Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 116
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דתניא איש איש לרבות מופלא סמוך לאיש.**א"א ליישב נוסחא זו. חדא דליכא איש איש בכל ג' פרשיות נדרי'. היינו פ' ערכין. ופ' נזירות. ופרשת נדרים דסדר מטות. ותו להלן בסמוך הביא דת"ר כי יפליא מה ת"ל איש איש להביא בן י"ג שנים וי"א כו' הרי דריש מהאי קרא גדול שא"י להפלות. אבל באמת יש כאן טה"ד. וכאן צ"ל דתניא איש כי יפליא לרבות מופלא סמוך לאיש ולהלן צ"ל דת"ר כי יפליא מה ת"ל איש להביא כו' וכן הוא בכת"י. והביאור דבפ' ערכין כתיב איש כי יפליא ודרשינן בת"כ איש פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו כדי הפלאה ת"ל כי יפליא. נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר. מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא. פי' מדכתיב איש כי יפליא דרשינן מופלא סמוך לאיש שנדרו נדר בערכין. ועדין לא ידענו בנדר בטוי. ונ"ל בג"ש נדר נדר דהפלאה סמוך לאיש מהני בנדרי בטוי. והנה בפ' נדרים כתיב איש כי ידור נדר וקשה למה כתיב איש ולא כתיב הפלאה. ואי משום דנ"ל בג"ש דנדר נדר מערכין דהפלאה מהני א"כ מה ת"ל איש פרט לקטן נילף זהו ג"כ מערכין. אלא לרבות גדול אפי' א"י להפלות. וזהו פי' הברייתא. כי יפליא. פי' כבר כתיב בפ' ערכין כי יפליא. א"כ מה ת"ל בפ' נדרים איש אלא כו'. ובפ' נזירות כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נ"ל נזירות מנדרי בטוי דגדול אפי' א"י להפלות ה"ז נזיר. וה"ה דמופלא סמוך לאיש ה"ז נזיר ומיותר האי כי יפליא דכתיב בנזירות. והיינו דאי' בנזיר ד' ס"ב א' כי יפליא דנזירות מיותר ע"ש. וממוצא דבר תבין שיש גם בגמרא נדה ד' מ"ו א' טה"ד ועוד מתיב ר"ז איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנים כו'. והוא טה"ד אלא צ"ל איש כי יפליא נדר מה ת"ל איש כי ידור נדר לרבות כו'. וה"פ אחר שכתיב איש כי יפליא נדר בפ' ערכין. מה ת"ל בפ' נדרים איש כי ידור נדר אלא לרבות כו'. ובספרי נשא פי' כ"ב כתבתי עוד בזה:
**לא מיקרי איש כו'**מעל"ע ותינוקת בת שתים עשרה שנה ויום א' מעל"ע. כצ"ל וכ"ה בכת"י. העיר בני הרב מ' חיים שי' דדעת רבינו דשני גדלות חשבינן מעל"ע משעה לשע' דאי ללמד דבעינן מיום ליום ולא שנת עולם. סגי במאי דקאמר ויום אחד כלשון המשנה. אלא הוסיף דמעל"ע ממש בעינן. ויפה העיר. וכבר חקרו בזה המג"א והט"ז סי' נ"ג והמל"מ ה"א פ"ב והגאון תומים סי' ל"ה ובבני אהובה ה' אישות פ"ב. וכולם בחדא רוקא טפו דקיי"ל דלא בעינן מעל"ע ממש. ואילו ראו דברי רבינו לא הוו דחו בשתי ידים. ועי' מש"כ הרא"ש סנהדרין פ"ד סימן ו' בענין טועה בד"מ. ואף כי יד גדולה בפוסקים ראשונים הכי כאשר יבואר. והנה עיקר חקירה היא בתו' ערכין ד' ל"א ד"ה מיום וז"ל במס' נדה פי' הר"א דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעל"ע לשעות אבל אינך דהתם דמני למימר דאזלינן בהו בתר שנה שלהם ולא בתר שנת עולם. בכולהו לא בעינן מעל"ע לשעות דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי לן קרא אבל דאינך לא עכ"ל הר"א ור"ל דמקרא דבתי ערי חומה לא נ"ל אלא ע"ח לחוד ולא אינך מג"ש דשנה שנה והא דבקדשים אי' בזבחים דף כ"ה ב' שעות פוסלות בקדשים הוא מגוף דרשה דכבש בן שנתו וכמש"כ התו' לעיל ד' י"ח ב' ד"ה שנתו בשם הר"ש בנו של ר"א. ליישב מה שהקשה אמאי בעינן קרא דשנה דתמיד שלו ולא מנין עולם. הא ע"כ הכי הוא. דאלת"ה היאך יהיה תמיד בר"ה. דאי נולד קודם ר"ה הוי בר"ה בן שתי שנים ואי נולד בר"ה הוי מחוסר זמן. ומש"ה יישב דאיצטריך שיהיה מעל"ע משעה לשעה. ובשיטתיה קאי אביו הר"א דלפי זה הוי קדשים ובתי ערי חומה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפי' בג"ש כדאי' בזבחים ד' נ"ז א' ע"ש. ולכאורה יש להוכיח הכי מהא גופא דאיצטריך רבא להשמיענו דשעות פוסלות בקדשים ואי איתא דבכ"ד הכי פשיטא דקדשים לא גרע. אלא דוקא בקדשים וכישוב הר"ש הנ"ל דמבן שנתו נ"ל. ונראה דלזה ההוכחה כוונו התוס' נדה ד' מ"ז ב' שכתבו בזה"ל בפ"ב דזבחים אמר דשעות פוסלות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בפ"ב דזבחים ולא דמי לאחריני כדאמרינן דלא בעינן מעל"ע דשעות כו' והלשון משובש. דלענין בתי ערי חומה לא נזכר בפ"ב דזבחים. אלא כצ"ל וכן בבתי ערי חומה. [וסוגיא מפורשת היא במקומה בערכין]. ולא דמי לאחריני כדמשמע בפ"ב דזבחים דלא בעינן מעל"ע דשעות כו'. והיינו כמש"כ מדאיצטריך לאשמעינן בקדשים. ולשיטה זו כ"ש שנים דפ' יוצא דופן דאינו אלא הל"מ ולא שייך למילף מג"ש פשיטא דלא הוי מעל"ע דשעות וא"כ רב דקאמר בנדה שם הילכתא בכולי פירקא מעל"ע פירושו לאפוקי דלא חשבינן למנין עולם. ולא הוסיף אלא בהא דבת עשרים שנה כו'. דלא קתני בי' ויום א' דאילו בשארי ענינים דאותו הפרק מפורש במשנה ויום אחד. וכן בהא דאשמעינן רב יוסף שם דהא דתניא שבבן ובבת כולן מעל"ע. דקאי לפירקין דיו"ד. וס"ד דאביי דהא דרב גידל דאמר לענין ערכין פליג עלי' דר"י. כ"ז אינו אלא בהא דבת עשרים. והכי פרש"י שם ד"ה לפרקין דיו"ד להיכא דלא תנן ויום א' כגון בן עשרים ובת עשרים. ולטעמי' אזיל שפי' שם ד"ה מעל"ע מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם כו'. ולא פי' משעה לשעה ג"כ וכ"כ בחי' רמב"ן במס' נדה בשם התוס' אבל התוס' ערכין הנ"ל סיימו בזה"ל והתוס' דכאן כתבו דה"ה בכולהו בעינן מעל"ע לשעות דילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה כדאמר הש"ס לקמן גבי מילתא אחריתי עכ"ל. ור"ל בכל מילי דנ"ל מקראי דבעינן שנה שלו נ"ל מג"ש דבתי ערי חומה דה"ה משעה לשעה וממילא כשפי' רב יוסף הא דתני' וכן שבבן ושבבת כולן מעל"ע. דקאי לפרקין דיו"ד. לאו אהיכא דלא תנן ויום אחד קאי אלא אפילו היכא דתנן ויום אחד אשמעינן דבעינן מעל"ע ממש משעה לשעה. והכי פרש"י עצמו ערכין ד' י"ח ב' ד"ה לפרקין דיו"ד ע"ש. ולטעמיה אזיל שם שפי' בד"ה מעל"ע אותו יום ואותו שעה כו'. ורב דקאמר הלכתא בכולי פירקא מעל"ע תרתי אשמעינן דבכל הפרק דתנן ויום א' היינו מעל"ע דשעות. והכי הוי הל"מ וגם הא דבת עשרים. ועולא דפליג עליו שם מודה לרב בהא דתנן ויום א' דפירושו מעל"ע וזה דעת רבינו. והכי יש להוכיח מגוף הסוגיא כפרש"י דערכין. דלפרש"י דנדה היאך ס"ד דאביי דר"ג פליג בהא דרב יוסף דלא בעינן בכולהו מעל"ע ומש"ה לא מפרש אלא בערכין. הא מיהא מצי לפרש על אינך דפרק יו"ד דפשיטא דבעינן מע"לע דקתני בהו ויום א' מלבד הא דבת עשרים. אלא ס"ד דאביי דבכולהו פליג ומשום דלא בעינן מעת לעת דשעות. וכן יש להוכיח עיקר זה הדין מהא דערכין דף ל"א דקאמר לרבי מיום ליום ומעל"ע מעד תום שנת ממכרו נפקא. ומשמע דתרווייהו מדיוק א' נ"ל. וא"כ תליין הא בהא בכולהון דנ"ל שנה שלו ולא של מ"ע דבעינן מעל"ע לרבי ולא בעינן ג"ש כלל לדידיה. והרי לא מצינו מחלוקת רבי וחכמי' בהא. והנה אח"כ ראיתי בשו"ת ח"ס סי' שמ"ג דבאמת פליגי רבי וחכמים. אבל יפה כתב התומים כאן שאין לעשות מחלוקת תנאים שלא נזכר בש"ס. ואם כן מבואר דגם לחכמים בכולהו בעינן מעל"ע דנ"ל מג"ש דבתי ע"ח. והא שנדחק הר"א דבכולהו לא בעינן מעל"ע דשעות משום קושיית בנו הר"ש הנ"ל. לענ"ד ל"ק מידי. חדא דאיכא למימר דתנא דאיצטריך ללמדינו דשנה האמורה בקדשים שנה שלו. אתי כר"א בר"ה ד' י' דשלשים יום בשנה חשוב שנה ולא יום אחד. וא"כ אי הוי בקדשים שנה של מ"ע היינו דוקא נולד לפני שלשים יום מיחשב שנה בר"ה ולא בתוך ל' יום כמו לענין ערלה. ושפיר משכחת תמיד בר"ה כגון בנולד תוך ל' יום לפני ר"ה. ולר"מ באמת לא בעינן דרשה דקרא ואח"כ מצאתי זה הישוב בתשובת ח"ס הנ"ל וע"ש עוד ישוב ע"ז. ועוד י"ל דעיקר קרא כבש בן שנתו בעולת יולדת כתיב ולא בתמיד ואי כתיב בן שנה ופי' שנה של מ"ע. ה"א דתמידים לא נ"ל מעולת יולדת. ובשלמא אי מפרשינן בן שנה שלו. גלי קרא דלאחר שנה יצא מכלל כבש. ממילא בכ"מ דכתיב כבש בתוך שנה הוא. אבל אי נימא בשנה של מ"ע ע"כ אין הפי' דלאחר שנה יצא מכלל כבש. דהיאך אפשר לומר בנולד יום א' לפני ר"ה יצא מכלל כבש. ואי נולד אחר ר"ה מיקרי כבש שנה שלימה אלא ע"כ אינו אלא גזירה דכבש בתוך שנה דוקא כשר ליולדת. ולא כבש אחר שנה. וא"כ לא מוכח למילף בתמידין דבעינן שיהיה בן שנתו דוקא. וגם א"א למילף כקושיית התוס'. ומה שהוכחנו מסוגיא דזבחים דף כ"ה שעות פוסלות בקדשים דדוקא בקדשים הכי הוא. לאחר העיון מוכח להיפך. דלפי' הר"א הכי מיבעי ליה למימר זאת אומרת שעות כשרות בקדשים. ור"ל דלא נימא דנפסל בתחילת יום א' אחר שנה קמ"ל דשעות כשרות. אבל שעות פוסלות תמוה. אלא מוכח להיפך דבתחילת היום פשיטא דכשר. דבכ"מ בעינן מעל"ע דשעות. אלא דהוי ס"ד דכל היום כשר. אף לאחר שנגמר השנה משום דנגרר אחר חצי יום הראשון. קמ"ל דמ"מ שעות פוסלות. וכבר כ' הגאון תומים שם דשיטת התו' בשם ר"ת בנדה דף מ"ט כשיטה זו ופליגי ר"י ור"ש אי אייתי שערות במקצת היום דלאחר י"ג ולר"י הוי כלאחר הפרק ומשום דמכ"מ כבר נכנס מקצת יום בשני גדלות. מהני עכ"פ גם מקצת ראשון דלא להוי שומא. וע' מש"כ עוד בזה סי' קס"ד אותו' בס"ד:
**והנ"מ הוא דאייתי שתי שערות כו'.**לא נתבאר לכאורה על מה קאי רבינו. אי על כל האמור באותו ענין. שאין נדרו נדר אם לא ידע להפלות אא"כ הביא ש"ש. או לא קאי רבינו אלא על מה דסליק מינה וכן לענין עונשין כו'. אבל נדרו נדר בשנים בלי שערות וכשיטת. הרמב"ם בה' נדרים פי"א וכתב דזהו עונת נדרים האמורה בכ"מ הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהם קיימין אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכ"ד [וראיתי בשו"ת מהרי"מ סי' ס"ג שהבין דעת הרמב"ם משום שמא נשרו. וליתא שהרי כתב דזהו עונת נדרים האמור בכ"מ ואי משום שמא נשרו. שייך החשש לכ"ד] והסמ"ג ה' נדרים הביא כ"ז בשם בה"ג אלא שהקשה ע"ז מדאי' בנדה ד' מ"ז מתיב ר"ז איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד אע"ג שא"י לשם מי נדר נדרו נדר ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא. אלא דאייתי ש"ש ודוקא בן י"ג שנים כו'. והמל"מ ושארי אחרונים ז"ל הקשו על הרמב"ם הכי מסוגיא הקודמת מתיב רב המנונא לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו' ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא כו'. והקושיות עצומות על בה"ג והרמב"ם ז"ל אבל גברי רברבי אמרי מילתא לאו דבר ריק הוא. וגם יש להבין הא שהקשה הסמ"ג מהא דר' זירא ולא מהא דרב המנונא דקדים. ומזה נעמוד ג"כ על דעת רבינו. ומתחילה נאמר שמקור דעת בה"ג ורמב"ם הוא מהא דאיתא ביבמות ד' ק"ה ב' אמר ר"א מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. והילכתא עד שתביא שתי שערות. משמע דהאי והילכתא לא בא להוסיף על מנין השנים אלא שתביא ש"ש. מדלא קאמר והילכתא עד שתגדיל ותביא ש"ש. ומש"ה פרש"י בגיטין ד' ס"ה א' גבי הא דאמר רבא ג' מדות בקטן כו' הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת. ופירש"י אם הביאה סימנים ולא אמרינן שומא נינהו ובא רש"י ליישב בזה קושיית התו' שהקשו פיסקי דרבא אהדדי. דביבמות קאמר עד שתביא ש"ש. והכא קאמר דבקטנה חולצת. מש"ה פי' דהאי והילכתא עד שתביא ש"ש קאי ג"כ על הגיע לעונת נדרים דמיירי ביה ולפי פירושו דמיירי בשנת הפלאה דעדיין קטנה היא. ומכ"מ מהני לענין חליצה שתי שערות. אע"ג דעדיין קטנה היא והיינו דגיטין הנ"ל. [אף שהתוס' הקשו ע"ז דמאי מהני ש"ש לפני הזמן כיון דקיי"ל דשומא נינהו. מכ"מ שיטת רש"י בכ"מ הכי הוא בשבת דף פ' בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו לשנים. היינו שהביאו ש"ש לפני שנת י"ב. אלמא דמכ"מ מילתא היא והכי פי' בנדה דף ה' א' לענין הגיע זמנה לראות משיגיעו ימי הנעורים שהביאה ש"ש או בת י"ב אע"פ שלא הביאה ש"ש. ומקורו גם מהא דאי' ברכות ד' כ"ד א' א"ד תינוקות בת י"א שנה ויום א' ותינוק בן י"ב שני' ויום א' אידי ואידי עד כדי שדים נכונו ושערך צמח. אלמא דש"ש בשנה זו מילתא היא]. וזהו וכנגדן בקטנה חולצת באותה עונה. אלא דבעינן סימנים. כ"ז פרש"י. אבל בה"ג והרמב"ם מפרשי בזה כהתוס' דשתי שערות שבתוך הזמן אין שום נ"מ לענין גדלות דבעינן דעת וא"כ אי אפשר לפרש כפירש"י. ומש"ה פירשו עונת נדרים היינו שני גדלות בלא סימנים דאז נדרם נדר אע"ג דאינו יודע להפלות. ולר' יוסי חולצת בהך עונה והש"ס פסק והילכתא עד שתביא ש"ש. היינו כרבנן דבעינן גדולה ממש. ומש"ה ניחא דלא קאמר עד שתגדיל ותביא ש"ש. משום דמיירי בגדולה בשנים דגם עונת נדרים פירש שגדולה בשנים. ורומיא דפסקי דרבא מתיישב כמש"כ התוס' דרבא בגיטין מיירי אליבא דר' יוסי או רבה הוא דפסק בגיטין כר"י. דהא ודאי לא אפשר לומר גם להרמב"ם דהא דאיתא בגיטין וכנגדן בקטנה חולצת מיירי בהביא ש"ש כמו שכתבנו לרש"י. דא"כ ה"ה גדולה לכ"ד כיון דמפרשי הגיעה לעונת נדרים היינו שהגיעה לכלל שנותי'. [ולא כמו שראיתי בש"ש מהגאון קצה"ח סי' י"ב ע"ש]. הרי הוא מקור נאמן לדעת בה"ג ורמב"ם דכיון דהגיע לכלל שנים אע"ג דאינו יודע להפלות נדרו נדר אע"ג דלא הביא ש"ש. ומעתה נבא לסוגי' דנדה. דכד דייקת שפיר מוכרח דעיקר דבר זה הוא במחלוקת דאי' שם דרבא טעי בקושי' דרב המנונא וקסבר דמקשה מדיוקא ומיתורא בעלמא ודחי. ותמוה במאי טעי רבא. הלא הקושי' פשוטה. דע"כ משנתינו בהביא ש"ש איירי. ובאמת תמוה היאך יפרשו ר' יוחנן וריב"ל דס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן משנה זו. אלא ודאי ס"ל כהרמב"ם דמיירי בלא הביאו ש"ש ומכ"מ לענין נדרים ה"ה כגדולים והכי ס"ל לרבא וכדמוכח מהך דיבמות הנ"ל ומש"ה לא הבין רבא קושית ר"ה וסבר דמקשה מיתורא. אבל ר"ה ודאי לא ס"ל הכי ומש"ה מקשה מגוף המשנה. והשתא יבואר עוד הא דאי' מתיב ר"ז איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנים ויום א' כו' ה"ד אילימא שלא הביאו ש"ש קטן הוא וכו'. ותמוה מה הוסיף ר"ז להקשות מהברייתא יותר ממשנתינו. וכיב"ז הקשה הש"ס רה"ש ד' כ"ח ב' מ"ט שביק מתניתין ומותיב מברייתא. וכאן יותר חמור שהרי אותה ההוכחה שמביא מהברייתא יוכל להוכיח ממשנה אלא כמש"כ דממשנתינו יש לומר דמיירי בלא הביאו ש"ש ומה"מ לענין נדרים גדולים המה. ומש"ה מותיב מדתניא בברייתא לרבות מדכתיב איש. וכ"ז שלא הביא ש"ש אינו איש לכ"ד. וע"כ מיירי בסימנים שבא לכלל איש לכ"ד. ומעתה מיושב דעת בה"ג והרמב"ם שפסקו דכיון דהגיע לכלל שנים אע"ג דאינו יודע להפלות נדרו נדר. והיינו משום דפסקו כרבא דס"ל הכי וכמש"כ. והסמ"ג הקשה מברייתא שהביא ר"ז. ולא מקושית ר"ה מטעם שכתבתי. ומעתה יש לעמוד ע"ד רבינו שהביא ברייתא דר' זירא איש כי יפליא כו'. אלמא דס"ל דקיי"ל הכי. ובעינן ש"ש גם לנדרים ודלא כהרמב"ם. ולמש"כ נוסחת הכת"י באות ו' מבואר דעת רבינו שלא כהרמב"ם יע"ש:
ומכ"מ נראה דרבינו מודה דר"י וריב"ל דס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן מפרשי המשנה כבה"ג ורמב"ם. ובזה מיושב הסוגיא דף מ"ו ב' הקדיש הוא ואכלו אחרים ר"כ אמר אין לוקין ר"י ור"ל אמרי תרווייהו לוקין. והקשו התו' היאך מיירי אי אכלו לאחר שהגדיל והביא שני שערות. א"כ נימא ואכל הוא. ואי מיירי כשאכלו מיד. והלא התראת ספק הוא. אם יביא ש"ש מיד אחר י"ג שנה ונמצא דאכתי אינו מופלא סמוך לאיש. וקשה לר"ל דס"ל דלא שמה התראה. פירוש בשלמא לר"י ניחא דנימא שאכלו מיד ולוקין לאחר שהגדיל. אבל לר"ל הוי התראת ספק. וע"ז יישבו דלא מיחשב התראת ספק משום דע"פ רוב מביאין. אבל מכ"מ ודאי אין לוקין עד שיגדיל ויביא ש"ש. וזה הישוב אינו מרווח דאכתי כיון דלוקין לאח"כ לימא שאכל הוא אח"כ. אבל למש"כ ניחא בפשיטות דר"י לטעמיה דלאחר י"ג אפי' לא יביא ש"ש ה"ז גדול לענין נדרים ומש"ה מיד שאכלו לוקין. ומכ"מ רבינו ס"ל דכיון דקיי"ל כרב ור"ח דתוך הזמן כלפני הזמן. נשאר הדין כדתניא בברייתא דנדר דמי לכל דבר ואין נדרו נדר באינו יודע להפלות אלא א"כ הוא איש לכ"ד. ובה"ג ורמב"ם ס"ל דכרבא קיי"ל כמש"כ. וע"ע אות ו' ישוב אחר לדעת רבינו על קו' התו'
ולשיטת הרמב"ם דהא דאי' עונת נדרים בכ"מ היינו אחר שני גדלות. א"כ הא דתנן בתרומות פ"א מ"ג קטן שלא הביא ש"ש רי"א תרומתו תרומה. ר' יוסי א' אם עד שלא הגיע לע"נ אין תרומתו תרומה ומשהגיע לע"נ תרומתו תרומה. היינו לאחר י"ג ויום א' והכי משמע לשון הרמב"ם ה' תרומות פ"ד קטן שהגיע לע"נ אע"פ שלא הביא ש"ש ולא נעשה גדול תרומתו תרומה. אלא דמיירי בזמן ששייך הבאת ש"ש. [ולא כפי' המשניות להרמב"ם בתרומות שפי' בן י"ב שנים וי"א. ולטעמיה אזיל בפי' המשניות נדה פיו"ד שפי' כל המשנה דנדרים כרש"י]. ולא תקשה מהא דאי' בנדה ד' מ"ו ע"ז המשנה א"א בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא כו' הרי דבמופלא סמוך לאיש מיירי. ולק"מ דדין ע"ל לאחר י"ג בלא שערות תליא ג"כ במופלא סמוך לאיש. דאי הוי מדאורייתא והקדשו הקדש להקריב בעזרה ואי אכלו אחרים לוקין מיד. ממילא מוכח דאחר י"ג ה"ז גדול לענין נדרים אפי' בלא שערות דלא אפשר להחזיקו בודאי מופלא סמוך לאיש בחזקה דרבא לחוד. אבל אי מופלא סמוך לאיש מדרבנן. ממילא פי' איש כי ידור וגו' באיש ממש לכל התורה כולה. וזה פשוט. ויש להוכיח כשיטת הרמב"ם ז"ל מדאיתא בירו' ריש מ' תרומות והובא בר"ש שם מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו מי שיש בו דעת לנדב פרט לחרש שוטה והקשה הר"ש הא קטן ג"כ אפשר למעט מאשר ידבנו לבו. ויישב דאתי למעט אפי' מי שיש בו דעת לנדב. וכמאן אתי אי לר' מאיר שהביא הר"ש דס"ל שאין תרומתו תרומה עד שיביא ש"ש. הא לא נזכר במשנה כלל. והירו' הביא דרשה זו על משנתנו דשם. ותו הא מפרש בירו' טעמא דר"מ משום דכתיב ולא תשאו עליו חטא מי שיש בו נשיאות חטא פרט לקטן כו' או מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם מי שיש במחשבה פרט לקטן כו'. וע"כ דרשה זו לר' יוסי. ואי כשיטת רש"י וסיעתו הא באמת מופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה ולא ממעט אלא שאינו מופלא. ואינו מופלא ה"ה כחרש ושוטה דאין בו דעת לנדוב. וע"כ בא למעט מופלא ויש בו דעת להפלות. וקמ"ל הך קרא דאין תרומתו תרומה עד שיגיע לעונת נדרים היינו מבן י"ג שנים ואילך אע"פ שלא הביא ש"ש. ומיקרי איש לענין נדרים. ומכ"מ לרבינו לא קשה דכבר כתבנו דתליא במחלוקת רב ור"ח עם ר"י וריב"ל והירו' כר"י ואנו קיי"ל כרב ור"ח. ונשאר פי' עונת נדרים כמשמעו שהוא מופלא סמוך לאיש ולא דרשינן למעט קטן מדכתיב מאת כל איש. ודע דשיטת רב צמח ורב נחשון גאון דגם לענין מתנה בי"ג שנים ויום א' סגי אפי' במקרקעי אפי' לא הביא שני שערות כמבואר בס' המכריע סי' ל'. אלא שלא קיי"ל הכי:
**א"א לגומות בלא שערו' ומינתר הוא דנתרן.**וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' אישות הל' י"ד ורש"י ביצה ד' כ"ח ב' ובאה"ע סי' ל"ה ולכאורה היה אפשר להקשות א"כ מנלן דהוי שערות שהיה בהם שיעור שאמרו חכמים דילמא היו פחותים מהם. ואין לומר דבאמת לא מהני גומות אלא להחמיר ושלא למאן אע"ג דלא בעיל אבל לחלוץ לא מהני. א"א לומר כן דא"כ מאי מקשה רב חנינא מסורא לא לישתמיט תנא וליתני גומות בחדא דוכתא והרי משנתנו מיירי בסימנים ברורים אף להקל. אלא העיקר כמ"ש הלח"מ דקטנים לא מינתרן וע"כ גדולים היו אבל גומא א' אפשר דהוי שער א' ואינו סימן. והגאון בני אהובה הקשה למ"ל שיעור בשערות. ממ"נ בלא גומא לא מהני. ובגומות ודאי יש סימן. ומש"ה העלה דגומות לא מהני אלא להחמיר ולא להקל משום האי טעמא דילמא היו פחותין משיעורן. ובמח"כ דבריו ז"ל מופרכין ממילא. דודאי כשאנו רואים שערות בגומות צריכים שיעור דכ"ז שאין בהם השיעור עדיין קטנות הן. אבל כשאין שערות כלל. וע"כ נשרו ודאי היו גדולות. כ"ז פשוט לדעת רבינו והרמב"ם ז"ל. אבל דעת התו' אינו כן שכתבו בנדה שם סד"ה הלכה בשם ר"ת שאין אנו ממאנין את הקטנות אע"ג שלא בעיל משום שאין אנו בקיאין בגומות וכ"כ בשו"ע ס"ס קנ"ה בשם י"א. ולשיטת רבינו דעיקר החשש של הגומות משום דמינתר הוא דנתר. והרי אין חוששין שמא נשרו ומהיכא תיתי לחוש שמא יש גומות ונשרו. אלא ע"כ ס"ל דהגומות עצמן סימן ומש"ה יש לבדוק אחריו. וכ"כ בשו"ת רבינו בצלאל סי' כ' דלהרמב"ם שכתב דגומות הוא סימן שהיו שערות ונשרו אין לחוש לגומות בלא בעיל ודלא כהתוס'. ודודי הה"ג מוהר"מ ברלין שי' הקשה היאך אפשר לומר דשיטת התוס' דגומות עצמן סימן הא סימן תחתון א' תנן ולא שנים כדאיתא בנדה ד' מ"ח. וע"כ גם התוס' ס"ל כרבינו דהחשש שמא נשרו ומכ"מ יש לחוש בלא בעיל כמו שיש לבדוק אחר גומות לכ"ע בבעיל אפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו והכל בכלל בודקין למיאונים דאיתא בב"ב ד' קנ"ז. והכא נמי יש לבדוק בלא בעיל ואנו שאין אנו בקיאים הוא חסרון ידיעה וחוששין. זהו דעת דודי שי'. והנה מה שהקשה דסימן א' תנן ולא שנים ברור הדבר דאין הגומות עצמן סימן אלא משום דזהו הוכחה שראוי לצמוח בהם שערות גדולות אלא שאין בשרה של זו מגדל שער כמו קרח. וחתני ה"ר רפאל שי' הראני דמדברי הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין דף כ"א מבואר להדיא דס"ל דגומות עצמן הוי סימן בלא שערות שהרי הקשה בהא דאיתא שם שלא היו לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא שער בה"ע. והקשה א"כ במאי נבדקו על גדולתן. ותירץ דבגומות נבדקו ע"ש. והרי מבואר כמש"כ דאפי' מי שאין בשרה מגדל שער מכ"מ יש גומות. וצ"ל שאין הגומא נעשה אא"כ כשהשערות נעשים גדולים כדי שיעור ולא בתחלת הצמיחה. וכשרואין שערות קטנות בגומא ע"כ הגומות לא משום השערו' באו אלא מסיבה אחרת. או שהיו מכבר. משא"כ כשאין רואין שערות כלל. אין לחוש ע"ז אחר שהגיעו לשנים כמו שאין לחוש על ש"ש דילמא שומא נינהו ומכבר ולא לסימן גדלות קאתו. אלא ע"כ השנים מסייעין לומר שהן סימני גדלות. ה"נ בגומות. אבל אם רואין שערות קטנות בגומא ע"כ הגומות מעיקרא הוו. שאין נעשים משום סימן אלא א"כ הגיעו השערות לידי שעור. ויש לדקדק לשיטת התוס' דצריכים לבדוק אתר גומא במאי מיירי המחלוקת אי חוששין שמא נשרו אי לא. אי בנמצא גומות ה"ה גדולה. אי בלא נמצא כלל. הא לא מהני אפי' אי הוי שערות. ואין לומר דפליגי אי חיישינן שמא נתפשעו הגומות דא"כ לפלגו הכי אי חיישינן דאיפשיטו גומות אי לא. ואי מיירי בנמצא גומא אחת. א"כ המחלוקת אי חוששין לש"ש בגומא א' או לא. ולא בשמא נשרו. וע"כ צ"ל דמיירי ביש בה גומות שידוע שהיה קודם גדלות ומצוין הן בגוף. ומכ"מ אי צמחי בהו שערות הוי סימן. ופליגי אי חוששין ש"נ. אבל כ"ז לשיטת התו'. אבל דעת רבינו יותר י"ל דלמ"ד אין חוששין שמא נשרו א"צ לבדוק אחר גומות כלל. וכמו בכ"מ דאי' לשון זה כמו בחולין דף ד' לעלפויי לא חיישינן ועוד הרבה לא חיישינן בדף נ"א. שא"צ בדיקה לכתחילה. וה"ה השתא בדלא בעיל ואין אנו בקיאין בבדיקות גומות לא חיישינן לכך כלל. והא שכתב רבינו בסמוך ולא אייתי שתי שערות ולא גומות מי חיישינן דילמא מיהוי הוי ומינתר הוא דנתר שערות וגומות נמי פשטו. משמע דיש לחוש גם לגומות. הא ליתא. דודאי למ"ד חוששין שמא נשרו ע"כ צ"ל דחוששין גם לגומות דאלת"ה אמאי הוי ספיקא נבדוק בגומות. אלא ודאי ס"ל דחוששין גם לזה. אבל למ"ד אין חוששין שמא נשרו. שוב א"צ לבדוק אחר גומות לדעת רבינו דסימן הגומות הוא משום דנתרן:
**ואי אמרת חיישינן שמא נשרו צריכה ממנו גט.**בגמ' נזכר סברא זו דחיישינן שמא נשרו גבי מיאון אחר שבעל והוי קדושין דאורייתא. ולכאורה היה מקום לומר דוקא כה"ג שהיא בחזקת מקודשת מדרבנן מיהת. משא"כ קטן שקידש. אבל רבינו ביאר דה"ה דחיישינן בקטן שקידש אחר י"ג ולא נמצא שערות. וכ"כ התוס' בפשיטות בב"ב ד' קנ"ו ד"ה בודקין לקדושין וד"ה וכי ע"ש. והטעם דלא מוקמינן אחזקה דלמפרע שהיא פנויה משום דחזקה דרבא אתי מכח רובא כמש"כ רבינו דרובא בזמניהו מתיין וא"כ צריך לפרש מש"כ הרמב"ם פ"ב מה' אישות ה"ח ואם לא נראה התחתון ונראה בה א' מכל אלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה. משמע הא אין שום סימן בודאי היא קטנה ולא חיישינן שמא נשרו ע"כ לא מיירי אלא לענין מיאון דרבנן בלא בעיל. דלא חיישינן שמא נשרו. ומש"כ הראב"ד ז"ל. בזה"ל ואם הביאה ב' שערות עדיין היא ספק בין נערות לבגרות עכ"ל. ומיירי שעברו ששה חדשים אחר י"ב. דאיכא לספוקי בין נערות לבגרות ואם לא הביאה שתי שערות הוי ספק קטנה ספק נערה ספק בוגרת. ומשמע דקאי על דברי הרמב"ם שנמצא בה א' מהסימנין. ובלא זה אינו ספק. ומעתה הא הנ"מ בין נערות ובגרות לא שייך למיאון דהא בין נערה בין בוגרת אינה ממאנת וא"כ בלא שום סימון הוי נמי ספק משום דחיישינן שמא נשרו. וי"ל דמכ"מ משכחת דרבנן בכמה אנפי כגון נדרים דצריך שאלה מדרבנן כדאיתא בנדרים דף י"ד א' ועוד הרבה. ובדרבנן לא חיישינן שמא נשרו א"כ כ"ז שלא נמצא לה שום סימן הוי בחזקת קטנה והאב מיפר ומשנמצא סימן א' היא ספק. ואח"כ נמצא שני שערות. ועבר ששה חדשים משעה שנמצא סימן א' עד שנמצאו השערות הוי ספק בין נערות לבגרות. אבל לענין קדושין דידה בלא דעת אביה אפילו בלא שערות כלל חיישינן שמא היו משעה ראשונה ונשרו ועכשיו היא בוגרת ומש"כ הרמב"ם שם פרק ז' הלכה י"ד היתה הבת ספק בוגרת בין שקידשה אביה שלא לדעתה. בין שקידשה עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק כו' מיירי אפי' לא הביאה שום סימן רק לאחר י"ב שנים וששה חדשים חיישינן שמא נשרו מכבר. ואפי' בספק שנים ג"כ כאשר יבואר באות ז' העיקר בזה דכל ספק בשנים להחמיר ומשנה מפורשת היא ע"ש. אלא שראיתי בלח"מ שם שכתב דאפי' ודאי שנים לא אמרינן ספק בוגרת להחמיר ולהוציאה מחזקת פנויה. אלא א"כ נמצא לה סימן א' מסימני נערות. ואח"כ הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן סימן הראשון כו'. ואחריו מלא דבריו הגאון בני אהובה ז"ל. והלח"מ תלה עצמו לראיה מדברי הראב"ד הנ"ל ע"ש. ובאמת אפילו לפי דעתו לא הוצרך להא שכתב שהביאה אח"כ שתי שערות. אלא שהביאה סימן א' ועברו עלה ששה חדשים הוי ספק בין נערות לבגרות. אלא שכה"ג הוי ספק קטנה ג"כ. עכ"פ איך שהוא דעת הלח"מ ובני אהובה שבלא סימן כלל לא חיישינן לשמא נשרו אף בדאורייתא. וקשה לומר דנעלם מהם דברי התוס' הנ"ל. אלא ס"ל דנהי בקטן שקידש דהוי חזקת פנויה. אילימא חזקה דרבא דאתי מכח רובא למדחי חזקה דלמפרע. מכ"מ בחזקת נערה גם כן דהוית ברשות האב. אילימא תרי חזקי מחזקה דרבא וצ"ע. וראוי לדעת דכ"ז אינו אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא סבירא ליה סימני בוגרת כלל. אבל דעת רבינו והרי"ף ורש"י ותוס' לא כן הוא ונתבאר בפ' משפטים סי' נ"ט אות ח' בס"ד:
**ואי אמרת לא חיישינן שמא נשרו קטנה חיא ואין קדושיה קדושין.**בכת"י איתא הכי ואי אמרת לא חיישינן קטנה היא ומשתריא במיאון. ואין יודעין להפלות ולהקדיש לנדרן ולהקדישן. אי אמרת חיישינן מספיקא נדריהן נדר והקדישן הקדש. וא"א לא חיישינן קטנה היא. ואין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש מיפלג פליגו בה כו'. ולמדנו מזה באר היטיב דאחר הזמן תלי' בשני שערות גם לנדרים ולא כבה"ג ורמב"ם שכתבתי לעיל אות ג'. איברא יש לדקדק למ"ל לרבינו לדייק שהנ"מ באין יודעין להפלות הא אותו הנ"מ איתא אפי' ביודע להפלות ולאחר שעבר שנה אחת אחר י"ג שנים. ולא הביא שתי שערות. ואי אין חוששין ש"נ הא כל נדרים שבתוך י"ג לא מהני שעדין אינו מופלא סמוך לאיש כמש"כ התו' נדה דף מ"ו ב' ד"ה ור' יוחנן וא"כ הכי מיבעי לרבינו לומר ולנדרן ולהקדשן אי אמרת כו'. ונדע דבתוך הזמן תלי' ביודע להפלות. ולאחר הזמן אפי' אינו יודע אלא נראה דעת רבינו דלא כהתוס' אלא ודאי לעולם יש לו דין מופלא סמוך לאיש מבן י"ב עד שיביא שתי שערות. וכפשטא דמתניתין תרומתו תרומה. דמשמע דשרי לאכול הטבל מיד. וכן הקדישו להקריב בעזרה. וכן לענין הקדיש ואכלו אחרים לוקין מיד. ואזדא קושית התוס' בפשיטות. וא"כ אין נ"מ בחשש שמא נשרו אלא באין יודע להפלות:
**מיפלג פליגי בה רב כהנא ורב פפי.**בכת"י איתא ר"כ ורב פפא:
**כיון דרובא בזמנייהו מתיין כו'.**ביאר רבינו טעמא דחיישינן שמא נשרו משום חזקה דרבא. וכ"כ התוס' נדה דף מ"ח ב' ד"ה איבעית אימא כו' דאפי' למ"ד חוששים שמא נשרו היינו דוקא לאחר הפרק לר"י משום דרבא כו'. ובמקומה מוכרח הכי דתני בסיפא אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כו' הא אנשים שהעידו מועיל עדותן שתמאן ואמאי ניחוש שמא נשרו ואין לומר בדלא בעיל דאם כן נשים ג"כ מהימני בדרבנן כמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' פרק ב"ש ובתשו' הגהמ"י ה"א סי' י"ד. אלא מוכח דבבעל מיירי. ואפי' הכי אנשים שהעידו מועיל עדותן שתמאן ולא חיישינן שמא נשרו. והיינו משום דמיירי בתוך הזמן לר"י או אחר הזמן לר"ש דלית ליה חזקה דרבא. ומש"ה לא חיישינן שמא נשרו והיינו שכתבו התוס' שם ד"ה בשלמא כו' פי' בקונטרס ולא תחלוץ והדין עמו דליכא למימר שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן פירוש בבעיל ויש בה איסור דאורייתא ולא כהב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ט שנסתבך בפירוש דברי התו' הללו ע"ש. אחר כותבי ראיתי בשו"ת מהרי"מ סי' ס"ג כתב כמש"כ. ולכאורה קשה להבין מה שנסתפק הרשב"א בשו"ת סי' אלף רט"ז במקדש את היתומה ספק בשנים ולא נמצא שערות מכ"מ חוששין לקדושין דאורייתא ושמא נשרו והביאו הב"י אה"ע סי' ל"ז וסי' קנ"ה והובא בבית שמואל שם ס"ק כ"ב. הן אמת שבשו"ת רב"צ סי' כ' הביא שחכמי פרובינציא לא כתבו כן. וע' חידושי רמב"ן נדה ד' מ"ה א' וגם הרשב"א לא פסק הכי בהחלט. כמבואר בדבריו ז"ל. מכ"מ האחרונים קיימו ספקו. וא"כ טעמא בעי ובתשובת מהרי"ט סי' מ"א כתב ע"ז תרי טעמי. הא' שאינו ס"ס. משום דספק הביאה ונשרו קרוב לודאי. וא"כ אינו אלא ספק א' דשנים. ואין זה הטעם נכון. ולשון רבינו בסמוך להיפך שכתב ומא דחייש כיון דרובא בזמנייהו מתיין והא לא אייתי איכא למימר מהאיך מיעוטא דנתרן כו' הרי דהוא ספק השקול. דכמו דרוב מביאין סימנים הכא נמי רוב אינם נושרים. ואדרבה הך רוב עדיפא שהרי אמוראי פליגי בה. וכבר השיג על זה הסברא בתשובת מהרי"מ שם. וכן בש"ש של קצה"ח סי' ה' אות י"ד. עוד יישב משום דהכל ספק אחד קטנה או גדולה וכ"כ הב"ש שם. ועדיין אין בזה כדי ישוב למש"כ רבינו והתוס' דכל החשש שאנו חוששים לדבר שאינו מצוי לומר שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא. וא"כ כיון דספק שנים הוא. אין לחוש לכ"ע לשמא נשרו. אבל נראה עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל דכלל גדול היא דכל ספק בשנים להחמיר מדרבנן משום דלמחר יבואו אנשים שידעו שנותיה ויתקלקל ההוראה. וכיוצא בזה כתב הרשב"א בחי' פ' אלו טריפות דלהכי חששו בספק סירכות משום דמצוי שימצאו הסירכא אחר מכירת הבשר ויהא הפסד גדול. משא"כ שאר טריפות בענינים דקים ואין מצוי שימצאו אח"כ עכ"ל וכיב"ז יישב הג' רע"א זצ"ל בחי' יו"ד סי' קצ"א הא דר' יוסי ביבמות ע"ש. וה"נ למחר יבאו עדים ויתברר קלקול ההוראה ויהא חילול ש"ש בדבר. וכיוצא בזה חשו חז"ל בד"מ כדאיתא בב"מ ד' ל"ד ב' שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וע' בתוס' ד"ה שמא בשם ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אח"כ. וכן הא דאירוסין אינן מאכילין בתרומה למ"ד משום סמפון אינו מעייקר הדין כמש"כ התוס' יבמות ד' נ"ו א' ד"ה מת. אלא משום שיכול להתגלות ע"ש [וע' מש"כ לעיל סי' ט אות ג' בס"ד]. ונראה דמקורו של דבר הוא משנה ביבמות פ' אלמנה לכה"ג ספק בן תשע שנים ויום א' ספק שאינו. ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא כו' ופוסל מן הספק. והתוס' ד' ס"ח א' ד"ה רישא והקשו אמאי לא נוקים על חזקת קטן פחות מבן ט'. ויישבו דמיירי שבשעה שבא לפנינו כבר נתגדל בברור. ובמהרי"ט שם כ' שדבריהם ז"ל מרפסין איגרי דמכ"מ לא איתרע חזקה קמייתא. כמו דאמרינן בקידושין ד' ע"ט במקוה שנמצא חסר לפנינו דה"ט דטמא למפרע משום דאיכא תרתי לריעותא. הא לאו הכי לא מטמא למפרע אע"ג דעתה היא חסירה. ולכאורה סתרו גם מש"כ בעצמם בכתובות ד' ט' ד"ה לא צריכא באשת כהן. דאמרינן אוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה. והרי השתא ודאי היא בעולה. מכ"מ פשיטא דלא איתרע חזקה קמייתא. אבל במח"כ רבינו מהרי"ט אישתמיטתיה מש"כ התוס' נדה דף ג' א' ד"ה ושרצים. דמשום הכי בכתמים מטמא למפרע משום שאם הכתם יבש ודאי טמאה למפרע מש"ה אין שיעור לדבר ע"ש. וה"נ בכל מקום שהשנוי ודאי לאו באותו שעה שנמצא אתי. איתרע חזקה דלמפרע. ומש"ה במקוה כיון דאפשר דהשתא חסר. וכן בהא דחזקת בתולה. בשעה שנולד הספק אז נעשית בעולה ולא למפרע מש"ה אמרינן אוקמה אחזקה. משא"כ בהא דספק שנים והשתא הוא ודאי גדול. מיירי באופן שא"א לומר שבאותו יום שבא לפנינו נעשה גדול. מש"ה איתרע חזקת קטנות. ומה שהביא מהרי"ט מתוספתא דטהרות דמודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב. ואע"ג שעכשיו ודאי מת. מכ"מ טהור. אינו ראיה כלל. דהתם מיירי ברה"ר. ומשום ספק טומאה ברה"ר טהור. והדברים עתיקים. כ"ז ברור בדעת התוספת. ומהרי"ט רצה לתת טעם על משנתנו משום שהוא חזקה העומד להשתנות. אין לו חזקה כלל. והביא מהא דריש נדה דאיתתא מגופא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה. ולא זכיתי להבין דעתו הגדולה. התם מיירי שהשתא ודאי היא טמאה. אבל בל"ז מהיכא תיתי נימא שנטמאה משא"כ בנ"ד שאנו מסתפקים בשנותיו גם עתה. וא"כ הוה ליה למהרי"ט לפרש כוונת התוס' דיבמות הנ"ל בפשיטות ובצירוף דברי עצמו. והיינו דכיון דמיירי שכעת ודאי מלאו שנותיו וא"כ כיון דהשתא הוא ודאי גדול והוא עומד להשתנות מש"ה חיישינן [וראיתי בסי' נ"א שבאמת דחהו כך חכם אחד בזמנו ימה שיישב מהרי"ט דברי עצמו אינו אלא תימא. דודאי אפילו שוטית שנבדקה ונטהרה בחזקת טהרה עומדת ולא אמרינן עלולה להשתנות ולהטמא. אם לא שהגיע הוסת]. אבל באמת אין אנו צריכין לפרש דבר. התוס' מזה הטעם של עומד להשתנות. וגם השתא ודאי נשתנה. אלא כמש"כ משום דא"א לומר דנעשה כעת גדול ויש לזה דין כתמים. ובאמת סברא דעומד להשתנות אינו ברור לכ"ע. דבקדושין דף ע"ט פליגי רב ושמואל בקידש האב ביום דמשלם נערות והרי היא בוגרת לפנינו. והספק באיזה שעה מאותו יום נעשית בוגרת ואמר רב ה"ה בוגרת לפנינו. ולא מהני קדושין. ושמואל אמר דהוי ספק. ומקשה הש"ס ושמואל מאי שנא ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות טמאות ומשני משום תרתי לריעותא. ושמואל מ"ש מחבית של יין ונמצאת חומץ דמג' ימים ואילך ספק ורמינן חבית אמקוה ואמר ר"ח מסורא מאן תנא חבית ר"ש הוא דגבי מקוה גם כן ספקא משוי אבל לרבנן באמת טבל למפרע. ומשני ג"כ משום תרתי לריעותא. וכבר הקשו התוס' שם ד"ה ומ"ש. על הא דמקשה לשמואל ולא לרב. הא טעמא דרב משום דליכא חזקת נערות אבל במקוה ע"כ משום תרתי לריעותא וע"ש שיישבו בדוחק. עוד תמה הרשב"א בחי' נדה פ"א על הרמב"ם שפסק במקוה דטמא למפרע ובחבית דהוי ספק ולא כישוב הש"ס דהא מני ר"ש היא. אבל נראה טעמא דרב משום שהיא עלולה להשתנות בו ביום ולהעשות בוגרת. והשתא נמצאת ודאי נשתנה משום הכי חזקה שמכבר נשתנית. והיינו טעמא דמקוה שעלולה להתחסר כדרך המים שנבלעים בארץ. ולא בעינן לסברא דתרתי לריעותא ומש"ה ניחא הא דחומץ דאינו עלול להיות חומץ אע"ג דהוי תרתי לריעותא אינו אלא ספק. ולא נצרכנו לאוקמי כר"ש. ומיושב בזה קושיית התו' בנדה דף ב' ב' אמאי לא אמרינן בנמצא הסכין פגום תרתי לריעותא בסוגיא דחולין ד' ט' ולמש"כ ניחא דאנן קיי"ל כרב. ולית לן סברא דתרתי לריעותא כלל. אלא במקוה הטעם משום שעומד להשתנות בודאי והרי נשתנה עתה. כל זה היה אפשר לפרש בדעת הרמב"ם אליבא דרב. ומש"ה פסק בחבית דהוי ספק. אבל התוס' לא כוונו לזה הטעם. שהרי הם ס"ל בקדושין שם דלרב ג"כ אנו מוכרחים לפרש הא דמקוה משום תרתי לריעותא. והא דרב ס"ל בבוגרת ה"ה בוגרת לפנינו היינו משום שבאותו יום אין לה חזקה דנערות כלל. וא"כ ע"כ כוונת התו' בהא דספק שנים כמש"כ משום דדמי לכתמים. כיון שא"א לומר דנשתנה באותו שעה שנולד הספק. וע"כ נתגדל איזה ימים למפרע שוב הוא בחזקת גדול עד שיצא הספק. וסברא זו מוכרחת במקורה בתוספתא טהרות והובא בר"ש פרק ד' מ"ד קבר הנמצא מטמא למפרע. ומיירי התם אפילו ברשות הרבים. והטעם משום שע"כ אי אפשר שנעשה הקבר בשעה שנמצא. והכי קיימא לן ביורה דעה סי' פ"א בגבינות. דבסירכא או הוגלד פי המכה דודאי הוות טריפה מחיים איזו שעה. שוב חוששין למפרע לעולם. [אלא דפליגי הש"ע והגהת רמ"א בהוגלד פי המכה. דג' ימים הוי ודאי טריפה למפרע. וא"כ אפשר דדמי לנולד הספק לפני ג' ימים. ולא למפרע מג' ימים אפי' רגע אחת. ובאמת תלי' מחלוקת זו בנוסחת הש"ס ריש נדה בהא דמקשה על שמאי דס"ל דכל הנשים דיין שעתן. ומ"ש מחבית שנמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. והביאו בפרש"י מחלוקת ר"י וריב"ל בב"ב בפי' ג' ימים ודאי. מבואר דמפרש הקושיא לתרוויהו. אפי' למ"ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ. ולמפרע ספק והרי מזה מוכח דאע"ג דג' ימים למפרע ודאי חומץ מכ"מ לא דמי לכתמים אלא לדם דאפשר דהשתא חזאי וכהגהת רמ"א. ולא גרסינן בגמרא דנדה כל ג' ימים הראשונים ודאי. דהקושיא גם למ"ד כל ג' ימים האחרונים ודאי. אבל גירסא ישנה לאו דבר ריק הוא. ומאן דגריס ס"ל כהמחבר דבהוגלד פי המכה הוי טריפה למפרע לעולם דדמי לכתמים. וא"כ לא מקשה הש"ס אלא למ"ד כל ג' ימים הראשונים ודאי דלמ"ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ לא קשה על הא דס"ל לשמאי דאשה דיה שעתה דשאני התם דאמרינן השתא חזיתא. משא"כ בחומץ כיון דג' ימים הוי ודאי חומץ למפרע. ה"ה לפני זה הוא בספק. ולכאורה ראיה לשיטת רש"י והגהת רמ"א מהא דאי' בחולין ד' נ"א א' הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו ע"ה וקשה ליתני רבותא יותר דאפי' הוגלד פי המכה אם קנה לפני ג' ימים המוציא מחבירו עה"ר בשלמא לשיטת רש"י י"ל דאין נ"מ בדבר. אבל לדעת המחבר דלענין איסור חמיר בהוגלד פי המכה לפני ג"י מלא הוגלד כלל. א"כ ליתני יותר רבותא בהוגלד פי המכה. ולענין ממון המוציא מחבירו עה"ר כמבואר בח"מ סי' רל"ב דאפי' בכה"ג כך הדין. וי"ל דקמ"ל דאפי' לא הוגלד פי המכה הוי לעולם ספק ולא ודאי ביד הלוקח נעשית. וכמש"כ הסמ"ע שם]. הא מיהא כוונת התוס' בהא דספק שנים כמש"כ דהטעם הוא משום דדמי לכתמים שכעת ודאי גדול. וע"כ נתגדל למפרע ומש"ה כ"ז שיש להסתפק ה"ה בחזקת ספק:
אבל כ"ז הוא דעת רבותינו בעלי התו' דמשנה דיבמות מיירי דבעת שבא הספק לפנינו הוא ודאי גדול. אבל לפי הפשט לא מיירי המשנה דדוקא שכעת הוא ודאי גדול אלא לעולם היא ספק להחמיר. ואשמעינן התנא שני ספיקות להחמיר נגד החזקה. ברישא אשמעינן בספק בן ט' אזלינן להחמיר נגד החזקה ומטעם האמור דלמחר יתברר ויהיה מבוכה בכמה ענינים. ואח"כ אשמעינן בספק הביא שתי שערות אזלינן להחמיר נגד החזקה ומטעם חזקה דרבא. והנה כבר הביא מהרי"ט ראיה שם דהרי"ף ס"ל כהרשב"א דאפי' ספק בשנים חוששין שמא נשרו. ואני אוסיף על דבריו להוכיח עוד דעת הרי"ף דבהא דתני' בנדה ד' מ"ו כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכן היה ר"י מוסר לאמו ר"א מוסר לאשתו. וכ' הרמב"ן בחי' הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. וכ"כ הגר"א אה"ע סי' קנ"ה ס"ק ס"א. דהחילוק שבין עדות הנשים בשנים שאין נאמנות ובסימנים שנאמנות היינו משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי משא"כ בשנים ולא כמהרי"ט שם שכתב דלא אמרינן סברא זו אלא בעגונא דאיתתא. אמנם הרי"ף כתב הטעם משום חזקה דרבא. וכתב הריב"ש בסי' קפ"ב שה"ר דוראן תמה עליו למאי איצטריך זה הטעם תיפוק לן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי ויישב הריב"ש ע"ש. ולכאורה כל דבריהם תמוה שהרי בפי' איתא בנדה שם בדר' יהודה לאחר הזמן דנאמנות אף להקל לומר גדולה היא שתחלוץ משום חזקה דרבא. ונראה דעת הרמב"ן וסיעתו ז"ל דדוקא ר' יהודה דמיירי רק לענין נאמנות דחליצה דא"א לומר אחר הפרק שנאמנות לומר קטנה היא שתמאן. דא"כ מכש"כ בתוך הפרק שנאמנות. אלא לא מיירי רק בנאמנות דגדלות וכ"כ התוס' שם בד"ה בשלמא. מש"ה קאמר הטעם משום חזקה דרבא. אבל ת"ק דתני כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים לא שייר מאומה וכל שאפשר שיועיל בדיקת אנשים מהני גם בדיקת נשים וא"כ ה"ה קטנה היא שתמאן וא"כ ע"כ הטעם משום מילתא דעב"ל ושפיר הקשו אמאי הביא הרי"ף טעם חזקה דרבא. כיון דבע"כ בל"ז נאמנות. מיהו ודאי יש לנו לירד לדעת הרי"ף ז"ל ונימוקו עמו. דבשלמא למ"ד אין חוששין שמא נשרו ואנשים בודקין גם למאונין אפי' אחר הפרק. ואפי' בעיל. וא"כ הא דנשים נאמנות ג"כ בזה לת"ק. הוא משום מילתא דעבידא לגלויי. אבל לדידן דקיי"ל חוששין שמא נשרו. א"א לבדוק למיאונין אלא בדלא בעיל ושפיר נאמנות אפילו בלא טעמא דעבידא לגלויי משום דהימנוהו רבנן בדרבנן. כמ"ש הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק כ"ט. ונמצא דשפיר נאמנות הנשים בין להקל בין להחמיר כל מקום שאנשים נאמנין. וכ"כ הב"י שם וכן סתם המחבר בש"ע שם סעי' ט"ו כמש"כ הב"ש שם. והפירוש להקל גדולה שתחלוץ או קטנה היא שתמאן ולא בעיל. אבל בעיל אפי' בדיקת אנשים לא מהני. דחיישינן שמא נשרו. [ולא זכיתי להבין מה שהגיה בד"מ שם אות ו' ומהר"ם לובלין בתשו' קל"ט והב"ש ס"ק כ"ג חקרו ופלפלו אם נאמנות להקל אחר שבעל ג"כ. והיאך יעלה על הדעת שנאמנות. הא חיישינן לנשרו] ועדיין קשה הא יש ספקי שנים שאנשים בודקין להקל לומר קטנה היא ואע"ג דבעיל. משא"כ נשים דספק מן התורה אינם נאמנין. וא"כ הא דתנן כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. אפי' בספקי שנים. ע"כ הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. והדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. אלא ודאי אפי' בבדיקות אנשים חוששין שמא נשרו אפילו בספיקי שנים. וכדעת הרשב"א ז"ל. וכ"ת אכתי קשה במעידים גדולה היא שתחלוץ ובספקי שנים. דאנשים נאמנים ולא נשים כיון דספק מה"ת היא. והיאך תניא כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. הא לא קשיא דאי מעידים על שתי שערות הא קיימא לן כפירש"י קדושין דף ס"ד דחיישינן בספיקי שנים דילמא שומא נינהו כמבואר בסי' קס"ט סי"א. ואי מעידים על רבוי שערות דלכ"ע סמכינן שהגיעו לשנים. בהא ודאי כ"ע מודו דנשים נאמנין. משום מילתא דעבידא לגלויי. משא"כ שתי שערות סבירא ליה להרי"ף דלדידן דקיימא לן חוששין שמא נשרו לא אמרינן דהוי מילתא דעבידא לגלויי וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ז'. והדעת נותן משום דאם יראו נשים אחרות להיפך יאמרו שכרגע נשתנו או נתגדלו או נשרו. ותו משום שהוא דבר דק אין מתגלה כ"כ. משא"פ ברבוי שערות זה נראה לכל אשה. וע"פ מה שכתבתי יתבארו יפה דברי הרי"ף פרק ב"ש שהביא דעת הפוסק דלא קיימא לן כרבא בחזקה זו משום דקיימא לן כר"ש בתוך הזמן כלפני הזמן. ודחה הרי"ף בכמה טענות דהרי רבא ג"כ פסק בזה כר"ש ובזה כר"י. וגם דלא תליין בהדדי. ועוד ראיות. וכייל בדבריו שגם ת"ק ור"י ור"א ס"ל כר' יהודה בחזקה זו. ולכאורה כל הדברים למותר. שהרי תנא קמא קאמר דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. וע"כ משום דס"ל תוך הזמן כלפני הזמן כר"ש וס"ל חזקה דרבא כר"י ומה לנו בדעת יחידאי הא קיימא לן כת"ק וגם הפוסק שחולק על חזקה דרבא. וכי פליג על ת"ק דכל הנבדקות כו'. אלא הענין. דס"ל להפוסק דטעמיה של ת"ק ע"כ לאו משום חזקה דרבא. שהרי כל הנבדקות קאמר. אפילו ספיקי שנים. אלא משום מילתא דעבידא לגלויי וא"כ אפשר דס"ל לתנא קמא דגם בשני שערות לאחר הפרק ג"כ משום מילתא דעבידא לגלויי שאפשר להעמיד נשים אחרות ויכחישום. זהו דעת אותו הפוסק ז"ל. אבל הרי"ף הכריח דחזקה דרבא מעליא היא מטעמים אחרים. וממילא כתב דגם ת"ק ור"י ור"א ס"ל כר"י דלאחר הפרק אין נאמנות הנשים אלא מטעם חזקה זו. והא דכל הנבדקות משמע אפילו ספיקי שנים. לא משכחת אלא ברבוי שערות ובהא ודאי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי כמש"כ. והיינו מש"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות בספק בוגרת חוששין לקדושי שלה ושל אביה דמיירי אפילו בספק שנים והקשה הלח"מ אמאי לא נוקי אחזקת פנויה. אבל הפסק ברור ומשנה מפורשת היא כמש"כ ועיין בספר שעה"מ הלכות מקואות פ"ג. עכ"פ נתבאר דעתו של הרשב"א ז"ל דבדיקת אנשים לא מועיל בספק שנים לומר קטנה היא שתמאן. וממוצא דברינו מבואר דסומכין על בדיקת נשים במקום חזקה דרבא. אפילו בדאורייתא. ולאו דוקא בחליצת קטנה דלשיטת הרי"ף פסולה מדרבנן. אלא כל הנבדקות כו' תניא. והתימא על רבינו הגרע"א שו"ת סי' ז' שנסתפק בזה:
**היכא דאיקדשא לאחר זמן כו'.**בגמ' ליתא אלא איקדשא מעיקרא ואיבעלה לאחר זמן. ומכש"כ דאיקדישא לאחר זמן. אלא שאגב קמשמע לן דכל שבעל לאחר זמן ודאי לשם קדושין הוא בועל וכרב ביבמות פרק בית שמאי ולא כשמואל דסבירא ליה דכל הבועל על דעת קדושין ראשונים הוא בועל:
סליק ספר ויקרא. בעזרת עוטה אורה. בעמל תורה.