**דאילו מאן דנדר נידרא קמי שמיא מחייב לשלומי דהכי אשכחן ביעקב אבינו.**להלן סי' קכ"ו כ' רבינו דאילו מאן דנדר נידרא קמי שמיא אסור לי' למיעבר עלי' אלא מיבעיא לי' לקיומא דכתיב איש כי ידור נדר לה'. ובודאי לא נצרכנו להביא דרשי ומשמעות כיון דאיכא אזהרה מפורשת לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה. אלא הוסיף כאן רבינו ללמדינו דמאן דנדר נדרי מצוה להביא קרבן וכדומה מצוה לקיימו ולא להשאל עליו. והיינו מחייב לשלומי. דאי בנדרי רשות אי' בנדרים ד' כ"ב א' רנ"א הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליו קרבן פי' בעת איסור במות ושחוטי חוץ. אלא ישאל עליו. משא"כ נדרי מצוה אע"ג דאי שאל עליו מתירים לו וכדאי' בנדרים ד' נ"ט א' והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עליה ואין זה דומה להא דאי' בירושלמי והובא בתו' גיטין ד' ל"ה ב' ד"ה קסבר שאין מתירים נדרי איסור כגון שלא לצחק בקוביא. דהתם רוצה להתיר כדי לעבור על איסור. משא"כ השואל על תרומתו אין הכוונה כדי שיאכל בטבלו אלא לתרום ממקום אחר. וכן הנודר להביא קרבן יכול לשאול ע"נ כדתנן בפ"ה דנזירות דבה"א יש שאלה בהקדש. מכ"מ אין בזה מצוה להשאל עליו. אלא אדרבה ראוי לקיים נדרו. וכן פסק הרמב"ם שלהי ה' נדרים אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאיל ע"נ כדי שלא יהא מכשול לפניו. בד"א בנדרי איסור. אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנא' נדרי לה' אשלם וכ"פ בש"ע יו"ד סי' ר"ג. והיינו שהביא רבינו מיעקב אבינו ודייק רבינו כד מטא לבי מקדשא כו'. והיינו נדרי הקדש ומצוה וא"ל הקב"ה לקיומי ולא להשאל עליו כמו שאומרין לכל נודר כדאי' בנדרי' ד' ט"ז ב' זיל ובעי רחמי' על נפשך דחטאת כו'. אלא מצוה לקיומי. והנה הרמב"ם למד מדכתיב נדרי לה' אשלם. ולכאורה א"א ללמוד מיעקב אבינו. שהרי יעקב אבינו נדר בעת צרה ומצוה ג"כ לנדורי כדאי' במ"ר פרשה זו. ובפ' וישלח אי' דא"ל הקב"ה יעקב בשעת עקתא נדרא ובשעת רווחא שטפא. הרי דההקפד הי' משום דבעת צרה נדר. מיהו א"כ מקרא דדוד ג"כ אין ראי' דודאי לא עשה איסור במה שנדר שהרי אפי' נדרי מצוה אסור לכתחילה אלא גם דוד נדר בעת צרתו וכדמוכח ג"כ מענין הפרשה. אלא ודאי אין נ"מ בין עת צרה לרווח רק לענין היתר לנדור. דבעת הרווח אסור לכתחילה לנדור כי היכי דלא ליתי לידי תקלה וכדאי' בנדרים ד' ט' ב' מ"ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה כו'. ואי רוצה להקריב קרבן וכדומה מצי להקדים יד לפה וכדאית' בב"ר פ' פ"א עה"פ ואם זמות יד לפה. משא"כ בשעת צרה שאין עת בוא אל בית ה' להקריב וכדומה שא"א לעשות נדרו. מצוה לנדור כדי דלפוש זכותי' ולהצילו מרעתו אבל במצוה דלהקים נדרו אין נ"מ. דבשלמא נדרי איסור ורשות לגמרי אסור לקיימו מטעם דאי' בירושלמי נדרים פ"א לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים אבל נדרי מצוה כיון דאי נדר בעת צרה מצוה לקיומי ה"ה אפי' נדר שלא בעת צרה. והא דאי' במ"ר שהקב"ה אמר ליעקב בעת צרה נדרת כו'. הוא להגדיל התרעומות שהוא ככפוי טובה ח"ו. אבל בל"ז ג"כ אין נ"מ ומצוה לקיומי. וניחא לרבינו להביא מקרא דיעקב מעין הפרשה. ודוד ג"כ למד ממנה. והרמב"ם הביא קרא דקא מפורש יותר דמצוה לשלם. וממוצא דברי רבותינו קשה על תשו' בנימין זאב שהביא הד"מ ססי' רכ"ח דנודר בעת צרה דומה לנודר ע"ד חבירו. שהוא ע"ד המקום שעשה לו טובה והצילו. וא"כ לכמה פוסקים אין לו התרה אפי' בדיעבד. והד"מ שם אות ד' הוסיף דאפי' נדר רשות כגון שלא לאכול גבינה א"א לשאול אם נדר בשעת חליו. וכבר השיג ע"ז הש"ך שם ס"ק ק"ח. מיהו גם דברי ב"ז קשה דא"כ מאי ראי' שהביאו רבינו ורמב"ם לנדרי מצות בעלמא שאין שואלין לכתחילה עליהם. דילמא התם שאני דהוי נדר בעת צרה. אלא אין נ"מ בזה אלא לענין לכתחילה כלשון הש"ע סי' ר"ג. וכדעת מהר"ם מינץ. ואע"ג שהגאון ח"ס ס"ז הסכים לב"ז ע"ש. אחר כותבי מצאתי שהיש"ש פ' השולח סי' מ' כתב בפשיטות כמש"כ. אלא משום סכנה אין להתיר:

**דמאן דנדר אי משתבע למימר מידעם אנפשי' חוטא הוא כו'.**האי למיסר כו' קאי על השבועה לחוד. וקמ"ל דהשבועה ג"כ אין מצוה להשאל עליו. ואע"ג דס"ל לרבינו דנזקקין להתיר שבועות דלא כרב האי גאון ז"ל וע' מש"כ סי' קל"ו אות ג' בס"ד דתלי' בגי' הגמרא מ"מ מודה דעל הנשבע מצוה שלא להשאל עלה. וכדאיתא בכתובות סוף פ' המדיר בעובדא דריב"ל דא"ל הקב"ה מי מיתשיל אשבועתא אלמא דהכי עדיף. וכ"כ הרמב"ם שלהי ה' שבועות. ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו שנא' נשבע להרע ולא ימיר וכתוב בתרי' עושה אלה לא ימוט לעולם. וכן בהגהת רמ"א שם. והא שהתחיל רבינו בנדר לחוד משום דמהאי קרא דיעקב נ"ל נדרי מצוה לחוד אבל מצוה דקיום שבועה הוא מטעם אחר כי היכי דלא תהוי שבועת שוא שהרי אי שאיל עלה ישאר ש"ש שיצא לבטלה:

**דכתיב וכי תחדל לנדור.**מהאי קרא נ"ל לר"י ג"כ דנדרא אסור. כמש"כ רבינו בסמוך אבל נדרא לא וכ"כ התו' חולין ד' ב' ב' אלא דפליגי בקרא דקהלת ובפירושו כמש"כ שם. אלא שנדחקו התו' דהא בקהלת כתיב ג"כ לשון נדר. ונדר משמע דווקא נדר ולא נדבה ע"ש אבל למש"כ סי' ח' אות י' דעת רבינו דכתובים משתעי בלשון ב"א לק"מ. דודאי בלשון ב"א גם נדבה מיקרי בלשון נדר. והתו' שם ד"ה וכתיב הרגישו על שהביא הגמרא תחלה קרא דאורייתא וא"כ למאי הדר מייתי מדברי קבלה. ובאמת ניחא שפיר. דמקרא דד"ת למדנו דנדר לכ"ע לא. וקרא דקהלת מפרשי בנדבה ופליגי בפירושו כמבואר להלן בדברי רבינו מ"ט דר"מ כו' ור' יהודא א"ל כו' וכל זה דלא כפי' הר"ן נדרי' ד' י' א' ד"ה נודב ומקיים שכ' דלהאי לישנא דנדר לכ"ע אסור כ"ע מפרשי דטוב אשר לא תדור משתדור ותשלם. אלא דפליגי ר"מ ור"י אי קרא בנדר או בנדבה. והרי רבינו כ' כהאי לישנא. ומכ"מ מפרש דפליגי בפירושא דקרא. וזהו כפי' התו' חולין שם:

**ועד כאן לא קאמר ר"י אלא דמשלם בשעתי' וה"מ נדבה אבל נדרא לא.**צריך ביאור. דמשלם בשעתי' אימת. הא מפרש הגמרא דנדרים מ"ש נודר דלא כו' נדבה נמי דילמא אתי בה לידי תקלה ומשני ר"מ לטעמי' דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדשה. הרי ידיו קודם לפיו. ולכאורה יש לדחוק ולפרש דמשלם בשעתי' בשעת הנדבה והיינו אוקימתא דגמרא. והא דקאמר עוד וה"מ נדבה אבל נדרא לא ה"פ שלא יאמר הרי עלי אפי' בהאי גוונא. דילמא תמות בעזרה ויחייב באחריות כמש"כ התו' שם ד"ה כהלל הזקן כו' אבל נדרי כשירים לא הוי כלל בשום צד אף כשהוא בעזרה נמי איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריותה ואתי לידי תקלה דב"ת עכ"ל. ולזה כיון רש"י חולין ד' ב' א' ד"ה ואפי' ר"י כו' דאם מתה או נגנבה א"ח באחריותה כו'. אבל דוחק הוא בכונת רבינו בלשון דמשלם בשעתי'. ותו הא רבינו בנדרי צדקה וכדומה איירי שנוהג בזמנו. וא"כ אפי' אומר הרי עלי ליתן סלע תומ"י נותן מאי איכפת לן. בשלמא קרבן ניחא דילמא מיפסל הקרבן. אבל צדקה מא"ל. ועוד פרש"י שם אינו מובן דסיים א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי'. הא בנדבה ג"כ מיירי דווקא במביא כבשתו לעזרה וא"כ בהרי עלי. היאך הדר בי'. וגם הסוגי' מוקשה בכמה ענינים דללישנא קמא דנדרים דפליגי בנודר ור"י שרי אפי' בנדר הא בפי' תני' בתוספתא דר"י בעי שיביא כבשתו לעזרה. וכן הקשו התו' שם. ועוד הקשו התו' חולין לל"ב דנדרים וסתמא דחולין דפליגי בנדבה ור"מ אוסר היאך אפשר לומר שיהא אסור במביא כבשתו לעזרה ע"ש שנדחקו בזה. ובהדיא אי' במדרש קהלת דרמ"א מביא כבשתו לעזרה כו' ובדוחק י"ל דהמדרש אתי כהירושלמי ריש נדרים דמחליף שטתייתו דר"מ ור"י. אבל עיקר הענין. דיש נ"מ בין מקדיש בהמה למקדיש כספים וכלים וכדומה. דבבהמה שפיר מקשי הש"ס בנדרים מ"ש נדר דלא דילמא אתי לידי תקלה נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה. וכפי' המפרש דאתי בהו לידי גיזה ועבודה. אבל בב"ת לא דכל היכ' דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל ואין הכוונה שאין בנדבה ב"ת דמפורש בריש מ' רה"ש דאיכא ב"ת [וכבר תמהו ע"ז בתשו' פ"ז סי' צ"ט ושבות יעקב ח"ב סי' ג' ע"ש] אלא ה"ק דכיון דכבר אפרשינהו לא יתעצל להקריבו מהרה. שכבר אסור בהנאתה. משא"כ נדר חיישינן דילמא יתעצל ויבא לאחר תשלומי'. וכן פי' הרא"ש נדבה נמי אתי לידי תקלה למעול בה. ר"ל דאפי' שלמים שאין בהם מעילה מכ"מ הנאת תשמישו אסור מה"ת כמש"כ התו' שם ובכ"מ ע' תו' כריתות ד' נ"ד ב' ד"ה בוולדות קדשים. וכ"ז דלא כפי' הר"ן שם שכ' נדבה נמי כו' דילמא פשע ומאחר להביא יותר מג' רגלים. דודאי תמוה למאי נחוש שתהא אוכלת אצלו ואינו עושה וגם עביד איסורא ושביק היתרא. ולמש"כ דוקא בבהמה דהתשמיש קרוב בה ועבודתה מצוי'. וגם א"א להכניסה לרפת ולהסגיר בעדה שפיר חיישינן. משא"כ בשארי הקדש אין כאן חשש שיכול להסגיר בתיבה הקדשו ואינו עלול למעול בם ולמזיד לא חיישינן. ואדרבה מבואר ריש פסחים ד' ו' א' הקדש בדילי מיניה. ומעתה יש לדעת דבבהמה לא זו שיש לחוש בנדבה כמו בנדר. אלא יש לחוש יותר מנדר. דבנדר ואומר ה"ז עלי ואינו מקדש לאלתר אין לחוש אלא דילמא עבר על ב"ת. אבל לידי מעילה ואיסור גיזה ועבודה אין חששא. משא"כ בנדבה יש חששא זו. ואין תקנה אלא במביא כבשתו לעזרה והשתא ניחא הכל. דבל"ק דנדרים דפליגי בנודר ור"י לא חייש לבל תאחר. מכ"מ בנדבה מודה דאסור אלא במביא כבשתו לעזרה. דבשלמא חששא דב"ת תלי' בדעת בעה"ב וזריזותו. אבל חששא דגיזה ועבודה ומעילה בהנאתה כמה בני אדם נכשלים בה. והיינו דתוספתא. וללישנא בתרא דפליגי בנדבה ור"מ אוסר גם בנדבה ר"ל בנדבה דאומר ה"ז ולהשהות אצלו ובמעות וכדומה דר"י מתיר ולא חייש לתקלה ור"מ אוסר גם במעות וכבר פליגי בה ביומא ד' ס"ו א' במעות מוקדשים אי רשאי להשהות אצלו. אבל בנדבה דבהמה לכ"ע במביא כבשתו לעזרה שרי. ובלא מביא מיד אסור דחיישינן לגו"ע והנאת בני אדם בלא דעת. ובסוגי' דחולין מיירי מנדרי ערכין היינו מעות או כלים עיקר מחלוקתם בנודב ומקדיש מיד ואינו מביא לגזבר. ופרש"י בתרי גווני נדבה שרי ונדר אסור. היינו במקדיש בהמה ומביאה לעזרה דבה"ז שרי ועלי אסור דילמא מתה או נגנבה. ובהא לא פליגי דלר"מ ג"כ בנדבה שרי ונדר אסור. א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי'. והיינו במקדיש ואינו מביא מיד ובכסף וכלים ובהא לר"מ אסור ור"י שרי. אבל בסוגי' דנדרים מיירי בקרבן כדתנן התם כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן. כו' כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. ובהא לא פליגי בנדבה כלום. דלל"ק מודה ר"י דבעינן מביאה לעזרה דגרע מהרי עלי. ובל"ב מודה ר"מ דשרי בהאי גוונא. והשתא מבואר דברי רבינו דלא מיירי בקרבן לעזרה שאינו בזה"ז אלא בנודר מעות וכדומה לצדקה או לבהכ"נ. וקאמר דלר"י שרי במשלם בשעתי'. אפי' לא בשעת הנדבה אלא לזמן שיבא הצורך לשלם נדרו. וה"מ נדבה באומר ה"ז בהא לא חיישינן שיעבור בב"ת. דכל היכ' דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו ולמאי יאחר למסרם לגיזבר וכדומה. ולתקלה ל"ח שיעבור בזדון ויהנה מהקדשו ואע"ג שיכול עפ"י דין ללות כ"ז שלא מסר לגבאי כדאי' פ"א דערכין. מכ"מ לא חיישינן שילוה ולא ישלם בזמנו. אבל בנדר לא דחיישינן שיעבור על ב"ת. שיהי' קשה לפניו להפריש מכיסו במועדו. וממוצא דבר אתה למד דמש"כ הרמב"ן בהלכות נדרים והרא"ש שם בפסקי' ושמעינן מהא כו' אי איתי' לההוא מידי בידי' ליתיב לי' מיד כו'. ומשמע דבנדבה כהאי פליגי ר"י ור"מ לל"ב. וזה תמוה דא"כ לר"מ היאך יעשה. אלא ודאי פליגי ביש לו מעות להפריש לצדקה ולא מזדמן לפניו למי ליתן. בהא ר"מ אוסר להפריש ור"י מתיר וכן הלכה כר"י. דינו של הרמב"ן ורא"ש פשוט בלא מחלוקת כלל:

**ור"מ אמר לך מי כתיב אשר תדור. אשר לא תדור כתיב.**אינו מובן. דהיאך יכתוב טוב אשר תדור משתדור ולא תשלם. אלא ה"ק רבינו דלכתוב בקרא דלקמי' טוב דאת אשר תדור תשלם. ואח"כ טוב אשר לא תדור וגו'. דלהוי שפיר משמע דטוב מזה ומזה הנודר ומשלם. וע' בפי' הרא"ש ור"ן בא"א.

**אבל היכא דנדר ומשתבע לקיומי מצוה כו'.**משמע דקאי בחד גווני לקיים מ"ע. וכשיטת הרא"ש נדרים ד' ח' בהא דנדר גדול נדר לאלקי ישראל דנודר לעשות מצוה הרי הוא כנדרי צדקה. וכ"כ הריטב"א בשיטת רבו הרמב"ן שלזה כוון במש"כ בהלכות דסוגיין דיש יד לצדקה. דהיינו דאר"ג האומר אשנה פרק זה ולא פי' בנדר ואינו אלא יד. ולא כהר"ן ד' ז' שנדחק לפרש כונת הרמב"ן עפ"י דרכו של הרמב"ם באת"ל ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"א הכ"ט. והכי איפסק בש"ע יו"ד סי' ר"ו ס"ה וסי' רי"ג ס"ב. עפ"י שיטה זו הולך ואור סוגי' דריש נדרים ד' ג' ב' בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כו' אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההוא שעתא הוי לי' נזיר מ"ד כו'. וכ' הר"ן דליכא למימר באומר הרי עלי להיות נזיר דלא דמי' כו' אבל הכא כיון שאינו מחוסר שום דבר הרי הנזירות חל מיד והוי לי' נזיר וליכא ב"ת כו'. ואנכי לא ידעתי היאך הדין ברור. שהרי פי' דבריו הרי עלי לנדור נדר נזיר ועדין לא נדר. והרי האומר הרי עלי לקבל נדר תעני' אע"ג שהוא ג"כ בשוא"ת שלא יאכל וישתה מכ"מ אינו בתענית עד שיקבל. אלא עיקר הישוב בזה דאם כן אין צריך הקישא נזירות לנדרים. דהוא בכלל נדרי צדקה. ומה לי הרי עלי ליתן סלע או לנדור בנזירות. מש"ה קאמר שאמר שלא איפטר מה"ע כו'. ולשון הרמב"ם פ"א מה"נ האומר לא אפטר מה"ע עד שאהי' נזיר ה"ז נזיר מיד שמא ימות עתה אם אחר נזירתו ה"ז עובר על ב"ת לשלמו. מבואר שעובר מיד בלא ג"ר ותיכף חל עליו נזירות בלא קבלה. ואע"ג שאם עבר ואכל ענבים אינו לוקה משום בל יאכל. מכ"מ ה"ה נזיר מיד. וחידוש הוא בנזירות ומשום שהזכיר מיתה וחיישינן שמא ימות מיד. אבל אם אמר הרי עלי להיות נזיר. ה"ז כשאר נדרים דבעינן ג"ר. ולא משום חשש מיתה אלא גזירת הכתוב שעובר על ג"ר משום ב"ת ולפני ג"ר אין עליו אלא מצוה להקדים ולהזדרז. ולא משום מיתה כמש"כ הרשב"א בחי' כאן. ובאמת אם אמר לא איפטר מה"ע עד שאתענה. אינו עובר משום ב"ת לפני ג"ר. ורק בנזירות גלי קרא [מיהו בשו"ת ריב"ש סי' תמ"ה מסתפק בזה ע"ש] והש"ס מסמיך טעם הענין להא דתני' האומר לאשתו ה"ז גיטך כו' אבל התם אינו אלא חששא דרבנן. וכאן ה"ה נזיר מה"ת. והא דלא מפרש רבא באומר הרי עלי לנדור בנזירות שהוא נזיר מיד ועובר על ב"ת מיד. ולא כשאר נדרי צדקה. י"ל דכיון דאמר בפי' ה"ע לנדור או להיות נזיר הכונה שאקבל נזירות. א"כ אינו אלא נדר לקבל. וא"א להיות נזיר מיד בלא קבלה. וב"ת על קבלה אינו אלא כשאר נדרי צדקה. אבל אם אמר לא איפטר מה"ע עד שאהי' נזיר. ויוכל להיות שמחר ימות ממילא דומה לקבל עתה נזירות. שהרי אם הייתי יודע שימות למחר פשיטא שהוא קבלה. וגלי קרא דמשום חשש מיתה ה"ז נזיר מיד. זהו שיטת הרמב"ם ז"ל. אבל הרא"ש כ' דבאמת צריך לקבל ואינו עובר עד ג"ר. וא"כ לכאורה ק' טובא למאי צריך לפרש חששא דמיתה תיפוק לן דג"ר גזרת הכתוב הוא. והרבה נתקשה הרשב"א בזה וצ"ל דלא למדנו נדרי צדקה שעובר על ב"ת אלא דומי' דקרבנות שמתחיל מצות הבאה מיד. אפי' הייתי יודע שיחי' כמה שנים. ובהאי גוונא באומר ה"ע להיות נזיר שעובר על ב"ת בג"ר. אבל אם פי' שלא אפטר מה"ע עד שאהי' נזיר. פשיטא אם הייתי יודע שיחי' עוד כמה שנים אין עליו מצוה להזדרז שהרי פירש שלא אפטר מה"ע. וא"כ ס"ד שאינו עובר משום ב"ת לעולם. דלמיתה ל"ח קמ"ל מגלוי קרא דחיישינן למיתה וחל עליו המצוה מיד לקבל נזירות. וממילא עובר בג"ר. ובאמת אם אמר לא אפטר עד שאתענה כך וכך לא עבר משום ב"ת כמש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל. וכ"ז לדעת רוב הפוסקים דה"ע להיות נזיר ה"ז עובר משום ב"ת כמו נדרי צדקה אבל לשיטת הר"ן דנדרי מצוה לא דמי' לצדקה אם כן קשה טובא אריכות זה נימא כפשוטו דקמ"ל דנדרי נזיר עובר משום ב"ת כמו צדקה וע' ר"ן ד' ח' ד"ה עליו להשכי' נראה שמודה להרא"ש דמצוה מיהא איכא אלא שאינו נדר ממש וכמו קבלת תענית אינו כנדר ממש כמש"כ הר"ן שם ד' ס"ב. וע' מש"כ בפ' יתרו סי' נ"ז אות ט' בס"ד דקדוק הרמב"ן מדברי רבינו אלה בדיני שבועות כי שם מקומו של שבועה:

**ומיחרט בי' ומגמרינן כו'.**לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה א"צ פתח רק חרטה לחודא וכ"כ רבינו לקמן בסי' קל"ו ומיחרט בי' א"נ אמר אדעתא דהכי והכי לא נדרי. והשתא צריכין אנו לפרש מ"ש רבינו כאן תרוייהו עפ"י מ"ש המאירי פ"ג דנדרים וז"ל והעידו על מר רב יהודאי שהזהיר חכמי דורו שלא לפתוח בחרטה משום דדמיא לחוכא. ויש ממצעין את התחום לומר שאעפ"י שאין פותחין בחרטה משתמשין בה להקל בפתח שלא לדקדק בו לומר היאך אתה אומר שאלו ידעת לא נדרת. והלא ידעת קשה הימנה ונדרת אלא מתירין לו בכל פתח הואיל והחרטה נמשכת עמה. ומ"מ עיקר הדברי' להלכה לפתוח בחרטה כו' עכ"ל וז"ש ומגמרינן כו' כלומר שאע"פ שפותחין בחרט' מ"מ מגמרינן לי' איזה פתח. ואע"פ שאינו מתחרט מחמת הפתח. מ"מ עושין כן משום שלא יהא דמי לחוכא וכמ"ש המאירי. ובפ' מטות קאמר או שאינו מוצא פתח כלל סגי בחרטה לחוד. או שמוצא איזה פתח ואע"ג שאינו עפ"י דין. מכ"מ בצרוף חרטה מעיקרו סגי. וממוצא דבר תבין המנהג שכ' הרמ"א סי' רכ"ח ס"ז שנהגו להחמיר ולעשות מהחרטה פתח כו'. הוא שנהגו גאוני קדמאי. ולא מטעם שכ' הט"ז וש"ך. והרמ"א ז"ל לא ידע ג"כ מקורו:

**ואי א"ל מופר לך או מובטל לך כו'.**לשון ירו' נדרים פ"י ה"ח. והנה המפרשים פירשו הא דאר"י בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא א"כ היינו דהתרה משמע לשעבר דעוקר נדר מעיקרו. והפרה מיגז גייז להבא. וק' א"כ הרי מובטל משמע הכי והכי כדאי' גיטין ד' ל"ב ואזלינן בתר דאהני לי' ולהוי מועיל בתרווייהו. ותו ק' דהא בנזיר ד' כ"א מיבעי לן אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר והוי בה טובא ולא פשיט מדתני' זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר. ולא עוד אלא דהרמב"ם כ' דבהפרה בעינן עקירת הנדר מעיקרו כמבואר ביו"ד סי' רל"ד סל"ז וע' בביאור הספרי פ' מטות בס"ד. אבל עיקר הפרש בין היתר להפרה נראה דהתרה משמע מרצון השואל וע' להלן אות י"ב. והפרה משמע בע"כ. דהבעל אינו מרשה לקיים הנדר. וה"נ מובטל משמע אני מבטל דבריך. ולא תקשה ממש"כ הרמב"ם ה' נדרים פי"ג ובפה"מ פ' נערה דהפרה תולה בדעתה אם תרצה תאכל. דה"ק שאינו כופה אותה לאכול כמו שכופין את העבדים. אבל כופה אותה שלא לנהוג בנדר ותהי כמו קודם שנדרה. ובמש"כ ניחא שהוסיף ר"י על הברייתא. דמהברייתא לא שמענו אלא ענין כלל החילוק שהחכם יתלה בדעתו של שואל והבעל יתלה בד"ע. ובא ר"י והוסיף שכמ"כ צריך לדקדק בלשון. ובעל שאמר מותר לך אפי' פירש שהוא בע"כ. וכן חכם שאמר מופר לך אפי' פירש אם אתה רוצה לא א"כ מ"ט זה הדבר כתי' בדבור תליא מילתא. והביא עיקר החלוק מהברייתא. והוסיף כמ"כ דקדוק הלשון וזהו דעת רבינו שכ' דין מובטל לך:

**מהו לאפורי נדרא יחיד מומחה כו'.**מבואר מכל הענין שבא רבינו לפרש מימרא דר"נ שהביא בסוף הלכה מפירין נדרים מעומד וביחידי כו' דאיצטריך לן אי דמי לדינא ואסור בכל הני ד' דברים או לא דמי לדינא. והסביר מקום הספק. דכיון דצריך חכם ר"ל מדכתיב ראשי המטות בפרשת נדרים גלי קרא דהוי כדינא. וא"כ אסור בכ"ד דפסול בדין. או הא דבעי קרא משום דרק לשון חכמים מרפא כאשר יבואר. ובאמת הבינו הכי כל המפרשים בד' ע"ז א' ד"ה אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. דקמ"ל דלא חשיב כדין. אבל לא ירדו לדקדק מימרא דר"נ בכל פרט כמו רבינו דחש לקימחי'. ומדבריו למדנו הרבה חכמה ודעת. והנה מה שפירש בעומד ולילה וקרוב פשוט. אבל מש"כ ביחיד מומחה צריך דקדוק רב לעמוד ע"ס דעת רבינו. חדא דהיאך ס"ד דיחיד מומחה לא שרי להתיר משום דבד"מ בשלשה וס"ל דג' מומחין בעינן כרבא ריש מ' סנהדרין. הא בפי' כתיב בנדרים ראשי המעות ונדרש מזה בד' ע"ז דביחיד מומחה כשר והרי לא איצטריך רבינו למישאל אי ג' הדיוטות כשר וגם ר"נ לא איצטריך ללמדינו. אע"ג דבדין פסול מד"ת. אלא משום דבהא לא אפשר למילף מדין. וא"כ ה"נ יחיד מומחה. וצ"ל בזה דרבינו ס"ל דראשי המטות עיקר פירושו כמשמעו ראשים גדולי הדור. אבל סמוך לחוד אפשר דלא מהני. ובאמת לא הזכיר הרמב"ם בפ"י מה' שבועות ה"ה אלא חכם מובהק. וע' ב"י רסי' רכ"ח. וכבר הוו בה טובא בדין יחיד מומחה אי פירושו סמוך כמו בכ"מ דאי' יחיד מומחה. או רב מובהק וגדול הדור אע"ג שאינו סמוך כפשטא דירו' גבי רב הונא שהוא ראש לראשי המטות. ור"נ אמר דחכם לענין נדרים כגון אנא ולא הוו סמיכי. וע' בר"ן ד' נ"ג וד' ע"ב וברא"ש וש"פ אבל הם ז"ל לא חקרו רק אי בעינן דוקא סמוך או רב מובהק סגי. אבל דעת הרמב"ם נראה דכמו כן להחמיר ולומר דסמוך לחוד לא מהני ודוקא גדול הדור והיינו רב מובהק. ונחזור לדעת רבינו. דבזה יש להסתפק אי דוקא ראשי המטות כמשמעו וגזרת הכתוב הוא דרב מובהק שרי. וכן ג' הדיוטות אע"ג דפסולין לדין כדרבא. אבל יחיד מומחה שהוא סמוך ואינו גדול הדור ומובהק לא. ותליא אי נימא דהא דכתיב ראשי המטות משום דכדין דמיא ואע"ג דבהא לא דמי לדין דהרי כשר בג' הדיוטות. מכ"מ מה דלא גלי קרא כדין בעינן. כמו לענין חליצה דכשר ג' הדיוטות לכ"ע ואיכא מאן דמכשר בחד כדאי' ר"פ מצות חליצה. ומכ"מ לענין לילה דמי' לגמר דין או כתחלת דין כדאי' שם ד' ק"ד. ה"נ בהיתר נדרים. וא"כ דוקא ראשי המטות. אבל אי נימא דלאו משום דכדין דמו. אין סברא לחלק וכל יחיד מומחה כשר. ומפרשינן ראשי המטות ל"ד אלא משום דלא יאלי לאינש למשרי נדרא במקום רבי' כדאי' ח' ב' ומש"ה במקום ראשי המטות אין ראוי לכל סמוך להזדקק לזה. אבל במקום דליכא ראשי המטות או בדיעבד סגי בחכם גמיר וסביר. ומסיק ר"נ דלאו כדין דמי ומפירין ביחידי אע"ג שאינו רב מובהק אלא שיהא סמוך. או אפי' אינו סמוך ג"כ אלא שיהא גמיר וסביר וכדעת הש"ע סי' רכ"ח ס"א והוא דעת הרא"ש ז"ל והכי משמע ממש"כ רבינו להלן דלא איצטריך לחכם אלא משום דלשון חכמים מרפא. והנה כל המפרשים ראשונים וכן הרמב"ם ז"ל לא מצאנו שלמדו מהא דר"נ שאמר וביחידי מאומה. ולא עוד אלא שהרמב"ם שם ה"ו העתיק מימרא זו הקרובים כשרים להתיר נדרי' ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההיתר הזה דין כו' ולא הזכיר גם ביחידי משום שכבר יצא י"ח במש"כ בהלכה ה' דבא לחכם המובהק. וא"כ צ"ל דר"נ לא חידש בזה כלום. ודינא דברייתא קמ"ל דנ"ל מראשי המעות דיחיד כשר. ולא בא ר"נ כאן אלא למיחשב רבותא אפי' לילה ומעומד וקרוב ויחידי. וכיב"ז אי' ביבמות ד' ק"ד ב' במ"ק וביחידי ובלילה. ועיקר הרבותא הוא ביחידי כדאי' בגמ' שם דיחידאה הוא. ובביצה ד' ד' א' מיישב כיב"ז גוזמא קתני ע"ש. ובאמת פי' רבינו אין מקום ליישב כי אם לשיטתו וגירסתו כאשר יבואר באות הסמוך ולו נאה לדרוש מהא דר"נ כל זה:

**ה"מ הודאות והלואות דאמור רבנן שלא תנעול דלת בפני לוין כו'.**הוא כשיטת התו' סנהדרין ד' ה' א' דהך ברייתא דיחיד מומחה דן ביחידי אתי אפי' לר' אבהו דס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין וכרבא בד' ג' דס"ל דמה"ת בעינן ג' ומומחין. אלא משום נעילת דלת התירו ג' הדיוטות ויחיד מומחה. ולאפוקי מפרש"י שם. ובסי' נ"ח אות ב' ביארתי בעז"ה מחלקותם עה"נ. ומפרש רבינו בקיצור אליבא דרבא הא דתנן ריש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה היינו מומחין וכדאמר מר אפי' עשרה כו' והוא מדאי' שם ד' י"ג דאלמלא ריב"ב בטלו דיני קנסות אלמא דבלא מומחין אין דנין כלל. וגזילות וחבלות כקנסות דמי שאין בהן משום נעילת דלת וה"ה התרת נדרים אי נימא דכדין דמו. וזה פשוט. אלא שקשה טובא הא רבינו פסק בסי' הנז' כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין. והוא כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר. ויותר תמוה הא פשיט מדרב נחמן. ור"נ כשמואל ס"ל כדאי' שם ד' ה' ב' יתיב ר"נ וקאמר להא שמעתא כו'. ורבינו הביא שם דר"נ בגיטין ד' ל"ב ב' לענין ביטול גט בפני ב"ד קסבר כשמואל. וא"כ לא העלה ר"נ כאן כלום דפשיטא דיחיד מומחה כשר. ואדרבה בלא קרא דראשי המטות הי' יחיד הדיוט ג"כ מתיר. ולכאורה הוא תמוה הרבה. אבל דע דרבינו שפסק כשמואל ור"נ ס"ל מכ"מ כרבא דמה"ת בעינן ג' מומחין. אלא כשם שהתקינו משום נעילת דלת ג' הדיוטות לכתחילה. ה"נ התקינו שיהא בדיעבד דין שנים דין. ולכאורה מפורש להיפך בסנהדרין ד' ג' א' דקאמר מאי איכא בין רבא לרב אחא איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין כו' לרבא לית לי' דשמואל כו'. אבל רבינו גריס הכי איכא בינייהו דשמואל ודר' אבהו. רבא כרבי אבהו דאמר אין דיניהם דין ואי טעו הדר דינא ולא משלמי ור"א ברי' דר"א כשמואל דאמר דיניהם דין כו' והכי מבואר שם. וכתבנו שם אות ג' בס"ד דלכאורה גי' דילן קשה. דאמאי שבקי' גמרא לדר"א דמיירי בי' לעיל מינה בכל הסוגי' ונקיט דשמואל. ויישבנו דמהכא יצא להרי"ף ורמב"ם שפסקו כרב אחא וכר' אבהו ולא נמצא מקור לזה. אבל דייקי הסוגי' שפיר. דלהכי לא קאמר דפליגי בדר"א משום די"ל דגם רב אחא ס"ל כר' אבהו. ומדרבנן אפקעוה לדינייהו ולא פליגי אלא בדשמואל. דלרבא ודאי לא ס"ל כשמואל. מיהו נגי' רבי' הוא להיפך. דעיקר מחלוקתם הוא בדר"א דלרב אחא ודאי דיניהם דין מיהו רבא אע"ג שנראה דלא ס"ל כשמואל מדמקשה על ר"נ דקאמר להא דשמואל. ומש"ה קאמר הש"ס דשמואל ג"כ א"ב. אבל אינו מוכרח. ולפי האמת י"ל דלא פליגי אלא בדר"א. אבל כ"ע אפשר דס"ל כשמואל. והיינו דעת רב נחמן. דס"ל כשמואל. וס"ל דמה"ת בעינן שלשה מומחין. מדאיצטריך לאשמעינן דיחיד מומחה כשר לנדרים. וכן פסק רבינו להיפך לגמרי מרי"ף ורמב"ם שפסקו כרב אחא וכר' אבהו. והוא פסק כרבא וכשמואל. ושאר כל הפוסקים תליין בהדדי או כרבא וכר"א או כרב אחא וכשמואל נמצא דא"א לפרש בדר"נ כאן דקמ"ל בהא דקאמר ביחידי שנדרים לאו דינא. אלא רבינו וכמש"כ ומה שיש לבאר בזה עוד הלא כה דברי שם בארוכה בס"ד:

**כיון דהוא מיתשיל עלוי נדרא ומיחרט עלוי שבועתי'.**באמת אין הפרש בין נדר לשבועה ובשניהם בעינן חרטה ושאלה כמש"כ רבינו לעיל והיכא דנדר או אשתבע וקא מיחרט בי' ובעי אתשולי כו'. אלא בנדרים שאין גוף הנדר אסור כ"כ אלא מה שהחפץ נאסר עליו. נותן לו מוקש באמרי פיו. מש"ה עיקר ההיתר הוא השאלה ישביעה הדבור בעצמו אסור להוציא שבועה מפיו אפי' על אמת להכי מיקרי עיקר ההיתר חרטה על עוונו:

**דא"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה כו'.**הוא מימרא בגיטין ד' פ"ג ב'. וקמ"ל שלא נימא אם אינו מיתחרט ורוצה לקיים נדרו החכם יכול לגזור ולומר שאין כאן נדר בע"כ מאחר שלא נדרת ע"ד כן. והוא כעין ד' נדרים שהתירו חכמים נדרי הבאי נדרי שגגות כו' דאפי' רוצה לקיים נדרו אין כאן נדר. וה"נ בכל שאלה ופתח. קמ"ל ר"י שאין החכם מתיר כלום אלא בחרטה. שהוא אומר ע"ד כן לא נדרתי. ועכשיו איני רוצה בנדרי וזהו ההפרש בין התרה להפרה כמש"כ אות ח'. וכיון דתלה הכתוב ברצונו מאי נ"מ בחכם. אלא משום דלשון חכמים מרפא וכדאי' בד' כ"ב א' מאי פתח לי' ר"ג לההוא סבא יש בוטה כמדקרות חרב כו' אלא שלשון חכמים מרפא. שדבריהם רפואה לעון הנדר והשבועה. וגם מרפא במה שמייסרו ומעמידו על מדות נכונות שלא יהא עוד אץ ונמהר בדברי'. ולפי חכמתו דבריו מתקבלין יותר:

**והא תני' ירד ר"ג כו'.**וה"ל כדינא. ידוע מחלוקת רש"י ותו' בעירובין ד' ס"ד ב'. ודעת רבינו כתו' והרא"ש ור"ן ז"ל מיהו יש שנוי בגירסא ובפירוש. דלפנינו הכי איתא עומד והתני' ירד ר"ג סבר אין פותחין בחרטה מיעקר נדרא בעינן ובעי עיוני אהכי ישב כו'. ולפי גי' זו אין הקושיא אלא ע"ז הפרט דעומד. והישוב הוא דכיון דבעינן פתח צריך ישוב הדעת. להכי ישב. משא"כ אי פותחין בחרטה לחוד א"צ ישוב הדעת. ולפי זה אפי' לדידן דקיי"ל פותחין בחרטה מכ"מ מאן שאינו מתחרט מעיקרו וצריך פתח בעינן ישוב הדעת ובעינן ישיבה. וזהו דעת הרא"ש בפסקיו פ' נערה ס"ח והר"ן שם. אבל א"כ קשה מנ"ל דר"ג ס"ל אין פותחין בחרטה שלא כהילכתא. דילמא האי גברא בא להתיר בפתח. וצ"ל דכיון דירד מעל החמור ולא חקרו תחלה במאי בעי להתיר נדרו ש"מ שאין פותחין כלל. אבל גי' רבינו והא תני' כו' וקאי על כלל מימרא דר"נ. דכיון דבעי ר"ג ישיבה אלמא דכדין דמי ואסור בלילה ובקרובים וביחידי ור"ג ראשי המטות הי' שהרי הי' נשיא. ומשני דר"ג ס"ל דאין פותחין בחרטה כו' וה"ל כדינא ר"נ כו' והילכתא כר"נ. וא"כ לעולם לא בעינן ישיבה אפי' כששואל בפתח וכהרשב"א ז"ל. ודע כי בה"ג ה' נדרים גריס כגי' הרא"ש ור"ן. אלא שהיסב לשון רבינו לדעתו ז"ל וזה לשונו עומד ס"ד והתני' ירד ר"ג כו' ר"ג סבר אין פותחין בחרטה חכם הוא דעוקר נדרא והוי לי' כי דינא ובעי עיוני. ר"נ סבר לה כר"י דאמר פותחין בחרטה ולא הוי כי דינא ואפי' מעומד ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא עכ"ל הרי דכייל לשון רבינו ממש בתוך דבריו אלא שהוסיף דברים משלו לעקור דעתו של רבינו ודקדק דרק במעומד שקלינן ומשום דבעי עיוני וכדעת הפוסקים וש"ע סי' קכ"ח. ומזה תדע כי ה"ג בנה יסוד ספרו ע"ד של רבינו אלא שפיחת והוסיף כדעתו הגדולה:

**[ר"ג סבר אין פותחין בחרטה וחכם הוא דעקר נדרא וה"ל כדינא ר"ג סבר לה כר"י דאמר פותחין בחרטה ולא הואי כדינא כו'.**וכ"כ בה"ג וז"ל ר"ג סבר אין פותחין בחרטה חכם הוא דעקר לנדרא וה"ל כדינא ובעי עיוני ר"נ ס"ל כר"י דאמר פותחין בחרטה ולא הוי לי' כדינא ואפי' מעומד ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא עכ"ל ובגמרא אי' בזה"ל ר"ג סבר אין פותחין בחרטה מיעקר נדרא בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ור"נ סבר פותחין בחרטה ואפי' מעומד ופירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דלמ"ד אין פותחין וצריך למצא פתח ובעי עיונא מש"ה צריך לישב אבל למ"ד פותחין בחרטה לחודא וא"צ למצא פתח ולא בעי עיונא אין צריך לישב ומתוך זה כתבו דאפי' לדידן דקיי"ל פותחין בחרטה אי הוי נדר דאינו ניתר בחרטה כגון דלא הוי חרטה דמעיקרא וצריך למצא פתח. צריך לישב אפי' לדידן כיון דבעי עיונא למצא פתח. ודבריהם ז"ל צ"ע וכמו שתמה עליהם בס' משכנות יעקב חיו"ד סימן נ"ג וע"ש שהכריח כדעת הרשב"א ז"ל דלדידן דקי"ל פותחין בחרטה א"צ לישב אפי' היכא דבעי למצא פתח. אבל כבר כתב הר"ן ז"ל דלא ירד לסוף דעת הרשב"א ז"ל בזה. גם לישנא דגמרא מיעקר נדרא בעינן הוא מיותר לפירושם ז"ל ונלפענ"ד דהשאילתות ובה"ג ז"ל דעת אחרת עמם בפירושא דהך מילתא והם ס"ל נמי כדעת הרשב"א ז"ל ולא מטעמיה כמו שיבואר לפנינו בס"ד. ומתחלה נבאר מאי דאיתא בנדרים ד' כ"ב משתבח לי' רבא לר"נ ברב סחורה דאדם גדול הוא כו' נפק ר"ס ופתח פיתחא לנפשי' כו' והשתא דאיקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרי ושרא לנפשי'. ופירשו הראשונים ז"ל דלאו דוקא שרא לנפשי'. דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אלא שמצא פתח שהי' יכול להיות ניתר בו. והרשב"א ז"ל כתב בחי' שם וז"ל ובפי' ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל והילכתא אפי' ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למשרי נדר נפשי' אגב ההוא מילתא הואיל ולא הי' נדר מעולם וכדאמרי' לקמן ע"כ נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשי' ושרא לנפשי' וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכ"כ הרב המאירי ז"ל בחי' לנדרים שם וז"ל וכבר ביארנו שזה שאמר ושרא לנפשי' לאו דוקא שאף ת"ח א"א להתיר לעצמו כ' ויש מפרשים שת"ח מתיר לעצמו במקום פתח ולא אמרו הוא אינו מיחל אף בת"ח אלא דוקא בחרטה לבד ומעשה הנזכר למטה בר' ישמעאל ב"ר יוסי הסמוך לזה מוכיח כדעת ראשון כמו שנבאר אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר' שמעון ברבי דהוה לי' נדרא למישרי כו' ואמר לי' חד מינייהו אדעתא דמצערת רבנן מי נדרת ואמר לי' לא ושריוהו רבנן. ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו הוי נולד המצוי ואח"כ הזכירו בר' ישמעאל בר' יוסי דה"ל נדרא למישרא אתא לקמי' רבנן כו' ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרא ושריוה רבנן ואעפ"י שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו עכ"ל הרב המאירי ז"ל. ומבואר מדבריו ז"ל שבעובדא דרב סחורא גריס ושרא לנפשי' ובהך תרי עובדא דר"ש ברבי ובר' ישמעאל בר' יוסי גריס ושריוה רבנן וכ"ה הגירסא בהלכות גדולות וכ"ה הגי' בה' נדרי' להרמב"ן ז"ל פ' ר"א וכ"ה ברא"ש שם [דלא כגירסא דילן] ומתוך זה הקשה על שיטת הי"מ דבפתח מצי למישרי לנפשי'. מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהי' פתח ואפ"ה קאמר ושריוה רבנן ולא התיר לעצמו. ונראה לפענ"ד ליישב דבריהם ז"ל דהנה מה שחלקו הי"מ בין פתח לחרטה דהא דכתיב לא יחל דברו זהו דוקא בחרטה ולא בפתח זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה שפיר מצי למימר דקרא מיירי בחרטה ולא בפתח. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. א"כ בחרטה אפי' אחר נמי לא מצי למשרי. וא"כ הא דכתיב לא יחל דברו דאינו מיפר נדרי עצמו. הא אחר יכול להתירו ע"כ מיירי בפתח ש"מ דאפי' בפתח אינו מיפר נדרי עצמו. וא"כ למ"ד אין פותחין בחרטה אף הי"מ מודים דאינו מיפר נדרי עצמו אף בפתח. ומעתה מיושב קושית הרב המאירי ז"ל על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי. דהא לעיל ד' כ"א אמר ר' ישמעאל בר"י משום אביו אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת. ופי' שם הרא"ש ז"ל דקסבר אין פותחין בחרטה מדהוצרך למצוא לו פתח זה [והיינו משום דמפרש דמ"ש אילו הי' עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה מיירי שאחר הנדר באו עשרה ב"א ופייסוהו ואמר אילו ידעתי שיבואו עשרה ב"א ויפייסוני לא הייתי נודר וז"ש הרא"ש שם כלומר שמפייסין אותך עתה והוי האי פתח כשאר פתחי דנדרים וכ"כ הב"י והב"ח ביו"ד סי' רכ"ח. וכ"כ הריטב"א ז"ל להדיא בחי' לה' נדרים שם ודלא כפי' הר"ן ז"ל. ויבואר זה להלן בפ' קרח בס"ד] ומעתה א"ש הא דקאמר גבי ר' ישמעאל בר"י ושריוהו רבנן דלר' ישמעאל בר"י דסבר אין פותחין בחרטה ע"כ סבר דאף בפתח אינו מיפר לעצמו. ומש"ה קאמר ושריוה רבנן ובזה מדוקדק הלשון דגבי עובדא דר"ס קאמר ושרי' לנפשי' וגבי עובדא דר' ישמעאל בר"י קאמר ושריוהו רבנן. והיינו משום דר"ס דסבר פותחין בחרטה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ לדידי' בפתח מצי למישרי לנפשי' מש"ה קאמר ושרא לנפשי' ור' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה ולדידי' אף בפתח לא מצי למשרי' לנפשי' מש"ה קאמר ושריוהו רבנן. והרב המאירי ז"ל שהקשה על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל בר"י נלפענ"ד שגם הוא ירד לזה. אלא דאזל לטעמי' דגריס לעיל גבי אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך קסבר פותחין בחרטה. וז"ל הרב המאירי ז"ל שם הוזכר עוד מעשה באחד שבא לפני רבה וא"ל אילו הי' עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה מי נדרת א"ל לאו והתירו אלמא קסבר פותחין בחרטה כלומר מאחר שאילו יפייסוך בשעת הנדר לא היית נודר נמצא שלא נדרת אלא מתוך הכעס ועתה נח רוגזך ואתה מתחרט ויש גורסין אלמא קסבר אין כותחין בחרטה ופי' בתוספת וכיון שאילו פייסוהו בשעת הנדר לא היה נודר נמצא הנדר גרוע ויכול החכם להתירו בכך וזה יותר מחרטה שאילו בנדר אילו פייסוהו בשעתו לא הי' נודר ובחרטה אף כשהיו מפייסים אותו לא הי' נמנע מלידור. ומתוך כך הוא אומר קסבר אין פותחין בחרטה וראשון עיקר וא"כ מה שאמרו ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עלך ור' ישמעאל אמר אומרים לו לאדם אילו הי' עשרה ב"א שניהם לדבר א' נתכוונו ולפתוח בחרטה עכ"ל. וכן מובא גי' זו בפי' הר"ן ז"ל ע"ש. ומעתה שפיר הקשה הרב המאירי ז"ל על הי"מ מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהא ר' ישמעאל בר"י סבר פותחין בחרטה ואפ"ה קאמר ושריוהו רבנן ש"מ דאפי' למ"ד פותחין בחרטה נמי אין ת"ח מיפר לעצמו אף בפתח [מיהו לפי גירסתנו ושריא לנפשי' א"ש בפשיטות קושית המאירי. ולפ"ז נמצא דגירסתנו ושריא לנפשי' והך גירסא ושריוה רבנן תליא באידך גירסאות אי גרסינן בהך דר"י בר"י פותחין בחרטה אז אין פותחין] ובזה מובן דברי הרב המאירי ז"ל שהקשה על הי"מ מעובדא דר"י בר"י ולא הקשה עליהם מעובדא הקודמת מעובדא דר"ש ברבי דהי' שם נמי פתח ואפ"ה קאמר ושריוה רבנן ולא התיר לעצמו [ואפשר דמעובדא דר"ש ברבי אינה קושי' כ"כ דהא התם רבנן מצאו הפתח מש"ה שפיר קאמר ושריוה רבנן כלומר דהם מצאו הפתח אבל מעובדא דר' ישמעאל בר"י דהוא עצמו מצא הפתח מש"ה שפיר הקשה מהא דקאמר ושריוהו רבנן] אבל לפמ"ש א"ש דמעובדא דר"ש ברבי לק"מ דהא י"ל דסבר אין פותחין בחרטה ומש"ה שריוהו רבנן אבל מעובדא דר' ישמעאל בר"י דס' בהדיא פותחין בחרטה שפיר הקשה. ובזה מובן דברי התוס' ב"ב ד' ע"ד ד"ה ועכשיו שכתבו וז"ל והא דאמר בפרק ד' נדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשי' לא שרא לנפשי' ממש כו' עכ"ל [והיינו משום דגרסי כגירסא דילן ולא כגי' בה"ג והמאירי] ולכאורה תמוה מה שהקשו מההוא קצרא דהיינו מעובדא דר' ישמעאל בר"י ולא הקשו מעובדא הקודמת דר"ס דקאמר שם נמי ושרא לנפשי'. וכבר תמה כן עליהם השעה"מ פ"א מה' שבועות. אבל עפ"י מ"ש א"ש דהתוס' אזלי לטעמי הו דס"ל בעירובין ד' ס"ד דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה וכמש"כ הרא"ש ומש"ה בעובדא דר"ס לא הקשו מידי דכיון דר"ס סבר פותחין בחרטה ולדידי' בפתח באמת מצי למישרי לנפשי' א"ש מש"ה לא הקשו רק מעובדא דר' ישמעאל בר"י דכיון דר"י בר"י סבר אין פותחין בחרטה ולדידיה אף בפתח לא מצי למישרא לנפשי' ומש"ה שפיר הקשו היאך שרא לנפשי'. והנה לכאורה יש להקשות לפי שיטה זו מהא דאיתא בנדרים ד' ס"ד ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלין לחכם. ופרש"י והרא"ש ז"ל דשמא לא ילך אצל חכם דיפתח האי פתח לנפשי' ורחמנא אמר לא יחל דברו היא אינו מיחל ע"ש. ואי נימא דבפתח מתיר לעצמו מאי איכפת לן אי לא ילך אצל חכם. אבל באמת התוס' פירשו שם טעם אחר דלאו משום לא יחל דברו הוא. אלא משום דלא יזלזל בנדרים ע"ש. והיינו כמ"ש דהתוס' סברי דבפתח מצי למשרי לנפשי'. ומש"ה לא פירשו משום לא יחל דברו ר"ל משום זלזול נדרים והרא"ש ז"ל שכתב הטעם משום לא יחל דברו הוא אינו מיחל אזיל לטעמי' דסבר לעיל בעובדא דר"ס דאפילו בפתח אינו מיפר לעצמו ע"ש. [וס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ג סי' שכ"ט דמה"ת צריך חכם אף בפתח ואף בת"ח וגם בחידושיו השיג על הי"מ וכן הרב המאירי ז"ל נחלק עליהם וכן משמע מדברי כל הפוסקים]. ומזה מוכרח דרש"י ז"ל סבר נמי כשיטת הרא"ש ז"ל דבפתח נמי אינו מיפר לעצמו. דהא הוא נמי פירש הטעם משום לא יחל דברו הוא אינו מיחל. [ויש להעיר בזה עוד מדברי הטור בסי' רכ"ח ואכ"מ] ותימא על השעה"מ שם שהוכיח מדברי רש"י ד' ס"ה דסובר דבפתח מצי שרי לנפשי'. ולא זכר מדברי רש"י אלו דמשמע להדיא דסבר דאף בפתח אינו מיפר לעצמו [וע' פי' המשנה להרמב"ם פ"ט דנדרים ופ"ה דנזיר ודו"ק] ומעתה נבא לענין שהתחלנו. הנה מה שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דה"ט דבעינן מיושב למ"ד אין פותחין בחרטה משום דבעינן עיוני למצא פתח. וקשה אם כן בכל דיני איסור והיתר דבעינן עיוני יהא צריך לישב. והנה השאילתות כאן ביאר לנו טעם הדבר דבעי מיושב משום כיון דבעי חכם ה"ל כדינא וצריך לישב. וא"כ לפמ"ש דלמאן דאמר פותחין בחרטה סבירא לי' דבפתח אין צריך חכם אלא מיפר לעצמו. ומעתה למ"ד פותחין בחרטה א"צ לישב לא בחרטה ולא בפתח. בחרטה לא משום דלא בעי עיונא. ובפתח נמי לא דהא א"צ חכם. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה אלא בפתח דוקא א"כ בפתח נמי צריך התרת חכם כמ"ש. וא"כ בפתח איתא לב' דברים חדא שצריך עיוני ועוד דבעי חכם ודמיא ממש לדינא ומש"ה צריך לישב. וז"ש ר"ג סבר אין פותחין בחרטה אלא בפתח. וא"כ בפתח איתא לב' דברים. חדא דמיעקר נדרא בעינן. ר"ל דהחכם צריך לעקור הנדר. ועוד דבעי עיוני וה"ל ממש כדינא. משא"כ למ"ד פותחין בחרטה א"צ לישב לא בחרטה משום דלא בעי עיונא ולא בפתח משום דלא בעי לעקור הנדר דממילא לא הוי נדר אפי' בלא חכם. ולא הוי כדינא [ואף דמדברי הרשב"א והרב המאירי ז"ל משמע דדוקא ת"ח מצי למשרי לנפשי' היינו דמי שאינו ת"ח צריך שאלה מדרבנן אף בפתח. אבל מה"ת ודאי א"צ שאלה בפתח דהא מעיקרא לא הוי נדר. ואפ"ה א"צ להיות מיושב אפי' בע"ה דהא חזינן דלאו כדינא דמי אף בפתח דהא חכם א"צ חכם אחר. ש"מ לאו כדינא דמי. משא"כ בד' נדרים שהתירו חכמים אפי' ע"ה א"צ לשאול לחכם כדאי' ד' כ"א. ובהכי לא תקשה עלי' מתוס' נדרים ד' כ"ו ד"ה פותחין] וזהו שכתבו השאילתות ובה"ג ר"ג סבר אין פותחין בחרטה חכם הוא דעוקר לנדרא וה"ל כדינא כו' והוא ממש כמו שפירשתי. [ומדבריהם נראה שמפרשים דמדרבנן בעי חכם אף בפתח אלא דכיון דלא הוי רק מדרבנן לא הוי כדינא וז"ש ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא. והשאילתות לא הזכיר עיונא משום דלא נסתפק רק בפתח. ודו"ק] ובזה מיושב מה שהקשו רבותינו האחרונים ז"ל על דברי התו' כריתות ד' י"ג ד"ה ארבע שכתבו ומוקדשים דקתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשי' כו' עכ"ל והקשו ע"ז מגמרא ערוכה בשבועות ד' כ"ד והרי הקדש ומשני בבכור ולפמש"כ א"ש עה"נ בס"ד דהנה מ"ש התוס' דלאחר שנזרק דמן ליתא בשאלה זהו דוקא בחרטה אבל בפתח מודו דישנו בשאלה כיון דבפתח לא הי' נדר מעולם אפי' בלא חכם. [כמ"ש לעיל לשון הרשב"א ז"ל] ובזה מיושב מה שהעירו האחרונים מדברי התו' סוטה ד' ו' ד"ה כי ע"ש ולפמ"ש א"ש דהתם דמיירי בפתח אף התוס' מודים דישנו בשאלה אף לאחר שנזרק דמן מיהו זהו דוקא לפי מאי דקיימא לן פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. אם כן אף בפתח צריך התרת חכם ואם כן אף בפתח ליתא בשאלה לאחר זריקת הדם. והנה איתא במשנה נדרים ד' כ' נדר בחרם כו' עונשים עליהם ומחמירים עליהם דברי ר"מ ומפרשינן בגמרא מחמירין עליהם דלא פתחינן בחרטה והנה יש מראשונים ז"ל שפירשו דאף ע"ג דבעלמא פותחין בחרטה מ"מ הכא אין פותחין דקנסו אותו מטעם דאמר בלשון שחוק והיתול. אבל יש לפרש דה"ט דר"מ דמחמיר דלא פתחינן בחרטה היינו דקסבר כן בכל הנדרים אין פותחין בחרטה. וקמשמע לן דלא תימא כיון דהאי נדר קיל פתחינן לי' בחרטה. קמשמע לן דאפי' הכא נמי אין פותחין בחרטה. וכמו דאמר עונשים אותם. דזהו ג"כ בשאר נדרים. אלא דקמ"ל דהכא שוה לשאר נדרים. וכ"כ הגאון בס' חות יאיר סי' ט"ו דר"מ סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. [ובאמת לפמ"ש בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ק"ט הטעם דלא סמכינן כאן על פירושו הוי מטעם שכבר הסכים לבו לפרש במקצת שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפי' כדי שיבינו ממנו השומעים שהיא נודר בחרם ממש ובקרבן גבוה ובאשתו זו. וכיון שכן יש כאן גמר הלב בהוצאות הלשון הזה ובהבנת השומעים ולפי כך אמרינן כאן דברים שבלב אינן דברים עכ"ל ולפי טעם זה ודאי למה לנו להחמיר בו יותר משאר נדרים וע' בשו"ת הרשב"א שהובא בב"י סי' ר"ח וכן לפמ"ש התוס' והרא"ש הטעם דלא מהמנינן לי' נראה דאין לנו להחמיר עליו יותר משאר נדרים] ומעתה בשבועות שפיר פרכינן והרי הקדש דאין לומר לאחר שנזרק הדם ליתא בשאלה. דהא בפתח איתא בשאלה אף לאחר שנזרק הדם והתם אזיל הסוגי' אליבא דרבא דסבר בנדרים ד' כ"ב וכן בנזיר ד' ל"ב ע"ב [כמש"ש בתוס' ע"ש] פותחין בחרטה וא"כ שפיר פרכינן לדידי' מת"ק אבל בכריתות שם בהא דקאמר אקדשי' אזיל שם הסוגי' אליבא דר"מ ור"מ הא סבר אין פותחין בחרטה א"כ אפי' בפתח נמי ליתא בשאלה לאחר זריקת הדם. וא"כ שפיר כתבו התוס' לדידי' דליתא בשאלה לאחר זריקת הדם: [והנה ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ"א מביא שם תשו' רב האי גאון ז"ל וז"ל ולענין נדרים לא נחלק אדם שפותחין בחרטה שהרי משניות שלימות שנינו שפותחין בחרטה אלא לענין שבועה נחלקו רב הונא וכל החכמים אלו סוברים כדרך שפותחין בחרטה בנדרים כך פותחין בחרטה בשבועות וכו' ע"ש. ולא משמע הכי מדברי כל הראשונים ז"ל אלא דגם לענין נדרים פליגי וע' תוס' מנחות ד' ק"ג ד"ה הא. גם מ"ש דמשניות שלימות שנינו דפותחין בחרטה הוא תמוה. דלא מצינו במשנה דפותחין בחרטה בנדר דאורייתא אלא בפתח. ולכאורה הי' נראה לומר דרב האי ז"ל מפרש כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דמ"ש פותחין בחרטה היינו דהחכם פותח מעיקרא הפתח ומ"ד אין פותחין בחרטה ס"ל דהחכם אינו פותח רק דהנודר עצמו צריך לומר מעיקרא אדעתא דהכי לא נדרתי כמבואר זה בב"י יו"ד סי' רכ"ח ובלח"מ פ"ו מה' שבועות ומעתה שפיר כתב רב האי ז"ל דמשניות שלימות שנינו דפותחין בחרטה והיינו דדייק לישנא דמשניות דתנן פותחין דמשמע דהחכם עצמו פותח [וכן הקשה הב"י שם להך שיטה ע"ש. מה שתירץ] וכן משמע מדברי רב האי ז"ל המובא בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ' שכתב וז"ל וכ"מ שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן אבל פתח איהו לנפשי' שרי עכ"ל הרי משמע לכאורה בהדי' דרה"ג ז"ל מפרש הכי. אבל אי אפשר לומר כן דהא מאן דמפרש כן ע"כ גורס ר"נ ס' אין פותחין בחרטה כמ"ש הלח"מ שם ורב האי גאון ז"ל גורס בדר"נ פותחין בחרטה כמבואר בחי' הרשב"א ז"ל נדרים ד' כ"ב משמי' ז"ל. אלא ע"כ דרב האי ז"ל מפרש נמי הך מחלוקת דפותחין בחרטה כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דסובר דאפי' למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ אי פתח לנפשי' שרי [וגם בזה לא משמע הכי מדברי כל הראשונים ז"ל]. וע' תוס' מנחות הנ"ל וכן מבואר להדיא ממה שפירשו מקצת מראשונים ז"ל דה"ט דלא התיר ר"נ לרב סחורה מחרטה משום דר"ס לא רצה להיות ניתר בחרטה דס"ל לר"ס אין פותחין בחרטה מוכח דס"ל דאפי' פתח הנודר בחרטה אין מתירים לו דאל"ה ה"ל לר"ס לפתוח בחרטה. אלא ע"כ דס"ל דאפ"ה אין פותחין בחרטה. ונראה דס"ל דמדאורייתא אין פותחין בחרטה וכ"כ בס' קרבן העדה רפ"ג דנדרים דמחלקותן תלי' בקרא [אלא דמש"ש דמאן דיליף היתר נדרים מלא יחל ס"ל אין פותחין בחרטה אינו נראה לי דהא רבא יליף היתר נדרים בחגיגה ד' ו' מלא יחל ואפ"ה פסק כמ"ד פותחין בחרטה וע' בס' הישר לר"ת ז"ל בעירובין ובנדרים ואכ"מ] וכן מבואר להדיא ממה שהקשה הרב המאירי ז"ל בנדרים ד' כ"א דסבר שם ר' יוחנן אין פותחין בחרטה ובפ' המגרש קאמר ר' יוחנן אין חכם מתיר אלא בחרטה ע"ש ובפ' המגרש מיירי שם בדינא דאורייתא ש"מ דס"ל להרב המאירי ז"ל דמה"ת אין פותחין בחרטה. וע' ס' הישר לר"ת בעירובין סי' רמ"ו משמע שם ג"כ הכי] ומעתה הדרא קושיתי לדוכתא דלא מצינו במשניות דפותחין בחרטה ר"ל בפתח לכן נלפענ"ד דרב האי גאון ז"ל לא ירד הכא במחלוקת דפותחין בחרטה אלא ר"ל דלענין נדרים לא נחלק אדם דמתירין נדרים שהרי משניות שלימות שנינו דמתירין נדרים אלא דפליגי לענין שבועות אי מתירין שבועות. ור"ל דרב אשי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל מודה דנדרים מתירין רק בשבועות סבר דאין מתירין. וע' ר"ן ד' כ"ב ד"ה אמר רב אסי ובחי' הרשב"א ז"ל שם ד"ה אמר רבא. והא דכתב דר"ה וכל החכמים אלו סוברים כדרך שפותחין בחרטה בנדרים כך פותחין בחרטה בשבועות אע"ג דלכאורה אינו מוכח דדלמא כל אותם המעשים היו בנדרים נלפענ"ד דרב האי ז"ל גורס כגי' השאילתות לקמן פ' מטות וכ"ה בה"ג ההוא דאתא לקמי' דרבה בר"ה א"ל אי הוי אינש ההוא שעתא דמייתיב דעתך מי הוית משתבע א"ל לא ושרא לי' שבועתא א"כ מבואר דכל אותם המעשים מיירי בשבועות וא"ש.]: והנה כבר כתבתי לעיל מחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל דהרא"ש סבר דמ"ד אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך באותה שעה קסבר אין פותחין בחרטה. והר"ן סובר דקסבר פותחין בחרטה. ונלפענ"ד דאזלי לטעמי' דהנה איתא בנדרים ד' ע"ו רבה בר"ה יתיב וקאים ופי' הר"ן ז"ל דקאי על התרת נדרים שבעת שהתיר נדרים לא הי' מדקדק בדבר אלא עומד ויושב כמו שהי' מזדמן לו. ומדהתיר נדרים מעומד ע"כ ס"ל פותחין בחרטה וכדאמרינן בסוגי' דכאן. א"כ מוכח דרבה בר"ה סבר פותחין בחרטה. והנה לעיל ד' כ"א סבר רבה בר"ה אומרים לו לאדם אילו היו עשרה ב"א שיפייסוך ומש"ה הוצרך הר"ן ז"ל לפרש דמ"ד אומרים לו לאדם אילו הי' עשרה כו' סבר פותחין בחרטה. והרא"ש ז"ל דמפרש דמ"ד אילו הי' עשרה כו' סבר אין פותחין בחרטה. היינו משום דאזיל לטעמי' דמפרש הא דאמרינן רבה בר"ה יתיב וקאים לא מיירי בהתרת חכם רק בהפרת הבעל ע"ש וא"ש. וזה ברור [והנה מדברי השאילתות ובה"ג משמע דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה מדכתבו ר"נ סבר כר"י דאמר פותחין בחרטה משמע דרק ר' יהודה סבר פותחין בחרטה ולא ר' ישמעאל בר"י [וכן לפי מה שביארתי לעיל שיטתם ז"ל מוכח דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל] ומעתה יש להקשות דהא גירסת השאילתות סי' קל"ו ובה"ג בנדרים ד' ע"ו אין הלכה כאותו הזוג ומעתה ע"כ מפרשי הא דרבה בר"ה יתיב וקאים כפי' הר"ן ז"ל דקאי על התרת חכם כמ"ש הרא"ש ז"ל שם דמאן דגריס אין הלכה כאותו הזוג מפרש הכי. וא"כ תקשי מדרבה בר"ה על רבה בר"ה וכמו שהקשתי [הן אמת דהתוס' עירובין ד' ס"ד גרסי לעיל ד' כ"א רבה ב"ב חנא. אבל אין זה גירסת השאילתות בסי' קל"ו ובה"ג וגם בתוס' נראה שהוא ט"ס כי יש ראיות דרבב"ח סבר פותחין בחרטה ואכ"מ מיהו בס' הישר לר"ת ז"ל גריס נמי רבב"ח] וצ"ל דהשאילתות ובה"ג חולקים על הרא"ש ז"ל דס"ל דאע"ג דגרסינן ואין הלכה כאותו הזוג מ"מ מפרשינן הך דחייא בר רב והך דרבה בר"ה דקאי על הפרת בעל כפי' הרא"ש ז"ל וס"ל דחייא בר רב ורבה בר"ה חולקים על ריב"ל ור' חייא ורב. ואפ"ה פסקו כריב"ל ור' חייא ורב משום דהיו רבותיו של חייא בר רב ורבה בר"ה כו'] אחר שכתבתי כ"ז מצאתי למהרי"ט ז"ל ח"ב סי' כ"ו ובח"א סי' י"ט הביא בשם אביו המבי"ט ז"ל ג"כ לחלק בין פתח לחרטה שבפתח א"צ חכם רק מדרבנן ע"ש שהאריך בזה] והוכיח שם דזהו דעת הרמב"ם ז"ל שהובא בר"ן ד' כ"ז וע' בהלכות נדרים להרמב"ן ז"ל שם ובחי' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם ודוק. מיהו מה שנראה מדברי מהרי"ט ז"ל שם דאין חולק בזה ליתא לפע"ד ואדרבה מדברי כל הפוסקים לא משמע כן וברשב"א מפורש להדיא איפכא וכמ"ש לעיל ואין לעשות זה סניף אף לדבר אחר דלא כהמבי"ט ז"ל] וכן מצאתי שהאריך בזה א' מגדולי דורנו הגאון ר' יוסף שאול שי' מלעמברג בס' י"ד שאול על הלכות נדרים סי' רכ"ח ס"ק כ"ב ע"ש והנה בסוף דבריו שם כתב וז"ל ובזה אמרתי דבר נחמד במה דפריך הגמרא נדרים ד' כ"ג האי נולד הוא ותמוה לי טובא להרא"ם וכ"ה ברמ"א לעיל דע"י פתח בחרטה דמעיקרא מהני וא"כ כאן יש לומר דמתחרט מעיקרא ע"י הפתח והוא קושי' עצומה לפע"ד ולפמ"ש א"ש דהרי בהך דשריא לנפשי' הקשו התוס' ב"ב שם הרי אינו מיפר לעצמו ונדחקו אמנם לפמ"ש א"ש דהא ע"י פתח הת"ח מיפר לעצמו ומעתה שפיר מקשי כיון דהפתח לא שייך דהוי נולד ורק סמכינן על החרטה ובחרטה א"י שוב להתיר לעצמו עכ"ל וע' מש"ש ס"ק י"ג וכ"ה בב"ח שם ס"ק ט"ז וכ"מ מדברי הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תקי"ט. [וע' ברדב"ז ח"ב סי' קס"ז] ויפה כתב בזה אלא דאכתי פש גבן לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל שגם הוא מחלק בפ"ו מה' שבועת בנולד בין כשנתחרט מעיקרא ובין כשלא נתחרט מעיקרא והרמב"ם ז"ל סובר שם שגם בפתח צריך חכם אפי' ת"ח. וא"כ תקשי לדידי' קושית הגאון הנ"ל מאי פריך הגמרא והרי נולד הוא דלמא נתחרט מעיקרא. אמנם לפענ"ד עפ"י מש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ז דהיינו טעמ' דמתחרט מעיקרא מהני משום דחרט' מעיקרא מהני אפי' בלא פתח וא"כ זהו דווקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה א"כ ודאי לא מהני מה שנתחרט מעיקרא כיון דלא הוי פתח דנולד הוא. והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש הרא"ש ז"ל דר' ישמעאל בר"י סבר אין פותחין בחרטה. וא"כ שפיר פרכינן לדידי' האי נולד הוא דליכא למימר דר' ישמעאל בר"י נתחרט מעיקרא דהא כיון דסבר ר"י בר"י אין פותחין בחרטה לא מהני מה שנתחרט מעיקרא כיון דלא הוי פתח דנולד הוא. [ויש בענין זה להאריך בדברי הב"י והד"מ סי' רכ"ח סק"ט ואכ"מ] והנה הב"י בסי' רכ"ח כתב שמשמע לו מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שבועות שמפרש הך מחלוקת דפותחין בחרטה היינו אם החכם יפתח לו הפתח או החרטה. או שמעצמו צריך שיבא לב"ד ויאמר הפתח או החרטה וכמו שפי' רש"י ז"ל בנדרים דלא כמו שפירשו התוס' בעירובין ד' ס"ד בשם ר"ת ז"ל. וכ"כ הלח"מ שם. ומעתה ליכא לתרץ קושית הס' יד שאול כמ"ש. אבל אין דבריהם ז"ל מוכרחים לפע"ד. וראי' לזה דהא הסמ"ג לאוין רמ"א כתב נמי כלשון הרמב"ם ז"ל ואפ"ה הביא גי' ר"ת ופירושו בסתמא בלא שום מחלוקת וזה ראי' ברורה דלא כהב"י והלח"מ. ומעתה מה שכתבתי א"ש: ומעתה מה שהכריח הרב המאירי ז"ל מעובדא דר"ש ברבי דציער רבנן ודברים אלו נולד המצוי הוא. וכמו שהעתקתי לשונו לעיל. לפי מ"ש הרמב"ם והרא"ם ז"ל דכשנתחרט מעיקרא שרינן לי' אינו מוכרח דצער רבנן לדברים אלו הוי מצוי הא י"ל שנתחרט מעיקרא והרב המאירי ז"ל שהכריח כן אזיל לטעמי' דע"כ חולק על הרמב"ם והרא"ם ז"ל דהא הוא ס"ל דר' ישמעאל בר"י סבר פותחין בחרטה. וא"כ מוכרח דאין לחלק כדעת הרא"ם מדפריך הגמרא לר' ישמעאל בר"י וגם מה שמתרץ בס' י"ש לא א"ש לדידי' דהא הוא גורס בעובדא דר' ישמעאל בר"י ושריוהו רבנן וגם שהסכים שם דאין לחלק בין פתח לחרטה אלא דכולהו צריכין חכם). ועוד יבואר בזה להלן בפ' קרח בס"ד:

כ"ז מחתני הרב ר' רפאל שפירא שי' הוא. ואם כי אינו הולך בדעת רבינו השאלתות בדרכו. דרבינו לא זכר כלל דבעי עיוני. וס"ל דלאו משום עיוני הוא. ובה"ג חולק בזה עם רבינו. והמשכיל יבין. בכ"ז אשר העמיק הרחיב חתני הרב שי' בדעת הראשונים ז"ל ראוים לאומרם: