Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**ולמיעבד בהדיה מצוה וג"ח.**סתם מצוה בגמרא ומדרשים הוא צדקה. ואבוהון דכולהו לשון הפסוק בנחמי' י' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה וגו' ובכלל זה צדקה לעמים כמש"כ התו' ב"ב ד' ט' א' ד"ה שנאמר ואף ע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב גבי בדק הבית וכ"ש צדקה. ובסוטה ד' כ' ב' הביאו בתו' ד"ה יש זכות דג' שנים דאחאב שהיה עסוק במצות הפי' צדקה וגמ"ח שהיה אחאב כלול בהן כמש"כ בכללים אות ז' בס"ד. וע' סי' ס"ד אות ח':
**דא"ר חמא בר חנינא מ"ד אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.**בגמ' אי' מ"ד אחרי ה' אלהיכם תלכו. ולכאורה היה נראה דרבינו גריס הכי אחרי ה' ילכו כאריה ישאג דאי מקרא דאחרי ה' אלהיכם תלכו לא קשה כ"כ היאך אפשר לילך אחר הקב"ה דיש לפרש כמשמעו אחרי דבריו ית' כדאי' בעירובין ד' י"ח א' עה"פ אחרי אשתו אחר דבריה ועצתה אבל מהאי קרא כארי' ישאג משמע שפיר דכמו ארי' השואג והכל יודעים איה מקומו והולכים אחר שאגתו. והכי נמי אחרי ה' ילכו. וע"ז שפיר מקשה והיאך אפשר לילך למקומו ית"ש. אלא אחר מדותיו ית' ולמדנו שהקב"ה מנחם אבלים ויש לנו לילך אחר רצונו לאותו מקום שיש נחום אבלים. והיינו כארי' ישאג מיהו אאל"כ דרבינו גירסא אחרת הי' לפניו דבסי' צ"ג הביא אמר ר' חנינא מ"ד אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם כו'. וכן הביא הרמב"ם בסה"מ מ"ע ח' ורמב"ן בשורש א' אלא י"ל דלפני רבינו היו תרי מימרי מתרי אמוראי דבסי' צ"ג הביא בשם ר' חנינא וכאן ובסי' ל"ד וקס"ד הביא ר' חמא בר"ח והפסוק אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. והיינו דר' חמא הוסיף ע"ד אביו ר' חנינא והביא פסוק דכארי' ישאג דהא תלמוד עיקר דרשה זו אינו אלא לזריזות שהרי בב"מ ד"ל דריש והודעת להם וגו' אשר ילכו זו ב"ח. בה זו קבורה. ומקשה ב"ח היינו גמ"ח ומשני לא נצרכא אלא לב"ג. בה זו קבורה. היינו גמ"ח ומשני לזקן ואינו לפ"כ. וא"כ מה זה מקרא חסר עוד. ואע"ג דלמצות ניחום אבלים לא נמצא מקור אחר מפורש בש"ס מכ"מ כל הני מילי כבר נכלל בפסוק ואהבת לרעך כמוך כמש"כ הרמב"ם ה' אבל פ' י"ד שכל מצות גמ"ח שבגופו הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה לאחיך בתורה ובמצות וא"כ מה אתי דרשה זו אלא ע"כ הדרשה זו זריזות יתירה. וא"כ הוסיף עוד ר' חמא לדרוש מקרא כארי' ישאג ללמד שצריך אפי' לרוץ לגמ"ח כמו למ"ע ממש או לדבר הלכה. וע' מש"כ סי' א' אות כ"ז בס"ד. ומ"ש בכללים:
**מה הקב"ה קובר מתים כו'.**כבר העיר יפה הגאון בש"ש דהגמרא הקדים ניחום אבלים לקבורת מתים כפי סדר הפסוקים דכתיב באורייתא. ורבינו הקדים קבורת מתים לנחום אבלים. וכן הוא בקהלת רבה עה"פ טוב ללכת כו' כפי סדר הענין והמעשה אשר יעשה האדם תחלה בקור חולים ואח"כ ק"מ אח"כ נח"א:
**דלא לימא קמי מאן דלא ידע כו'.**כבר מצינו דקפדי עלה טובא בדין שמים כדאי' בירו' חגיגה פ"ב בעונש אשה א' שהיתה מפרסמת תעניותיה. והובא בב"י וש"ע א"ח סי' תקס"ה וה"ה כל דבר מצוה כדאי' בב"ב י"ב נענה ר"ג ואמר כו' וע' בהגהות רמ"א יו"ד סי' רמ"ט סי"ג בזה"ל. ועכ"פ לא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר אלא אפי' מענישין אותו עליה. ולכאורה קשה מהא דאי' ביומא ד' ע' א' ואח"כ כאו"א מביא ס"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים. ופרש"י להראות נויו של ס"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה כו'. אבל כבר כ' הרשב"א בתשובה והובא במ"א ססי' קנ"ד דלעשות זכרון למי שעושה מצוה ולפרסם ברבים שרי והביא ראי' מהא דהתורה בכמה מקומות מכרזת ומפרסמת עושי המצוה. ובאמת מצינו מפורש בזכריה ו' י"ד והעטרות תהיינה לטובי' וגו' לזכרון בהיכל ה'. וערד"ק בפירושו שם איברא אין כ"ז ראי' כ"כ אלא דהקב"ה מפרסם עושי המצוה. אבל לא שיהא האדם רשאי לבקש כבוד וזכרון טוב על מעשיו הטובים לפרסם לרבים. אבל מהא דיומא מוכח שפיר וצ"ל דרק התפארות אסור בשפתים דולקים. אבל לעשות ברבים ולכוין שידעו בזה ולשבחו שרי. וכמש"כ ג"כ בהגהת רמ"א שם. ועדיין קשה א"כ היאך יתיישב סוגי' דסוכה דעל הא שדרשו חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר הביא הגמר' והיינו דר"א מ"ד הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא א"ת הצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצינעא על אחת כמה וכמה. ולמש"כ אין הנידון דומה לראי' דהתם התפארות הוא דאסור. אבל לעשות בפני רבים שרי וד"ת בעינן בסתר לגמרי כדאי' במ"ק ט"ז א' איברא גם זה לק"מ דענין צניעות הכל לפי מדת ד"א. שהרי גם בהויות העולם יש דברי' שעושין אותם בפני רבים להראות כחו ועוצם ידו כמו עשיר שלובש בגדים יקרים להתנאות בפני רבים. ואין זה יוצא ממדת צניעות. אבל התפארות בקול גדול אין זה מתקבל ומגונה. ויש דברים שאפי' לעשות בפני רבים מגונה כגון שיהא אוכל כמסת עשרו להראות חזותו לרבים יוצא מדרך צניעות. וכמ"כ במצות יש דברים שמתקבל ונאה לעשותן ברבים. ורק ההתפארות מגונה. ויש דברים דאפי' ההודעה לרבים הוא מגונה כמו צדקה וגמ"ח שחברו מתבייש בהן וכדאי' במ"ק ד' ט"ז האי חמוקי ירכיך במאי מוקי לה בצדקה וגמ"ח ומדת ד"א גלוי לכל ולא הוסיף לנו הפסוק הצנע לכת. רק דאסור ליצא מגדר הצניעות ומבזה מצות שמים ע"י זה. והאי תנא דסוכה ס"ל כרבי במ"ק שם דלמוד תורה בגובהה של עיר נמי אינו מגדר הצניעות. ודרש דיש כמו כן אזהרה בקרא ע"ז חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר. וקאמר שפיר והיינו דר"א דמה דברים שאין בהם בע"כ צניעות יתירא מכ"מ יותר מגדרן דהיינו התפארות אסור מכש"כ דברים שיש בהן צניעות ממש דאסור אפי' בלא התפארות וטעם א' לשניהם דבזיון התורה והמצות הוא וש"ש אינו מתאהב ע"י. כ"ז לדעת רבינו. ורש"י פי' הא דצריך לעשות בהצנע הכנסת כלה והוצאת המת היינו שלא לנהוג קלות ראש בעצמו. וק"ל הא בכתובות ד' י"ז א' אי' דרב שמואל בר"י הוי מרקד אתלת כו' וא"ל אכסיף לן סבא ופרש"י שנהג ק"ר בעצמו ושבחוהו בשמים ע"ז כמבואר שם וכמה נשתבח דוד על שנהג ק"ר בעצמו לפני הארון ע' במדבר רבה פ' ה' ואי נימא דהכל לש"ש ואין כל ב"א שוין בדבר מכ"מ היאך הזהיר הכתוב ע"ז שיהא בהצנע לכת וצ"ע:
**דהא גבי טומאה דחי' ל"ת שבתורה.**לפי נוסחא שלפנינו הכוונה טומאת קרובים שכהן מיטמא להם. אבל הרמב"ן בס' תה"א ענין הוצאה והובא בב"י יו"ד סי' ש"ס העתיק דברי רבינו בזה"ל ברם צריך את למילף הוצאת המת והכנסת כלה אתה מהן קודם הוצאת המת עדיף דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה דאמרי רבנן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ אלמא מ"מ דוחה ל"ת שבתורה א"ד הכנסת כלה עדיף משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אלמא הכנסת הכלה עדיפא. וכן הילכתא ע"כ לגאון. ונאמן עלינו הרמב"ן דכך עיקר הנוסחא אלא דהרמב"ן הבין דעת רבינו דס"ל דה"כ קודם למ"מ. וכ' עלה בזה"ל אלא מיהו במ"מ לא נהירא דאשכחן מ"מ קודם לת"ת ולעבודה ולמקרא מגילה ודוחה טומאה ונזיר ופסח ומילה ולא מצינו דבר קודם לו בכה"ת כולה עכ"ל. וחס לי' לרבינו דלימא הכי דהכנסת כלה תדחי למת מצוה. וגם תחילת השאילתא לא מיירי במ"מ אלא סתם הוצאת המת. ואי בעי להוסיף ולומר דאפי' מ"מ איצריך לן הוי לי' למימר א"נ מת מצוה והכנסת כלה כו' כדרכו של רבינו. ותו דהיאך פשיט מהאי ברייתא דמעבירין את המת כו' דמת מצוה נדחה ג"כ. והיאך אתה למד חמור מקל. אלא ודאי רבינו בהוצאת המת סתם מיירי. אלא דמפרש הוא דמצינו דהוצאת המת עדיף משום שדוחה ל"ת שבתורה דהיינו מת מצוה. א"כ מצינו חומר בהוצאת המת משא"כ בה"כ. והא דלא קאמר דטומאה דוחה בקרובים. אמינא לך תרי טעמי. חדא דרבינו סבר כדעת רש"י ותוס' ברכות כ א' דטומאת כהן לקרובים אינו דחי' אלא היתר ומצוה נמי. [ולא כדעת הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה ט"ו] ולא נאמר איסור טומאה לכהן לקרוביו. ובזה לא שייך לומר דהוצאת המת חמור. תדע דתני' בת"כ ויקרא דיבורא דחטאת פ"א אלא שיש בנערה המאורסה משא"כ בשבת ויש בשבת משא"כ בנערה המאורסה כו' יש בשבת משא"כ בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. והובא ברייתא זו בירו' שבת פי"ד ה"ד וע"ז פ"ב ה"ב ומפרש לה דהותרה מכללה להתרפאות ונערה המאורשה לא הותרה להתרפאות. ולא כקרבן אהרן שפי' הותרה מכללה גבי עבודה. מיהו הא גופא קשי' אמאי לא מפרש הכי. אלא משום דעבודה הותרה גבי שבת כדאי' ביומא מ"ו א' שבת דהותרה היא בצבור. מש"ה לא שייך למימר דשבת קילא בהא מנערה המאורסה. משא"כ פק"נ דחוי' אצל שבת כמש"כ הרמב"ם ריש פרק ב' מה' שבת וכדמוכח מסוגי' דמנחות ס"ד א' גבי אמדוהו לב' גרוגרות. וה"נ טומאת קרובים הותרה לגבי כהנים דא"א מת בלא קרובים. ולא שייך למימר משום זה דעדיפא מהכנסת כלה. משא"כ מת מצוה דחוי' הוא לגבי כהן. ומחויב להשתדל אם אפשר לשלוח ולקרות ממקום שעומד אם יענו אותו ישראלים ולא יטמא. כדין דחוי בכ"מ כדאי' ביומא ד' ח' ב' גבי טומאה בעבודת המקדש. ורמב"ן לטעמי' בשער הכהנים שהסכים לפרש"י ברכות ד' כ' א' דטומאת מת מצוה ג"כ לא שייך בי' דחי' אלא שלא נאמר בו אזהרה דטומאה כמו בטומאת קרובים. ויש לזה ראי' בנזיר ד' מ"ג ב' דמקשי אלא מעתה קאזיל כו' והתני' כו' והא אית לי' ברא. וזה תמוה. הא אין לו אלא הבן לחוד וה"ז מ"מ. אלא ה"ק דהבן יכול לשכור גוי לקרוא ישראלים. משא"כ כהן אחר שאינו מחוייב לשכור. אלמא הותרה היא. וה"ה לענין אם יכול להשתמט ולא יכנס למ"מ ולשלוח ישראל. אבל בשם רבינו האי גאון ז"ל הביא שם כשיטת התו' דלא דמי מת מצוה לקרובים ורק משום כבוד הבריות דוחה ל"ת של טומאה. וגרסי בגמ' שם ונילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ונילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וגירסת הגאונים. תורה ורבינו בשטתייהו קאים ומש"ה נקיט יותר דחי' של מ"מ. ואע"ג דודאי מצינו בגמ' דמיקרי קל במה שהותר מכללו לגמרי כמו בפסחים ד' כ"ג ב' מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה ובעבודה גופי' מצינו בכ"מ דקרי הש"ס חומרא במה שדוחה שבת. ע' שבת קל"ב ב' ויבמות ז' א' וסנהדרין ל"ה ב' וכן הרבה. מכ"מ יותר נוח לפרש קיל במה שנדחה ולא במה שהותר כמש"כ מהירושלמי הא חדא. אבל יותר יש ליישב דהא דכהן מטמא לקרוביו לא שייך להוצאת המת כלל. שהרי הרמב"ן עצמו כ' שלהי שער הכהנים. דמצוה לכהן ליטמא אפי' שלא לצורך כלל. והביא ראי' ברורה מהא דתני' בא"ר פ"ד עד מתי מטמא להן רמ"א כל אותו יום כו'. והוא עיקר דעת הרמב"ם שכ' בפ"ב מה' אבל ה"ו דכהנת אינה במצוה זו של טומאה. והרמב"ן כ' עלה שלא נתבאר לן מהיכן יצא לו זאת הסברא. אבל באמת דעת הרמב"ם דטומאת קרובים לא שייך להוצאה כלל [דלא כמ"ש הנמק"י יבמות פ"י בשם הריטב"א ע"ש] אלא כיון שהכהן מוזהר שלא ליטמא למת ציותה התורה בשביל כבוד המת שלא יהי' נזהר במיתת קרוביו וזהו כבודו של מת. אבל מי שאינו נזהר בל"ז כמו ישראל וכהנת לא שייך כלל מצוה זו. ואין בזה כבוד המת במה שיטמא לו. אלא כשנצרך להוצאה ובזו לא דברנו דהכל מצווין לעשות כל האפשר בין איש בין אשה [אבל הריטב"א ס' כדעת התוס' פסחים ט' א' ונדה ט"ו ב' דדוקא לצורך] וע' מש"כ בס"ד בסי' ק"ג אות ט"ז דדעת רבינו נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל. עכ"פ לא שייך לומר דהוצאת המת דוחה טומאת כהן גבי קרובים דלאו מצות הוצאה גרם לה להכי נקיט דחי' דמת מצוה דרק לצורך הוצאה הותר אלמא דמצינו הוצאת המת דוחה ל"ת שבתורה במ"מ. אבל הא פשיטא דשקלא וטרי' של רבינו אינו במת מצוה:
**אלמא הכנסת כלה עדיפא.**כצ"ל וכמש"כ הרמב"ן וגי' רא"א טעות דמוכח מגופה שאין זה לשון ברייתא כמובן לכל תלמיד. והאריכות בזה למותר. ויש להעיר במש"כ הרמב"ן ז"ל להוכיח דעת רבינו שלא כמש"כ הרמב"ם פי"ד מה' אבל בזה"ל מי שהיו לפניו מת וכלה מניח את הכלה ועוסק במת וכה"א לב חכמים בבית אבל מת וכלה שפגעו זב"ז מעבירין את המת מלפני הכלה כו' ומקור דבריו הוא עפ"י ברייתא בא"ר פי"ב כמו שהביאה הרמב"ן שם וכ"ה בכ"מ ול"מ בה"א ובה"מ בה"א קודם כו' וחסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכולן שנא' טוב ללכת בבית אבל כו' ומה ת"ל והחי יתן אל לבו מכאן הי' רבי אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. והרמב"ן חולק ע"ז ופירש ההיא דא"ר לאו בשעת הכנסת כלה והוצאת המת אלא בסעודת הבראה וסעודת נשואין דכל שבעה והביא דעת רבינו להכריע. ובעניי איני רואה שום הכרע לדבר דרבינו מיירי ביש מת וכלה בעיר ואין בה כדי להתחלק לזה ולזה. וע"כ יש לנו להקדים א' מהן. וע"ז יליף רבינו מהא דמעבירין את המת לצדדי הדרך עד שתעבור הכלה כדי שלא להשהות מצות לשבת יצרה מכש"כ שלא נשהה כ"כ מצות לשבת עד שיפטו' את המת אלא מקדימין את הכלה ואחר כך עוסקין עם המת וכדאי' בש"ע יו"ד סי' ש"ס ולא שייך כאן טעמא דלב חכמים בבית אבל שהרי אחר הוצאת המת בע"כ יכניסו הכלה ובכה"ג מצות לשבת עדיפ' להקדים כל האפשר ובזה ודאי הרמב"ם מודה בל"ס. אבל יחיד שרואה שני חבורות א' מוציאין המת. וא' מכנסת הכלה. ואין שניהם ממתינים עליו והוא צריך להטפל לא' מהן. בזה תניא בא"ר פי"ב דיותר ראוי לעסוק במצוה שיש בה ישור מדותיו והחי יתן אל לבו. ומצות לשבת לא יתבטל בלעדו. ואדרבה מש"כ הרמב"ן לחלק בין שעת הוצאה וכניסה לאחר הוצאה וכניסה ומיירי הברייתא דא"ר פי"ב לאחר הוצאה וכניסה. אין לה מקום כאן אלא בבריי' שהי' כתוב לפני הרמב"ן בזה"ל האבל והחתן אבל קודם מפני שהחתן אוכל ומאכיל אחרי'. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. אבל ברייתא דפי"ב מפורש בשעת הוצאה וכדברי רבי מי שהוא מהלך אחר המטה כו' ושפתי הרמב"ם ברור מללו. ודעת הש"ע בסי' ש"ס אינו ברור דתחלה כתב הא דמעבירין ומקדימין הכלה לפני המת בשאין כדי לזה ולזה. משמע הא אין הא' מתבטל מלפני השני' י"ל דהוצאת המת קודם וכדעת הרמב"ם ואח"כ כ' סברת הרמב"ן דלאחר קבורה וכניסה לחופה בית אבל קודם ולענ"ד יותר נראין דעת רמב"ם ז"ל: