אלא אפי' חולא דמועדא אסור בעשיית מלאכה. ואינו מדוקדק הא דמסיים רבינו אסור בעשית מלאכה. משמע דדייק דוקא בהא נשתוה ליו"ט ולא לאקרינהו מקראי קודש. ולכאורה אמאי הא דריש מקראי קודש על חוה"מ ג"כ. אבל כד דייקת בדברי רבינו לעיל שאילתא נ"ד דמחייבין דב"י לקדושי ליו"ט ולשבתא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו וביו"ט כתיב מקרא קודש. וידוע דבשבת קיי"ל עיקר מצות קידוש מדכתיב זכור הא דנ"ל כדאי' בפסחים דק"ו זכרהו על היין. ולא מדכתיב לקדשו כדתני' במכילתא פ' יתרו כמש"כ באורך שם אות א'. וא"כ הא דל"ל קידוש יו"ט ממקרא קודש. לא דמשמעות המקרא כך הוא. אלא מדכתיב בשבת זכור וגו' לקדשו וביו"ט כתיב מקרא קודש נ"ל יו"ט משבת. אבל משמעות לשון מקרא קודש הוא כדתני' בת"כ פ' אמור קדשוהו פי' ממלאכה. או כדתני' בספרי פ' פנחס ארעהו במאכל ובמשתה וכסות נקיה. וא"כ דוקא ביו"ט דכתיב הכי מקרא קודש הוא דנ"ל משבת על קידוש. משא"כ בחוה"מ אין לנו אלא זה המקרא דבעינן לגופי' לאסור בעשית מלאכה. וכבר כתבתי שם אות כ"א דרבינו הביא ברייתא דר"ע ברה"ש דל"ב מקרא קודש זה קידוש היום. והיסב דרשה זו עצמה שהיא מדשבת נ"ל ולא ממשמעות הלשון. והיינו משום דאלת"ה ק' לפי דרשת ר"ע דחגיגה דחוה"מ ג"כ בכלל מקרא קודש. א"כ ליחייב גם בחוה"מ לעשות קידוש. ואין לומר שא"צ לעשות אלא בהתחלת הרגל. הא ליתא שהרי ביום שביעי ש"פ מקדשין ג"כ. ותו א"כ מי שלא קידש ביום ראשון של רגל יהא צריך לקדש בחוה"מ. אלא ודאי דר"ע לא ממשמעות דריש הכי אלא מג"ש דלקדשו דכתיב בשבת. וזה אינו אלא ביו"ט ולא בחוה"מ כמש"כ:

אם לענין שבתות ויו"ט הלא כבר נאמר אלה מועדי ה' כו'. אין לזה באור. הלא אלה מועדי ה' מקראי קודש חד דיבורא הוא. ובגמרא אי' הכי רע"א הה"א אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכ"מ אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון ואם בשביעי [וטה"ד הוא וצ"ל ואם בשמיני. וכ"ה ברי"ף ריש מס' מ"ק וכ"כ הגאון ט"א] הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכ"מ אלא בחוה"מ ללמדך שאסור בעשית מלאכה. וגם נוס' זה אינו מבואר שהרי מקרא קודש אינו מיותר דבעינן להא דספרי ארעהו במאכל כו'. ותו לימא הרי כבר נאמר ביום הראשון מקרא קודש וביום השמיני מ"ק יהי' לכם. וכבר נדחק בט"א. אבל האמת יורה דרכו במקור ברייתא זו בת"כ פ' אמור פי"ב רע"א מה ת"ל אלה מועדי ה' מ"ק אם לענין יו"ט כבר יו"ט אמורים מלבד שבתות ה' ואומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון הא מה ת"ל אשר תקראו אותם מ"ק אלא אלו ימי מועד שאסורים במלאכה. ומבואר יפה דכיון דכתיב בהאי ענינא מלבד שבתות ה' ויו"ט בכלל שבתות ה' שהרי כתיב בהם שבתון וא"כ מאי נינהו מקראי קודש אלא אלו חוה"מ שאינם שבתון ומכ"מ המה מקראי קודש. ומעתה מובן פי' הברייתא בגמ' הרי כבר נאמר שבתון. פי' וא"כ ה"ז בכלל שבתות ה'. ונוס' דילן יש להגיה הרי כבר נאמר מלבד שבתות ה'. ור"ל ושבת ויו"ט בכלל שבתות ה' נינהו וזה ברור בדרשת ר"ע. ועפ"י דרשה זו עמדנו על פרש"י שבועות דט"ו ד"ה אין בנין בה"מ כדאמרינן ביבמות פ"א יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ויו"ט נמי שבתות מיקרי. והיינו כר"ע. אבל תמוה מסוגי' דיבמות ד"ו דמקשה הגמ' על ברייתא זו פשיטא הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומשני במחמר. ואי כפרש"י הרי יו"ט אינו בכרת. ואין לומר אכתי הוי בעשה ול"ת. הא ליתא שהרי מחמר ג"כ איכא עשה ול"ת ע"ש בתו'. אלא צ"ל דיו"ט אינו בכלל שבתותי וי"ל דתלי' בהא דפליגי בביצה די"ב אי יש עירוב והוצאה ביו"ט או ממעטינן מדכתיב ביום השבת שבת אין יו"ט לא. מעתה סוגי' דיבמות משני מילתא דפסיקא אפי' נימא דאין עו"ה ליו"ט אבל אנן קיי"ל דיש עו"ה ליו"ט דיו"ט בכלל שבת. והכי ס"ל לר"ע. תדע שהרי גם בהבערה כתיב ביום השבת וס"ל לר"ע בפסחים ד"ה דהבערה אסור ביו"ט. מיהו כ"ז לשיטת רש"י ותו' דלפי דקיי"ל יש עו"ה ליו"ט לא דייקינן כלל ביום השבת ולא ביו"ט. והא דאמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' בכל מלאכות נמי אמרינן הכי. אבל לדעת הרמב"ם שביארנו לעיל סי' נ' אות א' דרק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך משום דכתיב ביום השבת ולא ביו"ט וזהו דעת הרי"ף כמש"כ שם בס"ד הדרא קו' על ר"ע דס"ל דיו"ט בכלל שבת. ואין לחלק בין השבת לשבתות וכמש"כ בשאילתא נ"ד אות כ"א. דא"כ ליקשי לן סוגי' דיבמות הנ"ל דליפרשי את שבתותי תשמורו משום יו"ט. אלא צ"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם דודאי ר"ע לטעמי' בפסחים שם דס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. הרי דלא דריש ביום השבת ולא ביו"ט. ואנן קיי"ל כמ"ד דאית לי' מתוך רק בהוצאה והבערה ויו"ט אינו בכלל שבת. והא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט לא מהאי קרא הוא דנ"ל. ועוד נראה לחלק בין הכתוב אצל שמירת מלאכה דבזה ודאי יש חלוק בין שבת בראשית ליו"ט שלא נזכר בו אלא שבתון להקטין השביתה ומש"ה בהא דכתיב שבתותי תשמרו דמשמע שמירה ממלאכה לא משמע לשיטת הרי"ף ורמב"ם אלא שבת בראשית. וכדמוכח ג"כ מסוגי' דיבמות הנ"ל. משא"כ בקרא מלבד שבתות ה'. שלא כתיב משום זהירות ממלאכה אלא בשם שהמה נקראים שבת וה"נ יו"ט נקראים כך. ובזה יתיישב הא שכ' הסמ"ג ריש מצוה כ"ט דהמועדות נקראו כולם שבתות ה' וצריך לזכרם בתפלה ועל הכוס כמו בשבת עכ"ל. וזהו לשון הרמב"ם ה' שבת פ' כ"ט ה' י"ח כשם שמקדשין בליל שבת ומבדילין במ"ש כך מקדשין בלילי יו"ט ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יוה"כ שכולם שבתות ה' הן. ובהלכה כ"א וכן ביו"ט מקדש קידושא רבא כדרך שמקדש בשבת. ולא כמש"כ בסי' נ"ד שם בכל זה. ואישתמיט ממני דברי הרמב"ם. אלא צ"ל כמש"כ דלענין קידוש ודאי יו"ט בכלל שבתות ה'. ובזה הי' נראה להוסיף מה שכתוב ממחרת השבת גבי עומר וספירה וקאי על יו"ט. דכיון שלא באזהרת מלאכה קאי שפיר נקרא יו"ט ג"כ בכלל שבת. וראוי לדעת דזה החקירה אם יו"ט בכלל שבת אינו אלא במקום שאפשר לפרש הכי והכי. אבל ודאי יש מקראות מוכיחים דוקא שבת בראשית.

ועוד תניא ששת ימים כו'. רבינו לא הביא אלא דרשה דר"ע וברייתא זו. ובה"ג ורי"ף הביאו כל דרשי דתנאי שהובא בחגיגה שם. והנראה מכאן דבה"ג ורי"ף ס"ל מלאכות חוה"מ מדרבנן כהרמב"ם ותוס'. [וכבר כ' הש"ג בשם סמ"ג דבה"ג ס"ל שהוא דרבנן וכ"כ התשב"ץ בס' מגן אבות עה"מ והמבזה את המועדות אבל לא ידעתי מאין הבינו הכי בבה"ג] מש"ה הביאו כל דרשות ופשיטא דדרשה דר' יאשי' מאת חג המצות תשמור אינו אלא אסמכא דשמירה הוא אזהרה בל"ת והרי ברור שאין לוקין על חוה"מ. וה"נ ריה"ג דלמד מדכתי' כל מלאכ' עבודה לא תעשו. וכבר עמד ע"ז בנימוק"י אמאי אין לוקין על חוה"מ. וישוב שלו צ"ע. והעיקר דלריה"ג ור' יאשי' אינו אלא אסמכתא וכ"כ הגאון נו"ב קמא סי' י"א. אבל ר"ע ור' יונתן שהשיבו שא"צ יש לפרש בשני אופנים או דגם דרשה דר"ע אסמכתא וה"נ הא דר' יונתן למד מק"ו אינו ק"ו גמור. ואע"ג דק"ו דברייתא בכל עקום משמע מה"ת כמש"כ ריש ה' חנוכה ובסי' ס' אות א' עכ"מ י"ל דכאן אלים האי ק"ו כעין דאורייתא וכלשון הגמ' דקרי לחוה"מ דאורייתא כמש"כ התו' שם או דבאמת דר"ע ור' יונתן דרשה וק"ו ממש מה"ת קאמרי והא דאמרי לריה"ג ור' יאשי' א"צ ה"ק א"צ לאסמכת' הרי יש דרשה גמורה או ק"ו ומעתה פליגי בזה רבינו עם בה"ג ורי"ף דבה"ג ורי"ף כיון שהביאו כל דרשי ללמדנו דכמו דר' יאשי' וריה"ג הווין אסמכתות בל"ס כמש"כ ה"נ דרשי דר' יונתן ודר"ע אינן אלא אסמכתות. והטור סי' תקל"ו כ' שהרי"ף ס"ל מלאכת חוה"מ מה"ת. באמת כבר תמהו הב"י וב"ח. אבל רבינו לא הביא אלא דרשה דר"ע ודספרי ולהכת"י לא הביא אלא דרשה דספרי שפיר י"ל שהוא בעשה מה"ת ופסק כר"ע מחביריו וכסתמא דספרי. ומה שהקשה הרא"ש דאי איתא שהוא מה"ת מנלן לר"ע לחלק בין דבר האבד ע"ש. כבר מבואר בת"כ שם מקור דרשה ע"ז ג"כ. ובעיקר הדין אי מלאכת חוה"מ מה"ת או מדרבנן כבר הוו בה טובא רבותינו הראשונים ז"ל ועליהם הוסיף הגאון טורי אבן ז"ל במילואים שם ברוב גאונו. ואין לי להכניס ראשי בין ההרים הרמים אלא שראיתי בשו"ת משכנות יעקב א"ח סי' ל"ז הכריע שהוא מדרבנן משום דאנן קיי"ל כרבה דאית לי' הואיל ואי מקלעי אורחים כו' וא"כ בחוה"מ לעולם ליכא איסור דאורייתא משום הואיל אי קא עביד לצורך יו"ט או שאין לו מה יאכל וכדומה. ושמח בסברא זו שמצא לו רב בטורי אבן שם בישוב קושי' א' בסנהדרין כאשר יבואר לפנינו. וא"כ קשה טובא על הרמב"ן ז"ל שפסק כרבה כמבואר במלחמת ה' פסחי' פ"ד להכריע בראיות מכריחות לפי דעתו ז"ל יותר ממה שהכריע הרי"ף ז"ל עצמו. והוא ז"ל פסק מלאכת חוה"מ מד"ת אסור. אבל במח"כ הגאון משכנות יעקב ראי' זו מעיקרא ליתא. וגם הגאון ט"א חזר בו במילואים וע"ש שהעלה דלא אמרינן הואיל אלו היה שם צד היתר. כיון דהשתא ליכא שום היתר ואלו הי' כאן לא אמרינן. והואיל דמיקלעי אורחים פירושו דאפשר דמקלעי באמת ולאו מילתא חדתא היא. וכבר כתבו כן התו' בשבת דצ"ה א' ד"ה והרודה ובפסחים דמ"ו ד"ה רבה. דמש"ה רודה סמוך לחשיכה חייב מלקות משום דלא חזי תו לאורחין. א"נ דבש שהדביש כו' ולא אמרינן הואיל אי הוי אורחים קמן והי' זמן לאכול. והכי פי' הואיל ביומא דס"ג א' הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. ודפסחים דס"ב הואיל ואי בעי מתקן נפשי'. פי' שגם עתה ראוי שיהי' הכי ולא דמי להא דפסחי' דל"ד א' ע"ש. ואין כל הענינים שוין. ומעתה בעשיר ואינו דבר האבד אין מקום לומר הואיל ואי הוי דבר האבד. וכ"ת נימא הואיל ואי מפקר נכסי' והוי עני ואין לו מה יאכל. זה אינו דכבר כ' התוספות פסחי' שם דבמילתא דלא שכיחא פשיטא דלא אמרינן הואיל דא"כ בטל כל מלאכת שבת דהואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה. והכי מבואר בפסחים דס"ב דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם לא הוי מחוסר מעשה. ופי' התוס' מעשה דמילה חשיב טפי פי' דבר קשה לעשות מעשה זו ולא אמרינן הואיל וכש"כ שקשה להפקיר נכסי' מה שאסור לעשות הכי כדאי' בערכין דכ"ח א' וזה פשוט מאד שאין שום שייכות דהואיל לעיקר מלאכת חוה"מ. ומה שהביא להגאון טורי אבן מתחלה לידי סברא זו היא הקושי' הגדולה שהקשה על הא דא' ר"י לר"ל אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אי לימא ביו"ט מלאכה ביו"ט מי שרי אלא בחוש"מ. חוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ה"נ חג הבא בזמן קצירה. וקשה לי' ז"ל דמאי מקשה ר"י לר"ל הא בסנהדרין די"ג מבואר דעת ר"י ור' יוסי דחג האסיף הוא בחוה"מ שיכול לאסוף דבר האבד. ובשביל זה הקושי' עלה בדעתו ליישב דהני תנאי ס"ל הואיל ומש"ה שייך לומר בו חג האסיף שכל אסיפה שרי אפי' אינו דבר האבד משום הואיל ור' יוחנן לית לי' הואיל וישוב זה הוא דוחק נפלא. דא"כ הוי לרבה להקשות לר"ח מהני תנאי שהרי גם אחרים דמפרשי חג האסיף בזמן אסיפה אינו מוכרח דפליגי בסברא דהואיל. ועוד יש להקשות הרבה ואינו כדאי כיון שגם הוא ז"ל חזר בו. אבל הקושיא מעיקרא ליתא. דהתם בסוגי' דסנהדרין מפרש קרא דכתיב בפ' תשא וחג האסיף תקופת השנה דאשמעינן קרא דהתקופה החדשה צריך להיות בחג שיש בו אסיפה וע"כ היינו חוה"מ שיש בו אסיפה דדבר האבד מיהא. משא"כ ביו"ט אין בו שום אסיפה אפי' לא"נ אסור לשיטת התוס' ואפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דלצורך יו"ט שרי מלאכת מחובר ג"כ. מכ"מ ע"כ קרא קאי בחוה"מ דמצוי בו אסיפה יותר מביו"ט. ותו דאי קאי על יו"ט עצמו למ"ל לכתוב חג האסיף תקופת השנה לכתוב חג הסוכות תקופת השנה כמו דכתיב בזו הפרשה וחג שבועות ולא וחג הקציר אלא לאשמעינן דבחוה"מ תלי' דמצוי בי' אסיפה יותר מביו"ט. אבל בחגיגה דריש קרא דכתיב בפ' משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. וסיפי' דקרא וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה קרא הכתוב זה החג בשמו התואר כמו בחג השבועות שקראו חג הקציר ומקשה ר"י שפיר דלא שייך לומר חג האסיף בחוה"מ דאסיפה אסור בו. ומשום דבר האבד דלא שכיחא לא מיקרי אסיפה שאינו עיקר אסיף אלא עפ"י מקרה שכלה ונאבד. והרי אין כאן שום דרש ולמוד. אלא ע"כ זמן אסיפה קאמר ה"נ זמן קצירה. וכ"ת אכתי מנ"ל לר' יהודה ור"י דקרא דפ' תשא מכוין לאסיפה ממש. ולדרוש דתקופה תלי' בחוה"מ דילמא ג"כ לסימנא כמו קרא דפ' משפטים. לק"מ חדא דבשביל דסמיך לי' תקופת השנה ניתן לדרשה. ותו דבשלמא בקרא דפ' משפטים כתיב ג"כ בחג שבועות על סימנא וחג הקציר. ה"נ כתיב על חג הסוכות חג האסיף. משא"כ בפ' תשא דכתיב וחג שבועות תעשה לך וגו' ובחה"ס כתיב חג האסיף ש"מ לדרשה לענין תקופה וזה פשוט ואמת. ובני הרב הג' שי' העירני במכילתא פ' משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך. נאמר שלש רגלים בשביעית שלא יסתרסו שלשה רגלים ממקומן שלש פעמים בשנה. והלא כבר נאמר את פני האדון ה' ומה תלמוד לומר אלהי ישראל אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. ופי' הברייתא נאמר שלש רגלים בשביעית קאי על קראי דפ' תשא דכתיב לפני חג שבועות בחריש ובקציר תשבות ומפרש לה ר"ע לענין שביעית כידוע ברה"ש ד"ט. וברייתא זו דמכילתא רשב"י תני לה כמבואר במדרש רות בפתיחתא על המקרא שמעה עמי ואדברה אלהים אלהיך אנכי תני רשב"י אלהים אני לכל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא על עמי ישראל. והיא ברייתא זו ממש שנשנית שם על האי קרא כי"ב שמעה עמי וכו'. [ולא כברייתא אחרת דמכילתא בשלח פרשת השירה אמר אויב ארדוף זה הי' תחלת הפרשה ולמה נכתב כאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והובא ברייתא זו במדרש קהלת עה"פ אני קהלת הייתי מלך בשם תני ר' ישמעאל ע"ש דבאמת ראש מחבר המכילתא הי' ר' ישמעאל. אך כמה ברייתות שנה אותן רשב"י וכדאית' בזבחים דנ"ג ב' תדר"י כרשב"י וסימניך משכו גברי לגברא. ופי' התוס' דרשב"י משך תלמידי ר"י לדעתי' ואחר פטירת ר"י הלכו תלמידיו לרשב"י ומש"ה עירבו המכילתא דר"י שהי' בידם עם כמה ברייתות של רשב"י וברייתא דפ' משפטים על שלש רגלים ידעו חכמי המדרש דע"כ רשב"י שנה אותה והיינו משום דמפרש האי קרא בחריש ובקציר תשבות בשביעית דלא כר"י אלא רשב"י תני לה ולדעתי' דר"ע כדאי' בסנהדרין דפ"ו א' לענין ברייתא דספרי דהיא כולה רשב"י ואליבא דר"ע. אבל מכילתא עיקרה ר"י אלא רשב"י שת בה נוספות אליבא דר"ע והכי תנא ברייתא זו בספרי פ' ואתחנן בפסוק שמע ישראל]. ומפרש התנא דמש"ה הפסיק הכתוב בין פסח לעצרת וחג הסוכות בשביעית כלפי דכתיב בפ' משפטים וחג הקציר וחג האסיף. ס"ד דוקא בזמן קצירה ואסיפה נוהגות הני רגלים משא"כ בשביעית שאין קציר ואסיף מש"ה אסמכי קרא שביעית לשבועות וסוכות ולא כמו בפ' משפטים דכתיב ענין שביעית לפני חג המצות דבאותו החג פשיטא שנוהג ג"כ בשביעית. וע"כ לא ללמד ע"ז בא סמיכות זו. וגם אין הסמיכות כ"כ שם שהרי אפסקינהו קראי דשבת ואזהרה דאלהי מסכה לא תעשה לך. אבל בפ' תשא סמך ענין שביעית לעצרת וסוכות ללמד דלא תליא בקציר ואסיף. והנה באמת מש"ה דקדק הכתוב בפ' תשא וקרא לחג העצרת חג שבועות ולא חג הקציר. ועוד יש שנוי דבפ' משפטים כתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה היינו התחלת הבאת ביכורים מכל הזריעות משא"כ בפ' תשא כתיב וחג שבועות בכורי קציר חטים שהוא שתי הלחם לחוד דבכורי שאר זריעות ליכא בשביעית. ועוד יש שנוי דבפ' משפטים כתיב אל פני האדון ה'. ובפ' תשא כתיב אל פני האדון ה' אלהי ישראל. והיינו דעיקר הא דכתיב בהני קראי דראי' אל פני האדון ה'. כדאי להזהיר את ישראל על עלית הרגל לראות ולהראות ולקבל ברכת הרגלים דשלשתן ימי הדין המה כדתנן בפ"א דרה"ש בארבעה פרקים העולם נדון כו'. ורמז הכתוב שהקב"ה אדון הארץ ומשגיח עלי' ונצרכים לברכתו בעתים הללו. אבל מכ"מ אין ההשגחה ניכר ביחוד על ישראל משונה מכל עובדי כוכבי' שהרי הכל ניזונים ומתפרנסים מתבואת ארצם. מש"ה לא כתיב אלהי ישראל. משא"כ בפ' תשא דמיירי בשביעית שאין חריש וקציר ואסיף וישראל נידונים בהשגחה פרטית ניכרת לכל ברכת השנה הששית כדכתיב בפ' בהר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. ואוה"ע עובדי כוכבים לא היו יכולים להתקיים אלו לא זרעו שנה אחת. מש"ה כתיב בפרשה זו אל פני האדון ה' אלהי ישראל. ומפרש התנא דעל ישראל ייחד שמו ביותר. היינו ההשגחה ניכרת שהוא אלהי ישראל. זהו פי' הברייתא דפ' משפטים על קראי דפ' תשא. ונשנית כאן משום שלא נתחבר שם מכילתא: נחזור לענין. דאחר דמיירי בשביעית שאין אסיף באמת. ולמה כתיב וחג האסיף. לכתוב וחג הסוכות אלא ללמד לענין תקופת השנה שתלוי ביום שיש בו היתר לאסיפה שהוא בחוה"מ. הא מיהא נתיישב קושית הטו"א ז"ל. ואין שום מקום לומר דמלאכת חוה"מ תלי' בפלוגתא דהואיל. ומחוורתא דמילתא לענין מלאכת חוה"מ איכא פלוגתא דתנאי ואמוראי והיינו דאמר בחגיגה שם דר"י ור"ל ס"ל מלאכת חוה"מ מה"ת אסור מכלל דאיכא אמוראי דפליגי. וכ"כ הגאון ט"א דבירו' פליגי אמוראי בזה. והפסק תליא בסוגיא דעלמא כדאיתא בסנהדרין ד"ו היכא דאיכא תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איפסק כחדא מינייהו וסוגיא דעלמא כחד מינייהו כו'. ופליגי רבותינו בסוגיא דעלמא. ובאמת יש סוגיות דסתמייהו משמע שהוא מה"ת. חדא בערכין ד"י לענין הלל בשמונת ימי החג מפרש הגמרא מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג דהמקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ופי' מקודש לחג פרש"י מעשית מלאכה וכדאיתא שם ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה אלמא דחוה"מ דחג הוא מקודש בעשיית מלאכה. הן אמת דהתם אליבא מרא דשמעת' שהוא ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק קאי. מכ"מ הרי לא ראינו חולק על הא דהלל. ועוד יש בכריתו' ד"ט בגר תושב מותר לעשות לעצמו כחוש"מ דמדכתיב בהו נפישה ולא שביתה ש"מ דקילי מישראל. הרי ס"ל להאי תנא דבחוה"מ אסור מיהא במלאכה מה"ת. דאי איתא דבחוה"מ הכל שרי מה"ת לא אפשר לעשות גדרי גר תושב דהוי מה"ת כחוה"מ. והכי נמי פשטא דסוגיא דע"ג דכ"ב א' ותיפוק לן משום ל"ע שהכותים יעשו מלאכה בחוה"מ משמע דאסור מה"ת. ואע"ג שהתוס' יישבו ודחו ראיה זו. אבל הרמב"ן וריטב"א החזיקו בראיה זו. ונראה עוד דסוגיא דעלמא תליא בנוס' ברכות דמ"ו טעה ולא הזכיר של יו"ט בברהמ"ז אומר אשר נתן לנו מועדים לשמחה ולזכרון. וברי"ף איתא הנוס' לששון ולשמחה. ולא אמרי' ביו"ט לאות כדאיתא בנוסח הברכה דשבת לאות ולברית. והיינו משום דפי' אות היינו דאסור במלאכה דבזה כתיב כי אות היא ביני ובין בני ישראל. והכי פי' הרי"ף בהלכות תפילין מש"ה שבת ויו"ט הוויין אות משא"כ חוה"מ דמותר במלאכה לא מיקרי אות ומשום דנוס' יו"ט וחוה"מ שוה בהזכרה דברהמ"ז מש"ה ליכא בברכת יו"ט לאות. אבל רבינו בשאילתא נ"ד הביאו נוס' הברכה דיו"ט ג"כ לאות. וע"כ גם בחוה"מ איכא אות. והיינו משום דאסור במלאכה מה"ת. הן אמת דיש מקום לפרש נוס' זו כמש"כ התוס' מנחות דל"ז ומו"ק דכ"א דמצות מצה וסוכה הווין אות. וכן כתבתי לעיל שם אות כ"ד. אבל יותר נראה דבזה אינו חולק רבינו על הרי"ף שפי' אות על לשון המקרא והכי פרש"י בעירובין ר"פ המוצא תפילין. אלא דקאי לטעמיה דמלאכת חוה"מ מה"ת אסור ושפיר הוי אות במלאכה אע"ג שאינו דומה לשבת הא יו"ט ג"כ אינו דומה לשבת ומכ"מ אי' לענין תפילין רע"א והיה לך לאות פרט לשבתות ויו"ט שהן עצמם אות. והכי נמי חוה"מ. ומאחר שהביא רבינו נוסחא זו מכלל דהכי גריס בגמ' ואין לך סוגיא דעלמא יותר מזה. ונמצא רבינו ובה"ג ורי"ף אזלי לשיטתייהו בנוס' הברכה ביו"ט. איברא בנוס' כת"י ליתא שם נוס' זו לאות ביו"ט כמבואר בהשמטות שם. ותו דעיקר מש"כ שם דנוסח רבינו לאות קאי על חוה"מ ג"כ ליתא לדעת בעה"מ שכ' שם דרבינו ס"ל דבר"ח ליכא כלל ברכה זו. ובש"ע סי' קפ"ח מבואר דחוה"מ דינו כר"ח. וא"כ אזיל כל מש"כ בזה. אלא שגם בזה אין הדבר ברור. ונ"מ אי מלאכת חוה"מ דאורייתא או דרבנן עי' רא"ש פסחים פ"ד סי' ט' ורדב"ז סי' תשכ"ז בהריגת זבובים שלא לצורך. וב"י ומג"א ססי' תקל"ח לענין אי עבר קונסין את בנו. וע"ע מש"כ להלן אות ט"ז.

חיטי מאי כו'. בגמ' בדף י"ב ליכא שקלא וטריא בזה ופשוט בחיטי דאסור משום דלא פסיד. ורבינו האריך ללמדנו דלא נימא דחיטי לא פסיד לעולם מש"ה מיקרי שאינו דבר האבד. וא"כ במידי דאפשר להפסיד אם יעמוד איזו ימים יתרים לא אמרינן שיכול לעשות אחר המועד משום דילמא מיקרי איזה עיכוב מיד אחר המועד ויהיה דבר האבד. קמ"ל רבינו דחיטי ג"כ פסדן אי שבקן בארץ עשרה יומי. ומכ"מ פשיט הש"ס דהוי שאינו דה"א כיון דארבעה וחמשה יומי לא פסדן ולא חיישינן שמא יארע איזה סיבה. מיהו בכבר נולד הספק כ' המג"א סי' תקל"ז דמותר. ובב"י סי' תקל"ט בשם רשב"ם משמע דאסור אבל אין זה ענין לכאן שעדיין לא נולד מקום הספק. איברא התוס' מ"ק ד' י"ח ד"ה ואלו כותבין כו'. כתבו דמש"ה כותבין פן ימות הנותן או העדים כו' הרי אפי' שמא יארע מיקרי ספק דה"א ומותר. אבל מגוף המשנה אין ראיה דס' דה"א מותר דבמתני' יש טעמים אחרים כמבואר ברמב"ם ע"ש.

כיון דסגי ליה למיזף אסו' או דילמא כיון דבעי למיזף כו'. מפרש רבינו הא דקאמר בגמ' והובא שלהי שאילתין רב אין לו מה יאכל הוי שלא כמשמעו שלא היה מה לאכול ביו"ט דודאי אאל"כ דא"כ מאי קאמר בגמרא שמואל אמאי איקפד לא סיימוה קמיה אי נמי אדם חשוב שאני. וכי ס"ד דאדם חשוב יתענה ביו"ט אלא הפי' שלא היה לרב בביתו אבל היה אפשר למיזף וס"ל לרב דא"צ למיזף והסביר רבינו הטעם משו' דעציבא ליה מילתא שיהא נצרך לטובת בני אדם כדאי' בע"ג ד"ו ב' דשאלה מחבירו הוא חשיבות להמשאיל ומימנע משמחת יו"ט. והרמב"ם הל' י"ט פ"ז הל' ו' כתב מי שהיתה לו תבואה מחוברות לקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אע"פ שאין שם הפסד ממון אין מצריכין אותו לקנות מן השוק עד שיקצור אחר המועד כו'. וכתב הכ"מ דלמד הרמב"ם ג"כ מהא דקאמר אדם חשוב שאני וכמש"כ דמזה מוכח שאין הפי' כמשמעו אלא שאפשר לקנות מן השוק. מיהו לדעת רבינו משמע דלא משום טורח התירו לקצור אלא משום דמימנע משמחת יו"ט דבעי למיזף אבל אם אפשר לקנות באמת אסור לקצור במועד. משא"כ להרמב"ם לא הטריחוהו בכך ג"כ. הא לכ"ע פי' אין לו מה יאכל אינו כמשמעו. וקשה על המג"א סי' תקס"ב שכתב לענין שהתירו לאין לו מה יאכל לעשות לצורך המועד דפי' אין לו מה יאכל ממש והרי התירו מלאכת הקצירה משום שמחת יו"ט לכ"ע. ואולי יש חלוק בין מלאכה בשל מאכל עצמו לשארי מלאכות שהתירו כדי שירווח שכר המלאכה כמו שיש חילוק בדין כוון מלאכתו במועד. ע' מג"א רסי' תקל"ג ובש"ע סי' תקל"ו אבל אין הנידון דומה לראיה וצ"ע פסק המג"א.

ר"א אומר מושכין את המים כו'. להבין דברי רבינו הנני להעתיק המשנה והגמרא בזה. ראב"י אמר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירים בזה ובזה אמר רב יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר. תנ"ה כשאמרו אסור להשקותן במועד לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו לפני המועד אבל זרעים ששתו לפני המועד מותר להשקותן במועד ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין בזה ובזה. אמר רבינא ש"מ אי תרביצא שרי לתרבוצי בחולי דמועדא שדה גריד מ"ט דאפלא משוי לה חרפא ה"נ אפלא משוי לה חרפא. זהו נוס' המשנה והגמרא. והנה רבינו הביא המשנה ר"א אמר וכ"ה בכת"י ג"כ ובברייתא הביא רבינו ראב"י א'. ובאות הסמוך יבואר די"ל דר"א דמשנה אינו ראב"י דברייתא ותרי טעמי נינהו. ולהלן גבי לא קשיא הא ראב"י איתא בכת"י הא ר"א. ולא הביא רבינו תרי בבי ממשנתנו אלא רישא ועלה הביא הא דאם היתה שדה מטוננת מותר והטעם שלא הביא סיפא יבואר באות הסמוך. אבל אגב למדנו דהאי מימרא דאם היתה שדה מטוננת מותר קאי על רישא דמשנתנו כפרש"י שבגמ' והכי פי' הרמב"ם ושו"ע שם ס"ז. ולא כרש"י שברי"ף [שהוא עיקר פרש"י במס' מ"ק כמש"כ בשאילתא קי"ב אות ג']. והנימוק"י והטור דקאי על הבבא דזרעים שלא שתו לפני המועד כו' וכמשמעות הבריי' שהביא רבינו בעצמו בסמוך וצ"ל לדע' רבינו וסייעתו דהא דמסיי' התנא ואם היתה שדה מטוננת מותר מילתא בפ"ע היא. או תרווייהו אמת. ומביא ראי' לרב הונא דכמו דמטוננת דומה לזרעים ששתו לפני המועד ה"נ בגוף השדה מטוננת דומה לבית השלחין דצריך השקאה תמיד:

אמר רבא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא מ"ט דרבנן לאו אמרי רבנן דאיכא פסידא היכא דשני בין חרפא לאפלא כו'. כצ"ל והאי מ"ט לאו אפלא לשוויי חרפא הא נמי אפלא לשוויי חרפא נוסחת הגמרא היא לפנינו. והיינו הך של רבינו. ובכת"י חסר מימרא דרבינא והכי אי' וחכמים מתירים בזה ובזה מ"ט דרבנן לא אמרו רבנן דלא איכא פסידא שאני בין חרפא לאפלא איכא פסידא שאני בין חרפא לאפלא ע"כ הנוס' בכת"י. והחסרון והטעות ניכר מתוכו וכמו שהגהתי הוא העיקר. והראשונים ז"ל הוו טובא בפיסקא דא. דקשה כיון דקיי"ל כראב"י א"כ אסור להשקות שדה גריד. והיכי יליף רבינא דתרביצא שרי. והרי"ף כ' דהלכה כראב"י משום דר"י דאמר אם היתה שדה מטוננת שרי קאי כותי' והא דדייק רבינא אקשי' לי' הגמ' שדה גריד מ"ט לא כו'. והיינו גי' ר"ח שהביאו התוספות דהגמרא דחי להא דרבינא. והתוס' בישוב ראשון חלקו בין השקאה להרבצה. דהרבצה גם לראב"י שרי ורבינו ע"כ לא כהרי"ף וסיעתו ס"ל ולא כהתו' בישוב ראשון. שהרי כתב מאי טעמא דרבנן כו' משמע דס"ל דהלכה כוותייהו. והתו' יישבו עוד דשדה גריד לא פלוגתא דראב"י וחכמים היא אלא ת"ק בעלמא ואפשר לפסוק בהא כחכמים. מיהו הם ז"ל כתבו לפי גירסתם שהבאתי באות הקדום דהברייתא סתמא מיתני' בת"ק. אבל רבינו גריס בברייתא ג"כ ראב"י אומר. א"כ צריך לבאר דעת רבינו הכי. דבהא ס"ל כהרי"ף שאין הלכה כראב"י במקום רבים כמש"כ הרי"ף בסוגיין בזה"ל ואע"ג שהוא יחיד במקום רבים מכ"מ משום דקאי ר"ה כותי' דראב"י ואמר אם היתה שדה מטוננת שרי הוא דנקטינן כותי' דראב"י מיהו בהלכה זו נטה רבינו מדעת הרי"ף וס"ל כפי' התוס'. ואובין לפניך שהרי פליגי בתלתא דיני. במשנה פליגי בתרתי. חדא בהשקיית שדה האילן. ופליגי בהרוחה כפרש"י במשנה. ובהא פשיטא דהלכה כר"א דמשנה משום דר"ה קאי כותי' ופליגי עוד בזרעים שלא שתו לפני המועד והוא בבא שני' דמשנתנו וראשונה דברייתא ובהא איכא שני טעמים להתיר. חדא דמשום הרוחה דאם ישקם במועד יהיו יפים יותר. ויש בזה הבבא רבותא לחכמים דאפי' לא חש להשקותם לפני המועד. מכ"מ איכא כאן אפלא לשוויי חרפא ור"א אוסר גם בהא. ובהאי גוונא פליגי ר"א וחכמים בברייתא דחכמים דברייתא ס"ל הרוחה אסור אלא בזרעים שלא שתו לפני המועד ושדה גריד איכא משום אפלא לשווי' חרפא. ובשדה גריד ליכא משום הרוחה. אלא משום אפלא לשווי חרפא. ואשמועינן בבא שניה דברייתא דגם בהא לחוד שרי לרבנן. ועוד דאע"ג דהטרחה דשדה גריד יתירא מזרעים שלא שתו לפני המועד כו' דשדה גריד הוא בטבע חריבה וצריכה מים הרבה. וס"ד דאע"ג דאיכא פסידא מ"מ ידוע דהטרחה לפי הפסידא כמש"כ הנימוק"י בשם הראב"ד ז"ל מכ"מ בשדה גריד שרי. ובהא הלכה כחכמים. וממילא גם בזרעים שלא שתו לפני המועד שרי מזה הטעם אפלא לשווי חרפא והיינו שלא הביא רבינו אלא בבבא קמא דמשנתנו דבהא הלכה כראב"י או ר"א משום דר"ה אמר עלה כמש"כ ובבא שניה הלכה כחכמים. והביא הברייתא בשלימות וגם הא דרבינא ללמדנו דהלכה כחכמים זהו שיטת רבינו ז"ל. ויש עוד שיטת הראב"ד והבעה"מ ז"ל שפסקו כרבינא ולא כראב"י כלל ורב הונא אליבא דראב"י אמרה ולא קיי"ל כוותיה. וכתב הרמב"ן ז"ל דדעת בה"ג הכי הוא. ור"ל דבסוף הל' מועד כתב המשנה כצורתה ומימרא דר"ה ותנ"ה כו' כשאמרו כו' עד וחכמים מתירים בזה ובזה. אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לרבוצי בחולי דמועדא ולמד הרמב"ן מדפסק הלכה כרבינא ש"מ דאין הלכה כראב"י ורב הונא. אבל יותר קרוב דבה"ג בשיטת רבינו קאי ופסק כראב"י בב"ק וכמימרא דר"ה ובזרעים שלא שתו לפני המועד ובשדה גריד פסק כחכמים וכרבינא אלא שלא פירש דבריו כרבינו. והרמב"ן הקשה ע"ז השיטה דפסקי כרבינא דאפלא לשוויי חרפא שרי משום דהוי פסידא. דא"כ כל שדה הבעל אי משקין אותו בשעתו א"א שלא יהא רווח בין בזרעים בין בתבואה וגנות ופרדסי' של בעל בהשקאתן הן ממהרין ומוציאין ירקות וזרעוני גינה לשעתן ואעפ"כ אסורים כולם ולא התירו אלא בית השלחין דבר הנפסד ממש כו'. ואני אומר דודאי משום הא דממהרים להתבשל לחוד לא מיקרי פסידא אלא דיש מקומות למינים שיש בהם שני מינים חרפא ואפלא. והשנוי שביניהם מיקרי פסידא והיינו דיוק לשון רבינו היכי דשני בין חרפי לאפלא. משא"כ בית הבעל כשמשקין בשעתן ממהרין להתבשל אבל אין המין משתנה ע"פ זה. עוד הקשה הרמב"ן ז"ל מהא דתניא ריש פ"ב א"ל אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל כו'. ונראה דודאי הפסידא תלי' לפי הטרחה כמש"כ לעיל וה"נ בהשקאה התירו בפסידא זו שמשתנה למהוי אפלא. אבל זריעה שהוא טרחא מרובה לא התירו בפסידא זו. וזהו סברת הרא"ש בשם הראב"ד ספ"א שלא התירו טרחא יתירא דמליחת דגים בשביל פסידא דעבורי רווחא. והנימוק"י כת' בשם הראב"ד עוד סבר' לחלק שלא התירו מלאכ' גמורה בשבינ עבורי רווחא וכמו שלא התירו השקאה ע"ש. והביאו המג"א להלכה בסי' תקל"ג סק"ו. וע"ע רסי' תקל"ח עוד נ"מ בין פסידא ממש לעבורי רווחא. ולי צ"ע על המ"א דהרא"ש לא נראה דהכי ס"ל כהנמוק"י אלא משום טרחא יתירא הוא דאסור בעבורי רווחא. והיינו טעמא דהשקאה דאסור. וכדברי הראב"ד עצמו לענין מדלין לירקות דתלוי הטרחה לפי הפסידא כמש"כ. אבל בלא טרחה יתירה אפי' מלאכה גמורה שרי. ונחזי אנן לדון ממקום אחר אי עבורי רווחא דומה לפסידא לגמרי או לא. והנה בב"מ דל"ב לענין פריקה וטעינה דעביד ק"ו מטעינה שאין בה חסרון כיס לפריקה שיש בה חסרון כיס ודחי מי לא עסקינן בטעינה שיש בה עבורי שוקא. והיינו פסידא דעבורי רווחא ובהא דחי הק"ו הרי דתרווייהו פסידי שוו לגמרי. מיהו באמת פליגי הרמב"ן והתוס' בסוגיא דשם במסקנא דקאמר דריה"ג ס"ל ג"כ טעינה בשכר. וכתב הרמב"ן והר"ן הובא בש"מ דע"כ אזדא הוכחת רבא וסברותיו והק"ו מח"כ. ולא דמי עבורי רווחא לחסרון ממש. והיינו דברי הנימוק"י במ"ק וע"ע בנימוק"י בשם הרמב"ן גבי פרקמטיא בפי' הירו'. אבל התוס' דב"מ שם ד"ה מכלל כ' דטעמא דריה"ג משום דהק"ו מטעינה שאין בו ח"כ ע"ש. אבל סברת רבא אמיתית הרי כהרא"ש שאין נ"מ בגוף הדין אלא הכל תלי' בטירחא לפי הפסידא. ומש"ה הלכות חוה"מ עקורות הן ואין למדין זה מזה. נחזור לענין דכ"ז כתבנו לפרש"י דחכמים דמשנתנו היינו ר"מ דמתיר הרווחה. אבל הרא"ש לקח לו דרך אחרת בזה. וכתב להוכיח כהרי"ף שאין הלכה כרבינא והגמ' מדחי לה שדה גריד מ"ט לא כו' מהירו' ספ"ג דשביעית מ"י דרבנן אסרי ג"כ הרבצה והא דקתני וחכמים מתירים בזה ובזה מפרש בין ששתו קודם הרגל בין שלא שתו בין באילן בין בזרעים עכ"ל. והנה הירו' ישנו גם במכילתין ומבואר יותר משיש לפנינו במס' שביעית. וקיצור סוגית הירו' דחכמים דמתני' לא כר"מ ס"ל אלא פליגי במטע עשר לבית סאה וס"ל לחכמים דהוי כמרוצפין אילנות דשרי לכ"ע וראב"י ס"ל דהוי כמרווחין והא דאי' בסוגיא דש"ס דילן ת"ר מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד והתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית כו' הוא כמש"כ הר"ש בשביעית פ"ב וכצ"ל והתניא אין מרביצין בין במועד בין בשביעית. ומשני הא ראב"י דאוסר גם בשביעית הא רבנן דשרי בשביעת והוא ר"ש במס' שביעית שם. אבל במועד לכ"ע אסור הרווחה. ומפרש בירו' דמכילתין הא דתנן במשנתנו וחכמים מתירין בזה ובזה. והאי בזה ובזה מיותר ומשמע דמתירים עוד יותר מזה כפי' ראב"י דאסור. והיינו שדה הבעל בלא אילנות כלל וכפרש"י. אבל הירו' מפרש בזה ובזה בין ששתו כו'. ומיהו אין מזה שום השגה לשיטת רבינו דמכ"מ בשדה גריד דהוי אפלא לשויי חרכא שרי. ולא העלה הירו' לאסור אלא בשדה הבעל דלא הוי אלא הרווחה. איברא ודאי מוכח דעת רבינו בפי' המשנה דלא כהירושל' מדלא הביא אלא דר"א משום דר"ה ואי איתא הרי גם לרבנן אתי הא דר"ה בשדה בלא אילנות כלל. והכי מוכח דעת הרי"ף דלא ס"ל אוקימת' דיהרו'. והכי הנוס' בסמוך ותניא אידך מרביצים בין במועד כו' דלא כנוס' הר"ש דאם נגיה גם בספרו של רבינו א"כ לא פליגי בחוה"מ אלא בשביעית ולא שייך לענין דמיירי בי' אלא הגי' מרביצים ולא כשיטת הירו'.

ואי ליכא מתרי עברי דנהרא עד פרסה. בגמרא איתא עד כמה עד פרסה. ופי' רש"י ע"כ מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין כו'. והתו' פי' דאין מכירין זא"ז ביות' מפרס' אפי' בלא נהר. ובלשון רבינו משמע דבאיכא אמת המי' לעולם הוי הפסק מבואר כפי' התוספ' והכי משמע מהירו' דאיתא והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן ותו לא מידי:

ומרדיד אדמה עליהן. פי' על ידיהן ובתוספתא ובגמר' איתא תחתיהן:

תני ראב"י אומר כשאמרו צדין אפי' משדה לבן הסמוכה לשדה אילן כו'. לפנינו אי' תניא רשב"א א' כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר אבל בשדה לבן הסמוכה לאילנות אפי' כדרכו שמא יצאו משדה הלבן כו'. וברי"ף הנוס' תניא רשב"א א' כשאמרו בשדה לבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות שמא יצאו כו'. ונוס' רבינו קרובה לנוסחת הרי"ף ז"ל. מיהו עוד יש שנוי בין גי' הרי"ף לגי' רבינו דברי"ף אית' כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות כו' ורבינו לא גריס כדרכו. וגם לא הביא דברי ת"ק שמתיר כדרכו אפי' בשדה לבן. ולפ"ז קאי ראב"י על שלא כדרכו דר' יהודה. ובהא קאמר ראב"י דדוקא סמוכה לאילנות. אבל כשאינה סמוכה לאילנות אפי' שלא כדרכו אסור. והיינו פסקה רמב"ם פ"ח ה"ה וכמש"כ הה"מ שם והי"א בש"ע שם סי"ג וע' ביאורי הגר"א שכ' דהרמב"ם לא גריס כדרכו והיינו גי' רבינו: ויש עוד להעיר דהרמב"ם דפסק לחלק בין שדה אילן לשדה לבן ניחא משום דגריס במשנה וחכמים אומרים כמבואר בפי' המשניות והלכה כחכמים. אבל רבינו דגריס רי"א כו' קשה אמאי פסק כיחידאה והיה אפשר לומר דגריס במשנה צדין את האישות כו' ובשביעית דברי ר"מ רי"א כו' וכ"כ הריטב"א שיש גורסים הכי ור"מ ור"י הלכה כר"י. אבל יותר נראה מדכ' רבינו לעיל וצדין את האישות ואת העכברים במועד ולא כתב תיבת כדרכו כלשון משנתנו נראה דלא גריס במשנתנו כלל כדרכו. וס"ל דר' יהודה מפרש דברי ת"ק וכדעת הטור או"ח סי' רנ"ה ע"ש בב"י דס"ל דבכ"מ דתנן רי"א ולא מפורש בדברי ת"ק להיפך ה"ה מפרש והלכה כמותו. והרמב"ם חולק ע"ז והוא מחלוקת רש"י ותוס' עירובין דצ"ט בהא דתנן לא יעמוד אדם ברה"ר וישתין ברה"י וכן לא ירוק רי"א אף משנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד"א עד שירוק. ופליגי שם הרמב"ם והטור כמבואר בסי' ש"נ. ובגמרא שם אי' אר"י מוחלפת השיטה ופרש"י החליף ר"י שיטתו ויצא ממנה. ולא פי' כמו בכ"מ דהפכו התנאים שיטתן. אלא משום דס"ל דר"י מפרש הוא. ומיושב בזה קו' התוס' ד"ה הוא סבר. ומש"ה פרש"י ד"ה הוא סבר. מדסיפא ר"מ הא דלא יפתח ולא משנה זו. והתוס' שהקשו בשיטת הרמב"ם קיימי. ואעיר עוד א' במשנה דפ' תולין מכבש של בעל"ב מתירין אבל לא כובשין ושל כובשין לא יגע בהן רי"א אם הי' מותר מע"ש מתיר את כליו ושומטן. ופרש"י הטעם משום בנין וסתירה. וא"כ בודאי כ"ע מודו לדר"י שאם הי' מותר מע"ש כו'. שהרי שוב אין כאן סתירה כיון שהוא רפוי אבל הרמב"ם מפרש משום מוקצה מחמת ח"כ ור"י חולק. וע' ביאורי הגר"א שם סי' ש"ב סקט"ו. ולא כמג"א שם ודי בזה:

רב יוסף אמר אפי' בהוצא ודפנא. בגמרא אי' כיצד מקרין רב יוסף א' בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור כו'. ופי' המפרשים וכן בש"ע דלא פליגי. דר"י א' במחיצה של עץ וברייתא תני שמניח אבן על אבן. אלא שאינו טח בטיט והוא מש"כ הרמב"ם שעושה מעשה הדיוט. ולא נתברר לשון צר בצרור. למניח אבן על אבן. ונראה דפירושו דרשאי לסמוך את האבנים שלא ימוטו ע"י שיסמכם בצרור כדי שיהא מונח יפה. אבל לנוסח' רבינו נרא' דר"י חולק על תנא דבריי' דתנא צר בצרור ופירושו בצרורות ולא בהוצא ודפנא שדרך לעשות מהם כותלים ומחיצות ור"י מקיל אפי' בהוצא ודפנא ונוס' רבינו בכת"י מיושרת יותר דאי' אמר ר"י בהוצא דדפנא וצ"ל ודפנא. ומפרש הא דתניא בברייתא בצרור היינו בהוצא ודפנא:

לימא מסייע ליה בכותל גוהה לרה"ר סותר ובונה כדרכו ואינו חושש התם כו'. בגמ' אי' בלשון המסייע ובונה כדרכו מפני הסכנה ותמוה דא"כ מפורש הטעם דלא כר"ח. וצ"ל בדוחק דהמסייע ס"ד דהא דתני מפני הסכנה אינו טעם אלא על הא דסותר. אבל הא דבונה הוא כדר"ח וה"ה אם נסתר מאליו ודחי דהכל מפני הסכנה וכדאי' בל"ב בקושי' הגמ' א"כ לסתור ולא ליבני. ומשני א"כ מימנע ולא סתר הכי צריך לפרש לפי נוס' הגמרא אבל זה דוחק ועיקר חסר. ונוס' רבינו יפה ומיושבת. דמאן דמסייע לא הביא הטעם כלל וקסבר הטעם כדר"ח. ודחי ליה דבסיפא מפורש הטעם מפני הסכנה. ולא תקשה על המסייע שהביא רישא דברייתא ולא ידע סיפא שבה דהרבה מצוי כזה. ע' פסחים דע"א א' לימא מסייע ליה והיית אך שמח כו' התם כדקתני טעמא כו' ובדצ"ז א' תמהו התוס' ד"ה אלא לאו על כיב"ז ועוד בכ"מ. והנה בל"ב כדמשני דאתי הברייתא כר"ח והא דתני מפני הסכנה הוא משום סתירה מקשה הגמרא א"ה ליסתר ולא ליבני. ואינו מובן לכאורה הא אליבא דר"ח קיימינן דשרי לבנות משום גנבי וכבר ראיתי מגיהי' קושי' זו א"ה ליסתור ולא ליבני בל"ק כדדחי דהברייתא דלא כר"ח ומפני גנבי אסור. מש"ה שפיר מקשה א"ה לסתור ולא ליבני. אבל ח"ו להגיה ספרים כ"כ. וע' בריטב"א מבואר כ"ז בל"ב והכי מבואר נוס' רבינו. אלא יש לבאר הנוס' כמו שהיא דבאמת לפי דתני בברייתא כותל גוהה לרה"ר כו' מוכח שהוא משו' גנבי דאי משום סכנה מאי אריא רה"ר. ובאמת הגיה הראב"ד ומחק ברה"ר אבל רבינו והרי"ף הביאו נוסח' זו ואין לזוז מנוס' הראשונים אלא מיהא מזה הוכיח המסייע דהטעם משו' גנבי וכר"ח ואע"ג שעדיין אין הכותל נסתר מ"מ בכותל גוהה נוח להגנב לעבור עליו לחצר. ודחי דהטעם משו' סכנה וא"כ צ"ל דלרבותא נקיט דאפי' ברה"ר דאיכא גנבי מ"מ דוקא לסתור שרי דאיכא סכנה וממילא שרי לבנות כי היכי דלא לימנע ולא סתיר אבל אם הוא סתור אסור לבנות. ובל"ב הקשה דוקא משום סכנה הא משום גנבי אסור. וס"ד דאפי' בנין לחוד אסור ולא כר"ח ויישב דבנין לחוד שרי משום גנבי אבל סתירה כשהוא גוהה ובנין אסור אלא משום סכנה. והקשה אפי' איכא סכנה לסתור ולא ליבני ואע"ג דס"ל השתא דכר"ח קיי"ל מכ"מ הא תרווייהו אסור משום גנבי אפי' לר"ח מדתני ברה"ר והשתא כשסתרו בחוה"מ הא אסור לבנות. ומשני דא"כ מימנעי ולא סתרי. היוצא מכ"ז דאע"ג דקיי"ל כר"ח דכותל חצר בונה כדרכו אבל סתירה ובנין אסור אף במקום פסידא אלא כשסותר מפני הסכנה התירו סופן משום תחילתן. והיינו דאר"י בירו' על הא דכותלו גוהה סותרו ובונהו ויסתור ולא יבנה ואר"י התירו סופו משום תחלתו ואינו חולק על ר"ח ולא כקה"ע. ובכת"י קיצר כאן וז"ל לימא מסייע ליה כותל גוהה לרה"ר סותר ובונה כדרכו גוהה שאני א"ד גוהה אין אבל כותל חצר לא. אמר רב אשי כו'.

ומדסיפא כו' הא בחצר כו'. האריך לאפוקי מהריטב"א שכתב דהראיה אינו אלא לתחלת המימרא דבכותל גינה שרי להקרות מיהא. ועדיין ליכא ראיה דבכותל חצר שרי לבנות כדרכו. וזה דוחק. אלא הראיה הוא לכל המימרא וה"ק דהא ודאי יש מקום לחלק בין גינה לחצר. ואי ס"ל למשנתנו דבשניהן שוה היה לפרש בין בגינה בין בחצר. ואי מיירי רק בחצר ובגינה גם קרוי אסור קשה משביעית. וע"כ דוקא בגינה אבל חצר שרי יותר מקרוי והיינו אי נפל שרי מיהת לבנות כדרכו.

ואם היתה   בעיר כו'. עיקר והיא תוספתא מ"ק פ"א חומת העיר שנפרצה גודרין אותה. גדרוה ונסתרה אין גודרין אותה. ואם היתה סמוכה לספר סותר ובונה כדרכו. ולכאורה לא מיירי אלא בחומת עיר. והכי הבין הרשב"א בתשובה והביא הב"י סימן תקמ"ד והקשו הא צרכי רבים שרי אפילו מעשה אומן אפילו בלא סכנה. ולמד הרשב"א מכאן דהיתר צרכי רבים אינו אלא צרכי הגוף כמו מרחצאות ולהסיר מכשולות שבדרכים. שהרי גם בשבת התירו טלטול קוץ פחות מד' אמות אבל שמירת ממון של רבים אסור. ומכאן אסר הרשב"א ז"ל לבנות בית הכנסת במועד עיין שם. אבל רבינו מפרשה בבא בפני עצמה וקאי על כותל חצר דבעיר הסמוכה לספר רשאי כל יחיד לסתור ולבנות משום סכנה. וע"כ גריס ברישא חומת חצר שנפרצה כו'. ובאמת צ"ע פסק הרשב"א ז"ל מהא דחינוך כוכין לצורך אחר המועד לשיטת הרמב"ן ז"ל.

אמר רבינא השתא דאר"י בר אדא מאן תנא כו' הא דאר"ח כו' אלא במגלא דלא כר"י הילכך כו' כצ"ל. ומימרא זו איתא בדי"א בנ"א א"ר כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחוה"מ כר"י. מיהו נוס' רבינו מבואר גם כן דכלפי דרמי מתני' אהדדי הציר כו' והמפתח שנשברו מתקנן במועד. ותנן עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים עד ימיו מכאן ואילך לא. ואר"ח הא במגלא הא בחצינא. ופרש"י דמגלא לא מוליד קלא וחצינא מוליד קלא טפי. וא"כ אפשר דאסור אף לר"י ולא התיר אלא בלי שינוי אבל לא בקלא. אבל רבינו מפרש הא במגלא הא בחציצא. דמגלא אינו מעשה אומן ושרי חציצה מעשה אומן ואסור. ופי' לא היה פטיש מכה כל אומנים והא דמתקנים במועד היינו בעה"ב בפ"ע ובמגלא. ולהכי א"ר דהא דאר"ח הוא דלא כר"י. מיהו גם לפי גירסתנו בגמ' אין הלכה כר"ח דר"א משני הא ר"י והא ר' יוסי ופי' דכמו דלר' יוסי מעשה אומן שרי ה"נ קלא ג"כ שרי והלכה כר"א. ויש עוד שנוי בנוסחא וליכא נ"מ. וראוי לדעת דגי' רש"י בחצינא מורגל בש"ס מרא וחצינא. וגירסת רבינו בחציצא הובא בבבא בתרא דף ע"ג דנפל ליה חציצא לבר נגרא. ופי' רשב"ם גרזן או מעצד.

שמואל כי דריש כו'. קבלת רבינו הכי בנוסחת הגמ' ופי' שהן עקורות ואין למדין זה מזה הילכך צריך לפרש כל פרטי כדי שלא ידמו מילתא למילתא. ובכת"י אי' שמואל כי דריש מילי בחולא דמועדא מילי דשריא דריש ואזיל כל מילי דאסירן. ונראה שהוא חסרון ביד הסופר ועיקר כמו שהוא לפנינו.

דתניא אין מערימין כו'. מדלא פסק רבינו כמאן ש"מ דהלכה כרבים. וכן פ' בש"ע סי' תקל"ג ופוסקים זולת הרמב"ם פ"ז ה"ח. ולכאורה פליגי ריבר"י וחכמים בחוה"מ ופליגי אי מלאכת חוה"מ דאורייתא או דרבנן ואזדי רבינו והרמב"ם גם כן לטעמייהו שכתבתי לעיל אות א'. וכ"כ במגדל עוז דפליגי ריבר"י וחכמים במועד. אבל הגר"א סי' של"ה סק"ח כתב דפליגי בהצלת דליקה והיא דשבת דקי"ז. ולפ"ז צ"ל דבערמה דכאן במועד הוי דרבנן כמו בדליקה מדהבי' ראי' דפליגי הכא כמו דפליגי בדליקה והטעם לשיטת רבינו וסייעתו דמלאכת חוח"מ דאורייתא. דמכ"מ בהני דתני בטחינת קמח וקציצת עצים והטלת שכר ודאי אפשר לומר הואיל ואי מקלעי אורחים וכן רב ור"א שהקילו בקציצת עצים אע"פ שא"צ אלא לנסורת א' ומשום הערמה לטעמייהו אזלי דס"ל כרבה דאית לי' הואיל דרב ס"ל בריש ביצה אין צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ אית לי' הואיל וכן ר"א דקאמר שם דכ"ג לעולם לעשן כו' ס"ל כרבה. ומבואר יפה בסי' נ' אות ד' בס"ד. ומש"ה אפשר לפסוק כריבר"י. מיהו רבינו פסק כרבים וטעמו של הרמב"ם ע' ביאורי הגר"א שם ולא כשו"ת משכנות יעקב א"ח סי' ל"ז וע' מש"כ אות ג' בס"ד.

מדברני דנורא. בגמ' אית' מדוכרא דנורא. ופרש"י אבוקות אבל גי' רבינו מדברני. וכן הביא הערוך ערך מדבר מדוברי דנורא אלא שלא פירש מהו. והנראה שהוא ענין א' עם דברונא דמיא בע"ג דף מ"ז א' ובכתובות ריש פ"ב מדברנא דאומתיה פי' דבר שמושך והולך כמו דבר אחד לדור מוליך וממשיך הדור אחר דעתו ונהר של מים או של אש כלו' ב"א הרבה ההולכי' עם אבוקות של אור. ונראה כנהר של אש נקראים דברונ' דמי' או דנור' פי' המשך של מים או אש.

לא סיימוה קמי'. בגמ' אית' א"נ אדם חשוב שאני. ורבינו לא הביא משום דסובר דאפי' אדם חשוב שרי. והטעם כתב הגר"א סי' תקל"ז סקכ"ח דהלכה כרב באיסורי. ותו דבלישנא קמא לא סיימוה קמיה וגם לשמואל כרי. ואני אוסיף דבל"ז ג"כ הלכ' כמאן דעביד עובדא בנפשי' ומעשה רב. תדע דבשבת דנ"א א' גבי הטמנה בצונן איקפד ר' אמי על ר"נ משום דקסבר אדם חשוב אסור. והלכה דשרי כמש"כ המ"א סי' רנ"ז ס"ק ט"ו. וראוי לדעת שבפי' כת"י היה הרבה דיני חוה"מ כאן. אבל בכת"י אית' כאשר לפנינו:

דמחייבין דבית ישראל למיתקע כו' שאילתא זו איתא בכת"י כמו לפנינו. אבל בפי' כת"י בנ"א מהחל עד כלה והרבה דינים היו כלולים בה.