**אלא מתבעי לגרושה ולמינסב אתתא אחריתי כו'.**זה הלשון העתיק בה"ג ה' כתובות. ויש להבין תרתי למ"ל ואי בעי למנסב איתתא אחריתי בהדי דידה מאי איכפת לן. ובאמת פרש"י והנימוק"י על הא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל. אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה. וכ"כ הרמב"ם ה"א פט"ו ה"ו נשא אשה כו' ה"ז יוציא ויתן כתובה או ישא אחרת הראוי' לילד. וכ"כ בש"ע סי' קנ"ד ס"י. ולכאורה הכי מיבעי לרבינו ובה"ג למימר. אלא מתבעי לי' למנסב אתתא אחריתי כו' והיכא דלא נסיב אתתא אחריתי מעשינן לי' לגרשה בע"כ כו'. ויותר תמוה הא דמסיים רבינו דכמה דאיתא לגבי' סבר דילמא השתא ילדה ומיבטל מפו"ר. וא"כ כי דייר עמה בסהדי שרי. והרי בסוגי' דכתובות מבואר דאפי' כי אמרה דיירנא עמי' בסהדי לא שבקינן לה. וע"כ הטעם כמש"כ הרא"ש שם דכ"ז דאגידא בי' לא יהבי לי' איתתא. ולבאר דעת רבינו ובה"ג אקדים מש"כ הרי"ף בזה"ל בפ' הבע"י והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמנסב איתתא אחריתי מפקינן מיני' בע"כ כו' וכ' הרא"ש שם סי' ט"ו. מתוך לשונו משמע דכייפינן לי' בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פו"ר. ומסתבר הכי כו' והוי לי' כמו שאר מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו כו' וכן הי' נכון ברווק כו'. וקשה לי טובא א"כ למאי כופין לגרש. אדכופין לגרש ולעשות גט מעושה יכפוהו לישא אחרת. ואם לא יתנו לו כ"ז דאגידא בי' יגרש מעצמו ולא יהי' גט מעושה כמש"כ בהגהת רמ"א שם סכ"א ומכ"מ יכולין לגזור ע"כ ישראל כו'. ותו אי איתא דמצות פו"ר הוי כשאר מצות שכופין אותו. מ"ט דר"י אמר שמואל דאין כופין. ובמאי פליגי ר"י עם רב תחליפא בר אבימי. אלא ודאי א"א לכפות על פו"ר ומטעם שכ' הנימוק"י בשם הריטב"א שאינו מוכח שעושה דרך מרד. דילמא ידע בנפשו שאינו ראוי להוליד. ואפי' לא נשא כלל. דילמא בדק נפשי' וידע שאינו יורה כחץ. וכמש"כ בהגהת רמ"א שם ס"י. וא"כ אפי' אינו אומר בפירוש ראוי לדונו לכ"ז מדאינו נושא כלל. ולא טוב היות האדם לבדו. אלא יודע בנפשו שאינו מוכשר לכך. [ובס"פ נושאין על האנוסה פריך הש"ס אמאי עולה בע"כ במשמרו ש"ז וש"ז. ומשני משום פגם משפחה. ולישני משום דמחויב בספק לעשות בשניהם ככל ספק ד"ת. אלא פשיטא שאין כופין על הספק. כמו שאין לוקין על ספק ל"ת. ה"נ אין כופין על ספק מ"ע] והיינו טעמא דשמואל אפי' כבר נשוי אשה אנו דנים אותו לזכות. אבל רתב"א ס"ל שאם נשא אשה חושדים אותו למבטל מפו"ר בזדון. משא"כ אם אינו נשוי כלל ומטעם שכתבתי. וא"כ כשיכפוהו לגרש סגי. והרי"ף ה"ק ולא קבעי לאפוקי ולא למנסב אתתא אחריתי כו' וכלשון הרמב"ם וש"ע דאו זה או זה סגי. וע' מה שציין הגר"א שם ס"ק נ"א על הא דכ' הש"ע או ישא כו' הרי"ף. וכיון למש"כ. אבל אי יגרש שוב אין כופין. והנימוק"י דקדק דכופין לרווק לישא אשה מדכ' הרמב"ם שם כיון שעבר כ' שנה ולא נשא אשה ה"ז עובר ומבטל מ"ע. וא"כ הוי כשאר מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו או יקיים המצוה. ובעניי איני רואה הוכחה דודאי הוא בעצמו עובר על מ"ע כשאר מ"ע שבתורה אבל א"א לכוף אותו כיון שאין אנו יודעים אם עושה דרך מרד. ודעת הריטב"א ברור ומוכח מדברי הרמב"ם עצמו שכ' שאין כופין אלא או יגרש או ישא אחרת עמה. הא אם יגרש שוב לא איכפת לן. וכ"כ בהקדמת פי' המשניות. דלהכי פתח סדר נשים במ' יבמות ולא בקידושין. משום דע"ז כופין ולא על מצות קדושי אשה. וע' בתוס' יו"ט ריש מס' יבמות. מיהו כ"ז שיטת הרי"ף ורמב"ם וש"ע. ויש להוכיח דעת התו' זבחים ד' ב' הכי שכ' בד"ה סתם. דאפי' זינתה כו' וגם אם לא ירצה הבעל כו' ואכתי קשה הא משכחת ששהתה עשר שנים ול"י דכופין לגרש. אלא ודאי אפשר שישא אחרת עמה. ונשא מעוברת חבירו נמי אפשר שיברח וס"ל דמהני שלא יגרש. אבל רבינו ובה"ג כתבו דמיבעי לגרושה ולמינסב אתתא אחריתי. מוכח דתרווייהו בעי ואינהו ס"ל ודאי דכופין לרווק לישא אשה. וא"כ קשה למאי כופין לגרש יכפוהו לישא כמש"כ. אלא ודאי אפי' נסיב איתתא אחריתי חיישינן דילמא לא מקיים פו"ר עמה ויסמוך על הראשונה ובהא פליגי ר"י עם רב תחליפא. דר"י ס"ל דכיון שישא אחרת לא איכפת לן ולא כייפינן לגרש. ור"ת ס"ל מכ"מ כופין לגרש וקיי"ל כותי' [והא דאי' ביבמות ד' ס"ה אמר איזיל ואנסיב אתתא ואבדק נפשאי כו'. התם מיירי ברוצה לגרש אלא רוצה לפטור מכתובה משום דמינה ע"ש. ולשיטת רבינו יבואר לפנינו אות ו' דמיירי בתוך עשר והיא כופתו להתגרש והוא אומר שיש לו להמתין עשר שנים]. והשתא אי נסיב אחריתי ומדייר בהדי ראשונה בסהדי ודאי שרי. ושוב אין חשש כלל. והא דקאמר הש"ס דלא שבקינן לה. ה"ק דלהכי לא תני במשנתינו נשא אשה ולא ילדה עשר שנים. משום דאיכא זמנא דלא מהני אפי' כי אמרה דיירנא עמי' בסהדי. דהיינו עד שלא נשא אחרת. אבל בנשא אחרת ודאי שרי בה"ג. והשתא מיושב שפיר מש"כ רבינו בסמוך דכמה דאיתא לגבי' סבר דילמא השתא ילדה ומיבטל מפו"ר. פי' לא מקיים פו"ר עם השני'. ובאמת יש להוכיח מגוף הסוגי' שיטת רבינו ובה"ג. דלהרי"ף וסיעתו אמאי לא משני הא דלא תנן בהנהו דכופין לגרש נשא אשה ולא ילדה כו' משום דאפשר בתקנתא אי משכח למינסב אחריתי בהדה. וצ"ל דדינא קמ"ל דאפי' אמרה דיירנא בהדי' בסהדי כו'. נמצא דמש"כ המחבר סי' א' ומי שעברו עליו כ' שנה כו' ב"ד כופין אותו כו' והן דברי הרא"ש ז"ל סותרים למש"כ סי' קנ"ד דאו יגרש או ישא אחרת עמה. ובעיקר הדין הוא מחלוקת הראשונים בפי' הסוגי'. וראוי לדעת דמש"כ רבינו דמעשינן לי' בע"כ כו' היינו מסוגי' דכתובות שפסק כר"ת בר אבימי. ולא שייך זה הדין לכל הני דתנן יוציא. ולא כהרא"ש שם שכ' דמחלוקת הראשונים אי יוציא משמע שכופין. שייך ג"כ גבי נשא אשה ולא ילדה. וזה תמוה. וכבר האריך בזה בדרישה סי' קנ"ד אות נ"ג וכ"כ הגר"א שם ס"ק נ"ה. דוק ותשכח:

**והתורה אמרה לא תהו בראה כו'.**בה"ג שהעתיק כל הענין. גייז הני מילי. ובאמת יש להבין למאי נקיט מצות שבת. ולא קרא דאורייתא דכתיב פרו ורבו. וכיב"ז דקדקו התו' במשנה דגיטין ד' מ"א ובכ"מ. וע' מש"כ סי' ק"ג אות י"ג. ונראה דלמדונו רבינו לדייק משנתינו נשא אשה ולא ילדה כו'. משמע הא ילדה ולד א' וקיים מצות שבת כדאי' ביבמות ד' ס"ב א' מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנא' לא תהו בראה וגו'. הרי דבזה כ"ע מודו דמצות שבת סגי בא'. ולא פליגי אלא במצות פו"ר. ולענין כפי' ס"ל לרבינו דלכ"ע אין כופין אלא על מצות שבת. והנה בהגהת רמ"א סי' קנ"ד סי' כ' וי"א דכ"ז שלא הוליד כלל. אבל אם הוליד ז"ק אע"ג שעדיין לא קיים פו"ר אין כופין. וכ' הב"ש היינו כשהיא ראוי' עוד להוליד. אבל כשהיא זקנה כופין להוציא. ונימוקו עמו. דמקור הג"ה זו היא בנימוק"י והיא מנימוקי הרמב"ן ז"ל והביאו בחי' רשב"א. וז"ל ומיהו הי' לו ממנה בן א' אין מוציאין אותה מידו שלא שנינו אלא שלא ילדה כלל ואע"פ שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שהי' לו זכר ונקיבה מאחרת. מכ"מ כיון שילדה זו אין מוציאין אותה ממנו עכ"ל. מבואר שאין הטעם משום דלא כייפינן על מצות פו"ר. דא"כ מאי נ"מ אם יש לו מאשה זו או מאחרת. אלא הטעם דעיקר הא דמוציאין. משום דאמרינן שלא זכה להבנות ממנה. וכיון דזכה ממנה ולד א' הרי נבנה ממנה. וע"כ לא זכה למצוה זו כלל. ולמאי יכפוהו לגרש. כמו שלא הוליד מזו עוד אפשר שלא יוליד מאחרת ג"כ. וא"כ שפיר כ' הב"ש דאי הזקינה כופין לישא אשה בת בנים ולקיים מצות פו"ר. וע"ע שו"ת משיבת נפש סי' י"ח. ואשתמיטתי' דברי ב"ש אלו. איברא לשון הגהת רמ"א לא משמע הכי אלא אי יש לו איזה ולד מאיזה אשה בעלמא אין כופין להוציא. אבל אתיין שפיר לדעת רבינו. והקולמוס של הרמ"א ז"ל פלטה כדעת רבינו ואע"ג שלא כיון עלה ובטעמו הי' נראה דבשלמא מצות שבת אפשר לכפות ולסמוך על רוב נשים מתעברות ויולדות. אבל לקיים פו"ר מאן לימא לן שלא יוליד הכל בנים זכרים או נקיבות. ומשום ספק א"א לכפות. מיהו אי נימא דב"ה מודי בשני זכרים דיצא כדאי' בירו' פ' הבע"י וכמש"כ סי' קס"ה אות ה' לא שייך כ"כ זה הישוב. אבל בפשיטות י"ל עפ"י מש"כ בסי' הנ"ל אות ב' דעת רבינו דלכ"ע עיקר מצות פו"ר אינו אלא לקיומי מצות שבת. והא בהא תלי' לענין ב"נ ונשים. ולא פליגי חכמים על ר' נתן אלא למצוה בעלמא. אבל בדיעבד כ"ע מודי דסגי בא' ע"ש. וידוע דלגרש אשה כדיעבד דמי. וע' מש"כ סי' ה' אות ה' בס"ד:

**וכי מנפקא גובה כתובתה מ"ט כיון כו'.**היינו כפרש"י בהא דפריך ודילמא איהי לא זכי'. ולא תטול כתובה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שכן נראה מדברי הראשונים. ולאפוקי מפי' הרמב"ן עצמו דקושית הש"ס אלשנא דברייתא בלחוד קאי דקתני שמא לא זכה להבנות ממנה. ולא אעיקר דינא. וכ"כ במרדכי סי' נ"ב לענין הא דאי' בגמרא מסתברא אמרה להו השתא הוא דכחשי. דלאו משום שהיא מוחזקת וכבר גבתה מהם וכמש"כ הרא"ש וש"ע סי' קנ"ד שאם לא גבתה לא תגבה. אלא אלו הדברים עשו חכמים בברור הדעת ולא משום ספק. והא דמקשה הש"ס ודילמא איהי לא זכיא אלישנא בעלמא קא מתמה ע"ש. אבל דעת רבינו כפרש"י. דמשום ספק אינו גובה כתובה. וע"ע בסמוך:

**גירשה ראשון כו' ואי לא הוי ליה בני תצא ותטול כתובה.**וכן הוא בה"ג. וכבר הביאו הרמב"ן ורשב"א בחי' דעת רבינו למיפשט ספקו של התו' אי יש לה משני כתובה. והסכימו לדעת רבינו מדברי ירו' ע"ש. והנימוק"י הוסיף להביא סוגי' מפורשת בכתובות ד' ס"ה בחומה דביתהו דאביי דרבא פסק לה מזוני. אע"ג שכבר הוחזקה בשלשה מכש"כ בתרי זמני לרבי. ולכאורה תמוה אמאי העלימו הראשונים ז"ל והתו' להביא ראי' זו. אבל באמת ע"כ ט"א איכא בהא דחומה. דכבר הקשו אמאי יש לה כתובה משני. והא באיסורא ל"ס ארוב נשים כ"ש בממונא כמבואר בתו'. ויישב הרשב"א בחי' דלפי שנישאת בהיתר טענתה אלימא לומר שמא את גרמת. ואפי' אי מנאי דילמא השתא הוא דכחשי. ור"ל דהוי ס"ס ומשום שנישאת בהיתר לכ"ע מוציאה כתובתה. וע' תו' שם ד' ט' ב' דלענין כתובה לא מפסדא בס"ס. והמרדכי יישב דאפי' בספק א' מוציאה כתובתה כמש"כ לעיל. ואכתי קשה הא דחומה שכבר הוחזקה בברור. אלא צ"ל כמש"כ הר"ן ר"פ נערה. דמשום דאביי הכיר בה אלא דסמך על דר"י ע"ש. וא"כ אין ראי' לבעל שני אליבא דרבי. איברא קשה להבין ישוב הר"ן בהא דחומה. דודאי אביי לא עלה על דעתו שהיא קטלנית. וא"כ הרי כמו שלא הכיר בה. והשתא שנתגלה שמוחזקת לקטלנית אמאי לא תפסיד הכתובה. ואלמלי דברי הר"ן הייתי אומר דיפה כ' הרמב"ן בזה"ל והטעם לדעת זו משום דכיון דבהיתר נשאת ובהיתר עמדה עמו לא בעינן שתהא כזונה אצלו למפרע להוציאה בלא כלום עכ"ל. אלא שנדחה זה הטעם דא"כ מאי מיבעי לן אי נשאת לשלישי ולא הי' לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי כו' מה נתחדש בה השתא שאתה בא להוציא ממנה. הרי כבר נתחזקה ומכ"מ גבתה כתובה מטעם האמור. אבל מכ"מ י"ל דתליא במחלוקת ר"מ וחכמים אי מיקרי ביאת זנות במה שאין לה כתובה והשתא ברייתא דתני' יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. מבואר דאי משום דידה אין לה כתובה כמש"כ לעיל. ולא חיישינן להא דהוי בעילת זנות וכחכמים. מש"ה שפיר מיבעי להש"ס אי לתבעוה הני קמאי. והא דיש לה כתובה משני ע"כ כטעם הרשב"א ז"ל אבל אנן דקיי"ל כר"מ דכל אשה שאין לה כתובה ה"ז בע"ז. אפי' הוחזקה היא לקטלנית או שאינה ראוי' להוליד. מכ"מ כיון שישבה אצלו בהיתר אין לנו לעשות בע"ז. והיינו טעמא דחומה. ולא תקשה בסוגיא דכתובות ד' ע"ג דקידשה ע"ת וכנסה סתם תצא שלא בכתוב' ומפרש הש"ס טעמא דרב דמכ"מ צריכה גט משום שאין אדם עושה בע"ז. והרי קיי"ל כר"מ וא"כ מאי אהני במה דבעיא גיטא. ואין לומר דבועל לשם קידושין ולא לנשואין. והרי היא ארוסה הא ליתא דשיטת התו' בקידושין ד' ס"ה א' דרב ס"ל ארוסה יש לה כתובה. ותו. דביאת ארוסה בלא חופה ונשואין ג"כ ביאת זנות היא כמש"כ לעיל סי' ט"ז אות ח' בס"ד. ולק"מ דהתם משום שהטעתו הפסידוה רבנן כתובה כעוברת על דת משה ויהודית. וידוע דהיכא שאין לה כתובה עפ"י דין לא הוי בע"ז כמש"כ הרמב"ם פכ"ד מה"א והביאו בח"מ סי' קט"ו סקי"ח שלא חשו חכמים עלה שלא תהא קלה להוציאה. ומש"ה אין זה בע"ז. משא"כ איתתא דא שבהיתר היא אצלו. וכל המשך של עשר שנים חשו חכמים עלה שלא תהא קלה להוציאה. ומש"ה יש לה כתובה וכשאתה מפסידה אח"כ ה"ז בע"ז. ולמש"כ אפי' למש"כ הרשב"א והרא"ש דאי נשאת לשלישי ולא היו לה בנים ועדיין לא גבתה מהני קמאי לא תגבה. כ"ז אינו אליבא דידן דקיי"ל כר"מ. אבל מה אעשה שנקבע הלכה בש"ע הכי. ולמעשה עדין צ"ע:

**תצא לאלתר בלא כתובה.**ולא ביאר רבינו אי בלא הכיר בה דווקא או אפי' בהכיר בה. ומשום שאין לו בנים. ובה"ג אי' דוקא בלא הכיר בה. והביאו בתו'. ולא פירש אי לאלתר. ומיהו כבר כ' התו' דהא בהא תלי'. דכיון דלא הכיר בה ממילא אפי' לאלתר ומשום מקח טעות. וכן רבינו שפירש לאלתר. מיירי בלא הכיר בה ומזה הטעם. וא"א לומר הטעם משום קנס לפי שהיא מרגילתו וא"כ אפי' הכיר בה. דכבר כ' במרדכי דלא קנסו אלא בשעשו שניהם עבירה משא"כ הכא דהיא לא מפקדא. ויש להוסיף דהרי אפי' פסלא לזרעי' לא חיישינן לכך כדאי' בפ' יש מותרות. כש"כ דלא הוי לי' זרעא כלל:

**ואפילה תלתא זימני כו'.**דעת רבינו כהרי"ף ורש"י וש"פ דאפי' לרבי דקיי"ל כותי' בעינן שהפילה ג' זימני. והטעם מבואר בנימוק"י רמב"ן ז"ל. ואפי' הפילה ג' זימני לא אתחזק גופא בנפלי. אלא מותרת לאחר. וכ"כ רבינו בסמוך דאמרינן לא זכה להבנות ממנה. וממילא אית לה כתובה. וכ"ז דלא כהרא"ש שרצה לומר דלרבי סגי בתרי זימני לענין איסור. ובג' זימני אין לה כתובה ואסורה לשני שאין לו בנים דאתחזק גופה בנפלי. ודייק מלשון גמרא הוא אמר אפילת תרי והיא אמרה תלת כו' היא נאמנת דאי איתא דלא אפלא. נפשה בנפלי לא מחזקת. וצ"ל דמפרש הרא"ש הא דתניא הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה אתי' כרשב"ג וכר"ש בן חיים שהביאו התו' ורא"ש. מיהו ק' ליישב הא דהוא אמר אפלת תרי והיא אמרה תלת. טענתייהו במאי. הא גם לדברי הבעל צריך להוציא אלא שצריך ליתן כתובה. ולפי דבריה אין לה כתובה. ואין לומר דמיירי שיש לו בנים והיא באה מחמת טענה. אדרבה בג' זימני מוחזקת בנפלי ולא תלד עוד ומאי נ"מ. וע"כ צ"ל דגם הא אתי' כרשב"ג. והוא אמר תרי וא"צ לגרש. וזה דוחק. וכש"כ לפי' רבינו להלן. דהיא כופתו לגרשה כדי שתלד. ע' אות ט'. וכבר מסיק הרא"ש ז"ל ג"כ שאין לזוז מדברי הראשונים ז"ל והא דקאמר נפשה בנפלי לא מחזקת. פי' רבינו להלן דחיישין לה אחריני ולא נסבין לה:

אבל כתובה אית להכצ"ל:

**והיכ' דהוא אית לי' בני כו'.**עד סוף הענין. ושנוי בה"ג. והרמב"ן במלחמת ה' הביא דברי רבינו עד אבל באה מחמת טענה תצא ותטול כתובה. והשיג עלה. ולפנינו יבואר בס"ד. ושיטת רבינו ובה"ג רחוקה משיטת הרי"ף ורבותינו בעלי התו' ז"ל בכמה פרטים בזה הענין. ויסוד המחלוקת משום דיש בסוגין שני דברים מוקשים. חדא. הא דאי' הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' אמר ר"א דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים לי' ביורה כחץ. ונתקשו במאי איירי כמבואר בתו' ע"ש. והרי"ף מוקי לה בבעל ראשון ושהה עשר שנים וקבעי לאפקועי מינה כתובה. והקשו על הרי"ף למ"ל למימר מיני'. בלא טענתה אינו יכול להפקיע כתובתה. ויישב הרמב"ן דכיון שהוא טוען בבריא שהיא מפלטת זרע וכדומה. מש"ה צריכה למטען שהוא ג"כ אינו יורה כחץ ומאי איכפת לי' במה שהיא מפלטת זרע. והרמב"ם פ' ט"ו מה"א ה"ח מפרש עיקר המשנה הא דתנן שהה עמה עשר שנים כו' יוציא ויתן כתובה כו' מיירי בטוענת שאינו יורה כחץ. והיינו דלא זכה להבנות ממנה. וע' בב"ש שם מס"ק י"א ואילך. עוד הקשו הראשונים בסוגי' זו מהא דאית' בשלהי נדרים דרב המנונא סבירא ליה דאומרת גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה. ומקשה מהא דתנן במשנה אחרונה דהאומרת השמים ביני לבינך. יעשו דרך בקשה אלמא אינה נאמנת ומשני דאמרה איהו לא קים לי' ביורה כחץ מש"ה א"נ. והרי הוא להיפך מסוגי' דילן. וכתב הרמב"ן עפ"י שיטת הרי"ף דהתם מיירי שרוצה להתגרש והוא אינו רוצה. משא"כ הכא שרוצה ומוכרח לגרשה שאין לו בנים. אלא רוצה לפטור עצמו מכתובה. וכיון דהיא טוענת ברי והוא לא ידע. להכי היא נאמנת. זהו שיטת הרי"ף ז"ל. אבל רבינו מפרש הא דר' אמי ג"כ באופן שהיא תובעת להתגרש והוא אינו רוצה. והיינו בבאה מחמת טענה מיהו אי שהתה עשר שנים ולא ילדה אינה צריכה לטענת יורה כחץ שהרי הוא לא זכה להבנות ממנה. ואע"ג שיש לו בנים מאשה אחרת. מכ"מ כיון דזכות ותפארת לאיש להרבות בנים. עליה דידי' רמיא. ואמרינן שהוא לא זכה. וע' אות ח'. אבל אי טוענת שאינו יורה כחץ למאי נ"מ מעשר שנים ותיכף כשבאה מ"ט יוציא ויתן כתובה. ולסברא זו הסכים ג"כ הרמב"ן בשו"ת סי' קל"ט ע"ש והיינו דקאמר ר"א שהיא נאמנת משום דהוא לא קים לי' וצריך להוציא מיד. וא"כ קשה רומיא דסוגיות אהדדי מש"ה מסיק רבינו דבאמת פליגי הסוגיות והלכה כסוגי' דילן כמבואר להלן. והא דמשנה אחרונה יעשה סעודה ויפייס לאו משום שא"נ אלא משום דמיירי באינה באה מ"ט. וא"כ קשה אמאי יעשה סעודה לפייסה בשלמא אי הטעם משום שא"נ. ומכ"מ הרי היא מצווחא ואזלא לב"ד. מש"ה מהראוי לפייסה דלא לצווחא בבי מדרשא. ולא ליטרדן. אבל לפי' רבינו ובה"ג הא לא מיפקדת אפו"ר. ומאי איכפת לה. אלא ע"כ אע"ג דלא מיפקדת אפו"ר. מכ"מ צער הוא לה שאין לה עונג גדול בנים וכמש"כ התו' ומש"ה בעי פיוס. הא אי מפייס לה ולא אפייסה יוציא אלא שאינו נותן כתובה למ"א. דחיישינן שמא נתנה עיני' באחר. ודומה לאומרת מאיס עלי לשיטת הרמב"ם ורשב"ם שכופין לגרש לפי שאינה כשבוי' להבעל לשנוי לה. וה"נ אינה כשבוי' למנוע ממנה תענוג נשים. וכמו התם אין לה כתובה מחמת שבוגדת בו ומתגרשת בע"כ. וכיון שאין לה כתובה. שוב אין חוששין שמא נתנה עיני' באחר וכמש"כ התו' כתובות ד' ס"ג ב' ד"ה אבל. דליוצאה בלא כתובה לא חיישינן. ה"נ התקינו שאין לה כתובה. דאילו הי' אהבתה עם בעלה שלימה. היתה מוותרת על העדר תענוג זה של בנים. וכמאמר אלקנה לחנה הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים. והיינו דתנן יעשה סעודה ויפייס. דאולי ע"י זה תגדל אהבתה אליו ותתפייס ולא תחוש. ואי לא תתפייס יוציא והפסידה כתובתה. וממילא אין חשש שמא לאו משום העדר תענוג מבקשת גט. אלא שנתנה עיני' באחר וכמש"כ לענין מאיס עלי. ולא שאני אומר דרבינו ובה"ג סבירא ליה בטענת מאיס עלי כהרמב"ם ז"ל. דודאי אין הענינים והטענות שוין זל"ז. אלא שאני מדמה טענת העדר תענוג בנים לדעת רבינו ובה"ג לטענת מאיס עלי להרמב"ם ורשב"ם. זהו שיטתם ז"ל בכלל הסוגי' והכי פי' המשנה דנדרים. דמ"ר ס"ל אפי' אינה באה מ"ט יוציא ויתן כתובה. דמסתמא אין טבעה להתרפק על אהבת הבעל. ע"כ אין לנו למנעה מתענוגי'. ומ"א חששו שלא תהא נותנת עיניה באחר כו' ר"ל דילמא לא משום שטבעה כך הוא. אלא משום שאהבתה לו מעוטה. מש"ה מבקשת תענוג בנים. להכי יעשה סעודה ויפייס וכמש"כ שאפשר שיתחזק האהבה. ואם לא יוציא בלא כתובה. ובאמת פשטא דסוגין ביבמות מוכחא הכי דמשום תענוג בעלמא כופין לגרש. מדאי' בד' ס"ה ב' ואי ס"ד לא מיפקדה כתובה מאי עבידתה. משמע הא כפי' לגרש ניחא. וכבר עמדו התו' ע"ז ע"ש בד"ה ואי ס"ד. ובירו' ס"פ הבע"י א"ר לעזר בשם ר"ח הלכה כריב"ב. וא"ל רבב"ז עמך הייתי ולא את אמרת אלא אם היתה אומרת להנשא הדין עמה. ופי' קה"ע בבאה מ"ט. ובאמת לא נזכר בירו' טענה דחוטרא לידה אלא כמשמעו דלעולם יוציא בע"כ. וראוי לדעת דבס' המכריע סי' מ"ה הביא דעת רבינו להלכה דבטענת יורה כחץ לא בעינן עשר שנים בבאה מ"ט. ופי' משנה דנדרים ג"כ בבאה מ"ט. ולמ"ר ס"ל דאשה מצוה על פו"ר מש"ה ס"ל דמיד יוציא וית"כ. ומ"א ס"ל שאין אשה מצווה על פו"ר מש"ה יעשה סעודה ויפייס. דילמא לא תטעון עוד. ונדחק בזה משום דלא הסכים לדעת רבינו במש"כ באינו באה מ"ט ג"כ כופין להוציא ע"ש. מש"ה היטב פי' המשנה לדעת רבינו לפי דעתו ז"ל. אבל פי' זה דחוק. ולא מצינו באמוראי שיצוו לפייס בבאה מ"ט. והטעם דבזוכרת מיתה הכל הבל בעיניה ולא יועיל שום פיוס. וגם פי' המשנה שלא תהא נותנת עיני' באחר כו' לא אתי שפיר. אבל הפי' מרווח לדעת רבינו כמ"ש. והרי כאן ג' דינים מחודשים. א' דשהתה עשר שנים ולא ילדה אע"ג שיש לו בנים כופתו לגירושין. ב' וה"ה באומרת שאינו יורה כחץ אפי' בתוך עשר. מיהו במבקשת בנים אין לה כתובה. והיינו מ"א דנדרים. ג' אבל באה מ"ט ובשני אופנים אלו יש לה כתובה. ומעתה נבא על חלקי דברי רבינו לבארם בעזרו ית':

**והוא דשהאי עשר שנין.**מכאן השיג הרמב"ן על בעהמ"א שפי' הוא אמר מינה והיא אומרת מיני'. ביש לו בנים ושהה עשר שנין. ור"ל דלא מצי לכפות אותו לגרש וליתן כתובה אלא בשהתה י' שנים וטענת יורה כחץ. דאי בעשר שנים לחוד. אמרינן זכותה גרמא שאין לה חוטרא לידה. שהרי הוא יש לו בנים. ובטענת יורה כחץ לחוד. חשדינן לה בנותנת עיני' באחר. וכ"ז אי' גם בתו'. ובמרדכי סי' נ"ג בשם ר"י הבין שהיא שיטת בה"ג שכ' לשון רבינו ממש עד ברם צריך. ואח"כ הביא מימרא דהוא אמר מינה כו' והבין דבה"ג מפרש מימרא דא בשהה עשר שנין ויש לו בנים דלעיל. וכ' המרדכי דרבינו השאלתות לא כ"כ. והיינו משום דמפרש בסמוך מימרא דהוא אמר מינה כו' בתוך עשר שנין. ובאמת דעת בה"ג ודאי ג"כ כדעת רבינו. מדאקשי בה"ג מהא דתנן בנדרים. יעשו דרך בקשה ושני ומפרש כרבינו להלן. ואי כשיטת התו' ובהמ"א ניחא בפשיטות דהתם בתוך עשר שנין מש"ה א"נ. והכא לאחר עשר. הן אמת שהרגיש המרדכי וכתב עוד בשם ר"י ומיהו בודאי בהאי טעמא לחוד אין נראה לתרץ ההוא דנדרים כו'. אבל האמת יורה דרכו. והר"י לא ראה דברי רבינו ע"כ לא עלה ע"ד לפרש שיטת בה"ג הכי. אבל אמת וברור שבה"ג כוון לדעת רבינו. ואו זה או זה סגי. רצוני או אינו יורה כחץ. או עשר שנים לחוד וכהרמב"ן בזה. משום דמכ"מ היא לא זכה להבנות ממנה. משום דמצוה מדברי ר' יהושע כו'. ואפילו לא מיפקד כלל תפארת אדם בנים הרבה כו' ואני אוסיף דאפי' נושא אחרת תחתיה להרבות זרעו מה שלא הי' עושה אם היתה היא מולדת. מכ"מ יכולה לומר שהא דריע מזלה דלא להוי חוטרא לידה כו' הוא משום שהיא תחתיו והיא אינו זוכה לכך ממנו. וכיון שהיא בע"כ צריכה להתגרש מחמת טענה זו שאונסתה אמאי תפסיד הכתובה. והרי דומה להא דתנן בכתובות פ"א והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וחייב בכתובתה. והרי היא שהפסידה ואסורה לכהן. והוא ישא אחרת. מכ"מ פסידא דידה מזלו גרם לה שהיא שדהו. ומזלה לפני הנשואין גרם לה שתכנס תחת מזלו ותהי צריך להתגרש. והכי נמי מה שמוכרחת להתגרש ממנו משום שא"י לסבול צער העדר חוטרא לידה. הוא גרם לה ונסתחפה שדהו ונותן כתובה. והא דאמרינן בד' ס"ד ב' על הא דתני' שמא לא זכה להבנות ממנה. ודילמא איהי לא זכי'. ופי' רבינו ולא תטול כתובה כמש"כ לעיל אות ג' ה"פ דילמא איהי לא זכיא להוליד כלל. בין תחתיו בין מאחר. והרי היא כאיילונית שא"ר להוליד ואין לה כתובה. והיינו דלא מקשה ודילמא איהי לא זכיא להבנות ממנו. דודאי אין בזה נפקותא ואין לה להפסיד כתובה אלא א"כ אינה ראוי' להוליד כלל. ומשני. כיון דלא מיפקדא אפו"ר לא מיענשא. וא"כ כיון שאין לה חסרון בטבע הגוף. לא תלינן החסרון במזלה שאינה ראוי' לבנים כלל. אלא משום דמזלו גרם בדבר. וראוי לדעת דהא דקאמר שמא לא זכה להבנות ממנה אינו עיקר טעם על נתינת הכתובה. שהרי אפי' נימא שלא זכה להוליד כלל חייב בכתובתה. ועיקר זה הטעם הוא על מה שאנו מכריחין לגרש ולישא אחרת. והגמר' כשמקשה ודילמא איהי לא זכיא. לא הי' לו להביא אלא שמא לא זכה. ודילמא איהי לא זכיא. ולא נצרך לסיים שמא לא זכה להבנות ממנה. דזה לא שייך לכתובה. אלא שדרך הגמר' להביא לשון הברייתא בשלימות. עכ"פ בשהתה ע"ש ובאה מ"ט יוציא וית"כ. וכן בטוענת יורה כחץ אפי' לא שהתה עשר שנים. וע"ע להלן:

**ברם צריך היכ' דהוא אמר אפילה כו' א"נ אמרה איהי כו' א"נ דלא שהה עשר שנין ולית לי' בני כו'.**מדמפרש רבינו בבעי' שלישית דלית לי' בני מטעם שיבואר. מוכח דבהני תרי ספיקי מיירי דאית לי' בני. אלא שהיא כופתו להתגרש. אי מחמת תענוג בנים ובלא כתובה. אי מחמת טענת חוטרא לידה ובכתובה. ולא כשיטת הפוסקים דמיירי באין לו בנים וב"ד כופין להוציא משום פו"ר אלא שאומר עדיין רשאי אני להיות עמה. והיא מכחשתו. וכבר נתקשו הנימוק"י ובב"ש שם ס"ק כ"ט ול' ע"ש. ובאמת כיון שהיא אינה טוענת אלא כעד המכחשת. אמאי נאמנת הא עד פסול הוא. וכי עד א' נאמן בדברים ניכרים שהם דברי אמת. אבל לפי' רבינו היא באה לב"ד וטוענת להתגרש ומסיק דאלימא טענתא דידה אע"ג שאין בזה העזה והי' ראוי לחוש שמא עיניה נתנה באחר. כמבואר להלן בדברי רבינו:

**א"נ דלא שהה עשר שנין ולית לי' בני כו'.**ולענין כפי' דידה אין נ"מ אי יש לו בני או לא. דמה נ"מ לה במה שיש לו בנים וכמבואר לעיל. אלא לענין אלימות הטענה צריכין אנו לפרש הכי. דאי אית לי' בני ע"כ הוא יורה כחץ. והיא משקרת. ואע"ג שהתו' ד"ה שבינו. לא כ"כ וס"ל די"ל שמא נתקלקל אח"כ. מכ"מ רבינו לא ס"ל הכי. דאי בטבע בר אולודי הוא. אלא שנתקלקל ע"י חולי וכדומה יש רפואה בדוקה לרופאים. אלא אם אין לו בנים כלל. טוענת דבטבעו אינו יורה כחץ ולזו אין רפואה כ"כ. ולאו כל גופא מקבל סמא וכבר נזכר סברא זו בנימוק"י לפי שיטתו שמקשה הא יש לו מגו ולומר שאינו ראוי להוליד כו' ויישב כיון שכבר הוליד אלא שהפילה ריע טענתו כו'. ודע דהרמב"ן העתיק כ"ז אלא שחסר בדפוס לפנינו ע"ש שעל זה קאי כל השגותיו ז"ל:

**אלא משום דלא מיפקדא.**ומכ"מ למ"ר תצא ותטול כתובה. שהרי גם למשנה אחרונה אי לא מפייסה יוציא. אלא שהפסידה כתובתה. וכמש"כ הטעם באות ז'. דבמ"ר לא חששו במה שאינה מתרפקת על אהבת אישה לשכוח עי"ז תענוג בנים שמא עיניה נתנה באחר אלא דנו אותה שבטבעה כך הוא. וכמו אמנו רחל וחנה שלא נסתפקו בזה. וא"כ לא הפסידה כתובה [וי"ל דמש"ה אמרה חנה והביאתיו לה' כל הימים. כמתנצלת שמוסרת נפשה כ"כ על תענוג בנים לגדלן. ואין זה ראוי. ע"כ אמרה שלא משום תענוג אלא בעינא חוטרה לידה. ואיני חפץ בגידול כלל. אלא שיגדל במשכן ה' וישב שם כל הימים. וכן רחל אמרה ואם אין מתה אנכי. פי' כדאי' בב"ב פ' יש נוחלין ביואב כתיב מיתה ובדוד שכיבה. משום שיואב לא הניח בן כמותו. והיינו מיתה ממש. וזהו שהזכירה מיתה. ר"ל שאמות ודאי בלי חוטרא לידי להזכיר שמי. ולהכי בקשה שיבא על בלהה ותלד על ברכיה. ואמרו בסנהדרין פרק ב' מירב ילדה ומיכל גדלה ודומה כאלו ילדה]. ולמ"א חששו שמא רק מחמת שזה האיש אינו אהוב לה כ"כ. וא"כ הפסידה כתובה בבירור. ואפי' להוציא אין ממהרים שמא נתנה עיני' באחר ע"כ אמרו יעשה סעודה ויפייס. אולי תתפייס ותיחזק האהבה. ואם לא יוציא שאינה שפחה תחתי' למנוע ממנו תענוג הרגיל בכל הנשים. ואחר שהפסידה כתובתה שוב אין לחוש ג"כ שמא עיניה נתנה באחר כמש"כ התו' כתובות ד' ס"ג ב' לענין מאיס עלי לרשב"ם ז"ל:

**ואף על גב דלא שנינן בדוכתי' הכי כו'.**דמקשה רב משרשי' על רב המנונא דקאמר האומרת גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. מהא דתנן השמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אלמא שא"נ. ומשני משום דלא ידע בה משקרא איהי. והוא להיפך מהוראת רב אמי לפי' רבינו. ויישב רבינו דרב משרשי' קטעי ואקשי. ולפום דאקשיי' שניין. אבל לפי הוראת ר"א ודאי גם בהא נאמנת אלא מכ"מ יעשה סעודה ויפייס. ואולי לא תבקש תענוג גידול בנים. כיון שאינה באה מחמת טענה. ואם מבקשת באמת יוציא בלא כתובה:

**אע"ג דאיכא למימר עיניה נתנה באחר.**כמו בטוענת טמאה אני לך למ"א שא"נ משום שמא עיניה נתנה באחר או גרשתני אליבא דרבא שם ואמאי יוציא. ומשני דשאני הכא דלא אחזקה נפשה בנפלים או בעקרותא. להכי לכ"ע אין חוששין להא. וא"כ מאי נ"מ בעשר שנים לענין שמא עיני' נתנה באחר. אלא כיון שנאמנת יוציא. ואי מבקשת תענוג בנים מפסדת כתובה ובבאה מ"ט גם כתובה יתן. וממוצא דבר אתה למד דמפרש הא דתנן בנדרים חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. אין הפי' שוה בשלשה דברים ששנו במשנה ראשונה. דבאומרת טמאה אני לך. אינה נאמנת כלל. ובטענת השמים ביני לבינך. משום דלא מיפקדא אפו"ר ואי היתה מתרפקת על אהבת אישה. לא היתה חוששת לתענוג גידול בנים וכמש"כ אות ז' וי"א. ועפ"י זה אזלא קושיות הרמב"ן ז"ל על רבינו. שהקשה אי בלא באה מ"ט. מאי טעמא דמשנה ראשונה. לימא תנן סתמא כר' יוחנן בן ברוקא. כבר ישבנו דאפי' למ"א יוציא בע"כ. ומשום העדר תענוג גידול בנים. ופשטא דשמעתין והירו' מוכחא הכי. ומה שהקשה עוד מסוגי' דשם. כבר יישבו רבינו ובה"ג מלא דבר. ומי יבא אחר דבריהם. וכמה סוגיות מחולקות בש"ס. וע' מש"כ לדעת רבינו סי' כ' אות י"ב. וסי' ל"א. אות ו' בס"ד. והקשה עוד הרמב"ן ז"ל ממתניתין גופא דקתני שלא תהא נותנת עיניה באחר כו' וכבר נתיישב דחששו מיעוט אהבתה לבעלה הוא משום שנתנה עיניה באחר. ומש"ה תובעת תענוג בנים. ומש"ה הפסידה כתובה לברר חשש זה: