Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 159
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
דאילו גברא כו' וכל הענין. כ"ז הביא הרמב"ן במלחמת ה' פ' האשה שלום לחזק בזה דעת הרי"ף נגד בעה"מ. ולפי שסוגיא זו עמומה ורבו עליה הויות גאוני בתראי בשו"ת ובלח"מ ה"ג פי"ג והגר"א אה"ע סי"ז עלינו לבאר בעזרו ית' מה שנדרש להבנת דברי רבינו ולדלות לב הרמב"ן ז"ל בזה. אי' בגמ' איבעי להו עד א' במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום מילתא דעבידא לגלוי כו' או דילמא משום דאשה דייקא כו' ת"ש מעשה בשני ת"ח שבאו בספינה עם אבא יוסי בן סימאי וטבעה הספינ' בים והשיאו רבי נשותיהן עפ"י נשים. והא מים כמלחמה דמי ומאה נשי כחד גברא דמי וקתני השיא. ודחי ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים. וכ' הרי"ף דאע"ג דכאן לא איפשיט מכ"מ איפשיטא מעובדא דדיגלת בד' קכ"א. ושמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן. ודוקא היכי דאמר אסקוה קמאי וחזיתי' לאלתר כו' וה"ה לעד א' במלחמה דאמר ומת וקברתי ואי לא מסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא מהימני וכש"כ עד א' דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי עכ"ל והבין הרשב"א ושארי מפרשי' דהרי"ף מפרש תחלת הבעי' במת וקברתיו לחוד אי חיישינן לבדדמי דאשה. אבל אי איכא בדדמי דידהו הא אפי' תרי לא מהימני. ולפי זה כי פשיט משני ת"ח וס"ד דלא העלו והשיא רבי עפ"י נשים. ע"כ ליכא כאן חשש בדדמי דידהו והוא דלא כשיטת הפוסקים דיש כאן בדדמי דעד. והיינו שהקשה הרשב"א בחי' בזה"ל הא עדות טביעה כמת סתם במלחמה דמי אלמא דבמת סתם הוא דאיבעי להו. והרא"ש הקשה בא"א בזה"ל מדקאמר והא מים כמלחמה דמי ומאה נשי כחד גברא משמע אי הוי כתרי עדים לא אמרי בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל משמע דאי הוי כ' הרי"ף דבחד לחוד חיישינן לבדדמי דידי' ניחא. ולא הוי קשה לי' קושית הרשב"א כלל. מובן דמפרש דעת הרי"ף דתרווייהו מיבעי לי' חדא אי אמרינן בדדמי דעד וה"ה בתרי דלענין בדדמי דסהדי מה לי א' או שנים ומיבעי עוד דאפי' לא אמרינן בדדמי בעד מכ"מ לחד חיישינן משום דאשה אומרת בדדמי ופשיט מספינה דלא חיישינן לבדדמי לא דעד ולא דידה. ודחי הגמרא. ותרווייהו בעי' לא איפשיטא כ?. מיהו בעי' דבדדמי דידה איפשיט מעובדא דדיגלת. ונשאר בעי' דבדדמי דסהדי זהו הבנת הרא"ש בדעת הרי"ף מש"ה לא קשי' אלא דלפי הס"ד דמיירי בלא העלו הא אפי' לאו מאה נשי כחד גברא קשה. מש"ה העלה הרא"ש דרק בחד יש סברא לזה החשש ולא לתרי. הא מיהא דעת הרי"ף נשאר בקו'. ונראה דודאי העיקר בהבנת הרי"ף כהרשב"א וש"פ. דאי ס"ד דאיבעי בעד א' אי חיישינן לבדדמי דידי' מה"ת להרי"ף דה"ה בתרי הא הגמ' דייק עד א'. אלא הרי"ף ס"ל דפשיטא לן דיש לחוש לבדדמי דידהו. ואולי למד הרי"ף ז"ל מהא דאי' בד' קכ"א דאי אשתהי מתפח תפח. וכ' הרא"ש שם סי' ג' דאינו דבר ברור שמשתנה אלא חשש בדדמי הוא. ובאמת כ' החלקת מחוקק סי"ז ס"ק נ"ה בתשובה דלשיטת הרא"ש דבתרי ליכא בדדמי כלל אפי' אשתהי מעידים. אבל דעת הפוסקים אינו כן וא"כ למד מזה בפשיטות דיש חשש בדדמי אפי' בתרי. איך שהוא לא נסתפק הגמ' אלא בדדמי דידה. והא דמים כמלחמה דמי אינו אלא לענין בדדמי דידה אבל לענין בדדמי דעד המעיד לא דמי כלל מים למלחמה. דבאמת יש לנו לחקור איזה חשש וטעות יש בדעת העד. בשלמא במלחמה יש בדדמי כי מחו לי' בגירא או ברומחא כסבור ודאי מת. אבל בטבע הרי עיניו ראו ולא זר שנשברה הספינה. איברא ניחא עפ"י מש"כ הרמב"ן בתשוב' והובא בהגהת רמ"א סל"ד דמי שמעיד שנשברה הספינה ולא ראה שטבע פלוני ממש. או אפי' ראה שטבע ולא שהה עליו כדי שתצא נפשו אפי' נשאת תצא והביא שם הרמב"ן מדתנן בגיטין פ"ג העיד ר"א בן פרטא כו' ועל הספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן וב"כ לישראל לא תאכל בתרומה הרי שהוא ספק מה"ת ממש משום דאפשר שמצא עץ ודף וניצול ע"י. ולא דמי לטבע ממש דאין משיאין לכתחילה ומדרבנן. מעתה במעיד שנשברה הספינה ונטבעו אנשיה. יש חשש בדדמי שכסבור שנטבעו ממש. ואולי באמת לא ראה בעיניו והוא מצא דף ועץ וניצל ע"י או אפי' ראה שטבע אבל לא שהה עליו משום בדדמי. כ"ז שיטת הרמב"ן. אבל בפי' המשניות להרמב"ם בגיטין שם פי' ספינה שאבדה היינו שנאבדו משוטין שלה והספינה הולכת על פני המים להנהגת המים מבואר דס"ל אי נשברה ממש ה"ז בכלל נפל למים שאל"ס. והכי מוכח ביבמות בד' קכ"א א' בעובדא דר"ע שנשברה ספינה שלו וניצול ע"י דף של ספינה וע"ז אמרו כמה גדולים ד"ח שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה. אלמא דאפי' בהאי גוונא אינו אלא דין מים שאין להם סוף. מעתה בעד שמעיד שראה שנשברה הספינה לא שייך חשש בדדמי עוד. וכן לענין שהי' כדי שתצא נפשו במים שאל"ס יבואר לפנינו דיש חולקים על הרמב"ן בעיקר הדין אי בעינן שהוי. או דלא שייך בזה בדדמי למיחש שלא ישהה. ונמצא פירוש הרי"ף ברור. שבדדמי דעד לא שייך כלל במים שאל"ס: והנה הרמב"ן פי' הסוגיא ג"כ הכי אלא מחולק בדין להיפך מדעת הרי"ף שאין שום חשש בדדמי דעד. דמה לו ולצרה הזאת שיאמר בדדמי ולא איבעי לן אלא לענין נאמנות ובדדמי דידה וזה הספק נפשט מעובדא דדיגלת. אבל בעה"מ מפרש להיפך דזה לא איבעי במת וקברתיו ופשיטא דלא חיישינן לבדדמי דידה. ולא איבעי לן אלא משום בדדמי דעד. והא דקאמר בגמ' או דילמא טעמא דא"א משום דאשה דייקא כו' אינו מובן לפי זה וע' לח"מ שיישב. והרשב"א בעצמו מפרש דתרווייהו איבעי להו כמו שהבין הרא"ש בדעת הרי"ף. ולזה כיונו התו' בד"ה טעמא דבעי אי נאמן העד ולא יאמר בדדמי. או אפי' לא יאמר בדדמי מכ"מ הא האשה לא דייקא. וגם רש"י פי' בד"ה והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי כו'. הרי החשש הוא לעד ולאשה. והכי נראה דעת הרמב"ם שכ' בפי"ג ה' י"ט אמר עד א' ראיתיו שמת במלחמה כו' ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. קסבר דהוא בעי' דלא אפשיטא ולא כהרי"ף ולא כהרמב"ן דאי כהרי"ף אפי' תרי לא תנשא ואי כהרמב"ן אפי' חד תנשא. ואע"ג דהפשיטות מהא דספינה אינו אלא בדדמי דידה לפי דברינו דבמים ליכא בדדמי דעד לדעת הרמב"ם לא בעצם הטביעה וכמש"כ לעיל לדעת הרמב"ם ולא בשהוי כאשר יבואר לפנינו דהרמב"ם לא בעי שהוי וגם לא חייש לבדדמי שלא ישהה אפי' במים שיל"ס כמש"כ הרשב"א בחי' בשם הרמב"ם ויבואר עוד. מכ"מ באמת לא היה הפשיטות אלא לענין בדדמי דידה. ועוד לפי שיבואר להלן דגם הרמב"ם מודה דיש מקום לפרש הא דר"א בן פרטא ספינה שאבדה היינו שנשברה וע"ז הכונה אי' בב"ב דף קכ"ג ומה ספינה שרובן נאבד כו'. והא שפירש הרמב"ם בא"א הוא נפי פסק הלכה. וא"כ ניחא בפשיטות סוגי' זו דלפי הס"ד רצה לפשוט אפי' לענין בדדמי דעד. זהו תמצית חליפות השיטות בתחילת הבעי'. והדבר מובן דלפיהן ישתנה הדחוי להא דספינה דקאמרי אסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים לשיטת הרי"ף ורמב"ן דהוא משום נאמנות העד. שאינו נאמן משום דהיא אמרה בדדמי. ובצרוף סימנים נאמן ופי' הרמב"ן במלחמת ה' כמו סימני אבדה דבדקוהו אם רמאי הוא או לאו עכ"ל. פי' לא שרואים הסימנים ואומרים שיודעים שהוא הוא פלוני. דאכתי מי מהימני אלא שהסמנים במקומות המכוסים ואומרים לנו הסימנים. ואף ע"ג שאין משיאין על פי סימנים. בכ"ז בהצטרפות ט"ע דידהו משיאין. וכיב"ז פרש"י דקכ"ב א' בד"ה לכשתהא כפונדקית נאמנת בל"א שהוא ע"י סימנים ויבואר באות ד'. ולזה הפי' כיונו התו' בסד"ה וקאמרו כו' אי נמי מהני ע"פ טב"ע. אבל כ"ז אינו אלא דחוי. שהרי לפי האמת נפשט מעובדא דדיגלת כמש"כ. ולענין בדדמי דעד לא חיישינן. להרי"ף משום שאין כאן בדדמי ולהרמב"ן משום שאין בעד חשש זה כלל. וא"כ כל היכי דקחזו לאלתר ואמר שהוא פלוני משיאין על פיו. אבל לשיטת בעה"מ והתו' דאיבעי לענין בדדמי דידי' ג"כ או רק בדדמי דידי'. א"כ הא דקאמר ויהבי סימנים היינו משום דבל"ז חיישינן לט"ע דידהו אי כפרש"י שהמים משנים את הפנים קצת או כפי' התו' דמשום שראה הטביעה ידמה בטביעת עינו ממש. ולזה מהני הצטרפות סימנים אמצעים לט"ע. וא"כ כיון דלא איפשט האבעי' אין משיאין אלא בזה האופן. דיהבי סימנים ג"כ. או בלא ראו הטביעה כמש"כ בעה"מ והרא"ש. והשהא הוכיח הרמב"ן דדעת רבינו כהרי"ף. והכוונה מדכ' רבינו וכן גברא דטבע במים שאין ל"ס כו' עד דאתי סהדא ואמר אסקוה מן מיא כד שכיב והוא ניהו. ולא מצריך סימנים. ולא שלא ראה הטביעה ש"מ דלהמסקנא לא בעינן סימנים ואין נ"מ אם ראה הטביע' ורק בהעלה מן המי' וקחזי לאלתר עד דלא תפח נאמן וכ"כ בא"ז. ועדיין לא נתבאר דעת רבינו במחלוקת הרי"ף ורמב"ן במלחמה דיש בעד חשש בדדמי דידי' אי חיישינן כהרי"ף ובעינן שיאמר קברתיו או כהרמב"ן דלא חיישינן כלל. ונראה ממש"כ רבינו דמת או קטלוה. ולכאורה היינו הך. אלא קטלוה מיירי באופן ע"י ליסטים או מלחמה שירא העד לעמוד שמה ואיכא חשש בדדמי ומכ"מ נאמן העד בלי קברתיו וכהרמב"ן. והכי דעת הראב"ד כמו שכ' הרא"ש בשמו שהביא ראי' מהא דטבע חסא במים שאין ל"ס ופסק בגמרא דאם נשאת לא תצא אלמא לא חיישינן שיאמר העד בדדמי וה"ה במים שיש ל"ס תנשא לכתחילה וכ' הרא"ש ע"ז וז"ל דמים שיל"ס לא דמי למלחמה דלא שייך לומר בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שת"נ ודאי מת עכ"ל. ולכאורה אינו מובן. שהרי הראב"ד הביא ממים שאל"ס דמשמע בגמרא בהא דספינה דשייך בהו בדדמי דעד לפי' הרא"ש עצמו. וא"כ שפיר הביא הראב"ד מהא דחסא דלא חיישינן לבדדמי ה"נ במלחמה. ועל הראב"ד גופא קשה למאי סיים וה"ה במים שיש ל"ס. לימא דה"ה במלחמה דמיירי בה. אבל הענין דהראב"ד מפרש האי בדדמי דספינה דלא ישהה בכדי שתצא נפשו וס"ל כהרמב"ן דבעינן במים שאל"ס ג"כ שהוי והיינו בדדמי דספינה ושפיר הוכיח מהא דחסא דטבע בני ספינה ג"כ יש האי בדדמי. וה"ה במים שיש ל"ס יש האי בדדמי. וע"ז דחה הרא"ש וכתב דביש להם סוף ליכא בדדמי כלל ולא חיישינן שמא לא ישהה בשביל בדדמי. והכי כ' הרשב"א בשם הרמב"ם וז"ל ומדברי הרב שכ' במים שאל"ס או שטבע בים הגדול כו' אבל במים שיל"ס שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אלא א"כ עמד שם כדי שת"נ ואח"כ מעיד עליו הא לאו הכי אינו מעיד והילכך כל שמעיד סתם במים שיל"ס נאמן עכ"ל. והאי בדדמי דספינה אינו אלא שמא לא ראה הטביעה כלל אלא שנשבר הספינה כמש"כ לעיל וא"כ בהא דחסא שטבע בני ספינה אין מקום לחוש כלל. ולפי זה במים שיל"ס נמי ליכא חשש בדדמי כלל. זהו עיקר מחלוקתם של הראב"ד והרא"ש. ולכאורה הי' להרא"ש להשיב דברים אלו על מים שאל"ס עצמן ולומר שאין חשש לזה. דודאי יעמוד וישהה עליו כדי שת"נ ומש"ה השיאו בהא דחסא. והרי זה הוא עיקר ההוכחה של הראב"ד. אלא נראה לדקדק דעת הרא"ש שבמים שאין ל"ס אין ענין שהוי כלל וא"צ לעמוד אלא כיון שראה שטבע ה"ז בכלל אם נשאת לא תצא. ובאמת לא נתבאר מקור לדברי הרמב"ן ז"ל בזה ולא טעם ברור שהרי עיקר החשש הוא דגלי אשפלוהו למרחוק וא"כ מאי נ"מ במה שיראה בצדדי מקום הטביעה. וכבר נדחקו גאוני בתראי בזה. ומש"כ הב"ש בס"ק ק"ח בסוף בזה"ל וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם משום הכי תצא. ובא ליישב בזה הא דתנן בגיטין בספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים. וממילא אם נשאת תצא. ולא כשאר מים שאל"ס. וע"ז יישב משום דמיירי בלא שהה. זה דוחק. וגם לא נצרכנו לזה דשם הוא מחמת דאפשר שניציל ע"י דף כמש"כ הרמב"ן ז"ל אבל טבע במים לא שמענו דבעינן שהוי. ונראה שלמד הרמב"ן ז"ל דבעינן שהוי אפילו במים שאל"ס. מהא דאית' בדף קכ"ח א' אמר רבי מעשה בשני ב"א מכמרין מכמורין בירדן נכנס א' מהם למחילה ש"ד ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהה חבירו כדי שתצא נפשו ובא והודיע לתוך ביתו כו' הרי דאותו האדם לא מצא מקום להעיד שנטבע עד ששהה כדי שת"נ. אע"ג שהיו מים שאין ל"ס. והטעם בזה י"ל שמא יעלה לשוטט על המים שאז הוא ספק מה"ת. כדאי' בירוש' גיטין פ"ג וברמב"ם ה"ג פ"ו שטפו נהר נותנים עליו חומרי חיים כו'. אבל אין כל הפוסקים מודים בדבר דבעינן שהוי ואולי דוקא בהא דירדן דמתחילה ירד תחת המים למחילה ש"ד מש"ה נצרך לשהות כדי שת"נ אבל הנטבע בים אם לא עלה עה"מ תומ"י שוב אין בכח להתגבר ולעלות עה"מ ואין חשש אלא דגלי המים זרקוהו למרחוק. וא"כ אין נ"מ בשהוי. וכבר הוכיח רב"צ בתשובה שהרמב"ם חולק על הרמב"ן מדפי' המשנה דגיטין פ"ג ספינה שאבדה. היינו שאבד משוטין שלה. הא אם נשברה וטבעה הרי זה בכלל מתים לענין תרומה כדין נפל למים שאל"ס אפי' לא שהה. הן אמת שהוכחה זו אין לה חזוק אלא עפ"י היסוד שהניח הריב"ש סי' שע"ט שכ' בפשיטות דכל הני דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עה"ח ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידים אלא עד שתצא נפשו כו' אין מעידין אלא עד ג ימים כל הני אין בו דין עדות כלל ואפי' אם נשאת תצא והוכיח מדאי' בד' ק"כ ב' ומי מצית לאוקמי כרשב"א והא קתני סיפא מעשה כו' ומאי קושיא דילמא מגויד וגם מים שאל"ס תרווייהו איסור לכתחילה נחית חד דרגא ושרי. אלא ע"כ הא דאין מעידין בצלוב אפי' אם נישאת תצא. והוסיף עוד הריב"ש דכל מקום שאם נישאת תצא הרי הוא מה"ת. וכן הא דתנן בגיטין בספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים וח"מ הוא ספק מה"ת ואע"ג שרובן לאבד מכ"מ תרי חזקי היינו חזקת חיים דבעל וחזקת א"א דידה מפקי מרוב כ"ז הנחת הריב"ש ז"ל. וממילא לפי מש"כ הרמב"ן דבמים שאל"ס בלא שהה עליו אם נשאת תצא הוא ספק מה"ת ושפיר הוכיח רב"צ מפי' המשניות דלא כן דעת הרמב"ם ז"ל אלא תיכף שנשברה ה"ז בחזקת מתים כמים שאל"ס. אמנם כבר רבו גאוני בתראי ז"ל על כלל שהעלה הריב"ש דתרי חזקות מפקי מרוב. והגאון נו"ב קמא בתק"ע סי' מ"ג הקשה מסוגי' דחולין די"ב שהוכיח ר"א דאזלינן בתר רוב משחיטה עצמה ודילמא במקום נקב שחיט והוכיח הוא ז"ל משחיטה דפרה אדומ' דאפי' תרי חזקי אזלינן בתר רובא. וחו"ז הגאון מוהר"ח זצ"ל בשו"ת הנדפסת בסוף ס' מקור מ"ח כתב שיש לו הרבה קושיות מסוגיות הש"ס ע"ז הכלל. לכן הסכים דספינה אין רובן לאבד ממש. שאין בזה רוב גמור. והא שאין מעידין על הגוסס שהוא משום חומר דעריות כמש"כ התו' יבמות דל"ו ודקכ"א ד"ה ולא היא באמת אינו אלא לכתחילה ואם נישאת לא תצא כמו מים שאל"ס וכ"כ באמת במעדני יו"ט בכורות פ"ג. וכן מש"כ הרמב"ם בה' נחלות פ"ג בזה"ל מי שטבע במים שאל"ס ואבד זכרו אע"ג שאין משיאין את האשה לכתחילה הרי היורשים יורדים לנחלה ע"פ. וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו. אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכי"ב אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה ע"פ ואע"פ שאין משיאין את האשה שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני חומר כרת כו' עכ"ל. בכ"ז דעת הגאון מוח"ז זצ"ל שאינו אלא לכתחילה. ואני תמה הרבה ע"ז שלא חשו להזדקק להשיב על הוכחת הריב"ש מלשון אין מעידין דמשמעו שאין בזה שום עדות. היינו אפי' נישאת תצא. ויש להוסיף ראיה מדאי' בד' ק"כ למימרא דסימנים לאו דאוריי' והתנן מצאו קשור כו'. ומאי קושיא דילמא אין מעידין על סימנים לכתחילה משום חומר עריות. אלא ע"כ פשיטא להגמ' דאין מעידין משמע אפי' אם נישאת תצא. וכן בהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם איתא בגמ' בכורות דמ"ו ב' דהוא משום דהכרת פנים אינו אלא בפדחת וחוטם ופשיטא דאפי' נישאת תצא. הרי דלשון אין מעידין משמעו הכי ובחד גווני תנן כל הני אין מעידין בהדדי. וראיתי שבב"ש בס"ק ק"ב הביא לשון הב"י שכ' בשם רי"ו שכתב כל הני דתני אין מעידים המורה בהם היתר מנדין אותו אפי' היכא דלא תצא. וסיים הב"ש משמע דלא כהריב"ש דלהריב"ש כל הני תצא. ובמח"כ הב"ש טה"ד נזדמן לפניו. ובב"י אית' בזה"ל בכל מה שאמרו אין מעידין כו'. והכוונה שהסכימו הפוסקים בכלל. ויש בהם מה שלא תצא דהיינו בעי' דלא איפשיטא שפסק הרמב"ם דאם נישאת ל"ת בזה כתב הרי"ו דהמתיר לכתחילה מנדין אותו וכ"כ המחבר סעיף ל"ד. והגהת רמ"א שם חולק ע"ז וכ' דוקא במים שאל"ס מנדין ולא בבעי' דלא אפשיט' וכ"כ בביאורי הגר"א ס"ק קט"ו ולא כמו שנתקשה בזה הב"ש ס"ק ק"ו ע"ש. אבל מעולם לא עלה ע"ד הראשונים ז"ל לחקור בכל הני דתנן אין מעידין אי לכתחילה או דיעבד. וסתמא כפירושו בבבא ראשונה דהיינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דאם נישאת תצא. ומה שתלה עצמו הגאון מוח"ז ז"ל במש"כ התו' בדקכ"א. אינו רואה הכרח לדבר. דכוונת התו' דכמו שהחמירו בגוסס אפי' לענין בדיעבד אם נישאת. ה"נ החמירו במים שאל"ס ובת"ח לכתחילה. והכל משום חומר עריות ואין דנין דברי סופרים מד"ס. ורק במים שאל"ס הקילו בדיעבד. והכי ודאי מבואר לשון הרמב"ם הנ"ל דבמים שאל"ס כ' ואע"פ שאין משיאין את האשה לכתחילה כו' ובבבא שניה וכן אם באו עדים כו' כ' ואע"פ שאין משיאין את אשתו סתם דמשמע אפי' בדיעבד. והא גופא ראיה מדלא כייל כל הני גווני בבבא אחת עם מים שאל"ס. אלא פשיטא מתחלה כתב דאע"ג שהחמירו בעריות לכתחילה מכ"מ יורדין לנחלה ע"פ. ואח"כ הוסיף דאפי' בהני גווני דאין משיאין בדיעבד מכ"מ אינו אלא משום חומר עריות אבל לנחלה מורידין. וכ"ז ברור כהריב"ש דבכל הני תצא. אלא שלא כמו שהניח הריב"ש ליסוד דבכ"מ שאם נישאת תצא ע"כ הוא ס' מה"ת ולא משום חומר עריות. וזה דלא כתו' דל"ו הנ"ל ודברי רמב"ם הנ"ל אלא משום חומר עריות תצא מדרבנן. ולכאורה מוכח מהריב"ש מאותה סוגיא עצמה שכתבנו דמקשה הגמ' וסימנין לאו דאורייתא והתנן היה קשור כו' ומאי קושיא דילמא משום חומר עריות וכמש"כ באמת הרמב"ם ז"ל בזה בהלכה הנ"ל. אבל באמת כ"ז תליא בסוגיא ארוכה בבכורות דמ"ו ב' דא' ר"י פדחת לחוד מיקרי יכיר לענין נחלה. ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמר אביי ואיתימא ר"כ מ"ק הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד כו' ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן. ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. הרי אנו רואין שאין הדבר ברור לומר דאחמירו בעדות אשה. ולא עוד אלא שמוכח שהקילו בה הרבה. ומש"ה משני בישוב השני דבאמת לא אחמירו והכרת פנים אינו מה"ת אלא בפ"פ עם החוטם. ולזה הישוב ע"כ כל הני דתנן אין מעידין דמשמעו שאין בזה עדות כלל לא משום חומר עריות אלא דין גמור הוא ואע"ג שאין לך רוב גמור למיתה כמו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו מכ"מ אם נשאת תצא עפ"י ד"ת משום תרי חזקי. וה"ה לענין תרומה. ולזה הסברא הא דתנן בגיטין פ"ג ספינ' שאבדה נותנים עליו חומרי חיים וח"מ לענין תרומה מיירי בטבעה אע"ג דודאי רובן לאבד ממש מכ"מ אין הולכין אחר הרוב וכסברת הריב"ש דתרי חזקי מפקי מרובא ועבדי ספק השקול מה"ת. וזהו שיטת הרמב"ן ז"ל בדין ספינה ובדין לא שהה במים שאל"ס דאע"ג דודאי רוב גמור הוא מכ"מ תרי חזקי מפקי מרוב ואפי' נישאת תצא. ובזה השיטה אזיל סוגיא דיבמות הנ"ל לענין סימנים. דאי סימנים דאורייתא היה לנו להתיר גם בעדות אשה לבדיעבד מיהא ואנן תנן אין מעידין דמשמע אפי' נישאת תצא. ובשיטה זו אזיל סוגיא דב"מ פרק שני דקאמר דנ"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן למיהדר גט אשה ע"י סימנים ואין אומרי' חומר עריות שאני. ובזה השיטה אזיל סוגיא דב"ב הנ"ל דספינה רובן לאבד. אבל הרמב"ם פסק סימנים אמצעים והיינו מובהקים שכ' הרמב"ם שהוא דאורייתא שמורידין לנחלה עי"ז. וכפסק רבא בב"מ שם ובחולין פ' או"ב. [וטעיתי בזה בשאילתא צ"ט אות ט' במש"כ דרק באבידה ואיסורי תורה הוא מה"ת ולא בדיני ממונות. ונעלם ממני אז הלכה זו דה' נחלות] ומכ"מ פסק שאין מחזירין גט אלא ע"י נקב בצד אות פלוני. וכפסק רב אשי בגיטין דכ"ח. ולא גריס כדאי' לפנינו בדרב אשי מספקא ליה לר"א אי מדאורייתא או מדרבנן וכמש"כ בשאילתא הנ"ל שם שהוא הוספת בה"ג. ורי"ף ורמב"ם ורא"ש לא גרסי לה. וס"ל להרי"ף ורמב"ם דדעת רב אשי דאע"ג דקיי"ל סימנים דאורייתא מכ"מ חומר עריות שאני וכהאי ישובא קמא דבכורות הנ"ל. ולפי זה א"צ לומר סברא זו דתרי חזקי מפקי מרובא. דהא דאין מעידין על הגוסס הוא משום חומר עריות. והא דתנן בגיטין פ"ג בספינה שאבדה דנותנים עליו חומרי חיים לענין תרומה. מיירי כפי' המשניות להרמב"ם שאבדו משוטין שלה ובאמת אין זה רובה לאבד. אבל טבעה ממש ה"ז בכלל מים שאל"ס דבכלל חזקת מתים הן לענין תרומה ולענין עדות אשה אם נשאת לא תצא. וה"ז בכלל מים שאל"ס. שהרי לפי זה הפי' בספינה שטבעה לא נזכר כלל חילוק בין טבע במים לספינה שנשברה והכל בכלל טבעו. אפי' לא ראה העד שהאיש טבע אלא הספינה טבעה לחוד. והכי סוגיא דיבמות דקט"ו א' לשיטת הרי"ף דליכא כאן בספינה בדדמי דעד כמש"כ לעיל בס"ד. ומעתה אזיל קושית הגאון נו"ב ז"ל על סברת הריב"ש מהא דרב אשי דחולין. דר"א אזיל לטעמיה דאחמירי בעריות ומשום הכי אין מעידין על הגוסס וצלוב וכדומה. ולא משום תרי חזקי דמפקי מרובא. והראשונים ז"ל לא נחלקו אלא בפסק הלכה אי כל"ק דבכורות או כל"ב. והתו' יבמות דל"ו כתבו לענין גוסס בזה"ל אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו. היינו שנסתפקו בהני תרי לישני דבכורות. והרמב"ם פסק כל"ק בזה כמש"כ לעיל. ותדע עוד לענין הא דתנן בגיטין פ"ג והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וח"מ. ואי' בגמרא תרי לישני אי מיירי בב"ד של ישראל או בב"ד של עובדי כוכבים ופסק הרא"ש כל"ק דבב"ד ש"י נותנין עליו חומרי חיים וח"מ. מדתני' שמע בב"ד ש"י פלוני מת פלוני נהרג ישיאו את אשתו. ומוכח דפלוני יוצא ליהרג אל ישיאו. הרי שהוא בספק חיים. והרמב"ם פסק כל"ב דבב"ד ש"י ה"ה בחזקת מת לענין תרומה. ולא קשה לי' קושית הרא"ש. והיינו משום דשאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומיושב בזה קו' התו' שם ד"ה וקתני ע"ש. אחר כל אלה נשוב לענין שנסתר הוכחת רב"צ מפי' המשניות להרמב"ם דלא בעי שהוי במים שאל"ס לענין אם נשאת לא תצא. דודאי י"ל דבעינן שהוי כהרמב"ן והוא משום אומר עריות. משא"כ בגיטין לענין תרומה תיכף כשנפל וטבע במים ה"ה בחזקת מת. איברא מכ"מ יש להוכיח שפיר דהרמב"ם לית לי' שהוי כלל במים שאל"ס. מדכתב בה' נחלות הנ"ל מי שטבע במים שאל"ס כו' אע"ג שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשים יורדין לנחלה ע"פ. מאי ארי' דלכתחילה הא אפי' באופן דלא שהה עליו ואין משיאין בדיעבד מכ"מ יורדין לנחלה כמו בכ"מ דרובן למיתה מה"ת. אלא ודאי לא משכחת בטבע במים שאל"ס שיהא אם נשאת תצא. ותיכף כשנפל וטבע תחת המים הוי בכלל מת לענין אם נישאת לא תצא ולא כהרמב"ן. ומה שדקדק מרן הכ"מ בפי"ג ה"כ מלשון ה"ה שדעת הרמב"ם כהרמב"ן בזה. יפה השיב חו"ז הגאון ז"ל באותה תשובה דהעיקר כיש מגיהים בלשון הה"מ וכוון לדברי הרשב"א רבו ז"ל. ומה שדקדק עוד הכ"מ ממש"כ הרמב"ם שנפל לים ולא עלה. נראה שבא למעט שלא עלה באותה שעה שטבע על פני המים דאז הוא בחומרי חיים וח"מ כמש"כ לעיל בשם הירו' ולשון הרמב"ם פ"ו. אבל אם לא עלה בשעת הטביעה שוב אין מקום שיתחזק ויעלה על פני המים. ואין חשש אלא שהמים וגליו יוליכהו לרחוק ובזה אין מקום לשהוי וכמש"כ לעיל.
כגון דקאים בחד גידא כו'. בגמ' אי' כל שעומד ורואה מד' רוחותיו. ויש להסתפק אי סגי בעומד באמצע ומהפך עיניו לכל צד ולא חיישינן דילמא ברגע שמביט בצד א' יצא והלך לו בצד השני. או דוקא בעומד בצד המים ומביט על כל צד בסקירה אחת. משא"כ בעומד באמצע. וכיב"ז מסתפק בירו' פיאה רפ"ב בפי' משנה שא"י להקצר כאחת. אבל רבינו פי' דקאי בחד גודא וחזי בארבע ולא בעומד באמצע המים.
ואפי' כותי כו' מדכייל רבינו כותי בהדי ע"א ישראל אלא שהצריך מסל"ת. משמע דזולת זה אין נ"מ ולא בעינן שיאמר מת וקברתיו דוקא כדעת הרמב"ם. וטעמו של הרמב"ם משום דכותי אפי' באומר מת על מטתו יש לחוש לבדדמי וכעין שכ' התו' גיטין דכ"ח בד"ה וקתני כו' ועוד אומר ר"י כו'. וע' מש"כ באות ה'. וכבר רבו הפוסקים לחלוק ע"ז. ואינו דומה מי שאמר כבר מת למש"כ התו' הנ"ל דמיירי שאומר שיוצא למות ודאי.
ה"ד בת קול כדתנן מעשה באדם אחד כו'. משמע שפוסק רבינו כמשנה זו. והרמב"ם ז"ל לא הביאה. וכבר תמה הה"מ וכ' ולא נתבאר לי למה. וע' כ"מ ולח"מ וש"א. ולענ"ד דחה אותה מהלכה ונימוקו עמו ז"ל. דידוע דעתו בפי"ג הי"א דכותי מסל"ת לא מיקרי אלא בספור דברים שמצטער וכדומה והכי דעת הר"ן. וכפשטא דגמ' דקכ"א ב' ה"ד מסל"ת כי ההיא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. והרי לא פי' הגמרא בב"ק דקי"ד ה"ד מסל"ת. והדבר פשוט שאינו מכוין לשם ידיעה לאיזה תועלת וכדתנן בכורות דל"ה שלא לדעתו מותר ופי' הגמ' שהוא מסל"ת. אלא כאן מפרש דעוד בעינן איזה אומדנא שאינו ספור שקר והיינו שרואים וניכרים דברי אמת. וגריס ווי שכיב חיואי כמש"כ הב"ח בתשובה סי' ע'. אלא שהריב"ש הקשה ע"ז ממשנה זו דבת קול דנחוש דילמא כותי הוא. ולזה ודאי לא מהני ישוב הגמ' דתדר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין דזה לא אמרינן אלא לחשש שאינו מצוי כ"כ. אבל לא לחשש כותי המצוי. וכמבוחר בפי"ג הכ"ח לענין כתב דבעינן שיהא נודע שהוא של ישראל. וע"כ צ"ל דאי כותי הוא נאמן משום מסל"ת. והקשה בשו"ת ש"א והביא הב"ש ס"ק י"ג דא"כ מאי מקשה ודילמא צרה הואי. אכתי הא מסל"ת הוא. וצ"ל דחמש נשים לא מהני מסל"ת כיון דחשודות למכוין לקלקל. אבל לא כן דעת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאפי' רשע ישראל שפסול להעיד נאמן במסל"ת והרי אין לך חשוד יותר ממנו שמכוין לקלקל. וגם לכאורה קשה ע"ז מהא דרמי הגמ' דר"ע אדר"ע בהא דאמר אין משיאין עפ"י נשים והא אמר חמש נשים שאמרו חכמים שאין נאמנות לומר מת בעליך כו' הא שאר נשים מהימני. ומאי קושיא לימא דמיירי במסל"ת וחמש נשים א"נ. אלא פשיטא דבאמת נאמנות דלא גרעי מכותי והדק"ל מאי קשה ודילמא צרה הואי וצ"ל דלא מיקרי מסל"ת כאן אלא בספור דברים וכהרמב"ם. וליישב דעת הריב"ש וגם דעת הרמב"ם נימא דתליא בשני פירושי' שברש"י על הא דתנן אמרו לו לר"ע ולא כן הי' מעשה כו' ולא תהא כהנת כפונדקית והשיב ר"ע לכשתהא כפונדקית נאמנת ופרש"י בל"א שהיתה מסל"ת. ובס"א פי' דמקלו ותרמילו וס"ת נחשבו לסימנים. ועל הסימנים סמכו. ולכאורה תמוה זה הפי' שהרי בגמרא מבואר דמסל"ת היתה. אלא דעת ס"א לבאר במאי פליגי ת"ק ור"ע. והרי גם אמרו לו ידעו דמסל"ת הית' ומה הקשו לר"ע. אלא דעת אמרו לו דלר"ע שאמר אין משיאין עפ"י אשה כשרה שאינה חשודה לשקר אלא מכ"מ א"נ להתיר אשה ולהוציאה מחזקת א"א. אם כן כותי מסל"ת הרי לא עדיף מאשה כשרה. ושפיר הקשו מהא שהשיאו עפ"י פונדקית מסל"ת מכש"כ כהנת ומכוין להעיד. והשיב להם דהפונדקית הי' בצרוף סימנים. ובמה שנמצא בידה מקלו ותרמילו וס"ת וברור היה שלא היה מניחם והולך לו בזה הוי רגלים לדבר ומהני לצרוף עדות גרועה כמו דמהני קנוי וסתירה דרגלים לדבר לעדות אשה שנטמאה ממש. וכמש"כ לעיל אות א' לדעת הרי"ף בפי' הסוגיא בד' קט"ו ב' וקאמרי סימנים. ואמרו לו ס"ל דסמכו על מסל"ת לחוד. ומכש"כ עדות אשה. ומבואר שפיר רומיא דר"ע אדר"ע ולא אפשר ליישב דשאר נשים נאמנו' במסל"ת משא"כ הני חמש. דכיון דר"ע ס"ל דבעינן עדות כשרה מאי מהני מסל"ת. ולא שייך מסל"ת אלא במי שחשוד לשקר. משא"כ בישראלי' אי נאמנת אפי' במכוין להעיד נאמנת. אי א"נ כמו לר"ע בכל הנשים או חמש נשים לדידן לא מהני מסל"ת ג"כ. והיינו דמקשה דילמא צרה הואי שלא מהני אפי' מסל"ת אבל דילמא כותי הוי לא קשה שהרי הוא מסל"ת. ולא נזכר ספור דברים. כל זה דעת הריב"ש. וזהו דעת רבינו גם כן כמו שיבואר באות ז' דס"ל דלא בעינן ספור דברים. וא"כ המשנה דבת קול הלכה היא וכרבנן דר"ע. אבל הרמב"ם מפרש הא דפונדקית כפי' א' דרש"י דלר"ע ג"כ אינה אלא מסל"ת וגם אמרו לו ס"ל דהוית מסל"ת אלא בלא ספור דברים והוכיחו שפיר מדלא בעינן בכותי אלא מסל"ת ולא דברים ניכרים לאמת ה"ה בישראלית כשרה במכוין להעיד. וא"ל ר"ע דהפונדקי' היתה מסל"ת בספור דברים עפ"י מקלו ותרמילו וס"ת שבידו וה"ה חמש נשים מהני ספור דברים עד שיהו ניכרים לאמת. אבל בל"ז לר"ע אין כל אשה נאמנת אבל אמרו לו ס"ל דכותי נאמן מסל"ת לחוד כמו בשארי מקומות שהאמינו לכותי. ומכש"כ כל הנשים בעדותן. וא"כ בחמש נשים שחשודות לקלקל א"א להשיא על פיהן במסל"ת. כיון שאין היכר בדבורן והמה חשודות לכך והיינו שהקשה הגמ' ודילמא צרה הואי ואין נאמנות במסל"ת כזה משא"כ כותי נאמן לדעת אמרו לו וכ"ז לדעת אמרו לו. אבל אנן קיי"ל בזה כר"ע שאין כותי נאמן אלא בספור דברים וכמש"כ לעיל מדקאמר לעיל היכא משכחת לה מסל"ת וא"כ אין הלכה כבת קול שעמד על ראש ההר כו' דחיישינן דילמא כותי הואי. וע"פ זה דחה הרמב"ם משנה זו מהלכה. ולא משכחת בת קול שמשיאין ע"פ אלא באופן שידוע שהוא של ישראל כמו בכתב: ולפי הדברים האלו י"ל עוד דמאן דקבע משנה זו להלכה ולא חייש לכותי ומשום שהוא מסל"ת ממילא למדנו דלא בעינן וקברתיו ג"כ. אבל להרמב"ם דמסל"ת אינו אלא בספור דברים כהא דפונדקית במקלו ותרמילו והרי התם תנן וקברתיו. ותנא דמשנה זו דס"ל כאמרו לו דכותי מסל"ת נאמן כישראל לא בעו כמ"כ לומר וקברתיו. ומיושב שפיר קו' מהרי"ט ח"ב סי' ל"ב ממשנה זו דלא בעי לומר וקברתיו ע"ש שהוציא מזה חדשות בדעת הרמב"ם ז"ל ולפי דברינו מיושב בפשיטות:
ושוב מעשה כו'. לפנינו במשנה אי' הרי אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו ולא נזכר שאמר ממקום פלוני. אבל נוס' רבינו ממקום פלוני היא נוס' רי"ף ורא"ש. וכן העתיק הרמב"ם שם אלא שנמצא שני נוסחאות בדברי הרמב"ם ז"ל בנוסח א' אי' פלוני ב"פ או מקום פלוני ובנוסחא אחרת אי' פלוני ב"פ ממקום פלוני. הא מיהא נזכר במשנה זו ממקום פלוני ובאמת הכי נוסחת הירו' כאן ובגיטין פ"ג דאי' שם על המשנה המביא גט ואבד הימנו אם מצא לאלתר כשר ואם לאו פסול. ר' עזרא בעי קומי ר"מ למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והי' שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו שמו כשמו. אלא משום חומר הוא בעריות [פי' חוששין למקום אחר כשם שבאותו הגט ושם יש ששמו כשמו] והא תנינן הלכו ולא מצאו אדם שם והשיאו את אשתו הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו א"ל ר' מנא כן א"ר שמואל בר"א האיש הזה כו'. הרי הביא משני בבות אלו שאין לחוש לעיר אחרת ששמה כשם מקום פלוני. אלמא דכך הי' הנוס' בתרווייהו בבי. וכ"כ הגאון מראה הפנים נוסחת הירו' ממ"פ וכנוסחת הרי"ף ורא"ש. והנה דעת שו"ת מהרי"ק שרש קע"ה דהמעיד על יוסף בן שמעון שמת ולא הודיע מאיזה עיר ואפי' אינו מוכח לאיזה עיר כוון ונמצא שנאבד יוסף ב"ש בעולם משיאין א"א. ולפי זה ע"כ הא דתנן ברישא דמתניתין ממ"פ מילתא יתירתא שאמר אותו ב"ק. וכ"כ הגר"א ז"ל סי"ז ס"ק ע"ה. ומש"ה הוסיף מהרי"ק לפרש הנוסחא שברמב"ם שהעתיק עובדא דצלמון איש פלוני ב"פ ממ"פ. היינו משום שמצאו שנשתנה צורתו והוצרך לפרש שהוא מאותו עיר שיודעים את האיש בזה השם. וכ"ז לדעת מהרי"ק מתחלה באותה תשובה. והכי נראה דעת הרא"ש בתשובה כלל נ"א בעובדא דמכלול בן מלוף. אבל במסקנת מהרי"ק שם ובשורש קפ"ד כתב שלא מהני יוסף ב"ש בעולם אלא כשניכר שהוא מאותו עיר. והכי אסקי להלכה הח"מ והט"ז. וא"כ עובדא קמא דבת קול מדוייקת ועובדא דצלמון לנוסחא דילן הי' דבריו ניכר שהוא מעיר צלמון. דמדלא אמר מאיזה עיר אומר מסתמא כוונתו על עיר שעומד בה. וכ"'כ הח"מ והגר"א ס"ק פ"ב. ולנוס' הרמב"ם ממקום פלוני היינו שהוא השמיע קולו בעיר שעבר בה. שהוא פלוני ב"פ מעיר אחרת. וא"צ עוד לסברת המהרי"ק ולא כדמשמע בחל"מ ס"ק מ' שגם אם ניכר שהוא מזה העיר בעינן שיאמר ממ"פ משום שנשתנה צורתו. וליתא דמה יועיל בזה שיפרש שם העיר. ותו דבירו' הנ"ל מבואר דעובדא זו בנוסח ממ"פ. הכוונה מעיר אחרת שלא מצלמון. דאלת"ה מאי ראי' שלא חיישינן לעיר ששמה כשמה. הרי ביאר שהוא מאותו עיר שהוא עומד בה. אלא הפי' כמשמעו שהודיע שהוא מעיר אחרת. ואחר שכן יש להוסיף דתרי הנוסחאות שברמב"ם לא פליגי. דלפי הנוסחא פלוני ב"פ או ממ"פ. הכוונה שהוא דר באותו העיר שמשמיע קולו לשם. ומודיע שמו ושם אביו דבל"ז אין הוכחה מי הוא. והפי' ממ"פ היינו שבא לדור ממק"א באותו עיר שקורא בה ונקרא בעיר שדר בה על שם עיר אחרת שיצא ממנה. וזהו פלוני ממקום פלוני. ולפי הנוסחא פלוני ב"פ ממ"פ הפי' שהוא עובר אורח באותה עיר שמשמיע קולו לשם. ומודיע שיעידו באותו מקום שדר בה. שפלוני בן פלוני מת והכל מדויק. ואין חלוק בדין בשנוי נוסחאות אלא בפירוש אותה עובדא: והנה יש עוד שנוי בזה. במשנה דלפנינו וברמב"ם אי' אני פלוני ופי' ולא הכירוהו את המת. וקמ"ל דאע"ג שלא הכירוהו באותו שם הידוע להם. ומש"ה הי' מקום לתלות שלא זאת העיר ולא זהו האיש. ומכ"מ השיאו את אשתו ותלו שנוי הצורה בנשיכת הנחש. אבל נוסחת רבינו פלוני ב"פ ממ"פ נשכו נחש ומת והלכו ולא הכירוהו. משמע שהלכו לראות את המעיד בצלמון ולא הכירו מי הוא. ולכאורה א"כ היינו רישא שלא מצאו את המעיד. וצ"ל דסלקא דעתך דגרע מהא דרישא דיש לתלות שירט הדרך לו וחלף ועבר אבל בסיפא שהוא בעיר אלא שאינו מגלה עצמו מי הוא ס"ד דיש לחוש שמא שקר הוא. קמ"ל דמשיאין על בת קול גם בזה האופן:
ולא חיישינן לשד. מדלא הביא רבינו הא דחזו בבואה משמע דרבינו ס"ל דכמו דלהמסקנא דתדר"י במקום סכנה כו"נ אע"פ שאין מכירין ולא חיישינן לצרה. ה"נ לא חיישינן לשד. ולא בעינן בבואה. ויש אחרונים דס"ל ג"כ בדעת הרמב"ם כן. ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם בבואה:
פשיטא דכל דמכוין לאסהודי בב"ד כו'. ואמר בב"ד שרי' לפלניתא כו'. בגמרא פליגי אי מכוין להעיד ולא הזכיר שריותא דאשה אי מיקרי מתכוין או לא ומסיק דאסור ומסל"ת אינו אלא בלא מתכוין כלל. והשתא יש להבין במאי קאי רבינו. אי במסל"ת בלי שום כוונה. וע"ז הוא דמסיק דשרי ק' הא זה פשיטא דשרי כמש"כ לעיל. ותו האיך מסיים או דילמא הנ"מ היכי דקא מכוין ואמר בב"ד שריוה לפלניתא כו' הא בל"ז ג"כ אסור. ואי קאי במכוין להעיד ולא להתיר וקרי לה מסל"ת ומסיק דשרי קשה האיך פשיט דשרי נגד מסקנת הש"ס. ותו הא כתב פשיטא דכל היכא דאכוין לאסהודי בב"ד לא תיבעי לך דודאי אסור. מבואר דאפי' לא מתכוין להתיר פשיטא דאסור. אלא נראה שיש כאן טה"ד. וצ"ל ואמר שריוה לפלניתא. והאי בב"ד הוא טה"ד. וה"פ פשיטא דכל מכוין להעיד אסור כמסקנת הש"ס. אלא הא צריך מסל"ת היאך. אי כל מכוין להגיד זה המעשה לחוד אסור דהיינו עדות ולא שרי אלא בקובל בפ"ע וזהו דעת הרמב"ם שיהא דוקא בספור ענין אחר כמבואר שם הי"א. והכי דעת הר"ן בתשו'. או דילמא ה"מ דאסור במספר בשוק שמת פלוני דוקא באומר שריוה לפלניתא. דאז ודאי אפי' בשוק אסור. שהרי מוכח דמכוין שיעידו משמו ואינו יודע לילך לב"ד או מט"א. אבל היכא דמספר בעלמא שמת כל שלא הלך לב"ד שרי. והוא דעת הריב"ש שכתבתי באות ד'. והיינו דפשיט לן רבינו מהני תרי עובדי שאמרו בכדי שישמעו וידעו בני העיר. ולהכי לא הביא עובדא דרב יוסף דהוי אמר ווי לי' לפרשא זריזא כו'. דהתם משמע משום דהוי כקובל בפ"ע וכמתפעל ממילתא דתמיהא. אבל בעובדא שא' חבל על איש פלוני כו' לא הי' מקום להתפעלות אלא בתורת ספור ומפרש חבל לא כפרש"י חבל שעשה לי טובה כלשון רמב"ם וש"ע אלא חבל אוי לפלוני. אבל הרמב"ם הי' גורס ווי שכיב חיואי כמש"כ הב"ח בתשו' סי' ע'. וע' מש"כ באות ד'. וכבר הסכימו האחרונים כהגהת הרמ"א בשם הריב"ש וכ"כ הב"י שנהגו כך גאוני עולם ז"ל והיא דעת רבינו. ובאמת בכ"מ שנזכר מסל"ת מודה הרמב"ם דאפי' שלא בספור מעשה מיקרי מסל"ת. והראי' דבבכורות דל"ה א' אי' שלא לדעת מותר לאתויי מסל"ת. וכ' הרמב"ם בה' בכורות פ"ב ה"ט אמר אלו נפל בבכורו זה מום הייתי שוחטו ושמע הכותי כו' הרי דזה לחוד נקרא מסל"ת. אלא לענין נאמנות כותי להשיא אשה בעינן דוקא ספור. ולמדו מהא דר"ע שאמר הפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו כו'. וכמש"כ לעיל אות ד' בס"ד:
ההוא ברא פטור. ומיירי בנפל ממש שידענו שהוא ולד כמש"כ לעיל סי' פ"ז ומכ"מ אינו פוטר מבכורה לנחלה. ומדכתב רבינו והדר איעבר' למדנו דעת רבינו דאפי' יצא כולו אינו פוטר. ולא כמהר"י כהן שהביאו האחרונים בחושן משפט סי' רע"ז: