וכאן המקום כשאנו מדברים על מהותו של הפקר לדבר ג"כ על מהותה של שביעית, שכפי שידוע נחלקו בה גדולי עולם הב"י והמהרי"ט, אם מצות הפקר בשביעית היא מצוה המוטלת על קרקפתא דגבריככל המצוות, או שזה בא מאפקעתא דמלכא, והב"י סובר כהצד הראשון והמהרי"ט כהצד השני.

ונ"ל להביא ראיה מהירושלמי כהצד השני⁶⁵⁶. עי' ירושלמי פרק שביעי ממס' פאה (הלכה ז') "הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית וחייב במעשרות, ר"ז שם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו וכו', א"ר ר' מתניא, למה לית אנן אמרין, כי הא דא"ר יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו וכא מפני שקדם הפקרו להקדשו". כלומר שלבסוף נותן טעם אחר לזה, דהקדש חייב בשביעית מפני שאין ההקדש חל לגמרי כיון שההפקר, הדין של שביעית, קדם להקדש", והדברים ברור מללו דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ואינו תלוי כלל ברצונו של הבעלים אם רוצה לקיים את המצוה של הפקר או לא⁶⁵⁷.

footnotes: ⁶⁵⁶ נקודה זו יחד עם ענינים נוספים הקשורים במדת 'אמצעי ותכלית' נדפסו ע"י הגהמ"ח בקובץ שערי ציון (שנה יח חוברת ד-ז סימן יג), ושם (חוברת ח-י) השיג עליו הגרש"י זוין, וכדלהלן. ⁶⁵⁷ קדמוהו בראיה זו הרידב"ז, ראה: קונטרס השמיטה להרידב"ז (דף ד, ובפירושו לפאת השולחן בית רידב"ז פ"ד הי"ג); מו"מ המהרש"ם עם החלקת יואב (בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קו ושו"ת חלקת יואב יו"ד סי' מז). ובקונטרס הנ"ל הביא מש"כ הג"ר נחום וידענפלד, ונדפס גם בספרו שו"ת חזון נחום (ח"ב קונטרס תוספת שביעית) ליישב את ראייתו ולחלק בין זמן שהשביעית מדאורייתא שגם אליבא דהב"י היה שביעית אפקעתא דמלכא, וכל מחלוקתם היא רק בשביעית בזמן הזה, עיי"ש בהרחבה. וע"ע משך חכמה (פרשת בהר ויקרא כה, א-ב).