִמוֹת יעץ. וכן אמר רש"י ז"ל "שוע לשון אדון שהכל שומעין ופונים אליו" ע"כ. ויפה פירש, לא כדברי רד"ק ז"ל שאמר "שוע הוא ותרן בממונו מאד, שמח במתנותיו" ע"כ. ועוד יתבאר במקומו בעז"ה, והבן.

footnotes: ¹ החכמה ² מליצה ע"פ ישעיה סא, י

"ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב, ח). פירוש. "נדיב" הוא המתנדב ברוחב לבבו לעשות מעשה נדיבות לעם, הן בממון כמו "כל נדיב לבו יביאֶהָ" (שמות לה, ה), הן בגופו לשום נפשו בכפו בעד העם וכיוצא, כמו "המתנדבים בעם ברכו אלהים" (שופטים ה, ט), "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), הן בחכמה כמו "לכל נדיב בחכמה" (דהי"א כח, כא). והנדיבים הם בעלי המחשבות היקרות המתעלים בלבבם על כל עניני העולם שלֵב ההמון דבק בהם, ועושים המעשים הנסדרים בחכמה ובגבורה ובעושר לטובת זולתם. ולכן מתואר רוח אלהים הנלוה לשרי קדש "רוח נדיבה", כדרך "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יד), ופרשתי בקצרה בבית הראשון. והנה ה"נדיב נדיבות יעץ", כששואלים ממנו משפט מעשה מן המעשים הן בחכמה, בגבורה או בעושר יתן עצות של נדיבה, ויזרזם על הנדיבות. ובנקל תבין כי הנדיב בעל המחשבות היקרות והנכבדות הוא ההיפך מן הנבל שהוא בעל המחשבות הנקלות כמבואר. ולכן אמר הנביא "לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה). ואמר "נדיבות יעץ", נגד "זִמוֹת יעץ". וְהָבֵן יופי המליצה. כי הנביא רוצה לבאר תאר הנדיב באמת. ואין כן בתתו עצת נדיבה לזולתו, כי נקל לאדם לזרז זולתו על דבר נדיבות. אבל עיקר הנחת התואר על התנהגו בנדיבות ועושה בעצמו מעשה נדיבות. כי אם יועץ נדיבות לזולתו, והוא עצמו נוהג בבזוי איננו נדיב. לכן אחר שהזכיר "נדיבות יעץ" נגד "זִמוֹת יעץ", אמר עוד "והוא על נדיבות יקום". כלומר מלבד שיועץ כן לזולתו, אך גם הוא כשיבוא לפניו מעשה נכבד ימהר לעשותו, ויקום ויעמוד על [מעמד] הנדיבות ולא יהיה נלוז ממנה. וזהו אמתת תאר "נדיב" הראוי להיות מנכבדי העם ומגדוליהם. ומלת "יקום" כמו "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז), "וקם לו" (ויקרא כז, יט). "הוא על נדיבות יקום", שהמדה הזאת שיועץ לאחרים היא מדתו שנוהג הוא בעצמו בה. וכדברי המתרגם ז"ל "וצדיקיא קושטא מתמלכין, ואינון על קושטיהון יתקימון" ע"כ. הֵבִין המליצה כדברינו, לא כדברי רש"י ז"ל שאמר "בשביל נדיבותיו תהי לו תקומה". וכן אמר רד"ק ז"ל "בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה" ע"כ. כי אין זה מענין הנבואה, שרצונה לבאר מהו ענין הכֵילַי, ומהו ענין הנדיב כפי האמת. [ולא כמו] הפירושים הללו. וראֵה כי לשונות של "עצה" הנזכרים בכתובים הללו הם על נתינת הסכמות החלטיות לעשות מעשה מן המעשים כמו שיסדנו בכללים שהקדמנו. והזכרת הקל בעבור נתינת עצה לשואלים עליה וכמבואר.

"אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב" (תהלים סב, ה). פירוש. המשורר דבר נגד הרשעים שוכחי אלוה העושים כל התועבות, ואין פחד אלהים לנגד עיניהם. אבל הם בוטחים על חילם ושָׂמים בשר זרועם. והחל "אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי" (סב, ו). כלומר רק בה' לבדו אבטח וממנו אבקש שיושיעני. ואם יקרני רע, לא אבוש¹ מה' לבקש תשועת אדם, אבל נפשי דומיה ומיחלת אליו שיושיעני, כי תשועתו אמת ושוא תשועת אדם. ואמר "אך הוא צורי וישועתי, משגבי לא אבוש רבה" (סב, ז), כלומר הוא לבדו צורי ומשגבי, כמו "מצודות סלעים משגבו" (ישעיה לג, טז), ובארנוהו בבית הראשון. ולכן "לא אמוט" (סב, ז) בזמן עד עולם לפי שאני בוטח במשגב חזק. ואמר נגד הרשעים "עד אנה תהותתו על איש" (סב, ד). ולפי דעתי שענינו כמו "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו" (ירמיה יז, ה). כלומר עד מתי תעשו הַוֹת לבטוח על איש. ורש"י בשם מנחם פירש: "תהותתו" מגזרת "הֵתָיוּ לאכלה" (ירמיה יב, ט). "ויתא ראשי עם" (דברים לג, כא). כלומר עד אנה תאספו על איש [ע"כ] או תבואו אל איש. ויתכן גם זה, כאומר עד מתי תאספו או תבואו על איש לבקש ממנו עצה וישועה. ואמר "תְּרָצְחוּ כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה" (סב, ד) והוא משל נכבד. דִמָה תשועת אדם לקיר נטוי הקרובה לנפול, ואל גדר דחויה ורוח עברה ואיננה. והנשען אל הקיר הנטוי עוד מעט לנפול, הקיר ירצח הנשען עליו. "וכשל עוזר ונפל עזור" (ישעיה לא, ג). וכן הנשען אל הגדר הדחויה. ודומה לזה הנשען על עזרת אדם ועצתו ומן ה' יסיר לבו. כדרך "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו" (תהלים קמו, ג-ד). גם בחייו יקרנו רע ופגע, והנשען עליו יפול עמו. ועל זה אמר: "אתם ההותתים על איש ונשענים עליו, דעו כי תֵּרָצְחוּ כולכם בנפול איש העָוֶל שאתם נשענים עליו", כמו קיר נטוי בנפלו, וכמו גדר דחויה בנפלה שֶׁיֵרָצְחוּ הנסמכים בהם.

footnotes: ¹ כלומר להתייאש מישועת ה' ואז לפנות לבני אדם

אחר זה הזכיר כי אלה האנשים הם רשעים גמורים. "אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים יד, א), כי אינם פוחדים מן הפגעים ותמורות העולם המנערים את הרשעים מן [הרע], בארחות משפט השם ב"ה. ועל זה אמר "אך משאתו יעצו להדיח, ירצו כזב" (תהלים סב, ה), ומלת "שאתו", כמו "הלא שאתו תְּבַעֵת אתכם וּפַחַדוֹ יפול עליכם" (איוב יג, יא) והוא חתת אלהים [בידו] הקשה המבעתת את הרשעים. ומלת "להדיח" כמו "להדיחך מעל יי' אלהיך" (דברים יג, יא) הכתוב אצל המסית הנותן עצה לזנות לאלילים. ומלת "יעצו" הנותן עצה והסכמה לשואליו כדת מה יעשה, כדרך הכלל הרביעי.² יאמר אך כל חפץ הרשעים הללו להדיח את העם מפחד אלהיהם, ונותנין עצות רעות מאד שיעשו כל התועבות להדיחם מעל השם ב"ה ושלא יפחדו ממנו. ומלת "ירצו", כמו "כי רצו עבדיך" (תהלים קב, טו). ומלת "כזב", כמו נחל אכזב, והוא הדבר הפוסק שאינו עומד בכחו, וזה משל על תשועת אדם שהוא כזב ותשועתו פוסקת כאשר יקרה עת ופגע. רוצים בכזב ומואסים לבטוח באמת על השם ב"ה. ולפי שכונת המשורר להודיע גודל רשעתם ועוצם הֶשְׁחֵת דעתם אמר "יעצו", שהנחת [מלה] זו על הנותן עצה לזולתו השואל את פיו, להורות כי הם מִכַּת משנאי ה' וממנאציו, שמלבד שהם חוטאים בעצמם בתאוה וברשעה הם גם חפצים להחטיא זולתם להדיחם מן השם ב"ה, אעפ"י שאינן נהנין. וזה קרוב לענין הוא "זִמוֹת יעץ" המבואר למעלה. וכמו "מִשְׂאֵתוֹ" (סב, ה) שָׁב על אלהים הנזכר בראש הדברים,³ ולכן כאשר תם להודיע תכונת אלה הרשעים, חזר אל הענין שהחל בו ואמר "אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי" (סב, ו), כלומר אני עצת הרשעים הללו רחקה מני, אבל אקבל דין שמים, ולא יסור לבי מה' לבקש תשועת אדם. אך תרום נפשי ותיחל לאלהים, כי ידעתי שממנו תבא תקותי ושכר פעולתי, ובישועתו אוכל לבטוח, כי הוא כמשגב חזק כמבואר למעלה. ועל זה אמר "אך הוא צורי וישועתי, משגבי לא אמוט" (סב, ז), כלומר לא כישועת האדם וכמו הנמשלים לקיר נטוי גדר דחויה. גם כל מגמתי לבקש קרבת אלהים ומעשים טובים, לא חפצתי בכבוד המדומה, זהב וכסף וסגולת מלכים. כי אם כבוד הנשמה, ענוה ורוח הקדש. ועל זה אמר "על אלהים ישעי וכבודי צור-עֻזי מחסי באלהים" (סב, ח) כדרך "ואני קרבת אלהים לי טוב שתי באדני אלהים מחסי" (תהלים עג, כח). והמליצות מלמדות אחת על חברתה, והן שקולות בפלס הדעת.

footnotes: ² שהזכרנו לעיל ³ תהלים סב, ב

ולפי שהזכיר שהרשעים יועצים את העם עצות רעות להדיחם שעל האלהים, אמר המשורר "אני יועץ טוב לעמי ומודיעם שכל אשר תחת השמש הכל יכזב, ואין טוב רק לעשות מעשים בחכמה, ולהישען על השם ב"ה". ועל זה אמר "בטחו בו בכל עת, עָם שפכו לפניו לבבכם, אלהים מחסה לנו סלה" (סב, ט). כלומר עצתי היא שתבטחו בה' תמיד, גם בעת רעה אל יסור לבבכם ממנו. כדרך "ברוך הגבר אשר יבטח ביי', והיה יי' מבטחו" (ירמיה יז, ז). וכל מה שתוכלו לעשותו בצרתכם הוא שתשפכו לפניו לבבכם בתפילה ובתחנונים, כי אֵל רחום ה', ואלהים מחסה לנו סלה ולא תבקשו עזרת אדם, כי לא יועילו לכם. ועל זה אמר "אך הבל בני אדם, כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (סב, י). הזכיר מלת "כזב" כי תשועתם פוסקת כמבואר למעלה, וגם נגד "ירצו כזב" (סב, ה). והנה הם הבל וכזב ומה יוכלו הועיל? גם אם הִשַׂגְתֶּם עושר וכבוד תחת השמש שלא במשפט וטוב לכם, אל תבטחו בכל אלה, כי "לא יועיל הון ביום עברה" (משלי יא, ד). ועל זה אמר "אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו, חיל כי ינוב אל תשיתו לב" (סב, יא). כלומר אין עוז ובטחון בעושר העשוי שלא במשפט, גם כי ינוב וירבה תנובה יום יום, אל תשיתו לב לחשוב שיש בו ממש, כי הבל הבלים הוא, כדרך "ואל יתהלל עשיר בעשרו" (ירמיה ט, כב). ומבואר בבית הראשון, כי בהיות העוז לאלהים לבדו, כמו שהודיע בתורה ועל ידי נביאיו, נדע שני הדברים שאמרתי. האחד, כי שוא תשועת אדם, ולא יוכל לחזק ברכים כושלות. והשני, כי הון עשיר שהיא קרית-עֻזו בעיניו, הבל הוא, ולא יעוֹז בו אם עשהו שלא כמשפט.

ועל זה אמר "אחת דִבֶּר אלהים שתים זו שמעתי" (סב, יב), כלומר שני הדברים האלו שהודעתי אתכם בשירי, שמעתים והבנתים מדבר אחד אשר הודיע האלהים. ומהו הדבר שאמר אלהים? "כי עוז לאלהים" (סב, יב), כלומר השם הודיענו כי לו לבדו העוז. וּמִדָבָר זה שמעתי שאין ביד האדם עוז להושיע את הכושל, ושאין העושר עוז להציל אותו מרעה. ולכן זאת העצה היעוצה שתבטחו על השם לבדו, ולא יסור לבבכם ממנו לעשות מעשה הרשעים לבעבור תנצלו, כי לא יועילו ולא יצילו. ואולם הבטחון הפנימי בכל לב על השם ב"ה היא סגולה גדולה. ורוב בני אדם נקהלים לתמורת הימים.⁴ וחלילה חלילה אם היה השם ב"ה משלם גמול על המחשבות הפנימיות הרעות, רק אם ישמור האדם עצמו שלא יסכים לעשות כמעשה הרשעים ויעשה כמוהם. כי בהיות בו מורא אלהים ופחדוֹ ולא ימלאנו לבו לעשות רע, לא יחשוב ה' לו עון, וישלם לו מעשיו הטובים שעשה ביראת ה', וזה חסד גדול. ועל זה אמר "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (סב, יג). ואשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים היועצים להדיח מִשְׂאֵתוֹ. הָבֵן בני אדם, הָבֵן במאמרות הטהורות האלו, כי בחרתי לבאר בקצרה כל המזמור להוכיח אמתת הנחת לשון "עצה" בקל הנכתב בו, שהוא שומר כל הכללים שיסדנו עליו. גם לבאר עמוקות המשָׁלים והמליצות הכתובים בו, כי הם מלאים מוסר ויראת ה', ולא מצאתים מפורשים בדרך זה בדברי מפרשי ספר תהלים זצ"ל.

footnotes: ⁴ "תמורת הימים", יש להם עליות וירידות, הצלחות וכשלונות

"ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו" (מל"א יב, ח). ידוע כי רחבעם שאל את פי הזקנים על עצתם, והגידו לו דבר עצה איך ינהג עם העם. ולכן אמר "יעצוהו" בקל. והודיע הכתוב זה אעפ"י שמפורש בענין שדבר עליהם כעצת הילדים וידענו שעזב עצת הזקנים, כי רצה להורות שלא עזב רחבעם עצת הזקנים אחרי שָׁמְעוֹ עצת הילדים, כי אם היה עושה כן אולי יש לו התנצלות כי לא הסכים עם הזקנים ולא עם הילדים, אבל נשען על עצת הילדים בעבור שחשב את הזקנים שאינן חוששין לכבודו כמו הילדים שגדלו עמו, ולולי כן היה עצת הזקנים טובה בעיניו יותר. לכן טרם נכתב ששאל מאת הילדים עצה, הודיע שעזב את עצת הזקנים לפי שמאס בעצתם בטבע נפשו, כי הם בדבריהם נגד כבודו ורום עיניו. ואחרי שמאס בדבריהם שאל את הילדים. וראיתי כי קרוב לזה כתב ר"י אברבנאל ז"ל בפירושו.

"ויען המלך את העם קשה, ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו" (מל"א יב, יג). גם זה בקל מטעם המבואר. אבל תימה שהזכיר זה פעם שניה ללא צורך כלל? ולא כתב ר"י אברבנאל ז"ל דבר ולא התעורר עליו. ואשמיעך כונת המליצה הזאת. דע כי רחבעם אמר לזקנים "איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר?". ולפי דעתי כללה שאלתו שלשה ענינים. האחד, אם זה לפי כבודו להשיב להם דבר מטוב עד רע, כי היה בדבריהם פגם גדול בכבוד המלכות. או לא ישיב ובשובם אליו יאמר להם ע"י אחד מעבדיו שישובו לביתם ויצוה עליהם ושאין להם לְדַבֵּר עוד. או יעניש קצתם ויכלאם בבית הכלא וכיוצא בזה. השני, אם ישיב דבר באיזו אופן ישיב, אם ידבר עליהם דברים קשים כגידים ויגיד עליהם כדרך "צעקת מושל בכסילים"¹ ומה הן הדברים שידבר אליהם. והשלישי, אם יקל מעליהם העול כבקשתם או לא. ענו הזקנים ואמרו "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתָּם ועניתָם ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים" (מל"א יב, ז). השיבו על שתים. על האחד, אמרו אם ינהג יום זה עם העם כאשר ינהג העבד מול אדוניו. אם יוכיחהו, ישיב העבד תשובה² ויתנצל לפני אדונו. וכן יעשה הוא שיענה על תוכחת העם. וגם יהיה המענה בדברים טובים ונעימים לא [עזים] וקשים; אז יהיו הם לו עבדים כל הימים. כנגד האחד, אמרו "ועבדתם ועניתם". וכנגד השני, אמרו "ודברת אליהם דברים טובים".

footnotes: ¹ מליצה ע"פ קהלת ט, יז ² מענה

כנגד השלישי לא ענו דבר, כי לא הזכירו בתשובתם אם יקל המלך עולו מעליהם אם לא. כי ראו בחכמתם שאין צורך בזה, רק שישיב להם דברים טובים ו"מענה רך ישיב חמה"³ העם. על דרך משל שיאמר להם "אחי ועמי, צר לי על עוּלכם הכבד שסבלתם, ואבי לא בשנאתו אתכם הכביד עולו עליכם, אבל לטובת המדינה והקבוץ עשה כן. ואני אשים לבי ועיני לראות במה אקל עליכם". ועל ידי דברי טובים ונחומים הללו היה מתרצה העם והולכים לאהליהם וממליכים אותו עליהם והיו לו עבד עולם מן היום ההוא והלאה, אעפ"י שהיה מכביד העול עליהם כמו שעשה אביו. וכן נראה מדברי הזקנים שאמרו שיהיו עָרֵב להם ביום זה לבד.⁴ ואם היה הכונה שיפיק רצונם יהיה עבד עליהם יום יום וככל אשר ישאלו ינתן להם. כעבד העושה רצון אדוניו. וכל יום יוסיפו שאלות אחרות והמלך יהיה נכון לפניהם? אבל עצם העצה שיהיה ערב להם ביום זה.⁵ ופרשו דבריהם שהעבדות יהיה כי יענם, ולא יבזה דבריהם. ושתהיה המענה דברים טובים ורכים. כי אם ישיב קשות לא ימליכוהו עליהם כלל, כי זה החילם למרוד והם נאספים עליו עתה. ואם ימליכוהו עליהם ויפרדו איש מעל אחיו לא יירא עוד, בין יעשה רצונם בין לא יעשה, כי יהיו לו עבדים כל הימים. והיה מסכלות עצת הילדים שייעצוהו שיאמר להם שאינו חפץ לעשות שאלתם, וימלוך עליהם בחזקה ויכביד עולו עליהם. ואין המלך מרויח בזה דבר, כי אם היה נשמע לעצת הזקנים היה ג"כ יכול למנוע מהם מה ששאלו וכדרך שבארנו. ולפי זה היה עצת הזקנים ועצת הילדים שוה בשני דברים ונבדל בדבר אחד. כי שניהם יעצו שישיב דבר, ושניהם כיונו שאין לו צורך להקל העול מעליהם. ורק נבדלו העצות בדבר אחד, שהזקנים יעצוהו שידבר דברים טובים ונעימים [לרכך] רוח העם יום זה לבד עד שימליכוהו עליהם וישובו לביתם. והילדים יעצו שישיב קשות ויודיעם כי לא יעשה שאלתם ובקשתם. ואם היו הזקנים יועצים שיקל עולו מעליהם יהיה דרך התנצלות לרחבעם שלא שמע לעצתם, כי אולי ידע שצרכי המדינה והמלכות מרובים, ואי אפשר שיקל עול המיסים מעליהם. אבל בהיות שתי העצות בעצם הדבר על דרך אחד ואין הבדל ביניהם רק בדבר-שפתים, שיענם מענה רך יום אחד לבדו, וכמוהו לא יוסיף, יש להפלא עד מאד על רחבעם שדחה עצת הזקנים והכניס עצמו בסכנה עצומה שימרדו בו העם, וכמעט הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ואולם מאת ה' היה הדבר, לא כפי טבע הענין. והכתוב רוצה ללמדנו כל זה. ולכן אמר "ויען המלך את העם קשה", כלומר שדבר כנגדם דברי [חורפות] ומאמרים מבהילים לב העם, ועזב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. כלומר זהו העזיבה שאמרנו שעזב עצת הזקנים שיעצוהו שיענם מענה רק דברים טובים, לא בעבור שלא הפיק רצונם ושאלתם להקל העול מעליהם, כי הם לא יעצוהו שיקל מעליהם. ואחר כן אמר "וידבר אליהם כעצת הילדים" וגו' כלומר מלבד שסכל לעשות לדבר קשות, עוד סכל יותר שבחר לדבר אליהם כעצת הילידים להודיעם בפירוש שמלבד שלא יקל עולו מעליהם, גם יכביד העול עליהם. ומה היה מפסיד אם היה מחריש מִדַבֵּר זאת? ואחר שהיו ממליכים אותו היה עושה כרצונו ומכביד עוּלָם כהנה וכהנה. כי "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה?" (קהלת ח, ד) אין זה אלא כי מה' יצא הדבר. והוא ב"ה "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה) למען הביא עליהם את אשר גזר בארח חכמתו העליונה, כמו שמפורש בענין "כי היתה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר יי' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט" (מל"א יב, טו) והבן.

footnotes: ³ משלי טו, א ⁴ כמו שדייקו בדבורם "אם היום תהיה עבד". רק "היום". ⁵ בלבד

"ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו" (דהי"ב י, ח). הוא ספור זה עצמו⁶ הנשנה בספר דברי הימים. ודומה אליו בפירושו.

footnotes: ⁶ שבררנו בפרק זה על מלכים-א יב, יג

"שימו לכם עליה עוצו ודברו" (שופטים יט, ל). פירוש. הכינו לבבכם על הנבָלה הזאת. חִקְרוּ בגודל הרעה, ושפטו במשפט השכל מה לעשות. ומה שימצא לבו הַגידו כל אחד מה שהסכים, ועל זה מלת "עוצו". כלומר הַגידו עצתכם, כי אנו מבקשים עצה מיועץ. ולכן הונח בקל כי כל אחד מכם נשאל מחבריו על דבר עצה. מלת "ודברו" איננה על אמירת העצה כי "עוצו" כולל הגדת העצה, כדרך הכלל שיסדנו, וזה עצמו על מה שיורה "עוצו", כי אין הוראת המלה על מציאת העצה בלב, כי לא יתכן לצוות על מציאת עצה, כי היא איננה ביד האדם, כמבואר למעלה (חדר א חלון יט). ואם יהיה הציווי על לקיחת הדבר במשפט הלב ולשקול אותו במאזני החכמה והבינה, על זה נאמר "שימו לכם עליה", כמו שפירשנו שיחקרו וישפטו במשפט לבם בענין הנבלה הנעשה. ומלת "עוצו" על ההגדה. כלומר אם יש עמכם עצה, עוצו והגידו אותה לעם המבקשים עצה. אלא מלת "ודברו" על דברים של עצה, כלומר מי שיש אתו דבר לדבר, ידבר דבריו ולא יעלימם. על דרך משל שיודע כך היה מעשה, או שיוכל ללמד חובה או זכות או לדמות מעשיהם למעשה אחר מפורסם, וכיוצא בזה. וה"עצה" היא ההסכמה כדת מה לעשות עם בני בנימין, כמו "דברו דבר ולא יקום" ויתבאר בסמוך בעז"ה.

"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" (ישעיה ח, י). פירוש. הגידו עצה והסכמה ותופר, כלומר גם אם תסכימו בהחלט להרע עם יהודה וירושלים ותהי עצתכם טובה¹ להשגת המבוקש, לא תשיגו חפציכם כי תופר עצתכם. כי אעפ"י שהאדם מסכים בהחלט לעשות, ביד השם להפר עצתו שלא יוכל להשלים המעשה. והנה מלת "עוצו" איננה צווי שיקחו עצה. אבל הוא ציווי על הגדת העצה מי שיש בו עצה כמו שפירשנו למעלה. והוסיף מלת "עצה" להורות כי גם אם יגידו עצה טובה² כפי הענין הרע המבוקש, לא תועיל. וזה כדרך הכלל ט"ז שבארנו למעלה לשון "עצה" הכתוב סתם בספרי הנבואה מבלי שמובאר שם-לווַי, תמיד הכוונה עצה טובה להשלים מחשבת איש הטוב או להשלים מחשבת רע לזולתו; תופר בגזרת השם, כמו שאמר "כי עִמָנוּ אל". ולכן תתואר "עצה" בעבור שהרשעים הסכימו בהחלט והיו עושים, לולי כי השם מונע מהם עצתם, כמו שבארנו למעלה. אחר כן אמר "דברו דבר", כמו "ודברו" (שופטים יט, ל) המפורש בחלון זה, כלומר גם כל שידבר אחד מכם בלי עצה³ לא יקום ולא יהיה כדבר הוא, כי עִמָנוּ אֵל להפר עצתכם, ולבטל דבריכם, והבן.

footnotes: ¹ מועילה ² כלומר מועילה ³ בלי סיכום החלטה מה לעשות

"יעצת בושת לביתך, קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). פירוש. הנביא מדבר על נבוכדנצר הרשע שהיה אכזרי מאד, ובגאוותו היה מכלה והורג עמים רבים בלי חמלה. וכל מי שעשה נגד רצונו, הן קטן הן גדול, היה עוקרו מארץ חיים; כמו שאמר עליו "ותמיד להרוג גוים לא יחמול" (חבקוק א, יז). והיתה נפש נבוכדנצר רחבה ומתאוה לכל התאות הרעות מאד, וכל מי שלא עשה כתאותו נגזר עליו ההריגה. וכן אמר עליו "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע, ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים" (חבקוק ב, ה). ותבא עליו [המות] כי אחריתו לרעה ולאבדון. ושכל העמים ישמחו במפלתו ובאבדן מלכות בבל ו"בית גאים יסח יי'" (משלי טו, כה) ושכל הגוים ישאו עליו משל ומליצה לחרפתו ולחרפת ביתו אחריו. וכן כתוב בנבואת ישעיה בן אמוץ. וזה הרשע היה יועץ ובעל תחבולות לרעה על פיו יצאו ועל פיו יבואו. ואם היו שואלין פיו בדבר משפט ובעניני המלוכה, היה נותן עצות והסכמות אכזריות ורעות מאד, שהן לחרפה ולבושת לביתו. ומלת "בית" על משפחת המלוכה, כמו "ונאמן ביתך" (שמואל ב ז, טז). כי היה אומר להם שיתאכזרו גם יהרגו כל העובר על רצונו ותאותו הרעה. ועל זה אמר "יעצת בשת לביתך", כלומר הגדת עצות לשואלים שהן בושת לביתך. "קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י), כי שרי צבאך כששאלוך מה יעשו עם העמים שכבשו, יעצת לקצות אותם ולהרגם. ואנשי משפטיך ששאלוך מה יֵעָשֶׂה לאיש העובר על רצונך, יעצת לקצותו. ומלת "נפשך" כמו תאותך ורצונך וזה הרבה. כמו "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח). ומלת "חוטא" על העובר. וכן לדעתי "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו" (משלי כ, ב), כלומר עֶבְרָתוֹ על העובר על רצונו, לא חוטא לאבד נפשו, כדברי המפרשים ז"ל, אלא הוא ההתפעל ושב על המלך. ואם על החוטא יאמר "שֶׁעִבְּרוֹ" בבנין הכבד.⁴ גם "חוטא נפשו" לא מצינו על חוטא לאבד נפשו. ונאמר "וחוטאי חומס נפשו" (משלי ח, לו), כלומר העובר על דברַי חומס נפשו, ומבואר בבית הראשון. וכן כל חוטא שעובר על מצות זולתו, לכן "חוטא נפשו", על נפש המלך ורצונו. וכן "וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). ומה צורך לומר שהוא חוטא אם כבר אמר שיעץ לאחרים לחטוא והוא מחטיא את הרבים? ותבין זה ממה שבארנו (חלון ו') בפסוק "הוא זִמוֹת יעץ", וענין שתי הכתובים דומים, והבן.

footnotes: ⁴ לשון פִּיעֵל

"לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה" (מל"א, א, יב). פירוש. נתן הנביא הודיע לבת שבע כי אדוניה בן חגית מָלָך, ודוד לא ידע כמבואר בפרשה. ואין ספק כי [נבוכה] בת שבע, כי לא ידעה מה תעשה לְהִנָצֵל עם שלמה בנה מפני אדוניה, ואיך תסבב שתסוב המלוכה לשלמה כאשר נבא על זה נתן הנביא בדבר ה'. ושאלה את נתן הנביא על דבר עצה כי הוא היה מנבא על המלכת שלמה, ועל זה אמר "ועתה לכי איעצך נא עצה". כדרך "ועתה שמע בקולי איעצך" (שמות יח, יט). שמלת "ועתה" כמו תשובה לשאלת השואל כמבואר למעלה (חלון א'). וכן "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך" (במדבר כד, יד), שגם זה תשובה לשאלת בלק כמו שבארנו (חלון ב'). וכן "ועתה לכי" הנאמר אצל בת שבע גם הוא תשובת הנביא לשאלת בת שבע על דבר עצה. ודרך הכתובים לקצר בשאלות ותשובות הנופלים בענין, כשאין צורך להוכיח ומובנים מעצמן. ועל זה יורה מלת "איעצך" שפירושו אגיד לך עצה ששאלת עליה, וכדרך הכלל (חדר א חלון כב) שיסדנו על זה. והוסיף מלת "עצה" להורות שיגיד לה עצה טובה שבה ישיג המבוקש, למלט נפשה ונפש שלמה ולהסב לו המלוכה, כמו "עוצו עצה" המבואר למעלה (חלון ט'), וכדרך הכלל שיסדנו (חדר א' כלל ט"ז) שכל לשון "עצה" הכתוב סתם בספרי הנבואה הכונה עצה טובה להשגת המבוקש. כי ידע נתן¹ שעצתו טובה, כי אין ספק שנגלה לו דבר מאת אלהים שככה תעשה. ולא נאמר "עצה" אצל בלעם, כי הוא לא יעץ לבלק מה יעשה רק הודיעו עצת ה' כמבואר למעלה. גם אם יָעַצוֹ להחטיאם בבנות מואב, לא יתכן שיאמר על עצתו שהיא טובה ואולי לא תצלח, כי ברשעת נפשו נתן העצה, לא ברוח אלהים. גם אצל עצת יתרו לא הוסיף מלת "עצה", כי לא הגיד יתרו עצתו בנבואה, ואולי לא תישר בעיני ה' ולא תצלח, לכן הוסיף "וצוך אלהים". אבל נתן הנביא ידע כי כן חפץ אלהים, ורמז לבת שבע שתצלח בעצה זו, וכמו שקרה באמת.

footnotes: ¹ הנביא

"וכי איעצך לא תשמע אלי" (ירמיה לח, טו). פירוש. אם אגיד לך עצה מה תעשה להחיות נפשך, לא תשמע אלי ולא תסמוך על עצתי לעשות כן. ומפורש בכתוב שהיה צדקיה המלך שואל את פי ירמיה על דבר עצה, שנאמר "שואל אני אותך דבר אל תכחד ממני דבר" (ירמיה לח, יד). כלומר אני חפץ לשמוע ממך מה יהיה אחרית דבר ומה לי לעשות לעת כזאת. ועל זה השיב ירמיה, "כי אגיד לך, הלא הָמֵת תמיתני", כלומר אם אתה חפץ לשמוע דבר הגזרה העליונה עליך ועל העיר הזאת, אם אגידנה הלא תמיתני. ואם חפץ אתה לשמוע דבר-עצה איך תעשה להינצל מן הגזרה, כי איעצך לא תשמע אלי, כלומר אם אגיד לך עצה לא תשמע אלי. ונשבע צדקיה שלא ימיתהו ולא ירע עמו, ואז הגיד לו גזרת השם. גם הגיד לו עצה טובה בנבואה שיפול אל הכשדים, ואז יחיו הוא וביתו ולא תשרף העיר. ולא הוצרך ירמיה לומר "איעצך עצה", כי ידע צדקיה שכל היום מדבר בשם ה'. ואעפ"כ לא שמע לנבואתו והיה מסרב. כן בִּדְבַר נתן עם בת שבע שידע נתן אם ירמוז לה שהוא מדבר ברוח הקדש תשמע אליו, והבן.

"כי יעץ עליכם נבוכדראצר מלך בבל עצה וחשב עליכם מחשבה" (ירמיה מט, ל). פירוש. שרי הצבא אשר למלך בבל שאלוהו אנה ילכו עם מחניהם, ויעץ אותם שילכו לקדר ולממלכות חצור. והסכים לְהִלָחֵם עם הממלכות האלה כי דן במשפט שכלו שבזמן קצר יכבשם ויבוזם, שכן מפורש שאמר "קומו עלו אל גוי שליו יושב לבטח נאם יי', לא דלתים ולא בריח לו, בדד ישכונו" (מט, לא). כלומר נבוכדנצר יעץ בתשובתו לשרי צבאותיו שיקומו ויעלו אל גוי שָׁלֵיו היושבים לבטח ואינם מוכנים למלחמה, ואין לעריהם דלתים ובריח, גם שוכני-בדד ואין להם עם שאר האומות דבר שיעזרם, ועל כן הסכים לעלות עליהם. גם פה הוסיף "עצה" כדרך הכלל להורות שיעץ לעבדיו עצה טובה להשגת המבוקש, כי יעשו ויצליחו, כי ראה כן בנבואה, שבגזרת השם ב"ה יחריבם. והוא ב"ה [העיד] על עצתו, וראיה, שאמר "נאם יי'", כלומר אני ה' יעצתי כן עליהם. וכבר אמרנו (חלון ט') שלענין המלחמה צריך עצה אחר משפט השכל, גם אמרנו כי נבוכדנצר היה יועץ ובעל תחבולות, ולכן "יעץ" מן הקל. ועוד (חדר י' חלון י"ח) יתבאר פסוק זה בעז"ה. ויתפרש לשון "מחשבה" הנזכר בו.

ועם זה התבארו כל הכתובים שנזכר בהם לשון "עצה" בבנין הקל הסמוכים אל אדם. כי הסמוכים אל השם ב"ה יתבארו (חדר ג') בפני עצמם. ותראה שכולם הולכים על סדר הכללים שבארנו, וענין אחד לכולם על נתינת הסכמות החלטיות לשואלים לעשות מעשה מן המעשים; קצתן על עצות טובות, וקצתן על עצות רעות, ובתנאים המבוארים המורים בכל דבר ודבר ענין העצה ודרכה, אם טוב ואם רע, והבן.