והנה הקצוה"ח בסי' רמא (סק"ד) מביא ראיות לר' אביגדור כהן הנ"ל נגד הראשונים הנ"ל החולקים עליו:

א) מהא דב"ב (קלז, א) שיוצאים באתרוג גם כשנתן לו במתנה של "ואחריך לפלוני" - ובכן, מאי נ"מ אי אמר אחריך לפלוני או אחריך לעצמי?

ב) מפסק הב"י באו"ח (ס' תרנ"ח), שמביא בשם הרשב"א בתשובותיו, דיוצאין באתרוג של הקהל, משום דבשותפין הלכה היא שאמרינן ברירה, כמבואר בר"ן נדרים ריש פרק השותפין³⁹⁶, ואמרינן, שהוברר הדבר שכל אחד בשעה שנוטל את האתרוג לצאת בו - שלו הוא, אע"פ שזהו ג"כ קנין לשעה, וחזינן שאפשר גם קנין הגוף לשעה?

footnotes: ³⁹⁶ מה, ב.

אכן, לפי הסברנו בזה מובן שאפשר בקל לסלק את שתי הראיות והקושיות הללו. דלפ"ז כל המדובר הוא כשההגבלה הזמנית היא מצד הזמן גרידא אבל לא במקום שההגבלה באה מצד איזה מעשה, אם כי המעשה גופא תלוי בזמן. כי אמנם גם הר"ן ושאר הראשונים שסוברים כוותיה כנ"ל לא באים להשוות לגמרי את המושג הממוני למושג הקדש של קדושת הגוף, כי בזה בודאי שיש הבדל עצמי: מושג קדושת הגוף הוא מושג שבלתי ניתן להשתנות בשום אופן³⁹⁷, בעוד שמושג ממוני הנה כל עיקרו הוא מושג שניתן תמיד להשתנות, ואם היום הוא ממונו של ראובן יכול להיות מחר של שמעון.

footnotes: ³⁹⁷ היינו למ"ד קדושת הגוף לא פקעה בכדי, ועיין לעיל.

ועל יסוד זה מסבירים בתוס' את ההבדל בין מכירה ומתנה וקדושת דמים שאינה מפקיעה מידי שיעבוד, וקדושת הגוף כן מפקיעה מידי שיעבוד (עי' בתוס' גיטין מ, ב ד"ה הקדש), מפני שבכל הדברים הראשונים אפשר שינוי רשות, שמשתנה ויוצא מרשות אחת לשניה. ולא כן בקדושת הגוף, שאין שם ציור של שינוי רשות בשום אופן, ובודאי לא נגיד על מי שהיה לו דבר ומכר אחר כך, שאיגלאי מלתא למפרע שלא היה לו בזה רק קנין פירות. אלא רק בזה דמי גם קנין ממוני לקנין הקדש, כשיש הגבלה זמנית מצד הזמן גרידא כנ"ל, מפני שזה כבר בא לא מצד המושג הקדש אלא מצד המושג זמן כנ"ל. אבל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני; או בשותפות באתרוג - לפי ההלכה דיש ברירה בזה - הנה כאן ההגבלה כבר אינה באה מצד הזמן גרידא אלא מצד המעשה שבדבר; במקרה שימות. ואם גם יחיה אלף שנים אין שום הגבלה בזה וכל ימי חייו - שלו הוא. וככה ג"כ בשותפות שהברירה היא שכל ימי שמושו של אחד - שלו הוא, בין אם ישתמש בזה זמן מרובה או מועט³⁹⁸, - שם בודאי יצוייר קנין הגוף אע"פ שבמציאות לא יצוייר קנין עולמי. כי הלא באמת בכלל אין שום ציור של קנין עולמי, כי אין קנין רק בחייו, וכשמת - פקעה ליה רשותיה, אלא מכיון שאין לזה הגבלה מצד הזמן כשהוא לעצמו, אלא מצד איזה מעשה שמוכרח לבוא בזמן מן הזמנים, אין זו מגבלת את עצם הבעלות כ"ז שהמעשה לא בא; וה"נ גם בזה כנ"ל³⁹⁹.

footnotes: ³⁹⁸ דברי הגהמ"ח לענין שותפות לא נתבררו כל צרכם, כי מלבד מה שאפשר שהברירה תהיה מעיקרא לזמן מוגבל, כמו שמצינו עובד יום זה את אחד ויום אחר את השני וכך גם לגבי שותפות של אתרוג שניתן לחלקו לימים או לשעות. ובאמת שלגבי אתרוג של שותפין יש לומר שאם מעיקרא קנאוהו בשותפות בודאי הוי קנין הגוף לשניהם שמעיקרא כך חילקוהו ותליא בברירה, וכל הנדון כאן אינו אלא באחד שהיה לו קנין הגוף גמור שאינו יכול להקנות לזמן. ואולם לשיטת הגהמ"ח אי אפשר לחלק בהכי. וע"ע מערכת הקנינים (סי' ט) שכתב לדרכו שניתן לחלק החפץ לזמנים וע"כ מהני בזה ברירה, ולא דמי למתנה על מנת להחזיר. אך זה לא יהני לדרכו של הגהמ"ח שלשיטת הרמב"ם הזמן הוא אחד. ³⁹⁹ ועיי"ש במערכת הקנינים שהוקשה לו לדרכו מהא דאחריך מאי שנא אחריך לפלוני מאחריך לעצמי, ועיין שם מה שיישב. והבדל יסודי ישנו בין שיטתו של הגהמ"ח לשיטת הגר"ש שקופ, להגהמ"ח אי אפשר שיהיה קנין לזמן כלל, כי הזמן הוא 'אחד' ואי אפשר לחלקו, אלא שכאן ולהלן מחלק הגהמ"ח בכמה אופנים שאין הזמן גורם את השינוי ולכן ליכא לחסרון זה. ואילו לשיטת הגר"ש שקופ, אין חסרון כלל בקנין לזמן מצד עצמו, ומאידך גיסא בוודאי שניתן לחלק את הזמן לחלקים, ואדרבה, היא הנותנת שקנין לזמן לא הוי קנין הגוף משום שהבעלים הראשון לא הסתלק לגמרי ושייר לעצמו את הזמן שלאחר מכן, ותירוציו של הגר"ש שקופ הם באופן שהראשון לא שייר לעצמו כלום וממילא לא אכפת לן שלשני יש קנין לזמן.