מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' נזקי ממון (הלכה יח) בגחלת וכלב¹⁹⁶, שדעת הראשון הוא שאם בעל הגחלת לא שמר את גחלתו "בעל האש חייב על שריפת הגדיש", והראב"ד הוסיף על זה "בעל האש נמי חייב" כלומר, שמחוייבים שניהם בעל האש ובעל הכלב ביחד - ועי' בתוס' (כב, א¹⁹⁷) שדעת התוס' היא ג"כ כדעת הראב"ד.

footnotes: ¹⁹⁶ זה לשון הרמב"ם (הלכה יז-יח): כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש וכו' במה דברים אמורים בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש, אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה. ובראב"ד השיג: א"א בעל האש נמי חייב. ועיין במש"כ באריכות באבן האזל (שם). ¹⁹⁷ ד"ה ואי, ועיין שם כג, א ד"ה ולחייב בעל הגחלת. וכן כתב הנצי"ב (מרומי שדה שם). ועיין אבן האזל (על הרמב"ם שם), דהתוס' והראב"ד לאו לגמרי בחדא שיטתא קיימי, וראה מש"כ בלבוש מרדכי (ב"ק סי' כח) שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא בדין אחד שעשה את ממון חבירו למזיק, מי מחוייב בשמירה בעל הממון או זה שהפכו למזיק. ועיין עוד ברכת שמואל (סי' ו אות ו) בשם הגר"ח לחלק בין בעל הכלב לבעל הגחלת לענין רמת חיוב השמירה (שהתוס' דנו בזה, ובשטמ"ק בשם הראב"ד כתב תירוץ אחר), דהכלב הוא מזיק גמור ופטורו רק באונס, משא"כ בעל הגחלת - מה שמזיק על ידי הכלב ליכא עליו השתא דין מזיק כי אם על ידי הפשיעה, ולזה סגי ששמר כדנטרי אינשי. וראה קונטרסי השיעורים (ב"ק שיעור ח אות ז) שכתב דסברא זו מהני גם כדי לבאר שיטת הראב"ד.

ונראה דהרמב"ם סובר שעיקר החיוב הוא מטעם ממונו - ובעל הגחלת הוא בעל הממון והחיוב הוא עליו, ואם כי בעל הכלב גרם שהגחלת תזיק, אינו אלא גורם בעלמא, וזה לא מפקיע את החיוב של בעל הגחלת; והראב"ד סובר שעיקר החיוב הוא מצד אי השמירה, ובנ"ד הרי שניהם לא שמרו, בעל הגחלת לא שמר את הגחלת ובעל הכלב לא שמר את הכלב ושניהם חייבים.

וזה יתאים למה שהנחנו במדת "שתי סבות" (אות ד), שהרמב"ם סבור דהחיוב הוא משום ממונו, והראב"ד - שהוא מצד ש"שמירתן עליך"¹⁹⁸.

footnotes: ¹⁹⁸ ראה לעיל (סוף אות לד) ובמה שצויין.