Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 149
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
למידן דינא דקושטא כצ"ל וכ"ה בכת"י. כן הגיה הרד"ל ז"ל. ודריש מסיפא דקרא דכתי' ושפטו את העם משפט צדק. ולאו היינו דכתב רבינו בפ' דברים ריש סי' ק"מ. דשם הזהיר על מניית הדיינים שיהיו יראי ה' למידן דין דקשוט כמשכ"ש בס"ד. והכא מזהיר את הדיינים על דין אמת. ואע"ג דבספרי דריש מהאי קרא ושפטו את העם וגו' זה מנוי הדיינין. רבינו כדעת הגמרא ס"ל דדריש אזהרה על מנוי הדיינין מדכתיב לא תטע לך אשירה וגו' כמש"כ שם. ואין לומר דהגמרא מפרש האי קרא ג"כ למנוי הדיינין ולעשה ול"ת. אאל"כ שהרי פשטא דקרא מיירי באזהרת הדיינים. אלא דהספרי מכריח מדכבר נאמר לא תטה משפט מה ת"ל משפט צדק אלא זה מנוי הדיינים. ואי איתא דבמנוי הדיינים יש ג"כ אזהרה מהיכא תיתי לפרש שלא כפשטא דקרא. ואין לומר דולא תטע וגו' דרשינן שלא יהא הדיינים שלא גמירי. ושפטו את העם משפט צדק אתי להזהיר על מנוי הדיינים שיהי' דיינים יראי ה'. שהרי הא ג"כ מדכתיב הכי לכם אנשים וגו' נפקא לן כמבואר בדברי רבינו התם וע"ש בטעמא דמילתא דמשמעות דקרא הכי הוא. וע"כ הכא לדעת הספרי באזהרה שיהיו גמירי מיירי וא"כ תלמוד דילן פליג. ורבינו כדעת התלמוד קאי. ואע"ג דבביאור הספרי שופטים פי' א' כתבתי דע"כ עשה זו מזהיר בשני מומחין למנות היותר ראוי. דאינו ראוי כלל מלא תכירו פנים במשפט נ"ל. מכ"מ היינו להספרי דמפרש הלאו דלא תכירו פנים במשפט זהו במניית דיינים. וה"נ אפשר לפרש ושפטו את העם משפט צדק וכמש"כ. אבל לדעת הגמרא לא מתפרש הלאו דלא תכירו וגו' אלא בדין שבין שני בע"ד כמשמעו וה"נ ושפטו וגו':
וכד אתו תרין כו' דכתיב צדק צדק תרדוף. הרבה דרשות נשנו על הא דכתיב שני פעמים. ע' ספרי וסנהדרין דף ל"ב. ורבינו מפרש הכי דאע"ג שכבר נצטדק אחד מהבע"ד יצדקהו פעם שנית אם אך הצדק עמו. ולא יחוש הדיין על חלישות דעתא דהבע"ד שיאמר הא אנא חזי דקאתי אבתרא דידיה. ומעין זה דרשו בספרי בדיני נפשות מהאי קרא דתניא מנין ליוצא מב"ד זכאי שאין מחזירים אותו לחובה שנאמר צדק צדק תרדוף. פי' מי שיצא צדיק פעם אחד תצדיקהו בדין הזה לעולם ולא תשוב להרשיעהו. מיהו בדיני ממונות אי אפשר לפרש הכי בדין א' דודאי טעות חוזר הדין. אלא בשני דינים קאי וכמש"כ רבינו. וכמה פנים לתורה והכל לפי סברת חז"ל. מיהו בכת"י חסר כ"ז. וכך הנוסחא שם ודייני אסור לקבל שוחדא דכתיב ושוחד ל"ת ותניא ושוחד לא תקח ל"נ כו': אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור. כדרבה דאמר רבה מ"ט כו' כ"ה בכת"י. וע' בסי' ק"מ:
דאמר רבא כו'. מפרש רבינו טעמא דרבא קאי על ברייתא זו. והכי פרש"י מ"ט דשוחדא למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי. ומפרש הטעם משום שהוא חד ואין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב א"ע ואפי' מתכוון לדין אמת. וא"כ צ"ל לכאורה הברייתא בלוקח שוחד מבע"ד א' לזכותו אם הוא זכאי. אבל בלוקח משניהם בשוה ליכא טעמא דרבא. וקשה טובא הסוגיא דשם דף ק"ה א' גבי קרנא דשקיל איסתירא והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתני' ושוחד לא תקח מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב כו'. ותמוה הא לא מוכח מכאן אלא בלוקח מא' ע"מ שלא להטות דמכ"מ אסור דילמא יטה בטעות אבל בלוקח משניהם מנלן דאסור והסמ"ע ס"ט כ' וכיון דאסו' לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרווייהו בשוה ואפי' משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם האי טעמא וכמש"כ בדרישה ע"ש עכ"ל. ולא נח דעתי בזה. דמנ"ל להש"ס להקשות בפשיטות מברייתא זו דלא מיירי אלא בחד. ותו האיך יפרש לשון הגמרא וכ"ת ה"מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא. משמע דאפי' בלא ברייתא זו ידענו דאסור ליטול מחד אפי' לזכות את הזכאי דילמא אתי לאצלויי. דאלת"ה הכי מיבעי ליה וכ"ת ה"מ דקא אתי לאצלויי דינא אלא פשיטא דלחד אסור אפילו אינו מכוון לאצלויי דינא משום דילמא אתי לכך ולא הוצרכנו לזו הברייתא אלא לאסור למישקל מתרווייהו. וא"כ קשה מנלן באמת דמיירי הברייתא שנוטל מתרווייהו אלא כך היא הענין דבפ' זו כתיב ולא תטה משפט ולא תקח שוחד כי השוחד יעור וגו'. ומפרש בספרי ולא תקח שוחד אצ"ל לזכות את החייב ולחייב את הזכאי אלא אפי' לזכות אה"ז ולחייב אה"ח. וזה מיירי בלקיחת שוחד מחד גברא. דקרוב לבא להטיית הדין ממש. ולהכי אפי' כוונתו לזכות אה"ז כו' אסור דהשוחד יעור וגו'. ואתי לאצלויי דינא לבסוף בזדון. ובפרשה משפטים כתיב ושוחד לא תקח כי השוחד יעור גו'. והוא מיותר. ומידריש אפי' באופן שלא יבא להטיית הדין דהיינו בלוקח משניהם מכ"מ אסור כי השוחד יעור וגו'. וטעמא דרבא שייך גם על לקיחת שיחד מא' גם על לקיחתו משניהם. אע"ג שאין הענינים והחששות שוות. מכ"מ חששה תורה דכיון דדעתו קרובה עם שניהם וקשה עליו לחייבם יבא להטיי' כ"ש באופן שלא יתחייב א' לגמרי. והיינו דהביא בגמרא ורבינו לשון הפסוק ושוחד לא תקח. ואלו הפסוקים דפ' זו כתיב ולא תקח שוחד. אלא הכוונה על הפסוק דפ' משפטים. ואם כן צריך לפרש הא דתני' אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי. ה"פ באופן שאפשר שיבא לידי כך בלא מתכוין. והיינו בנוטל מא' כבר נאמר לא תטה משפט. ולא מהאי קרא ממש. אלא מדכתיב לא תקח שוחד גבי לאו דלא תטה משפט. ע"כ מיירי באופן דיש לחוש דילמא אתי לאצלויי דינא וע"כ קרא דושוחד לא תקח דפ' משפטים מיירי אפי' שקיל מתרוייהו דלא אתי לאצלויי דינא מ"מ אסור מטעמא דרבא וכמש"כ. ולא תימא דהאי קרא יתורא דפ' משפטים ושחד לא תקח לשחד דברים אתי. הא ליתא דבפי' איתא בגמרא ובדברי רבינו בסמוך דשוחד דברים נ"ל מדלא כתיב ובצע לא תקח. ולמש"כ ניחא מה שלא הכריע הש"ס דאזהרה דלא תקח מיירי אפי' לזכות את הזכאי כו' מדכתיב כי השוחד יעור וגו' ואי במכוין להטות את הדין לא שייך טעמא דעור אלא ע"כ במכוין לזכות את הזכאי ומשום דהשוחד יטה דעתו ויעור עיניו. אבל למש"כ ניחא דעיקר מה שנצרך הגמ' להכריח אינו אלא דמיירי במקבל משניה' דאסו':
לסוף א"ל אית לי דינא כו'. בגמרא אי' דא"ל שמואל מאי עבידתיך א"ל דינא אית לי. משמע דשאלו אמאי עבדת הכי והשיב משום שיש לו דין וא"כ עביד מתחלה משום לאקרובי דעתא לגבי דיין. והיינו שכ' בתשובת מהרי"ק שורש י"ו בשם ריב"א והובא בד"מ סי' ט' דעושה באקראי לא פסיל לדינא אלא א"כ מוכח דעשה לו בשביל הדין. אבל בנוסחא של רבינו ליתא הכי משמע דל"ש. וכן הרמב"ם פכ"ג מה' סנהדרין כתב המעשה ולא דייק הכי ע"ש. אלא שהתוס' בכתובות שם ד"ה לא למאן כתבו דעיקר מה שאמר שמואל פסילנא לך לדינא אינו אלא מדת חסידות ולא הביא הש"ס אלא דאסור מיהא לכתחיל' אבל לא מיפסיל בכך. שהרי עדיין לא קיבל השוחד לשם זה. ובזה לא מצינו דרבינו חולק על התוס' וממילא אינו חולק על הריב"א לדינא. אלא דהב"י כתב דמדברי הרמב"ם משמע דכ"ז פסול מן הדין וא"כ חולק על סברת הריב"א ג"כ:
פסילנא לך לדינא. בכת"י אי' מר עוקבא הוי יתיב ודאין פרח גדפא יתבא ארישי' לסוף קם ההוא גברא אעדי מרישי' א"ל דינא אית לי' א"ל פסילנא לך לדינא וכן הילכתא דאפילו שוחד דברים נמי אסור. ובגמרא איתא עובדא דא באמימר. ובמר עוקבא עובדא אחריני:
דאילו מאן דאית ליה דינא בהדי חבריה. שאילתא זו לא נמצאת בכת"י ולא בפי' כת"י. וגם כל הראשוני' ז"ל אשר הרבו לדבר בדיני אורכתא. הלא המה הראב"ד בס' תמים דעים ובעה"מ ורמב"ן ז"ל אשר שמעתתא דרבינו בפיהן. וגם בזה הענין הזכירו את דבריו ז"ל בפ' ויקרא. ושאילתא דא לא הביאו וגם כי יש בה ענינים דהוי בהו טובא כאשר יבואר. ובכ"ז שמא דרבינו על שאילתא דא. והרי אנו רואים שנשתנו הקובצים. תדע דשאי' קנ"ט הוא להיפך שהובא בפוסקים כמו בנדפס. ואינו בכת"י כמש"כ שם: