ועל פי ההנחה הנ"ל שכל הענין של אין ברירה הוא שנשאר הצד של העדר הסבה, יש להביא אגב אורחא את המחלוקת של אביי ורבא ביאוש שלא מדעת אם הוה יאוש או לא בב"מ (כ"א ע"ב) שבשיטה מקובצת מביא את קושיות הראשונים מדוע אין המחלוקת הזו תלויה בהמחלוקת העתיקה אם יש ברירה או אין ברירה?

אך לפ"ז אפשר להגיד שאמנם שניהם סוברים כפי ההלכה שאין ברירה אך המחלוקת היא בזה מהו בזה הצד החיובי שבדבר שדרושה לו סבה ומהו כאן הצד השלילי שבא ע"י העדר הסבה. כי מצד אחד זהו ההבדל בין הפקר ליאוש, כאשר כבר ביארנו במק"א⁹⁷⁸, שהפקר זהו מושג חיובי ויאוש הוא רק מושג שלילי, כלומר שלילת ההקפדה של הבעלים, אבל ס"ס היאוש צריך לחדש דבר שלא היה מקודם, כי ע"י היאוש תופקע הבעלות של הבעלים ויזכה בזה המוצא, ובזה היא המחלוקת, אם כאמור, אנו באים ע"י אין ברירה להעדר הקפדה והוי יאוש, או להעדר ההתחדשות ולא הוי יאוש⁹⁷⁹.

footnotes: ⁹⁷⁸ מדה יב (אות לו). ⁹⁷⁹ להלן (מדה טז אות נא ואות נה והלאה) ממשיך עם עקרון זה, לומר שמחלוקת אביי ורבא היא האם יאוש הוא דבר 'חיובי' או 'שלילי', אלא שאת הקושיה מברירה הוא מיישב באופן אחר, ראה שם (אות נו) שברירה הוא באופן שאנו רוצים שהמחשבה היתה 'למפרע' אלא שאנו תולים אותה ב'עתיד', לא כן בסוגיית יאוש שלא מדעת, הלא קודם לא היתה כלל 'דעת', עיין שם טעמא דמילתא. ועיין שם עוד בגדרי 'יאוש' כי בכל יאוש ישנם שתי סיבות האחת מה שאבודה ממנו והשניה מה שנתיאש בפועל, וככל שתי סיבות יש לחקור מהי ה'סיבה' ומהו 'העדר הסיבה' או דלמא ששתיהם פועלות כאחת, עיין שם.