ועיין במנחת חינוך במצוה פ"ד שמעיר לאלה הסוברים דמצות הפקר בשביעית איננה אפקעתא דמלכא, אך אקרקפתא דגברא הוא ככל המצוות שבתורה ואם עבר ולא הפקיר עבר רק של עשה, והפירות לא נעשו הפקר, א"כ תהיינה הנשים פטורות ממצוה זו מטעם מצות עשה שהזמן גרמא, ולהדיא מבואר בקדושין (נ' ע"ב) דגם שביעית של נשים ג"מ נעשות הפקר?

ואע"פ שפירות שביעית נשארו הפקר לעולם, ולאו דוקא בשנה השביעית, אך זה ניחא לדעת הר"מ בהל' ציצית⁶⁵⁸ דכסות יום פטורה בלילה, א"כ אפשר לנו להגדיר את ההגדרה של מ"ע שהזמן גרמא שזה נאמר רק כשהמשכת החיוב תלויה בזמן, כי גם בציצית החיוב נמשך רק ביום ולא בלילה, אבל לשיטת הרא"ש⁶⁵⁹ שזו היא גם שיטת התוס' בקדושין (ל"ד ע"א) דכסות יום חייבת אף בלילה, א"כ ראיה מזה, דהגדרה של מ"ע שהזמן גרמא באה לא על המשכת החיוב, אך על יסוד החיוב, אם היסוד בא ע"י זמן אז זהו בכלל מ"ע שהזמן גרמא, לפ"ז גם ההפקר בשביעית, אע"פ שההפקר נשאר לעולם יהיה בכלל מ"ע שהזמן גרמא, כיון דס"ס היסוד למצוה הוא הזמן של שביעית?

footnotes: ⁶⁵⁸ פ"ג ה"ז. ⁶⁵⁹ ריש הל' ציצית.

אך באמת גם את זה אפשר לישב, דיש הבדל בין אם הזמן משמש בתור יסוד להחיוב, בין אם הוא משמש רק בתור סבה להחיוב, דכבר הבדלנו בין שתי המדות הללו, מדת סבה ומסובבומדתיסוד ובנין⁶⁶⁰, דכשנופל היסוד נופל הבנין, אבל כשמתבטלת הסבה לא מתבטל המסובב, דאין אנו זקוקים להסבה רק טרם שמסתבב המסובב, אבל אח"כ שוב הוא מתקיים בכח עצמי, וזהו ההבדל בין ציצית שנקראת מ"ע שהזמן גרמא אפילו לאלה הסוברים שכסות יום חייבת אף בלילה ובין המצוה של הפקר בשביעית, דבהראשונה סוף סוף יסוד החיוב והחזקתו הוא הזמן, מה שהכסות הוא כסות יום גם עכשיו, משא"כ במצות הפקר בשביעית הנה לא רק שאין הזמן משמש כיון ליסוד בהחזקת הדבר, אלא אפילו המצוה גופה אינה רק סבהלדבר אבל לא יסוד הדברכלומר, דאע"פ שנאמר דמצוה זו היא אקרקפתא דגברי ככל המצוות, אבל ס"ס מהמצוה הזו נעשה דין ממוני מדין ההפקר, שזה כשהוא לעצמו לא נכנס בסוג המצוות אלא בסוג המשפטים של ממונות, והזמן משמש כאן רק בתור סבה ולא יותר ועצם החזקת הדבר איננו אפילו בסוג מצוה ומכש"כ שאין זה בסוג של מ"ע שהזמן גרמא⁶⁶¹.

footnotes: ⁶⁶⁰ ראה לעיל (מדה ז אות א) ובהערות. ⁶⁶¹ ראה אבי עזרי (שמיטה ויובל פ"ד הכ"ד) שחילק באופן אחר, והוא, דהא דפירות שביעית לעולם הם הפקר הוא משום שכך דינם שכל שגדלו בשביעית דינם הפקר, ומה שהם קדושים בקדושת שביעית הוא גורם חיוב ההפקר, ובכה"ג שהזמן הוא רק הסיבה למציאות זו של 'פירות שביעית' ולא עצם ה'גורם' של המצוה - לא הוי המצוה בגדר זמן גרמא, משא"כ בציצית שהחיוב בכל רגע הוא מה דהוי 'כסות יום' נמצא שהזמן גורם החיוב. וכיו"ב יש לדמות מה שדנו האחרונים, ראה חכמת שלמה על או"ח (סי' תכו, ושם במג"א), גבי קידוש לבנה דלא מקרי מ"ע שהזמן גרמא, שאין הזמן 'גורם' למצוה אלא רק היכי תמצי להיות הלבנה בחידושה, וכן דנו האחרונים סברות אלו במצות ספירת העומר שתלוי בקרבן העומר ומצות ביכורים שתלוי בזמן שמחה, ואכמ"ל.אכן יעויין באפיקי ים (סימן כד) שכתב דכל מה שאפשר לומר שיסוד ההפקר נובע מקדושת הפירות הוא רק למ"ד דהוי אפקעתא דמלכא, אבל למ"ד שהוא חובת גברא אי אפשר לומר כן, שהרי הקדושה אינה תלויה בגברא אלא במה שהם פירות שביעית, עיי"ש.

בקצור, הכוונה במ"ע שהזמן גרמא הוא שהזמן משמש בתור גורםשגורם גם את המשך החיוב של המצווה, ולא כשמשמש רק בתור סבה לבד.