**ויתן לבתו כבנו.**כן הגי' ברי"ף ובפרש"י. ופי' שנותן בשעת הנשואין. אבל לפנינו הגי' בגמרא ויכתוב לבתו כבנו. ופי' בשעת ארוסין. וכדאי' בד' ק"ג כמה אתה נותן לבנך כך וכך. והוי הש"ס אי ניתן לכתוב ע"ש. והנה הגמרא מקשה ומי איכא דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתי רבנן ומתקני דתירות ברתא. והובא בסמוך ופרש"י שיתן לה האב ממונו שהי' בניו ראוין לירש. ולכאורה קשה וכי אסור ליתן מתנה אפי' לנכרי וכ"ש לבתו. והרי כלב נתן גולית עלית ותחתית לעכסה בתו. וצ"ל דה"פ. ואתו רבנן מתקני כו' דתק"ח לא ניחא כ"כ ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמנהג של שטח"ז. מקורו מגי' זו ויכתוב לבתו כבנו. פי' בשעת הנשואין יכתוב שתירשנו עם אחיה. וע"ז שפיר מקשה דליתקנו רבנן בבנות כעין ירושה:

**אבל עסויי לא כי הא כו'.**ברי"ף ובפוסקים לא נזכר זה הדין. זולת מעין זה אי' בהגהת מרדכי קידושין סי' תקנ"ה וז"ל נראה בעיני שאם הוא אמיד ויש לו במה לפרנסה כופין האב לפרנס בצמצום אם אינה יכולה להרויח וגם יכופהו להשיאה [נראה דר"ל כופין בתורת צדקה וכדאי' כתובות ד' מ"ט ב' אבל אמוד כופין אותו בע"כ כו' וכדאי' באה"ע סי' ע"א אבל אם הי' אמוד כו' מוציאים ממנו בע"כ משום צדקה וה"ה להשיאם אפי' אינו אמוד ליתן ממון עכ"פ יכול להשיאם בהשתדלות בטרחא דגופא. אבל מצד המצוה ואת בנותיכם תנו לאנשים ודאי אין כופין דא"כ אפי' על הנדן הי' לכפות דבהא מיירי קרא כפי' הגמרא. אלא ודאי אין זה אלא עצה טובה כמו שדות בכסף יקנו כדאי' ב"ב ד' כ"ט. ותו הא להשיא אשה וללמדו אומנות לבנו גם כן מצוה מד"ס ואסמכוה אקראי כדאי' בקידושין ד' ל'. ומכ"מ אין כופין ע"ז שהרי על מזונותיהם אין כופין ביותר מבן שש. על נשואיהם לא כש"כ. אלא אין כופין אלא בתורת צדקה כמו במזונותיהם. ועפי"ז יובן מש"כ הרמ"א שם ודוקא לענין מזונות הבנות אבל לא כופין להשיא בנותיו כו' ועמדו ע"ז הח"מ וב"ש ע"ש שהרי הוא נגד הגה"מ שכתבנו. אבל כונת הרמ"א כלפי המבואר בש"ע דכופין למזונות עד שש ע"ז כ' דלהשיאה אין כופין אלא בתורת צדקה. וכמו שכופין שארי אנשים על הצדקה. ה"נ כופין על השתדלות נשואיהם ולא יהי' אכזרי] אך על הנדן יתן כפי רצונו וכבודו. ואין כופין על כך כי לא נתקן עישור נכסי בחייו כו' וכל המרבה רוח חכמים נוחה הימנו כו'. ועדיין אין דברים אלו שוין לדברי רבינו שהרי למד מיהודה בר מרימר דלא בעי לעיולי ולרצותו כלל. משמע דאפילו כפיה בדברים של רצוי גם כן לא. ואם כן אין רוח חכמים נוחה מזה אלא שלא אסרו משום עבורי אחסנתא ולכאורה יש לומר דהפוסקים סבירי להו דיהודה חולק עם רב פפא בהא. ור"פ מרא דתלמודא. וגם עביד עובדא הלכה כמותו. ומש"ה לא הביא הרי"ף עובדא דא כלל. וה"ה כשאר תק"ח שרוח חכמים נוחה הימנו. מיהו יש לומר עוד דר"פ ויהודה לא פליגי. דודאי לפני קידושין מצוה להוסיף נדוני' כדי להשיאה להגון לה. ומרצין אותו ע"ז. אבל בעובדא דר"פ כבר איקדשא לברי' דר"פ כדאיתא בגמרא אזל למכתב לה כתובה. ונוסחת רבינו כי אזל למנסבא. ופשיטא דאי לא בעי אבא סוראה למיהב נדוניא לא מיהדר בי' ר"פ לברי' לישאנה. ואם כן אין בזה מצוה להרבות נכסי הבת ולמעט מהבנים. ואין זה אלא רשות דלא להוי בעבורי אחסנתא. שהרי היה יכול להרבות לה נדוניא לפני הקידושין. אבל ר"פ ידע בנפשו דגם בשעת הקידושין סמך על זה שיעשה וירצה את חמיו להרבות נדוני' לברתי'. ועל זה הסמך איעסק עם ברי' להכי הוי לי' רשות לרצותו אח"כ. דאי לא להוי לי' רשות אח"כ ע"כ יעשה בשעת קידושין ומאי נ"מ. ומש"ה לא הביאו הפוסקים זה הדין. שהוא מילתא דל"ש שיקדשו קודם פסיקת הנדוניא. ורק ר"פ סמך על אבא סוראה שהי' חמיו. וקים לי' בגוי' שיכול לסמוך ע"ז. כ"ז הסבר דעת הפוסקים שסתמו שהוא מצוה ורוח חכמים נוחה מזה כדי להשיאה להגון לה ביותר. רק שאין כופין וזה פשוט דאי רצו חכמים לכפות ע"ז לא היו צריכים לתקן כתובת בנין דכרין. אלא רצו שיקפוץ מעצמו ורצונו ליתן נדוני'. ואם אינו קופץ ומשיאה לפחות אין אנו חוששים. ולשון הרמב"ם ריש פ"כ מה' אישות ה"א ואם הי' עשיר ראוי ליתן לה כפי עשרו. הרי דמצוה הוא. אבל רבינו ס"ל דר"פ ויהודה חולקים בעיקר הדין ופסק כיהודה. וי"ל טעמו של רבינו דס"ל דר"פ גופא אינו חולק וכדקאמר מי קאמינא לך לעסויי כו'. אלא שלא שיער דלהוי עייולי. דיהודה עשויי ויש להסביר עוד דתליא בנוסחא דבגמרא אי' דאר"פ ליהודה הא נמי תקנתא דרבנן הוא דא"ר יוחנן כו'. ולא קאמר הא נמי דאוריי' הוא דכתיב ואת בנותיכם וגו'. והיינו מהטעם שכתבתי שכיון שכבר נתקדשה וממילא יהא נשואין. וליכא בה מצוה דאוריית' רק תקנתא דרבנן שאין בזה משום עבורי אחסנתא. כיון דכבר הי' לו רשות לפני הקידושין. ואיך נאסר אח"כ ובהא לא בעי יהודה לעשויי. אבל אי הוי קודם הקידושין הי' יהודה נכנס ומרצהו שרוח חכמים נוחה הימנו. אבל רבינו גריס שא"ל ר"פ הא נמי דאוריי' הוא כו' אלמא שלא חילק בדבר ובמצוה שלפני קידושין הוא עומד. ומכ"מ לא בעי יהודה לעשויי אלמא דגם לפני הקידושין אין לרצות ע"ד זה יותר מרצון של האב מעצמו:

**ומי איכא כו' עד ונסבין לה.**נראה הי' הגה"ה בגליון מן הצד לעיל ריש הענין. והוגה כאן בטעות:

**בת ניזונית מן האחים כו'.**בגמרא איתא בת הניזונית מן האחים נוטלת ע"נ כו' ולאפוקי גדולה שאינה ניזונית. מיהו ודאי גם לנוסחת רבינו הכי משמע. דלמאי בא להשמיענו דהבת ניזונית מן האחי'. הא מתנאי כתובה הוא. אלא ה"ק כ"ז שהיא נזונית נוטלת. אדרבה גי' רבינו מיושב יותר. דבד' ס"ח ב' מקשה ר"נ רבי אדרבי. דהכא קאמר בת הניזונית דוקא. ותני' הבנות בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי. והובא להלן. ומאי קושי' נימא דפי' בת הניזונית שמת האב והניחה קטנה וניזונית אז נוטלת אפי' אבדה מזונותיה משנישאת או בגרה. לאפוקי הניחה גדולה וכמש"כ הרא"ש פ"ו סי"ד בשם הר"י דבהא ודאי לא מהני מחאה וגרע מהניחה קטנה ובגרה. והובא בהגהת רמ"א סי' קי"ב ס"ז. ומכאן יש להביא ראי' להרמב"ם פ"כ הי"ג שכ' בפי' שאין נפקותא בדבר. וע' בקרבן נתנאל שעמד ע"ז אבל לגי' רבינו משמע כ"ז שהיא ניזונית נוטלת אבדה מזונותיה אבדה פרנסתה:

אי עין רעה כדיהיב לראשונה יהבינן לשני' כדאמיד לן אבוהכצ"ל:

**ודוקא ניזונית וכי מינסבא כשהיא נערה אבל בגרה כו'.**לכאורה יש להגיה וכי מינסבא כשהיא קטנה. אבל בגרה וקא מינסבא כשהיא נערה כיון כו' ור"ל דכי מינסבא כשהיא קטנה אע"ג שאינה ניזונית יש לה פרנסה. אבל בגרה או קא מינסבא כשהיא נערה כיון דמזונות אבדה כו'. ובה"ג ה' כתובות ישנו לשון זה ממש. אבל גם שם יש לשון כשהיא נערה. וקשה להגיה ולפרש כל כך אלא ה"פ דמיירי בתובעת בשעת נשואין כדרך שכתב לעיל. וכד מינסבא יהבינן לה כו' וה"ק דוקא ניזונית היינו שנשאת בשעת נערות ותובעת. אבל בגרה תחילה לא:

נשאת אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחותכצ"ל. וראוי לדעת שהרמב"ם שם כ' נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה. ואם מיחתה בעת נשואיה ה"ז מוציאה את הראוי לה כ"ז שתרצה בגרה ועודה בב"א כו' אם פסקו האחין לתת מזונות כו' משמע דבנשואין לעולם צריכה למחות אע"ג שלא בגרה והיא ניזונית. וכבר כ' הה"מ דאולי יש לו בזה דעת אחרת. והר"ן תמה על הרמב"ם שלא כ' דבניזונית א"צ למחות. וע' כ"מ שדחה בקש. אבל ודאי כן הוא שגירסא אחרת הי' בדבר. וז"ל בה"ג א"ל רבינא לרבא אמר לן ראב"א משמך בגרה א"צ למחות נשאת א"צ למחות בגרה ונישאת צריכה למחות. והא אוקימנא התם בגרה ונשאת צריכה למחות [ע"כ לפי זה צ"ל בגרה או נשאת וע' בסמוך] ל"ק כאן בניזונית מן האחין וכאן בשא"נ מן האחים ואם לא מחית הפסידה דהיכא דקא מתזנא מנכסי האב אית לה עישור נכסים עד דבגרה ואי מחי' מקמי דתבגר אע"ג דבגרה אית לה עישור נכסי [עד דבגרה הוא טה"ד דמינכרא] ואי קא זייני לה אחי מדילהון כשהיא בוגרת אע"ג דלא מחי' אית לה ע"נ מ"ט משום כיסופא הוא דלא מחיא. ואי אינסבא ולא מחי' לית לה ע"נ דאמרינן אחולי אחלתינן עכ"ל הרי דבנשאת לא חילק כלל בניזונית וכדברי הרמב"ם וע"כ גירסתם הי' במימרא דרבא נשאת צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות וכ"ת פשיטא כיון דנשאת לחוד צריכה למחות בגרה ונישאת לא כ"ש. הא ל"ק משום דכבר כ' הה"מ בשם הרשב"א דקטנה שנישאת לא אבדה פרנסתה אף על גב שגדלה אח"כ לא אבדה לעולם לפי שכל שלא אבדה בשעת נשואין שוב אין צריכ' למחות. וכ"כ בהגהת רמ"א סימן קי"ג ס"ז. וס"ד דה"ה אי לא אבדה בשעה שבגרה ולא מיחתה דהיינו בניזונית ה"ה אפילו נשאת אח"כ אין צריכה למחות. קמ"ל דאפילו בגרה ונישאת צריכה למחות. ומש"ה לא אמרה בגרה ונישאת. נשאת ובגרה צריכה למחות. ובאמת יש לדקדק מזה כדברי הרשב"א ז"ל שכל שלא אבדה בשעת נשואין לא אבדה לעולם. ואם כן לשיטת הפוסקים דנשאת ומתזנה מן האחים לא הפסידה אע"ג שלא מיחתה. ה"ה אף ע"ג שבגרה אחר שנישאת. ומשום הכי דוקא בגרה ונישאת. ולא נשאת ובגרה. וטעמא רבא איכא דכיון שנישאת סומכת הכל על הבעל ואין לה למחות עוד וכדאיתא בב"ב ד' נ' ב' אין מחזיקין בנכסי א"א וע' הטעם ברשב"ם כמש"כ משא"כ בגרה ונישאת וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה ז"ל. כ"ז לדעת הרי"ף ופוסקים ז"ל. אבל לדעת בה"ג ודאי ניחא הא שלא פירש נשאת ובגרה דבנישאת לחוד כבר אבדה אפי' ניזונית. ואדרבה ניחא יותר דלהרי"ף קשה אמאי לא פי' רבא להיפך דנשאת ובגרה א"צ למחות. עוד י"ל הא דבגרה ונישאת צריכה למחות כמש"כ הר"ן עוד בשם הרא"ה דאי מיחתה בשעת בגרות צריכה עוד למחות בשעת נשואין. והיינו בגרה ונישאת צריכה למחות דאע"ג דקרוב שמיחתה בשעת בגרות עכ"פ דעת בה"ג עפ"י גירסתו דבנישאת לא מהני ניזונית. ומעתה מבואר דהא דאיתא בבה"ג בזה"ל והא אוקימנא התם בגרה ונישאת צריכה למחות הוא טה"ד. וצ"ל בגרה צריכה למחות. וכן מפורש לשון רבינו בסמוך. ובגירסא זו תליא ג"כ עיקר דין זה. דלפנינו בגמ' ורי"ף איתא הכי והא אותבי' רבא לר"נ יתומה ושני לי' הא דמחי הא דלא מחי וא"כ הקושיא גם על נישאת אדרבה עיקר הקושיא מיתומה היה בנשואין. אלמא דבתרוייהו קאמר ראב"א משמי' דרבא א"צ למחות. אבל רבינו ובה"ג גרסי בקושיא דגמרא והא אוקימנא התם בגרה צ"ל. הרי דלא מקשה אלא מבגרה. אלמא דראב"א משמי' דרבא לא אמר אלא בגרה א"צ למחות. ומכ"ז למדנו שיש להגיה בדברי רבינו נשאת צריכה למחות. וכן בבה"ג. וריעו יגיד עליו שכבר נשתבש כאן בדפוס בבגרה ונישאת. הרי דרבינו וה"ג כדעת הרמב"ם. ובל"ס דהרמב"ם דלה מים חיים מבורות עמוקים האלה. וגם הרי"ף האריך כאן וכ' שמעינן השתא מכל הני שמעתתא כו' והוא אריכות ללא צורך. אלא שראה רבינו ובה"ג לא כ"כ. וע"כ כתב באר היטיב כדרכו בקודש להאריך במקום מחלוקת. מיהו הרמב"ם הכריע שלא כהרי"ף ז"ל. ולכאורה הי' כעין ראי' לרבינו ובה"ג ורמב"ם דמקשה ממתניתין דיתומה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ומשני הא דמחאי הא דלא מחאי. ולא משני הא דמיתזנא הא דלא מיתזנא וכבר הרגישו התו' ד"ה הא דמחאי. ויישבו דאבדו מזונותיהן משמע שאינו רוצה עוד לזון. ואין זה ישוב מרווח. דהא אדרבה יש לפרש הכי דאבדו מזונותיהן משום הכי לא אבדו פרנסתן. ר"ל כיון שאבדו בדין. והן זנין להכי כסיפא למתבעא ולא אבדו פרנסתן. אלא ודאי דבנשואין פשיטא להגמרא דלא מהני ניוזונית שהרי הבעל חייב לזונן. ומה טובה עשו להם. ואי השיאו לגברא דלא מצי למזונייה. יש להם להתרעם יותר על היורשין על שלא נתנו נדוני' להשיאה לגברא קטילא. ולא כסיפא כלל. מיהו עיקר קושית התו' ליתא לענ"ד. דכ"ז שלא ידענו מסברא דמחאה א"א לחלק בין מתזנא. דאדרבה יותר יש לפטור בניזונית דכבר עשו לה טובה כנגד פרנסתן. אבל השתא דמסיק הש"ס סברא דבעינן מחאה ממילא חלק ג"כ בניזונית וכדתנן בפ' הנושא לענין כתובת אלמנה דכ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם מטעמא דכסיפא למתבעא. קצרו ש"ד א"א להכריע במילתא דתלי' בגירסות הגאונים ז"ל:

**עישור נכסי מאי כו'**וכל הענין. הרשב"א והר"ן ז"ל הביאו דעת רבינו ובה"ג דס"ל דלעולם אפי' במקום ששמין דעת האב אין גובין אלא ממקרקעי. ??