גם עד אחד לאלו הדברים שעדותו מועילה בעניני ממונות כמו לחיוב שבועה ולפטור מן השבוע גם בזה המציאות לא הובררה אלא רק הדין.

ובזה³³⁵ אנו מבינים את תירוצו של הרא"ש על הקושיה שמקשים נגד ההנחה שעד המסייע פוטר משבועה, מהא דשומר שמסר לשומר חייב מפני ש"את מהימנית לי בשבועה ההוא לא מהימן לי בשבועה", ואמאי לא יהיה השומר השני בתור עד המסייע הפוטר מן השבועה? והתירוץ הוא, שכיון שמחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ועד אחד פוטר רק משבועה אבל לא מממון ולכן אינה מועילה עדותו של עד אחד בזה (עי' ברא"ש בבא מציעא פרק קמא³³⁶) וכמובן, ששם ג"כ אפשר להתחיל מן הצד השני ולאמר דכיון דער אחד נאמן לענין פטור שבועה, תו לא הוה כלל מחוייב שבועה, וממילא לא שייך כלל הדין של מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם?³³⁷ אך ג"כ כנ"ל דהעד אינו מברר את המציאות שנימא שע"י זה אינו מחוייב כלל שבועה, אלא שזה משמש רק להדין, שעדותו של העד הוא במקום השבועה³³⁸, וממילא מועילה עדותו רק במקום שלפני עדותו נשאר רק חיוב שבועה, אבל במקום שלפני הגדתו כבר התהוה חיוב ממון עדותו לא מועילה. ובמחוייב שבועה ואינו יכול לשבע שיש בזה חיוב ממון שוב אין עדותו מועילה³³⁹.

footnotes: ³³⁵ בפשוטו וכפי שמסיים הגהמ"ח ההוכחה היא רק ליסוד הקודם, שעד אחד אינו מברר את המציאות אלא את הדין, ואינו מובן לפי זה מדוע הסמיך הגהמ"ח קטע זה לכאן. אך יעויין בהערה לקמיה, שלדרכו של הגהמ"ח מתבארים כאן שני הדברים כאחד, ומוכח נמי שעד המחייב אינו רק 'דין הנהגה' אלא קביעת מציאות ביחס לדין. ³³⁶ סימן ג. ³³⁷ כן הקשה הקצות החושן (סימן פז סק"ט) על הש"ך (שם סקט"ז) שלמד מדברי הרא"ש לכל מחוייב שבועה ואינו יכול לשלם שאין עד המסייע פוטרו, וכעי"ז הקשה בחידושי רעק"א (בבא מציעא לו, ב). ועיין שם בקצוה"ח הסובר שדוקא בשומרים איכא לסברת הרא"ש משום דהוי איני יודע אם פרעתיך אבל בשאר חיובי שבועה אין הכי נמי דעד המסייע פוטר גם כשאינו יכול לישבע (וע"ע בקה"י בבא מציעא סימן ב מה שתמה על הקצוה"ח). ³³⁸ בעיקר החקירה אם עד המסייע הוי פטור בעיקר החיוב או רק דהוי כאילו נשבע, ראה חידושי ר' ראובן (בבא מציעא סימן א) שכתב ג' אופנים בענין עד המסייע: א. שהוא בא כנגד עיקר המחייב (כי המחייב שבועה היא ההוכחה קצת והוא מעמיד הוכחה קצת כנגדה), ב. דהוי בירור כאילו נשבע. ג. שהוא פוטר מחיוב שבועה. וגם הוא נחית שם לתרץ שיטת הרא"ש לפי זה, עיין שם גם לענין עד המסייע אם פוטר משבועת הנוטלין. ³³⁹ לכאורה ב' נדונים הם. א. אם העד מברר מציאות או רק קובע דין. ב. אם לאחר שנתחייב שבועה ואינו יכול לישבע זהו כבר חיוב ממון שאין עד אחד מועיל. וא"כ יש להעיר מדוע נצרך הגהמ"ח לומר שהעד המסייע אינו פועל במציאות אלא בדין. הלא לשיטת הגהמ"ח גם העד המחייב שבועה לא בירר את המציאות והוא לא בא אלא לחייב 'דין' שבועה, ומדוע א"כ נצרך הגהמ"ח לומר שאין העד בא לברר את המציאות אלא לקבוע את הדין, לו יהי כן, הלא כבר חל חיוב ממון ושוב אינו פוטר.ונראה, כי זהו שכתב כאן הגהמ"ח שחיוב שבועה בעד אחד הגם שאינו בירור המציאות כעדים, מכל מקום אינו רק 'הנהגה' בעלמא אלא קביעת המציאות ביחס לדין המסויים, וזהו שהבין הגהמ"ח שאם עד המסייע היה עומד כנגד עדותו של הראשון וכביכול נצרכים אנו להכריע את המציאות הבאה לחייב שבועה, בודאי היה עד המסייע פוטר גם חיוב שבא מכח 'מתוך שאינו יכול לישבע', כי סוף סוף על ה'מציאות' אנו דנים. לא כן למה שמתבאר שהעד בא לאחר החיוב שבועה וכחו אינו אלא לפטור מ'דין' שבועה, הנה כאשר כבר חל חיוב ממון שוב לא מהני. (אכן, יש לעיין לדבריו כיצד ניתן ללמוד את דין עד המסייע שבא רק לפטרו מהדין ולא לקבוע את המציאות, מעד המחייב שמועיל גם לקבוע את המציאות ולא רק לחייב דין).והנה גם להנחה זו שאין העד בא לברר את המציאות ולפטור משבועה אלא רק לומר דהוי כאילו נשבע, אכתי צריכים אנו להנחת הגהמ"ח שדין 'מתוך' הוא שמעיקרא חל חיוב ממון, וראה קובץ שיעורים (ח"ב סי' ז) שחקר אם דין מתוך שאינו יכול לישבע הוא דמעיקרא חל עליו כבר חיוב ממון, דהכי נאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם ואם אינו נשבע מחוייב ממון, או דלמא שאכתי מחוייב שבועה הוא, אלא שאם אינו נשבע משלם, ואם כן הוי החיוב ממון תולדה מהחיוב שבועה ואם אינו חייב שבועה גם אינו משלם. וע"ע בזה בקה"י (בבא מציעא שם).

ועכ"פ אנו רואים מדברי הרא"ש הנ"ל, שגם עד אחד במקום שמועיל הנה לא את המציאות הוא קובע אלא רק את הדין, כנ"ל³⁴⁰.

footnotes: ³⁴⁰ ראה בהערה לעיל, שאין זו רק חזרה על מה שנכתב באותיות הקודמות (שעד אחד הוא רק 'דין' ולא בירור המציאות), אלא שמוכח כאן גם מה שפתח בו הגהמ"ח באות דידן, שעד המחייב אינו רק 'דין הנהגה' אלא שהוא קביעת מציאות ביחס לדין. ובזה חלוק עד המחייב מעד המסייע, ודו"ק.