Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**אסור לי' למיעבד בהדיה באלימותא אלא מיבעי ליה למיזל לגבי דיינא כו'.**יש להבין היכי מיירי אי לא ידע שהדין עמו פשיטא גזלנא הוא ולא היה צריך רבינו להסביר הטעם משום דעל קושטא קאים עלמא. וכד בריי' קוב"ה כו' ואי ידע שהדין עמו הא קיי"ל בב"ק ד' כ"ח דעביד אינש דינא לנפשי'. דהלכה כר"נ בדיני. וכן פסקו כל הפוסקים ובה"ג הביא בה' ב"ק הא דתניא בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות כו' אלא שבור את שניו בדין ואמור לו שלי אני נוטל. ובגמרא שם אי' דלרב יהודה אינה הלכה ושני רבי ינאי דה"ק שבור את שניו בדין. ודחי א"ה ואמור לו אומרים לו מיבעי ליה שלי אני נוטל שלו הוא נוטל מיבעי לי' ומסיק בקשיא. וא"כ בה"ג שהביא הבריי' משמע דס"ל הלכה כר"נ וכ"כ בהגה"מ ה' סנדרין פ"ב אות ה' דבה"ג פסק כר"נ וכן יש לדקדק מהא שהביא הברייתא הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד מת שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ולימא להו שקולי דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודא דאר"י מצר שהחזיקו בו רבים כו' וזה הישוב משני הש"ס אליבא דר"נ. ואע"ג שיש לדחות ראיה זו ועי' בב"ב ד' ק' א' וברשב"ם מכ"מ כבר מוכח הכי מגוף ברייתא דבן בג בג כמש"כ. וא"כ קשה למאי כתב שובר את שניו בדין. ונראה דס"ל לרבותינו הגאונים הראשוני' ז"ל דכל שאינו יכול לברר בפני ב"ד שהדין עמו לא יכול למיעבד בהדי' באלימותא. ור"נ לא קאמר אלא עבד אינש דינא לנפשי' פי' אם יודע שהדין הכי לפני הדיינים. הא לאו הכי אף על גב שיודע בנפשו שהאמת אתו לא יכול לתפוס ולמיעבד באלימותא והיינו שכ' ה"ג שובר את שניו בדין ור"ל שהדין הכי הוא. והן הן דברי רבינו דצריך למיזל לבי דינא ולקבל עליו פסק ב"ד אע"ג שיודע שהב"ד לא יוציאו דינו לאור האמת מחמת שא"י לברר בעדים מכ"מ אסור למיעבד באלימותא והביא טעמים כאשר יבואר. ומדהוצרך בה"ג לפרש ברייתא דבן בג בג דמיירי בדין. מבואר דאי לאו הכי אפי' לתפוס שלא בעדים ויהא נאמן במגו אסור לכתחילה. וכן לפי טעמים של רבינו אין חילוק בדבר. וע"ע סי' כ"ז אות ו' ראי' ברורה דדעת רבינו הכי. והכי יש להוכיח מפרש"י ב"ק שם שכ' בד"ה במקום דאיכא פסידא אי אזיל לב"ד דאדאזיל לב"ד כו' ולא פי' כמשמעו כגון שאין לו עדים ויפסיד בב"ד אלא בהאי גוונא לכ"ע א"א למיעבד לנפשי'. וכבר נחלקו בזה הגאונים האחרונים דהמהרי"ק והביאו בהגהת רמ"א ח"מ סי' ד' כתב דלתפוס בלא הכאה אפשר אפי' אינו יכול לברר בעדים. ודעת הסמ"ע דאפי' בפני עדים יכול לתפוס עד לדין ועי' בט"ז והש"ך בתקפו כהן סי' קט"ו מסיק דשלא בפני עדים יכול לתפוס מיהא וע' תומים בזה והרש"ל ביש"ש נתעצם שא"י לתפוס כלל כ"ז שא"י לברר בעדים. וחולק על המהרי"ק בהבנת דברי המרדכי פ' המניח ע"ש שהאריך. ואני העני אומר דעיקר דבר זה הוא מחלוקת רבינו מאיר ורבינו קלונימוס שבמרדכי. ומוכרח אני להעתיק דברי המרדכי וז"ל פסק ר"מ דה"מ חפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית לי' רשות אפי' הוי לי' פסידא לפי דבריו דא"כ לא שבקת חיי' לכל ברי' [ואין לזה הבנה דמשמע דבא לומר דדוקא בגוף חפץ הנגזל ולא דמיו כדברי ר"ק להלן. וכן הבינו מהרי"ק ז"ל. וא"כ מאי קאמר שאין ידוע אם זה שלו אם לא כו' ומהרי"ק ורש"ל ז"ל גייזי בהעתקתם דברים אלו. אבל באמת תרי אופני אינהו וצ"ל או שאין כו'. והעלה ר"מ דבשאר מילי. או אפי' אותו החפץ אלא שאין לברר בעדים כו'. וע"ז קאמר שפיר דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' מיהו רבינו הוסיף עוד טעם אחר כאשר יבואר] דכל א' יאמר לחבירו ודאי דידי הוא מגזל קגזלת לי' ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי. דודאי ר"נ לא פליג אמתניתין דפ' המקבל המלוה את חבירו כו' [רש"ל הבין דה"פ דכמו דע"כ ר"נ לא איירי בכל אופני' שהרי בהלוואה ודאי א"א. ה"נ אפי' בתביעת דמי גזילה וכדומה אפשר דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה. וא"כ קאי על הא דקאמר אבל בשאר מילי לא. וע"ז מוסיף ראי' מסוגיא דברכות שיבואר בסמוך. ומש"ה נדחק טובא. אבל נראה דעיקר ראי' מהא דברכות הוא על חידוש השני דאם אינו ידוע בעדים לית לי' רשות כאשר יבואר. והא שכ' דודאי ר"נ כו' העתיק המרדכי תשובת ר"מ שהשיב על מעשה שהי' כדאי' בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תתק"ן. והובא בתשובת מיימני ס' נזיקין סי' י"ד שהשיב על א' שנהג באלימותא בהלוואה. וכ' שם בזה"ל והא אפי' למשכנו א"י כדתנן בפ' המקבל המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד כו' וההיא דפ' המניח עביד אינש דינא לנפשיה הוכחנו מההיא דפ' המקבל דה"מ בחפץ המבורר שהוא של ראובן ושמעון מחזיק בו עביד ראובן דינא לנפשיה ונכנס לבית ליטול את שלו. והכי מוכחת כל השמועה דבהכי איירי עכ"ל. ולא הביא הא דברכות דלא ס"ל לר"מ ראי' משם לזה הדין אלא מפ' המקבל וכמש"כ רש"ל דכיון דע"כ לא בכל תביעה מיירי ר"נ. אפשר לומר דה"ה לא בתביעת דמי גזילה. ומיהו אין בזה שום ראי' מכרעת. להכי הוסיף דהכי משמע פשטא דשמעתא דפ' המניח. דכל הראיות שהביא הש"ס בזה מיירי בהאי גוונא ע"ש. והמרדכי העתיק תשובת ר"מ דשם דהא ודאי דבהלוואה לא מיירי וזיל קרי בי' רב הוא. ולאפוקי מאותו מעשה שהשיב עליו]. וכ"כ בס' יראים דר"נ אמר למילתי' בגזלן שדבר שלו בעין ורוצה לגזול ממנו או הוציאה גזלן ולא ניזקף דמי גזילתו במלוה וקרא דלא תבא אל ביתו וגו' במלוה ובניזקף במלוה [והרי היראים סותר דברי ר"מ שמפורש דאפי' הוציאה גזלן כו' ונדחקו בזה טובא. אבל האמת יורה דרכו דזה הגה"ה כמו בתשובת מיימוני יש שם אותה הגה"ה. והביא ראיה להא דבמלוה לא מיירי. ובאמת לא הוצרך ר"מ לזה דזיל קרי בי רב הוא. אלא שמזה רצה להמציא דה"ה בכל תביעה שאינו בעין וכמש"כ. אבל בס' יראים לית לי' הכי. וכ"כ בתשו' ריב"ש סי' שצ"ו בזה"ל. וכן נשתמשו הגאונים ז"ל מדין זה בענין התפיסות שיוכל אדם לעכב פקדון שבידו ולטעון עליו אם הוא חייב לו מצד אחר שהיה אפשר לומר יתן לו את שלו ואח"כ יתרעם עליו בב"ד על מה שחייב לו. אלא שמטעם עביד אינש דינא לנפשי' הוא יכול לעכבו כדי להציל את שלו. אע"ג שהי' יכול להציל בב"ד כגון דאיכא עדים וליכא פסידא או אפי' לתפוס מטלטליו כל שמצאם ברשות אחר או אפי' ליקח מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלוואה ממש אבל הלוואה א"י למשכנו כו' עכ"ל] וראי' מפ"ק דברכות בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והקשה הר"ק הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' וי"ל דהיינו דווקא אותו דבר שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכ"מ שיוכל להשיגו דומי' דבן בג בג דאמר שלו הוא נוטל. אבל הכא לקח זמורות אחרים ומכאן הביא ר"מ ראי' לדבריו דהא הכא ידע ר"ה בודאי שגנב לו כו'. ומהרי"ק ורש"ל הבינו דר"מ הביא ראי' מדברי ר"ק ונדחקו טובא. אבל למש"כ פליגי בסוגיא דברכות. דר"ק הביא ראי' דלא אמרי' עביד אינש דינא לנפשיה בלא תביעה בעין. אבל ר"מ לית לי' ראי' זו ומפרש דזמורות אלו שגנב לקח ר"ה. וע"כ טעם אחר בדבר והיינו משום שלא הי' אפשר לברר בעדים. ומכ"מ אית ליה דינא דר"ק מצד הסברא ופשטא דשמעת'. ומש"ה בתשובת מיימני לא הביא ראי' דברכו' דשם באותו מעשה היה אפשר לברר בעדים. זהו דברי המרדכי ופירושם והיוצא מזה דר"מ התנה בדינא דר"נ שני תנאים שיהא אותו חפץ מבורר שהוא שלו וראי' מפרק המקבל וסוגי' דשמעתא דב"ק. ושיהא יכול לברר בעדים וראי' מברכות ואחריו הלך הרא"ש ז"ל בפ' המניח שכ' דוקא שיכול לברר בעדים כו' ודווקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו כו'. וע"כ ראי' דברכות מיירי שלא בפני עדים. דודאי רב הונא לא לקח שבשא מאריסי' באופן שיכול לתבעו בדין ולתפסו כגזלן ח"ו. אלא בפני עצמו כסבור לעשות דינא לנפשי'. ואמרו לי' דכיון שא"י לברר בעדים שאריסא גנב מיני' הוא מעין גניבה וטעם גניבה איכא בי' אע"ג שבודאי לאו גניבה ממש מיקרי וכש"כ הרא"ש בתשובה כלל ס"ד באשה התופשת חפץ משל בעלה אפי' לא היה שלה. נהי דלא עביד אינש דינא לנפשי' לכתחילה. מכ"מ אי תפס אדם חפץ משל חבירו עבור תביעה משל חבירו לאו גזלנא הוא כו'. וכמו שכ' הרא"ש באותו אופן שאין החפץ של התופס בעין. ה"נ בתופס במקום דלא אפשר לברורי בעדים. וכן רבינו לא כתב אלא דאסור משום טעמים שנתבארו. אבל לא מיקרי גזלן בכך. דבד"מ לא איברי סהדי אלא לשקרי. וכיון דבאמת שלו הן אינו גזלן אלא דמכ"מ אסור דלא דינא קא עביד. זהו דעת הר"י ורא"ש. ועי' סי' כ"ז אות ו' ורבינו קלונימוס הביא ראי' מהא דר"ה דבעינן דוקא אותו חפץ המבורר שהוא שלו. וע"כ ס"ל כהסמ"ק דשלא בפני עדים אכשר למיעבד דינא לנפשי. וע"כ צריך לחלק ולפרש הא דר"ה משום שלא הי' זמורות אלו שגנב אריסי'. והיראים וריב"ש בשם גאונים דס"ל דלא כר"ק מפרשי הא דר"ה כרבינו מאיר והיינו מחלוקותן של ראשונים ז"ל. ויש להוכיח דעת הגאונים שכ' הריב"ש ז"ל דמצי אינש למיעבד דינא אפי' אין חפץ הנגזל בעין דבמכות ד' ז' ב' אי' אר"נ עדות מיוחדת כשר בד"מ שנא' לא יומת עפ"י ע"א בד"נ הוא דאין כשרה הא בד"מ כשרה. ואע"ג דכתיב משפט א' כבר כ' התו' שם משום דבזה ע"כ נשתנה ד"מ לענין שבועה. ופשוט י"ל דשאני הכא דדייק הכתוב לא יומת וגו' והיינו דתני' בספרי שופטים עה"פ לא יקום ע"א אין לי אלא ד"נ כו'. והנה עוד תני' במכות ד' י"ב א' רע"א מנין לסנהדרין שראו בא' שהרג אה"נ שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והביאו הרמב"ם בהלכו' רוצח פ"א ובסה"מ. ואע"ג שפסק כר' טרפון בב"ק ד' צ' דעד הרואה נעשה דיין בד"נ. וזהו דלא כתו' ב"ק שם ובכ"מ דר"ע לטעמי' דס"ל אין עד הרואה נ"ד. אלא הרמב"ם מפרש שם האי ברייתא כמש"כ הגאון ט"א בחי' רה"ש ד' כ"ו דעיקר הברייתא בא ללמד שאין העדים יכולין לעשות דין עד שיבואו למשפט. ודבריו ז"ל ברורים [והא דנקט התנא לשון סנהדרין. י"ל משום דכמה זכיות היה בזמן הבית לפטור את הרוצח. ופשיטא דעדים בעלמא א"י לעשות משפט. מש"ה תני סנהדרין שיודעים שסופו ליהרג בב"ד. מכ"מ לא מצי למיעבד דינא] ולפי זה ה"נ יש לדרוש מיתה לא מצי למיעבד בלי ב"ד הא ד"מ מצי למיעבד לנפשיה ולא שייך כאן משפט א' או כמש"כ התו' דע"כ נשתנה ד"מ דמתחייב בהודאת עצמו. או כמש"כ דדייק הכתוב לא ימות וגו'. והיינו דר"נ לטעמי' ס"ל מצי למיעבד אינש דינא לנפשי'. וא"כ כל ד"מ בכלל. חוץ מד"ק שאין מתחייב בקנס כלל עד שיבא לפלילים. והכי סתים הרמב"ם ה"ס פ"ב הי"ב יש לאדם לעשות דין לעצמו כו' ולא חילק בדבר. וכ"ת א"כ מ"ט דרב יהודא דס"ל לא מצי כו' הא ל"ק דאולי ס"ל עדות מיוחדת פסולה בד"מ. עוד י"ל דרבותא קמ"ל לא ימות גו' דאע"ג דמצוה לבער הרע מקרב ישראל. אפי' קודם שניגמר דינו בב"ד. כדאי' בחולין דק"מ. מכ"מ אסור לעשות דין בעצמו. מיהו סברא זו לא שייך אלא אי נימא דאסור להחמיץ את המצוה אפי' באופן שתעשה אח"כ בהכשר ויתרון יותר. והוא דעת המג"א סי' כ"ה סק"ב. אבל רבו האחרונים ז"ל דפליגי ע"ז כמש"כ להלן סי' קנ"ד אות ב' בס"ד. וא"כ לא שייך כאן מצות ובערת הרע מקרבך שהרי תעשה בהכשר יותר עפ"י ב"ד. אלא לאשמעינן דאסור לעשות ד"נ בלא ב"ד. משא"כ ד"מ וזהו דעת ר"נ. הא מיהת מוכרח מהא דברכות דדוקא דין שהדיינים יוציאו מלפניהם רשאי לעשות לעצמו. וזה נכלל ג"כ בלשון הרמב"ם שסיים שם אינו חייב לטרוח ולבא לב"ד כו' לפיכך אם קבל עליו בב"ד והביאו לב"ד כו' הרי דמיירי באופן שבב"ד כן הדין. הא לא"ה אינו דינא. מיהו אם כבר פקדון ש"ח בידו נחלקו עוד. דהריב"ש ס"ל דזהו בכלל עביד אינש דינא לנפשי' ואם א"י לברר בעדים ראוי להחזיר ולקבל עליו פסק ב"ד. ומהרי"ק ורש"ל כ' דתפיסה מה שבידו אינו בכלל זה. וע' בקצה"ח מש"כ בשם הזוהר כהריב"ש בשם גאונים ז"ל והוא בפ' במדבר ודייק דהואיל ובפקדונא אתמסר לגבי' כו' ור"ל ע"מ כן הפקיד בידו שלא יעכבו בחובו ואי מעכב יש בו משום מחוסר אמנה ואין הן שלו צדק. ואפי' לא אמר בפיו שלא יעכבו אלא סמכא דעתא בי' אינו ראוי לשנות כמבואר להלן סי' ל"ו וע"ש אות א':
**דעל קושטא מתקיים עלמא כו'.**הוא טעם על הא דבעינן למיקם בדינא. ואף על גב דיודע שהאמת אתו. מכ"מ לא מיקרי אמת. ודוגמא לדבר הוא בשבועות ד' ל"א א' מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממ"א ת"ל מדבר שקר תרחק. וכן מנין לשלשה שנושין מנה מא' שלא יהא א' תובע ושנים מעידין ת"ל מדבר שקר תרחק. ואף ע"ג שהוא באמת רוצה להוציא ממון מחבירו או להפטר וכבר רמז על זה רש"ל ביש"ש שם והאף שכבר דחה בתקפו כהן סי' קי"ז שאין הנידון דומה לראי' דהתם הדיבור לפני ב"ד יוצא בשקר והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. משא"כ הכא שמוציא שלו באמת מכ"מ יש ללמוד כמו שאסור לדבר שקר כדי להוציא שלו מיד חבירו באמת. ה"נ אסור לגזול כדי להוציא שלו מיד חבירו באמת והרי החוטף מחבירו גזלנותא הוא. ואע"ג דודאי אינה גזילה באמת כמש"כ לעיל מכ"מ לא גרע גזילה משקר שיש להרחיק עצמו אפי' להוציא שלו מיד חבירו כל שאין הדין עמו בבי דינא. ומש"ה לא כתב רבינו הטעם משום דכתיב מדבר שקר תרחק שודאי אינו בכלל זה האיסור כ"ז שלא עמד בדין ולא טען שקר אלא הטעם שאין זה אמת שיהי' בזה קיום העולם. והרי זה כמש"כ רש"ל דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי'. ולמש"כ לעיל בפי' דברי המרדכי בשם הר"מ כתב ע"ז רבינו מאיר דלהכי אם אינו יכול לברר בעדים לא מצי למיעבד דינא לנפשי' משום דא"כ לא שבקת כו' ע' באות הקדום. והיינו דברי רבינו דעל קושטא מתקיים עלמא כדתנן כו' וזה אינו באמת שלו ויכול להחריב העולם. ודוקא אמת שעפ"י דין הוא קיום העולם. אבל יותר קרוב להגיה בדברי רבינו דעל דינא מתקיים עלמא. א"נ י"ל דקושטא היינו נמי דינא כדאי' בירושלמי מגילה פ"ג מ"ו תמן תנינן רשבג"א כו' ושלשתן דבר א' הם נעשה הדין נעשה אמת נעשה אמת נעשה שלום:
**וכד ברי' קוב"ה כו'.**משמע דזהו ג"כ טעם על מש"כ דמצוה למיזל לב"ד אפי' להוציא שלו מחבירו וביאור הדבר דבסנהדרין ד' נ"ט א' אי' והא דינין דקום עשה נינהו וקא חשיב ומשני ק"ע ושב וא"ת נינהו משמע דכמו דקו"ע על כלל ב"נ קאי שיושיבו ב"ד ה"נ שב וא"ת על כלל ב"נ ולא כמש"כ הלח"מ ה' מלכים פרק י' לדעת הרמב"ם דקאי על הדיינים שלא יעשו עול והיינו כדאי' בירו' בדיני ב"נ הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג. אבל לשון הגמרא משמע דקאי על כלל ב"נ והנראה דלזה כוון הרמב"ן בפ' וישלח שהשיג על הרמב"ם שכ' בזה"ל ועל דעתי הדינים שמנו לב"נ בז' מצות אינו להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד. אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ש"ש ודיני שומרים כו' כענין הדינים שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו ש"ח או שהדליק גדישו וחבל בו וכי"ב ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים בכל פלך כו'. והלח"מ שם כ' דקשה להרמב"ן סוגיא דשם ד' נ"ו ב' דשקיל וטרי למאי הוסיפו לישראל במרה דינים ואי כהרמב"ם נימא דהוסיפו עיקרי דינים איך ישפטו עפ"י התורה. וב"נ לא נצטוו אלא להושיב שופטים שישפטו כפי דעתם. אלא ע"כ ב"נ ג"כ ניתן להם עיקרי דינים. וא"א ל"כ דלזה כיון הרמב"ן ז"ל שהרי גם לפי דבריו ז"ל ק' שהרי ב"נ נהרג על גניבה ועושק ש"ש ולישראל הוסיפו דינים קצובים לכל פרט כדינו. ובשו"ת הרמ"א סי' י' הוכיח באמת מסוגיא זו שב"נ מוזהר בד"מ כישראל ככל חקותיו ומשפטיו. וביאר שם דפליגי בזה ר' יוחנן ור' יצחק אי נ"ל דינים מויצו א"כ אינו כדיני ישראל אי מאלקים א"כ הרי זה כדיני ישראל דכתיב אלקים. והוכיח עוד מזה הסוגיא דקיי"ל כר' יצחק ובמח"כ הרמ"א ז"ל מלבד שהפסק נסתר מדברי רבינו שהביא דרשה דר' יוחנן ובעיקר החידוש ק' א"כ למאי נדחק הש"ס ליישב שהברייתא דהוסיפו ס"ל כתנא דבי מנשה שאין הלכה כמותו ג"כ כמש"כ הרמ"א שם לימא דס"ל כדרשה דר' יוחנן ור' יצחק ג"כ תני איפכא. ובאמת דרשה דר' יוחנן מיתני' בס"ע רבא פרק ה' ושם תני ג"כ דהוסיפו על ישראל שבת ודינין וכיבוד אב. ונימא דהאי ברייתא ג"כ הכי ס"ל אלא ודאי לכ"ע לא ניתן לב"נ פרטי דינים ולא נצטוו אלא להושיב שופטים כפי דעתם. וקושית הש"ס הוא לפי דתני שהוסיפו לישראל דינין ושבת וכב"א. ומפרש דינין מדכתיב שם שם לו חוק ומשפט. וע"כ תרי מילי נינהו וחק הוא דינים קצובים חק ולא יעבור ע"ד אנושי. ומשפט להושיב דיינים ושפיר מקשה הא נצטוו ב"נ ומשני להוסיף ד"ק שלא נצטוו לדון כלל ודחי. ומשני להושיב בכל פלך ובכל עיר ועיר וב"נ לא נצטוו אלא ב"ד א' במדינה ודחי ואוקמי כתנד"מ. אבל הס"ע תני הוסיפו עליהן שבת ודינין וכב"א. ולא מפרש מקור הדרשה. וע"כ לא כהאי תנא מדמפסיק דינין בין שבת וכ"א. אלא ס"ל כדתניא במכילתא חק זה שבת כו' דברי ר"י וס"ל לתנא דס"ע חק זה שבת. משפט כמשמעו דינים קצובין. ושם נסהו זה כבוד אב. ומבואר במק"א בס"ד אופן הדרש ואכ"מ. הא מיהא לכ"ע לא נצטוו ב"נ על פרטי דינים ומקרא מלא הוא ומשפטים בל ידעום. וע' חגיגה ד' י"ג א'. והרמב"ן לא הקשה אלא לשון שב וא"ת דמשמע דקאי על כלל ב"נ. ועדין ק' אי הכי דב"נ נהרג על עושק ומאנס ומפתה וכל עולה. למ"ל דכתב רחמנא גזלה הרי היא בכלל עול. אלא הכי יש לנו לומר דכלם נצטוו שלא יעשו בשש מצות שלהן בלתי דיינין. שאין הרואה א' שהורג וכדומה רשאי להרגו עד עמדו לפני שופטים. וכן אסור לגזול אפי' שלו מיד חבירו בלא דעת שופטים. וא"כ יש בה קום ועשה להושיב דיינים ושב וא"ת שלא לרצוח ולגזול בלתי דעתם. והוא טעם נכון דאסור לנו לגזול מיד חבירו בלא ב"ד. דאע"ג דאנן קיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' דניתנה תורה ונתחדשה הלכה כמו היתר דשחיטה לענין איסור אמה"ח אע"ג שמפרכסת. ובב"נ לא נתבאר היתר זה ה"נ למדנו מקרא דעביד אינש דינא לנפשי' כמש"כ באות א' מדכתב רחמנא בד"נ ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט הא בד"מ שרי. אבל בלא דינא דבי דינא באיסורא דב"נ קאי דמצוה למיזל לבי דינא:
**אסיר לאיזדקוקי להון כו'.**בזמננו כל הדינים האלה הם רק שקלא וטריא וכל בני ישראל מחוייבים לשמוע דיני הממשלה כמו שאמרו חכמינו דינא דמלכותא דינא. עי' מש"כ סי' נ"ח אות א' בס"ד באור הראי' דאסור אפי' עפ"י קבלה דשני בע"ד:
**דתנן ד"מ בשלשה גזילות וחבלות בשלשה.**בגמרא ליתא ורבינו הביא משנה זו לראי' דבעינן מומחין והוא עפ"י סוגיא דסנהדרין שהביא רבינו בסי' הנ"ל וע' מש"כ בס"ד אות ב':
**ואושפיזכניה דרב אדא בר אהבה מגרים הוי קא אתי.**בגמרא ליתא וכן ברי"ף ורא"ש סנהדרין פרק ד' והוא מיותר באמת דכבר אמר דמגרים הוי אתי. ואפשר לפרש דהוא סיום דברי רב ביבי דלא הי' מתעצם למיעבד שררותא דמתא. וכבר אמרו בפסחים ד' קי"ג א' דא"ל רב לרב אסי אל תדור בעיר דריש מתא אסי'. ועי' פי' רש"י בל"א דאמרי לה ת"ח אלא משום דאושפזכני' דר"א גיורא הוי וקסבר רב ביבי דבע"כ מוטל עליו לקבל שררותא דמתא כי היכי דלא ליעבדי איסורי. [ועי' עוד תוס' ב"ב ק"י א' ד"ה ולא. וע"ע בט"ז בח"מ סי' ח' סעי' ג' שנתקשה עוד בזה. ותירוצו דחוק. גם מ"ש באורים שם סק"ו ליתא לדעת רבינו דהא הביא ראיה מהאי עובדא דגר אסור לדון ישראל הרי דס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' יבמות ק"ב א'. לדעת הרי"ף ורבינו ז"ל דשררותא דמתא היינו דיני ממונות דלא כרש"י ז"ל. ועי' אות הסמוך ואם כן הדרא ק' הט"ז לדוכתיה ולפמש"כ מר אבא שי' ניחא. ע"כ הגהת בני הרב מ' חיים ברלין שי']:
**דאמר רבא גר דן את חבירו כו'.**מבואר דעת רבינו כשיטת התו' יבמות שם והרי"ף ורא"ש פ"ד דסנהדרין דרבא בדיני ממונות מיירי ועלה קאי מש"כ לעיל וגר נמי פסול לדון את ישראל כו'. ולא כשיטת רש"י דפי' בד"נ אבל בד"מ גר דן ישראל ג"כ כפשטא דסוגיא דסנהדרין ד' ל"ו ב' דקעביד צריכותא גר וממזר משמע דדין א' להם ושניהם כשרים לדון ישראל. והתו' שפירשו דמיירי לדון גר חבירו נדחקו בישוב הצריכותא והרי"ף מישב דמיירי בגר שאמו מישראל והוא ישוב מרווח. ואולי קשה לרש"י דא"כ לישני רב יהודא תרווייהו מתניתי לאתויי גר חדא לדון גר חבירו. וחדא באמו מישראל ולדון ישראל. והנה התו' הקשו לשיטת רש"י דביבמו' ממעט מדכתיב מקרב אחיך כל משימות יהו מקרב אחיך. ובסנהדרין ממעט ד"נ מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך. אלא ודאי דרשה דמקרב אחיך ממעט אפי' מד"מ. והרי"ף הוכיח מהא דאיתא ביבמות ד' מ"ה רב אשי מני' לרב מרי ב"ר אפורסי דבבל ואע"ג דא"מ כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל כו' הרי דבד"מ ג"כ פסול לישראל. עוד הוכיח מהא דאושפזיכני' דר"א בר אהבה שהביא רבינו. והנראה דשיטת רש"י דלדין תורה דממונות גר כשר לישראל. ולא מיעט מהא דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים כו' אלא בשררות שדן לפי רצונו ושקול דעתו. והיינו משימות שדומה למלך שפורץ גדר ולא בדין תורה. והיינו דאסור להתמנות אפורסי ולעביד שררותא דמתא והיינו דפרש"י ב"ק ד' פ"ח א' ד"ה תקשי כו' ופסול למלכות ואפי' לשוטר בעלמא אא"כ אמו כו'. ולא כתב כמ"כ דיין אלא דוקא שוטר שהוא מכה לציית ב"ד וכדומה. אבל ד"ת כשר בד"מ משא"כ בד"נ מדכתיב ונשאו אתך ומיושב הכל [וקרוב לזה כ' הרמב"ן בחי' יבמות מ"ה ב'. והרשב"א שם ק"ב] מיהו כבר הסכימו כל הפוסקים ורבינו בראשם דלא כרש"י ז"ל. וכבר הביאו הרמב"ן שם והרשב"א שם והנ"י שם דעת רבינו ז"ל בשמו: