Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 24
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**למיכל גידא נשיא.**ולא כתב דאסור בהנאה כמו שפי' בסי' ע"ה לענין חמץ בפסח ובסי' ק' לענין ערלה. ודאי יש להוכיח דס"ל דגה"נ מותר בהנאה. ובאמת בפשוטו של דברי רבינו בסי' ע"ה נראה דפוסק כחזקי' דחמץ אינו אסור בהנאה אלא מדכתיב לא יאכל א"כ פשיטא דגה"נ מותר. מיהו למש"כ שם אות א' אין ראי' מכרעת. ומכ"מ כבר יישבו גם דעת הרמב"ם שפוסק כר' אבהו ומכ"מ פסק גה"נ מותר בהנאה כסתמא דמתניתין שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגה"נ בתוכה כו' ומסוגי' דפסחים ד' כ"ג ב' דנ"ל ק"ו מחלב והכי ודאי פשטא דסוגי' דשם דקאמר דר"ע סבר כשהותרה נבילה חלבה וגידה הותרה. והרי לא מיירי בגיד כלל. ומנ"ל דר"ע ס"ל דגיד מותר דילמא סבירא ליה כדקיי"ל אין בגידין בנ"ט ולא דמי לחלב. אלא פשיטא להש"ס דמותר בהנאה יותר מדפשיטא אין בגידין בנ"ט דלא קים לן כ"כ בחולין ד' צ"ט ב' עד דמסיק הילכתא אין בגידין בנ"ט. אבל הא פשיטא דגה"נ מותר בהנאה. ואוקמי לר"ע דסבר הכי. ומש"ה עד שלא ידענו מהק"ו נימא דיש בגידין בנ"ט ואח"כ דמסיק הק"ו אפשר לפסוק אין בגידין בנ"ט והכי קיי"ל. והנה זה הישוב דמותר מחמת הק"ו מבוא' בתה"ב להרשב"א בשם רמב"ן ז"ל והמ"מ וכ"מ פ"ח מה' מא"ס הי"ד הביאו הישוב בקיצור דלהמסקנ' לאו הא בהא תליא. וכיונו לזה הק"ו. אלא שהגאון בפלתי סי' ס"ה לא עמד ע"ד ודברי הרשב"א ז"ל לא ראה. ורצה לומר בעצמו זה הישוב ושדא בה נרגא דהק"ו אינו אלא אי יש בגידין בנ"ט. אבל כשאין בגידין בנ"ט אין לדון ק"ו דמה לחלב שהוא בכלל נבלה משום שיש בה בנ"ט משא"כ בגיד. ותמוה דא"כ מאי קאמר הש"ס ור"ש דאסר איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה והוי הש"ס בזה תיפוק לי' דר"ש לטעמי' דס"ל אין בגידין בנ"ט. אלא כ"ז ליתא. ולא כהיש"ש חולין פ"ג ה"י סי' ח' שכ' שהרמב"ם לא ירד לעומקה של הלכה:
**משערינן לי' בהדי ההוא בישולא.**פי' במה שנתבשל הירך. היינו כל מה שבקדירה מצטרף לבטל. וכן כתב רבינו בסמוך ואי ליכא שיעורא שרי לדילי' ושרי לההוא בישולא פי' גם הירך גם התבשיל מותר. וכ"ז מבואר כשיטת התוס' שם ד"ה אם דלא אמרינן איסור דבוק שיהא הירך בפ"ע כדי לבטל טעם הגיד. ולא כהג"א מא"ז והטור סי' ע"ב והגהת רמ"א שם גבי לב דבוק בעוף. ודיוק שלהם ז"ל מדתנן אם יש בה בנ"ט משמע בירך עצמה. והתו' מפרשי בה בקדירה שנתבשל בה. מיהו יש להבין למאי תנן ירק כלל ליתני קדירה של בשר שנתבשל בה גה"נ כו' כלשון הברייתא שם ד' צ"ז קדרה שבשל בה בשר כו'. אלא בירך משערינן. אבל י"ל דמשום דגיד בבשר שלו ודאי אין נ"ט. דטעם הגיד מעין כל הבשר של הירך הוא וחלש ממנו. וס"ד דלא בעינן ששים כלל קמ"ל דגזרינן אטו שאינו מינו והיינו דאמר רבא מין במינו בששים משום דגזרינן אטו שא"מ כמש"כ הר"ן בסוגי' דזרוע בשלה. דמה"ת מין במינו ברובא כדאיתא בזבחים ד' ע"ט. ורבא ממשנתינו גמר לה ואי תני של בשר ס"ד מבהמה אחרת דאינן שוין בטעם מש"ה עשו כמו שא"מ לגמרי. משום הכי תני ירך כו' דודאי אינו נ"ט כלל. ומכ"מ גזרו. וע"ע בסמוך. וקרוב להיות דצ"ל בסמוך שדי לי' לדילי'. ור"ל זורק הגיד. וזה הלשון אי' בה"ג. ומכ"מ שפיר מוכח דעת רבינו כמש"כ:
**דמרירן טפי דלא יהיב טעמא.**ובה"ג ה' גיד הנשה כ' דמריר טפי ולא ידיע טעמייהו. ור"ל שאין טעמם בקדירה ניכר כ"כ. מש"ה טעם הגיד ושמנונית ניכר יותר לשבח משאם הי' ירק מתוק ונרגש טעמו הרבה. לא הי' הבשר נרגש עד שיהא מרובה. וזהו כפי' התוס' ד"ה כראשי לפתות שהן השרשים שבקרקע. והן מרים. ורש"י פי' להיפך ראש הלפת שהוא מתוק מזנבו. ואינו ניכר טעם הבשר אלא בשיעור גמור. ובאמת קשה טובא אמאי שיערו להקל הא אפי' במינו יש לגזור אטו שא"מ שיתן טעם במעט ג"כ. מיהו רש"י לטעמי' במשנה שכ' שהוא הל"מ וגמירי דבהכי משערינן כו'. וא"כ צ"ל דפליגי בהל"מ. שהרי אנן קיי"ל אין בגידין בנ"ט ואיסור שמנונית הוא מדרבנן. אבל התו' בד' צ"ז ב' ד"ה כל איסורין כ' דמשום דגיד לא יהיב טעמא כולי האי מש"ה הקילו בו כו' ולטעמייהו אזלי ביבמות ד' ע"ז ב' ד"ה הלכה א"א כו' שמיאנו לפרש דפליגי אי הי' בזה הל"מ. אע"ג דמצינו כיב"ז וע"ע להלן אות ח' שכתבנו לדעת רבינו בפי' יותר מרווח שהוא מעיקר הדין ולא מקולא:
**שמנו אסור כו'.**כ"כ גם בה"ג והרי"ף ולא עוד אלא דגרסי בגמרא הכי גבי מימרא דרבא מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית שבגה"נ כו' וכן הסכימו כל הפוסקים. אלא שהתו' כתבו בשם ר"מ ליישב הא דאמר שמואל דירך שנצלה בה גה"נ קולף ואוכל ולא אמרינן דשומן גה"נ מפעפע. אלא משום דשומן לא חמיר יותר מגיד עצמו שאינו מפעפע. וכ' התו' לפי"ז למאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט אין השמנונית אוסר בבליעה כלל. והא דרבינא אסר הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא. אינה הלכה. והרשב"א ז"ל בחי' אע"ג שדחה דברי הר"מ בשני ידים. מכ"מ בד' צ"ב גבי פלוגתא דרב יצחק ב"ר שמואל ועולא שהובא בסמוך. נטה לפי הר"מ שקשה לו טובא במאי פליגי תנאי אי יש בגידין בנ"ט לטעמי' קפילא. ובאמת יותר יש לתמוה שהרי לאו בגה"נ לחוד פליגי אלא בכלל גידין וא"כ נחזי אנן. ומש"ה צידד לומר דפליגי במה אסרה תורה אי גיד או קנוקנות. והיינו פלוגתא דר"י ועולא. אלא שחזר והקשה בהא דאי' ד' צ"ט ב' ההוא דאתא לקמי' דר"ח כו' ומסיק אין בגידין בנ"ט. וקשה היכי הוי עובדא אי בגיד עצמו לכ"ע אין בו בנ"ט. אי בקנוקנות לכ"ע אסור אי מה"ת או מדרבנן. איברא להר"מ ניחא. דאי מה"ת הגיד אינו אוסר בבישול ה"נ קנוקנות שמדרבנן לא יהא חמור מן העיקר. ואני אומר שלולי דברי התוס' נראה שהר"מ אינו חולק על אבות העולם ולידחק בגמרא כ"כ. אלא אי נימא דיש בגידין בנ"ט ואסור לבשל. ה"נ נהגו להחמיר בשמנו או אסור מדרבנן כמו גיד עצמו ולא יותר. מכש"כ אי נימא שאינו אלא מנהג כאשר יבואר לפנינו אות ו' בס"ד. ואליבי' דהאי מ"ד יישב דאינו אוסר בפעפועו יותר מגיד עצמו משא"כ אי אין בגידין בנ"ט ומכ"מ אסרו לבשל בשמנו או נהגו כי היכי דלא לבטל לכתחילה. והחמירו יותר מגיד עצמו וממילא אוסר ככל חלב אסור והא דשמואל למאי דלא ידע הש"ס מסברא דכחוש ע"כ צריכין אנו לומר דשמואל ס"ל יש בגידין בנ"ט וכישוב הר"מ. ולהמסקנא בפשיטות י"ל דקמ"ל בכחוש ובעיקר קושית הרשב"א בהא דפליגי אי יש בגידין בנ"ט. נראה דלהכי לא קאמר אי יש בגידין טעם. דודאי יש איזה טעם להלועסו. ולא פליגי אלא אי יהיב טעם לשאינו מינו. ופשיטא דלא יהיב לכל דבר כמו בשר. אלא אי יש איזה מין המקבל בנקל טעם אפי' מגיד ושפיר יש לגזור בכל המינין אטו אותו מין. וע"ע באות ו' בס"ד:
**כי היכי דאמרינן קנוקנות גפנים.**חולין ד' צ"ב א' קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל. והערוך ערך ענקוקלות הביא דברי רבינו בשמו וכ' עלה שהוא ענקוקלות שבמשנה דערלה פ"א הענקוקלות והחרצנים והזגים כו' וע"ע בסמוך:
**ואע"ג דמסתברא לן כו' מדרבנן מיסר אסור כו'.**בגמרא לא נתבאר הכי. ונראה מדברי הערוך שלמד רבינו ממ"ר דז"ל ערך פקל בב"ר פ' ע"ט למה נקרא שמו גה"נ שנשה את מקומי' ר' הונא א' הדא פקוקלתא דגידא שריא וישראל קדושים נהוג בו איסור פי' כדאמרינן וקנוקנות שלו מיסר אסירי מדרבנן עכ"ל. ולא נמצא מאמר זה אלא בדברי רבינו שמקובלים המה ושגורים בפו של הערוך. הרי מפרש דרבינו כיון למנהג ישראל. ואחריו כתבו כן הרשב"א בחי' והר"ן וז"ל הרשב"א ועולא נמי דאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מודה הוא דאסור אפי' קנוקנות שבו וכ"כ ר"א בשאילתות אע"ג דאמר אביי כותי' דעולא מסתברא מיהו מדרבנן אסור וישראל נהגו בו איסור כשמנו של גיד עכ"ל והביאו ג"כ המדרש והערוך והוסיפו מדברי עצמם פקוקי גפנים קנוקנות שבכרם. וכ"כ הסמ"ג וסיים כמו ששנינו בסדר זרעים הפקולית שבגפן. נמצא דס"ל דקנוקנות דומה לשמנו של גיד. עוד ביארו הרשב"א ור"ן דשמנו אינו אסור מדרבנן. אלא מנהג בעלמא ולא דמי לחטיטת הגיד שאסור מדרבנן. והא דקאמר מודה שמואל שאסור מדרבנן ל"ד אלא הנהגת קדושים הוא. ונ"מ שאין לוקין עלה מכת מרדות. וה"ה קנוקנות לדעתם ז"ל וכ"כ הסמ"ג. אבל התו' כתבו דבשאלתות משמע דלעולא אפי' מדרבנן שרי. ויש להתבונן היאך דקדקו התו' שלא כרשב"א ז"ל. והנראה דהתוס' ס"ל דרבינו מחלק בין שמנו לקנוקנות. שהרי בשמנו כ' דאסור דהא נהגו בו איסור כו' וקנוקנות שבו מיסר אסירי מדרבנן כו' משמע להו שאינו מטעם מנהג. אלא דומה לחטיטת הגיד דאסור מדרבנן. ולאו היינו פקוקלתא דבמ"ר. אלא פקוקלתא הוא השומן עצמו. כמו דתני' בת"כ ויקרא פרק י"ז אשר על הכסלים זה חלב שעל הפקוקלות. והוא מלשון חבור שמחבר החליות. והערוך הביא בערך פקקל. וה"נ השומן מחבר הגידים. אבל קנוקנות ס"ל לרבינו שהוא בכלל חטיטת הגיד עצמו יותר משיעור שעל הכף. וא"כ לוקין עלה מכת מרדות. ומפרשי התו' מש"כ רבינו ואע"ג דמסתבר לן כוותי' דעולא דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות דה"ק דבהא מסתבר כעולא דמה"ת שרי. אבל מדרבנן לא מסתב' כותי' דעולא. ודקדק מדאמ' עולא עץ הוא והתורה חייבה עליו ולא קאמר והתורה אוסרתו כמו שאמר ר"י ב"ר שמואל לא אסרה תורה כו'. אלא ה"ק דעל עיקר הגיד חייבין ולא על קנוקנות. ור"ל אפי' מדרבנן אין מכות מרדות. עכ"פ מיהא דעת התו' דקנוקנות דומה לחטיטת הגיד. וכ"כ הטור וש"ע סי' ס"ה וקנוקנות שבשניהם אסורי' מדבריהם לפיכך צריך לחטט אחריה' בכ"מ שהם. ושומנם אסור לפי שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור עכ"ל. וזהו דלא כערוך ורשב"א ור"ן וסמ"ג. והפלא שהב"י לא הרגיש וכ' שהטו' כרשב"א ע"ש. נמצא דהתו' והטו' מחולקי' בכוונת רבינו עם הערוך וסיעתו. והבה"ג ורי"ף לא הביאו כלל הסוגי' דר"י ב"ר שמואל ועולא. וגם לא דברי רבינו כדרכם בקודש. והנראה דפליגי על רבינו וס"ל דקנוקנות שרי דהמדרש לא כיון אלא לשמנו. ולא מצינו דאסור מדרבנן קנוקנות אלא חטיטת הגיד עצמו. וז"ל הרמב"ם פ"ח מה' מ"א ה"ב האוכל מגה"נ הפנימי ממקום שעל הכף לוקה. ואם אוכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות. עכ"ל. למדנו מדבריו תרתי. חדא שלא הזכיר קנוקנות כלל. והוא כדעת בה"ג ורי"ף. ולמדנו עוד דחולק על הרשב"א ור"ן שכתבו דשומנו אינו אסור מדרבנן אלא מנהג בעלמא. והוא ז"ל כתב דחלבו ושאר הגיד כו' מכין אותו מ"מ. ופי' דאסור מדרבנן ממש. אלא שהנ"מ בין שמנו לשאר הגיד. דשאר הגיד נמנו וגזרו עליו עד שלא נהגו איסור. ושמנו להיפך מאחר שנהגו בו איסור. אסרו ג"כ מדרבנן וכמו מנהג דשני יו"ט ש"ג שעשו אותו מנהג אסור מדרבנן ומנדין עליו משא"כ בשאר מנהג כמש"כ סי' ס"ו בדרשה דפורים לדעת הרמב"ם. והרשב"א ור"ן הביאו ראי' מדתני' גה"נ מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מות'. אלמא שאינו דומה איסור שמנו לחטיטת הגיד אבל הרמב"ם ס"ל דהאי ברייתא נשנית עד שלא נהגו איסור. ועכשיו שנהגו נעשה איסור דרבנן ממש ולוקין עליו מ"מ. ולשון הרי"ף משמע הכי שגבי שומנו של גיד כ' בריש הפ' ומודה שמואל שאסור מדרבנן. וכן גבי חטיטה כו' אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד. שנ' על כף הירך וקיי"ל כותי' והשאר אסור מדרבנן. הרי כיילינהו בחד לישנא. והכי מוכח מדקאמר ר"א בפסחי' ד' פ"ג דשומנו של גה"נ אינו נאכל בפסח ומנלי' לר"א שנהגו לעקור מ"ע דאכילת פסח. והרי אפי' במקום ל"ת מקשה הגמרא בזבחים ד' צ"ז יבא עשה דאכ"פ וידחה ל"ת ויישב הש"ס ע"ש. ובשלמא אסור דרבנן פשיטא דעשו כעין דאורייתא וכבר ידוע שאפש' לעקור מ"ע בשוא"ת כדאי' יבמות ד' צ"ג. אבל במנהג של קדושים. אם נהגו פרישות בחולין מנלן דנהגו בקדושת הפסח. אלא ודאי איסור גמור מדרבנן הוא. וחמור עוד ממנהג יו"ט ש"ג שנדחה ממ"ע כמילה שלא בזמנה ואבלות יום ראשון לדעת הרמב"ם כמש"כ לעיל סי' ט' אות ג' בס"ד. ואין למדין ד"ס מד"ס. ובזה ודאי י"ל דגם רבינו והערוך וסמ"ג שוין בזה ולא כתבו את המנהג אלא לפי דרכם להביא מאמר הגמרא כהוויתו. וכן הביא הרי"ף ז"ל והרמב"ם כתב הפסק לפי דרכו. ואין שום נ"מ אם נאסר תחלה עפ"י גזרת חז"ל או ע"פ מנהג סוף סוף השתא אסור מדרבנן ולוקין עליו מ"מ דלא כרשב"א ור"ן. נראה שמכאן למד הרמב"ם ז"ל מש"כ בה' ק"פ פ"י הי"א דצולין את הפסח בקרומות שאסורין משום חלב. דלפי דעתו דשומנו ש"ג ג"כ אסור מדרבנן. ומכ"מ ע"כ צולין עמו. שהרי רב אשי מפרש למשנתינו העצמות והגידין בשומנו ש"ג ובודאי לא מיירי בעושין שלא כדין. אלא רשאין לצלות משום קיום מצותו שיהא שלם. והרי זה כדיעבד שאין שמנו אוסר. ושכ' התו' פסחי' ד' ע"ד ד"ה כבולעו דכל שאינו אוסר בחולין בדיעבד שרי בפסח לכתחילה. וה"נ בקרומות של חלב לדעתו בה' מ"א פ"ז לענין מליחה ובפ' ט"ו הל"ב לענין צלי שאינו אוסר ואפי' כדי קליפה לא בעי כמש"כ הכ"מ שם. משום הכי בפסח שרי לכתחילה. נחזור לדין קנוקנות שנחלקו רבינו והערוך עם בה"ג ורי"ף ורמב"ם. ולכאורה לשיטת בה"ג וסיעתו אפשר לפרש הפלוגתא דר"י בר שמואל ועולא דתלי' בפלוגתא דתנאי אי יש בגידין בנ"ט כמש"כ הרשב"א ז"ל. וההיא עובדא דאתא לקמי' דר"ח נתבשל עם הגיד והקנוקנות. ולמ"ד אין בגידין נ"ט שרי. מיהו לשיטת רבינו אאל"כ כמש"כ בשם הרשב"א באות ד'. ועי' מש"כ התו' בזה. והנראה לי עיקר שאין מחלוקת דאמוראי שייך כלל להא דיש בגידין בנ"ט. וכ"ע מצי סברי הכי והכי. ור"י ב"ר שמואל משמי' דרב ס"ל דאע"ג דיש בעיקר הגיד נ"ט מכ"מ אינו ראוי לאכילה. וה"ה כעץ מר שנותן טעם בקדירה. ומכ"מ אינו ראוי לאכילה וע"כ בקנוקנות מיירי קרא שהם רכים וראוים ללעוס כדאי' בפסחי' ד' פ"ד א'. ואע"ג שאין בגידין בנ"ט והקנוקנות בכלל. ומכ"מ אפשר ללועסו וראוי לאכילה. ועולא ס"ל עץ הוא והתורה חייבה עליו. והא דאי' בפסחי' ד' כ"ב דאי יש בגידין בנ"ט אפשר לומר שהוא בכלל נבילה ואי אין בגידין בנ"ט אינו בכלל נבילה. וכן ר"פ גה"נ אי' דהא דיש בגידין משום מוקדשין תליא אי יש בגידין בנ"ט וכן בד' ק' לענין טמאה הכל לרב דבקנוקנות מיירי. ומש"ה אי אין בו בנ"ט אינו בכלל בשר טמאה ומוקדשי' ואי יש בו טעם הוי בכלל נבילה. אבל לעולא אפי' יש בנ"ט אינו אלא כעץ. ומחלוקת ר"י ור"ש אי חייב שתים או לא בהא גופא אי בגיד אסרה תורה או קנוקנות. ומשום דהלכה כר"ש בהא פליגי במסקנא בטעמא דמילתא:
בגדי שצלאו בחלבו כו' עד שמגיע לחלבוכצ"ל:
**אלמא לא מפסיד נפשי'.**היינו פי' התוס' ורשב"א ור"ן דהא דקפילא ארמאה מהימן משום שלא משקר דלא לפסיד אומנתו. וכדאי' בע"ג דכ"ז דסמכינן ארופא מומחה. ולא כפרש"י שכ' דבעינן שיהא מסיח לפ"ת. והא דבעינן קפילא היינו משום דבקי בטעמים ומרגיש יותר. וה"ה בתרומה ובטעימת כהן לכאורה. והקשו ע"ז הרשב"א בחי' ובתה"ב ד' ק"ו ובר"ן. דכל הסוגי' משמע דבתרומה לא בעינן קפילא. והנראה לענ"ד דאי משום הא לא ארי' דרש"י מודה דבתרומה לא בעינן קפילא דכיון שאין הטעם מורגש לסתם ב"א בטל האיסור וכדתנן בתרומות פי"א חבית של שמן שנשתפכה א"צ לטפח אלא נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וע"ש ובחי' רמב"ן ב"ב דפ"ז. מיהו הא קשיא לי היאך יהא נאמן במסל"ת. הא ספק איסור דאורייתא הוא ואי' בב"ק ד' קי"ד ב' דאין עי"ג מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד. ומסיק דהאי כללא באיסור דאורייתא מיהו רש"י לטעמי' דס"ל טעם כעיקר דרבנן אליבא דרבא ור' יוחנן מרייהו דהאי מימרא דקפילא ארמאה. וכמש"כ בשו"ת ח"ס יו"ד סי' פ"ו בשם גדול א' דאפי' בבב"ח קדרה שבשל בה בשר ואח"כ חלב אינו אלא דרבנן וע"ע סי' ע"ט אות ב' דמוכח דעת רבינו הכי. וי"ל עוד דרש"י לטעמי' שכ' שם ד' צ"ח א' ד"ה כל איסורין שבתורה בששים. היכ' דבדקיני' ולא יהיב טעמא כו'. הרי דס"ל דטעימה מיירי בדאיכא ששים ואי ליכא מאן דליטעמי' כשר בלא טעימה. אלא דמהדרינן אחר טעימה אם אפשר. להכי סמכינן אקפילא ארמאה במסל"ת. דלא בעינן תו למיהדר אחר תקנה ובירור יותר. אבל לדידן דקי"ל דלא כרש"י אלא אי איכא ששים לא צריכין למטעמי' כלל. וע"כ בדליכא ששים וספק טעם כעיקר הוא מה"ת וע"כ הטעם משום דקפילא לא מפסיד נפשי'. ואפי' לדעת רבינו דס"ל טעם כעיקר דרבנן כמ"ש מכ"מ הפי' נכון. ומיירי אפי' שאינו מסל"ת. ויש עוד בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דקפילא ל"ד. וגם מסל"ת לא בעינן. והא דמהני היינו משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי נאמן. ואין כן דעת רבינו והפוסקים ז"ל:
**דא"כ אמרי דלא בקיע.**כצ"ל משמע דעיקר הנאמנות אינו אלא במילתא דמרע אומנתו לגבי א"י גם כן שיאמרו שאינו בקי במאכלים ולא משום דלא מרע אמונתו שיאמרו שאינו מהימן ואינו אלא גבי ישראל. וכ"כ הגאון ח"צ סי' ל"ט. ופי' הכי הא דע"ג דכ"ו ברופא מומחה ע"ש. ובאמת יש להוכיח שיטת התוס' להיפך. שכ' שם ד"ה כל מכה דבבריא כגון ריבדא דכוסלתא אסור בשאינו מומחה דלא מרע נפשי' שיאמרו העולם במזיד הזיקו כו' הא במומחה שרי. וע"כ משום דמומחה חייש לנאמנות. ובד"ה ברופא מומחה כו' דאפי' אינו מומחה למילה לא מרע נפשי' לכל דבר שיתעסק בו. וע"כ משום דלא ליתרע אמונתו. אבל דברי רבינו נראין כהח"צ. וע' מג"א סי' כ' שכ' ג"כ דהא דסומכין על התגר אינו אלא בחשש זיוף אף לנכרים. אבל משום אמונתו לא חייש והביא ראי' מהא שאין לוקחין בשר כשירה באמירת הגוי. והא דאי' במנחות ד' מ"ו שקונין טלית מצויצת מן התגר דוקא משום שאין דרך גוי לעשות ציצית בבגד. ולהכי נקט טלית מצויצת ולא ציצית והא דמייתי הר"ן ראי' מטלית לענין מורייס לא מייתי אלא דסמכינן בתגר אסברא דקפידא זהו תורף דברי המ"א. ואין הכרח בדבר דהא ודאי במקום דבעינן עדות מן הדין להוציא מחזקת איסור או שיש ספק עפ"י דין. אין א"י נאמן אפי' תגר. שאין נאמנות לא"י. ומש"ה אין קונין בשר מן התגר. דסתם בשר בחזקת שאינו זבוחה ובעינן עד כשר שנשחט. וה"נ חיטי ציצית ה"ז ספק השקול אי נטוה לשמה. אדרבה סתם חוטין אין טווין לשם ציצית. אבל טלית מצויצת סתמא ישראל עשאו כדין כמו המוצא טלית מצויצת. וה"נ מורייס וכדומה דעפ"י דין אחזוקי איסורא לא מחזקינן. אלא דמשום דיש לחשוד שהא"י עשה להנאתו שקר. ובזה אמרינן שפיר דתגר אינו חשוד ע"כ. וא"כ י"ל דאפי' אמונתו לא משקר. וע' נו"ב תנינא חא"ח סי' ע"ב שהשיג ג"כ על המ"א וחילק בין אמירה למעשה. וסוגיא דקפילא תיובת' והיינו שכ' המג"א שם וע' חולין פ' גה"נ. אבל למש"כ ניחא דהא דקפילא נאמן משום שהמאכל בחזקת כשרות. משא"כ במוכר בשר. אבל דעת רבינו ודאי כהמג"א דאין א"י נאמן אלא היכא דחייש שיאמרו דלא בקיע. ומרע אומנתו לגבי א"י ג"כ. ובזה מומחה נאמן אפי' באיסור תורה כמו בקפילא למ"ד טכ"ע מה"ת. ולא הוצרך הר"ן להביא ראיי' גבי מורייס מהא דטלית מצויצת אלא משום דאי מקפילא יש לדחות משום דהוי עבידא לגלויי כמש"כ הרמב"ם ז"ל וע"ש בר"ן. מש"ה הביא ראי' מציצית. ואע"ג דהתם יש חזקה שאין א"י עושה טלית מצויץ. מכ"מ שפיר יש לחוש שעושה א"י שקר והיינו דבעינן מומחה דוקא. וה"נ במורייס יש חזקה להתיר אלא משום חשדא ובמומחה סמכי עליו. ואינו חשוד. ולא כנו"ב ע"ש:
**ואמור רבנן בששים דאמר ר"נ כו'.**רש"י ד"ה א"ר כתב בפרק בתרא דע"ג מסקינן הילכתא כל איסורין שבתורה בששים כגון בשר בחלב כו' ולא הביא רש"י מדר"נ. והיינו כמש"כ התו' ד"ה כל. דע"כ ר"נ חולק על רבא. דמדגיד בששים ע"כ כל איסורין בעינן יותר מס'. שהרי הקילו בגיד וכדתנן כיצד משערין אותם כבשר בלפת. ובכל אסורין משערינן כבצל וקפלוט. וכש"כ לפרש"י שהוא הל"מ ע' מש"כ אות ג'. וא"כ יש להבין דברי רבינו שהביא מדר"נ. ונראה דבאמת אין אנו צריכין לכל זה. דהא דמשערינן כל איסורין בבצל וקפלוט היינו משום דא"א לידע בכמה הוא נ"ט. ע"כ שערוהו בדבר הנ"ט ביותר. דהיינו אם בשלו בשר טריפה בירק וא"א לידע טעמו. ולשער בבשר כשרה א"א. שאין טעמי כל בשר שוה ע"כ משערינן כאלו הוא בצל בירק וכן אי' בשלו טריפה בכשירה שהוא מין במינו וגזרו אטו שאינו מינו משערינן הטריפה בבצל באותו בשר כשירה. אבל גה"נ שבשלו בירק אין אנו צריכים לשער הגיד בבצל. שהרי אפשר לשער בבשר אותו בהמה שידוע דטעם הגיד מעין הבשר ולא יותר. אלא משערין כאלו הוא בשר אותו בהמה בירק. ואי בשלו במינו וגזרו אטו שא"מ משערינן כאילו הוא אותו בשר בלפת שהוא המקבל טעם ביותר. והא ודאי אי נאבד כל הבשר ולא נשתייר אלא הגיד ובשלו עם ירק ודאי משערינן בבצל וקפלוט כמו כל האיסורין. והנה התו' פסחים ד' פ"ג ב' הקשו אמאי מוקמינן מתניתין דלא כהילכתא נימא דהא דתנן ירך שנתבשל בה גה"נ היינו שמנו של גיד. ולמש"כ לק"מ דמדתני בסיפא כיצד משערין כבשר בלפת ואי שמנו קאמר הא נותן טעם יותר מבשר. ובאמת גם להתו' שכתבו דלהכי הקילו בגיד משום דגיד לא יהיב טעמא כולי האי ג"כ לק"מ. שהרי שמנו שפיר יהיב טעמא בבישול ככל האיסורים. אלא לפרש"י יש מקום קצת להקשות דכמו שפרש"י בגיד עצמו שהוא הל"מ בלא טעמא. ה"נ י"ל בשמנו מדרבנן וכך התקינו ונהגו. אבל לפי' רבינו ודאי ניחא דדינא ודאי הוא. והשתא שפיר מייתי ראי' מדר"נ לרבא: [ולפעד"נ לתרץ קושית התו' עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל בס' תה"א והרא"ש והר"ן ז"ל דמ"ש ר"נ גיד בששים היינו שומנו של גיד ע"ש. ומעתה מיושב קושית התוס' דהא שומנו של גיד יהיב טעמא כמו כל איסורין ומש"ה הוי בששים אבל פליטת גיד עצמו הוי פחות מששים. ועפ"י דברי רבינו מיושב גירסת הרי"ף ז"ל דגריס מב"מ דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה. והקשה בחי' הריטבא ז"ל דלמה תפס שמנונית דג"ה ולא חלב ממש. אבל לפי דברי רבינו דרבא קאי על מאי דאר"נ גיד בששים א"כ א"ש מאי דתפס שמנונית דגיד. והייינו כמ"ש דר"נ מיירי בשומן הגיד. (והגאון בנו"ב תנינא חיו"ד סי' ס"א כתב דמש"ה כתב הרי"ף שמנונית דג"ה משום דהרי"ף לטעמי' שפסק בסוף מסכת ע"ג כמ"ד מב"מ ל"ב ומש"ה כתב שמנונית דג"ה דלא הוי רק מדרבנן ובדרבנן מודה דבעל ע"ש. והוא תמוה. ואישתמיטתי' דברי הרי"ף ז"ל בפ' ג"ה גבי ריחא מילתא היא דפסק להדיא כמ"ד מב"מ בטל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' בסוף מסכת ע"ג דבחולין חזר בו הרי"ף ופסק בב' וג' מקומות דמב"מ בטל וכ"כ הרא"ש שם. ומה שהקשה בנו"ב שם על הרשב"א ז"ל. כמ"כ יש לתמוה על הש"ג סוף מסכת ע"ג במה שהקשה שם על רש"י ז"ל שפסק דשומן ג"ה בטל ע"ש ומה שתירץ על הרשב"א לא יעלה מזור לדברי הש"ג. אלא שיש להוכיח דעת רש"י ז"ל בחולין ד' קט"ז דאף בדרבנן ס"ל מב"מ ל"ב וכבר הוכיח כן השעה"מ פט"ו מה' מ"א ומש"ה שפיר הקשה הש"ג על רש"י ז"ל וא"ש. והארכתי בזה במ"א בס"ד) אמנם ע"כ צ"ל דמיירי בשמנונית דג"ה שנתערב בשומן דהיתר. אבל אם נתערב בבשר. ל"מ למ"ד דשומן ובשר הוי מבשא"מ אלא אפילו למ"ד דהוי מב"מ. היינו דוקא בשמא אבל בטעמא ודאי לא דמי להדדי וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' צ"ח ע"ש. וא"כ מצי למיקם אטעמא. (והש"ג שם הוכיח מגירסת הרי"ף ז"ל דס"ל דחלב ובשר הוי מב"מ. ולפעד"נ דאינו מוכרח וכמ"ש. מיהו בחי' הריטב"א ז"ל כתב להדיא בשמנונית דג"ה שנתערב בבשר. וצ"ל דמיירי בבשר שמן וכמ"ש הש"ך והפר"ח לפרש דברי הרמב"ן ז"ל וע' ביאורי הגר"א ז"ל שם סק"א שחולק ע"ז ע"ש) ובזה מיושב מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו סי' קס"ו על הגמי"י דס' דכל דבר שאיסורו במשהו אוסר כולו אף בצלי א"כ מאי פריך הגמרא בחולין ד' צ"ו מדר"ה דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אינו למאי קושיא הא ר"ה תלמידי' דרב הוי ומסתמא ס' כרב דמב"מ ל"ב ומש"ה אוסר כולו ע"ש. ותמהני על הגרע"א ז"ל שלא הקשה על הגמי"י אלא דר"ה תלמידי' דרב הוי. ועדיפא ה"ל להקשות דהא הגמי"י כתבו כן בשם ר"ת ז"ל. ולפי שיטת ר"ת ז"ל דס' דסתם יינן בטל בששים כשאר איסורים א"כ מוכח להדיא דר"ה ס' מב"מ ל"ב כמ"ש התו' במסכת ע"ג ד' נ"ו ד"ה אבל ע"ש (ואף דלפמ"ש התוס' שם בד"ה גרגותני וז"ל וי"ל דברי ר"ה הכי לפי' זה כו' א"כ אינו מוכרח. מ"מ זהו דוקא לפי מאי דס"ד דמטעם נצוק אסור אבל לפי מאי דמסיק דמיירי כשפחסתו בורו ודאי מוכח דר"ה ס' מב"מ ל"ב כמובן וע"ש בתו' ד"ה ש"מ) אבל לפמ"ש מיושב קושית הגרע"א ז"ל. דהא דשומן ובשר מיקרי מב"מ היינו בשמא ולא בטעמא וא"כ למ"ד בתר טעמא אזלינן הוי חו"ב מבשא"מ. והנה התו' במסכת ע"ג שם כתבו דר"ה ס' בתר טעמא אזלינן. והוי לדידי' חלב ובשר מבשא"מ. ומיושב קושיתו וא"ש (וע' תו' חולין ד' ק"ח ד"ה דאמר ובת' חתם סופר חיו"ד סי' פ"ה ותו' מסכת ע"ג ד' ע"ג ד"ה חזקי' ובלא"ה לק"מ קושית הגרע"א די"ל דהגמי"י ס"ל דחו"ב הוי מבשא"מ וע' פלתי סי' צ"ח סק"א ודו"ק) מיהו אכתי צריכין אנו לתרץ קושית הגרע"א ז"ל על הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ד' צ"ח ד"ה אמר אביי שכתב וז"ל וא"נ דההיא לא סבר לה לשמואל הכי אלא אדר"ה מקשי לר"י ור"ה כרבנן ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנ"ט עכ"ל והקשה הגרע"א שם מנ"ל דר"ה ס' כרבנן הא מסתמא סבר כרב דמב"מ ל"ב ע"ש שנשאר בקושיא. והן אמת דמדברי התו' דמסכת ע"ג הנ"ל אין להקשות על הרשב"א דאיהו אזיל לטעמי' דס' דגם בסתם יינן במשהו ולא כר"ת ז"ל וכמ"ש הב"י סי' קל"ד וא"כ אינו מוכח דר"ה ס' כרב. אבל קושית הגרע"א קשה. ונלפע"ד דהתוס' והרשב"א ז"ל אזלי לטעמייהו. דהנה איתא בחולין ד' צ"ח אר"ח אר"ה ביצה בס' והיא אסורה בס"א והיא מותרת. והנה יש מראשוני' ז"ל שפירשו הטעם דביצה שאני משאר איסורים. היינו משום חשיבות או בריה. וכ"ה דעת התו' שם ד"ה איבעיא וכמ"ש הש"ך סי' פ"ו סקט"ז אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו השיג עליהם דהא לא באנו הכא לבטל הביצה עצמה רק הפליטה. ע"כ הסכים הוא ז"ל לטעם הרמב"ן ז"ל דהטעם משום דבביצים יש גדולים וקטנים ופעמים שהאיסור גדול והשאר קטנים ומש"ה הוצרכו שיהי' ס"א והנה הב"י והש"ך שם כתבו נ"מ בין שני הטעמים כגון שנתבשלה הביצה בתבשיל דאי משום חשיבות או בריה ל"ש במינו ל"ש שלא במינו. אבל משום גדולים וקטנים זה לא שייך רק כשנתבשלה עם ביצים משא"כ שלא במינה. ומעתה לשיטת הרמב"ן ז"ל שהסכים לזה הרשב"א ז"ל ע"כ מיירי כשנתבשלה במינה ואמר ר"ה דבס"ב מותרות א"כ ע"כ סבר ר"ה מב"מ בטל. וא"כ נכונים דברי הרשב"א ז"ל לשיטתו ומיושב קושית הגרע"א ז"ל (ונראה דזהו ג"כ דעת הריטב"א ז"ל בחי' למסכת ע"ג ד' נ"ו שהוכיח מקושית התו' שם דלא כר"ת ז"ל. וע' שעה"מ ריש פט"ו מה' מ"א ובהגהת נו"ב תנינא שם ודו"ק). ושוב מצאתי בביאורי רבינו הגר"א ז"ל יו"ד סי' צ"ח סק"ה שהביא ראי' להפוסקים דמב"מ בטל מסוגיא דביצה בס"א ע"ש והוא כמ"ש. ומזה נראה דרש"י דפסק מב"מ ל"ב חולק על הרמב"ן] והתו' במסכת ע"ג ד' נ"ו שכתבו לדעת ר"ת ז"ל דר"ה ס' מב"מ ל"ב היינו משום דאזלי לטעמייהו בחולין דהטעם הוי משום ברי' וא"כ איכא למימר דר"ה מיירי שלא במינה אבל מב"מ ס"ל לר"ה דלא בטל וא"ש. ואי קשיא לר"ת ז"ל ישאר קושית הרשב"א ז"ל בחולין דמשמע דר"ה מודה בכחוש דבטל. ואמאי הא ר"ה ס"ל מב"מ ל"ב. לק"מ דר"ת אזיל לטעמי' דמפרש מ"ש ההוא כחוש הוי. היינו דכחוש אינו מפעפע וכמ"ש התו' בחולין שם משמו ז"ל וא"ש [מיהו לפמ"ש לעיל לתרץ דברי הגמי"י בשם ר"ת ז"ל בלא"ה א"ש]. שוב בא לידי ס' מחנה ראובן ומצאתי שהקשה ע"ד הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ד' צ"ז ד"ה הא דאמרינן במ"ש שם ואדר"ה בלחוד הא מקשינן מיני' והקשה בס' הנ"ל מדברי התו' דמסכת ע"ג ד' נ"ו דר"ה ס' מב"מ ל"ב ע"ש. ולא הרגיש בכל הדברים שכתבנו. גם נראה שם מדבריו דאישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל בד' נ"ח שכתב להדיא דר"ה ס' מב"מ בטל. ולא ראה רק דברי הרשב"א ז"ל בד' צ"ז [וע' חי' הרשב"א קידושין ד' ס"ג ד"ה אמר ר"ל] עוד ראיתי בס' הנ"ל שהקשה על מאי דאיתא בחולין שם ההוא דאתא לקמי' דר"ג ב"ר אמר אבא לא שיער במ"ז ואנא אשער במ"ה ופירש"י ז"ל דמיירי בח"ש. והש"ך ביו"ד סי' פ"ו השיג עליו ופי' דמיירי בביצה שנתבשלה וקליפי איסור מעלין את ההיתר ושיער רבי דבמ"ז ביצים יש ס' כנגד הביצה בלא קליפתה ע"ש וכתב בס' הנ"ל דרש"י לא פי' הכי משום דלקמן ד' ק"ח ס' רבי כר"י דמב"מ ל"ב. ומש"ה הוצרך לפרש דמיירי בח"ש ע"ש שהאריך בזה. ולא ידעתי מי הגיד לו דמיירי בביצה שנתבשלה עם ביצים אחרים דלמא מיירי בביצה שנתבשלה בתבשיל ושיער רבי דבמ"ז בתבשיל נגד הביצה בקליפתה יש ששים כנגד הביצה בלא קליפתה. ובעובדא דר"ג ב"ר הי' הקליפה עבה דמ"ה הי' ס' נגד הביצה בלא קליפתה [מיהו מדברי הש"ך שם נראה דמיירי בביצה שנתבשלה עם ביצים. אבל אינו מוכרח. אלא אי קשיא הא קשיא לי דהנה בירושלמי פ"י דתרומות איתא ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר"ז רשב"א בשם ר' יוחנן אדא ב"ר גרשון ר' ביריי ר"ל ב"ר פלטא זקן א' בשם רבי ס"א אסורות ס"ב מותרות. והשתא לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דמ"ד ביצה בס"ב מותרות ע"כ ס"ל מב"מ בטל וכמ"ש. א"כ ע"כ סבר רבי מב"מ בטל. והשתא תיקשי הא רבי ס"ל בברייתא בד' ק"ח כר"י דמב"מ ל"ב. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דכתב במלחמות ה' בסוגיא דחנ"נ דמ"ש רבי נראין דברי ר"י לא דפסק כותי' רק נראין קאמר ע"ש. וא"כ לק"מ. ורש"י שם והתוס' בחולין ד' צ"ז דס"ל דרבי ס' כר"י אזלי לטעמייהו דחולקין על הרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה וכמ"ש לעיל. ולק"מ לדידהו. אבל על הרשב"א ז"ל קשה דאיהו כתב בסוגי' דט"ח דרבי ס' כר"י. ואיהו ס' כהרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה בס"ב. וא"כ תקשי לי' מהך ירושלמי. ונלפע"ד דהירושלמי לטעמי' אזיל דהנה הפר"ח ביו"ד סי' צ"ח כתב דביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם. שנתבשלה עם ביצים אחרים תליא במחלוקת אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא דאי אזלינן בתר שמא הוי מב"מ ואי אזלינן בתר טעמא הוי מבשא"מ. והנה במסכת ע"ג ד' ס"ו מביא אביי ראי' דבתר טעמא אזלינן מהך משנה דערלה פ"ב תבלין ב' וג' שמות כו' ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה כו' ורבא אמר לך ה"מ ר"מ כו' והנה בירושלמי פ"ב דערלה לא נזכר שם תירוצא דרבא דה"מ ר"מ היא רק מילתא דחזקי' דהכא במ"מ. ומוכח דהירושלמי ס' בתר טעמא אזלינן. וא"כ לק"מ מה שהקשינו מרבי ארבי דהא כיון דבתר טעמא אזלינן א"כ ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם עם ביצים הוי מבשא"מ וא"ש. [מיהו לפמ"ש התו' שם דמ"ש חזקי' הכא במ"מ עסקינן א"ש אפי' לרבא. דלא כפירש"י ז"ל שם ע"ש א"כ אינו מוכרח לומר דהירושלמי ס' כאביי דבתר טעמא אזלינן. מיהו התו' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא כהרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה בס"א כמ"ש. וא"כ בלא"ה לק"מ מרבי ארבי] אלא דא"כ הדרא קושית הגרע"א ז"ל על הרשב"א ז"ל דא"כ מנ"ל להגמרא דר"ה מודה בכחוש וס"ל מב"מ בטל הא מסתמא ס' ר"ה כרב רבי' ומהא דס' ביצה בס"ב מותרת אין ראי' דדלמא ס' כאביי דבתר טעמא אזלינן. אבל לק"מ דממ"נ דאי נימא דר"ה ס' בתר טעמא אזלינן א"כ ודאי א"ש דהא אי נימא בתר טעמא אזלינן הוי חו"ב מבשא"מ וכמ"ש לעיל. וא"כ אינו קשה רק אי נימא דר"ה ס' בתר שמא אזלינן להוי חו"ב מב"מ. [וכתירוצא ב' שכתבו התו' במסכת ע"ג ד' נ"ו] א"כ יפה כתב הרשב"א ז"ל דאי ס' ר"ה בתר שמא אזלינן א"כ מוכח מהא דס' ר"ה דביצה בס"ב מותרת דסבר ר"ה מב"מ בטל וכמ"ש. וא"כ ע"כ מודי ר"ה בכחוש וא"ש. [מיהו דברי הריטב"א ז"ל בחי' למסכת ע"ג ד' נ"ו שכתבנו לעיל אינם מיושבים לפי"ז ודו"ק] נחזור לענין. הנה בררנו שאין מחלוקת בזה בין רבא ור"נ ור"י אלא דר"נ מיירי בשומן הגיד ושוב מצאתי להגאון פלתי בסי' צ"ח סק"ד שהקשה כן על התו' דדלמא ר"נ מיירי בשומן הגיד ע"ש. [והוי נ"ל לומר דהתוס' אזלי כאן בשיטתייהו בד' צ"ז בד"ה כוליא שכתבו וז"ל וי"ל כיון דלא אסור רק מדרבנן אינו אוסר הכוליא עכ"ל וא"כ ה"ה בשומן הגיד כיון דלא הוי רק מדרבנן אינו אוסר דבטל ברוב [ול"ד לכחל דשומן הגיד קיל טפי] ומש"ה ר"נ ע"כ מיירי בגיד עצמו ולא בשומן הגיד [וע' תה"א להרשב"א ז"ל בית ד' שער א'] וכן ראיתי להגאון בעל פמ"ג בס' ר"י שכתב דמה שתירצו התו' בד"ה כוליא הוא ג"כ תירוץ על קושית התו' ד"ה שאני. אלא שכתב שם דדוקא בצלי ומליחה ס"ל להתוס' דאינו אוסר בכוליא ובשומן הגיד וכן עיקר. ואף דמדברי הש"ך ביו"ד סי' קט"ו סקי"ז נראה דס"ל דלדברי האו"ה דגבינה בטלה ברוב ה"ה שומן הגיד בטלה ברוב ע"ש. אמנם באמת אישתמיטתי' להש"ך דברי הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות ד' פ"ב ומביאו הרשב"א ז"ל בחי' שם דשומן הגיד אינו בטל ברוב וגבינה בטל ברוב ע"ש] ונראה דהתו' אזלי כאן בשיטת הר"מ שכתבו התו' דאין להחמיר בשומן הגיד מבגיד עצמו. וכיון דבגיד עצמו משערינן כבשר בלפת א"כ ה"ה בשומן הגיד ומש"ה שפיר הקשו. אבל לפי דעת רבינו והרי"ף ז"ל דשומן הגיד אוסר ככל איסורים ודאי י"ל כמ"ש דאין מחלוקת בזה. [ומה שהקשה הפלתי שם על הסוברים דגיד ובשר הוי מבשא"מ מחולין ד' צ"ו ע"ש. כבר נתבאר תירוץ ע"ז בדברינו לעיל]. והנה התוס' שכתבו דפליגי. נראה כונתם דס"ל דרבא פליגי אר"י. והיינו דרבא ס' דאין חילוק בין גיד לשאר איסורים. ור"י ס' דגיד בס' ובשאר איסורים יותר מס' אבל על ר"נ דסבר דגיד בששים לא פליגי. וכ"כ התו' שם ד"ה ביצה דר"נ ס' בכל איסורים בששים וא"כ אין חילוק לדידי' בין גיד לשאר איסורים וא"כ אין הכרח מדברי רבינו דחולק על התו' וע' פליתי שם] אמנם קשה לי ע"ד התו' מהך ירושלמי שהבאתי לעיל דר"י ס' ביצה בס"א משמע דוקא ביצה מטעם שפירשו הראשונים ז"ל אבל בכל איסורים סגי בס' [וע' ירושלמי פ"ב דערלה דגם שם ס' ר"י דבכל איסורים משערינן כאילו בצל וקפלוט] ודוחק לומר דמ"ש ר"י בירושלמי בס"ב מותרת היינו בס"ב והיא ובכל איסורין סגי בס"א והיא. וע' בסוגיא דגמרא דילן. [אמנם נראה דט"ס בירושלמי וצ"ל ר' יונתן דכן משמע בירושלמי שם] ושוב מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל לחולין ד' צ"ח שכתב לחד פירושא דמ"ד ביצה. בס"א ל"ד ביצה אלא דס"ל כן בכל איסורים דבעינן ס"א ע"ש. ונראה ברור דכ"ה ג"כ דעת התו' ממ"ש בד"ה ביצה בס' ובד"ה ואיבעיא: ושוב לק"מ מה שהקשה בפליתי סי' פ"ו סק"ז ע"ד התו' ד"ה ביצה ע"ש. ומעתה מיושב מה שהקשתי על התו' מירושלמי ואדרבה דזה ראי' לדעתם ז"ל. דר"י דס' דביצה בס"א ה"ה כל איסורים ס"ל בס"א והיינו דאזל לטעמי' דסבר דכל איסורים כבצל וקפלוט משערינן. והוא יותר מס'. והרי"ף ז"ל ודעימי' דס"ל דמ"ד ביצה בס"א היא דוקא ביצה אבל בכל איסורים סגי בס' אזלי לטעמי' דמפרשי מ"ש ר"נ גיד בששים היינו שומנו של גיד ושוב אין מחלוקת בזה וכמו שביארתי. [כ"ז מחתני שי']:
**לובן שבכוליא מותר אמר אביי כו'.**לפנינו אי' בגמרא. לובן כוליא רבי ור"ח חד אסר וחד שרי רבה ממרטט לי' ר' יוחנן ממרטט לי'. רבי אסי גאים לי' אמר אביי כותי' דרבי אסי מסתברא כו'. והאי רבי אסי אינו רב אסי שאמר רב ששת בשמו דרב אסי הוא תלמיד חבר דרב כדאי' בסנהדרין ד' ל"ו ב' דלגמרא דרב הוי צריך ולא לסברא. ורב ששת תלמידא דרב אמר משמי'. אבל רבי אסי הוא תלמיד ר' יוחנן. והיינו שהקשה הרשב"א בחי' דהיאך נפסוק כרבי אסי לגבי' ר"י רבי'. אבל נוסחת רבינו מבואר בסי' צ"ב הכי אר"ש א"ר אסי חוטין שבחלב אסורין כו' לובן כולי' מותר. ולא היא. דאיתמר לובן כוליא רב ור"ח חד ממרטט לי' וחד גאים לי' רבה ממרטט לי' רב יוסף גאים לי'. אמר אביי כותי' דר"י מסתברא כו' וכאן קיצר רבינו ולא הביא אלא כותי' דר"א מסתברא. ובאמת רב אסי קאמר דמותר כרב יוסף. והשתא מיושב קו' הרשב"א בתרתי. חדא דרב אסי לאו תלמידי' דר' יוחנן הוה. ואי מק"ו השתא רב ור"י הלכה כר"י רב אסי תלמידי' ור"י לכש"כ. כבר כתבנו בסי' קי"ג אות ב' ובכ"מ דהראשונים לית להו ק"ו זה. ותו דלא גריס ר' יוחנן כלל. ומיושב שפיר קו' רא"ש ור"ן הרי ר"י ג"כ ס"ל הא דשמואל. וע"כ חומרא בעלמא הוא. ולפי זה אינו מדויק מאי ראי' לר"א דמותר אף מדרבנן. עוד הקשו התו' ד' צ"ז א' ד"ה כוליא. וישוב התו' דמשום דלובן כוליא אינו אלא מדרבנן. אינו מתקבל לר"ת והר"מ שם שנתקשו בשומן הגיד ע"ש. אבל רבינו לא גריס ר' יוחנן כלל. ומיושב הכל:
**ואפי' לקדירה וש"ד.**כך נוסחת רבינו בגמ'. הכוונה הוא כמש"כ סי' ס"ח אות י"ג דנותן לרותחין דוקא וכהרמב"ם ז"ל וע' שם באורך:
**בעי גרירתא.**הכי עיקר נוסחת רבינו ברי"ש. ול"ג בעי גרידא בד' והדיוק בזה מבואר סי' ס"ח אות ד':
**אי שליף להו כו'.**בגמרא ובה"ג ה' חלב וברי"ף איתא נפקא מינה אי שליף להו כו'. וצריך להבין לשון זה. מאי נפקא מינה אי שליף עד דחמימי או בעי לחטוטי בתרייהו. וע"כ ה"פ דהא דצריך המנקר לדעת המנין אינו אלא בדלא שליף עד דחמימי. אבל אי שליף עד דחמימי אינו צריך לדעת בבירור שהוציא כל החוטים אלא תולה דודאי שלפי שפיר. ומשום שאינו אלא איסור דרבנן תולין במצוי וכיב"ז אי' בנדה ד' ס"ו ב' דמשום דשוע או טווי או נוז מדרבנן סמכינן כו'. וקאי האי נ"מ אסיפא דמילתא דאי לא שליף עד דחמימי בעי לחטוטי בתרייהו ולדעת כל המנין. אבל לגי' רבינו אינו אלא עצה טובה ואפשר דס"ל דלעולם צריך לבדוק אי משתלף כולהי חוטי:
**חמשה חוטי איכא בחיותא.**בגמרא ליתא האי בחיותא ופשיטא דבבהמה מיירי דבעוף ליכא חלב. אבל גי' רבינו נראה דאתי' לאשמעינן דבעוף ליכא משום דמא ג"כ. ר"ל חוטין שבגף העוף שהוא תחת היד. וזהו דלא כראב"ד והביאו הר"ן ז"ל אלא כמש"כ חי' ריטב"א בשם הרא"ה ז"ל וכן המנהג כמש"כ ביו"ד סי' ס"ה ס"ג. איברא בתשובת הגאונים שהביא הרא"ש שם סי' ז' מבואר שגם בעוף איכא חוטי דמא:
**ותרגומא בהדרא דכנתא.**בגמרא איתא תרגומא אכרכשא ומעי' והדרא דכנתא וקשה לומר דלנוסחת רבינו אין הפי' בבני מעיים אלא הדרא דכנתא. אלא נראה דלהכי פרט הא כדי לאפוקי כנתא עצמה או דבעי מליחה כפרש"י. או דלא מהני מליחה כה"ג שכ' בה' דם. אבל כנתא גופא אסירה משום שורייקי קטיני דדמא דאית בה. ואע"ג דחתכא פורתא פורתא ומלחא אסירי כו' והביאו הפוסקים ולהכי פי' הגמרא הדרא דכנתא. וכן גירסתינו ע"כ צ"ל הכי. דרש"י כ' דה"ה קיבה וכרס ולא כר"ת שהביאו הר"ן. והרי סתם מעיא הם הדקין עצמם [ולא דמי לבני מעים שהכל בכלל כמש"כ התו' ד' נ"ד א'] אלא אשמעינן כרכשא משום דבשומן שבו יש דם וה"ה במעיים יש שומן ובהו יש דם כמבואר בר"ן ובש"ע. ואי מלח מצד הכרכשא הפנימי לא עשה כלום. משא"כ קיבה וכרס השומן שעליו הוא חלב. [ע' מש"כ סי' ס"ח אות ד' בס"ד] ויש להוסיף דלהכי פרש"י אין מחזיקין. אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. משמע דלכתחילה צריך למלוח. וכן הסכים בהגהת רמ"א סי' ע"ה. והיינו דאי רצה הש"ס להשמיענו דהני א"צ למלוח ה"נ דהו"ל לפרש קיבה וכרס. אלא להכי פי' הני כדי לאשמעינן החומרא דאם מלח מצד הפנימי לא סגי לשומן שעליו משום שאין בהו דם. וממילא למדנו שאם לא נמלח כלל שרי אם הסירו השומן שעליהם. וקיבה וכרס בכלל זה:
**דמבליע דם באברים.**בגמרא אי' ומבליע דם באיברים ואיבעי להו אי לעצמו שרי. ורק גוזל הבריות וטעמא קאמר משום דמבליע דם באיברים או אפי' לעצמו אסור משום דמבליע כו' וה"ק ומבליע דם כו' וא"כ משמע דרבינו פסק הבעי' לקולא. דלעצמו שרי והפוסקים פסקו להחמיר. ואפשר דטה"ד כאן. וצ"ל ומבליע כו'. ודע דהרא"ש והכה"ג סי' מ"ד הביא בשמו ש"ר דינים במליחה בכלי שא"מ. ולפנינו ליתא:
**ש"מ.**בגמרא אי' קשיא. משמע שיש מקום ליישב. כידוע דעת ר"ה גאון ז"ל דכל קשיא יש לו פירוק. והנראה דרבינא מפרש כרותח דמבושל לאחר שנטלו מן האור. וכמבושל הוא בשעה שמתבשל. ונ"מ לבשר שור שאינו מתבשל אלא על האור כדאי' בפ' כירה. וס"ל לרבינא דה"ה שאינו בולע וכדעת הט"ז סי' ס"ט ואין כאן קושיא כלל. ור"א ס"ל כמש"כ הגאון פליתי שם דמכ"מ בולע ושפיר מקשה ודי בזה: