Haamek Davar on Numbers Chapter 36
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ראשי אבות לבני ישראל. כמו שאמרו בגיטין דף ל״ו איתקיש ראשים לאבות מה אבות מנחילין כפי מה שירצו כך ראשים. ושע״כ המה בכחם לתת עצה לדבר אפי׳ שלא ע״פ דין. [וצ״ע מה שלא הביאו בגמ׳ הראי׳ מכאן]:
בגורל לבני ישראל. מזה יש להבין דדבר קדושה יש בנחלת א״י ולא כחלוקת אחים שאינו בהכרח שיהיה בגורל. אלא אפשר להיות בהסכמת אחים ורצונם. משא״כ א״י. ודבר זה שיש בה קדושה הוא נוגע לטענתם כאשר יבואר:
Through the casting of lots to Bnei Yisroel. From this we can understand that the inheriting of Eretz Yisroel is a matter of holiness, not like the dividing up of an inheritance by brothers, which does not have to be done by lots, but can be done with the agreement of the brothers, according to what they want.
ואדני צוה בה׳ לתת וגו׳. צווי הראשון לא הי׳ שיעשה משה בעצמו. אלא שיצוה את יהושע ואלעזר כשיבואו לא״י. אבל צווי השני היה למשה בעצמו. כדכתיב בפרשה של בנ״צ נתן תתן להם וגו׳. וכדאיתא בירושלמי גיטין פ״ז לענין ב״ג וב״ר שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין מעכשיו. לפיכך כפל משה התנאים בב״ג ובב״ר בלשון שאם לא יקיימו יטלו אותם מידם. הרי דמה שנתן משה לב״ג וב״ר היתה נתינה ממש מעתה. וכן חלק בנ״צ היה מכבר נתון מיד משה. מש״ה כתיב בצווי הראשון את אדני צוה ה׳ ובצווי השני ואדני צוה בה׳:
Our master was commanded by Adonoy. The first command [Adonoy commanded our master] mentioned in this verse was not that Moshe should give the land as an inheritance himself, but that he should command Yehoshua and Elozor to do it when they come to Eretz Yisroel. The second command mentioned here, however, was to Moshe himself, as it is written (27:7): “Give them a hereditary portion of land”; and in fact, the portion of the daughters of Tzelofchad was already given to them by Moshe. For this reason it was written in the first phrase, Adonoy commanded our master, and in the second one, our master was commanded by Adonoy.
ונוסף וגו׳ ומגורל נחלתנו יגרע. עיקר טענה זו של ונוסף וגו׳ אינו מובן. ואין להם לצעוק על ההוספה של שבט אחר. כי אם גרעון שבטם. וגם כפל טענת הגרעון מיותר. אלא באו מטעם שני דברים. חדא גרעון הגשמי. שנית כי ידוע דקדושת א״י תליא בישיבת ישראל על מקומם דוקא. ומש״ה משגלו ש״ר וב״ג בטלו יובלות וכמה מצות. וא״כ כאשר יהי׳ נוסף על נחלת המטה ויגרע נחלתנו שבאה לנו מקדושת הגורל. הרי יזיק לכלל קדושת הארץ שרצה הקב״ה לקבוע ע״י גורל דוקא מזה הטעם כמו שהקדימו. והיינו שדייקו גם בזה ומגורל נחלתנו יגרע ולא אמרו ומנחלתנו:
ואם יהיה היובל לבני ישראל. היינו שהוסיפו עוד להזכיר את היובל. שאחר שגם ביובל תהי׳ נשאר הוספה זו. והגרעון הזה. הרי לא יהיה קדושת היובל בשלמות:
כן מטה בני יוסף דוברים. טענתם צודקת. ואע״ג שמכ״מ לא הועיל טענה זו אלא לאותו הדור. היינו משום שלא תפקע קדושת א״י אחר שכבר הוקבע בשלמות משום איזה מיעוט וכן לא תפקע היובל בשביל זה. אבל בתחלת כניסה וקביעת הקדושה ראוי להיות ע״צ היותר טוב. על כן באותו הדור הטענה צודקת:
Correctly are the descendants of Yoseif’s tribe speaking. Even though in any case this claim was not effectual except for that generation, that is because the holiness of the Land is not uprooted after it has already been completely defined, for the sake of a minority, and the Yoveil will also not be uprooted because of this. However it is fitting that the initial entry and fixing of the holiness should be in the best way possible, therefore in that generation the claim was justified.
לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. כבר נתבאר בפ׳ פינחס דבנ״צ הותרו להעביר נחלה. מלשון דכתיב והעברת את נחלת אביהן להן. והא דכתיב אך למשפחת וגו׳. אינו אלא עצה כדאי׳ בפ׳ יש נוחלין. ונתבאר לעיל שמפני חשיבותן הרשה המקום להעביר נחלה. והרי הם כמו נשים שכבר הולידו משבט אחר והם יורשות ומעבירות נחלה כמבואר בסמוך. ובשביל מיעוט כזה לא יזיק לקביעת קדושת הארץ. אך בעצה שלא יהיו נראות כחשובות מכל בנות שבטן. ע״כ יתנהגו כמו כולן. שאסורות להעביר נחלה באותו הדור. ומזה נלמד עצה בהרבה ענינים. ועצת ה׳ תקום לכל אדם:
They shall be for wives according to their own preference. It has already been explained in Parashat Pinchas that the daughters of Tzelafchad were permitted to inherit, as it is written, "And you shall cause the inheritance of their father to pass to them" (Numbers 27:7). And the phrase "however, to the family, etc." is only advice, as mentioned in the tractate Yesh Nochalin. It has been clarified earlier that due to their significance, the divine authority allowed for the passing of inheritance. They are like women who have already given birth from another tribe, and they inherit and pass on the inheritance, as explained shortly after. And because of this minor distinction, it does not harm the establishment of the sanctity of the land. However, it is advised that they should not appear more important than any other daughters of their tribe. Therefore, they should conduct themselves like all of them, as it is prohibited to pass on inheritance in that generation. From this, we learn the importance of advice in many matters, and may the advice of God arise for every individual.
ידבקו בני ישראל. לא כנחלה שבחו״ל שאין האדם מדובק לנחלתו אלא קרוב לה. אבל בא״י איש בנחלת אבותיו ידבקו ב״י. כי כך עלה במחשבה וימודד ארץ להיות נחלה זו לאותו האיש וזרעו:
וכל בת ירשת נחלה. וכל אשה מיבעי. ללמד דאם כבר יש לה בן מאישה הראשון והוא יסוב נחלה בע״כ. רשאה היא להנשא לשבט אחר. כיון דבל״ז תסוב נחלתה. מש״ה דוקא בת שמשמעה כי היא איננה אם וכדאי׳ בסנהדרין דס״ט בן ולא אב. ה״נ בת ולא אם :
ממטות בני ישראל. כבר פירשו בגמ׳ ב״ב דקי״א משני מטות. היינו מאב ומאם. וזהו עיקר מקרא זה מוסף על מקרא הקודם שכתיב ולא תסב נחלה וגו׳ אלא בשביל איזה בה יורשת שני מטות וא״כ יש ספק להיכן תנשא אם למשפחת אביה או אמה. והעלה המקרא. לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. ואע״ג שתסוב נחלת אמה. ומפרש הטעם שיקרה נחלת אביה מנחלת אמה:
למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. שני אבות שיש לו. היינו אבי אביו ואבי אמו. דבני בנות הרי הם כבנים והנכד יורשו. וא״כ אע״ג שבע״כ מיסב ירושת אמו מצד האם. מכ״מ נחלתה מצד האב לא די שאינו מיסב אלא עוד קם על נחלת אביו. אחר דבני בנות הרי הם כבנים. משא״כ אם תנשא למשפחת אמה ויהא הבן יורש את אם אמו. אינו מקיים בזה ירושת אבות דאב אם אמו אינו כאביו דלא מצינו שיהא בן בת הבת כבן שהרי אפי׳ בן בן הבן לא מצינו שיהא כבן. ואיפליג דרי. וא״כ מיסב נחלת אבי אמו בלי ירושת אבותיו:
ולא תסב נחלה וגו׳ כי איש בנחלתו וגו׳. אם אשה משבט יוסף ויש לה נחלה והיא נשואה מכבר לאיש משבט יהודה. ולאיש בנים זכרים. והולידו בת שהיא יורשת את האם. ולא את האב. וא״כ אותה הבת שהיא באמת נחשבת על שבט יהודה ונחלתה בשבט יוסף לבד. מכ״מ הדין שתנשא לאיש משבט יהודה ממטה אביה. דאין בזה הסבת נחלה. שהרי כבר הוסבה נחלה זו במיתת האם להבת שהיא משבט יהודה והיא עומדת על נחלתה בשבט יוסף. והיינו דכתיב. כי איש בנחלתו ידבקו וגו׳. אע״ג שאינו נחלת אבותיו. מכ״מ הרי היא נחלתו. ודוקא בת יורשת מאביה אסורה להנשא לא׳ משבט אחר. שהרי עד כה לא הוסבה הנחלה. אבל כשהיא יורשת האם כבר הוסבה נחלת האם בידה ובנה יעמוד על נחלתה אפי׳ בשבט אחר:
כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו בנות צלפחד. אם כפשוטו הוא מיותר שהרי כתיב ותהיינה וגו׳. וכקושית הגמ׳ בסנהדרין דמ״ב ב׳ עשיה בהדיא כתיבא וב״י עשו וגו׳. ה״נ קשה להיפך אחר שכתוב ותהיינה וגו׳ לבני דודיהן וגו׳ ה״ז כאשר צוה ה׳. אלא צוה משמעו ד״ק כמש״כ כ״פ. דמשום דלשון משפחת מטה אביהם. משמעו דוקא ממשפחה אחת שעמהן מצד האב. ולא רק מאותו שבט. ובאמת אינו קפידא אלא שלא יסוב נחלה ממטה אל מטה ולא ממשפחה למשפחה באותו שבט. [והא דכתיב במקרא ח׳ לאחד ממשפחת מטה אביה. אין הפי׳ לאחד לאיש אחד. דא״כ הוא מיותר. והיה ראוי לכתוב למשפחת וגו׳ כמו הלשון במקרא ו׳ אך למשפחת וגו׳. אלא פי׳ לאחד ממשפחת. אחד מהמשפחות של מטה אביה] אבל בלשון הכתוב בבנ״צ כתיב אך למשפחת מטה וגו׳ היה במשמע דוקא משפחתם ממטה אביהם. והי׳ ס״ד דבעשה מוזהרין שארי בנות אפי׳ על המשפחה. וממילא היו הנה ג״כ בעצת ה׳ לעשות כן. וא״כ היו מוכרחים להנשא לבני דודיהן. אבל בקבלה היה שאין הקפידא אלא על השבט מאיזה משפחה שיהא ולא דוקא ממשפחתן:
כן עשו בנות צלפחד. היינו שנדברו להנשא גם ממשפחה אחרת כפי הקבלה. אבל לבסוף.
ותהיינה וגו׳ לבני דודיהן. והיינו לא משום דבר ה׳. אלא משום שלא נישאו אלא להגון להם. והיינו דאי׳ בב״ב דקי״ט ב׳ צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם :
ממשפחת בני וגו׳. לא משום משפחת אביהן. אלא משום משפחות בני מנשה:
ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. לא על משפחת מטה אביהן אלא על מטה משפחת אביהן. ע״ז הקפידו מצד דבר ה׳:
והמשפטים. בסוף ספר ויקרא לא כתיב אלא אלה המצות. ולא כתיב והמשפטים אע״ג שגם בס׳ ויקרא כתיב הרבה ד״מ. אלא משפטים משמע כאן חקירות היוצא מי״ג מדות כדאי׳ בסנהדרין דפ״ז בבאור הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט. ובהר סיני עוד לא ניתן דרך החקירות אלא למשה ולזרעו כדאי׳ בנדרים דל״ח. ורק בערבות מואב הואיל משה באר התורה כולה עפ״י דרך הפלפול והחקירות כאשר יבואר ריש ס׳ דברים. מש״ה כאן שנאמרו בערבות מואב כתיב והמשפטים. דכבר צוה ה׳ גם על המצות וגם על המשפטים. והיינו דכתיב כאן ביד משה אל בני ישראל. דלשון ביד משה משמעו דברי קבלה שלא נדבר עמו פא״פ אלא בשפע סיעתא דשמיא. כמש״כ כ״פ. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא סוף התוכחה אלה החקים והמשפטים וגו׳ ביד משה: