החדר השמיני ובו' י"ד חלונות יבאר כל לשון "עצה" המונח על המעשים שעשה השם ב"ה בשמים ובארץ. וכל לשון "עצה" המונח על החֻקים והמשפטים הכתובים בתורה. יביא כל הכתובים שהן נזכרים בהם. יבאר כולם כפי הכללים שהקדים. לשון "עצה" בהתפעל פעם אחת⁵ והוראתו הנאמנה. נשאר לבאר הכתובים שנזכר בהם לשון "עצה" המונח על מעשה שמים וארץ וצאצאיהם; והמונחים על החֻקים והמשפטים שכוללים שתי התורות, התורה שבכתב ושבע"פ. וכבר אמרנו (חדר א חלון ו) הטעם הנכון כי ראוים המעשים והחֻקים לְהִתָּאֵר בתארי "עצות", ולא אשוב לבאר זה פעם שנית רק להציג הכתובים שהם נזכרים בהם. ואפרש תחלה אותן שהן על החֻקים והמשפטים. ואלו הן.

footnotes: ⁵ מוזכר במקרא רק פעם אחת

"הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת" (משלי כב, כ). פירוש. לפניו אמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי" (כב, יז). ופרשנוהו בבית השני (חדר ד חלון יד) שצוה לשמוע חֻקי החכמה מן החכמים, גם אם הוא רב השכל ממלמדיו. כי החכמה לא תִּמָצֵא לאדם זולתי בשמיעה וקבלה. אבל הדברים העמוקים והנפלאות בסוד יראת ה' צריך האדם לקבל מפי הנבון ואיש הדעת שיבינהו במשל ובמליצה העמוקות והחתומות. ועל זה אמר "ולבך תשית לדעתי". ואלה העמוקות הם כלולות בדעת. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר א, חלונות א-ב), כי אין בעניניהם דבר והיפך-הדבר. ואמר לפרש "הלא כתבתי לך שלשים במועצות". הלא כתבתי בספר זה "שלשים" ודברים נכבדים בעניני החכמה, כי כל ספר משלי מלא מוסר-הַשְׂכֵּל להמתיק לבני האדם חֻקי חכמת השם, וכמו שכתוב בראשית משלי (א, ב) "לדעת חכמה ומוסר". ופרשנוהו בבית הראשון (תחילת פתיחת המחבר). ועל זה אמר "במועצות", כאומר נכבדות כתבתי לך בעניני המועצות האלהיות [אשר] יועץ בתורתו כך תעשה, וזה לא תעשה. כי בכל ענין מהם יש דרכים רבים, והשם ב"ה הסכים על דרך אחד מהם בחכמתו העליונה וצוה שינהגו בנו האדם על דרך זה מהם. כתבתי לך שלשים ונכבדות והם המדעות היקרות בסוד יראת ה' כבודו וגָדלו. ומלת "שלשים", כמו "ושלשים על כולו" (שמות יד, ז), וכן "השליש אשר המלך נשען על ידו" (מל"ב ז, ב), והם שרים נכבדים. וכן מאמרי הספר הזה נכבדים בחכמה. ולזה תאר מאמריו בתאר "נגידים", כמו "שִׁמְעוּ כי נגידים אדבר" (משלי ח, ו) והנָגִיד ידוע. ועוד אחשוב שבעבור כן תאר אותם במלת "שלשים", כי הוא למלך משנה גם שליש, כמו "במרכבת המשנה" (בראשית מא, מג), "משנה למלך" (אסתר י, ג), והמשנה נכבד מהשליש. והנה תורת ה' הוא המלך, כי פי המלך ה' צבאות דִבֵּר. וספר אלה הדברים כמו משנה, והוא מפרש דברי המלך, ולכן נקרא "משנה התורה", ובארנוהו בבית הראשון (חדר י חלון ח). ודברי הנביאים כמו שלשים המפרשים דברי המלך והמשנה. והמשנה אחד, והשלישים רבים, כמו "ושלישים על כולו" (שמות יד, ז), כי נביאים רבים הורו לישראל הדרך הישרה, ויבארו תעלומות התורה. ולפי שהספר הזה מלא מדברים נכבדים במועצות ודעת, על כן תִּלְמְדֶנוּ ותשית לבך לדעתי, ואז תקבל תועלת גדול לנפשך כמו שאמר בראש הספר "ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה" (משלי א, ה) ואמר "להודיעך קשט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך" (משלי כב, כא), כלומר דברי התורה הן אמרי אמת, כדרך "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), ובארנוהו בבית השני (חדר ד חלון יד), אבל הם עמוקות וקצרות, לא יֵרָאֶה תפארתם רק לבעלי האור והם אנשי הרוח העומדים בסוד ה' ולכן הם יפרשו תעלומות התורה וסודותיה, ויבינום לבני אדם, אז יִוָדַע להם תפארת התורה והמצוה. וזהו ה"קשט". ועל כן אמר שכתב השלשים האלו להודיע קשט אמרי התורה ושיוכל האדם להבין ולהשיב אמרים אמת לשולחיו, ומבואר למעלה. כך נראה בעיני, ולא אמרו כן מפרשי המקרא ז"ל.

"בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני" (תהלים עג, כד). פירוש. המשורר האלוהי היה חכם גדול ונוהג בדרכי החכמה, כמו שאמר בתלונתו "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי" (עג, יג). גם אמר "ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני" (עג, כג). כי ענין המזמור על תלונת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", והודיע שאין דעתו משגת סוד משפטי השם ב"ה ודרכי הנהגתו את בריותיו. שכן אמר "ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני" (עג, טז). והודיע עוד שבכל זאת לא סר ימין ושמאל ממצווֹת ה' ותורותיו, כי הוא תמיד עם השם לעשות כאשר צוהו. ומרוב הֶרְגֵלוֹ בדרך החכמה והיותו כובש את יצרו המצייר רע, הגיעתהו העזר האלוהי, הרוח הטובה המשלים חפץ לבבו הטוב, וכמו שבארנו הענין היקר הזה בבית הראשון (חדר ה חלון ד). וזהו שאמר "אחזת ביד ימיני", וימין הוא דרך החכמה, כדרך "כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח), "לב חכם לימינו" (קהלת י, ב), וגם זה בארנוהו. והנה בארנו שם כי דרכי החכמה [מתנגדים] לטבע יצר הלב, והמעשה קשה, כי צריך שיהיה הציור הטוב חזק מאד בלב שיוכל לעשות כדרכו ולא יתקפנו הציור הרע ההפוך ממנו. ואעפ"י שהלב משכיל ומאמין כי טוב לעשות בחכמה, הנה בְּהִמָשֵׁל הציור הרע קשה המעשה, וכמו ששנינו "ולא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות, א). ואמר שלמה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ואמר הטעם "רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד), ובארנוהו שם יפה. ועל כן בקשו כל החסידים והקדושים שֶׁיַנְחֵם השם ב"ה בדרך חכמה וישמרם מהלכד ע"י היצר, כדרך "יי' נחני בצדקתך" (תהלים ה, ט), "רוחך טובה תנחני בארץ מישור" (תהלים קמג, י) וכיוצא בהם. וכל זה בדרכי החכמה שיש בכולם שתי דרכים במציאות, והשם ב"ה הסכים בעצתו העליונה בדרך החכמה. ועל זה אמר "בעצתך תנחני", כלומר אנא ה' לפי שהייתי תמיד עמך ולא סרתי מיראתך, ולא חשבתי תועה על משפטיך. נגד אחיזתך בכח הימין אשר בי שלא יטו רגלי מן הדרך הישר, כן תנחני מעתה ועד עולם בדרך שיעצת עליו בתורתך. ומלבד שלא אכשל ממראה עיני בראותי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". גם לא אכשל מיצר הרע הנלחם בי להדיחני מדרך החכמה שיעצת עליו.

וכבר בארנו שם כי החכם ההולך בדרכי החכמה ביראת ה' יזכה באחריתו להיות "חכם-לב", והיא סגולה נפלאה. והוא הרוח הקדש, רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעה. ובלשונות [כתבי] הקדש יתואר הרוח העליון בתאר "כבוד", כדרך "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה) ובארנוהו למעלה. "ולפני כבוד ענוה" (משלי טו, לג). ומלת "תקחני" (תהלים עג, כד) על אספת נשמת הצדיק, והיא הלקיחה, כדרך "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה" (תהלים מט, טז). וכן כתוב אצל חנוך "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה, כד). ויפה אמר ראב"ע ז"ל "מלת 'לקיחה' בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם. על כן בדברי חנוך 'ויתהלך חנוך את האלהים וגו', שֶׁהִרְגִיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שֶׁלְקָחוֹ השם", ע"כ (על תהלים עג, כד). והנה בקש שינחהו בעצתו וירגילהו בחכמה עד שיזכה אל הכבוד, שתנוח עליו רוח אלהים ויהי חכם-לב ונבון דבר, והיא הסגולה האחרונה לנשמת האדם. ואחר היותו בעל הכבוד אז יקחנו מתחת השמש, לא קודם לכן, כי לא השלים חפץ נפשו העליונה עדיין תחת השמש שבעבורו נברא. לא שהוא מבקש חיי הבל לאכול ולשתות ולהתענג, אלא להשיג הכבוד בזכות מעשיו וצדקותיו. ו"תחת השמש" עולם המעשה. ואילו יזכה לכבוד בעודנו נער לא ישית לב עוד לחיי הבל, ואינו חש אם יִקָחֶנוּ אליו. זהו טעם הכתוב הזה הסתום בענינו. והתבאר מלת "בעצתך" על נכון. והנה הזכיר בשירו מועצות הרשעים המסכימים בדרכי היצר, וכנגדו אמר "עצת רשעים רחקה מני" (איוב כא, טז), אלא מבקש אני ממך שבעצתך תנחני.

"אברך את יי' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). פירוש. המשורר החסיד הזכיר בשירו כי עצת הרשעים רחקה ממנו, וְחָפֵץ בחכמה לעשות כעצת הקדושים בשירי ה' כמו שאמר "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם וגו' ובל אשא את שמותם על שפתי" (טז, ג-ד). והוא שמח בחכמה ואוהב דרכיה, כי היה חכם-לב. ולכן דָרַךְ אל ה' הטוב אשר יעץ מועצות טובות לבני אדם, ונתן להם התורה הקדושה ללכת בדרכיה. וכבר אמרנו כי יצר הלב מְנַגֵד לדרכי החכמה. והחכם שבחכמים, לפעמים ענן היצר יאפיל אור נגה החכמה שבלבו לפי שעה, וכמו שאמר "כי אדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו" (שם ז, כד) ורמזנו עליו למעלה (חלון ב). ואז צריך ליסר כחות נפשו ביראת ה' ומורא אפו וזעמו. וכן אמר "בדרך חכמה הוריתיך, הדרכתיך במעגלי יושר" (משלי ד, יא). "הַחֲזֵק במוסר אל תרף, נִצְרֶהָ כי היא חייך" (ד, יג), "וארח צדיקים כאור נגה" (ד, יח) ובארנוהו בבית השני (חדר ט חלון ה). ויתבאר יפה בספר "מעין גנים" בעז"ה. ועת עלות היצר מתואר בספרי הקדש בתאר [לילה] ואז צריך למוסר. כי אין אור וחכמת הלב מאיר בעת ההיא. ועל זה אמר "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). והכליות משכן העצה כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ברכות סא ע"א). ורומז כי בהסכמה החלטית הסכים¹ להשתמר מעון ולעשות המצוה. ברוב העתים יעבוד את השם בשמחה ובטוב לב וילך באור החכמה. ואם לעתים רחוקים יהיה לילה ואפלת היצר, יְעֲנֶה את [הלב] ביראה ובמוסר השכל. ולכן סמך ואמר "שויתי יי' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), וזהו מוסר יראת ה' גדלו [ויראת] עוזו ואפו. וע"י כן ילך תמיד בדרך הישר והטוב שאמר "כי מימיני בל אמוט" (שם), כלומר כל מגמתי לבל אמוט מימיני שהוא דרך החכמה שאחזתי בה, כדרך "אחזת ביד ימיני" (תהלים עג, כג) שמבואר למעלה. וזה אות כי היה חכם-לב, והיה לבו מצייר תמיד דרכי החכמה, זולתי לעתים רחוקים. ולפי שנעמו לו דרכי התורה והמצוה, והשיג ברוח קדשו הסגולה העליונה הגנוזה באוצרותיו, ברך את ה' על טובו ועל חסדו שנתן עצות טובות כאלו לבני אדם. וכדרך שתקנו קדמונינו ז"ל (ברכות יא ע"ב) לברך על דברי התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".² ואמרו (ברכות מח ע"ב) "על חיי שעה מברכין, על חיי עולם לא כל שכן?" ומי שמשיג הסגולה הזאת באמת הוא איש אוהב החכמה בטבע והעובד את השם בשמחה. אבל מי שאינו משיג אור התורה וסגולתה, אעפ"י שלומד אותה ומקיים מצותיה, הנו מוכן כל עת להיות נלכד ברשת יצרו הממתיק לעיני לבו דרכי העולם ותענוגותיו.

footnotes: ¹ אדם צדיק ² ברכה אחרונה אחרי קריאת התורה בצבור

ועל דבר זה יאמרו קדמונינו ז"ל (בבא מציעא פה ע"א) בפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דִבֶּר פי יי' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ?" דבר זה שאלו לנביאים ולחכמים ולא פרשוהו עד שפרשוֹ הקב"ה בעצמו "ויאמר יי' על עזבם את תורתי" וגו' שלא ברכו בתורה תחלה" [עכ"ל]. והמאמר הזה הבהיל לב התלמידים, כי כמה פעמים נזכר טעם חורבן הארץ, בעבור עבודה זרה ועריות ושפיכת דמים ושאר העברות, ומה ענין ברכת התורה שאמרנו? היתכן שבעבור כן תאבד הארץ? והמקרא עצמו אומר "על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" (ירמיה ט, יב). אבל ראו קדמונינו ז"ל שמזכיר הכתוב חכם ונביא שיגידו הדבר. ואחר כן "ויאמר יי'". ויותר מתמיה שאם הזכיר שהלכו אחרי הבעלים, מה טעם להזכיר עזיבת התורה? וידוע שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה.³ לכן הודיעו בחכמתם כי נשאל מהחכמים ומנביאים טעם וסיבת בואם אל הגילולים והבעלים שהן שוא והבל [ואינה] שקול דעת האדם עד שבעבור כן נחרבה הארץ, ולא היו יכולין לפרשו, כי גם בעיניהם יפלא, יען היו ישראל תופשי התורה ויודעים מצותיה, כדרך "איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו" (ירמיה ח, ח) ואמר "ותופשי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). אבל השם הבוחן לבות ורואה המחשבות הפנימיות פירש הדבר. והוא שהיתה תורתן מן השפה ולחוץ, ובלבם לא השכילו סגולתה ותפארתה ולא השיגו כי היא מקור החיים וכל הטובה. ולפי שלא השיגו מעלתה לא ברכו ולא הודו לאל-יועץ שנתן תורה נפלאה כזאת לבני אדם. ובעבור שלא אהבו התורה בלבם ולא עבדו את השם בשמחה ובטוב לב, גברו עליהם יצרם הרע והרֶשע, ונפלו בתכלית ההשחתות לעבוד את הבעלים, וזה שאמרו "שלא ברכו בתורה תחלה". לא כן דוד מלך ישראל החסיד [שבחכמים] שהיה אוהב חכמה, והיה מברך את ה' על מועצותיו הטובות שנתן לו, והוא ענין נפלא בפירוש הפסוק. הבינהו.

footnotes: ³ נדרים כה ע"א ("כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה")

"עצת עני תבישו, כי יי' מחסהו" (תהלים יד, ו). פירוש. מלת "עני" ברוב הפעמים תאר הצדיק שפל-הרוח. והוא קרוב בטעמו למלת ענו. ותמצא בכמה מקומות עניים וענוים, קרי וכתיב, כי הטעם קרוב בשתיהן, וכבר בארנו ענין הענוה בבית הראשון (חדר ב חלון ד), ותבין משם הכונה. והנה הצדיק מסכים הסכמה החלטית לקיים דרכי החכמה הצדיקים כמו שהן כתובים בתורה. גם אם יקרנו ריש וצרה לא יסור לבו מה' אבל יאמין כי אין טוב לאדם רק חכמה ויראת ה' לעשות מצותיו. וזה ההפך מן הרשע כי הוא מסכים בלבו הסכמה החלטית לעזוב התורה והמצוה בשרירות לבו הרע, כדרך "וממועצותיהם ישבעו" (משלי א, לא) ובארנוהו למעלה. ועל הרשעים סובב ענין המזמור שהחל, "אמר נבל בלבו אין אלהים, השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים יד, א). והנה הרשעים נשענים על כחם ועל גבורתם ואומרים ידינו רמה, ולכן מסכימים לעשות כל התועבות. אבל העני חוסה בה' ולכן מואס בכל אשר תחת השמש ועושה המצוות. ועל זה אמר: "אַתֶּם הרשעים, תבישו עצת העני היועץ לשמור התורה והמצווֹת". בעבור כי עצתו נשענת על החסיון שהוא חוסה בה'. וזכור מה שבארנו למעלה בפירוש "מִשְׂאֵתוֹ יעצו להדיח ירצו כזב" (תהלים סב, ה) שהרשעים יועצים עצות רעות להדיח בני אדם מפחד האלהים; וכל רצונם בתשועת בשר וזרוע בני אדם. ואמר שם כי עצתם תהיה להבל. אבל העצה הנכונה היא לבטוח בה' ולשמור מצווֹתיו כמו שאמר "בטחו בו בכל עת, עָם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סלה. אך הבל בני אדם" (תהלים סב, ט-י). וזוהי עצת העני הצדיק שהזכיר במזמור זה האומר "אלהים מחסה לנו". ותבין איך המליצות הולכות במעגל ישר. והנה ה"עצה" הנזכרת סתם ענינה עצה טובה בדרכי התורה והמצוה שיועץ לבני אדם לקיים המצווֹת, והבן.

"ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם" (משלי א, כה). פירוש. דע כי לשון "תוכחה" נופל על הברור המדעי בדרכי מופתי הבינה והמדע. והמופתים האלו הן על דברים שאין במציאותם דבר והפך-הדבר. והוא כלל הענינים הכלולים בסוד יראת ה' והשגחתו והנהגתו העליונה כמו שתבין מן המבואר בבית הראשון (חדר א, חלון ד) כשדברנו על ההבדל המבדיל בין מה שהוא תחת סוג החכמה ובין מה שהוא תחת סוג הבינה והמדע. גם בארנו שם שהענינים האלו מדוברים בשקול דעתו של אדם. ולא אוכל לפרש הכל כי בספר "מעין גנים" יתבארו שרש "ישר" ושרשי "כח" בעז"ה. והצעות רבות נציע שם לפרש הענין באר היטב. והנה על ידי כל מופת¹ מדעי ינצח בעל הריב, ובעל כרחו יקבלנו. כי אין אחר המופת כלום, כי דרכי המדע והמושכלות הראשונה שהן יסודות המופתים נטועים על דרך אחד בשקול דעת כל אדם. לא כן עניני החכמה שיש בכל אחת מהן דבר והיפך-הדבר ואין בכח המדבר לברר חוקותיה במופתי הדעת, זולתי לקרב עניניהן ללב השומע בדברי מוסר-השכל ובטענות ישרות קרובות אל השכל. ובהיות השומע כסיל או לץ יריב ויתוכח עם החכם בטענות הפוכות כפי דרכו, לבטל ולהשיב על טענות החכם, וכמו שבארנו זה שם.

footnotes: ¹ הוכחות

ודע כי מלת "פריעה" חקרתי ומצאתי הַנָחָתָה על המבטל ענין בטענות מהבילות. ולכן תמצאנו כתוב אצל מוסר, כמו "פורע מוסר מואס נפשו" (משלי טו, לב). "ריש וקלון פורע מוסר" (משלי יג, יח). וכן אצל חכמה, כמו "שמעו מוסר וַחֲכָמוּ ואל תפרעו" (משלי ח, לג), ואינו כתוב אצל תוכחת גם במקום אחד. והטעם לפי שחכמה ומוסר בלי מופתי הדעת, והכסיל יפרעם בטענותיו המעוותות. ואין כן התוכחת שאין בכח האדם לפרעה בטענות. וכל מה שיוכל הרשע לעשות הוא שיעיז פניו נגד מופתי החכמים ותוכחותיו בזדון וברצון,² לבלתי שמוע אליהם, "ואין טעם ברצון". ועל זה נופל מלת "אבה", כמו "ולא אבה סיחון" וגו' ואמר הטעם. "כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו" (דברים ב, ל), כלומר בקשיות לבו ורוחו בלי טעם וסברא "לא אבה". וכן "ולא אבה האיש ללון" (שופטים יט, י) וכיוצא בה. וממקומו בעז"ה יתבאר שרש זה בכל פרטיו. ועל כן אמר החכם "בני אם יפתוך חטאים אל תובא" (משלי א, י), כלומר אל תכנס עמהם בטענות ונצוחים פן יחזקו ממך בטענותיהם הרעים ותשמע להם. וזאת [היא] העצה, "אל תובא" כלומר בלי טעם וטענה. ומלת "עצה" על חֻקי החכמה כדרך הכלל שיסדנו. וזאת היא פירוש המליצה "יען קראתי ואין עונה וגו', ותפרעו כל עצתי" (משלי א, כה) כלומר נגד חֻקי החכמה שכתבתי בתורתי, והן מועצות טובות ונאמנות "אשר יעשה אותן האדם וחי בהם". הרביתם טענות מהבילות, שוא ודבר-כזב לבטל אותם ונועצתם ללכת בשרירות לבבכם הרע. ויותר קשה מזה כי תוכחתי החזקה במופתי הדעת להוכיח יראתי, כבודי וגדלי לא אביתם לשמוע בלי טעם וטענה. לכן "גם אני באידכם אשחק" וגו'. כי המעיז פנים נגד התוכחת אות שהוא רשע גמור. "העז איש רשע בפניו" (משלי כא, כט) בלי טענה וטעם כלל. והוא רע מאד מן הפורע עצה, מוסר וחכמה, כי הוא כמו מוטעה מדרכי לבו ומטענותיו וטוען כנגדם. ובספר "מעין גנים" יתבארו בעז"ה הכתובים הנכתבים לפני הפסוק הזה, והכתובים שלאחריהם. ותראה כמה נעימים ועמוקים מליצות המלך שלמה ע"ה, ואיך הם הולכים על סדר הכללים שיסדנו בהוראת שרשים "חכם ועצה מוסר ותוכחה" וכיוצא. ופה אין הכונה רק לפרש לשון "עצה" הנזכר בכתוב, והבן.

footnotes: ² רצון עיור ועקש, ללא טעם הגיוני (שני לוחות הברית, ח"א, בית ה', פסקא מד)

"לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי" (משלי א, ל). פירוש. לא אבו שמוע לעצתי שיעצתי להם בתורתי, גם נאצו כל תוכחתי. והפסוק הזה נכתב באותה הפרשה עצמה. ולשון "עצה" שבשני הכתובים ענין אחד להם. והנה תשאל לאיזה טעם שנה המליצה ואמר "לא אבו לעצתי", ולמעלה אמר "ותפרעו כל עצתי". וכן שנה אצל תוכחת ואמר "נאצו", ולמעלה אמר "לא אביתם". וביותר יקשה לפרש מליצת הכתוב הזה כפי דרכנו הנכון שֶׁדָרַכְנוּ בפירוש "ותפרעו", כמו שיבין המשכיל. אבל תשמע דבר. דע כי בפסוק הכתוב לפניו אמר "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו" (משלי א, כט), כלומר בגלל כן תבוא אידם ויום צרה ומצוקה, ויקראו ולא יענם ה' לפי ששנאו דעת. וזה שב על "ותוכחתי לא אביתם". כי התוכחות הם הענינים המתבררים במופתי הדעת כמבואר למעלה. ואלה האנשים שלא אבו שמוע התוכחות, אות היא שהם שונאי דעת, והוא פשע שאין כמוהו כמבואר למעלה. ונגד "ותפרעו כל עצתי" אמר "ויראת יי' לא בחרו". והענין נפלא מאד, כי המפריע עצת ה' בטענות של הבל, אעפ"י שיוכל להתנצל בעיקר הדבר שהוא מוטעה מלבו, ובארח שכלו ובינתו סותר לדרכי החכמה הנשגבים משכל האדם ומבינתו. הנה יסוד החכמה היא יראת ה' כמבואר בבית הראשון בארוכה. והירא את ה' ויודע כי הוא אדון העולם ועמו החכמה והכבוד, וששכל האדם ובינתו בַּמֶה הם נחשבים? בהכרח יקבל חֻקי החכמה כמו שחקקן השם ב"ה. ואמרנו שם שאעפ"י שהיראה עצמה אחת מנושאי ה"חכמה", ולכן יש בנפש כח הפוך ממנה, והוא האומץ והעזות; הנה סעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת, והסעיף הזה הוא יראת ה', והאדם מוכרח ממנה לירוא את ה', ואי אפשר לו בשום טענה שבעולם להעיז פניו בסעיף זה מן היראה. ושם בארנו דבר בטעמו. ולכן הפורע חכמה ומוסר בטענות השוא גם הוא שונא דעת. כי דעתו תכריחנו לקבל החכמה, לא בעבור שחוקותיה מוכרחים מן הדעת אבל בעבור יראת ה' שצוה על החֻקים האלו, ולכן הם עצות עליונות. ולכן הם רשעים גמורים כי "יראת יי' לא בחרו" (משלי א, ל). ואחר שהציע ההצעה הזאת חזר ואמר "לא אבו עצתי" (משלי א, ל), כלומר הרי תבינו כי הרשעים האלו¹ הפורעים עצתי בטענותיהם, ולפי מחשבתם יתנצלו בדברי שקר שהם דוברים, כי אני ה' עֵד שהם אנשי משחית. ו"לא אבו לעצתי"² בלי שום טענה, כי מה יועילו כל טענותיהם? ובהכרח דעתם צריכין להודות כי רם ה' גדול ומהולל מאד ושעמו החכמה והתבונה. ואחר שהשוה רשעת הפורעים, לרשעת [אלו] אשר לא אבו בתוכחות, חזר והגדיל רשעת המסרבים לקבל התוכחות מעלה יתירה, ואומר "נאצו כל תוכחתי". ולשון "נאוץ" נופל על המעיז פנים לדבר דופי על המופתים המדעיים, ולהחזיק בהשחתותיו, כדרך שכתוב במחלוקת קרח "כי נאצו האנשים האלה את יי'" (במדבר טז, ל), וכמו "נאצו את קדוש ישראל" (ישעיה א, ד). וגם זה בארנוהו שם. גם רמזנו עליו בפירוש "רק בזדון יתן מַצָּה" (משלי יג, י), כלומר מלבד שאינם חפצים לשמוע התוכחות, אלא שהם מעיזים ודוברים סרה ודברי הֶשְׁחֵת הדעת להכחיש הידוע. ואין תועבה גדולה מזה, הבן היטב.

footnotes: ¹ אלו מהקבוצה הראשונה "תחת כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט) ² הם בני הקבוצה השניה, שגם אין בפיהם שום טענה, אלא לא רוצים לדון בשום תוכחת (פסוק ל)

"לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" (משל ח, יד). פירוש. החכמה העליונה תתפלל "לי העצה הנכונה והישרה בכל דבר, להסכים בהחלט על דרך בין דרכים רבים". וממני נבעו העצות הנפלאות החֻקים והמשפטים הכתובים בתורה והנמסרים פה אל פה שהן מועצות טובות בסוד ונתיבות ה'. וכן ממני נבעו העצות הנפלאות והטובות כשנבראו שמים וארץ וצאצאיהם, שהסכים השם ב"ה לברוא כל אדם ובדין על מה שהוא עליו. אעפ"י שהיה ביכלתו הבלתי בעל תכלית לעשות הכל על תבנית אחר, הן בארך הן ברחב להגדיל או להקטין, וכן במדת הדברים במספרים ובמשקל ואיכותן וסגולותיהן. גם ממנו נובעים העצות הנפלאות בסוד ההנהגה העליונה להנהיג בריותיו שמסכים השם ב"ה על אומה כך ועל אומה אחרת כך. וכן עם כל אחד ואחד מבני אדם. סוף דבר כל ההסכמות העליונות שמסכים ית' לעשות בדרך ידוע מבין דרכים רבים, הן בנתיבות חכמתו העליונה הנשגבת מדעת בני אדם. ועוד יתבאר פסוק זה בבית זה בעז"ה.

"עמו חכמה וגבורה, לו עצה ותבונה" (איוב יב, יג). פירוש. עם השם ב"ה לבדו החכמה. והוא המחוקק חֻקי החכמה, וגוזר על המנהגים כולם. אבל האדם אין בידו לבחור¹ מנהגים כפי שכלו ובינתו, וכמו שבארנו בחדרי הבית הראשון. גם עמו הגבורה לעשות ככל אשר חפץ בשמים. ואל תחשוב חלילה שהוא מחוקק חֻקים בלי טעם רק ברצון, ושהוא עושה מעשה גבורותיו כחפצו בלי טעם. אך לו עצה ותבונה, כלומר לו ית"ש העצה וההסכמה ההחלטית במשפט חכמתו העליונה, ועל פי עצתו פועל גבורותיו. וכבר ידעת מתוך הכללים שיסדנו כי לא יפול לשון "עצה" רק על ההסכמה במשפט על דרך ידוע מבין דרכים רבים, ושבכל מקום שנכתב סתם ענינו עצה טובה וישרה בארח חכמה, וטובה להשיג המבוקש. וזה דרך משל להסביר האזן, כמו האדם החכם שאינו עושה מעשה בלי עצה קודמת במשפט לבו, כך כביכול אינו פועל מאומה זולתי בדרך עצתו העליונה שהיא במשפט החכמה. וכן לו התבונה שאין לה חקר ותכלית, ועל פיה חקק חֻקי החכמה בצדק במשפט ובמישרים, כדרך "אלהים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה" (איוב כח, כג). ודרך הכתובים כשיזכירו שני דברים לפרש תחלה האחרון ואח"כ הראשון. וזה נפלא בכתוב הבינהו כי לא תמצאהו מפורש בספרי מפרשי המקרא ז"ל.

footnotes: ¹ אין האדם יודע מה המנהג המובחר והראוי ביותר לקיים, אם לא ידריכנו הבורא ית"ש

חלון ז'

"כי המרו אמרי אֵל ועצת עליון נאצו" (תהלים קז, יא). פירוש. בעבור כן ישבו בחושך וצלמות ואסירי עני וברזל, לפי שהמרו אמרי אֵל. והם הענינים הנטועים בדעת כל אדם. כי הוא ב"ה מלמד לאדם דעת, והחומס נפשו ועושה נגד שקול דעתו ממרה נגד האל. ולפי שנאצו עצת עליון, והם מועצות החכמה שיעץ השם ב"ה לבני אדם, כמו החֻקים והמשפטים הכתובים בתורה שיש בכל אחד מהן דבר והיפך-הדבר. והנשענים על משפטי השכל יתחלפו בהם בהסכמותיהם, זה יסכים לעשות כך וזה כך. והשם ב"ה לבדו יועץ עלינו, כדרך "לי עצה ותושיה" (משלי ח, יד), וכל מועצותיו בתבונה שאין לה חקר. והאנשים האלו לא לבד שהלכו במועצותיהם בשרירות לבם הרע, גם נאצו עצת עליון ודברו עליהם דברי לצון כי המה חכמים בעיניהם. וראיתי לראב"ע ז"ל שפירש "אמרי אֵל, הם פקודי הלב שהשם נְטָעָם בלב כל מְדַבֵּר", ע"כ. ויפה דבר.

"גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי" (שם). פירוש. אני משתעשע ומתענג בעדותיך, כי יקרו בעיני מאד, ואני בוטח עליהן בכל לבי לעשות ככל אשר יורוני. וכבר יסדנו (חדר א חלון כא) כי תואר "יועץ" נופל על בעל העצה שאחרים שואלין ממנו הסכמות כדת מה יעשו. ודומה לזה גם חֻקי השם ב"ה שהם נותנים עצות והסכמות לבני אדם מה יעשו, כדרך "אברך את יי' אשר יעצני" (תהלים טז, ז) ובארנוהו למעלה (בחלון ב). ולכן אמר שהם אנשי עצתו, כי לפי עצתם יעשה מעשיו. והנה אמרנו (חלון יח) שאין היועץ מעתיק עצתו לנפש חברו, אבל השואל ישען על חכמת היועץ ויעשה כעצתו, בין יסכים גם הוא כהסכמתו בין לא יסכים. וכדרך זה צריך האדם להִשָׁעֵן על מצות השם ולעשות כאשר יעצוהו בין יבין טעם העצה ויסכים גם הוא כן בנפשו, בין לא יבין טעם העצה ולא יסכים בטבעו כן. וזהו שאמר המשורר ע"ה כי דברי השם ב"ה הם לו שעשועים ובוטח עליהן כי הם אנשי עצתו ונשען בהם בכל לבו לעשות ככל מה שיְצַוֵהוּ, והבן.

"ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהן בעצת אדני והחרדים במצות אלהינו, וכתורה יֵעָשֶׂה" (עזרא י, ג). פירוש. שכניה בן יחיאל אמר כי יכרתו ברית לה' להוציא הנשים הנכריות, גם הזרע הנולד מהן. ודע כי בדין תורה אסור להתחתן בכל העמים לקחת אשה נכרית בגיותן. והנושא נכרית עובר על לאו "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג), כי כן קבלו קדמונינו ז"ל (קידושין סח ע"ב) שהוא נאמר על כל עמי הארצות, נאסר החתון בכולם בגיותן. והנושא אותה חייב לגרשה מדין תורה, ואולם הנולד מן הנכרית לפי דין תורה איננו בנו לשום דבר, כמו שאמרו ז"ל (שם) בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ולא בנך הנולד מן השפחה והנכרית. והנה התורה כתבה הטעם בעבור ע"ז שנאמר "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ד), וזה על גוי הנושא בת ישראל בגיותו. כי בנו הנולד מן הישראלית הוא ישראל לכל דברי ה', והוא יסיתהו לעבודה זרה. וסוד הדבר ידוע ליוצר הנפשות ית', והוא ב"ה יודע כי נפשות הנולדים מבנות עמי הארצות אינן מן המשך הטהור שיוצאות משָׁם נפשות זרע יעקב, וכבר כתבנו על זה בבית הראשון. ולכן גרושי הנשים הוא בדין תורה, אבל להוציא הנולד מהם איננו מפורש בתורה. ואפשר שהגדילו בביתו וילמדו תורה ומצוה מאבותיהם הישראלים, ולמה יוציאום ויגרשום? ומקצתם ירחמו עליהם בטבע כי יצאו מחלציהם. האמנם השם ב"ה יעץ וגזר כי הבן הנולד לישראל מן השפחה והנכרית אינו קרוי בנו, והוא ב"ה גדול העצה ויודע כי זה הבן [יכשל] בכל התועבות. ועל כן מי שהוא חרד לדבר ה', טוב שיגרשהו מהסתפח בנחלתו פן ישחית בניו הטובים הנולדים מזרע ישראל וילמדום ככל תועבותיו. ועל היסודות האלו תתפרש מליצת הכתוב הזה. אמר שיכרתו דברים להוציא כל הנשים הנכריות, וזהו כמשפט התורה. גם ראוי שיוציאו הזרע הנולד להם מן הנשים הנכריות, ויגרשום מנחלתם כפי עצת השם שהסכים שהבנים האלו אינם נחשבים בנים לאביהם, ושהן כעמי הארצות לכל דבר. וכעצת החרדים במצות אלהינו, כי החרדים הם המעמיקים בחכמת התורה לשמור מצווֹתיה בכל פרטיהן. ולפי שמבינים מדברי השם ב"ה כי אלו הבנים הם רעים וחטאים ומשחיתים יתר הבנים הטובים, הם מסכימים ג"כ לגרשם מביתם. ומלת "בעצת" תשמש לשתים, בעצת אדני ובעצת החרדים במצות אלהינו. ולכן בעל הטעמים הפסיק בתיבת "נשים", כי הוא מאמר בפני עצמו ודין תורה. [והפסיק מן] "'והנולד מהם' עד 'והחרדים'" וגו'. כי הוא מאמר אחר הנשען על עצת התורה והחכמה, ואם איננה מפורש ולא הזהיר בפירוש לגרש בני בת אל נכר. ושָׂם המפסיק הגדול תחת מלת "אלהינו", כי בו נחתמו שתי החלוקות שהזכיר שראוי לכרות ברית עליהן. ואח"כ אמר "וכתורה יעשה", כלומר לכל הפחות יעשה כדין המפורש בתורה. והוא להוציא הנשים הנכריות. ומי שמסרב, נכריח [אותו] בשוטים ובעקרבים לעשות כמו שכתוב בתורה. ולענין שילוח הנולד מהם השומע ישמע וטוב לו. והחדל יחדל¹ וימצא רעה באחריתו, כי בניו אשר הוליד יהיו לצנינים בעיניו, כך נראה בעיני. וכן נראה מדברי הכתובים שמלבד שחשו שרי הגולה על עברם על דברי התורה לקחת נשים נכריות, גם פחדו על טעם הדבר המפורש בתורה שילמדו לעשות כתועבות הגוים האלה; והוא העיקר. וכן נאמר "כי לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות, כתועבותיהם לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות" (עזרא ט, א-ב), כלומר שהם מתערבים בעמי הארצות, וילמדו תועבות הכנעני ושאר האומות הרעות. ובניהם אשר יולדו להם שהן גויים גמורים ומזרע עמי הארצות, יתערבו אח"כ בזרע הקדש הנולדים בזרע הקדש הנולדים מבנות ישראל בקדושה, וישחיתו אלו את אלו. ועל כן יעץ האיש המעולה שכניה בן יחיאל להוציא הנשים גם הנולד להם, והודיע כי כן יעץ ה' בתורתו. וכן היא עצת החכמים הצדיקים החרדים לדבר ה'. ומי שיש לו בן מן הנכרית ובא להמלך בבית דין הגדול מה יעשה אם יקרב אם ירחק, ייעצוהו שיגרשהו מביתו ומנחלתו פן ישחית זרע הקדש. אעפ"י שאין כופין אותו לעשות כן בדין תורה. ורש"י ז"ל פירש "בעצת אדני, בעצתו וברצונו של הקב"ה. והחרדים במצות אלהינו, יראי שמים יוציאום. וכתורה יעשה. העושה המעשה הזה אשר יוציא בניו ואשתו הנכרים" ע"כ. ודבריו קשים, כי עזרא והשרים גזרו על הקהל כולו, ומה טעם להזכיר כי יראי שמים יוציאום? מי שהוא ירא את ה' אינו צריך לכפיית בית דין. גם לאיזו צורך הוסיף שהעושה כן עושה כמשפט התורה. והראב"ע ז"ל אמר "בעצת ה' לקרב אל קהל ה' או להרחיק. ולא מצאנו שהקריבו אחד מהם. ואולי הוציאום, שלא היו גיורות כרות המואביה. וחכמינו ז"ל אמרו בנו הוא לכל דבר חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הנכרית. והוציאו האמות והבנים" ע"כ. ואני תמה כי לא היה אתם נביא ולא אורים ותומים שישאלו את פי ה' לקרב או לרחק, אך עשו בחכמתם והצדק אתם כמשפט התורה. ופירש [ראב"ע] עוד "והחרדים במצות אלהינו לבלתי התחתן בם יוציאו נשותיהם. וכתורה יעשה למי שאינו חרד כי נכריחנו להוציא" ע"כ. וגם זה קשה כי באמרוֹ "וכתורה יעשה" שיכריחום בבית דין, למה הזכיר ענין החרדים? ודי בהודיעו שיוציאו כולם נשותיהם. ואולם עם מה שפירשתי יצא כנגה צדקת מליצת הכתוב, והבן.

footnotes: ¹ מליצה ע"פ יחזקאל ג, כז. כלומר המסרב מלשמוע לדברי החכמים

"כי גוי אובד עצות המה, ואין בהם תבונה" (דברים לב, כח). בספרי נחלקו רבותינו ז"ל ר' יהודה ור' נחמיה. ר"י דורשו כלפי ישראל אבדו ישראל עצת ה' שנתנו להם, ואין עצה אלא תורה שנאמר "לי עצה ותושיה". וזה מופת גדול לדברינו הנ"ל בביאור מלת "עצה" סתם, שהיא לטובה.

"עצות" הם הסכמות החלטיות שהסכים השם ב"ה עליהן, שעל פיהן יעשה האדם וחי בהם. והביאו קדמונינו מפסוק "לי עצה ותושיה" (ספרי, האזינו, פסקא יז)¹ והכונה תבין ממה שבארנו למעלה (בחלון ו') על פסוק זה. ולדעת ר' יהודה אוכל לפרש הפסוק לאמר: שיבוא עליהם הפורענות בעבור שהם מאבדים העצות הישרות, דרכי החכמה עליהם הסכים השם ב"ה בתורתו. וכבר רמזנו בבית הראשון כי החכמה יסוב לשכל ולבינה הנטועים בנפש. ובהיות החכמה תחלה בנפש אז ישכיל האדם ואז יבין. ואם אין חכמה בנפש לא יתוארו המצאותיו ותחבולותיו בתארי בינה והשכל. גם רמזנו שם כמה דברים המושגים בשכל ובבינה רב תבונות. ועיקרי הדברים הללו יתבארו בעז"ה בבית הרביעי² ובספר "מעין גנים" עם כל ההצעות הצריכות לזה. ולכן אמר שהן אובדי עצות החכמה ועל כן "אין בהם תבונה". כי בהיותם נלוזים מן החכמה לא ישכילו, ולא יבינו, ובהכרח יחסרו מהפיק תבונות. ואחר כן פירש הרד"ק ואמר "ישכילו זאת. יבינו וישכילו זאת יבינו לאחריתם", כלומר אם לא היו אובדי עצות והיו עושים בחכמה, היו משכילים זאת [מה] שיפרש אח. כן. ואם היו משכילים היה דבר תבונה, והוא לדעת מה יהיה אחריתם אם יסורו מן התורה והעצה. ובאר הדבר שיהיו משכילים "איכה ירדוף אחד אלף" וגו' כלומר אין בדרך הטבע הנהוג שירדוף אחד מישראל אלף מן הגוים, כמו שקרה להם בהיותם צדיקים. וכמו שנאמר "ורדפו מכם חמשה מאה" (ויקרא כו, ח). אין זה אלא "צורם מכרם" כלומר תוקף שלהם מכרם, כי הם בוטחים בשוא ובתהו, כדרך "הן בעונותיכם נמכרתם" (ישעיה נ, א) "ויי' הסגירם". בעבור שֶׁשָׂמוּ צורם בתהו לכן מסרם ה' צור ישראל וקדושו ביד עבדיו הבוטחים. ואמר "כי לא כצורנו צורם", כלומר אין צורם ובטחונם כצורנו ובטחונינו, כי הם בוטחים באלילים וביכלתם להגן על עובדיהם והחוסים בהם. כי גם השמש והירח וכל צבא השמים לא ירעו ולא ייטיבו, ואין צריך לומר הפסילים והצלמים מעשה ידיהם. אבל צורנו הוא אדון כל הארץ, ה' שמו. ולפי שהלכו אחר ההבל והאלילים לכן בערה בם חמת ה' לדונם כרשעתם, ועל זה "ואויבינו פלילים", כלומר הם נתונים במשפט העליון, כמו "ופללו אלהים" (שמואל א ב, כה), "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב). והנה אם היו ישראל שומרי עצות והולכים בחכמה, היו משכילים כל זה. והיו מבינים דבר מתוך דבר והוא שהצלחת ישראל בעבור החכמה והצדק, והיו מפיקים דבר תבונה, והוא שאם יעזבו תורת ה' יקרה להם הרעה ומצאום רעות רבות וצרות, כמו שקרו לאויביהם. וע"י כן היו משתמרים מחטוא. אבל לפי שהם "גוי אובד עצות", וחושבים הצלחתם למקרה לא יבינו אחריתם עד תצא כאש חמת ה'.

footnotes: ¹ זו לשונם: "כי גוי אובד עצות המה". ר' יהודה דורשם כלפי ישראל ר' נחמיה דורשם כלפי האומות. רבי יהודה דורשו כלפי ישראל. אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואין עצה אלא תורה שנאמר "לי עצה ותושיה" ² מכאן שהיתה בתוכנית רבינו להרחיב בדברים נוספים, בבית הרביעי

ולשיטת ר' נחמיה הדורש הפרשה כלפי האומות אמר. [לא קיימו] האומות שבע המצווֹת שנאמר להם, ואין בהם תבונה. אין בהם אחד שיסתכל ויאמר עכשיו אחד ממנו רודף אלף ושנים יניסו רבבה. ולימות המשיח אחד מישראל רודף אלף ושנים רבבה. וגם דרשתו עֵד נאמן על מה שיסדנו במלת "עצה". כי שבע מצווֹת בני נח הם עצת עליון, והדרכים שהסכים עליהם שֶׁשָׂם [לפניהם] שכפיהן ינהגו כל בני עולם זולתי ישראל. כי ארחות החכמה העליונה משתנים לעֻמת הנפשות המקבלים, כמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו חלון א). עברו החֻקים האלו, סרו מדרך ה' אשר צוה להן, ולכן אין בהם תבונה כדרך שפרשנו בשיטת ר' יהודה. שאם תחסרנה מועצות החכמה, לא תשכיל ולא תבין הנפש ההיא, ובהעדר ההשכלה וההבנה לא תפיק תבונה.³ ופירש הדבר ואמר "לוּ חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" כלומר אם היו האומות שומרים העצות והולכים בדרך החכמה שצוה להם השם ב"ה, היו משכילים זאת, מבינים אחריתם מה יקרה להם את ימרדו בה'. וזהו שאמרו "איכה ירדוף אחד אלף" וגו', כלומר הדבר הזה היו משכילים איך אפשר שבטבע הנהוג ירדוף אחד ממנו⁴ אלף מישראל ושנים יניסו רבבה, כמו שקרה בעת רדת ישראל מגדולתו, "אם לא כי צורם מכרם" (דברים לב, ל). כלומר אין זה אלא מכרם לישראל בעונותיהם, כדרך "הן בעונותיכם נמכרתם" (ישעיה נ, א), "ויי' הסגירם", כלומר זה הצור הוא צור עולמים תקיף ובעל היכולת האמיתי, ה' אלהי האלהים ואדוני האדונים העושה נפלאות למעלה מן הטבע, כמו שעשה לישראל נפלאות לטובה כשהלכו בדרך הישר. כי אי אפשר לומר יראתנו⁵ הסגירם בידינו, אחר שאין ביכולת שר ומזל לשנות הטבע הנהוג, ומעולם לא ראינו ולא שמענו בינינו נפלאות כאלה. אבל ודאי מעשה ה' הגדול צור ישראל. "כי לא כצורנו צורם", כלומר הוא לבדו יכול על כל כאשר שמענו באזנינו הנפלאות שעשה בימי קדם. ואין הצור הזה שוה לצורינו, שאין באחד מהם יכולת לעשות רק כפי ממשלתו וכחו בטבע. וצור עולמים עושה נפלאות לבדו, ולכן עושה עתה נפלאות לרעת ישראל, כי "אויבינו פלילים", כלומר נשפטים באפו ובחמתו הגדול בעבור שסרו מדרך השם ב"ה. ואם ייטיבו ישראל מעשיהם ישתנה עליהם מדת הדין לרחמים, וישוב לעשות עמהם ככל נפלאותיו להטיב להם כימי קדם. וכמו שרמז ר' נחמיה "לימות המשיח אחד מישראל רודף אלף ממנו". אילו היו מבינים זה יכלו להפיק תבונה ישרה לדעת אחריתם, כלומר האומות ידעו שאם ימרדו בה' והיו לאָלָה לְשַׁמָּה ולחרפה וילמדו קל וחמר מישראל. אלא הם "גוי אובד עצות", ומכַּת ה"חכמים בעיניהם" ודוברים אולת גדולה ליחס הנמנע והפלא לגבורתם, כמו שאמר "פן יאמרו יבינו רמה ולא יי' פעל כל זאת" (דברים לב, כז). וכדרך חטאת סדום ועמורה שהכחישו בה' ובנפלאותיו. ועל זה אמר "כי מגפן סדום גפנם" (לב, לב). ולא אאריך יותר במקום זה, וכבר רמזנו בבית השני (חדר ה חלון א) באמת ובצדק, כי פירוש ר' נחמיה קרובה לפשט הכתוב, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה, כי שם נדבר עוד בכתובים אלו. וכאן הכונה להודיע כי לשון "עצה" הנזכר בכתוב הונח על מועצות החכמה שחקק השם ב"ה לבני אדם ללכת בהן, ואין בזה מחלוקת,⁶ כי לדברי התנאים כך יתפרש. והבן כי חדשות הודעתיך. ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ושתי הדרשות נכונות.

footnotes: ³ לדעת מה צפוי לה באחריתה ⁴ מהגוים ⁵ "יראה" הוא כינוי לאליל של האומות (סנהדרין סג ע"ב) ⁶ כלומר פירוש זה מתאים גם לדברי ר' יהודה וגם לדברי ר' נחמיה

"שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך" (משלי יט, כ). פירוש. שמע העצות הטובות הנתונות מפי עליון לבני אדם ללכת בהן, והן חֻקי שתי התורות, שבכתב ושבע"פ שהן כולם מועצות ישרות. וזה עם הלימוד והקשבת האוזן לדברי היועצים החכמים. וכן "קבל מוסר", והוא להשכיל ולהבין ביראת ה' להכריח כחות הנפש שיסורו אל משמעת העצה והחכמה. ואמר אם תעשה כן "תחכם באחריתך" כלומר תהיה נוהג בדרכי החכמה, כי תבא חכמה בלבך כמו טבע שני, היפך מִטֶבַע היצר הרע הנטוע בך מנעוריך, וכבר בארנו פירוש הפסוק הזה בבית השני (חדר ה, חלון ה), ולכן לא אאריך עוד.

"דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" (משלי יב, טו). פירוש. "עצה" כמו "שמע עצה" (משלי יט, כ). והן המועצות שבשתי התורות והם צריכים לקבלה¹ כי החכמה לא תִוָלֵד בכח השכל והבינה הנטועים בנפש, כמו שבארנו פעמים רבות. ומלת "חכם" על הירא את ה' ונשען על חקות החכמה ללכת בהם, כמו שבארנו בבית הראשון (חדר א חלונות א-ב). ומלת "אויל" הפוך מזה לקצה האחר, כי הוא בוזה החכמה, כדרך "חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א, ז). והנה החכם כשיסופק עוד דרך המעשה במנהג מן המנהגים לא ישען על לבו להחכימו לעצמו מה יעשה, כי יודע שאין העצה העליונה מסורה למשפט לב כל אדם. ולכן ילך אל היועץ החכם לקבל העצה העליונה לשמוע מה ידבר ועל פיו יעשה, כמו "כי יפלא ממך דבר וגו' ובאת אל הכהנים וגו' והודיעו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). והעושה כן הוא החכם באמת, כענין "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות, א), ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו חלון ג). ועל זה אמר "ושומע לעצה חכם". ומי שדרכי לבו ישרים בעיניו ואין לו ספק בהם הוא אויל גמור. ועל זה אמרו "דרך אויל ישר בעיניו" (משלי יב, טו). ויתר הדברים הצריכין פירוש בפסוק זה כתבנום בבית השני (חדר ד חלון ג).

footnotes: ¹ למסורת מהדורות הקודמים

"כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא" (ירמיה יח, יח). פירוש. מאמר זה: אמרו האנשים המבקשים נפש ירמיה הנביא ע"ה ואמרו שאינן צריכין לו, כי במותו לא תמות החכמה והנבואה עמו, כמו "לא תאבד תורה מכהן", ישארו כהנים רבים אשר יורו ליעקב, כמו תורת נגע צרעת ותורת הנזיר המיוחדים לכהנים וכיוצא בזה. ולא תאבד "עצה מחכם", כי ישארו אחריו חכמים רבים בתורה ויועצים במשפט מעשה התורה והחכמה, ויגידו לנו דבר עצה ועל פיהם נעשה. ולא תאבד "דבר מנביא" כי ישארו בנו נביאים אחרים שיגידו לנו דבר ה' בנבואה עתידות וכיוצא, ויתר הדברים כתבנו בבית השני (חדר ב חלון יא).

"ובִקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים" (יחזקאל ז, כו). פירוש. הפסוק הזה דומה לפסוק "כי לא תאבד" שבארנוהו למעלה. נבא שבזמן הגלות תחסרנה שלש הסגולות האלו "חזון מנביא" כמו "ודבר מנביא", כי בחזון ישמעו דבר ה', ותורה תאבד מכהן, כי מרוב הצרות ישכחו הכהנים תורתם, כדרך "בגוים אין תורה" (איכה ב, ט). וכן "שאל נא את הכהנים תורה" (חגי ב, יא) שאמר השם לחגי בגלות בבל. ועצה תאבד מזקנים, כמו "ועצה מחכם", כי ה"זקנים" מתּוֹאַרֵי החכמים, שמלבד חכמתם הם בעלי הנסיון, ובכל זאת תאבד עצתם במשפטי התורות והחכמה. ואם אין בהם חכמה לא יתוארו "זקנים" סתם, כמו "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). ואמרו ז"ל (קידושין לב ע"ב) "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", ובארנוהו בבית הראשון. ואצל החזון לא הזכיר "תאבד", כי אין אבדה נופל רק על דבר שהיה ביד האדם, שזה יתכן על התורה והעצה, כי היו מורים ויועצים ושכחו תורתם ועצתם ונאבדה מידם. אבל הנבואה לא תחול כלל על איש בגלותנו, כדרך "ונסתם חזון".² לכן סָתַם ואמר "ובקשו חזון מנביא" לדעת מה דבר ה' אליו, ולא ימצאו דבר, כי לא ינוח עליו הרוח בגלות.

footnotes: ² בסדר עולם (זוטא) כשמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל

"מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ, ה). פירוש "עצה", כמו "ושומע לעצה חכם" (שם יב, טו), כי לדעת משפט המעשה הישר בדרכי החכמה הנפלאים קשה מאד. והשם ב"ה הודיע המועצות בשתי התורות, ונתן בלב הישרים דעה בינה והשכל לדַמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר עד שיעמדו על משפט ההלכה וההסכמה הנעלמת מעיני זולתם, כדרך "אז תבין צדק משפט ומישרים כל מעגל טוב" (משלי ב, ט) והוא ענין נפלא. ועוד יתבאר בבית השלישי בעז"ה.

ויפה המשיל העצה העמוקה בלב איש חכם שבחכמים למים עמוקים, שבתחתיתן פנינים וחפצים ואין רואה אותם. ומי יוכל להעלותם? זולתי הפקח הגדול הממציא תחבולות וקושר חבל בחבל וכיוצא להעלות בהן החפצים ממעמקיהם. וכן לענין העצה העמוקה בלב איש, אין מי יוכל לדלותה מלבו לראות מה היא, זולתי איש מלא תבונות, כי ירכיב תבונה לתבונה וענין לענין עד צאת לו תחבולה יקרה מביניהן לעמוד על העצה שבלב, ולדלותה להיות אות אמת. ועוד אפרש בבית השלישי בעז"ה על מה הנחת מלת "תבונה". ועוד אפרש בספר "מעין גנים" הנחת מלת "תחבולה" בעז"ה. אז יבקע כשחר אור האמת. ויאמר רש"י ז"ל "מים עמוקים עצה בלב איש. הלכה בלב חכם סתומה. ואיש תבונות ידלנה. ותלמיד נבון בא ודלה אותה ממעיו" ע"כ. ואין ספק כי דבריו לקוחים מדברי קדמונינו ז"ל שהבינו יותר המליצות, בִּין בדבר כי פירושו כולל מה שדברנו על זה. לא כמו שפירש ראב"ע ז"ל "כמים עמוקים שהם קרים וזכים ורגל לא תרפסם, כן החכמה והעצה שהיא בלב איש זַכָּה וברורה. ואיש אחר שהוא יודע התבונות ידלה העצה מלבו. כלומר ילמדה ממנו" ע"כ. מלבד שפירושו רחוק גם לא יתכן "ואיש תבונה". וכל אדם יוכל ללמדה, ומקרא מלא "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך". ולמה [כתוב] "ידלנה" ולא "ילמדנה"? ורלב"ג ז"ל פירש כי "העצה בלב היא בכח¹ לא ישיג אותה בקלות אלא אחר חקירה הרבה, כי היא כמים העמוקים אשר יקשה להגיע אל מה שהוא בתחתיהם. ואולם איש תבונה ידלה העצה מלבו בטוב חקירתו והפלגתו בה" ע"כ. ואחר שנזכר פעמים "איש" נדע שכולו מדבר משני בני אדם. והנה פירושו נדחה [מפני זה]. וגם אם היא "בכח" איננה עצה, כי כל עצה הסכמה החלטית לעשות מעשה, ולפעמים התבונה² הרבה לא תועיל לקחת עצה מלבו, כמו שתבין מן הכללים. והקדמנו למעלה (חלון ו', ח', ט'). הבן.

footnotes: ¹ פוטנציה, עוד לא בפועל ² כונתו: גם אם התבונה הרבה

"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי'" (משלי כא, ל). פירוש. כל מנהג ומעשה מפועל שהוא נגד צדקה, איננו חכמה, אפע"י שבעל המעשה עשהו בתחבולה גדולה. כי אין חכמה זולתי מה שתקן משה ב"ה לחכמה. וכן כל מה שיפיק האדם בשכלו ובבינתו נגד הכונה העליונה איננו תבונה, כי היסוד שבנו עליו השכל והבינה הוא שוא והבל. וכן כל מה שיסכים האדם לעשות נגד רצון השם ב"ה, אינו עצה. וכבר פירשנו פסוק זה בבית השני (חדר ט חלון ח). ואמרנו שם שאעפ"י שהרשעים מסכימים לעשות רע. ופעמים רבות חפצם בידם יצליח, כדרך "ועל עצת רשעים הופעת" המבואר למעלה (חדר ו). והנה היתה עצה גמורה והיא ע"י השם ב"ה. ואין הדבר כן. כי לולי שֶׁעֲזָבָם השם ב"ה לעשות לא היו יכולים להשלים חפצם, וכענין "מגלגלין חובה ע"י חייב" (סנהדרין ח ע"א). אבל אם ההסכמה נגד השם ב"ה ואינו חפץ שֶׁתֵּעָשֶׂה, אז תופר. ועל כן סמך ואמר "סוס מוכן ליום מלחמה וליי' התשועה" (משלי כא, לא), כי לא תועיל מעשה אדם מבלי ישועת ה'. ואם תשאל בכל זאת תתואר ההסכמה ההחלטית³ בתאר "עצה", שהרי גם אם תופר תתואר "עצה"⁴ שבעל העצה הסכים בהחלטת הכונה. ואין עצה שאיננה מועלת לאדם.⁵ כי יפירנה או לא יצלח בעצתו. ולכן⁶ איננה ראויה להתאר "עצה" סתם, כי כל "עצה" סתם היא הסכמה בדרכי ה' ושיצליח בה העושה. וכדרך [הכתוב] שחוזר על זה. אבל תתואר "עצה רעה ונמהרה". וכן נמצא מחכמת החכמים ותבונת הנבונים ועצת היועצים שהם כולם טובים⁷ להצלחת האדם. וה' הגורם [ש]לא יועילו, כדרך "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה) כמבואר בבית השני (חדר יא חלון א). וכדרך "ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים" שבארנוהו למעלה. כי דברי שלמה כוללים טעמים רבים באמת, אבל איננו על ההתחכמות וההתבוננות כדברי ראב"ע ז"ל, כי זה סותר יסודות הלשון שאין ההתחכמות נקראת "חכמה" סתם בכתבי הקדש. וכבר דברנו בענין הזה בבית הראשון (חדר א חלונות א-ב) והשני. והבן.

footnotes: ³ של הרשע ⁴ סתם, בלי שם לוואי ⁵ כך יש לשאול. כי כיון שהעצה מועילה, מדוע לא נקרא לכך "עצה" סתם? ⁶ כאן רבינו מתחיל להשיב מדוע אין לכנות עצת הרשע "עצה" סתם. ולכאורה צ"ל כאן מלת "לכן" בלי ו' ⁷ עשוים להועיל ולהשיג תוצאה הרצויה להם

"רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה" (ישעיה יא, ב). פירוש "רוח חכמה" בארנוהו בבית הראשון שהוא על גילוי ציורי החכמה בלב. ומלת "בינה" התבאר בבית הב'. ו"רוח עצה", שיהיה המשיח יועץ טוב בחכמה ובשאר הדברים. כי תהיינה הסכמותיו חזקות ולא יתהפך בעניניו, ותהיינה ישרות כמו שבארנו ותהיינה טובות להשגת המבוקש. גם תמלאנה מועצותיו בכל דבר, כי השם ב"ה יתן לו עוז וכח להשלים עצותיו, ועל זה מלת "גבורה". ותמצא תשעה עשר פסוקים בחדר זה שנזכר בכולם שם "עצה" סתם וכולם על מועצות החכמה החֻקים והמשפטים, שהן מועצות ישרות ונאמנות, וגם טובות מאד. כי העושה כפיהן יצליח בכל דרכיו הצלחה גמורה, כי השגחת השם ב"ה דבקה עם ההולכים בתמים העושים רצונו ית' וממלאים רצונו. ולכן נזכרים כולם סתם, ותבין שהם הולכים על סדר הכללים הרבים בענין זה למעלה (חדר א חלון יב). ואמת נכון הדבר מאד.

"מי זה מחשיך עצה בְמִלִין בלי דעת" (איוב לח, ב). פירוש. מי זה יאפיל אור העצה הישרה והטובה ברוב מלים ודבַר-שפתים בלי דעת? וזאת היא תוכחת השם ב"ה לאיוב, כי כשקרהו הצרות הטיח דברים רבים כלפי מעלה וטען טענות נגד יושר ההנהגה העליונה ועל הגזרות היורדות בארץ, רע לטובים וטוב לרעים כפי מחשבת האדם המסכל דרכי ה' ב"ה בחכמתו העליונה. ולפי האמת ישרים דרכי ה' וכל מעשיו בעצה עליונה אין טובה ממנה. "לי עצה ותושיה" לי עצה ותבונה שבארנו למעלה. וכדרך הכלל שכל "עצה" נופל על ההסכמה במשפט הלב. וכן כביכול פועל מעשיו בעצה, ועצתו בחכמה ובתבונה שאין להם חקר. ומלת "מלל" הנופל על אמרים ריקים היוצאים מפי המדבר בדרך העברה, כמו "ומלין לצד עלאה ימלל" (דניאל ז, כה), כלומר תיבות בלי דעת והשכל. "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (בראשית כא, ז), כלומר אפילו בדרך גוזמא ועל צד ההעברה לא היה אדם אומר לאברהם ששרה תניק בנים, [מפני] הזרות והפלא. ולכן מי זה מְלָאוֹ לבו להחשיך יושר עצתי במלין בלי דעת? ולא שָׂם על לבו כי עצתו¹ נפלאה מדעת האדם, מי יביננה? ומי ידע [סודה] וטעמה? ולפי שאיוב עשה כן, הוכיחו השם ב"ה ושאל אותו על דברים נפלאים שהן נגד עיניו ואינו מבין סודם וענינם. וגם החוש יעיד עליהם, כי הם בסוד העצה העליונה הנשגבת מן החוש ומן השכל והבינה שבנפש, והבן.

footnotes: ¹ של הקב"ה

"מי זה מעלים עצה בלי דעת" (איוב מב, ג). לפי דעתי כך פירוש הפסוק. איוב הודה לדברי השם שהוכיחוֹ "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (איוב לח, ב). והתחרט עתה על שדִבֶּר נגד עצת ה'. ומלבד הודאתו עוד הגדיל אשמתו שגם רעה אחרת עשה. והוא שהעלים והסתיר העצה הטובה בלי דעת, כי ראוי לאדם [לספר] מלאכות ה' ולהודיע טוב טעם ודעת בדרכי ה' וארח עצתו, להודיע לבני אדם יושר חכמתו ועצתו העליונה, כדרך "וגדולתך אספרנה" (תהלים קמה, ו), "לכו בנים שמעו לי, יראת יי' אלמדכם" (תהלים לד, יב). ובכלל זה כל דברי הנביאים פה אחד מביעים ומגידים הדר העצה העליונה ויושר מעשה השם ב"ה. ואיוב העלים כבוד העצה העליונה, גם החשיכה במלים. ולכן התישב על שתיהן. ואמר כי מה שטען נגד העצה היה לפי שלא הבין האמת, ודבריו לא בהשכל. ומה שהעלים העצה לפי שהיא נפלאת מדעתו, ולא ידע ערכה. ועל זה אמר "לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע" (איוב מב, ג).² כלומר כל מה שהגדתי היה [בלי דעת] והרי הם בטלים ומבוטלים. ומה שהעלמתי יושר [מלבי]³ לא בזדון אלא בעבור שהן נפלאות, כדרך "פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה" (תהלים קלט, ו).

footnotes: ² הרי יש כאן וידוי על שני ענינים ³ מלה מטושטשת, ואולי יש לפענח "מעשיך"

והנה איוב במחשבתו הראשונה טרם נגלה אליו ה' חשב כי פיו תבונות יגיד, וטענותיו מלאות בינה והשכל, ולכן מצאנו שאמר "אדבר והשיבני" (איוב יג, כב) כדרך שאומר האדם לזולתו "שמע דברי הישרים והנכוחים להבין, אם תוכל להשיב עליהן". גם אמר "פִּשְׁעִי וחטאתי הודיעני, למה פניך תסתיר?" (שם יג, כג-כד). וזה בלי דעת, כי החכם האמתי יודע שבינת האדם תסתתר מהתבונן בכמו אלה. גם יודע שדעת האדם חלושה מאד מהכיל דעת החכמה והעצה העליונה שאין לה חקר, כי נפלאות הם ונשגבות מדעת האדם. ועתה שנתבאר לו כל זה בנבואה, אמר "שמע נא ואנכי אדבר, אשאלך והודיעני. לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מב, ד-ו). פירוש. זה שהוצאתי מקדם מלין לאמר אליך "שמע נא ואנכי אדבר, אשאלך והודיעני" דברי פלאים בינה והשכל. גם מה שבקשתי ממך שתודיעני סוד עצתך, לפי שלא זכיתי לראות בעין-לבי מחזה שדי, ורק לְשֵׁמַע אזן שמעתיך, ע"י הקבלה⁴ ודברי חכמים. אבל עתה שזכיתי להביט בעין-לבי הודך והדרך, הנני מואס בראשונות, והרי הן כאינם. ומתחרט אני על מעשה ומחשבה [שאינם] באמת. כדרך "יי' יודע מחשבות אדם כי המה הבל" (תהלים צד, יא), כי הוא אדם עפר ואפר.

footnotes: ⁴ דברי מסורת

כך נראין בעיני הדברים. ובדברי מפרשי המקרא ז"ל ראיתי פירושים רבים, ואין המקראות מתיישבים בהם. ראב"ע זצ"ל (על איוב לח, ב) אמר "מי זה מחשיך, הענין רצית להחשיך עצתי, כמו להעלים ולהסתיר. ובמקום אמר 'מי זה מעלים'" ע"כ. וזה תימה כי אין ההעלמה במלין אלא בלי מלין. וכתב עוד (ראב"ע על איוב מב, ג) "ואחר שהגבורה והחכמה שלך היא, מי זה שיוכל להסתיר עצתך, אז יהיה בלי דעת. והטעם כי בלי דעת הייתי, שרציתי להסתיר עצתך בעולם" ע"כ. וזה דוחק. כי אין ספק שיש הבדל בין "מחשיך" ובין "מעלים". כי המחשיך עושה אור לחשך, והמעלים הוא שמסתיר האור שלא יאיר. וגם לרש"י ז"ל פירש "מחשיך" "מקלקל במלים", ימצאנו הקורא בספרו. ורמב"ן ז"ל רצה לפרש⁵ כי איוב התנצל שאיננו מחשיך העצה, אבל העלימה והסתירה. וזה רחוק כי איוב הודה על פשעיו, ובאמת דבר כמחשיך העצה כמו שהוכיחו השם ב"ה. ומה יוכל לומר עוד אחר שאמר "וְהִרְבָּה פְצָעַי חנם" (איוב ט, יז). "הטוב לך כי תעשוק?" (שם י, ג). ויאמר עוד הרמב"ן ז"ל "כי ה'עצה' נקרא הדבר הנעשה בחכמה ובתבונה והוא נעלם", ע"כ.

footnotes: ⁵ על איוב מב, ג

ואני שואל⁶ הנה אחיתופל נתן עצה והיה גלוי לאבשלום ולכל ישראל טעם העצה, כי אחיתופל הודיעם משפט לבו כמפורש בכתוב (שמואל ב טז, כא). גם חושי גלה לכל ישראל טעם עצתו (שמואל ב יז, יא-יג) והם מתוארים "עצות". סוף דבר לא אוכל לזוז מן הכללים שיסדנו על הנחת לשון "עצה" בתחלת הבית, כי הכתובים כולם יתפרשו בהם על נכון, כמו שסדרנום אחד אחד ואין יוצא מן הכלל.

footnotes: ⁶ קושיא על פירוש הרמב"ן בזה

והכתובים שנזכר בהם לשון "עצה" על מעשה שמים וארץ וצאצאיהם, אלו הן. "מה יעצת ללא חכמה" (איוב כו , ג) פסוק זה פירשנו למעלה עם הכתובים שהן בנין בבנין הקל, וענינו מפיר העצה במעשה שמים וארץ, כמו שיראה הקורא ממה שבארנו שם, ואין צורך בהכפלת הדברים.

"גם זאת מעם יי' צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה" (ישעיה כח, כט). פירוש. החידה הזאת שהגדתי לכם מחרישת החורש וזריעת הזורע ותקון השדה, וחביטת הקצח והכמון במטה, ודישת הלחם בחרוץ (ישעיה כח, כג-כח) קבלתי בנבואה מעם ה' צבאות, לא מלבי דברתיה. כי יש בודה זאת. והנמשל ממנה ענינים נפלאים בחכמת בריאת שמים וארץ, ובחכמת נפש האדם. כי האדם כמו עולם קטן,¹ ובנין נפשו וכוחותיה יש בה דוגמת הנמצאים בשמים ובארץ. ובחכמת השם ב"ה יצר הנפש כדמות העולם, להקיש מזה על זה ולהמשיל מאחד על השני למען יקחו מוסר ויחכמו. ולכן הוא ב"ה העושה גם שניהם הגיד לי החידה הזאת והנמשל אליה להודיע אותה לכם. כי הוא ב"ה הפליא עצה, כדרך "פלא יועץ" (ישעיה ט, ה). כלומר עצותיו נפלאות ונשגבות מדעת האדם, גם זה בתבונה שאין לה חקר. ועל פי מועצותיו והסכמותיו "הגדיל תושיה". ומלת "תושיה" על מעשה החכמה שעשה בשמים ובארץ. ויתבאר בבית זה בעז"ה כי כל "עצה" נופל על ההסכמה בדברים שנמשך מהן מעשה, וכדרך "לי עצה ותושיה" (משלי ח, יד). ואין הכונה פה לפרש החידה והנמשל אליה, אבל תמצאנו בעז"ה בספר "מעין גנים" ותעלוזנה כליותיך בדברי מישרים. ורק כיִּוַנְנוּ לרמוז כי מלת "עצה" הנזכר בפסוק זה רומז על מה שיעץ בחכמתו העליונה לעשות בבריאת שמים וארץ. והמעשה כפי העצה היא ה"תושיה". והיטב לפרש המתרגם ז"ל שתרגם "אף דא מן קדם יי' צבאות נפקא, דאתקין עלמא במחשבת דַעְתֵּה רבתא, אסגי עובָדֵי בראשית בְּסַגִי חוכמתֵה". פירוש. הפליא עצה על ציור המחשבה העליונה לתקן ולבנות העולם. ופירש "הגדיל תושיה" על המעשים הרבים שעשה במעשה בראשית שהם כולם בדרכי תעלומות חכמתו, יתברך ויתרומם לעדי עד. כי הכל למשל להסביר אוזן שומעת, כמו שבארנו פעמים רבות. ולכן השתמש המתרגם במלת "מחשבה" תחת מלת "עצה" הנזכר בכתוב. ותבין הכונה מן המבואר למעלה. והוסיף "דַעְתֵּה רבתא" לרמוז שעצותיו נשגבות משיקול דעת כל יצור, וזה אמת.

footnotes: ¹ רבנו בחיי, בראשית א, כז

"ואיש עצתו יודיענו" (ישעיה מ, יג). פירוש. הנביא מדבר מבריאת שמים וארץ. ואמר "מי מדד בשעלו מים" וגו' (שם, מ, יב). והנה הוא ב"ה גדָל-העצה והכל מאתו, ועל כן אמר "מי תכן את רוח יי'" (מ, יג), כלומר שהודיעו דבר, ואיש עצתו יודיענו מה יעשה. כי הוא ב"ה יעץ על כל דבר ועשה כעצתו. וכן אמר רש"י ז"ל (ד"ה ואיש עצתו) "מי תכן את רוחו ומי איש עצתו אשר יודיענו להקב"ה עצה" ע"כ. ונזכר עצתו בכנוי² כי סמוך אל "איש". מי היה איש עצתו שיודיענו דבר הן בעצה החכמה, הן בעצת מעשה תבונותיו וכיוצא. ולכן פירש הפסוק שלאחריו "את מי נועץ" וגו' ובארנוהו למעלה.

footnotes: ² אות ו' בסוף

ועוד נמצא פסוק אחד שנזכר בו לשון "עצה" והעמדתיו באחרונה לפי שיש בו מחלוקת בין המפרשים והוא: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני" (תהלים לב, ח). לדעת רש"י איננו משרש "יעץ", ופירש "ארמוז לך בעיני מה תעשה. איעצה לשון קריצת עין, כמו 'עוצה עיניו לחשוב תהפוכות' בספר משלי" (טז, ל), ע"כ. ודקדוק תיבת "איעצה" זרה לפירוש זה. כי "עוצה עיניו" שנח הפ"א כמו בינה עשה. ובעתידים יאמר "אעשה". אבל "איעצה" מגזרת נחי פ"א יו"ד כמו איעצך, והה"א נוספת כמו "אדעה". גם יתבאר כי "עוצה עיניו" איננו לשון רמיזה אבל הוא כמו "עוצם עיניו", והוא ענין סתימה וכבישה. ולא נמצא בכל המקרא כדוגמתו "עוצה". גם לא מצינו מליצת קריצת ורמיזת עין על המנהיג הטוב והמלמד דעה והשכל. זולתי בענין תארי "איש און" "אדם בליעל קורץ בעיניו" או "ברגליו". אבל ראב"ע ז"ל פירש "לשון 'עצה"', כי כתב בפסוק "אל תהיו כסוס" (תהלים לב, ט), זאת היא העצה" ע"כ. כלומר על העצה הזאת כיון באמרו "איעצה עליך עיני" (לב, ח). ובפירוש הפסוק אמר "רָנֵי פלט תסובבני" (לב, ז), תחסר בי"ת מן רנה, ע"כ. כלומר "ברָנֵי פלט תסובבני", ואמר לשון קולות-מלאכים שאמלט מהם, יוכיחוני ויאמרו "אשכילך ואורך". ולדעתי אחרי שהזכיר התהלה "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (לב, ו) הזכיר המענה בדרך נבואה, כאילו השם ב"ה יענה משמי קדשו לתפילת עבדו ויאמר "אשכילך ואורך בדרך זו תלך", כדרך "אך יתן ה' לך שכל ובינה, השם יברכך". וכן במקרא זה יבטיחהו השם שישכילהו ויורהו דרך זו ילך. ומלת "איעצה", אתן לך עצה, וזאת היא תשובה לשואל דבר עצה. [זהו פירוש] "איעצך" ו"איעצה" המבואר למעלה וכמו כל לשון "עצה" הבנויה בקל, וכדרך הכלל שיסדנו למעלה, כי המתפלל מבקש מן השם ב"ה עצה מה יעשה ובאיזה דרך ילך, כמו שסדרו אבותינו ז"ל³ "ותקננו בעצה טובה מלפניך". ועל זה יענה השם ב"ה "איעצה עליך עיני", כלומר אתן לך עצה טובה בהשגחתי עליך. ומלת "עליך" כמו למענך. או איעצה נפרד, כלומר אתן לך עצה כי עליך עיני, כלומר כי אני אשגיח עליך. וכן תרגמו מתרגם ספר תהלים "אשכלינך ואלפינך באורחא דנן תהך, אמלכינך ואשוי עלך לטבא עַיְנָי". ופסוק "אל תהיו כסוס כפרד" הנאמר אחריו איננה מפרש העצה שהזכיר, אך הוא דברי המשורר יוכיח את בני אדם.

footnotes: ³ תפילת ערבית, ברכת "השכיבנו"

והנה מבואר הענין ונשלם מה שכִיוַנְנוּ אליו, כי בארנו בחדרים כל לשונות של "עצה" הנמצאים בספרי הקדש ולא חסרנו זולתי פסוק אחד הנכתב בהתפילות⁴ ויתבאר בסמוך. ובארנו שלא נכתב לשון "עצה" בבנין הכבד⁵ והנוסף⁶ גם במקום אחד. אבל נבנים כולם בקל או בנפעל, וכדרך הכללים שיסדנו למעלה. והנה כמו שכל לשונות "עצה" הנזכרים בחדר זה כולם על מועצות החכמה החֻקים והמשפטים האלהיים, כמו כן נמצאים הרבה מהן בתוך הלשונות המבוארים בחדרים האחרים הנבנים בקל ובנפעל ובשם התאר "יועץ". אבל בחרתי להציג התאר לבד, והבנינים לבד. והשָׂם לבו יפרש הכל על הסדר. ובתוך הדברים רמזתי בכל אחד מהן באיזו מין עצה ידבר, כמו שימצא המסתכל בדברינו, ועיין בזה.

footnotes: ⁴ ספר תהלים ⁵ פיעל ⁶ התפעל

ראוי להתבונן אם יתכן לומר לשון "עצה" בבנין התפעל. וכבר רמזנו בבית השני (חדר ח חלון י"ד) כי הוראות רבות יש שנוסד עליהם בהתפעל. ועתה נבחן אם נמצא הוראה אחת בהוראותיו שיפול עליו לשון "עצה". ונאמר כי הוראה אחת שיורה עליו הוא היות האדם הפועל והמקבל כאחד, ויהיה זה כשיקח עצה מנפשו לנפשו. והנה הוא פועל העצה כי מצאה בנפשו, אם מקבל העצה, כי עושה מעשהו על פי עצתו. מכל מקום לא יתכן לומר על ענין פלוני התיעץ, כי [אם] באמרנו פלוני נועץ לעשות כן, כי כבר יסדנו למעלה (חדר א חלון כ) שהונח לשון "עצה" בבנין נפעל, בין כשיסכים לעצמו מנפשו, בין כשיסכים מנפשו לזולתו. גם בארנו (חדר ה חלון א) במה יבדלו הלשונות הללו. והוא שלפעמים נזכר הנפעל סתם, ולפעמים נסמך למלת "אל", ופעמים למלת "עם", ופעמים למלת "את". ואלו המלות [מבארים] איך היתה עצת האיש הזה. ואין צורך להזכירה בהתפעל. וההוראה השניה שיורה עליו ההתפעל הוא על ההתאמצות הפנימי כמו "התהלך לפני". ויהיה זה בעבור שמתאמץ בשכלו ובבינתו על הדבר לשפוט במשפט הלב מה יעשה, ואין זה "מתיעץ" אלא "מתבונן", כמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. כי כלל גדול יסדנו שאין לשון "עצה" נופל אלא על ההסכמה ההחלטית אחר משפט הלב. ואם תאמר שיפול על המתאמץ לעשות נגד משפט לבו ובלי הסכמת הנפש, אין זה עושה "בעצה" אלא "בלי עצה". כי כל לשון "עצה" על ההסכמה הפנימית. פעמים יסכים כפי נטית נפשו, ופעמים יסכים בעבור קבלוֹ העצה מבעל העצה המנוסה במועצותיו, וכמו שבארנו. ולכן אין דרך להניח לשון "עצה" בהתפעל אף כפי ההוראה השלישית שיורה עליו ההתפעל, והוא ההפוך מן העצה. וכדרך "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י) שבארנו בבית השני (חדר יג, חלון יג), כמו "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" (משלי יג, ז). וכן לענין העצה מתיעץ, כלומר פלוני מסכים לפי דעתו בהחלט לעשות כך, ובאמת אין הסכמתו הסכמה, כי לא תמשך מעשה מעצתו, כי הסכים על דבר שאין בכחו לעשותו. או שֶׁתּוּפַר עצתו ולא יניחוהו אחרים לעשות כהסכמתו, והסכמות כאלו נמצאים הרבה. אבל רחוק הדבר שישתמשו כתבי הקדש בבנין התפעל בלשון "עצה" על דרך זה, כי כבר יסדנו למעלה (חדר א חלון ב) שיונח לשון "עצה" על המסכים בהחלט ואעפ"י שלא השלים המעשה כפי עצתו אם נאנס מֵהַשְׁלִימָהּ. כי לפי שלֵב היועץ עומד בתקפו לעשות כעצתו, ולא נמנע רק מזולתו, יפה יתואר הסכמתו בתאר "עצה". ואיך נתאר ההסכמה הזו בלשון "מתיעץ", והוא נועץ ממש והסכים בהחלט. והוראת "מתיעץ" שלא הסכים. ועל כן לא תמצא לשון "עצה" בהתפעל בכל כתבי הקדש עומד לבדו, כי אין דרך להזכירו, רק על אופן אחד. והוא שאם יזכיר שפלוני ופלוני נועצו לעשות כך, והיתה הסכמתם בדבר שלא יוכלו לעשותו, ולא הזכיר [המקרא] שלא נתמלא עצתם, והקורא יחשוב שאולי יעשו ויצליחו בעצתם, מן הראוי שיזכיר גם ההתפעל ויאמר "התיעץ" להורות שבאמת אין הסכמת האיש הזה הסכמה גמורה, כי לא יצלח ולא הסכים על דבר שיוכל עשותו. ולמדנו שתים. שהיתה העצה בהחלט, כי לולי שנמנע המעשה מידו מכח זולתו החָזָק ממנו היה עושה כפי עצתו ההחלטית. ועל זה יזכיר מלת "נועץ". וכן למדנו שלא ישלים המעשה כפי עצתו. ואין צורך להזכיר עוד הפרת העצה, כי על זה יזכיר מלת "יתיעץ", וכבר מצאנוהו פעם אחת בדברי אסף,¹ ויתבאר לפנינו בעז"ה.

footnotes: ¹ "ויתיעצו על צפוניך" (תהלים פג, ד)

"על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך" (תהלים פג, ד) פירוש. מלת "סוד" בארנוהו למעלה (חדר ג חלון ו). כי מונח על וַעַד בני אדם הנאספים יחד לְהִוָעֵץ על ענין זה. כמו "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט, ו), "הפר מחשבות באין סוד" (משלי טו, כב). ומלת "יערימו" הונח על עָרְמַת המחשבה לשקול הדבר בפלס השכל והבינה שבלב. וזה צריך לומר כי אין עצה אלא אחר משפט הלב, כמו שבארנו פעמים רבות. ולשונות "ערמה" ו"תבונה" [בארנו] בספר "מעין גנים" בעז"ה. והענין שהמשורר האלוהי ראה ברוח הקדש כי העמים הרבים שהן אויבי ה' ומנאציו יקומו ויתנשאו להכחיד את ישראל מן [העולם], והודיע כי בשנאתם אותם עשו סוד וחכמיהם ונבוניהם להערים מה יסכימו לעשות עם ישראל. והזכיר עצתם באמרם "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (פג, ה). ולפי שהעצה הזאת תחלוק על הכונה האלהית, ו"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי'" (משלי כא, ל). הודיע המשורר הצדיק כי לא תצלח עצתם כי תופר ביד השם ב"ה. ולכן אמר "ויתיעצו על צפוניך" (פג, ד) בהתפעל, כאומר ידעתי שאין עצתם עצה גמורה, כי לא תצליח ולא יוכלו לעשות כן, לפי שהיא "על צפוניך". כי אתה נשבעת בשמך הגדול כי לא ישבות ישראל מהיות גוי לפניך,² כמו שבארנו למעלה. ואם היה נכתב לבד מלת "ויתיעצו" היינו יכולים לחשוב שלא הסכימו בהחלט לעשות כן. כי אם הסכימו, אעפ"י שתופר הסכמתם, לא תתואר כי אם מלשון "נועצו" כמו שכתבנו. אבל רשעת העמים האלו שהסכימו בהחלט אלא אם לא כי השם ב"ה ימנע מרשעים אורם³ היו עושים כעצתם. ואמר עוד "כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו" (פג, ו), כלומר זה שאמרתי "ויתיעצו" הוא בעבור שאני מאמין באמונת לבי שתופר עצתם, לא בעבור רפיון הסכמתם כי הם "נועצו לב יחדו", כלומר לקחו עצה גמורה במשפט לבם והסכימו בהחלט לכלות את ישראל, והנטיה הרעה הזאת נמצאת בנפש כולם, ולכן "נועצו יחדו", כולם בהסכמה אחת, כי הם מִכַּת הרשעים הגמורים מכחישי אלוה. ועליך "ברית יכרותו" כדרך "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו" (תהלים ב, ב). ולא באר בשירו כי תופר עצתם, כי אין צורך אחר שאמר "ויתיעצו". אבל התפלל אל השם שמלבד שתופר עצתם בלי ספק, גם ישיב גמולם על ראשם בעבור שנועצו עצה רעה מאד. וגלוי לפניו ב"ה שהם שהסכימו בהחלט כדרך "ואתה יי' ידעת את כל עצתם עלי למות" (ירמיה יט, כג), ובארנוהו למעלה (חלון יא). ועל זה אמר "עֲשֵׂה להם כְּמִדְיָן וכו' נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה וכו' שִׁיתֵּמוֹ כגלגל, כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכו' כן תרדפם בסערך וכו' מַלֵא פניהם קלון וכו' וְיֵדְעוּ כי אתה ה' לבדך, עליון על כל הארץ" (פג, י-יט). כלומר כְּשֶׁתְּשַׁלֵם להם בדרך פלא והפלאה, אז ידעו כי אתה ה' לבדך עליון ואין מי שיוכל להתקומם נגדך. אבל אם לא תפרע מהן בכל נפלאותיך, אעפ"י שתופר עצתם לא יתקדש שמך הגדול ביניהם, כי יאמרו הרשעים "מִקְרֶה הוא לנו". והפרת עצתם ידענוה ממלת "ויתיעצו", ולכן לא התפלל [אסף] על זה, כי מה צורך? והמשורר האמין בהבטחת ה' ובשבועתו. והוצרך לומר "ויתיעצו" להעיד על נפשו, כי היא מאמנת בשבועת ה', ואיננה מתרעמת ח"ו ולא מפחדת מעצת הרשעים. ומה שצריך עוד לפירוש פסוקים אלו כתבנו למעלה. והנה בדברי הפירוש הנפלא הזה יתברר לך כי במקום הזה לבד היה נכון להזכיר ההתפעל, ואין חבר לענין זה בכל כתבי הקדש. על כן לא תמצא עוד לשון "עצה" בהתפעל בשום מקום. הבן מאד. ועתה נבוא בעז"ה לבאר בחדרים הסמוכים לשונות של "מחשבה" למיניהם. וה' יגמור בעדי.

footnotes: ² ירמיה לא, לה ³ איוב לח, טו