Haamek Davar on Genesis Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
זה ספר תולדת אדם. הליכות ימי חיי אדם נקרא תולדות בכ״מ. אמנם זה המקום משונה דכתיב זה ספר. ומשמעו שמספר הכתוב איך שנעשה עמו בעת שנולד ובאותו יום שהשנוי שנעשה בו משעה שנולד עד סוף היום הרי הוא כספר שלם שנמשך שנויים כאלה הרבה שנים. וכ״ז בא ללמד חכמה ומוסר כמה יוכל האדם להתקלקל ביום אחד. והיינו דתני׳ בת״כ פ׳ קדושים זה ספר תולדות אדם ב״ע אומר זה כלל גדול בתורה:
The happenings of one's life are called "generations" in several places. But in this place it is different, for it is written, " this Book". The meaning is that the verse is recounting how it was with him at the moment he was born and on that same day, and the changes that befell him from the moment he was born until the end of the day are like an entire book, for such changes as these [normally] take many years. All of this comes to teach us wisdom - how it is that a person can become corrupted in just a single day. And such we find stated in the Torat Kohanim Parshat Kedoshim, wherein Ben Azzai states that this verse is the major principle of the Torah.
ביום ברא אלהים אדם. כפי הראוי מדרך הלשון הכי מיבעי ביום ברא אלהים אותו. שהרי עדיין לא נקרא אדם עד שמגיע למקרא הסמוך דכתיב ויקרא את שמם אדם. אלא בא ללמד שבאותה שעה שנוצר היה אדם גם עד שלא נקרא בשם. והיינו משום שאז.
בדמות אלהים עשה אתו. הצלם שלו הי׳ במעלת אלהים שכל הטבע הי׳ כלול בו. ע״כ היה שמו אדם מלשון דמות. ולא נצרך אז לברכה כמו שהי׳ כך לדורות דבכ״מ שהי׳ למעלה מהליכות הטבע א״צ לברכה כמ״ש בכ״מ:
זכר ונקבה בראם. ואח״כ נבראת האשה. ואז.
ויברך אתם. הוצרכו לברכה לפו״ר שהוא הליכות עולם בטבע שטעון ברכה. ואמר עוד.
ויקרא את שמם אדם. הגיע לבחינה אחרת שאח״כ הוצרך להקרא בשם אדם. ולא כמקודם שלא היה לו שם מיוחד יען שהיה צלם ודמות אלהים שכל הטבע היה כלול בו. ואח״כ כשירד ממדרגתו נכלל עם הנקבה ויחד נקראו בשם אדם. כי לא יוכל עוד להיות רק למעלה מן הטבע. וג״ז בא ללמד לאדם דעת כי הנהו הולך ואיננו בטוח להיות תמיד על מצב א׳ לכן עיניו תחזינה מישרים ללכת באורח חיים למעלה למשכיל:
ויולד בדמותו. היינו בדמות אדם. ולא בדמות אלהים שהרי בשעה שהוליד לא הי׳ אז בדמות אלהים:
כצלמו. קאי על הנולד כפי הצלם שהיה על שת שהוא המזל כך היה כח שת בעצמו. וכך הוא כל אדם הנושא צלם אלהים כפי כח הצלם שנותן הקב״ה כך טבע הולד הנוצר מסיבת אב ואם מש״ה לא כתיב ויולד בצלמו כמו דכתיב לעיל נעשה אדם בצלמנו. דשם מאמר ה׳ הבורא את האדם ואת צלמו. משא״כ אדם אינו מוליד את הצלם אלא הקב״ה נעשה שותף עם או״א. והוא ית׳ הנותן את צלם:
ויולד בנים ובנות. ולא פירשן הכתוב כמו קין והבל ושת שנתפרשו בשביל שהיו שלשה אופני אנשים נבדלים זמ״ז. משא״כ שארי הבנים זה הולך בדרך קין וזה הולך בדרך הבל וזה בדרך שת:
אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ׳ יומא ס״פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ״ש לעיל ב׳ ז׳. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה״ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה״ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה״ד כמ״ש לעיל מש״ה היה עולה עה״ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש״ה כתיב באדה״ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ״מ בכח יצירתו הי׳ אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע״ע מ״ש להלן כ״ה ז׳):
תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ״מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל׳ ואח״כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג״כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא״כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז׳ לנוי כו׳ והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג״כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשתה מאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות:
Nine hundred. Sometimes the hundreds are written first and sometimes the units. In general when the units are written last it indicates that the person’s last few years were just as fruitful as the rest of his life and when they are written first it indicates that his final years were unproductive. There are exceptions to this rule, however; see Rashi 23:1.
ויתהלך חנוך את האלהים. כך היה רגיל להיות דבוק ושקוע באהבת ה׳:
ויולד בנים ובנות. היה עוסק גם בפו״ר כדי לקיים המין (כמ״ש לעיל ד׳ כ״ו) ולא כב״ע שאמר אפשר לעולם להתקיים ע״י אחרים:
ויתהלך חנוך וגו׳. פעם א׳ היה מתבודד ומשקיע עצמו באהבת ה׳ עד שהגיע לעלות לרקיע:
ואיננו. נאבד ונעלם מבני דורו:
כי לקח אתו אלהים. באשר חפשו אתו כמו שאמרו בני הנביאים על אליהו פן נשאו רוח ה׳ וישליכהו באחד ההרים וגו׳ ע״כ הודיע הכתוב כי באמת לקח אותו אלהים:
זה ינחמנו. א״ת מלשון תנחומין. ורש״י דחה דא״כ שם נח אינו טפל יפה על הלשון להכי פירש מלשון נחת. ולפ״ז אינו מדויק לשון זה ינחמנו. ובל״ז יש להתבונן בכל א׳ מהפירושים. דתנחומין לא שייך אלא על הרעה שנשתיירה במקומה. ולא על מעשינו ועצבון ידינו שנשתנה בימי נח. ולהיפך שם נחת לא שייך על האדמה אשר אררה ה׳. שהרי לא נחו מקללה זו גם אחר המבול. אלא נראה דבשם נח נכלל שני השרשים לשון נחם ולשון נחת. ומש״ה נקרא נח בחסרון אות השלישי למען יהא נכלל בו שני השרשים. ופי׳ זה ינחמנו ג״כ בשתי הוראות. מלשון יניח לנו כפרש״י:
THIS ONE WILL CONSOLE US - One might be tempted to say that this word is from the root “console,” and Rashi has rebutted this on the basis that the name “Noach” is not consistent with this root and has explained that it is derived from the root “rest.” According to Rashi, the word here is inexact. However, one need not to resort to this explanation, it is possible to understand the word in both senses. “Comfort” only applies to ongoing permanent tragedies, and not ones that arise from human activity and evil that arose during the days of Noah. Similarly, “rest” does not apply to the land, which was permanently cursed by God (since the land remained in this state even after the flood.) The name “Noah” includes both roots – “comfort” and “rest.” This is why the word is spelled nun-chet without a third letter, so that it can be considered a cognate of both roots. “This one will console us” can be understood in both senses, similar to Rashi’s explanation.
ממעשנו ומעצבון ידינו. שהיה קשה על למך הצדיק לראות מעשה בני דורו הרשעים ולא יכול להושיע וראה ברוה״ק שבימי בנו ינוחו מרשעות כאלה. וזהו ממעשינו ועוד באשר נשתנה דרך כל בשר וטבעו כמו שיבואר להלן ו׳ י״ב. וע״כ לא יכלו להשתמש בבהמת הארץ כפי הטבע. וא״כ היו מוכרחים לעמול הרבה בידיהם. וראה ברוה״ק שבימי נח ישוב הטבע למקומה. וזהו משמעות ומעצבון ידינו. ואח״כ פי׳ הכתוב מלשון תנחומין:
מן האדמה אשר אררה ה׳. דאע״ג שלא נשתנה הדבר לטוב גם אחר המבול. אבל הי׳ להם תנחומין שע״י זה חדלו מלחטוא הרבה אחר המבול. וכמאמר ה׳ עוד כל ימי הארץ קיץ וחורף. וכמש״כ במקומו. משא״כ לפני המבול לא הית׳ הקללה לתועלת לרשעים שלא שבו מדרכם וא״כ לא הי׳ כדאי לצדיקים לסבול קללת האדמה: