**אי כתיב בכסף ובשטר יקנו כדקא אמרת.**כ"ה בכת"י וכצ"ל:

**ועצה טובה דקא מיסב להו כדכתי' ונתתם בכלי חרש וגו'.**בכת"י ליתא האי כדכתי' וכו'. ובאמת אינו בזה הפסוק דשדות בכסף יקנו. ולנוסחא דילן צ"ל דמביא ראיה כמו הא דכתיב לעיל ונתתם בכלי חרס וגו' אינו אלא עצה טובה ה"נ הא דכתיב וכתוב בספר וחתום שהוא עצה טובה. וכ"ה בב"ב ד' כ"ט וע' מש"כ אות ה':

[*והנה בגיטין ד' כ"ב פליגי ר' יוחנן ור"א בשטר ראיה שנכתב ע"ג דבר שיכול להזדייף אי כשר לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי. דר"א פוסל משום דבעינן למען יעמדו ימים רבים. ור"י מכשיר דלמען יעמדו ימים רבים אינו אלא עצה טובה. וא"כ מבואר דר"א סבר דלמען יעמדו ימים רבים דינא קתני. וא"כ ע"כ הך סוגיא דב"ב ד' כ"ט דאמרינן שם דקרא דונתתם בכלי חרס הוא עצה טובה אזלא כר"י וא"כ יש ללמוד מדברי רבינו ז"ל שלפנינו שהביא הך סוגיא דב"ב ש"מ דס"ל דהלכה כר"י. וכ"ה דעת ר"ח ז"ל מובא בפוסקים. ובודאי הך סוגיא דב"ב מכרעת לדבריהם ז"ל. וכבר הוכיחו כן התו' ב"ב ד' קס"ב ופסקו הכי ע"ש. וראיתי במשכנות יעקב חלק חו"מ סי' י"ט הביא מעצמו ראיה זו. ואישתמיטתיה דברי התו' דב"ב הנ"ל. וכן בתומים סי' מ"ב סק"ב נסתפק בדעת התוס' ע"ש. ותימא שלא זכר כלל מדברי התוס' דב"ב הנ"ל. ומ"ש המשכנות יעקב שם לדחות הך ראיה משום דבב"ב אינו מביא ראיה מלמען יעמדו ימים רבים. רק מונתתם בכלי חרס ע"ש. תמהני דאפי' נימא הכי מ"מ מוכח דהלכה כר"י. דכיון דקרא דונתתם בכלי חרס לעצה טובה היא א"כ אין ללמוד מלמען יעמדו ימים רבים דדינא קתני. דדילמא נמי עצה טובה היא כמו ונתתם בכל"ח. מיהו בחי' הרמב"ן ז"ל לב"ב ד' כ"ט כתב להדיא כמ"ש המשכנות יעקב. דמונתתם בכל"ח דייק דעצה טובה קמ"ל. אבל למען יעמדו דינא קתני לר"א וצ"ע. ובזה נ"ל לבאר מש"כ התוס' בקדושין דף ט' ד"ה כתב דהא דקאמר אביי בכתובות ד' כ"א דשטר שנכתב ע"ג חרס פסול אתי' כר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי והאחרוני' ז"ל הקשו ע"ז הא בכתובו' מיירי בשטר ראיה. ובשטר ראיה פסול אפילו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי. וכן מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל בב"ב ד' נ"א שכ' כן ע"ש. ולפמ"ש אזלי לטעמייהו. דלשיטת התו' בב"ב ד' קס"ב דההיא דב"ב ד' כ"ט אתי' כר"י דוקא. והתם אביי קאמר לה. א"כ מוכח דאביי כר"י ס"ל דלר"א דס"ל ע"מ כרתי אפי' בשטר ראיה כשר. וא"כ ע"כ הא דקאמר אביי בכתובות דבשטר ראיה פסול היינו כר"מ. [ושוב מצאתי בס' שע"מ בסי' מ"ב שכ"כ לתרץ קושיית האחרונים ז"ל]. אלא שמ"מ קשה. כיון דאביי כר"מ ס"ל א"כ אמאי קאמר דקרא דלמען יעמדו ימים רבים עצה טובה היא. הא לר' מאיר ודאי י"ל דדינא קאמר. אמנם י"ל דבב"ב קאמר שם אביי לרב יוסף ולרב יוסף שמעינן להדיא דס"ל עדי מסירה כרתי כר"א. כדאיתא בסנהדרין דף כ"ח ע"ש. ואע"ג דבסנהדרין שם משמע דאביי נמי סבר כר"א. וא"כ היאך כתבו התו' דאביי כר"מ ס"ל. וכבר הקשה כן בתומים שם. ונראה דהתוספת דקדושין ס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין ד' פ"ה דאביי בסנהדרין לדברי רב יוסף קאמר לה. אבל איהו ס"ל כר"מ ע"ש. ולא כמ"ש התו' בכתובו' דף צ"ד ד"ה כתב. וכ"ז התוספת לטעמייהו. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דהא דקאמר בב"ב דקרא דונתתם בכלי חרס הוי עצה טובה הוי אפי' לר"א. א"כ אינו מוכח דאביי סבר כר"י. וא"כ שפיר מצינו למימר דהא דקאמר אביי בכתובות דשטר שנכתב ע"ג חרס פסול. הוי אפילו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי. רק דסבר כר"א דשטר ראיה פסול אפי' לר"א. וא"כ הרמב"ן ז"ל לטעמיה אזיל. וע' בדו"ח להגרע"א ז"ל בפסחים ד' ט"ז ודו"ק. ודע דבספר הישר לר"ת ז"ל בקדושין כתב נמי כדברי הרמב"ן ז"ל דההיא דכתובות היינו טעמא דפסול ע"ג חרס משום דהוי שטר ראיה ע"ש. וזה סותר מש"כ התוס' בקדושין שם משמו ז"ל וצ"ע. וע' ש"ך בחו"מ סי' מ"ב סק"ב ודו"ק. מחתני הר"ר רפאל שיחי']:

**ותנן נכסים כו'.**פי' עוד ראיה דכסף לחוד קני מדתנן נכסים שיש להם כו'. וע"כ בכל חדא מהנך ניקנין. דאין לומר בכסף ושטר ביחד דא"כ בחזקה במאי איירי דע"כ לא בעינן תלתא דבקרא לא כתיב אלא בכסף ושטר. אלא ע"כ חזקה לבד קני. וה"ה כסף ושטר. פי' או כסף. או שטר.

**דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. ובשטר אמר שמואל כו'**כצ"ל. וכ"ה ברי"ף. ובכת"י אי' הדרנא אמר כו':

**עד שיתן הדמים.**וכ"ה ברי"ף ורמב"ם וש"ע. ולא כמו בגמ' שלפנינו דאי' עד שיתן לו דמים. והנ"מ שכיון שהוציא מתחת ידו המעות אלא שהשליש ביד א' עד גמר הקנין סגי וסמכא נפשי'. ואע"ג שעדיין לא הגיע ליד המוכר. שהרי הוא עצמו סומך על השליש. ונכלל עוד בזה אם רצונו של המוכר שיתן המעות לאחר. או לצדקה והקדש כיון שנתן הלוקח זכה. וע' ב"ב ד' קל"ז ב' אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדריה אי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי' לי קאמר ליה:

**ואי מוכר שדהו מפני רעתה כו'.**ואע"ג דרב אשי יישב קושיית ר"ה באופן אחר. מ"מ לא בא לחלוק על שנוי הראשון שהרי רב אשי עצמו יישב הכי בב"מ ד' ע"ז ב'. לענין עייל ונפיק אזוזי. דבמוכר שדהו מפני רעתה. אפי' עייל ונפיק אזוזי קני. ומה התם דאפי' בחזקה לא קני כמ"ש הר"ן פ"א דקדושין ובש"ע חו"מ סי' ק"צ. מכ"מ במוכר שדהו מפני רעתה הוי כמתנה. קבלת מעות דלא בעינן אלא בשטר ולא בחזקה לדעת כמה פוסקים מכש"כ דמוכר שדהו מפני רעתה דהוי כמתנה. וע"ע מש"כ הה"מ ולח"מ פ"א מה' מכירה ה"ז וע"ע באות הסמוך.

**ה"ד אי בכספא ליקני בכספא כו'.**בכת"י אי' והוינן בה מפתח מאי היא לא כספא ולא חזקה לעולם דאחזיק כו'. והכי עיקר הנוסחא דלמאי הביא רבינו מימרא זו ביחוד יותר מהא דאי' עוד התם א' ריב"ל המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה וכה"ע. אלא בא רבינו לאשמעינן להוציא מפרשב"ם ב"ב ד' נ"ג א' דמפתח לחוד הוי קנין במכר. וסמך על סוגיא דריש מס' פסחים דף ד' דכשמסר לו מפתח הוי ברשות השוכר. וכפרש"י שם מסירת מפתח הוא קנין השכירות. והתוס' שם הקשו ע"ז מסוגי' זו דב"ק דלא מהני מסירת מפתח אלא באומר לו לך חזק וקני ואני אומר דאדרבה מזו הסוגיא דב"ק למד רש"י שיטתו. שרש"י פי' הא דא' ריב"ל המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו היינו כסויו. וכ' הרשב"א שהזקיקו לפרש כן. דאי נטלא לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני כו' ע"ש. הרי פשיטא לרש"י דבעינן שימסור לו חפץ המביא לידי חזקה ובזה הוי כאומר לו לך חזק וקני. והנה ידוע פרשב"ם ב"ב דף נ"ג וד' נ"ז א' דהא דתנן נעל ה"ז חזקה היינו מנעול או עשיית דלתות ולא לנעול לחוד שאינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. והתוס' הקשו מסוגיא דגיטין ד' ע"ז תיזיל איהי ותחוד ותפתח. ובשבת מיירי וא"א לפרש אלא נעילה. ונראה דודאי מודה הרשב"ם דבמקח ומתנה מהני נעילה. ורק בנכסי הגר ס"ל דלא קנה כמו שדקדק וכתב אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה עכ"ל. ואע"ג דלפי הטעם שכתב הרשב"ם דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו א"כ אפי' בנכסי חבירו לא קנה. וכ"כ המהרש"א בב"מ שם. אבל ל"ק מידי דודאי מבריח ארי לא מהני גם במקח ומתנה. מיהו נעילת הדלת בנכסי חבירו לא הוי מבריח ארי שהרי נועל הדלת גם מבעליו. ובזה מחזיק שפיר. משא"כ בנכסי הפקר אין הנעילה אלא שלא יהא פרוץ לכל מש"ה לא מהני. והנה הרשב"א בחי' ב"ק שם הקשה עוד על שיטת הרשב"ם דבעינן דלת או מנעול מהא דריב"ל דמוכח דמסירת מפתח מהני ודמי לאומר לך ונעול אלמא דנעילה לחוד מהני. ור"ל לפי פי' רש"י הנ"ל דבעינן שימסור לו דבר המביא לידי חזקה. וא"כ מדמהני מסירת המפתח מוכח דנעילה לחוד קני. ולכאורה צ"ל דרש"י חולק על הרשב"ם. אבל נראה דאדרבה דרש"י בשיטת רשב"ם קאי וא"כ לא מיבעי אי נימא שלא מועיל נעילה כלל וכפי הבנתם שאינו מחלק בין הפקר למקח. ודאי קשה קושיית הרשב"א מהא דמהני מסירת המפתח. ואפי' אי נימא כמש"כ דבמקח מודה הרשב"ם דקנה מ"מ ס"ל דלא בעינן נעילה במפתח. אלא נעילת הדלת לחוד. וכדעת הרמב"ם ז"ל. ואם כן אכתי קשה מאי מהני מסירת מפתח הא אינו מביא לידי חזקה. מש"ה הוצרך רש"י לפרש דמסירת מפתח קנין בפ"ע הוא. ומש"ה מהני שיהא נחשב כאומר לך חזק וקני. וכ"ת מאי בעינן חזקה אחרת הא מצי להחזיק בזה גופא הא לא קשיא דאפשר שאמר לו בעינא דתחזוק חזקה מעליא דמהני גם בהפקר וכיוב"ז אי' בב"ב ד' ע"ו ב' הב"ע דא"ל לך משוך וקני מ"ס קפידא. ולא תקשה למאי מפרש הש"ס הא דריב"ל בהאי גוונא דהוי מסירת המפתח תועלת לשלא בפניו ואחזיק בדבר אחר. לוקי כמשמעו דבמסירת מפתח קני. הא ל"ק דא"כ הכי מיבעי למימר משמסר לו מפתח קנה. כהא דאיתא ב"מ ד' י"ד ב' מאימתי הוי חזקה מכי דייש אמצרי. אבל לשון כיון משמע הואיל שמסר לו מפתח מהני פעולתו האחרת. וגם כי ריב"ל אסמיך מימרא זו למימרא דבור ודליו. ובחדא גווני אמרינהו. אבל ודאי יש להוכיח מדמהני מסירת מפתח למהוי כלך חזק וקני. ואע"ג דאין זה מביא לידי חזקה. ש"מ דמסירת מפתח לחוד מהני למיקני במק"א. כ"ז יש לפרש כוונת רש"י ורשב"ם. אבל רבינו פירש דעתו בנוסחת הסוגיא דמפתח לא כספא ולא חזקה הוא. וא"כ צ"ל דהא דמסירת מפתח מהני למהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני. או דס"ל דבעינן נעילת הדלת במפתח. וא"כ מסירה זו מביא לידי חזקה. או דמפרש כר"ח בדליו של בור. שהוא הנטלא ומכ"מ מועיל למהוי כאומר לך חזק וקני. ולא בעינן שימסור לו דבר המביא לידי חזקה. והכי נמי מסירת מפתח:

**וחזקה נמי כי קתני במתנה כו'.**זה הדין והבא אחריו ודוכתא דרגילין כו' הובא בבעל העיטור מאמר ג' בשמו של רבינו והביאו הב"י בחו"מ סי' קצ"ב סי"ג וכתב שדעת רב האי גאון ז"ל הכי. ובעיקר הדין כתב בעה"ת שער ס"ד ח"ג דאיכא דס"ל דחזקה וקנין דהיינו חליפין כשטרא דמי דלא קני אלא במתנה אבל חליפין במכר לא קני עד שיתן מעות דדינו כשטר מכר כו' וראייתם דדמו לשטר מכר משום דלא אשכחן הקנאה דחזקה וחליפין אלא בענין מתנה ומהתם נ"ל דחזקה קונה דכתיב שבו בעריכם אשר תפשתם. במה תפשתם בישיבה חליפין נמי כו'. ועוד יש להם ראיה דקנין לא מהני במכר בלא דמים. מההיא דקתני מלמדין אותן שלא יחזרו בהם כיצד כותב אני פלוני ב"פ מכרתי שדה פלונית לפלוני כו'. והריני נושה בו ת"ק דינרים. ואי ס"ד דקנין קני לקנייהו ניהליה בקנין או בחזקה ותו לא מצי הדרי בהו עכ"ל. ביאור הדברים דשטר כתיב לענין מקח ואקח את ספר המקנה במכירת חנמאל לירמיה. ולכך הוצרך שמואל לפרש ל"ש אלא במתנה אבל במכר עד שיתן דמים. ומש"ה כתיב בירמיה ואשקלה לו את הכסף. והא דקרו ליה באמת ספר המקנה במכר משום דבירושלים היו כותבין שטרות. ומש"ה לא קני בכסף עד שיתן שטר. נמצא דשטר הוא המקנה. והא דכתיב שדות בכסף יקנו. היינו שאחר שיחזרו מגלות בבל בישר הנביא שעוד יזכו דשדות בכסף יקנו. ואולי באמת אז ינהגו מנהג בבל שלא יכתבו שטרות. [ויש לבאר עפ"ז הא שהתאונן ירמיה לפני הקב"ה ואתה אמרת קנה לך השדה בכסף. ואינו מדוקדק לשון בכסף. הלא הספר היה המקנה וגם לא אמר הקב"ה איך יקנה. ולא אמר לו אלא שיבא חנמאל למכור. אבל יש לפרש דהוא מדאמר לו הקב"ה לקוח את ספר המקנה וגו'. ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. ואי' בריש פ' חזקת שהוא עצה טובה וכמש"כ רבינו לעיל. והנה לא היה הנבואה שיהא לראיה בשביל אותו שדה דירמיה לחוד. אלא הוא דוגמא ולמוד בכלל שדות א"י שיהא השטר לראיה. וע"כ יהיה המנהג לקנות בכסף. והשטר לראיה. וזה שאמר ירמיה איך אמרת קנה לך השדה בכסף. והשיבו הקב"ה כי כן הוא כי כאשר ישובו מבבל שדות בכסף יקנו והשטר לא יהיה אלא לראיה]. ויהיה הקנין בכסף לבד. אבל קנין חזקה דכתיב בהפקר וה"ה מתנה. לא הוצרך שמואל לפרש דפשיטא דבמכר עד שיתן דמים. דהשתא שטר דכתיב במכר בעינן דמים. מכש"כ חזקה דלא כתיב במכר כלל. וה"נ בקנין חליפין לפי פירושם קרא דעל הגאולה וגו'. ועוד הביאו ראיה מהא דב"מ ד' ע"ז ב' היינו משום דאי' בסוגיא דשם דרמי דרשב"ג אדרשב"ג טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון כו' ארשב"ג בד"א שאמר לו ערבוני יקון. אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. ומשני לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבין מידי כו'. והשתא לס"ד דש"ס דברייתא קמא דרשב"ג מיירי בלא עייל ונפיק אזוזי ומכ"מ לא מצינו עצה שלא יחזרו אלא בזה האופן. אבל לא בחליפין וחזקה. ש"מ דלעולם בעינן עד שיתן דמים. ובזה יצאתי י"ח ממה שכ' בעל ג"ת שם ד"ה ואע"ג וד"ה ואני בעניי ע"ש. ועוד הוסיף בה"ת להקשות ע"ז. אבל לא שייכי אלא לקנין חליפין. ולא לחזקה. ואין זה שייכות להדדי דאפי' יהי' הכרע דחליפין קונה לגמרי היינו משום דכפרש"י עה"פ על הגאולה שהוא מכירה משא"כ חזקה דלא כתיב אלא במתנה. ומחמת שאינו נוגע לדברי רבינו ע"כ לא דברנו בזה. והנה הר"ן קידושין פ"א כתב בזה"ל ודאמרינן במכר דשטרא לא קנה עד שיתן דמים כו' איכא למידק מדאמר רבא בפ' האומנין האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי כו' אלמא כל שיקנה באחד מדרכי הקנאות כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי קני. איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עייל ונפיק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקני. אבל בקנין שטר לא מוכחא מילתא כו'. והנה הר"ן תלה הדבר דבעינן כסף בסברא להכי ודאי יש לחלק בזה בין שטר לחזקה. אבל הגאונים לא משגחי אסברא. אלא בעיקרא דרשי דקראי ומש"ה משיכה דמטלטלין ודאי קני בלא כסף בין לר"י דס"ל ד"ת מעות קונות וכמש"כ התו' ב"מ ד' מ"ז ב' ד"ה נשרפו. בין לר"ל דס"ל ד"ת משיכה קונה הרי כתיב במקח וממכר. משא"כ חזקה דקרקע דכתיבא בהפקר א"כ דמי לשטר דבעינן כסף ג"כ. והא דרבא האי מאן דמזבין מידי כו' אי נימא דקנין חליפין מהני בלא נתינת דמים. דהכי משמע פי' על הגאולה. ודאי ניחא. ואי נימא דגם חליפין בעי נתינת דמים. נימא דרבא במטלטלין לחוד קאי ולא תקשה מהא דאיתא שם דאמר ליה רב אשי לר"א בריה דרבא תתרגם שמעתך במוכר שדהו מפני רעתה. אלמא בקרקע איירי. ל"ק מידי דנקיט לישנא דאי' בקדושין ד' כ"ו א' ור"ל כמו דמשנית התם דמוכר שדהו מפני רעתה כמתנה דמיא ה"נ לענין עייל ונפיק אזוזי דמוכר מטלטלין מפני רעתם לא מיפקע המקח בשביל דעייל ונפיק אזוזי. ומכאן מתחזק הדין דמוכר שדהו מפני רעתה דרב אשי לא פליג עלה ע' מש"כ באות ג'. והנה הרא"ש קדושין פ"א סי' ל"ו כתב על הא דא"ר ל"ש אלא שנתן לו דמי כולן. אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו וא"ת כיון שנתן דמי כולן בלא חזקה נמי קרקע קניה בכסף. וי"ל דמיירי במקום שכותבין את השטר. ומשמע דדווקא דעשר שדות בעשר מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעות. מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבין את השטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קני. והיינו טעמא דאלים קנין חזקה משום שעשה מעשה בגוף הדבר. מידי דהוי אמשיכה דקניה בלא כסף עכ"ל. ולדעת הגאונים ז"ל יש לומר דלא קשה מידי דודאי בלא כסף לא קני. מיהו בשדה א' אפילו נתן מעט כסף ה"ז קנה כל השדה. והשאר מחזיר לו אפי' לאחר כמה שנים כאידך דרשב"ג הנ"ל. וכ"פ בש"ע סי' ק"צ ס"ס ו'. משא"כ בכמה שדות לא קנה עד שיתן לו דמי כולן ממש. אדרבה מזה הברייתא דקדושין שם יש להוכיח כדעתם מדלא תניא ג"כ יפה כח חזקה מכח שניהם. דשניהם ליכא זה בלא זה במקום דאיתנהו לתרווייהו משא"כ חזקה. אלא ודאי חזקה א"א בלא כסף. וע' מ"ש באות ו'. כל זה הסברתי פנים לדעת הגאונים. אשר דבריהם ד"ק.. ומזוקקים בטעמא ועיקרא. מכ"מ לאחר שהסכימו הפוסקים הראשונים אשר כל ישראל מתנהגים אחריהם דחזקה לחוד קניה כ"ע מודו שאין לאחר המנהג כלום. וכמו דאיתא בב"מ ד' ע"ד א' האי סיטומתא קני' כו' ובאתרא דנהיגי למיקנא ממש קניא. ואע"ג שכ' הטור שאין בקרקע מנהג מכ"מ מודה שאם היה מנהג מהני. מכש"כ כאן שנהגו כן ע"פ גדולי הראשונים ז"ל. וכבר ביארנו דלענין קנין חליפין ג"כ פליגי. ומבואר בעיטור שם דלשיטת התוס' קנין חליפין ג"כ קונה בלא כסף ושטר אף במקום שכותבין אה"ש:

**ודוכתא דרגילין לאחזוקי לא קניא אע"ג דיהיב כספא וכתב שטרא עד דמחזיק.**זהו ג"כ נגד מה שכתב הרא"ש קדושין פ"א שם. דהרא"ש דקדק דבמקום שכותבין את השטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קניא משום דהוכיח דע"כ במקום שכותבין אה"ש מיירי דמש"ה לא קני בדמים לחוד. אבל רבינו ס"ל דמיירי במקום שאין כותבין את השטרות. ומכ"מ במקום דרגילין למיחזק לא קני בכסף עד דמחזיק. וה"ה במקום שכותבין את השטרות ויהיב כספא וכתב שטרא לא קני עד דמחזיק:

**צריך למימצר ליה כו'.**מפרש רבינו מכאן למצרים מה"ת. דצריך לסיים המצרים. ולא כפי' רשב"ם דמפרש מכאן שקונין את המצרים בכלל השדה. דא"כ היאך פליגי בדף ס"ב בלא מצר ליה מצר רביעי אי קנה המיצר או לא. הא מקרא למדנו שקונין המצרים. אלא להיפך הוא שלמדנו שצריך לסיים המצרים. ואי לא פירש לא קנה המצר. או יש מקום לאסתפוקי בגוף השדה כמה קנה ממנה. והכי פי' הרמ"ה בחי' דלמדנו שצריך למצור מפני שני דברי' הא' שלא ידחהו לשדה אחרת. והב' שיהא מה שבתוך המצרים נמכר:

**דאמר רבא הילכתא קנה כו'.**יש כאן שנוי נוסחא מנוסחת הגמ' לפנינו. וגי' רבינו מיושרת. דבלישנא קנה הכל חוץ ממיצר רביעי אמרינן דלעולם לא קנה מיצר רביעי אלא בתרתי לגריעות' דהיינו במובלע וליכא עלייהו ריכבא דדיקלי וט' קבין. וללישנא דקנה מיצר רביעי לעולם קנה אלא בתרתי למעליותא דהיינו בלא מובלע ואיכא עלייהו ריכבא דדיקלא או ט' קבין לא קנה. וכ"ה הנוסחא בחי' הרמ"ה ז"ל. אבל נוס' הגמ' צ"ע אמאי בלישנא קמא דרבא מתחיל הילכתא קנה הכל חוץ ממיצר רביעי ובלישנא בתרא ואפילו מיצר רביעי: