Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 165
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
למנסב נשי ואולודי בני כו' דכתיב קחו נשים וגו'. ביאר רבינו דעיקר מצות פו"ר הוא ע"י קידושין וחופה דרך נשואי אשה. ולא כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א בזה"ל שאם לקח פילגש וקיי' פו"ר אינו מחויב לקדש אשה כו' והילכך לא נתקנה ברכה למצוה זו. ואף בנושא אשה לשם פו"ר כיון דאפשר לקיים פו"ר בלא קידושין. ולא דמי לשחיטה שאינו מחויב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך. דהתם א"א לאכול בלי שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פו"ר בלא הקידושין וגם אפקי' קרא בלשון צווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש כו' כ"ז דברי הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל חולק בתרתי. חדא דמצות פו"ר ע"י נשיאת אשה בקידושין היא כמש"כ בה' אישות פט"ו ה"א האשה שהרשת את בעלה אחר הנשואין שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א שהי' לו בנים שכבר קיים פו"ר אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהי' לו בנים מפני שהוא מ"ע פרו ורבו כו' ולשיטת הרא"ש מאי שייך מצות עונה הקבועה ע"י חז"ל למצות פו"ר. הרי עליו לבעול בכל עת שאפשר לפי בריאותו. אלא ס"ל להרמב"ם דאע"ג דודאי מי שיש לו בנים בלא קידושי אשה קיים פו"ר מכ"מ מדצוה הנביא לישא אשה כדי להוליד בנים. הרי דעיקר מצות פו"ר הוא שיתנהג מנהג אישות בשביל זה. ממילא אינו חייב לבעול אלא בעונה השייך לאישות. והכי מבואר עוד ממש"כ הרמב"ם שם עוד בה"ב אם עבר עשרים שנה ולא נשא ה"ז מבטל מ"ע דפו"ר. ובגמרא דקידושין דכ"ט לא נזכר זה הזמן אלא לנשיאת אשה ולא לפו"ר. אלא ודאי הא בהא תליא. וצ"ל לפי דעת הרמב"ם בהא דאי' בפסחי' דע"ב אשתו נמי קעביד מצוה באשתו מעוברת והאיכא מצות עונה שלא בשעת עונתה כו'. ומשמע דלגבי מצות פו"ר לא מהני אלא במה שאשתו מעוברת ולא במה שהוא שלא בשעת עונתה אבל לדעת הרמב"ם צ"ל דלפי דמוקי שלא בשעת עונתה מיושב קו' הראשונה ג"כ. וזהו דעת רבינו שהקדים למצות פו"ר מצוה למינסב אשה והביא מקרא דירמי': וחולק עוד הרמב"ם במש"כ הרא"ש שאין בנשיאת אשה שום מ"ע בקידושין. ועפ"י ד"ת אין איסור לבעול בלי קידושין והרמב"ם כ' ריש ה' אישות שכיון שניתנה תורה לישראל נצטוו שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנא' כי יקח איש אשה ובא אליה. ולקוחין אלו מ"ע של תורה כו'. הרי דאפי' בלא מצות פו"ר איכא מ"ע כמו שחיטה דאסור לאכול בלא שחיטה כך אסור לבעול בלי קידושין. וכ"כ בסה"מ מ"ע רי"ג שצוונו לבעול בקידושין כו'. ואפי' הראב"ד שחולק על הרמב"ם באיסור פילגש מודה שמ"ע לבא על האשה אחר קידושין. וע' שו"ת הריב"ש סי' שצ"ח שהאריך בזה. ומה שאין מברכים על אירוסין אקב"ו הוא או מטעם שכ' הר"ן כתובות פ"א משום שלא נגמר המצוה אלא כשיבעול אח"כ. א"כ אכתי לא נגמר המצוה. ובזה מיישב רבינו אברהם בנו של הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם. הא דאי' במו"ק די"ח לא מיבעי לארס דלא קעביד מצוה כו'. שאין הקידושין גמר המצוה עד שיבעול. וע' מש"כ לענין ברכה בסי' קכ"ו דלדעת רבינו קיי"ל ציצית חובת טלית והא שאין מברכין על עשית הציצית הוא משום שלא נגמר המצוה עד שילבש. ויש עוד טעם על הא שאין מברכין על ארוסין ומבואר לעיל שאילתא ט"ז אות ח' ע"ש. ויש ראי' לשיטת הרמב"ם מדקאמר ריש פ"ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו. אלמא דיש בזה מצוה. הן אמת דאפשר לדחות דאפי' להרא"ש יש כאן הכנה דמצוה דפו"ר. שהרי אין אשה נשמעת לו בלי קידושין וחופה. וה"ז כהכנה דשבת דאי' שם מצוה בו יותר מבשלוחו. אע"ג דעיקר טורח בע"ש אינו אלא הכנה למצות עונג שבת מכ"מ לפי מה שהוכחנו בס"ד בסי' קס"ט דלא אמרינן בהכנה מצוה בו יותר מבשלוחו אלא בהכנה הכתובה בתורה כמו הכנה דשבת וכדומה. וא"כ לפי דעת הרא"ש דכי יקח איש אשה אינו לשון מ"ע. לא נזכר הכנה דמצוה זו בתורה ולית בי' כלל מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא ע"כ פי' כי יקח איש אשה הוא מ"ע.
אלא אפי' עובדי כוכבים מפקדי אפו"ר כו'. כ"כ רש"י יבמות דס"ב א' ד"ה בני פו"ר. והתו' חגיגה ד"ב ד"ה לא תהו כ' בפשיטות אכולהו ב"נ קאי כו'. והוכיחו עוד מדאי' בירו' דמ"ק פ"א עבד מהו שישא אשה במועד א"ל נשמעינה מן הדא מתניתין יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר ואמר שמעון ב"א בשם ר"י כל שהוא מצוה על פו"ר לא ישא אשה במועד. אלא שהתו' גיטין דמ"א כתבו בשם הריב"ם שאין על העבד אלא מצות שבת דישנו גם בנשים ולא בפו"ר שאינו בנשים ופי' הכי גם הירו' גם הא דאי' ביבמות שם דב"נ בני פו"ר נינהו. דה"ק בני שבת נינהו וכדאי' בזה הלשון בבכורות דמ"ז א'. וכ"כ הגאון טורי אבן רה"ש דכ"ח א' ד"ה אילימא. אבל דעת רבינו דמצות שבת ושו"ר הא בהא תליא. ומאן דאיתא במצות שבת איתא בפו"ר ונשי דליתנהו בפו"ר ליתנהו במצות שבת ג"כ. ולא מיבעי לר' נתן ביבמות דס"ב דלב"ה מצות פו"ר זכר או נקבה שנ' לא תהו וגו'. אלא אפי' לרבנן דמצות פו"ר הוא זכר ונקיבה מכ"מ מודו דעיקר מצוה סגי בולד א' וכמש"כ בשאילתא י"ח אות ב' דעת רבינו דנשא אשה ולא ילדה כלל אינו רשאי לבטל אבל אם יש לו ולד א' שוב אינו מוציא. וע' מש"כ שם בס"ד. והכי משמעות לשון המשנה והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנ' לא תהו בראה. ולא קאמר לא נברא העולם אלא לישוב העולם שנ' לא תהו כו'. אלא פו"ר היא ישוב העולם. ועבדים שמחויבים בישוב כדאי' בירו' הנ"ל מחויבים בפו"ר. והכי פשטא לשון הג' יבמות שם לענין היו לו בנים ומתו אר"י לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן וליכא. ולהיפך אי' התם גבי בני בנים א' רבא לשבת יצרה בעינן והאיכא הרי דהא בהא תליא. וכן בנשים פשוט שם ביבמות דס"ה בלא ילדה והיא מבקשת להתגרש שאין שומעין לה אלא אם משום חוטרא לידה. וכן בכתובות דס"ד א' אי' בלשון זיל לא מפקדת. ואי איתא דהיא קיימא במצות שבת החמורה. אמאי לא מפקדת. והרי כופין את בעל העבד לשחררו משום מצות שבת לדעת הריב"ם מכש"כ שיש לכוף את הבעל לגרש את האשה בשביל זה. ובד' ס"ד ב' ודילמא איהי דלא זכיא ומשני איהי כיון דלא מיפקדא אפו"ר לא מיענשי. ואי איתא הא שפיר מיפקדא אשבת. אלא ודאי כיון שאינה בפו"ר אינה בשבת ולא נבראה אלא שיקיימו הזכרים ע"י מצות פו"ר ושבת כמש"כ הר"ן רפ"ב דקידושין אבל היא אינה חייבת כלל. וכ"כ הב"ש אה"ע סי' א' סק"ב דהכי דעת הש"ע. ויש להוסיף. שהרי ביהודית אשת ר' חייא דכבר ילדה שני זכרים ושתי נקבות ולא הי' בה אלא משום לערב אל תנח ידיך. ומה זה שייך יותר למצות פו"ר יותר מלמצות שבת. ואמאי השיב לה ר"ח שהיא פטורה אלא צ"ל דשבת בכלל פו"ר. והכי תניא בתוספתא יבמות פ"ח האיש אינו רשאי לשתות כוס עיקרין שלא יוליד והאשה רשאי לשתות כו'. נחזור לענין דדעת רבינו דפו"ר ושבת הא בהא תלי'. וב"נ שהם במצות שבת הם במצות פו"ר. והא דלא חשיב התנא בהדי ז' מצות כבר כ' התוס' סנהדרין דנ"ט ב' דמשום דבקום ועשה לא קחשיב שהרי עיקרה ודאי מ"ע היא. ומש"כ התוס' דבזה תלי' איסור השחתת זרע ע' יבמות די"ב מחלוקת רש"י ותוס' בזה אי תליין הא בהא. ולא נשאר לנו אלא ליישב הסוגי' דסנהדרין שם והרי פו"ר שנאמרה לב"נ ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם לישראל נאמרה ולא לב"נ. ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא. הרי משמעות הסוגיא דמצות פו"ר לא ניתנה כלל לב"נ. איברא הסוגי' תמוה לפי זה הפי' דמה שייך הא שנישנית שובו לכם לאהליכם למצות פו"ר. הא רק למצות עונה הוא דאתא כדאי' ביצה ד"ה. וכל מי שיש לו אוהל אפי' קיים פו"ר נאמרה לו מ"ע זו. ולא בא להזהיר לעשות לו אוהל ולקיים פו"ר. וגם הא ק' לומר דסוגין להיפך מסוגי' דביצה דשם אי' דלהתיר מצות עונה קאתי. וכאן קאמר דאתי משום כ"ד שבמנין כו'. ותו דלפי המשמעות דשני קושיות הש"ס והרי מינה והרי פו"ר הכל בחדא מחתא דאמאי אין ב"נ מצוים בהם והרי נשנו. ומיישב דלא מיקרי נשנו משום דלמילתייהו נשנו במילה לענין שבת ובפו"ר לענין כל דבר שבמנין כו'. והדר מקשה א"ה כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני. פי' וא"כ עבודת כוכבים וג"ע ג"כ נימא לישראל ולא לב"נ. ומשני ה"ק אזהרה מיהדר ומתני למ"ל כו' אב"א מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר רחמנא. ושקיל וטרי בזה הישוב. והרי עדיין איצטריך לישוב קמא משום קו' דפו"ר ולמ"ל אטרוחי בכדי בישוב שני. אלא ודאי הני תרי קושיות דמילה ופו"ר לא דמיין להדדי בפירושן וכלפי דקאמר ריב"ח דכל שנשנית משום ב"נ נשנית. פי' כדי שישאר מצוה ראשונה לב"נ. דאם לא נשנית הי' נעקר מצוה הראשונה מב"נ לישראל לבד. דא"א לומר להיפך משום דליכא מדעם דלישראל שרי' כו'. וע"ז קאי קושי' ראשונה והרי מילה דאע"ג שנשנית מכ"מ מצוה ראשונה לישראל נאמרה ולא לב"ל. וקושי' שניה והרי פו"ר שנשנית ולא נשנית כדי שיהא צווי הראשון לב"נ אלא כדי שיהא לישראל ג"כ דאלת"ה לא הוצרך להתיר לישראל עונה. שהרי כבר הוזהרו על פו"ר. אלא משום דס"ד דמצות פו"ר לב"נ ולא לישראל הרי לא נשנית אלא בשביל ישראל ולא אמרינן ליכא מדעם דלישראל שרי כו' ומשני דודאי בל"ז ג"כ הייתי יודע דמצוה פו"ר בישראל ג"כ משו' דליכא מדעם כו' והא שנשנית היתר תשה"מ לכל דבר שבמנין כו'. פי' מש"ה הוצרך כאן להתיר מ"ע וכדאי' ביצה שם משום דכאן הי' ס"ד דמצות פו"ר לב"נ נאמרה לחוד משום דישראל נאסרו במנין. אבל הא מיהא מוכח דפו"ר נאמרה לב"נ ג"כ. דאי רק לישראל כמו כ"ד שלא נשנה. א"כ לא היה צריך להתיר עונה משום שנאסר במנין שהרי ע"כ לא נאסרו אלא בזו השע' דאלת"ה יעקר מ"ע זו לגמרי אלא ודאי פשוט דמ"ע זו קאי לב"נ ג"כ ומש"ה ס"ד דלישראל לא נאמרה משום שכבר נאסרו במנין אל תגשו אל אשה ולא שייך ליכא מדעם כו'. ובדברינו א"צ לומר דסוגין חולק על סוגי' דביצה הנ"ל. דהתם ג"כ ה"ק וכ"ת דאע"ג דא"צ מנין אחר להתירו בכל מקום שנאסר במנין לשעה. מכ"מ למצות עונה הוא דאתי. לצוותן שבע"כ ישובו לאהליהן. דס"ד דמהני מנין הראשון מיהא לפוטרן ממ"ע דפו"ר ומצות עונה. מש"ה קאמר דמחייב כמו שהיו תחלה אבל להתיר א"צ. וא"כ הכא דקאמר משום דכ"ד שנאסר במנין כו' היינו הך דקאמר שם דמשום שנאסר במנין צריך קרא דמכ"מ נאמרה מצות פו"ר לישראל ג"כ. ומקשה הגמ' אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא הוא דאתני. וקאי על ב' הקושיות על קושיא דמילה מקשה דא"ה להוי גם ע"ג וג"ע מותר לב"נ שלא נשנו אלא למלתייהו ועל קו' השני' מקשה מנלי' לריב"ח עיקר זה הכלל דכל שלא נשנה לא לב"נ נאמרה. מדהדר איתני ע"ג וג"ע כפרש"י ד"ה לזה ולזה נאמר ע"ש והרי הא דאיתני משום מילתייהו. וא"כ אפשר דאפי' לא היה נשנה ע"ג וג"ע ג"כ היו ב"נ מוזהרים. ומשני ה"ק אזהרה הדר ומתני למ"ל. והנה על קו' שני' מנלי' הא. ודאי הוא ישוב מרווח דמדהדר אזהרה בע"ג וג"ע שפיר למדנו דבכ"מ שלא נשנה לישראל נאמרה ולא לב"נ. אבל על קושי' הראשונה אין הישוב מרווח כ"כ. דאכתי מנלן דמילה אינה בב"נ והרי נשנית. ואע"ג דלמילתא נשנית. מכ"מ א"א להוכיח מעבודת כוכבים וג"ע דלישראל נאמרה ולא לב"נ כיון שנשנית מיהא והא דליכא כאן אזהרה כמו בע"ג וג"ע אין שום הוכחה. דבעיקר מצות מילה אין לנו אלא עשה עש"ה שפיר קאמר ואבע"א מילה מעיקרא כו'. זהו ביאור סוגיא זו. וממילא אנהר לן סוגיא דכולי תלמודא דמצות פו"ר תליא במצות שבת. וע' יבמות דס"ג ב' כל יהודי שאינו עסוק בפו"ר כו' משמע דב"נ אינו במצות פו"ר. אבל רבינו גריס כל שאינו מתעסק בפו"ר כמבואר בשאילת' ה' בס"ד. [והגאון בעל ש"ש יישב שיט' רש"י ורבינו בשם בעל ש"י ח"ב סי' קל"ד דאליב' דר' חידקא דהוזהרו על הסירו' הוזהרו על פו"ר ג"כ. וא"כ רבינו לטעמי' בסי' ק"ה כר"ח. ולא נראה כלל. שהרי אנו מצווין על סרוס דכל בעלי חיים ואין אנו מצווין שיפרו וירבו. וע"ע מה שכתבתי שם דלית לי' לרבינו כר"ח כלל. ובש"י ראיתי שכ' דודאי אינו מצוה בפו"ר אלא חצי עבד דלא מצי ליקח אשה ה"ה כסירוס ממש וזה תמוה. איברא דקדקו יפה מהא דאי' בסנהדרין בד' נ"ז טעמא דר"ח משום דכתיב שרצו בארץ ורבו בה. ורבנן לברכה בעלמא. אלמא דר"ח מפרש האי קרא לב"נ. אבל אדרבה מהאי סוגיא מוכח דגם לרבנן קאי האי קרא לב"נ מדקאמר ורבנן ההוא לברכה בעלמא ולא קאמר ההוא לישראל נאמרה כרישא דקרא ואתם פרו ורבו והא דהדר ונשנה ובארצכם ל"ת היינו למלקו'. אלא לכ"ע האי קרא גם לב"נ נאמרה כמש"כ]:
וידע בנפשי' דבר אולודי הוא כו'. דייק רבינו לאפוקי מי שהוא מקילקל עם אשתו וספק אצלו אי מסיבתה א"י להשען על ביתו או מסיבתו וצריך לבדוק עצמו כדאי' ביבמות ד' ס"ה אמר איזיל אינסוב איתתא ואבדוק נפשאי. וכיב"ז הרבה שאין הדבר ברור אצלו. בהא יש נ"מ אי עדין לא קיים פו"ר צריך להשתדל ולישא אשה אולי יוליד משא"כ אי כבר קיים פו"ר. והטעם בזה נראה שהוא לפי דבריו בסמוך דהא דמחייב להוליד עוד הוא משום ספק דלא ידע איזה בנים יצליחו. מעתה אע"ג דספק מה"ת להחמיר אפי' ספק מ"ע כדמוכח בחולין ד' פ"ו א' לענין שחיטת חש"ו ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלמא דל"ת דאו"ב ועשה דכסוי הדם שוין. מכ"מ כל שהוא מדרבנן לא החמירו חכמים במ"ע כמו במל"ת כדמוכח בסנהדרין ד"פ א' שור שנתערב כו' כונסין אותו לכיפה דעפ"י ד"ת בטל ברוב אלא מדרבנן בע"ח לא בטיל. ולא החמירו בתערובות בע"ח לסקול כדי לקיים מ"ע דסקילה כמו שהחמירו לענין איסור. וע' ב"ב דפ"א ב' בספק מעשר וביכורים מ"ר דלוי הוא למאן יהיב לי'. הרי דספק מ"ע דנתינה להחמיר. ומכ"מ בדמאי לא חיישינן לנתינה דמ"ר כמו שחשו לענין הפרשה וחיסור טבל והיינו משום שאינו אלא חומרא וכמש"כ התוס' שם ד"ה אלא כו' ועוד כו' והכי מוכח עוד בכ"מ. ומש"ה דוקא כשיש ספק אחד בזה הוא דיש לחוש משום שהוא מה"ת. אבל אי לא ידע ג"כ דבר אלודי הוא. והוי ס"ס שמא יצליחו בנים הראשונים ושמא לא יוליד בהא לא החמירו במ"ע כמש"כ כ"ז יש להסביר דברי רבינו ז"ל. וא"כ יהי' זה הדין דיחזור וישא אשה מספק ד"ת. והיינו דאסמכוה אקרא דד"ק בבוקר זרע את זרעך וגו' כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה. אבל הרמב"ם כ' פט"ו מה"א הי"ו אע"פ שקיים אדם מצות פו"ר ה"ה מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כ"ז שיש בו כח. שכל המוסיף נפש א' מישראל כאלו בנה עולם עכ"ל הרי דנתן טעם פשוט ולא מטעם ספק שמא לא יצליחו בנים הראשונים. אלא כל שאפשר להוסיף נפש א' בישראל הרי טוב. וא"כ אפילו לא ידע בנפשו אי בר אולודי הוא יש לו למיבדק נפשי' ולפי זה עיקר טעם הבא בפסוק הוא סיפא דקרא ואם שניהם כא' טובים וכ"כ הרי"ף פ' הבע"י על הא דר' יהושע והא מילתא דרבנן הוא אבל מדאורייתא כו'.
מאי נ"מ למכור ס"ת. בגמ' אי' נ"מ למכור ס"ת. וכתבו התוס' כלומר להאי מילתא נמי נ"מ. ולא גרסינן מאי נ"מ דהא טובא נ"מ כדקאמר בהדיא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא דלאו ב"ב ועוד אומר ר"י דמצי למימר דאפי' יש לו בנים לעולם מצוה לישא אשה ב"ב. אלא מודי היכא דצריך למכור ס"ת בשביל ב"ב כו'. פי' ולפי זה ניחא הנוס' למאי נ"מ. וזה תלי' בנוס' הש"ס להלן ד' ס"ב ב' אי גרסינן מתניתין דלא כר' יהושע דתני' רי"א נשא אשה כו' או לא והרי"ף כ' הא דשמואל ודר"י. וכתבו הבעל המאור והרא"ש ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דלר' יהושע אין מוכרין ס"ת בשביל ב"ב כיון דמדרבנן הוא. ומש"ה כ' הרי"ף והא מילתא דרבנן הוא וא"כ מתניתין אפשר לומר דאתי כר"י. ונ"מ למכור ס"ת ולא גריס מתניתין דלא כר"י. וא"כ ע"כ הנוס' בדף ס"א ונ"מ למכור ס"ת ר"ל כיון דהלכה כר"י אין נ"מ אלא למכור ספר תורה. אבל לרבנן נ"מ בל"ז ג"כ כמש"כ התוס' ומש"ה א"א לגרוס מאי נ"מ דמתניתין אתי לכ"ע אפי' לרבנן ויש נ"מ טובא אלא דקיי"ל כר"י. אבל רבינו ס"ל דלר"י מוכרין ס"ת כמש"כ בפי' בפ' נח שאי' ה' והיינו דלטעמי' קאי דלר"י הוא ספק ככל ספיקי תורה ואסמכוה אד"ק וא"כ מוכרין ס"ת בשביל זה וכ"ש לפי שיטת רבינו שכתבנו לעיל שאילתא פ"ו דכהרשב"א ס"ל דספק מה"ת מדאורייתא להחמיר. ורבנן מודו ג"כ דמדרבנן ראוי לישא אשה ב"ב כדי לקיים נפש אחת מישראל. וא"כ שפיר גרסינן למאי נ"מ כמש"כ התוס' בשם ר"י. דכ"ע מודו דיש לישא אשה ב"ב ואין נ"מ לרבנן אלא למכור ס"ת. ולר"י אין נ"מ גם בזה וגריס מתניתין דלא כר"י ואנן דקיי"ל כר"י כמבואר בשלהי שאילתין מוכרין ס"ת בשביל זה ג"כ. וידעתי מש"כ הרמב"ן במלחמ' ה' שם דהרי"ף ס"ל גם כן דמוכרין ס"ת בשביל ב"ב. אבל כל המפרשים נקטי דעת הרי"ף דלא כהרמב"ן. וכן פסק בש"ע אה"ע סימן א' בשם הרי"ף שאין למכור ס"ת בשביל בנים. והרמב"ן היסב דעת הרי"ף לדעת עצמו ז"ל אבל העיקר בדעת הרי"ף הוא כמש"כ בה"מ והרא"ש ז"ל. מיהו הבעל המאור ז"ל כתב דעת עצמו לפי נוס' הש"ס מתניתין דלא כר"י דשרי למכור ס"ת בשביל ב"ב אע"ג שהוא מדרבנן ע"ש אבל לדברינו טעם של רבינו דס"ל הכי היינו משום שהוא ספק של תורה. שמא לא יכשרו בנים הראשונים. ואבין לפניך עוד דע"כ הכי הוא דרבינו לטעמי' אזיל דהוא ספק של תורה. שהרי מצינו בגמרא מגילה ד' כ"ז אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ובזה הלשון עצמו אמרו במס' עירובין ד' מ"ז א' דמטמאין בבית הפרס ללמוד תורה ולישא אשה. והדבר מובן דדין א' לשניהם. וכדמובן מדברי התו' בכורו' ד' כ"ט א' ד"ה היכי ע"ש. וכ"כ הט"א באבני מלואים ריש חגיגה לדעת רבינו. ולא כמ"ש בס' עצי ארזים סי' א' סק"ט לדעת רבינו. ע"ש שנדחק טובא. והנה דעת רבינו דמטמאין לכל מ"ע של תורה דוקא ולא של דבריהם כמו שהוכחתי לעיל שאילתא ק"ג אות י"ד בס"ד. וא"כ למכור ס"ת ג"כ לא שרי אלא בשביל מ"ע של תורה. וע"כ הכא דשרי למכור ס"ת בשביל ב"ב. ש"מ דס"ל דשל תורה היא. וע"ע מש"כ שאי' ה' אות ה':
וממאי דילמא עפ"י הדבור שאני. אלא מתדר"י כו' בגמרא אית' וב"ה נמי לילפי ממשה. אמרי לך משה מדעתיה הוא דעבד דתניא ג' דברים כו' ופרש"י מדעתיה משום שכינה כו'. וקשה טובא הא בלא תדר"י אלא אי נימא כדעת הספרי פ' בהעלותך פה א"פ אדבר בו לפרוש מן האשה והכי ס"ל לריב"ב באדר"נ פ"ב. מתיישב יותר אליבא דב"ה. [ובשבת ד' פ"ז א' הביא הש"ס הא דספרי לברייתא זו דג' דברים עשה משה מדעתו. לכאורה אינו מדוקדק. דא"כ במאי יישב הקב"ה את משה מתרעומות אהרן ומרים. הא כל התרעומות היה על שעשה מדעתו כמש"כ התוס' ואכ"מ. ואדרבה לברייתא זו שעשה משה מדעתו שפיר הוכיחו ב"ש דיצא בזה מפו"ר. דאי לא האיך אפשר למילף מק"ו מישראל. שאני התם שלא נתבטלו מפו"ר לגמרי. וצריך לומר דה"פ דכיון שעשה משה מדעתו י"ל דודאי דינא הכי שפטר משה עצמו כבן עזאי שחשק נפשו בתורה ופטר עצמו בפו"ר. ואע"ג שאין לאדם לעשות כן לכתחילה. מכ"מ משום שכינה ראה משה שראוי הוא לחשוק בתורה ולא להסיח דעת ממנה אפי' רגע כב"ע. וא"כ עשה ג"כ כדין ואין ללמוד ממשה. אבל אי עפ"י הדיבור א"א לומר הטעם שחשק משה בתורה כב"ע. דהבחירה לא ניטלה ממשה. והאיך יצטווה לפטור מפו"ר ואולי לא יחשוק כ"כ ויסיח דעתי ממנה כרגע ויעבור על מ"ע דפו"ר. אלא ודאי שכבר יצא י"ח. ולמאי נימא דחדוש הוא כיון שיש מקום לומר דדינא הכי. כ"ז נראה ליישב נוס' דילן. אבל נוס' רבינו מיושרת מאד. דב"ש ס"ל כדתניא ג' דברים עשה משה מדעתו כו' ושפיר ילפי ממשה. וטעמייהו דב"ה לא נתבאר בגמרא אמאי לא ילפי ממשה. והנה בירו' אי' א"ר בון לכן צריכה אפי' זכר ונקיבה דלכן היא מתניתא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והפוסקים לא נקטי הכי ע' בחי' רשב"א וכ"כ התוספות דף ס"ב ב' ד"ה וכש"כ ברא לברתא כו'. ותליא בהא דמשה דאי נימא דמשה עשה על פי הדיבור ולא מדעתו כהספרי ואדר"נ הנ"ל. א"כ אין ראיה ולימוד ממשה כלל לפי נוס' רבינו והוא כדעת הפוסקים אבל תדר"י ס"ל דב"ה מודו לב"ש ג"כ וכהירו' דלב"ה באמת יצא בשני זכרים ג"כ:
אי להשלים כו'. הכי נוס' רבינו. ופי' הקושי ל"מ סתם בני בנים שהוא א' או שנים דלא יצא. שהרי כשצותה תורה להוליד בן ובת הכוונה שיולידו גם המה ובזה יתקיים לשבת יצרה. דזהו עיקר מצות פו"ר כמש"כ לעיל. וא"כ שלא הוליד אלא א' והאחד הוליד זכר ונקיבה עדין לא יצא אלא בשביל א'. אלא אפילו הוליד הא' מאה וחד. א"כ יותר מן הדין הוליד. והיה אפשר לומר שמותר בניו יכולין להשלים חובת הזקן. מכ"מ לא ניחא. דכל שמוליד עדיין בכלל א' הוא. שתחלת הצווי להוליד שנים והמה יולידו כל שאפשר. ועוד מקשה מברייתא אחרת מת כו'. ולפנינו בגמ' אי' הכי מיתיבי בני בנים ה"ה כבני' כי תניא ההיא להשלי' מיתיבי בני בנים ה"ה כבנים מת אחד מהם כו'. ונוס' זו אינו מדוקדק שהרי משמע דברייתא דמעיקרא היא זו. ואם כן הכי מיבעי אי להשלים אימא סיפא מת אחד מהן כו' או ת"ש מסיפא מת אחד מהן כו' אלא נראה דלאו ברייתא א' הם:
והא אמרי לי' רבנן לר"א בר זבדא כו'. בגמ' אית' לרב ששת. וכבר מצינו דר"ש הי' כפוף וישב לפני רב הונא כדאי' בכתובו' ד' ס"ט א'. ולכאו' עיקר כנוס' דילן. דר"א ב"ז השיב לרבנן אי זכאי הוי לי' בני מקמייתא ע' בד' ס"ד ב'. מיהו י"ל דהא והא השיב ר"א ב"ז. והא קודם שהולידה בתו. והא לאחר שהולידה בתו. או להני רבנן השיב הכי ולהני השיב הכי:
רב אחא בר הונא כו'. כך נוס' רבינו ואינו ראב"י דבסמוך. ורב אחא בר יעקב דקרי אנפשי' החכמה תחי' בעליה. לא הגיע לידי מדה זו ולא אסתכן מעולם. אלא השתין בפני רבים וכדאי' בבכורות דמ"ד ב' ע"ש:
א"ר חייא ב"א כו'. כ"ז נו' רבינו בכתובות דק"ו. ויש כאן עוד איזה שנוים. גם הא דקרי אנפשייהו יתמי דיתמי. דלפי נוסחא דילן קאי על בני מערבא דהוי קרי אנפשייהו הכי דלא העמידו אז ישיבה כזה. ובכת"י ליתא. ובגמרא אי' דבי אביי דלא פיישי רבנן גבי' כ"כ הוי קרו אנפשייהו הכי:
דמחייבין דבית ישראל לקדושי שבתא. שאילתא זו אי' בכת"י ובפי' כת"י. ורשום עליו לשבת דמעצרתא. והכוונה שבת שחל בעצרת באשר הדרוש שבה מיירי ממ"ת. וכייל רבינו הלכה ואגדה על זה היום שאירע אז בעת שחבר שאי' זו.