ובקומך זו זמן קימה. לשון המשנה ברכות ד"י ב' בשעה שב"א שוכבים ובשעה שב"א עומדים. ושינה רבינו לשון משנתינו לפי פשוטו ליישב קו' הכ"מ אמאי לא נימא כל היום שבני אדם עומדים. כמו בהא דבשכבך כ"ז שב"א שוכבים וכבר יישב עה"נ המ"א סנ"ח סק"ז דובקומך משמע שב"א קמים ממטותיהם והיינו עד ג' שעות. וזה פשוט. איברא להיפך קשה לשון המשנה אמאי לא תנן בשעה שב"א קמים כלשון הפסוק. ונראה לפי מה דאיתא במנחות דמ"ג ב' ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה לכדתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו שבציצית וזכרתם מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש. א"כ לא נצרכנו האי ובקומך להתחלת הזמן אלא לסוף הזמן שיהא בגמר זמן הקימה של כל ב"א והוא עד ג' שעות. נמצא דלהכי תנן בשעה שב"א עומדים וה"פ עד שכולם עמדו ממטותיהם ואי תנא בשעה שב"א קמים היה במשמע שבא ללמד ולסמן תחלת הזמן שמתחילים לקום. דקימה תחילת עמידה. ולאפוקי לפני זמן קימה להכי תנא שב"א עומדים שהוא סוף הזמן. לאפוקי אחר שכבר עמדו שהוא אחר ג' שעות. ורבינו נקיט לשון הכתוב. משום דקיי"ל דהלכה כר"ש דדריש וראיתם וזכרתם דלילה לאו זמן ציצית וא"כ התחלת הזמן למדנו ג"כ מדכתיב ובקומך שהוא זמן קימה. כאשר יבואר. ויש בזה נ"מ לדינא ג"כ לענין ק"ש. דהרמב"ם ז"ל פ"א מה' ק"ש נתן שני זמנים לק"ש של שחרית. היינו דמצוה לכתחילה כותיקין סמוך לנץ החמה. ובדיעבד יצא משעת עמוד השחר. ולא זכר כלל משיראה את חבירו רחוק ד' אמות שהוא המבואר במשנה פ"א דברכות מאימתי זמן ק"ש ש"ש משיכיר בין תכלת ללבן. והיינו משום שפסק אביי לק"ש כותיקין. זהו דעת הרמב"ם. ורבו הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל הן המה רבותינו בעלי התוס' ורמב"ן ושארי פוסקים ז"ל וס"ל דאביי לא אמר אלא למצוה מן המובחר ומן הדין משיראה את חבירו עד ג"ש. ולענין דיעבד פליגי התו' והרמב"ן. דעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל. דבדיעבד או בשעת הדחק הוא משיענה עמוד השחר. וזהו הסכמת בעלי הש"ע סי' נ"ח. ודעת התוס' ד"ח ב' ד"ה לא דגם בדיעבד לא יצא קודם שיראה א"ח כו' כמש"כ הב"י שם. וטעם מחלוקתן הוא. דדעת התוס' דטעם משנתינו משיכיר בין תכלת ללבן. הוא רק מדרשה דוראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה התלויה בה וזו ק"ש כדאית' במנחות דמ"ג ב'. ואפי' לר"ש דדריש וראיתם אותו פרט לכסות לילה וקיי"ל כותי'. מכ"מ דריש סמיכות זו ג"כ. והיינו דהקשו על פרש"י במשנה משיכיר בין תכלת ללבן צמר צבוע תכלת מסוגיא דמנחות. דמוכח שם דתליא בחוט של תכלת. וס"ל דלכ"ע מהאי דרשה נ"ל האי זמנא. וצ"ל לפ"ז דהא דפליג ר"א ואמר בין תכלת לכרתי הטעם כמש"כ התוס' במנחות שם בשם הירו' כדי שיהא ניכר בין הצבועים. פי' אותו חוט של תכלת. וקרוב לומר לפי זה דר"א ות"ק פליגי בפי' הכנף מין כנף דר"א סבר דבעינן מין אותו צבע. וא"כ בעינן שיהא ניכר בין הצבועים. ות"ק סבר לבן ממש. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' שם דמ"א ע"ש. ואחר שכן דזמן ק"ש מדרשה הוא דנ"ל לא מהני אפי' בדיעבד או שעת הדחק לקרוא לפני זמנו הקבוע. אבל הרמב"ן במלחמת ה' כתב תרי טעמי בהאי זמנא. חדא דרשא דסמיכות וראיתם וזכרתם. ועוד כ' דקים להו דרובא דאינשי לא קיימי. עד שיראה את חבירו ברחוק ד"א שהוא משיכיר בין תכלת ללבן. וכ"כ התוס' יומא דל"ד ב' ד"ה אמר ומן הדין היה להקדימה כאחרים דאז הוא זמן קימה כו'. ומעתה י"ל דתלי' במחלוקת ר"ש וחכמים. רצוני דלר"ש דס"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה לא דריש סמיכות זו. וטעם משיכיר בין תכלת ללבן היינו משום דקמו אינשי בהאי שעתא. ור"א ס"ל דקמו אינשי משיכיר בין תכלת לכרתי. ומשום דקיי"ל כר"ש פרש"י משיכיר בין תכלת צמר צבוע תכלת. ותו י"ל דרש"י לטעמיה במנחות דבעינן מין הכנף צבוע. וא"כ במאי פליגי ר"א וחכמים. להכי פי' דס"ל כר"ש ופליגי בקימה דאינשי. ולרבנן דר"ש הוא דס"ל שיכיר בין חוט של תכלת ללבן ואע"ג דיש מין כנף צבוע מכ"מ סגי שיהא ראיה וזכירה באיזה חוט מין הכנף שיהא ולבן הוא קרוב להכיר יותר מכל צבע. הא מיהא דלר"ש דקיי"ל כותי' שפיר יוצא בדיעבד או בשעת הדחק אפי' קודם שיראה א"ח משום דאיכא אינשי דקמו משיעלה עה"ש כמש"כ הרמב"ן ז"ל. והיינו שאמר ר"ש פעמים שאדם קורא ק"ש לאחר שיעלה עה"ש ופירשו קודם שיראה א"ח. דר"ש לטעמיה דלא תלי זמן ק"ש אלא בזמן קימה. ומכאן מוכח דהלכה כר"ש דלילה לאו ז"צ מדפסק ריב"ל כר"ש בק"ש. כ"ז פירשנו שיטת התוס' ורמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם ס"ל בזה כהתוס' דפי' משנתינו משיכיר בין תכלת ללבן אינו אלא חוט של תכלת. וכמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וצ"ל טעם מחלוקתן של ר"א וחכמים להרמב"ם דס"ל בה"צ פרק ב' דבעינן מין אותו צבע. ע"כ פליגי בסברא דת"ק ס"ל דסגי בראיה וזכירה מאיזה מין כנף שהוא והיינו לבן. ור"א ס"ל דבעינן ראיה וזכירה בכל מיני הכנף וידוע דיותר הקשה להבחין הוא בין תכלת לכרתי. וכ"ז לחכמים דר"ש. ובזה ס"ל להרמב"ם דר"ש לית לי' דרשה זו כלל. וגם לא סברא דרובא דאינשי לא קיימי עד שיראה א"ח. וא"כ ממילא אזיל האי שעורא. וזמן ק"ש משיעלה עה"ש עד ג"ש רק לכתחילה הלכה כוותיקין זהו דעת הרמב"ם וכבר כ' רבינו הגר"א ז"ל סי' נ"ח סק"א דהכי משמע דעת הרי"ף ז"ל. נמצא בין לרמב"ם בין לרמב"ן יש נ"מ לדינא בק"ש. דלהרמב"ם פשוט דלר"ש אין זמן זה כלל לק"ש. ולרמב"ן נ"מ דר"ש דס"ל דבדיעבד יצא משעת עה"ש לטעמיה דשיעור זה הוא מחמת דרוב ב"א קיימו בהאי שיעורא. ובדיעבד סמכינן על מיעוט כמש"כ משא"כ לרבנן דהתחלת זמן מבואר בקרא דראיתם וזכרתם ופשיטא דאפי' בדיעבד לא יצא לפני זה הזמן כמ"ש להתוס'. נמצא דרבינו בכוון שינה לשון המשנה וכתב זמן קימה ללמד דהתחלת הזמן גם כן מובקומך נפקא לן. ונ"מ לדינא כמש"כ:

משום ר' יהושע בן יהוצדק. בגמרא איתא ר"ש בן יוחאי וכ"ה בכת"י. וכן הוא בה"ג ה' ברכות פרק ב'. מיהו אפשר שהוא ר"ש בן יהוצדק דנמצא כ"פ דר"י אמר משמו. וכן הביא הש"ך יו"ד רס"י רמ"ו. אבל ר' יהושע בן יהוצדק לא נמצא בש"ס. וע' שו"ת המצרף ח"ב סי' ר"א שהחזיק להגיה בספרי רבינו עפ"י שנמצא זה המאמר בתיקוני זוהר שני פעמים. וע' ברכי יוסף בשיורי ברכה ביו"ד שם:

אפי' קרא ק"ש שחרית כו'. בגמרא מסיק עלה ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה רבא אמר מצוה לאמרו בפני ע"ה. ורבינו לא הביא סיומא דא. משום דסתם כרבא. ואחר שהביא בספרו גלוי לכל היינו כרבא: ובאשר שעיקר גדול הוא ראיתי לגלות בה דבר. כי באותו סוגי' אי' אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמד אפי' לא שנה אדם אלא פרק א' שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימוש ס"ת הזה מפיך. ר"ל וסיפי' דקרא והגית בו יומם ולילה. ולר' יוסי פ"א ביום ופ"א בלילה היינו יומם ולילה כמו דסובר דתמיד דכתיב בלה"פ אינו כל היום וכל הלילה. אלא סילק את הישנה שחרית ואת החדשה ערבית סגי. ה"נ יומם ולילה פי' מעט ביום ומעט בלילה. והיינו דר' יוחנן דילן דאפי' לא קרא אלא ק"ש כו'. אבל במכילתא בשלח פ' ויסע תני' ר' יהושע א' אפי' לא שנה אלא שני פרקים שחרית ושני פרקים ערבית קיים לא ימוש וגו'. וצריך טעם מ"ש שני פרקים. וראיתי במדרש תהלים פ"א ג"כ תני ב"ק אפי' לא שנה אלא שני פרקים שחרית וערבי' כו' א"ר ברכי' אף אבות הראשונים קבעו את המשנה שהיו יושבים ביום שהוא נוטל מן הלילה ובליל' שהוא נוטל מן היום. פי' דס"ל לראשונים דיומם ולילה אינו אלא בהתחברות יום ולילה וכן מבואר בירו' יומא פ"א. א"כ ניחא דעת ר"י דבעי ב' הלכות שחרית וב' הלכות ערבית. היינו א' סוף היום ואחת תחילת הלילה וכן להיפך. אבל תלמוד דידן דלא בעי אלא פרק א' אלמא דס"ל דלא בעינן חיבור יום ללילה. נמצא דמש"כ המ"א סי' א' סק"א בשם השל"ה לחבר יום ולילה. היינו לחוש לדעת הירו' אבל גמרא דילן לא בעי חבור. וע"ע מש"כ בפי' הספרי פ' נשא בפיסקא דויהי ביום כלות משה וגו':

בעידנא דקא קרי ק"ש. וכל הענין הובא בשלימות בהלכות גדולות שם ומסיים עלה ודוקא בפרק ראשון וכן הוא בסוגיא דיומא שם דמקשי על הא דרב מחוי בידיה בעידנא דקרי ק"ש והאמר רבי יצחק כו' הקורא א"ש לא ירמוז בעיניו כו' ומשני הא בפרק ראשון הא בפרק שני. וגם הרי"ף פרק שני דברכות הביא כל הסוגי' לענין מלאכה דשרי בפרק שני ואסורבפ"ר. ותימא על רבינו שלא הביא כלל. ונראה דמזה ראי' לדעת הרמב"ם הל' ק"ש פ"ב שכתב ג"כ סתם. וכבר עמדו ג"כ על זה. וכ' הכ"מ בשם הר"מ ז"ל דס"ל דודאי אסור בפרק שני ג"כ. וצ"ל דרק משום דרב צורך מצוה הוא דמחוי. הא בל"ז אסור וכקושית הבעה"מ דכמו דכתיב בפ"ר ודברת בם שתעשה קבע ולא ארעי. ה"נ בפרשה שני' כתיב לדבר בם. אלא שהקילו לצורך מצוה כמו שהקילו בפרשה שני' לענין מלאכה דעוסקין במלאכתן וקורין. משא"כ בפרשה ראשונה לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. והטעם משום שפרשה שני' עיקרה דרבנן למש"כ תר"י שם. וע"ע במלחמת ה'. ומכ"מ במילי דרשות אסור אפי' בפרשה שני'. זהו לדעת הרמב"ם. אבל לדעת רבינו אפשר ליישב בריוח לפי מש"כ בסי' נ"ג אות ה' דעת רבינו ובה"ג דק"ש דרבנן ומה"ת יוצא באיזה פרשה שהיא ומכ"מ לאחר שקבעו חז"ל ג' פרשיות כולם מה"ת כמש"כ מילתא בטעמא. וגם ביארתי שם דמכ"מ הדרשות שנתייחדו בפ' שמע מה"ת המה אם יקראו פ' זו. ומעתה ס"ל לרבינו כיון שקבעו חז"ל ג' פרשיות עם פ' שמע אסור לעשות כולם עראי. שכבר נצטרפו לפ' שמע. ורב דמחלק בין פ' שמע לאידך פרשיות ע"כ ס"ל דפ' שמע מה"ת דוקא ולא פרשה אחרת א"כ לא מהני מה שצרפו מדרבנן דלהוי להו דין דפ' שמע. ודעת בה"ג דס"ל ג"כ ק"ש דרבנן ומכ"מ מחלק. צ"ל דס"ל דאע"ג דלאחר שקבעו נעשו כולן מה"ת. מכ"מ פרטי הדינים שנדרשו על פרשה שמע. לא נכללו בזה הפרשיות שעמהם. ומשום הכי מותר לעשותן עראי. עכ"פ דעת רבינו נוטה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל: ויש לומר להיפך דס"ל לרבינו כהבעה"מ דלא אסור אלא בפסוק ראשון וכמו לענין כוונה ומש"ה לא הוצרך לפרש משום דקאי על הא דסמיך לי' לענין כוונה. וכדעת רש"י ז"ל ביומא שם דהטעם משום כוונה. ומיהו טעם הבעה"מ שכ' הכי משום דלא נזכר בזה הענין סברא דעראי כלל. והא דתני' ודברת בם עשה אותם קבע כו' קאי על ד"ת כמו הא דתני' בם יש לך רשות לדבר. זהו א"א לכוין בדעת רבינו ז"ל שהרי הביא טעמא דעראי להכא. ובל"ז שפיר הקשה רמב"ן במלחמת ה' ע"ש. אלא נראה להסביר פסקו של הבעה"מ ולא כדעתי'. ונימא דכמו דאסור להפסיק בדבור בשעת ק"ש אע"ג דבשעה שמדבר אינו קורא. ה"נ אסור לרמוז בעיניו אע"ג שלא יקרא אז וא"כ יהא מכוין בשעת קריאה כראוי. מכ"מ אסור משום עראי כלומר דהפסקה באמצע ק"ש לדברים אחרים עושה אותה עראי פסקי פסקי. וע"ז נאמר כי יגעת בי ישראל ר"ל כיגע ונוח באמצע. ומשום הכי הוצרך הש"ס להקשות על הא דרב מהא דרב שמואל כו' ולא מדבעי כוונה. דע"ז י"ל דבשעה דמחוי לא קרא ק"ש והפסיק באמצע ברמיזה ולא בדיבור מש"ה הקשה דגם זה אסור משום עראי. אבל כ"ז אינו אלא במקום שצריך כוונה. וא"כ ע"כ צריך להפסיק מלקרות בשעת רמיזה מש"ה הוי עראי. ושייך ע"ז לשון כי יגעת בי ישראל. משא"כ בפרשה שני' דא"צ כוונה שרי לחוות באצבעו ולקרות יחד וא"כ לא הוי עראי כלל. וממילא לדידן דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון ה"נ דשרי לאחווי בפרשה ראשונה ולקרות כמו במלאכה לסברת התוס' ובעה"מ. והיינו דהביא רבינו סברא דארעי דאסור אפי' שיפסיק מלקרות בשעת רמיזה מכ"מ אסור משום עראי. ויש מקום להכריע דעה זו מסוגיא דבבלי וירוש' שהביא רמב"ן ז"ל שם. דבבלי שם מדמה מלאכה לכוונה ובירושל' שם מדמה מלאכה לקריצה בעין ע"ש בירו' ובמלחמת ה' הרי דהעדר כוונה ומלאכה וקריצה אחת היא. והיינו כמש"כ דבשניה' אם אינו מפסיק אסור משום כוונה. ואם מפסיק אסור משום עראי. ולא נשאר ליישב לשיטה זו אלא מה שהקשה הרמב"ן שם דלמאי אוקי הש"ס ביומא בפרק א' הא רב סבר כר"מ דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון כדאי' שם דף י"ג אמר ר' אילא ברי' דר"ש בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל וגו' ונאנס בשינה יצא. הרי דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון. ומכ"מ קאמר אליבי' דבפרשה ראשונה הוי עראי. איברא דעת בה"ג מסכ' ברכות ספ"ג דרב קאי בק"ש שעל מטתו וז"ל כדבעי מיגנא ואתחיל בק"ש וקרא פסוקא קמא ונאנס בשינה יצא י"ח. וע"ע בשלטי הגבורים בשם ר"ח. והכי משמע לי מש"כ הרמב"ם הלכות תפלה פ"ז ה"ב ואם אנסתו שינה קורא אפי' פסוק א' או פסוקי רחמים ואח"כ יישן. ולא נמצא מקור לדברים אלו אלא כמש"כ דהא דרב מיירי בק"ש שעל מטתו. ופסוקי דרחמי הוא כמש"כ הכ"מ מהא דאיתא בברכות דף ה' אף ת"ח מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי ולא כפרש"י דמשמע משום שהתורה משמרתו דא"כ ריב"ל בשבועות דף י"ד דקרי הרבה אמאי החמיר בזה על עצמו. ואיזה מדת חסידות יש בזה כיון שאינו אלא לשמירה אלא מפרש משום דת"ח אונסתו שינה כדאיתא ב"ב דף י' א' אלו ת"ח שמנדדים שינה בעוה"ז כו'. ובכתובות ד' ס"ב עה"פ כן יתן לידידו שנא אלו ת"ח שמנדדים שינה כו'. ומש"ה חוטפתם שינה וה"ה הדיוט אלא דכל אדם אסור לבא לידי מדה זו. משא"כ ת"ח התורה גורס לו. הא מיהא דהרמב"ם מפרש הא דרב בק"ש שעל המטה אע"ג דהא דאי' התם דר"נ אמר לדרי עבדי' פסוקא קמא צערן כו' מיירי בק"ש ממש וכשהוא מדומדם. מכ"מ הא דרב שאמר ונאנס בשינה יצא משמע ישן ממש ולא אמר כלל. וע"כ מיירי בק"ש שע"מ. [ולא כמו שנדחק הרא"ש בזה וכ' נאנס בשינה ר"ל שהוא מדומדם וא"י לקרות בכוונה מכאן ואילך] והביא הש"ס שם משום דקאמר דר"י הנשיא ס"ל דקבלת עמ"ש אינו אלא פסוק ראשון והביא דרב ס"ל ג"כ הכי. ומש"ה די בכך אם אונסתו שינה ע"מ. אבל כוונה י"ל דבעי רב לכולה מש"ה אסר קריצה בכולה פרשה. אבל אנן דקיי"ל דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון ה"נ קריצה. נחזור לענין די"ל דרבינו ס"ל כפסקא דרש"י ובעה"מ וקאי על פסוק ראשון דמיירי בי'. ופי' בעידנא דקרי ק"ש באמצע קריאתו אפי' שיפסיק מן הקריאה ולא יהא מבטל הכוונה אסור משום עראי. אבל יותר מסתבר דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל וקאי אק"ש כולה.

אלא תפלה בלחש. רש"י ביומא פי' בשמו של רבינו בזה"ל שהתפלה בלחש שנא' וקולה לא ישמע ואומר אני שאם היה מפורש בספרו של רבינו לפני רש"י ז"ל הכי ההכרח לקבל אע"ג שיש לדון ולהקשות ע"ז הפי'. דהאיך משמע ודברת שהוא בקול רם. הא גם בלחש כתיב וחנה היא מדברת על לבה. א"כ אין משמעות לדרוש ודברת בם ולא בתפלה שהוא בלחש. ותו א"כ נדקדק כמו כן בם ולא בבהמ"ז שיותר מסתבר למעט מבם באשר שהוא מפורש בתורה יותר מתפלה. ותו קשה למאי איצטריך לדרוש משמע השמע לאזניך כו' תיפוק לן מדכתיב ודברת בם דמשמע כדי להשמיע לאחר כי היכי דממעטינן תפלה שלא ישמיע לאחר ואין לומר דס"ד דודברת בם שהוא רשות. דמנ"ל לומר כן ואמאי לא נימא כמשמעו שהוא חובה. אלא ע"כ דאין מזה שום הוכחה. וכמש"כ דדבור בלחש ג"כ מיקרי דבור לכ"ע. ובהרהור הוא דפליגי רבינא ור"ח בברכות פ"ג אבל בלחש ודאי בכלל דבור. והנראה דמש"ה מיאנו בתו' יומא שם בזה הפי' ופירשו שבק"ש יש לך רשות להפסיק מפני הכבוד והמורא ולא בתפלה. וכן פירש רמב"ן ברכות שם עפ"י הירו' שהביא הא דתניא ודברת' בם מכאן שיש לך רשו' לדבר בם כדתנן שואל מפני היראה כו' וע"ז קאי ולא בתפלה דאפי' המלך שואל בשלומו כו' וס"ל דה"ה בבהמ"ז וכדאי' בש"ע סי' קכ"ג ס"ח בשם יש מי שאומר. אבל לפרש"י קשה. ובה"ג הביא כל דברי רבינו. וכת' בזה"ל ותניא ודברת בם בם ולא בתפלה אלא בתפלה בלחש והנראה דרבינו כוון לפי' אחר [ובאמת הא שפרש"י בשם רבינו הביא תר"י בשם רבני צרפת ולא הזכירו שמא דרבינו עלה] היינו שלא יתפלל צרכי עצמו וכדומה אלא בזמן תפלה בלחש. ויהי' כוללו בתפלתו הסדורה וממילא גם אותו הצורך יהי' בלחש ככל התפלה. והדין אמת שהרי לא מצינו אזהרה לתפלה בלחש אלא תפלת ש"ע ולא שאר תפלות ובקשות שבברכות ק"ש ובהמ"ז וכדומה. ואע"ג שגם זה נקרא תפלה. עי' פסיקתא רבתי פרק א' תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגומר מפרש תפלה לדוד זה תפלה שאדם מתפלל בשעה שניעור משנתו ברוך מחיה מתים כו'. ומכל מקום לא מצינו שיהיה בלחש אלא שמונה עשרה [ולפי סוגיא דסוטה דף ל"ב הטעם משום דבשמ"ע הדרך להתודו' כמו שמתודין בסמיכת הקרבן ותפלת ש"ע במקום קרבן קאי] וא"כ אמאי התפללה חנה את צרכיה בלחש אלא משום שהיתה כוללה צרכיה בתפלה הקבוע בלחש. ובזה פירשתי מה שתמה עלי על חנה על שלא נשמע קולה והיה קשה לי לכאורה וכי לא ידע עלי דכך הדין דבלא ספק שהי' הדין מקובל מכבר ורק חנה אסמכה אקראי. וצ"ל משום שהתפללה אחרי אכלה ואחרי שתה ולא הגיע זמן מנחה קטנה שעת תפלת הצבור ומש"ה התפללה ביחידות להכי תמה עלי דכסבור שאינה מתפללת שמ"ע אלא איזה בקשה מיוחדת. וא"כ למה היא מארכת כ"כ. וכתיב כי אלהים בשמים וגו' על כן יהיו דבריך מעטים. וגם תמה למה אינה משמעת קול. והשיבה כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. פי' שיחי הוא ש"ע הקבוע כמש"כ התוס' בע"ג ד"ח. וכעסי. הוא צרתי. וכנתה הצרה בשם כעס לרמז שמשום הכי לא המתינה לתפלת הצבור. הוא משום שכעסה הרבה על פנינה והציקה להקדים תפלת המנחה לשל צבור. ומש"ה דברתי עד הנה. והכי מפורש במדרש והובא בי"ש על שירת חנה שהתפללה ש"ע: ובזה יובן הא דאי' בע"ג ד' ח' ב' רא"א שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ואח"כ ולפני ה' ישפוך שיחו ר' יהושע אמ' יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו שנא' אשפוך לפניו שיחי ואח"כ צרתי לפניו אגיד. ור"א נמי הא כתיב אשפוך לפניו שיחי וגו' ה"ק קרא אימתי אשפוך לפניו שיחי בזמן שצרתי לפניו אגיד. ור' יהושע נמי הכתיב תפלה לעני וגו' ה"ק קרא אימתי תפלה לעני כי יעטוף בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו. ואינו מובן דא"כ שאין שום משמעות בהני קראי מאי אשמעינן הני קראי. אלא באמת הא דדריש ר"א אימתי אשפוך לפניו שיחי' בזמן שצרתי וגו' הוא לטעמיה בברכות פ' א"ע רא"א העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ומפרש בגמר' כל שאין יכול לחדש דבר בתפלתו. והיינו דקאמר אשפוך לפניו שיחי בזמן שצרתי לפניו אגיד. בזמן שיש לפני איזה חידוש מה להתפלל על הצרה. ור"י מפרש ג"כ חידוש דין. אימתי תפלה לעני כי יעטוף בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו. פירוש שלא יתפלל על עניו וצערו כי אם בזמן שמתפלל תפלתו הקבוע. ועוד אי' שם בע"ג מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי במאי קא מיפלגי. בדדריש ר"ש לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל שנאמר ה' אלהים אתה החלות להראות וגו'. ר' יהושע סבר ילפינן ממשה. ור"א סבר שאני משה דרב גובריה. ולכאורה ק' הא בתפלה על עון העגל כתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' וגו' ולא הקדים שבח. ובשלמא לר"א ניחא. דבאותה שעה כתיב לך רד ואי' במ"ר פ' תשא לך רד מגדולתך. ומש"ה התפלל כשאר כל אדם. אבל לר' יהושע קשה. וכן קשה מתפלת אברהם במעשה סדום שהחל תפלתו האף תספה וגו' ולא הקדים שבח. וה"נ אליהו בהר הכרמל החל ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. אבל למש"כ ניחא. והמתפלל צרת עצמו בתוך ש"ע הקבוע א"צ לשבח. שהרי שלש ראשונות הן שבח מתחלתו. והיינו שפרש"י ד"ה יסדר כו' שלשה ברכות ראשונות כו'. ולכאורה תמוה וכי ר"א ור"י פליגי בנוסח שמ"ע. הרי לכ"ע שלש ראשונות הן שבח וכך תיקנו אנשי כנה"ג וגם יש ע"ז דרשה בפ"ע ברכות דף ל"א מדכתיב לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה. תפלה זו בקשה. ולא פליגי ר"א ור"י אלא בצרכי עצמו הבא במקרה. א"כ מאי שייטא דג' ראשונות לכאן. אלא רש"י ה"ק דאם מבקשים צרת עצמן בתוך התפלה של ש"ע הרי הקדים שבח של ג' ראשונות וא"צ לומר עוד שבח. ומאחר שאסור לאדם להתפלל אלא בתוך ש"ע הקבוע כמש"כ ממילא היינו שבח. וזה היה הטעם של א"א שלא הקדים שבח. משום כשהתפלל על סדום היה בתוך תפלת מנחה שהתפלל אז כדאיתא ביומא דף כ"ח ב' צלותא דא"א מכי משחרי כותלי. ורבותינו למדו זה מדכתיב וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האהל כחם היום. למדו שהתגלות השכינה היה בשעה שהכין עצמו לתפלה. אלא שהפסיקו אותו עסק המלאכים ואח"כ כתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ומתרגמינן משמש בצלו קדם ה'. הרי שהתפלל כמו שהיה מכין עצמו לכך. וזהו לשון עודנו עומד וגו' עודנו בהכנת התפלה ועתה היה מתפלל ממש. והרי כתיב כחם היום היינו שש שעות על היום ומזה למדו חז"ל דא"א התפלל מנחה בחצות. ובתוך התפלה הוסיף תפלה על סדום. וזהו דאי' בב"ר פמ"ט ויגש אברהם הגשה למלחמה ולפיוס ולתפלה. וזה פלא איזה מלחמה היה כאן. אבל הענין כדאי' שם ברבה ובירו' פרק תפה"ש זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו בוא והתפלל אלא בו וקרב. ופי' וקרב לשון מלחמה עם המקטרגים וזהו סגלת תפלה קבועה להלחם עם המקטרגים למעלה ואחר כך יהא מועיל תפלת עצמו לצורך שעה. וכדאי' בסנהדרין דמ"ד ב' לעולם יבקש אדם רחמים שיהא הכל מאמצין כחו ואל יהא לו צרים מלמעלה. ופרש"י שלא יהא מסטינים. ולזה מועיל תפלה קבועה שנמשלה לחרב כאשר יבואר בסמוך. והיינו ויגש אברהם. למלחמה היינו תפלה קבועה שהיא מלחמה עם המקטרגים. ולפיוס במה שאמר ואנכי עפר ואפר אל נא יחר וגו' וכדומה. ולתפלה זהו גוף התפלה עבורם. וכן עשה אליהו בהר הכרמל הקדים תפלת המנחה לתפלתו כדאי' ברכות ד"ו ב' לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה משמע תפלה ממש ולא בעת תפלת המנחה. והיינו שאמר יעקב אבינו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. ומתרגמינן בצלותי ובעותי. ובב"ב דף קכ"ג א' ביארו חז"ל וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. ופי' זו תפלה היינו שבח. ובקשה המבקש לצורך השעה. והכי לשון הגמ' ברכות הנ"ל רנה זו תפלה תפלה זו בקשה. ג"כ הפי' תפלה הוא שבח ובקשה כמשמעו. אלא דשם פי' בקשה היינו בקשת תפלה הקבועה דלכ"ע תחלה שבח שלש ראשונות ואח"כ תפלת אמצעית. וכאן מיירי בבקשתו לצרת עצמו. והמשיל השבח של שלש ראשונות לחרב שהורג ומבטל להמסטינים ומבטלים כח התפלה. והמה מסבבים לאדם ובתפלה קבועה מפיל מצדו אלף ורבבה מימינו. ואח"כ בא כח התפלה על הצרה שיורה מרחוק למקום המכוון לפי הענין הנדרש ומש"ה נמשל לקשת. נחזור לסוגי' דע"ג הנ"ל. דכל זה שהצרכנו להקדים תפלה קבוע לתפלה לפי שעה כדי להשבית המקטרגים כאמור היינו לנו שיש הרבה מקטרגים אבל משה רבינו דרב גוברי' ותפלתו כאשר הוא הי' עושה שלה בלי שום מלחמה מש"ה לא נצרך להתפלל בתוך שמ"ע הקבועה. ולהכי הי' נצרך להקדים שבח לתפלתו. ואנו למדים ממשה רבינו כמו שהוא הקדים שבח לצרה. כך אנו יש לעשות כן להקדים שבח. אבל ודאי אין אנו שוים למשה רבינו דרב גוברי' ולא נצרך אלא לשבח הבא ג"כ לפי השעה ולא לשלש ראשונות הקבועות ואנו נצרכים להקדים שלש ראשונות והוא השבח ואח"כ תפלת ש"ע הקבוע ואח"כ תפלת עצמו. מעתה מתיישב מה שהקשינו ממה שמשה רבינו בשעת העגל לא הקדים שבח לצרה. דאחר שירד מגדולתו אז במה שאמר לו הקב"ה לך רד כמש"כ לעיל. נצרך ג"כ להקדים תפלת ש"ע הקבוע ושוב לא היה נצרך לשבח שהרי כבר אמר שלש ראשונות. ומכל האמור מובן הא דת"א על ועתה הניחה לי אנח בעותך. ועל ויחל משה מתרגמינן וצלי משה והלא דבר הוא ששינה בלשון וצלי ולא כתב ובעי משה או תחלה אנח צלותך. אבל הענין דהי' קשה לכאורה אחר שאמר הקב"ה למשה שלא יתפלל. איך לא חש לדבר והתפלל. אלא ה"פ שלא תתפלל באותו אופן שהתפללת עד כה באשר שירד מגדולתו מעתה לר"א דרב גוברי' דמשה הי' להקדים שבח לצרה. ועתה כאשר אמר לו הקב"ה ועתה הניחה לי הזהירו שלא יאמר שבח. מש"ה התפלל מיד על הצרה. ולר"א פי' בחרבי ובקשתי שאמר יעקב אבינו והפי' הוא בצלותי ובעותי. התפלה נמשל לחרב והוא צלותא. והשבח שאח"כ נמשל לקשת והוא בעותא. ומש"ה מתחלה ת"א אנח בעותך היינו השבח ואח"כ וצלי משה הוא הבקשה. ולר' יהושע ה"פ דמשה דרב גוברי' לא הי' מתפלל ש"ע הקבועה שהיא החרב והצלותא אלא הי' מתפלל צרת עצמו שהיא הבעותא כמש"כ לעיל. וא"ל הקב"ה הניחה לי אנח בעותך מן קדמי היינו צרת השעה לבדה ומה עשה ויחל משה וצלי משה. היינו תפלת ש"ע הקבוע. ובתוכה אמר מה שאמר לצורך השעה. נחזור לענין שמצוה לכלול צרת עצמו בתוך תפלה קבוע [וע' מש"כ שאילת' ח' אות א' בהג"ה ויש להסביר כו'] והיינו דדרשינן ודברת בם ק"ש אתה יכול לומר בכל זמן שתרצה אפילו שלא בזמנו כאדם הקורא בתורה אבל לא תפלה. פי' תפלה אין עת להתפלל כל היום בשעה שאדם צריך לדבר. אלא בזמן חיוב תפלה קבועה ולפני ה' ישפוך שיחו והיינו תפלה בלחש. ולזה כוון בה"ג ג"כ. ור"ל לאפוקי תפלת הש"ץ שבקול שאין מוסיפים בה צורך השעה ליחיד. והא דלא אמר הגמרא דלמדים גם זה מקראי דחנה וכמש"כ היינו משום דזה אנו למדים מהאי קרא ודברת בם ולא בתפלה וכפי' רבינו ובה"ג. וראוי לדעת דכ"ז הוא שלא בשעת הסכנה דבשעת הסכנה שרי בת"ק בפ"ע כדאי' ברכות דכ"ט ב' ומש"ה לא תמה על חנה לפי דעתו שלא התפללה ש"ע שהי' סבור אולי שעת סכנה ומתפללה תפלה קצר' ולא תמה אלא על האריכו' והלחש:

וצריך לאגבוהי קלי' כי היכי דשמעי אודני' כו'. וכ"ה בה"ג. מדקרי רבינו להשמעות אזנים אגבוהי קלי' משמע לכאורה דבתפלה אסור להשמיע לאזניו. שהרי בתפלה אי' בדל"א וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. והיינו השמעות אזנים לפי לשון רבינו. אבל הסכמת הפוסקים שראוי להשמיע לאזניו בתפלה ע' בטור וש"ע סי' ק"א שהוכיחו מהירו'. ובל"ז ג"כ קשה היאך אפשר לקרות להשמעות אזנים אגבוה קלא הרי בד' כ"ד ב' אי' המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר. הרי דתרי מילי נינהו ומגביה הוא יותר ממשמיע ואי נימא דמגביה קולו היינו משמיע לאזניו מהו זה משמיע קולו. אלא ודאי מגביה קולו אינו אלא בקול גדול כפרש"י על ה"ז מנביאי השקר דכתיב ויקראו בקול גדול. אלא כוונת רבינו ובה"ג דהקורא ק"ש ברבים ואוושי קלא דרבים עד שאזניו אינן שומעות מה שמדבר צריך לאגבוהי קלא עד שישמעו אזניו משא"כ בתפלה והיינו דקראי דחנה שהתפללה במשכן ובר"ה שהיו הקהל מרובים והוי אוושי קלא דצבורא ולא נשמע קולה אפילו לעצמה והיינו דתני' בתוספתא שהביאו הטור יכול יהא משמיע לאזניו כבר מפורש ע"י חנה וקולה לא ישמע וה"פ בזמן דאוושי רבים אין להשמיע דיבורו אפי' לאזניו. אבל ודאי כשהוא בעצמו או הכל מתפללים בלחש ודאי בעינן חיתוך דברים כדי שיוכל להשמיע לאזניו כדאי' בירושלמי. ומיושב בזה רומי' דתוספתא הנ"ל על הירוש'. ומיושב ג"כ הא דאי' בסוטה דל"ב מפ"מ תקנו תפלה בלחש [ופרש"י כדאשכחן בחנה כו'] כדי שלא לבייש. וכמו בחטאת בהמה ע"ש. וק' טובא הא אפי' בפ"ע אסור משום שהוא מקטני אמנה. ותו הא אפי' ניחא לי' דליבייש דשרי בקרבן להביא חטאת שעירה ולהגביה קול בתפלה אסור כדי שלא יטעה הצבור וכדאי' בברכות שם. ולמש"כ י"ל כשהוא משמיע לאזניו אסור להשמיע יותר שהוא מקטני אמנה. אבל כשאינו משמיע לאזניו מפני הצבור מותר עפ"י דין להשמיע לאזניו בדבור בינוני באופן שלא יטעה צבור ולמדנו מקראי דחנה שתקנו תפלה בלחש כדי שלא יתביישו כו' שמא ישמע העומד אצלו. ובאמת אי ניחא לי' בכה"ג שרי אם הוא מכוין רק כדי להשמיע לאזניו כדין:

מ"ט שמע כתיב כו'. ואע"ג דמסיק רבינו בסמוך דבדיעבד אם לא השמיע לאזניו יצא מ"מ הא דבעינן לכתחילה להשמיע לאזניו ג"כ מדרש מקרא כדאי' שם ר"י משום ראב"ע א' הקורא את שמע צריך שישמיע לאזניו שנאמר שמע ישראל וגו'. מיהו הא גופא קשה הא בעינן שמע בכל לשון שאתה שומע כמו שכתב רבינו בסמוך. ואי נימא דס"ל תרתי ש"מ כר' יוסי א"כ אפי' בדיעבד נמי. והרשב"א כ' דפליגי ראב"ע ור' יוסי בהאי. דראב"ע ס"ל דאע"ג דתרתי ש"מ מכ"מ לא שמענו אלא לכתחילה ע"ש בד"ה א' ר"י. וק' דמה"ת נימא הכי. ותו ק' הא דדי"ג גבי מחלוקת רבי ורבנן דרבנן סברי בכל לשון שאתה שומע ורבי סבר שמע השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן ס"ל כמאן דאמ' הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא. והא מכ"מ לכתחילה בעינן כראב"ע ודרשי משמע. ומנ"ל דבכל לשון שאתה שומע. וכבר נשאר הרשב"א שם בקושי' ע"ש. אלא נראה דלראב"ע ודאי מה"ת לא בעינן להשמיע לאזניו אפי' לכתחילה ומדרבנן הוא דצריך ואסמכה אקרא דשמע וגם רבינו לא הביא דרשה זו אלא בתורת אסמכתא:

ולא מיבעיא ליה למיגז במילתיה כו'. בכת"י אי' למיגס במיליה. ופי' לחטוף בדיבורו. אבל יותר נראה דצ"ל למיגס במיליה והוא לשון בה"ג וז"ל תאני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא לימודה תם ולא ליגמגם מיליה וכד מטי היום לשתוק ולימא על לבבך כדי ליתן רווח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון כו'. וה"פ דרב עובדיה מפרש שיהא לימודה תם. שיהא משמעות הנלמד בקריאת הפרשה תם ולא יהא משמע הלימוד בטעות. ומפרש כמו הא דאי' בפסחי' פ' מקום שנהגו דאנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא מיחו בידם חכמים. ומפרש רבא שם שהיו אומרים היום על לבבך ומשמע ולא למחר על לבבך. ובזה קאמ' רב עובדי' דצריך להפסיק ולומר אשר אנכי מצוך היום והדר על לבבך והיינו למודה תם בלא גמגום וספק בפי' דבריו. ועני רבא בתרי' כגון כו' הוא פי' אחר. ולטעמיה דמפרש הא דאנשי יריחו כמש"כ. ואי משמעות הדרש ולמדתם הכי מ"ט דאנשי יריחו אלא ה"פ כגון בכל לבבך כו'. אבל היום על לבבך אי צריך לדקדק דלא לישמע פי' מוטעה אי לא. הוא פלוגתא דחכמים ואנשי יריחו ותלי' בסברא זהו פי' של בה"ג. והשתא נראה דלזה כוון גם רבינו ולא מיבעי ליה למיגם במיליה והכי העתיק בפי' כת"י ולא מיבעי ליה לגמגם בק"ש. וה"פ שיהא משמעות היוצא מקריאתו ברור ומוכח הכוונה בלא גמגום. וכגון היום על לבבך. ואע"ג דרבא מפרש בא"א מכ"מ לדינא מודה דהלכה כחכמים ולא כאנשי יריחו:

דתני ר"ע קמיה דרבא כצ"ל וכ"ה בגמ' ובכת"י. והכי איתא בסמוך עני רבא בתריה:

בכל לבבך על לבבך בכל לבבכם עשב כו' זהו הסדר מכוון והובא ברי"ף ג"כ. ובה"ג איתא בכל לבבך על לבבך. בכל לבבכם על לבבכם עשב כו'. והא דמסמיך על לבבכם לבכל לבבכם אינו טעות הדפוס אלא דמסמיך דומה לדומה ובגמ' אית' על לבבך על לבבכם. בכל לבבך בכל לבבכם. וטה"ד הוא. וצ"ל בכל לבבך בכל לבבכם על לבבך על לבבכם. והוא ג"כ סמיכות מלות הדומות. ואין בזה נפקותא. ובכת"י מוסיף כאן וראיתם אותו וזכרתם את תזכרו ועשיתם אותם אתכם מארץ. וע' באות י"א:

אפי' נתחייב גזר דין של גיהנם. הוספת דברי רבינו הם להסביר הדרש. והוא מוכרח:

א"ת בפרס כו' פי' בשין שמאלית שהוא כסמך אלא בשין ימנית. ובכת"י אית' בפי' הכי:

מי נפיק ידי חובתיה או דילמא כו'. כצ"ל וכ"ה בכת"י:

א"נ קרא ולא דקדק באותותיה כו'. משמע דמפרש הא דתנן קרא ולא דקדק כו' בחד מילתא דרבא דמיירי ביה ולא כתר"י במשנה שכת' דמתני' ה"פ שלא ירפה החזק כו' ולא יבליע אותיות כמו וחרה אף כו'. ולדעת רבינו היינו הך דתני רב עובדיה וכדמפרש רבא והא דלא נקיט רבא אלא דומות רבותא קמ"ל דאפי' דומות וי"ל דהלמד מבכל לבבך עולה לכאן ולכאן וא"כ אינו מבליע. מ"מ אסור וכש"כ אות א' הסמוך למ"ם וכדומה דודאי כשמבליע אין כאן אל"ף כלל. ומכש"כ להכת"י דבאמת כייל בדרבא הבלעת אלפין. וגם הזיין של תזכרו שהביאו בשם הירו' דצריך להתיז. וכן הרי"ף כייל בדברי רבא גם הבלעת האלפין ע"ש בתר"י. אבל כ"ז בהבלעת אותיות אבל שלא ירפה החזק אינו בכלל ולא דקדק באותותיה דתנן.

ר' יהודה אומר יצא. לפנינו אי' סתם יצא. והכי מבואר בירושל' דמקשו על הא דפסק רב הלכה כדברי שניהם להקל. פשיטא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא כו' ומשני דר"ח תני לה בשם ר"מ ר' מאיר א' יצא מיהו רבינו וכן ברי"ף אית' רי"א יצא. משום דקשי' להו קושית התוס' ד"ה דילמא ר"י הוא ע"ש. וצ"ל דמחלוקת התלמודים בגירסת המשנה היא כמש"כ תוס' בכורות ד' כ"ג ב' דמצינו כיב"ז מש"ה ניחא דפסק בשניהם. ולא קשה לן קושית הירושלמי:

דמחייבין כו' כדאית' בפ' קדושים תהיו. בכת"י ליתא כ"ז. ונגד זה מסודר כאן שני שאילתות בדין הנחת תפלין ותפלין בבה"כ. אשר לפנינו הנה הנם בפ' בא. ויש איזו שנוים ויבא בהשמטות לח"ר בס"ד:

דמחייבין דבית ישראל למקבע כו'. שאילתא זו ליתא בכ"י ובפי' כת"י ומכ"מ הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה.