Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 138
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דאילו מאן דזבין זבינתא כו'.**דעת רבינו הוא דעת גאונים ראשונים שהזכיר הרמב"ם ה' אישות פ"ו הי"ד והגה"מ שם הזכירו בשמו של רבינו וכן במרדכי סוכה פ"ג סי' תשנ"ח דגם במו"מ וד"מ בעינן דיני תנאים לקיים התנאי. ולא כפסק גאונים אחרונים ורבותיו של הרמב"ם שהזכיר בשמם בפ"ג מהל' זכי' ומתנה דרק בגיטין וקידושין בעינן כפילות התנאי ושיהא הן קודם ללאו. וטעם הגאונים האחרונים מורגל בפי המפרשים ז"ל דמסתפקים לומר שלא פסק שמואל כר"מ אלא משום דחייש לחומרא בגיטין ובקדושין אבל בד"מ אין הלכה כר"מ. וכ"כ רשב"ם ב"ב דקל"ז. והרמב"ן מלחמת ה' ביצה פרק ב' ובהלכות נדרים פ"א והר"ן פ' שבועת העדות והה"מ שם. וא"כ גם בגיטין וקדושין דוקא להחמיר בעינן כל הני. ובזה היה מתיישב מש"כ התוס' והרא"ש בפ' הרבית דף ס"ו גבי הא דפטומי מילי בעלמא היא. דאי היה בתחלת הענין היה מהני אפי' בגירושין אע"ג שלא היה כפילות התנאי כדין. אלא משום דלחומרא לא בעינן כל הני אפי' בגרושין. וע' בהגהת מרדכי פ' איזהו נשך בזה. אבל מלשון הרמב"ם אשר ראה וידע בקבלה טעמם של הגאונים ז"ל לא משמע הכי. ולא הביא מחלוקתם אלא בד"מ ואי איתא הא גם בגיטין וקדושין פליגי כמבואר באה"ע סי' ל"ח ס"ד. [וע' תשובת ב"ח החדשות סי' צ' שנדחק ליישב מש"כ התוס' ורא"ש הנ"ל בא"א. וכ' דרוב רבותינו שטתייהו דגם להקל]. ותו הרי הרמב"ם בה' אישות שם הקשה ע"ז הפסק של גאונים אחרונים דעיקר תנאי ב"ג וב"ר לא היה בגו"ק. ואי היה טעם גאוני בתראי משום שנסתפקו בדין לק"מ. ובה' זכיה ומתנה כ' ע"ז ההוראה שחין לדבר זה ראיה משמע שיש עכ"פ לפסוק הכי מעיקר הדין. אלא שאין ראיה לדבר. והראב"ד שם נתן טעם אחר מצד הסברא דגו"ק אינו אלא כמפליג בדברים. דעיקר הנשואין והגירושין תליא בקירוב הדעת ובריחוק משא"כ בדבר שבממון. ותנאי ב"ג וב"ר לא היתה אלא מוחזקת ביד ישראל כו' ע"ש. ויש להקשות ע"ז הטעם מתנאי דאם מתי יהא גט דבעינן תנאי כפול. והא ודאי לא משנאה נותן גט אלא מאהבה וחשש עגון. ותו. א"כ אמאי אי' בירושלמי והביאו הפוסקים דמודה ר"מ לאחר שירדו גשמים דלא בעינן ת"כ וכל דיני התנאים. ותו. א"כ אפי' בתנאי שלעבר נמי כגון שמתנה ע"מ שאני כהן וכדומה. והא מבואר בקידושין דנ"ד דרק משום דברים שבלב שאינן דברים הוי קידושין באומרת כסבור אני שהוא כהן. אבל אם אמר ע"מ שאני כהן אפי' לא כפליה לתנאי ה"ז מעכב. וכבר הוי בזה המל"מ שם. וע"ע בבני אהובה ה"א שהסכים ג"כ דלשעבר א"צ לדיני תנאים יע"ש מה שטרח ליישב הקושיות הנופלות ע"ז. עכ"פ לטעם הראב"ד אין סברא לחלק בזה. ונראה לי ללמוד מדברי רבינו טעם החולקים. שהרי הקדים דמאן דזבין או קידש וגירש והתנה תנאו תנאה. ויליף מב"ג וב"ר. ואח"כ שקיל וטרי בפרטים המסתעפים מכל זה. משמע דאי לא שראינו דמהני תנאי בב"ג וב"ר לא ידענו עיקר דין תנאי שיהא מועיל להפקיע כח המקח וגיטין וקדושין. וכ"כ התוס' כתובות דנ"ו ד"ה ה"ז כו' ואור"י דאי לא דילפינן מב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל אה"מ כו' ולא דמי כו' וכ"כ הרא"ש פ' מצות חליצה. והטעם ע"ז משום דזה פשיטא דכל שקלא וטריא בדיני תנאים מיירי לאחר מעשה המכירה ונתינת הגט וקידושין. וכמש"כ רמב"ן במלחמת ה' ביצה פ"ב בשם הראב"ד ז"ל. גבי ההוא גברא דא"ל הבו ליה ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי [והנראה שגם בעל המאור לא שגה בזה. ומודה שאם אחד מצוה לשלוחו לתת לפלוני אם יקיים איזה תנאי. פשיטא שא"צ לדיני תנאים שהרי בל"ז יכול לחזור בו. והשליח צריך להתיישב עמו כמש"כ הרא"ש פ' הזהב סי' י"ב בשם הירושלמי. ופשיטא שאם לא קיים התנאי שאין בנותן משום חסרון אמנה [וע' מש"כ בסמוך אות ו' בס"ד] אלא משום דבעובדא דביצה מיירי במתנת שכ"מ כמש"כ הרמב"ן בעצמו שם. בזה ס"ל להבעה"מ דהוי כמסירה גמורה לידו ממש. ולא כמו שקנה באיזה קנין דמהני בבריא אבל מכ"מ מקרי עדיין אינן בידו. וכבר ביארתי יפה לעיל סי' קל"ה אות ה' בס"ד שזהו דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם ז"ל. עכ"פ הא מיהא פשיטא דלא דברנו בכ"ז אלא לאחר מעשה] ומש"ה מצד הסברא אין דיבור מבטל מעשה. ולא דמי להאומר הרי זה קידושין לאחר שירדו גשמים. דלפי זה עדין לא קידש כלל. והמעות פקדון בידה. אבל במתנה אם ירדו גשמים המעשה מתחיל מיד כמש"כ הרמב"ם בביאור יפה פ"ט מה' גירושין אלא שלא נגמר עד שמתקיים התנאי. וממילא אם יקרע הגט בינתים בטל הגט. וכל זה לאחר שלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לעכב התחלת חלות המעשה. אבל אלמלא תנאי ב"ג וב"ר הייתי אומר שאין דיבור מבטל מעשה ולא מצי התנאי לגרע כחה מש"ה בעינן כל אותו אופן דב"ג וב"ר. משא"כ באומר לאחר וכן תנאי דלשעבר דלא חל תחלת המעשה עד שבא התנאי וביטלה בזה פשיטא דמהני תנאי וא"צ ללמוד מב"ג וב"ר וממילא לא בעינן כפילות וכדומה. וכן דעת הרמב"ם וסיעתו דבמעכשיו לא בעינן כפילות וכדומה כמש"כ בפ"ו מה' אישות. והיינו כמו שהסביר הה"מ דאפי' אי התנאי קיים לא גרע כח המעשה ולכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע אפי' נקרע הגט. מש"ה לא בעינן כה"ג לילף מב"ג וב"ר דמהני תנאי. וכ"ז הוא דעת רבינו ומש"ה בין בד"מ בין בגו"ק בעינן כפילות. אבל דעת החולקים ז"ל דלא נצרכים למילף מהא דב"ג וב"ר דמהני תנאי בד"מ. דתנאי שמתנה לבטל המעשה שאח"כ הוי כמו חזרה בתכ"ד דמהני אפי' בתר קנין כמבואר בח"מ סי' קצ"ה ס"ז וא"כ לא בעינן כפילות. משא"כ גו"ק כשם דלא מהני חזרה בתכ"ד משום דלא פקע בכדי כאשר יבואר לפנינו. ה"נ לא מהני התנאי מצד הסברא אלא מהא דב"ג וב"ר. ואע"ג דחזרה גמורה קודם נתינת הגט וכסף קידושין מהני כמבואר בקידושין דנ"ט בסוגי' דמעכשיו ולאחר ל' יום דרב א' שהוא ספק חזרה ומהני משום שהוא קודם נתינה כמש"כ בחי' רשב"א שם. והרי התנאי ג"כ מיירי שמתנה קודם נתינת המעות דאי מתנה לאחר נתינה בל"ז לא מהני התנאי כמו שיבואר באות ב'. וא"כ הי' מצד הסברא שיועיל התנאי לבטל הגו"ק אפי' בלא למוד מב"ג וב"ר. לא כן הדבר. בשלמא חזרה גמורה קודם הנתינה הרי מבטל הגו"ק שלא יהא בשום אופן וברגע אחת ג"כ משא"כ מתנה הרי אם יקיים התנאי חלין הקידושין מעכשיו מיקרי שפיר בטיל עפ"י התנאי הפקעת הקידושין וגרושין שחל באיזה אופן והוי כחזרה בתוך כ"ד שאינו מועיל בגו"ק להפקיע מה שחל כרגע ומש"ה צריכים אנו ללמוד דמהני תנאי מב"ג וב"ר. והנה מש"כ דהא דבגו"ק לא מהני חזרה בתכ"ד שהוא משום דחזרה מפקיע מכאן ואילך וקדושין וגיטין לא פקעי בכדי. הוא עיקר גדול. דבאמת הרשב"ם בב"ב דק"ל כ' אם חזר בתכ"ד מקודשת וא"מ משום דחומר מדרבנן הוא. אבל לא כן דעת הפוסקים ומכש"כ למש"כ התוס' דפי' הא שאמרו דחזרה בתכ"ד לא מהני במגדף היינו במי שאמר אלי אתה ה"ז נהרג ואפי' חוזר בתכ"ד. הרי דדין גמור הוא. וכבר הסבירו בזה התוס' ורא"ש ור"ן נדרים דפ"ז. אבל אני למדתי מדעת הרמב"ם שהוא משום דהני מילי לא פקעי בכדי שהרמב"ם כ' בה' מעה"ק פט"ו ובה' תמורה פ"ב דבקדושת קרבן א"א חזרה תכ"ד. וכ"כ התוס' מנחות דפ"א דבהקדש אפי' תכ"ד א"י לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן בפ' בתרא דנדרים דתכ"ד לא מהני בקו"ג כו'. ותמה הש"ך ח"מ סי' רנ"ה מסוגי' ערוכה בב"ק דע"ג דמקשה על אביי דמוקי מחלוקת ר' יוסי וחכמים בתכ"ד וסבר ר' יוסי תכ"ד כדבור דמי והתנן בתמורה ה"ז תמורת עולה ה"ז תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה דברי ר' יוסי. הרי דאפי' בקדושת קרבן שייך חזרה בתכ"ד. והרהיב הש"ך לומר דאשתמיטתי' להרמב"ם ותו' סוגי' זו ח"ו. אבל ברור הדבר דזה תלוי במחלוקת אביי ורבא בנדרים דכ"ט דאביי ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי מש"ה אליבי' דוקא מקשה הגמ' שפיר שמוכח דר' יוסי ס"ל דלא מהני חזרה בכל דבר בתכ"ד [וכיב"ז יישב הר"א בנו של הרמב"ם סוגי' דכתובות דל"ה ב' לדעת הרמב"ם כמבואר שאי' קנ"ב אות ב']. אבל לרבא דס"ל דקה"ג לא פקע בכדי באמת לא שייך חזרה בהקדש ותמורה. והכי מוכח מגוף הסוגיא דנדרים שם דמפרש הגמ' לבר פדא דס"ל אפי' קדושת דמים לא פקע בכדי. הא דתני' לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים הוי שלמים ולאחר ל' יום עולה ומשני אמר לך בר פדא אם לא אמר מעכשיו שלמים ואמר לאחר ל' יום עולה הוי עולה לאחר ל' יום. ומקשה פשיטא ומשני דהדר בי' ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל אם אמר מעכשיו שלמים שוב לא פקע בכדי ולא הוי עולה. וכ' הר"ן בזה"ל דקמ"ל דכיון שבתוכ"ד אמר מעכשיו שלמים חיילא עליו קדושת שלמים כו' מבואר הא הדר בי' לגמרי לא מהני אפי' בתכ"ד לבר פדא לבטל קדושת עולה אפי' קד"ד. הן אמת שלא זכיתי להבין למאי כ' הר"ן דאם אמר מעכשיו שלמים בתכ"ד. הא אפי' אמר אח"כ מהני הקדש שלמים והוי כמו האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום דאפי' לר"ל דס"ל שאינו חוזרת מכ"מ בבא אחר וקידשה ה"ז מקודשת לשני לעולם כדאי' בקידושין דנ"ט ב' וה"נ כיון דחל עליה קדושת שלמים בתוך ל"י שוב לא פקע. מכ"מ הא ודאי דלשון מעכשיו שלמים משמע נמי דאמר בתכ"ד. וע"ז קאמר דדוקא בזה האופן פקע קדושת עולה הא אם הדר בי' בלא מעכשיו שלמים לא מהני. הרי דלא מהני חזרה אפי' בתכ"ד והיינו משום דלבר פדא קדושת דמים לא פקע בכדי וה"נ לדידן בקדושת הגוף לרבא. ובקידושי אשה לד"ה. ולא תקשה לפי זה דא"כ צ"ל דחזרה בתכ"ד אינו דומה לשאלה דשאלה עקר מעיקרו ותכ"ד פקע מכאן ולהבא. א"כ מאי קאמר בריש פ"ב דנזיר דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש ונזירות ה"נ לא מהני חזרה בתכ"ד. ומאי דמיון זה לזה. הא ל"ק וליטעמך מי ניחא הא ודאי חלוקין בדינן דבקנין וזכות שבין אדם לחבירו לא מהני שאלה אפי' במילי שחל בנדר כדאי' בנדרים דנ"ט בתרומה שזכה בהן כהן שוב לא מהני שאלה. וכ"כ הר"ן שם דפ"ה א' ד"ה ואני מסתפק. וחזרה בתכ"ד מהני אלא צ"ל דה"ק דכמו שאפשר לחלק בין הקדש ונזירות משארי נדרים לענין שאלה ה"נ אפשר לחלק לענין חזרה. אדרבה בתורת כש"כ קאמר. שהרי אנן קיי"ל יש שאלה בהקדש אפי' בקדה"ג ואפי' כבר הקריב ע"ג המזבח כדמוכח בשבועות דכ"ד ב' במידי דאי' בשאלה לא קתני והרי הקדש כו'. והא שכ' התו' בכריתות די"ג ב' דלא מהני שאלה אחר הקרבה. היינו אחר זריקת הדם שכבר זכו הכהנים בחלקם. וה"נ במנחה שנתקדש בכלי מכ"מ מהני שאלה כמש"כ התו' סוטה ד"ו ב' ד"ה כי קדוש והיינו עד הקטרת קומץ שזכו הכהנים. וחזרה בתכ"ד לא מהני בקדושת הגוף כמש"כ למ"ד דלא פקע בכדי. מעתה לב"ש דס"ל דשאלה לא מהני בהקדש ונזירות וס"ל דהוי כמו דאתי לגזא דרחמנא ולא מהני בזכיה דרחמנא שאלה כמו בזכי' דגברא וה"נ בנזירות איכא גזא דרחמנא הן הקרבנות שמתחייב וכמש"כ לעיל שאילתא קל"ו אות ג' בס"ד. מכש"כ דלא מהני חזרה בתכ"ד דדמי לכבר הקריב ולא פקע בכדי. הא מיהא דחזרה בתכ"ד תלי' במה שפקע בכדי. [וממוצא דברינו מבואר דמודה הרמב"ם ותו' מנחות דבקד"ד לפי מה דקיי"ל דלא כבר פדא. באמת מהני חזרה בתכ"ד. ואע"ג שהתוס' הביאו לשון הגמרא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דנאמר אפי' בקדושת דמים. מכ"מ כוונת התו' לסוגיא דנדרים הנ"ל לבר פדא כמש"כ לעיל. דפירשו הר"ן וש"מ דמשום הכי לא מצי הדר בי' משום דדמי לנמסר בפועל ממש להקדש. וה"נ לדידן בקדושת הגוף דלא פקעה בכדי דהוי כמסירה ממש בפועל וע"ע בסמוך בדברי תו' אלו. ומה שהביא הש"ך שם בשם בה"ת שער מ"ב ח"ד בזה"ל ויש מתרצין דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידו מפלוני מנה אוקמוה בשעה שהקדיש תכ"ד הודה מה שהודה כו'. ע"כ טה"ד הוא בבעה"ת. שהרי מרן הכ"מ יישב דברי הרמב"ם שהביא בבעה"ת דמיירי לאחר כ"ד אלא שעסוק באותו ענין. ובפי' כ' הראב"ד דבשעה שהקדיש אפי' בריא נאמן וע"ז השיב הכ"מ דבבריא בעינן דוקא תכ"ד. הרי מפורש בתכ"ד יכול לחזור בו ומש"ה נאמן ולא חלק בזה מעולם. והג"ת הקשה על הכ"מ מלשון הרמב"ם ולא תפסו מגוף לשון בעה"ת אלא שטה"ד הוא וזה ברור. אלא שראיתי מקשין מהירו' גיטין פ"ז גבי מחלוקת רבי וחכמים מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר שהוא תנאה ורבנן ס"ל ספק תנאה ספק חזרה. ואי' שם בירו' אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי ה"ז גט ע"ד דרבנן אינו גט אף בהבקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מובקרת ע"ד דרבנן אינה מובקרת. אף בהקדש כן. כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ופירשו בעל פ"מ וקה"ע דמשום דא"א לומר חזרה בתכ"ד. וכן הבין הגאון בעל עמק יהושע ומש"ה נשאר בתימא על הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג שכ' דמקדיש מעכשיו ולאחר ל"י אינו קדוש משום דהוי חזרה. ואין לומר דהירו' אתי כבר פדא דס"ל דקד"ד לא פקע בכדי. שהרי סתמא דהירו' לא ס"ל הכי כמש"כ הר"ן בנדרים שם בשם הירוש' מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אשה יוצאה בלא גט אבל באמת כבר כ' הגאונים בעל קצה"ח סי' רנ"ח ורע"א בתשובה סי' קמ"ה דה"פ הירושלמי כ"ע מודי דאמירתו לגבוה כו' ומש"ה לא מהני חזרה אחר כ"ד אפי' אמר ה"ז הקדש אחר שלשים יום. וכשיטת בר פדא בנדרים הנ"ל. וס"ל להירו' כאן דאפי' למאן דלא ס"ל קד"ד לא פקע בכדי לא יכול לחזור אחר כ"ד ממה שהקדיש לאחר ל' יום. ומחלוקת היא בירו' קידושין פ"ג ר"א בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה כו' ר' בון ב"ח קומי ר"ז תמן את אומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין א"ל תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר ל' יום. הרי דס"ד דפי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מהני לזה שאינו יכול לחזור בו ולמכור בתוך ל' יום אלא דהאי אמורא לא ס"ל הכי. ואח"כ אי' תו ר"א. [וצ"ל ר' בא וכן הגיה הפ"מ] בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום אינה מכורה. הרי מבואר דאפי' לסתמא דירו' דס"ל דקד"ד פקע בכדי מכ"מ לא יכול לחזור לגמרי קודם ל' יום. אלא שנחלקו בזה. והיינו שהביא הר"ן בנדרים שם בשם הרשב"א ופלוגתא היא בירו'. וכ"כ במראה בגיטין שם. והרשב"א ס"ל דלפי ש"ס דילן תליא בהא דבר פדא ומחלוקתו ואנן לא קיי"ל כהירו' דקסבר דלכ"ע לא מצי לחזור אחר כדי דיבור ובאמת הכי משמע לי דעת התו' מנחות הנ"ל שהביאו ראיה דבהקדש לא מצי לחזור בתכ"ד מהא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו סוגי' דנדרים כמש"כ. ומאי ראיה משם דמיירי בחזרה לאחר כ"ד לפני ל"י דאפשר גם לדידן בקד"ד דודאי מהני חזרה תכ"ד כמש"כ מ"מ לפני ל"י א"א לחזור. וא"כ אין ראיה מכאן דאפי' בקדה"ג לא מהני חזרה בתכ"ד לדידן. אלא ודאי ס"ל לתוס' דהא בהא תלי'. דכיון דלבר פדא לא פקע בכדי הוא דלא מצי לחזור לפני ל' יום משום דאמירתו לגבוה כו'. וה"נ לדידן בקדה"ג. אבל דעת הר"ן בנדרים אינו כן. אלא בזה לא פליגי על בר פדא. ולכ"ע מהני אמירה לגבוה כו' לענין זה דלא מצי לחזור לפני ל' יום מעיקר הקדשו. ונראה להוסיף מקור לזה בש"ס דילן בתמורה די"ח א' תשא ובאת מאי עביד ליה ומשני אפי' ממרעייהו לישנא אחרינא ממרגייהו. פי' דהאי קרא רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת אתי לרבות אפי' ממרעייהו. ופרש"י דלא לולדות ותמורות אתי אלא לקדשים עצמן דקמזהר לאתויי אפי' הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לעלות לא יאמר איני טורח אחריהן לבקשן באגם ולהוליכן אבל אמתין לו עד פעם אחרת. ל"א אפי' ממירגייהו אפי' הן דשין את התבואה במוריגים כו' ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לעלות לרגל לא תאמר הועיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך עכ"ל. ותמהו התוס' הרי אסורה בעבודה וע"ש. ונראה דהכוונה שהקדישה לעת שיעלה לרגל. שאמר ה"ז הקדש בזמן שאעלה לרגל. דלמאי יקדיש הקרבן לפני הזמן וליפוש איסורא דגיזה ועבודה וא"א להקריב קודם שעולה לירושלים. אלא דרך להקדיש בזה האופן והיינו ה"ז הקדש לאחר שלשים יום. והכי מדויק גם לשון המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך שיגיע עת שיהיו קדושים ועד אותו זמן מותרים בעבודה. וכמבואר בירו' קידושין הנ"ל למ"ד ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכורה כו' ליידא מילה אמר לאחר שלשים יום. פי' א"כ לאיזה דבר אמר שיהא הקדש לאחר שלשים ומשני לשייר לו גיזה ועבודה. ומעתה ס"ד כשיגיע עת לעלות לרגל והיא עומדת במרעה או במורג יחזור בו שהרי עוד לא עלה וה"ז כמו לפני שלשים יום. קמ"ל קרא תשא ובאת ואינו יכול לחזור בו. איברא יכולני לומר אכתי דזה אינו אלא להאי תנא דדריש ולדות ותמורות מדרשה אחרת. אבל לתנא דדריש מהאי קרא ולדות ותמורות. באמת אין מקור לזה הדין. ונראה עוד שהוא שקלא וטריא בגמ' שם דף כ"ט וע"ג דף ס"ג לענין אתנן באמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מיצטרך לך קני מעכשיו ואי קדמה והקריבתו כשר. ובעי ר"ה קדמה והקדישתו מאי כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקרובתי' דמ' או דילמא השתא מיהא קאי ואיתיה בעיניה. והרי מבואר שאם נתנה במתנה לאחר. פשיטא להש"ס דחל עליו איסור ביאה אח"כ דלהוי מיקרי אתנן. ולא בעי ר"ה אלא בהקדישתו. ולכאורה מאי עדיף הקדשתה ממסירתה להדיוט. אלא ע"כ משום דאפי' מסרה לאחר אינו שלו עד שעת ביאה שאז קנתה בעצמה. וה"ז כמו שאמרה ה"ז שלך לאחר שאבעל לפלוני. וא"כ יכולה היא לחזור בתוך כך. ומש"ה חל על זה איסור ביאה. כיון שעדיין תלוי ברצונה. מה שאין כן אם הקדישה תלי' אם יכולה לחזור והוי כמתנה. או אם אינה יכולה לחזור ה"ז כהקרבה. וזהו דבעי ר"ה אי הוי כמסירה להדיוט באופן שא"י לחזור. או לא. וי"ל עוד דפשיטא להגמ' דהוי כמסירה להדיוט באופן שא"י לחזור וכדעת הר"ן. ומכ"מ אפשר דוקא הקריבתו שאינו בעין. משא"כ הקדישתו דעומד בעין. הא מכ"ז יש להוכיח כהר"ן דהכי קיי"ל או ספק בדין. בהא סלקינן דכ"ז לענין חזרה תוך הזמן שקבע. אבל תוך כ"ד לכ"ע חוזר בהקדש דמים שפקע בכדי] נחזור לענין דבקידושי אשה לא מהני חזרה בתכ"ד ע"פ ד"ת. וה"ה גיטין דומה לקידושין. וכן טעמא דע"ג משום שדומה לקדושת כלי כמש"כ הרא"ש ב"ב פ"ו ס"ט לענין יי"נ. והחולקים שם אינו אלא בסת"י. אבל בניסך ממש כ"ע מודו. וה"נ בעובד עבודת כוכבי'. אחר שזכינו לזה נחזור לדברינו בתנאי דמן הדין לא היה מועיל תנאי לבטל גו"ק מש"ה בעינן לילף מב"ג וב"ר דהתם ג"כ הוי כירושה שאינו חוזר לעולם. וכמחלק לבן בין הבנים. וגם אסור לחזור בחלוקת הארץ אפי' ברצון כל ישראל כדתניא בספרי פ' שופטים מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בל"ת שנאמר לא תסיג גבול עולם. ואפשר דלא היה מהני חזרה בזה תכ"ד. ומכ"מ מהני תנאי ושפיר ילפינן לגו"ק אך שיהא באותו אופן דכפילות וכדומה. משא"כ בכל ד"מ דמהני תנאי כמו דמהני חזרה בתוך כ"ד. ואע"ג דר"מ ס"ל בכל ד"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כדאי' בנדרים פ"א ובכ"מ. ומהאי טעמא בעינן ת"כ בכ"מ. בהא לא קיי"ל כוותי'. דסת"מ בנדרים לא כר"מ. אבל בגו"ק פסק שמואל כר"מ מטעם שכתבתי. וכן כ' בחי' רשב"א קידושין פ"ג בשם רמב"ן דאע"ג דכלל גדול הוא דבמתנה בתנאי של עצמו כמו אם אלך לא שייך דין ת"כ אלא הוא אסמכתא. וכ"כ בהלכותיו פ"ג דנדרים. מכ"מ לר"מ בעינן מפורש לאו והן. אלמא דר"מ בעי לאו והן אפי' במקום דלא נצרכנו ללמוד מב"ג וב"ר דמהני. ומש"ה בעי ת"כ אפי' בד"מ. אבל אנן לא קיי"ל כוותי'. ומש"ה לא בעינן לאו והן אלא בגו"ק דעיקר התנאי מב"ג וב"ר נ"ל זהו סברת הגאונים אחרונים ז"ל שהביא הרמב"ם. והוא ז"ל השיג דכיון דמ"מ דין ב"ג וב"ר דבר שבממון הוא. יש ללמוד כל תנאי שבממון משם. ואי היה להם ראיה מוכחת לדבר ודאי לא קשה מהא דב"ג וב"ר וכמש"כ. אבל כיון שאין להם ראיה אין לחדש דבר בזה. ובאמת יכולני לומר שלמדו מקושית התוס' כתובות דנ"ו הנ"ל דבנזירות אי' שלהי מנחות דמתנה ע"מ שכתו' בתורה בטל הנזירות וה"נ בב"מ דף צ"ד לענין תנאי שומרים דמתנה ע"מ שכב"ת מודה ר"מ דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ואינו שומר. והרי בגו"ק הוא להיפך דהמעשה קיים והתנאי בטל. אלא משום דבד"מ ונזירות דמצד הסברא מהני תנאי ככל חזרה. להכי מתנה ע"מ שכב"ת בטל המעשה. משא"כ בגיטין וקדושין דע"פ דין לא מהני תנאי להכי כל שאינו כתנאי ב"ג וב"ר המעשה קיים ותנאי בטל. והא דאי' בב"מ דנ"א דהמוכר בתנאי שאין לו עליו אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה משום דכר"מ ס"ל דמתנה על כל מה שכתוב בתורה תנאו בטל ולפי דברינו הדין נותן דיבטל המכירה. הל"ק דבאמת יש לפרש דהמקח בטל. ואם רוצה לקיים המקח צריך להחזיר אונאה. אבל לשיטת רבינו וסיעתו צריך ליישב כמש"כ התוס' שם בכתובות.
**בעינן תנאי קודם למעשה דתניא אבא חלפתא כו'.**ויש להבין אמאי לא הביא רבינו משנה דס"פ הפועלים כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי. ונראה לבאר על פי מש"כ הרמב"ם פ"ו מה' אישות הג"ד דפי' תנאי קודם למעשה לא שיהא בסדר דיבורו התנאי קודם למעשה אלא שיהא התנאי קודם נתינת המעות לאפוקי אם נתן ואח"כ התנה. דלא כפרש"י במשנה דב"מ דמפרש שיהא בדיבור התנאי קודם למעשה וכ"כ הרמב"ן דהכי מבואר בסוגיא אם לא מתי לא יהא גט כו'. וכבר תמה הר"ן ע"ז. ונראה ליישב דעת הרמב"ם דלשון המשנה ודאי כהרמב"ם דייקא. דלשון שיש מעשה בתחילתו משמע בפועל הוא דדיבור אינו יש אבל הברייתא דאבא חלפתא יש לפרש הכי והכי ובזה הסוגיות חלוקין. דבב"מ פ' הפועלים מוקי מתני' הנ"ל כאבא חלפתא ש"מ דמפרשי הא דא"ח ג"כ בפועל המעשה ממש. ומתניתין יחידאה הוא ואם כן בסדר הדיבור כ"ע מודו שאין קפיד' בדבר ולא ילפינן בזה מב"ג וב"ר ולא דמי להא דילפינן מהא דב"ג וב"ר לענין כפילות והן ולאו שאני התם שלא לחנם האריך משה רבינו כ"כ. אלא ע"כ משום דבלא זה אינו תנאי. וכן בהקדמת הן ללאו סברא הוא שלא לסיים בהן דבגמר דבריו אדם נתפס וכמש"כ הר"ן פרק מי שאחזו משא"כ בדבור תנאי קודם למעשה אין ראיה מלשון משה רבינו דלא מהני גם להיפך. זהו סברת סוגיא דפ' הפועלים. אבל סוגיא דגיטין פליגא וס"ל דמתניתין דהפועלים אתי ככ"ע. שהרי מיירי בגוף המעשה. וברייתא דאבא חלפתא בדבור קאי ובהא הוא דפליגי. וכבר כתבו התוס' והרמב"ן כ"פ דהסוגיות חלוקות. והשתא שביארנו דסוגיות חלוקות הן בהא דאבא חלפתא. תפס הרמב"ם להלכה סוגיא דב"מ דבדבור לא חיישינן לכ"ע. ויש ראיה לזה הפסק מדברי גאונים אחרונים שהביא דס"ל בד"מ לא בעינן דיני תנאים והוציאו דין דהן קודם ללאו ודין כפלות התנאי דלא בעינן בד"מ כמבואר בה' זכי' ומתנה פ"ג ה"ח. ולא פירשו כמו כן דלא בעינן תנאי קודם למעשה אלא משום דהיא משנה מפורש' דבעינן בד"מ תנאי קודם למעשה וכמש"כ הה"מ בהל' אישות שם הי"ד. ואי איתא דהלכה כסוגיא דגיטין דבעינן בגו"ק תנאי קודם למעשה גם בדבור וזה אינו מרומז במשנה דב"מ בד"מ כמש"כ. א"כ היה להם להוציא ד"מ גם מזה הדין דבעינן בסדר הדבור דתנאי קודם למעשה. אלא ע"כ ס"ל כסוגיא דב"מ דאפי' בגו"ק לא בעינן בדבור תנאי קודם למעשה אלא בפועל ובהא ודאי ד"מ שוה כסתם משנה דהפועלים. כ"ז הוא דעת הרמב"ם והא לא תקשה א"כ אמאי הביא הרמב"ם נוסח תנאי גט שכ"מ כרבא אם לא מתי לא יהא גט כו' ונכלל בזה תנאי קודם למעשה בדבור ג"כ. הא ל"ק דכבר איתא בירו' קידושין והובא בר"ן שם ר"פ האומר דא"ר יוחנן לבנתי' דיהון עבדין כרשב"ל כי שמא יעמוד ב"ד אחר ויסבור כר"ל ונמצא בניו באין לידי ממזרות ואע"ג דהלכה כר"י. וה"נ לכתחילה ראוי לחוש ולתקן לשון שאין בו פקפוק. אבל להלכה קיי"ל כסוגיא דפ' הפועלים. ונתיישב כל תמיהות הר"ן ונושאי כלי הרמב"ם ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דסוגי' דגיטין מלמדנו פי' המשנה דהפועלים דעל דבור קפדינן ג"כ. מדמוקמינן בסוגי' דהפועלי' דמתניתין אבא חלפתא היא. ואבא חלפתא ודאי בדבור קאי כמבואר בגיטין. ש"מ דגם פי' המשנה כך הוא. ובאמת הביא הבעל המאור ביצה פרק ב' נוסחת המשנה כל תנאי שהמעשה בתחלתו אינו תנאי ולא הביא לשון שיש מעשה. ולפי זה באמת יש לפרש על הדיבור של המעשה. והיינו שהבעה"מ הביא שם דהגאונים נחלקו גם בדין תנאי קודם למעשה אי בעינן בד"מ. ולגאוני בתראי לא קיי"ל כמשנה דהפועלים. וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם דאפשר לדחות אותה סתם דאתי' כיחידאה וכ"ז דלא כהרמב"ם דלא נטה מסתמא זו כלל. ונראה להוסיף דהא דלהרמב"ם דמפרש משנתנו בפועל ס"ל דלכ"ע קיי"ל הכי אפי' בד"מ. ולהרמב"ן דמפרש משנתנו בדבור דחינן משנה זו מהלכה לגאוני בתראי. היינו משום דלדעת הרמב"ם דבפועל מיירי הוא מצד הסברא דכל לאחר נתינה התנאי פטומי מילי הוא. ולא בעינן לחק דב"ג וב"ר מש"ה נקטינן הכי. ואע"ג שעדיין יש מקום שאנו צריכים להא דב"ג וב"ר בהא. שהרי בגו"ק אפי' הקדים הנתינה לתנאי בתכ"ד לא מהני התנאי כמש"כ הרמב"ם בה' אישות שם בזה"ל ואע"ג שהכל בתוך כ"ד ה"ז מקודשת וא"צ ליתן לו כלום עכ"ל. ובד"מ אין סברא שלא יועיל התנאי שבתוך כ"ד לנתינה אם לא שנימא דיש בהו חקי ב"ג וב"ר וא"כ לפי דעת הגאונים דקיי"ל דבד"מ ליכא חקי ב"ג וב"ר היו צריכים לפרש דמהני התנאי אחר מעשה בתכ"ד. הא ל"ק דממילא מוכח דבד"מ כל שבתכ"ד דומה לתנאי ומעשה כאחד. ולא מיקרי כלל תנאי קודם למעשה. משא"כ בגו"ק דלא מהני חזרה בתכ"ד. ה"ה דמיקרי המעשה קודם אפי' התנה בתכ"ד. אבל בעיקר הכלל סברא הוא. ונשתוו גו"ק לד"מ וכסת"מ. אבל להרמב"ן וסיעתו דבדיבור מיירי. א"כ אין בזה סברא כלל אלא מחקי ב"ג וב"ר. וה"ז כמו שאר דיני תנאים דלגאוני בתראי לא בעינן בד"מ ה"נ דחינן משנה זו מהלכה בתנאי קודם למעשה בד"מ. וכן פליגי גם אם היה המעשה בפועל לפני התנאי בתכ"ד בד"מ דלגאונים ראשונים מעכב. דאע"ג דמצד הסברא לא גרע מחזרה ממש. מכ"מ תנאי לא מהני כמש"כ באות א' דעת גאוני קדמאי. ולגאוני בתראי אינו מעכב. וע' מש"כ הב"ש סי' ל"ח סק"ב בשם הט"ז. אחר שהרחבנו בזה נבוא לעומק דברי רבינו דס"ל בהא כהרמב"ם דמשנתנו מיירי בפועל ולא בדבור. אלא חולק בפסק הלכה וס"ל כאבא חלפתא לפי סוגיא דגיטין. מש"ה לא הביא אלא הברייתא ולא משנתנו ללמדנו דאפילו בסדר הדבור בעינן תנאי קודם למעשה:
**אי נמי שנתקרע הגט.**הלשון א"נ אינו מדוקד' והכי מיבעי ולגבי גט שנתקרע. ובכת"י אי' לגבי גט דהדר ביה ביני וביני מאי. ותל"מ. ונראה דכצ"ל ולגבי גט דהדר ביה ביני וביני א"נ שנתקרע הגט כו' והכי אית' להלן ואי מבטל לי' ביני וביני כו' ואי נתקרע כו'.
**ואי מבטל לה ביני ביני כו'. ואי הדר ביני וביני כו'.**נקיט רבינו בדרב הונא ואי מבטל כו'. ובדר"י ואי הדר כו'. היינו משום דלר"ה אפי' בטול התנאי מדעת שניהם א"א לדעת רבינו דלהכי מפרש בסמוך הא דתני' אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר לה ע"מ כו' שעדיין לא מטא לידה כו' וכפירוש רש"י שכ' ולא מסר לה בפניהם דאי מסרו לה איגרשת לה בהאי תנאי ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא. ולא כדעת הרמב"ן שפירש שכבר מסר לידה אלא שנתרצו שניהם בתנאי אחר ולבטל תנאי ראשון. וכש"כ שלא כדעת הפוסקים שהביא בהגהת רמ"א סי' קמ"ג סס"ב דס"ל דהבעל עצמו מצי מבטל. אבל רבינו ס"ל דא"א לבטל התנאי בשום אופן כמש"כ הר"ן פ' מישאחזו וכן דעת התוס' די"ח סד"ה שמא פייס. וכ"ז רבותא לרב הונא דלא מהני אפי' בטול תנאי. אבל לר"י ל"מ דיכולים שניהם לבטל. אלא אפי' הבעל מצי הדר בי' לגמרי נגד רצונה להתגרש. מיהו בכת"י אי' בדר"ה ואי נקרע הגט או שאבד לית לן בה ובדר"י איתא ואי ביטל ביני וביני מצי מיבטיל ואי נקרע הגט או שאבד איפסל לי' ובדר"ה נקיט הרבות' יותר בנקרע לגמרי כשר ובדר"י נקיט תרווייהו בטל והיינו הדר או נקרע:
**הלכתא כר"ה דאר"ז כי הוינן בבבל אמרינן הא דאר"ה כו'.**לפנינו אי' אר"ז כי הוינן בבבל אמרינן הא דאר"ה אמר רבי כל האומר כו' פליגי רבנן עלי' כי סלקי אשכחתי' לר"א דיתיב וקאמר משמי' דר"י הכל מודין באומר ע"מ כו' וכ"ה בכת"י. והנה התוס' הכריעו הפסק כר"ה מהא דפסק הש"ס בקידושין ד"ח הלכתא כר' אלעזר דאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים דכמ"ד על מנת דמי וכדר"ה אמר רבי כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ורבינו לא הביא הכרעה זו. והטעם י"ל דלא איפסק הילכתא אלא במה שאמר דכמאן דא"ל ע"מ דמי. ואע"ג דמקשי הש"ס עלה ע"ש. אבל אי ע"מ כאומר מעכשיו תלי' במחלוקת רבי ורבנן. ואוסיף להסביר לדעת הרשב"א שהובא בש"ע סי' כ"ט ס"ז כת"ק בד' מ"ז דמחלק בין צ"ט דינר דלא כסיפא למיתבעי' לדינר א'. אלמא דלא בכ"מ קיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו. א"כ כמ"כ י"ל דוקא בקידושין הלכה כר"א דלקרובא קאתי ולא לגיטין. וכהצריכותא דעבד הגמ' במחלוק' ר"ה ור"י דאפשר נחלק בין גטין לקדושין. אבל רבינו הכריע דהל' כר"ה בגיטין מהא דאמרי' בבבל או ר' יוחנן דהכל מודים באומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ומש"ה מפרש רבינו הא דתניא א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר לה ע"מ כו' שעדיין לא מטי לידה וכפרש"י וה"ז גיטך ל"ד. דא"א לפרש כחכמים דס"ל החומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. שהרי אמרי דהכל מודים בזה. אבל הרמב"ם בה' גירושין פ"ט הי"ח הביא ברייתא זו בשנוי לשון הנותן גט לאשתו על תנאי שתתן ר' זוז כו'. וידוע דרכו בקודש שלא לשנות לשון הברייתא כל האפשר. אלא כמש"כ הה"מ דס"ל דהברייתא דתני בעל מנת ע"כ ס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו דלשון ה"ז גיטך משמע בדמטא לידה וא"כ להלכה צריך למתני זה הדין בתנאי דאם ולא בעל מנת. ולמ"ד דלא פליגי בעל מנת צ"ל דלא שנה הברייתא בלשון על מנת. וכבר מצינו שנחלקו האמוראים אף בלשון המשנה כמש"כ התוס' בכורות דכ"ב בד"ה תרום ותרקב. ואף כי בלשון הברייתות. וממוצא דבר אתה למד להסביר טעם הי"א שהביא המחבר בסי' קמ"ד ס"ד דלא קיי"ל כרב הונא. דלא פסיקא לן אכתי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו. והיינו משום דהראי' שהביא התוס' אינה מכרעת כ"כ לענין גיטין כמש"כ לדעת רבינו. וראי' שהביא רבינו יש מקום לדחות דסתמא דגמרא שהביא ברייתא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כו' לא ס"ל כר"י וכדעת הרמב"ם. אלא דפליגי רבי וחכמים. וא"כ הלכה כרבים.
**והדתני' אמר לה ה"ז גיטך כו'. אלמא מצי הדר בי' כל כמה דלא מטי גיטא לידה דמצי למיהדר בה מן תנאי קמא היכי דהוי.**כצ"ל ובכת"י אי' דלא מטי גיטא לידה מן תנאה קמא דהוי. ואין הלשון מדוקדק כמו לפנינו. והוא ישוב דמיירי שעדיין לא מסר הגט לידה כפרש"י דמש"ה מצי למיהדר בה מהתנאי הראשון. ולפי נוסחת הדפוס והגהתי היכי דהוי יש לבאר. דבא רבינו ללמדנו דאיך שהי' התנאי אפשר לבטל כל כמה דלא מסר לה. וכלפי דלשיטת הרמב"ן דאפי' לאחר שמסר לה אפשר לבטל. הרי כ' הרשב"א והר"ן בחי' דהוא דוקא בתנאי שבידם לקיים ולבטל. לאפוקי בתנאי דאם מתי. אבל לפי' רבינו שמיירי בלא מסר לה הגט אין נ"מ בזה. ובכל אופן אפשר לבטל. וראוי לדעת דנוסח הברייתא לפנינו כך הוא ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים וחזר וא"ל ע"מ שתתני לי מאתים זוז כו' וכ"ה ברי"ף. והרמב"ם וש"ע הביאו כדאי' בספרו של רבינו. ואין בזה נ"מ:
**אמר מר רבה כי בעינן תנאי כפול כו'.**כ"ה בכת"י והוא גאון קדמון לרבינו ורבינו הביא בשמו והכי הביא בשמושא רבא כמה מימרא בשמו. וכיב"ז כתבתי בסי' א'. וסברא זו הובא בר"ן קידושין פ' האומר מד"ע וב"ש סי' ל"ח סק"ב. והרמב"ן במלחמת ה' שם כתבו בשמו של רבינו ז"ל. והנראה שהדין עם הר"ן ז"ל מה שכתב סברא זו בדרך אפשר ומד"ע משום שרצו עפ"י סברא זו ליישב הא דתנן כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כו' והרי המעשה קודם לתנאי לפי דעתם ז"ל דבדיבור בעינן ג"כ שיהא התנאי קודם ויישבו דשליח שאני והרי מיירי התם בתנאי שהבעל עושה עם השליח והוא לא עשה התנאי קודם למעשה. ובדברי רבינו ליתא אלא בתנאי שהשליח מתנה עם האשה דאפי' לא התנה עמה כדבעי התנאי קיים דאדעתא דמאי דקאמר לי' הוא דמשוי שליח. ואי לא כפל ולא התנה כדבעי שלוחא הוא דעוית. וזה הדין ברור וע' ס' ג"פ סי' ק"כ שהביא תש' הרא"ם שכ' דאם שינה השליח התנאי ככל משפטיו התנאי בטל והמעשה קיים והביא עוד שכבר תמה ע"ז מהרח"ש ופי' דה"ק שכפי דברי השליח שלא כפל התנאי ה"ז תנאי בטל ומעשה קיים. א"כ שינה מדעת בעלים שאינו רוצה לגרש אלא בתנאי וא"כ הגט בטל לגמרי עכ"ל. ובזה מיירי רבינו שהשליח לא פי' התנאי כדין וכן קושית רבינו בסמוך מתנאי ב"ג וב"ר בהדי משה רבינו שלוחן של יהושע ב"ן בנתינת הארץ מבואר כמש"כ דמיירי בתנאי השליח עם האשה. אבל אם המשלח לא התנה עם השליח בת"כ זה לא שמענו מדברי רבינו. ואפשר שבאופן כזה שהבעל לא פי' כדין תנאי שהשליח רשאי ליתן גט בלא תנאי כלל. מיהו הא פשיטא באומר להשליח תן גט זה לאשתי אם תתן לי ר' זוז. שאין אנו צריכים לכל דיני תנאי. שכבר כ' הראב"ד שכל דיני תנאים אינן אלא כשכבר עשה מעשה הנתינה כמש"כ באות א'. והכי מבואר בירושלמי דאפי' בנותן גט לאשתו ואומר לאחר שתתן כו' מודה ר"מ דלא בעינן דיני תנאי. וכש"כ עד שלא נתן כלל. וכאן שהבעל צוה שלא ליתן הגט עד שתתן. והוא שינה מדיבורו פשיטא שאינו גט. וכי הוצרכנו אלא באומר לשלוחו תן גט זה לאשתי והתנה עמה ה"ז גיטך ע"מ שתתני ר' זוז. והשליח נתן לה בלא תנאי מי אמרינן שאחר שצוה ליתן ואח"כ להתנות כ"ז שלא פירש הבעל לשליח התנאי בפרטי חקי התנאי לא אמר כלום. ומכ"מ נראה מלשון הר"ן והב"ש דמכ"מ התנאי קיים. והרי זה בכלל מה שאמר בכתובות דפ"ה א' בין א"ל שקול שטרא והב זוזי בין א"ל הב זוזי ושקיל שטרא משלם. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וה"נ כוונת הבעל שיתנה כפי הדין. אבל מפרש"י לא נראה הכי כמבואר באות הסמוך:
**ואע"ג דתנאה דב"ג כו' כוון דהוקשו כו'**פי' דיהושע ואלעזר נצטוו להנחיל לישראל את הארץ. והרי הן אביהן של ישראל. ומשה שהתנה עם ב"ג וב"ר. הרי הוא כשלוחן של יהושע ואלעזר. ומכ"מ הוצרך לכפילת התנאי. ומשני דמשה אע"ג דלא היה כדין אב המנחיל. מכ"מ בדין ב"ד היה ואי' בגיטין דל"ו הוקשו ראשין לאבות. דכח ב"ד יפה. וא"כ נתינת משה עה"י לב"ג וב"ר לא בתורת שליחות לחוד היה אלא בתורת ב"ד. אי נתן להם בלא תנאי מה שעשה עשה אע"ג שהיה דעת יהושע ואלעזר להתנות מכ"מ לא היו יכולין למחות על מעשה ב"ד של משה. מש"ה הוצרך להתנות עמם בת"כ. והא תלמוד מדברי רבינו שנא כפרש"י כתובות ד' ע"ד ד"ה ע"י שליח. דיהושע היה שלוחו של משה ונתינת הארץ ע"י יהושע היה בשליחותו של משה. והכי משמע פשטיה דקרא. וא"כ היה נסתר ג"כ כלל הר"ן הנזכר באות הקדום. שהרי נצרך המשלח להתנות עם השליח בדיני תנאי. אבל רבינו כ' שמשה בשליחות יהושע נתן לב"ג וב"ר בתנאי. והכי מבואר בירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל דמקשי על הא שאמרו מודה ר"מ בלאחר והא אם של ב"ג וב"ר לא כלאחר הוא. ומשני שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין מעכשיו. לפיכך כפל משה התנאים שאם לא יקיימו יטלו אותם מידם. הרי דכבר נתן משה עצמו את הארץ. ומה שצוה את יהושע ואלעזר היינו שעשה עם ב"ג וב"ר את התנאי לפניהם שאם לא יקיימו יטלו מידם:
**אי לאו דשקל ליה והדר יהיב ליה ניהלה.**משמע דקאי אדסמיך ליה דנוטל ממנה מעות עבור האיצטלא ומ"מ לא הוי גט אלא עד שיהא מקבל האיצטלא ומוכרה אח"כ. [וע"כ הפי' הכי דאי במתנה גמורה הא עדיין לא איפשיט לרבינו אי מחילה גמורה לא מהני]. אבל שיטול מעותיו מרצונו תחלה לא. ודלא כהרא"ש סי' ז' שכ' בזה"ל ויראה דמדעתו הוי גט ואע"ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא צערה אבל הכא דיהבא דמי וצערה על גוף האיצטלית יכול למחול עכ"ל. ולבאר מחלוקת רבינו והפוסקים עם הרא"ש ז"ל ראוי להקדים כוונת הרא"ש דלכאורה דבריו תמוהין הא ע"כ מתניתין מיירי שנותנת מרצונו. דהא בע"כ לא הוי נתינה כלל לחד לישנא. וכבר הקשו האחרונים ז"ל ע' ב"ש סי' קמ"ג ס"ק י' מה שנדחק בזה. ולכאורה גם על סוגית הש"ס יש להקשות. דקבעי ר"א מר"י ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא"ל מחולים לך מהו תיבעי לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא אחלי גבה אבל הכא הא קאמר מחולים לך. והאיך אפשר לומר דלא אחיל גבה ואינו רוצה ליטול דמי האיצטלית וא"כ הוי נתינה בע"כ ואמאי מהני לרשב"ג ודוחק לומר דר"א ס"ל דהוי מתנה דא"כ יש להוכיח הלכה זו מדעת ר"א ור"י דקיבל מיניה. מיהו רבינו דייק בסמוך משום דלא מחיל ליה לתנאיה ולא קאמר דמי איצטלית כאיצטלית דמי. מבואר דה"פ. דבשלמא מחילה לגמרי אפשר דמהני. אבל כיון דמבקש מעות אין זה מחילה מש"ה לא מהני אפי' ברצון ליטול דמי האיצטלית וזהו דברי הרשב"א בחי' שהקשה בשם התו' האיך מיירי אי רוצה לקבל מעות נפשוט לרבנן דמחילה לא מהני. ואי אינו רוצה תפשוט מדרשב"ג דנתינה בע"כ הוי נתינה ויישב דמחילה עדיף. אבל להרא"ש קשה גם הסוגי' ונראה דלק"מ דהא תלמוד מלשון תוס' דע"ה א' סד"ה מכלל דכיון דא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז עליו לקבלם. והוי כמו בבתי ע"ח ואי שאיל בב"ד האיך יעשה נימא לי' שמחויב לקבלם. ומכ"מ אי לא ציית דינא ולא קיבל מרצונו הגט בטל ואי קיבל ה"ז גט. אע"ג דמרצונו הי' שלא תתן כלל. מכ"מ אי כבר נתנה והוא קיבל כדין הוי גט. משא"כ בדמי האיצטלית אינו מחויב לקבל דמיו שהרי לא קיימה התנאי שהתנה מתחילה עמה. והיינו מחלוקת רשב"ג וחכמים. אבל אי מדעתו ורצונו ממש רצה בדמי' י"ל דהוי גט וכדמשמע מסוגי' שכתבתי אלא דלא אחלי גבה פי' שמרצונו האמיתי שלא לקבל דמיו ורק מחמת שהוא מחויב בדבר כמש"כ וכ"כ הרא"ש שם דתנאי דגט זקוק לקבל מחבירו ע"ש. ומפרש הא דאי' בגמרא אלא משום דלא אחיל. פי' לא מחיל לאיצטליתא. רצוני שאינו רוצה לוותר מאומה רק לעשות כפי הדין. וס"ל לרבנן שאין הדמים כפי הדין. ונראה להוסיף דעיקר מחלוקתם תלי' בדעתייהו ז"ל בנשבע לפרוע לשלם לזמן ידוע והאריך לו זמן ופליגי הרשב"א והרא"ש כמבואר בב"י יו"ד סי' רכ"ח אות קי"ד. והרשב"א ס"ל דלא מהני הרי דמחילה אינו אלא כשהוא בלי שיור. ה"נ לא מהני בשיור דמיו. והרא"ש דס"ל דמהני ה"נ דמהני בשיור דכאן. ורבינו כרשב"א ז"ל ס"ל וזהו שכתבתי לעיל סי' ע"א אות ה' וע"ש הרבה. מיהו אף למש"כ שם דדעת הרמב"ם וראב"ד ותשו' לרמב"ן ז"ל בדעת הרא"ש קיימי אינו מוכרח דס"ל כאן כהרא"ש דודאי אפשר דלהמסקנא דמחילה לגמרי לא מהני. דמי האיצטלית ג"כ לא מהני דלאו צערא כ"כ הוא. ובזה הדבר מוכרע
**משום דדמי' נמי כי איצטלית דמי.**לפנינו אי' בגמ' אלא דקא מפייסא לי' בדמי משמע שאינו רוצה ממש בדמי אלא ליבטיל גיטא. ומכ"מ מצווים לו שראוי להתפייס ממנה בדמי. וזהו כדעת הרא"ש ז"ל דלפי האיבעי דר"א דמחילה מהני פשיטא דקבלת דמים ברצון גמור מהני ופלוגתא דרשב"ג וחכמים לא מיירי ברצון גמור. אבל לדעת רבינו פלוגתייהו אפי' ברצון גמור. וטעמא דרשב"ג משום דהוי קיום התנאי ממש. והיינו דמי איצטלית כי איצטלית דמי. הא לא הוי קיום התנאי ממש לא מהני אפי' מרצונו:
**ולא קאמר דמי איצטלית.**בכת"י אי' ולא אמרינן דמי כו': רבי אסי מר"י כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י:
**אבל הכא לצעורא ולחסורא הוא דבעא כו'.**בגמ' ליתא לחסורא. והוסיף רבינו לחסורא ליישב אליבא דר"ש בן גמליאל דהפשיטות דמחילה לא מהני אפי' לרשב"ג. והרי רשב"ג ס"ל דדמי אצטליתא ג"כ סגי משמע דלהרווחא קאמר כדמוכח בסוגי' במחלוקת רבה ור"י בההוא אריסא ע"ש. וא"כ אמחי לא מהני מחילה. ועל זה יישב רבינו דלצעורא בעלמ' לא קבעי אבל לצעורא ולחסור' ודאי בעי פי' צער שהוא חסרון ורווח לפניו ודאי קא מכוין והיינו דאי' להלן דע"ה ב' דרשב"ג מחמיר בהנקה משום דלהרווחה מכוין משא"כ לרבנן. והוא כמש"כ דרשב"ג ס"ל דמכוון לצערה לטובתו ורבנן ס"ל דלצערא בעלמא מכוון מש"ה בהנקה לרשב"ג לחומרא. ובדמי איצטלית לרשב"ג לקולא. כיון שאין הצער טובתו של הבעל אבל מחילה לכ"ע לא מהני. וע' בחי' רשב"א ז"ל ד"ה הא דבעא: