**דאילו מאן כו'.**עד סוף הענין. הובא כהוויתו בה"ג ה' נדוי. אבל בגמרא וברי"ף פ' ואלו מגלחין יש כמה שינויים. גם הרמב"ם ה' ת"ת פ"ז הביא קצת דינים המתבארים בנוסחת רבינו בה"ג כאשר יתבאר בכל פרט לפנינו. ובכמה פרטים לא הביא נוסחה זו. ע"כ הי' לפניו ז"ל גי' אחרת. ואע"ג שהוא ראה וידע מדברי רבינו ובה"ג. מכ"מ כל נוסחא בגמרא הוא בקבלה מאיזה גאון. וחכמתו היא סמכתהו לבור נוסחא המתיישבת לפניו יותר. ועלינו לפרש נוסחת רבינו כי לזה באנו:

**ואפי' חזיא לי' כו'.**כבר מצינו בגמרא חולין ד' קל"ג א' דאחזי' לי' לרב ספרא מילא בישא על רבא. ובברכות ד' נ"ה ב' אי' אחריני חזו לי'. וכן בנוסח התפלה בין שחלמו אחרים עלי. ומכאן יש ראי' לסתור מש"כ המ"א סי' רפ"ח סק"ב שאין להתענות בשבת על חלום שחלם לו אחר. וכבר מחא לי' בפמ"ג שם. וע' תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ט שהאריך ועשה מעשה בזה. וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ק' שכ' על לשון רבינו בזה"ל ולא כדעת מוציאין לשונות מפשטי' ואו' דכונת הלשון הוא אפי' ראה בחלומו שאשה או קטן מנדין אותו אבל אם חלמו אחרים לו א"צ התרה וזה אינו נכון לא בענין ולא בלשון וק"ל אלא בכל גוונא צריך התרה עכ"ל:

**או קטן.**לכאורה קשה אטו קטן מידי מששא אית במילי'. והא אין קטן נאמן באסורין. וניחא. די"ל בקטן חריף ואיכא רגלים לדבר כמש"כ הרשב"א והביאו בהגהת רמ"א יו"ד סי' קכ"ז. והיינו שרואין שהוא נבהל וניכרים דברי אמת. ובל"ז י"ל דמיירי במהימן לו. שהרי לשיטת ר"ת דס"ל דאין ע"א נאמן באיסורין אלא א"כ יודע ושותק ומחמת שתיקה כהודאה. א"כ אפי' גדול הרואה לו א"צ להאמין ולנהוג בנדוי. אלא ע"כ מיירי במהימן לו. ולא בא להשמיענו אלא דאפשר דעבדינהו לעבד ושפחה וקטן קלי הדעת כאלה שלוחים משמיא. משא"כ גוי אפי' מהימן לי' אין בו ממשא. דקים להו לחז"ל שחלומותיו בטלים ולא עבדינהו שלוחים לדבר:

אמר מר זוטראכצ"ל וכן הוא בה"ג. והוא דגמירי אבות ומדות. פי' אבות. שהוא מתנהג במדות. ישרות וכהא דאי' בב"ק ד' ל' האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין ר"א מילי דאבות. ומדות היינו כללים שהתורה נדרשת בהו כמו י"ג מדות דתדר"י וז' מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירא כדתני' בתוספתא דסנהדרין פ"ז וכיב"ז אי' בויקרא רבה רפ"ג טוב מי ששונה הלכות ומדות כו' והרמב"ם לא הביא הני תרי דיני דחזי' לי' אחר. והא דגמירי אבות ומדות. ולמש"כ הרב אלברצלוני על הא דכ' בשמושא רבא בה' תפילין בשם מימרא דאמוראי בזה"ל ולא אפשר להוי מימרא בשם חכם מחכמי תלמוד דלא הוי קבועה בגמרא או באגדתא עכ"ל. ע"כ הנראה דהאי מר זוטרא גאון הוא שהוסיף מדילי' שיהא בו יראת ה' ויודע שרשי התלמוד. ורבינו ובה"ג נקטינהו להלכה. ויש גאונים שלא הודו בהוספה זו:

**אבל מתנו ולא תנו לא.**כצ"ל וכן הוא בה"ג ורי"ף:

**וצריך למטרח עד פרסה.**זה הדין הובא ברמב"ם וש"ע ה' נדוי אלא שלא ידעו נ"כ מקורו. ואשתמיטתייהו דברי רבינו וה"ג. ולכאורה קשה אמאי לא חשיב האי עד פרסה בהדי ג' וד' עד פרסה שמנה ר"ל בחולין ד' קכ"ב ובכ"מ. וי"ל דמפרשי כר"ח שהביאו התו' דלא מונה אלא מילי דטהרה עוד י"ל דמרא דמימרא דהתם היינו רשב"ל קדים לרב יוסף מרא דמימרא זו. וכן צריך ליישב על הא שלא הביא הא דרב חסדא ברכות ד' ל' א' לענין תפלת הדרך עד כמה אר"י אמר רב חסדא עד פרסה וע' ביאורי הגר"א יו"ד סי' קמ"ח סק"ז שיישב כיב"ז קושית התו' בע"א ד' ו' ע"ש:

**אפי' בי עשרה בעלמא ואי ליכא בי עשרה נפיק לרשה"ר ואי מתרמי לי' בי עשרה כו'.**אינו מבואר מאי איכא בין עשרה קדמייתא לעשרה בתרייתא. אבל ברמב"ם מבואר יפה. שכ' בזה"ל לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שאינן יודעין לקרות. ומובן שמפרש בי עשרה בעלמא היינו שיושבין בעשרה באגודה אחת. והיינו עשרה בטלנין שבבה"כ. ונקראין בני הכנסת במ' זבין פ"ג ובבכורות ד' ל"ו ונדה ד' ז' שהם אינם חכמים אלא עוסקים ביראת ה' כל היום כמש"כ בה' פורים אות ט"ז בס"ד ועשרה דרה"ר הן יושבי קרנות בעלמא. וכל בי עשרה דמיכנפי שכינתא שריא:

**אפי' בי תלתא מ"ט רחמי הוא דקבעי עליה.**לכאורה הי' נראה דה"ק דנהי דלא מצי להתירו דליכא שכינתא בהדייהו. מכ"מ מהני להגין עליו מן היסורים בתפלתם. וכמ"כ פי' הרשב"א ור"ן לפי גירסת הגמרא ואי ליכא ליזיל אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי' לי' עשרה ופירשו ז"ל ומתוך שישיבו לו שלום מגינו עליו מן היסורין. אבל הרמב"ם כ' לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפי' ג'. אלמא דמפרש נוסחת רבינו הכי. וכן פי' המפרש בגמרא יהיב שלמא לבי עשרה וכד מתיבין לי' הוי מתירין לי' נדוי. וא"כ ה"פ רחמי' הוא דקבעי עלי' דלישרי לי' משמיא. אע"ג שאין בידם להתיר מכ"מ יתפללו בשעת התרתם דיהפוך ה' את הקללה לברכה וכדומה:

**א"ל דילמא שווי' שליחא.**לשמותי שוויה כו'. בגמרא ליתא אלא א"ל לשמותי שיויה שליח למשרי לי' כו'. ונראה דבהחלט נעשה שליח מן השמים לנדותו. אלא אמרינן דלשמותי' שוויה שליח ולא להתיר כו' אבל מדברי רבינו הי' נראה דאפשר דלא נעשה שליח כלל ומהני התרתו אלא דילמא שווי' שליחא כו'. וע"כ דאף אם לא שווי' שליחא נדויו נדוי. אלא דמהני התרתו ג"כ. והיינו דאפשר דמזלי' דהאי גברא שמתי'. ובעי למיחש לנדוי' כ"ז שלא התירו. ונ"מ נראה אם האי גברא שנדהו הוא עצמו בנדוי משמיא ודאי אין מגלין לו מן השמים. כמו דאי' בחולין ד' קל"ג א' וליקריין לרבא. רבא נזיף הוי ע"ש בפרש"י. וא"כ אין לנו לתלות אלא שהוא עצמו ומזלי' שמתי'. ולהכי לגי' הגמרא לפנינו י"ל שאין חוששין כלום ואפי' התרה לא בעי'. ולפי גי' רבינו בעי התרה מהאי גברא מיהא אבל יותר נראה דצ"ל בדברי רבינו כמו בה"ג דאי' הכי א"ל דילמא כי שווי' שליח לשמותי' אבל למשרי לא שוויה שליח והיינו הך כנוסחת הגמרא. וכל עיקר הנדוי אינו אלא מטעם שליחות משמיא:

**רבינא הי"ל חרטה דנדרא כו'.**וכל הענין. גם בזה נשתנה הענין והפי' והדין לפי' גי' רבינו בנוסחת הגמ'. והכי אי' בגמ' רבינא ה"ל נדרא לדביתהו אתא לקמי' דר"א א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. א"ל אי מכנפין אין אי לא לא. ש"מ תלת. ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וש"מ לא שרי למישרי נדרא באתרי' דרבי'. וש"מ כי מכנפי ש"ד. ופי' כל המפרשים והפוסקים דהאי כי מכנפין קאי על הא דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. דאי כנפינהו לא נעשה שליח. וע' מש"כ הרא"ש והר"ן בטעמו ש"ד. ור"ת בספר הישר כ' הטעם דאנן סהדי דלא היתה מתחרטת אי הוי לי' לאכנופי מפני שהיא בושה לחזור אחר בני אדם עכ"ל. ומבואר לכל שאין סדר הג' ש"מ על הנכון אלא טה"ד הוא וצ"ל ש"מ בעל נעשה כו' וש"מ אי מכנפי אין אי לא לא. וש"מ לא יאלי כו'. וקרוב לזה הגי' אי' בה"ג ה' נדרים וז"ל ש"מ לא מתבעי למשרא נדרא באתרי' דרבי'. וש"מ כי מכנפין ש"ד [פי' לענין שליחות הבעל] וש"מ לא מיכנפי לא. והכי נראה הנוס' בפי' הרא"ש כ"ז שיטת הנוסחא דגמרא ובה"ג. אבל רבינו כתב ולא אזדקיק לי'. א"ל חזי כו'. ופי' דרב אשי התיר לגמרי שיהא בעל שליח. והי' צריך רב אשי להתיר. אבל לא רצה להזדקק לדבר מחמת איזה סיבה. ומש"ה אמר לרבינא שיראה היכא דאיכא תלתא דמיכנפן ממילא לישרו לה. אבל שיקבץ ג' תלמידים לא. ולא משום שליחות הבעל. אלא משום כבוד הרב. וכדמסיק רבינו בשלשה ש"מ. ש"מ בעל כו' וש"מ אין מפירין נדרים במקום הרב וש"מ בי תלתא דמיכנפין ש"ד. ר"ל במקום הרב. ומסיק עוד ולמשרא שמתא דחלמא אפי' לכנופי נמי אפי' במקום הרב. ולפנינו בגמרא ליתא האי אפי' לכנופי נמי שאין בזה רבותא. אבל לנוסחת רבינו הוא עיקר הרבותא. ורבינו לא הוסיף על נוסחת הגמרא אלא מעט. היינו בתשובת ר"א לרבינא א"ל חזי אי מכנפין לישרי לה ש"מ תלת כו' וכל הסוגי' מאירה בלא שיבוש. אלא שרבינו ביאר יפה דהמעשה הי' שרב אשי לא אזדקיק לי'. וביאר לפי דרכו הא דאי' בגמרא ושמתא אפי' באתרי' דרבי'. דר"ל אפי' לכנופי נמי. וטעמו ש"ד דלא מהני רשות הרב להתיר נדרים אלא אי מיכנפין ממילא. דאע"ג דהרב יכול למחול על כבודו. מכ"מ זלזול אסור כדאי' בקידושין ד' ל"ב ב' אפ"ה הדור מיבעי לי' למיעבד. דבזיון התורה הוא. וכ"כ הריב"ש והביאו הב"י בבד"ה יו"ד סי' של"ד וכ"כ רבינו ססי' ס' לענין מחילה דכבוד האב. וע' מש"כ בס"ד סי' ע"ז אות ו'. וה"נ העסק שיהא ניכר דכנפינהו למשרי נדרא הוא. ואין הכל יודעין שנתן הרב רשות ונמצא מיקל בכבוד הרב. ומה שנשתנה הדין לפי זה מובן לכל תלמיד. ואוסיף שעוד למדנו דרבינו כ' דאיכא תלתא דמיכנפין כו' הא תרי ורבינא בהדייהו לא. ש"מ שאין הבעל מתיר נדרי אשתו אפי' בצירוף שנים אחרי' וכ"כ הרא"ש וש"פ וכ"כ ר"ת בספר הישר בפשיטות:

**אבל למשרי שמתא עד דאתיא היא.**זהו שכ' הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות ה"ד ואינו נעשה שליח להתיר נידוי לאשתו. והראב"ד לא ידע מקורו ע"כ גריס בדברי הרמב"ם נדר לאשתו. ופי' לחלק בסברא ע"ש. אבל רבינו הרמב"ם שאב ממקור רבותיו וברר הסולת לפי דעתו ז"ל. מיהו יש לשום לב בטעמא דמילתא מה שחלקו בין נדר לנדוי. וכבר הקשה הלח"מ שם. אבל הטעם שאין מתירין את הנדר אלא בפניה לדעת הרמב"ם וש"ע סי' רכ"ח סט"ו הוא משום חשדא כמבואר בירו' והביאו המפרשים פ' ר"א. והכא לא שייך מפני הבושה אידך טעם הירו'. ומש"ה בעל נעשה שליח ולא אחר דהבעל ודאי יודיעה ואין כאן חשד משא"כ אחר. וכ"ז בנדר. אבל בנדוי כ' הב"י סי' של"ד בשם הקונטרסים שהרמב"ם ס"ל הטעם משום דאלים הנדוי כשהוא בפניו. ומש"ה בעינן ג"כ למישלפא בפניה ולא כהר"ן ד' ז' שדחה זה הטעם. ולפי"ז ל"ש בעל ול"ש אחר. וזה פשוט. וע' מש"כ סי' ל' אות ט':

**ולמשרא שמתא דהלמא כו'.**דוקא שמתא דחלמא דחמיר בעונש חיישינן טפי דלא לשהויי בשמתי'. ומש"ה מותר אפי' לכנופי במקום הרב. והכל יודעים שאין זה בזיון להרב. שאין צריך בושש ומסתמא ניחא להרב דלזרוזי להאי. אבל שמתא בעלמא ה"ה כנדר ואסור לכנופי במקום הרב. מיהו אי מכנפין ונתן הרב רשות ודאי לא חמיר נדוי דרבנן מנדר דאורייתא ומהני. וע' מש"כ סי' צ"ב אות ו' הוכחה לזה מדברי רבינו עצמו. ולכאורה הי' אפשר לפרש טעם ההפרש בין שמתא דחלמא לשמתא בהקיץ משום דשמתא דחלמא קילא מבהקיץ וכמש"כ התו' שם לדעת רשב"ם דגריס רבינא ה"ל נדוי לדביתהו ושאל אי בעל נעשה שליח להתיר נדוי שלה. משום דכיון דלא הוי אלא בחלום כשלא בפניו דמי. אבל לא נראה לפרש הכי. דבשלמא התם להרשב"ם אפשר לומר דכשלא בפניו דמי ומהני אפי' התרה שלא בפניו אבל לרבינו דבעינן כי מיכנפין הוא משום כבוד הרב. וא"כ מאי נ"מ במאי דקיל. ובל"ז ג"כ סברת הרשב"ם וגירסתו נדחה מר"ת ז"ל וקבלת הגאונים בגירסא תכריע. אלא הטעם כמש"כ משום דעונשו חמור. וכבר מבואר במ"ק ד' ט"ו א' דמנודה לשמים חמיר ע"ש ונזכר בדברי רבינו להלן סי' ל'. ואע"ג שבגמרא התם לענין תשה"מ והקרבת קרבנות עלה עה"ד לומר דקילא מנודה לשמים. י"ל דדעת רבינו דבאמת נפשט כאן דחמיר. או אין כל הענינים שוין ר"ל עונש הנדוי ודאי חמיר. אבל הנהגת דיני נדוי י"ל דבי"ש קיל ממנודה בידי אדם. וע' סי' ל' אות ז' מש"כ בס"ד ועיקר גי' זו מוכח בסוגי'. דלפי נוסחא דילן לא נודע מאי שאיטא דעובדא זו לכאן. ולפי נוסחא זו ניחא משום דמסיק דין שמתא דחלמא:

**או קורא ק"ש ע"מ.**בגמרא ליתא. ורבינו למד כי היכי דאי' ברכות ד' ד' ב' אע"ג שקרא ק"ש בבה"כ מצוה לקרותו ע"מ ואם ת"ח הוא א"צ היינו שהתורה מגינה עליו מה שלמד לפני שנתו. הרי דק"ש דומה לתורה. ה"נ לעניין חלומות רעים. ועל כל רעה ר"ל כתיב רגזו ואל תחטאו וגו' ודומו סלה. בבטחון שלא יארע שום רע:

**על מיטתו ולן.**לכאורה כיון שהוא על מיטתו היינו לן. אבל הכוונה דאסור להפסיק בין ק"ש לשינה וכדאי' בירו' ברכות פ"א דר' זירא הוי קרא והדר קרי עד דשקע מגו שינתי'. והיינו שכ' ולן פירושו שיהא תיכף לקריאה לינה:

**חלום אע"פ שכולו אינו מתקיים כו' הבוא נבוא כו'.**בגמרא אי' אע"ג שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים. משמע דא"א שיתקיים כולו וקשה הא כמה חלומות שנתקיים בשלימות כמו סלם דיעקב וחלום הראשון של יוסף וחלום פרעה ונ"נ וי"ל דה"פ אע"ג שאנו רואין שמקצתו מתקיים וא"כ מעין נבואה הוא. ולא שוא ממש. לא תימא שבודאי יתקיים כולו אלא אפשר דמעורב בו ג"כ דברים בטלים. זהו לנוסחת הגמרא. ולנוסחת רבינו ג"כ צריך לפרש הכי ולהיפך. אע"ג שרואין אנו שכולו אינו מתקיים. וע"כ יש בו דברי שוא. לפ תימא דכולו שוא וד"ב. דודאי י"ל מקצתו אמת. ואע"ג שיש חלומות כולן שוא ידברו. אבל מכ"מ יש מקצתם שיש בהם דבר אמת ג"כ. והיינו שהביא רבינו מקרא הבוא נבוא אני ואמך וגו' ולא מקרא דוהנה השמש והירח וגו' כמו דאי' בגמרא. משום דאפשר לפתור את משל הירח על כמה אופנים צודקים כדאי' במדרש ובמפרשי' על התורה. אבל יעקב פתרו על אמו דא"א להיות צודק. ומכ"מ שמר את הדבר. ולא תקשה הא מקרא מלא הוא בירמי' מה לתבן את הבר ודרשו כשם שא"א להיות לבר בלא תבן כך א"א להיות חלום בלא ד"ב. והיאך מצינו כמה חלומות כולו צודק. הא ל"ק דודאי אפשר בר בלא תבן ג"כ אחר שנזרה והוא נקי. אלא ה"פ בלא תבן מלפניו. וכך כל חלום צודק קודם חלום האמת הי' כמה ד"ב. וכ"כ הספירני ריש פ' זו. ומכ"מ שפיר אמרו חז"ל בנדרים והובא לעיל. דילמא מישרא דחזא הוי ד"ב. דה"ק דכיון דע"כ צריך להיות הבר עם התבן. וכשאנו רואין בר אין מוכרח שהוא נזרה יפה ואפשר שעוד יש בו תבן. וה"נ מי יודע שאין בו בעצמו ד"ב מעורבבים:

**מדאשכח כולה מילתא קושטא כו'.**הא פשיטא דעפ"י חלום שמגיע להקדש וכדומה אין מוציאין ממון. ודוקא נדוי דקים לחז"ל שאין מראים חלום כזה לשוא. וכמו כמה חלומות דפ' הרואה דקים להו שהוא מראה הכי והכי. והא שנסתפקו הרשב"א ור"ן נדרים ד' ח' בנדר בחלום. היינו משום דנדוי מיקרי ג"כ נדר כמו בהא דסנהדרין ד' ס"ח הותר הנדר כו'. [וע' מש"כ סי' ל' אות ה' דנדר ממש הי'] וחד מחתא נינהו בכמה דברים. אבל בשאר חלומות ודאי אין לעשות על פיהם. מיהו מדאשכח מילתא כולה קושטא ה"נ קושטא הוא. ואע"ג שכבר למדנו מיוסף שאין ראי' מחלק על חבירו. מכ"מ הא אפשר להיות אמיתי ג"כ וניכרים שגם זה אמת. והביא רבינו צדקה והקדש ומעשר ודפלוני דיש בהם ספקו להקל ויש מהם להחמיר ובכולהו מסתפקא לן. ותשב"ץ ח"ב כ' לחלק בין ספק ממון דאזיל בתר חזקה בין נדוי דאסורא הוא. וספק להחמיר כיון שאפשר להתיר. ולדבריו ז"ל אם ראה בחלום שזה חלב וכדומה אסור:

**הרי שהי' מצטער על מעות מע"ש.**בגמרא ליתא על מעות מע"ש אלא על מעות שהניח לו אביו. ולכאורה באמת נראה מיותר. אבל גם בתוספתא דמע"ש פ"ה אי' הכי. וצ"ל דרבותא הוא אע"ג שיודע שיש לאביו מע"ש וניכרים דברי אמת שהן הן שחלם לו מכ"מ אין לחוש. ובירו' שם פ"ד אי' הורי רב ב"ר זבדא במע"ש כהדא דרבי הרי שהי' מצטער על מעותיו של אביו ונראה לו בחלום כך וכך היו ובמקום פלוני הם. אתי עובדא קומי רבנן ואמרו דברי חלומות ל"מ ולא מורידין ר' יונה בעי מצטער וחמי ואת אמרת הכין. פי' כיון שמצטער וחזי בחלמא אומדנא דמוכח שכן הוא. א"ר יוסי לא מסתבר דלא בההוא דלא מצטער וחמי ברם הכא במה דבר נש הוא חלם. פי' ר' יוסי קאמר להיפך מר' יונה ולא מסתבר דלא כהברייתא אלא בההוא דלא מצטער וחמי. בהא ודאי יש לחוש. אבל מי שמצטער ורעיוני' על משכבי' סליקו אפשר שיש בו ד"ב ג"כ. א"ר אבין מאן דעבד יאות עבד כר' יוסי. פי' דמאן דלא מצטער ראוי לחוש להחלום וכר"י. וגם לא מתני בברייתא להיפך דהרי במצטער מיירי התנא זהו טופס הירו' ולא נזכר בפוסקים וגם רבינו לא זכר בהצריכותא שהצטער אלא חתם דחזא בחלמא ופשט מהברייתא דהי' מצטער כו' אלמא דלא מפליג ולא כהירו'. וצ"ל דלפי שהביא הירו' לשון הברייתא על מעותיו של אביו אפשר לחלק כר"י. אבל לפי התוספתא שהביא רבינו על מעות של מע"ש. וניכר יותר שהן הן שאפי' נימא שיש בחלום ד"ב מכ"מ בהא שמצטער וחמי בזה הפרט של מעות מע"ש נראין דברי אמת. מכ"מ לא חש התנא. ושפיר יש להוכיח שאין חילוק בדבר. ואולי נוסחת רבינו בגמרא דילן הפי על מעות מע"ש. וגם כי י"ל דהירו' לא קאמר אלא מאן דעבד יאות. היינו הרוצה להחמיר במילי דחסידות. ולא שדינא הכי. וע' בס' משיבת נפש סי' ל"ה לענין היתר עגונה עפ"י חלום שמוכיח אמיתותו. וכבר כתבנו סי' נ"ה אות ט' דעת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן להוציא מחזקת א"א שני עדים כמו דבר שבממון. אלא יש לסמוך ע"ד המוכיח להתיר ע"ש. ולא כן דעת הרמב"ן ז"ל. וע' ספר חסידים סי' תשכ"ז שכ' דהא דחלומות ל"מ ול"מ היינו מה שאינו נוגע לכבוד המת. אבל אם המת בא בחלום לכבוד עצמו אינו כן:

**דאלו מאן.**דיני שמתא וחרם ונדוי לא הי' אלא בזמן ובמקום של רבינו שהי' בהיתר עפ"י הממשלה: