צו את ב״י. לשון זרוז. באשר הנ״מ בין א״י לחו״ל הרבה בדיני תו״מ שלא יתרמו מזע״ז ועוד הרבה דינים. מש״ה נדרש לזרוז לדעת בצמצום עד כמה נמשכה קדושת א״י להלכותיה ולא יותר. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ב׳ ט״ז ובס׳ ויקרא ריש פ׳ צו:

אל הארץ כנען. הלשון אינו מדויק. וכבר נדחק הראב״ע. ונראה שבא המקרא ללמדנו דגבולות האלה הוא דוקא בביאה זו שביאתם אל ארץ כנען. אבל כאשר יבואו בשניה ובשלישית שלא תהיה א״י נקראת ארץ כנען. יהיו הגבולין בא״א:

ממדבר צן על ידי אדום. פרש״י שהיה מואב יושב בדרומה של א״י והלכו כל דרומה של מואב עד סופו. וכבר הראינו לדעת בפ׳ חקת דא״א לומר כן. אלא ארץ מואב כולה במזרח א״י. ואדום היה במקצוע דרומית מזרחית של א״י:

נחלה מצרים. בת״י פי׳ יאור והוא הנילוס. והוא פלא. וע׳ מש״כ בס׳ אבן ספיר שאינו אלא קרן ממנו וע״ש באורך:

הים הגדול וגבול. פרש״י הנסין שבתוך הים. והוא כרבנן בגיטין ד״ח. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ג׳ ט״ז:

תתאו לכם הר ההר. אין זה הר ההר שמת שם אהרן. שזה היה בדרומה של א״י וזה בצפונה של א״י:

ויצא הגבול זפרונה. ת״י ויפוק תחומא לקרן זכותא. והוא קרן הפוך דכתיב באיוב. והיינו צבע זאפראן בלע״ז:

אשר צוה ה׳ וגו׳. כאן החליט הקב״ה לרצון ב״ג וב״ר. ולא תלה עוד בתנאי. וגם המה הוכרחו להקים תנאם וע׳ מש״כ בס׳ דברים ג׳ י״ח:

כי לקחו וגו׳. ואינם יכולין עוד לחזור מרצונם. דכבר לקחו:

וחצי שבט מנשה לקחו נחלתם. כאן לא כתיב לבית אבותם. שלא לקחו כי אם לפי גבורתם. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ג׳ ט״ז בארוכה בזה. וגם שהיו בהם הרבה משבט יהודה כמש״כ שם:

שני המטות וגו׳. גם בני תשעת המטות אין יכולין לערער על ב״ג וב״ר שרב חלקם הרבה מחלק תשעת המטות. מכ״מ אין להם לערער. שהרי לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה. ואין ערוך לחלק א״י שמעבר הירדן מערבה. גם ברוחניות גם בגשמיות. ובאדר״נ תני׳ מתחלה אמרו דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעה״י ונכלל בזה המשל עיקר חיות הגוף והנפש גם שניהם:

אשר ינחלו לכם. המה נוחלים. ומידם יגיע לכלל כל שבט. והנ״מ בזה הוא כדאי׳ בגיטין פרק ד׳ הוקש ראשים לאבות מה אבות מנחילין את הבנים מה שירצו כך ראשים. ע״כ ניתן להם הנחלה לעשות כדעתם. ואע״ג שגם המה נצטוו לעשות דוקא ע״י הגורל ושאר כללי החלוקה. מכ״מ האיך אפשר שלא יפול איזה ספק בשומא וכדומה. מש״ה ניתן להראשים כח אבות ושוב לא היה חשש גזל בזה. ואמר הכתוב שאלעזר ויהושע נחלו וחלקו לתשעת שבטים על דעתם במקום שנפל ספק. ואח״כ כל ראש השבט נחל לעצמו. לעשות הוא וב״ד בפרטי המשפחות והיחידים על דעתם. והיינו דכתיב.

ונשיא אחד וגו׳ תקחו לנחול את הארץ. פי׳ הכתוב שאין חובה לעשות נשיא ממש לכל דבר. אלא רק לנחול את הארץ חובה לעשות נשיא:

ואלה שמות האנשים. חשב המקרא לפי גדולת האנשים בערכן. לא לפי חשיבות השבטים. וכמש״כ ריש פ׳ שלח במנין המרגלים. כי כך דרך המקרא:

למטה יהודה כלב בן יפונה. ולא כתיב נשיא. משום שלא היה נשיא שבטו אלא נבחר לחלוקת הארץ לבד. משא״כ במקום דכתיב נשיא היה נשיא שבטו לגמרי לכל דבר:

והנה בכל השבטים כתיב בני לבד מיהודה ובנימין. ואמר גיסי הה״ג מ׳ יחיאל מיכל הלוי נ״י וכך העלה בני הה״ג מ׳ חיים נ״י משום דעיקר תועלת הנשיאים היה משום שבאו לחוב גם לקטנים כדאי׳ בקדושין ריש פרק ב׳ ובכ״מ. ובכלל החוב היה קורבא ורוחקא מירושלים כדאי׳ בב״ב דקכ״ב א׳ ובפרשב״ם. מש״ה בכל השבטים כתיב בני ללמד דאע״ג שהיו הרבה קטנים היו יכולין לחוב. משא״כ ביהודה ובנימין שהיו בכלל קרובים לירושלים:

לנחל את ב״י. המה יתנו מידם לכל יחיד: