Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 30
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דמחייב בשמתא.**דאלו לא מחייב שמתא אין בנדוי ממש. ל"מ בנדוי היחיד וכדאי' במ"ק ד' י"ז בעובדא דרשב"ל דהוי מנטר פרדסא כו' א"ל נדוי שלך אינו נדוי. ומקרא מלא הוא במשלי כ"ו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם ל"ת. ונדוי היינו קללה כמש"כ התו' יבמות ד' כ"ב ד"ה כשעשה תשובה [וקיל מקללה ממש כמבואר בתו' מכות ד' י"א ד"ה אפי' ע"ת. דודאי על תנאי לא חל אלא דוקא כשאין בידו לקיים. משא"כ קללה ממש כהא דעלי ושמואל שם וה"ה דיש נ"מ לענין קללת חכם בחנם דבקללה חל כהא דדוד ואחיתופל משא"כ נדוי] אלא אפי' נדוי בית דין דמיירי בי' רבינו כמבואר במש"כ ומשמתין לי' ב"ד. מכ"מ אם העבירו עליו את הדין. אין בנדויים ממש. כמו בי דינא דטעו בדבר משנה אין דיניהם דין וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקע"א בסוף. והיינו דאי' בירו' מ"ק פ"ג בקשו לנדות את ר"מ [שהי' קנטרן כמו תלמידיו כדאי' בקידושין ד' נ"ח ובירו' שם פ"ב ה"ח שגזרו במותו לא יכנסו תלמידי ר"מ לכאן שקנתרנים הם] אמר להם איני שומע לכם [לקבל נזיפותא בנפשי'] עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין [פי' אם אין אתם יודעין כ"ז אין אתם כדאי' לנדות אותי כמקנתר לחביריו] ובמדרש במ"ר פ"ג אי' ויצא המלך וגו' ויעמדו בית המרחק ריב"ל א' נידוהו אעפ"כ קיבל עליו נדוי הה"ד כו'. ולכאורה אינו מובן מאי רבותא בדוד שקיבל נדויו. וגם כי יש לחוש לעונש ב"ש כמש"כ בה"ג ה' נדוי וז"ל ומאן דמשמתיה ונהיג נזיפותא בנפשי' שפיר ופריש מן כל מילי כי היכי דאמר רבנן כי משתרי לי' נפיק מיני'. דאר"י כשהיא נכנסת. נכנסת ברמ"ח אברים כו' הא לא נהיג נזיפותא בנפשי' לא נפקא מיני' לעולם. וא"כ מאי רבותא דדוד. אבל הענין דבמ"ק שם אי' אמר רב הונא באושא התקינו אב"ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. ובירו' שם א"ר ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן כו'. וכש"כ נשיא וכש"כ מלך. וא"כ לא היו יכולי' לנדות את דוד. ולא תימא שעדיין לא הי' לתקנות אושא. הא ליתא כדאי' בירו' פיאה פ' א' באושא התקינו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה כו' ומעשה בר' ישבב שעמד וחלק כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצוה. ומקשה ור"ג לא קודם לאושא הוי. ומשני ר"י בי ר"ב בשם ר' לוי כך הי' הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו ע"ד הראשונים ללמדך שכ"ד שב"ד נותנים נפשם עליו הוא מתקיים כמו שנאמר למשה מסיני כו' וה"נ בזה התקנה ודאי הי' מקובל בידם מכבר תדע דאמאי לא נדוהו לדוד עד שלא ברח מאבשלום. הא עיקר הנדוי הי' על מעשה דב"ש ואורי' כדאי' ביומא ד' כ"ב לאו אפרעי מגופי' דאר"י א"ר ששה חדשים נצטרע דוד ופרשו הימנו סנהדרין כו' והאי פרשו סנהדרין היינו נדוי דירו' כאשר יבואר עוד. וא"כ למה השהו את דינו כ"כ. וכ"ת שנתיראו ממנו. הא מלכי ב"ד דן ודנין אותן כדאי' בסנהדרין ד' י"ט א'. ותו. א"כ היאך לא נתיראו ממנו כשברח הא סנהדרין שנדוהו הן המה שהלכו עמו וידעו שישוב למלכותו. וגם עתה הלך עם גבוריו. ומכ"מ לא נתייראו לעשות לו דין. אלא ודאי ידעו בצדקתו של דוד שלא יענישם ויקבל את הדין באימה. וא"כ אמאי לא נדוהו עד כה. אלא משום שאין מנדין את המלך. ואולי נכלל במה דכתיב אלקים ל"ת ונשיא בעמך לא תאור. דאע"ג דאזהרה זו קאי על כל ישראל כדאי' בסנהדרין ד' ס"ו מכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאלקים היינו זקן ונשיא אין מנדין אפי' על עבירה [ומש"ה אי' בירושלמי הוריות רפ"ג ונשיא שסרח מלקין אותו. ובמ"ק ד' י"ז אי' נמנין אנגידא דצורבא מרבנן. ואין נימנין אשמתא. והיינו משום שאין איסור הכאה מפורש בזקן ונשיא יותר מכל איש ישראל משא"כ נדוי. ומש"ה אי' בסנהדרין ד' פ"ה אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו כו'. וס"ל להרי"ף ורמב"ם דבלא עשה תשובה מיירי. והייינו משום דכמו שאין מנדין לנשיא. ה"נ שאין לבן להכות ולקלל אביו דפירש בי' קרא. וע' מש"כ סי' קל"ד אות ב' בס"ד. ובזה יש הפרש בין אב לנשיא. דנשיא שחזר וסרח מנדין אותו כדאי' במ"ק שם והיינו משום דדמי ללא עשה תשובה וכתב בעמך היינו עושה מעשה עמך כדאי' ריש מ' ב"ב גבי הורדוס ולא יהא אלא נשיא כו' א"ל בעושה מעשה עמך כו' משא"כ באב כתיב סתם ומקלל אביו. ואע"ג דגם באב מיירי דוקא בעושה מעשה עמך כדאי' ר"פ ב' דיבמות. מכ"מ כיון דאפשר באחר יותר טוב. ובאמת אם א"א באחר שרי לבן. וע' מש"כ שם בזה] נחזור לענין דלא יכלו לנדות לדוד עד שלא ברח מאבשלום. אבל כשברח נידון כהדיוט כדאי' בירו' הוריות פ"ג אר"ה כל אותן ו' חדשים שהי' דוד בורח מפני אבשלום בנו הי' מתכפר לו בשעירה כהדיוט. והא דקאמר ששה חדשים אינו מבואר בכתוב. אבל מבואר עפ"י הירו' רה"ש פ"א הא כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה. וכתיב בחברון מלך על יהודה שבעה שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים בכלל חסרים ובפרט יתירים פי' יתירים ששה חדשים. ומשני בכמה אופנים. ורב הונא א' כל אותן ששה חדשים שהי' דוד בורח מפני אבשלום בנו הי' מתכפר לו כהדיוט. ור"ל א"כ לא נחשב ששה חדשים אלו. וכ"ז מבואר בסנהדרין ד' ק"ז אר"י א"ר ששה חדשי' נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופרשו ממנו סנהדרין. נצטרע דכתי' תחטאני באזוב ואטהר [דברים אלו חסר ביומא שם בטה"ד] נסתלקה הימנו שכינה דכתיב השיבה לי ששון ישעך. פרשו הימנו סנהדרין דכתיב. ישובו לי יראיך. ששה חדשים מנלן דכתיב והימים אשר מלך דוד כו' והני ששה חדשים לא קחשיב ש"מ נצטרע. ופרש"י שלא הי' מלכותו שלימה שנצטרע אותן ו' חדשים והכונה משום דאי' בהוריות ד' ו' אשר נשיא יחטא פרט לנשיא שנצטרע שנא' וינגע ה' את המלך וישב בבית החפשית. ושם עוד ד' ט' נשיא שנצטרע מהו כו'. מכ"מ אינו מדוקדק כ"כ. שהרי קרא חשיב שני מלכות דעוזיהו בשלימות וע"כ משום דמכ"מ נהגו בו באימה כמלך [ובאמת קשה טובא. א"כ היאך למד מדכתיב אשר נשיא יחטא פרט לשנצטרע וכי כאן מרומז דנצטרע עובר מנשיאותו. ואי בא ללמדינו דנשיא שעבר נדון כהדיוט. ליתני פרט לנשיא שעבר. ומאי נ"מ מאיזה דבר עבר. ותו קשה טובא לפרש הא דאי' לעיל בד' ט' א' ב"מ רבינא מרנב"י נשיא שנצטרע מהו מדחא דחי או מפטר פטור. א"ל דליך או דגזא. ופרש"י אינו מובן כלל. וגם אמאי אינו בא לידי עניות. הרי אינו אלא כעשיר בעלמא. ולהלן ד' י"ב אי' עוד בעי מיני' רבא מר"נ משיח שנצטרע מהו באלמנה מדחי דחי או מפטר פטור. ולא שייך לענין איסור אלמנה לשון דחוי ופטור. ונראה דמלך שנצטרע אינו עובר מאימת מלך כלל. אלא בטל מעבדותו שהוא מחויב לעסוק בעול הצבור. וע"ז כתיב וישב בבית החפשית. והשתא ניחא דמהא דתני' אשר נשיא יחטא פרט לנשיא שעבר. לא למדנו אלא עבר לגמרי. מש"ה ממעט עוד נשיא שנצטרע דאפי' אינו עובר לגמרי. וגם עתה אין ע"ג אלא ה' אלקיו. מכ"מ נידון כהדיוט. משום דכתיב אשר נשיא דמשמע שראוי להיות נשיא. פרט לנצטרע. וכיון שאינו עובד אה"צ. לא היו ממנין אותו לכתחילה: ובהא דד"ט גבי ריה"ג דאמר שנשיא אינו בא לידי עניות ויש להסתפק עיקר עשרו של מלך לענין קרבן אי מדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו ומוכח מזה דמצוה להעשיר את המלך כמש"כ הרשב"ם פ' המוכר פירות בשם הספרי. או משום שכל צרכי המלך הוא מכלל ישראל ככל העוסק בצ"צ. וצבור לא מיעני וה"ה לעולם עשיר וכאשה דמביאה קרבן עשיר משום שהבעל מתחייב ע"ז כידוע. אלא דהתם הבעל עצמו יכול להיות עני. משא"כ צבור. וכסבור רבינא דטעמו של ריה"ג משום דהקרבן מקופת הצבור. ומש"ה בעי הא דמצורע חפשי מעבודת הצבור. מדחא דחי. פי' אפי' הוא רוצה לעבדם. אין מניחין אותו. וא"כ אע"ג דאימתו מוטל עה"ב. מכ"מ אינו מקבל עוד משל צבור. וא"כ יכול להיות עני. או מפטר פטור לעסוק בצ"צ. אבל כשהוא רוצה עוסק. וא"כ מקבל צרכיו מהצבור ואינו בא לידי עניות א"ל דליך או דגזא. אין הפי' כמו שאתה סובר דאינו בא לידי עניות משום שהקרבן הוא משל צבור. אלא משום שהוא עשיר. ואינו בא לידי עניות. שהרי הכל מתייראין ממנו. וא"כ אפי' נצטרע עדיין אימתו מוטל עה"ב. וכן להלן בד' י"ב קסבר רב פפא דהא דתנן כה"ג שעבר אסור באלמנה. אינו אלא במי שסופו לשוב לכהונתו כמו בע"מ עובר. משא"כ עבר במום קבוע. מש"ה מסתפק בנצטרע דהוי כבע"מ עובר. שהרי יכול להתרפאות. אבל כבר נעשה חפשי כמו מלך. ובעי אי מלך מדחי דחי. אפי' כשרוצה לעבוד. וה"ה כה"ג אפי' רוצה לעסוק באיזה שררות השייך לכה"ג חוץ לבהמ"ק אינו יכול וא"כ אפי' חזר ונתרפא אינו חוזר. וה"ה כבע"מ קבוע. או מפטר פטור. וכשרוצה עומד בשררותו ובעבודתו. וכשיטהר ישוב לכהנתו ג"כ. א"ל הון ברי' דר"נ תני' אין לי כו' הרי דאפי' בע"מ קבוע דודאי לא יהי' עוד כה"ג אסור באלמנה. א"כ אין מקום לשאול במצורע. וכל הסוגיות מאירים. לולי פרש"י. וגם הרמב"ם כ' בה' שגגות פ' ט"ו דנשיא שנצטרע עבר מנשיאותו]. אבל נראה דלא משום שנצטרע לבד. אלא משום הני שלש שנצטרע ונסתלק שכינה הימנו ופרשו הימנו סנהדרין. דכל הני בחד שעתא הוי כמבואר בתפלתו של דוד. וכיון שפרשו הימנו דהיינו נדוי. וזה לא אפשר במלך. אלא נידון כהדיוט. ומש"ה לא מנה לו הכתוב ששה חדשים אלו. והשתא מבואר המדרש. דהיינו רבותא של דוד שקיבל נדוי. דאע"ג שתכסיסי מלוכה הי' עמו. וכדאי' במדרש תהלים נ' באריכות ומכ"מ ברוב ענותו קיבל מהם שיכולין לנדותו וקבל על עצמו נזיפותא. וע"ע להלן בביאור יתר דברי אותו מדרש. וכ"ת א"כ שאין מנדין למלכי ב"ד. א"כ היאך דנין אותם. והא אי לא צייתי דינא לא משמתינן לי' וכקו' הש"ס מ"ק י"ד ב' לענין חוה"מ. איברא כבר יישבו התו' שם ד"ה והא כה"ג כו' ובלא דבריהם ז"ל י"ל דממלך וכה"ג לק"מ דכיון דליתא בהו האי דינא כלל. וכמו חשוד שאין משביעין אותו. משא"כ חוה"מ שהזמן גורם:
ומשמתין לי' בי דינאעד סוף הענין. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. איתא ג"כ כהויתו בה"ג שם. ודייקי בי דינא כמש"כ הראב"ד והובא ברא"ש סי' נ"ה וש"ע סי' של"ד שזקן המנדה לכבודו ואינו מנודה לכל ישראל אלא לתלמידיו או לאותו עיר אינו נוהג דין לכל אבילות כלל שאין אבלות לחצאין. אבל בני אדם בדלין ממנו כדי לביישו. והיינו שכ' רבינו ובה"ג ומשמתין לו ב"ד והוא ע"ד עבירה או אפקרותא וכדומה הוא דבעי למנהג נזיפותא בנפשי':
**למימרא דמחייב בעיטוף הראש כאבל.**בעי' הוא בגמרא ולא אפשיטא. ועוד כמה בעיות המבואר להלן ואשר עוד לא הזכירם רבינו ויבוארו לפנינו. והרי"ף ורמב"ם פסקו בכולם להקל. והפוסקים רבו בזה הטור בסי' של"ד כ' בשם י"א דבכולם להחמיר והראב"ד פסק בנעילת הסנדל להחמיר. רש"י בב"מ ד' נ"ט ב' ד"ה אף הוא קרע בגדיו כו' שהמנודה חייב בקריעה ובעל העיטור פסק בתפילין להחמיר כמש"כ הב"י או"ח ססי' ל"ח. ואנו לבאר דעת רבינו אנו צריכים ובתוכם יהא נכלל דעת שארי פוסקים ז"ל. והנה רבינו ובה"ג פסקו בכלם להקל כדין ספק דרבנן. דאפי' נימא שעיקר דין מנודה מה"ת כמש"כ הרמב"ן בס' תה"א ענין האבילות מהא שהביא הש"ס ד' ט"ו ב' לענין קרבנות דכל אותן שנים שהיו ישראל מנודין לשמים והיו משלחין קרבנותיהן כו'. והנראה לי דיש ללמוד מדכתיב ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. מכ"מ פרטי דיני מנודה ודאי דרבנן וכמו שכ' הרמב"ן שם לענין אבלות יום ראשון מה"ת וע' מש"כ סי' ט"ו אות ז' בס"ד. שאין עיקר איסור מה"ת אלא שמחה דקרבנות או מריעות. מיהו בהני תלת פסק רבינו להחמיר עיטוף הראש ותשה"מ ונעילת הסנדל. כאשר יבואר טעמו ונימוקו של רבינו ובה"ג בכל פרט בס"ד. והנה בעטיפת הראש הביא הגמרא ראי' שהביא רבינו ודחי לה א"ל אביי דילמא שאני מנודה לשמים דחמירי. ורבינו ס"ל דדחי' בעלמא הוא שהרי במשנה דתעניות והובא להלן גבי שאילת שלום תנן ובשאילת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום. והכא תני כמנודין וכאבלים. כלשון הברייתא בכ"מ וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אלמא דמנודה בידי ב"ד מיירי ולא עוד אלא דבתענית ד' י"ד ב' אי' והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלין וכב"א הנזופין למקום. אלמא דמנודה בידי ב"ד קאמר. והרי"ף הביא שם אותה ברייתא ולא גריס וכב"א הנזופין למקום ולטעמי' קאי דפסק כדחויא דאביי. אבל רבינו גריס לה וסתם הש"ס למתני ברייתא זו דלא כאביי. זהו ביאור טעמי' של רבינו שכ' בעצמו. ואנן יש לנו לחזק הפסק עוד בס"ד. ולכאורה משנה מפורשת היא במדות פ"ב מ"א כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף לשמאל מה לך מקיף לשמאל שאני אבל השוכן בבית הזה ינחמך שאני מנודה השוכן כו'. ואי איתא. מה להם לשאול הרי ניכר דאבל שפמו מכוסה ומנודה מגולה. ולא שאני מביא ראי' ממה שלא הכירו למנודה ממה ששפמו מגולה שהוא מנודה. דזה י"ל דאפשר אירע לו דבר אחר שיש לו חולה או אבד לו אבידה כדאי' במ' אבל רבתי פ"ו אלו מקיפין דרך שמאל אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבד לו אבידה כו'. אבל הא שאין מכירין לאבל קשה. אלא ודאי דמנודה ג"כ שפמו מכוסה. ומאותה ברייתא דאבל רבתי מוכח דבחול איירי דתני ביום ראשון וביום שני אין נכנס להר הבית ובשלישי נכנס ומקיף בדרך שמאל. ואי בשבת הא אפי' ביום ראשון ובשני ג"כ שרי. וכן פי' הרמב"ן בתה"א ענין האבלות [אלא דגריס אבל כל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להה"ב מכאן ואילך נכנס ומקיף דרך שמאל. והכי עיקר הגירסא כדמוכח שם. והנראה דתלי' במחלוקת אי אמרינן מקצת היום ככולו בדברים ששרי ביום השלישי. וע"ע נשמת אדם שהאריך והעלה במחלוקת הראשונים ז"ל] וא"כ אבל שפמו מכוסה. מיהו אכתי יש מקום ליישב ולומר דבשבת הי' וכן פי' המרדכי סי' תתצ"ו והביא ראי' מפרקי דר"א פי"ז דתני שני שערים תיקן שלמה בבהמ"ק א' לחתנים. וא' למנודים ואבלים והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו כו' והנכנס בשער אבלים והי' שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער אבלים ולא הי' שפמו מכוסה אז היו יודעים שהוא מנודה כו' זהו דעת המרדכי לדון מעניינו דהקפת שמאל ג"כ הי' בשבת. אבל מגופא תברא דא"כ רמי דמתניתין אפרקי דר"א. דבמשנה תנן שלא היו מכירין ובפרקי דר"א אי' שהי' מכירין מהעיטוף. אלא ודאי מתניתין בחול ובשניהם הי' שפמם מכוסה. ופרקי דר"א בשבת ומש"ה אין המנודה שפמו מכוסה וגם אבל מן הדין הי' לגלות שפמו בשבת שהרי קיי"ל אין אבלות בשבת ואי' במ"ק ד' כ"ד א' דאי אין מנעלים ברגליו פריעת הראש חובה ובהר הבית לא הי' מנעלים לכל ישראל. ומש"ה הי' מן הדין לגלות שפמו. אלא משום היכר התירו כמו שהתירו ניחום אבלים בפרהסיא בשבת שלא מן הדין וכ"כ הגאון רד"ל שם סוף אות ע"א ולזה כוון הרמב"ן שם במש"כ בזה"ל ואע"פ שאין אבלות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר עושין כן כדי להכיר בינו לבין המנודה עכ"ל. ר"ל אע"ג דשם לא היו להם מנעלין מכ"מ כיון דאי יש להם מנעלין מותר הקילו בזה משום הכירא ובחנם נדחק הרד"ל שם. איך שהוא מוכרח מפרקי דר"א דמתניתין בחול דווקא ומש"ה לא היו ניכרין. אלמא דשפמו של מנודה מכוסה. ועל הגמרא לא קשה דליפשוט מינה דבעי עיטוף. די"ל שלא היו יודעין מהאי פרקי דר"א. וא"כ יש לפרש דבשבת הי' ובשניהם הי' מגולה. אבל אנן יש לנו להוכיח שפיר. ועוד הרי הראב"ד הוכיח נעה"ס אסור מהא דר"א חלץ מנעליו ותקשי ג"כ אמאי לא פשט לה הגמרא. אלא משום שאין הוכחה מכרחת ממשנה או ברייתא לא הביא. וה"נ אין מגוף המשנה ראי' כמש"כ מיהו יש מקום ליישב דעת המרדכי דבשבת איירי עפ"י דאי' בירו' פסחים פ"ז הי"ב דאגף הר הבית לא נתקדשו והי' נועלים שם מנעליהם. וא"כ בשערים שהיו אבלים ומנודין במנעלים בשבת הי' אבל שפמו מכוסה אבל בהקפת הה"ב שהי' בע"כ חולצין והי' אבל ג"כ מגלה שפמו ומש"ה לא הי' ניכר. מיהו כ' הרד"ל שם שאין בש"ס דילן משמע הכי. וע' ריש חגיגה דמפרש בגמרא הא דתנן ומי שא"י לעלות ברגליו מפנקי ופרש"י שא"י לילך בלא מנעלים. ופי' לעלות הוא מירושלים להה"ב כפרש"י במשנה. הרי שהי' הולכים בלא מנעלים מביתם ג"כ. ותו דלמש"כ רבינו לעיל סי' ט"ו דהא דאיבעי לן אי יש אבלות בשבת במילי דפרהסיא מיירי ע' מש"כ שם אות י"ב. וא"כ היאך ס"ד דיש אבלות בפרהסיא והא משנה מפורשת היא שלא היה ניכר בין אבל למנודה. ואי יש אבלות בשבת לעולם שפמו מכוסה. אלא ודאי י"ל דמנודה ג"כ שפמו מכוסה. ובהא לא מצינו דנסתפקו האמוראים דבעי משמואל באבלות בשבת. וא"כ יש להוכיח הכי. ועוד סתמא דמדרש במדבר פ"ג הכי איתא דקאמר אעפ"כ קיבל עליו הה"ד ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי. וכבר כתבתי אות א' שגם ש"ס דילן ס"ל דנדוהו. וא"כ יש ללמוד מדוד. ונהי דהגמרא לא פשיט מדוד די"ל דלצערא בעלמא קעביד או אין האגדה פשוטה כ"כ אבל אנן שפיר יש ללמוד ממימרא דריב"ל שפיר. ואין לומר דריב"ל ג"כ קאמר דלצערא בעלמא קעביד. דא"כ מנ"ל דקיבל עליו נדוי דילמא עביד מצערא דאבשלום או ממה שנדוהו ופירשו ממנו סנהדרין אע"ג שהוא לא קיבל. אלא ודאי משום דלא מצינו בשום מקום עטיפת הראש משום צערא כמו בקריעה והליכת יחף כאשר יבואר בסמוך אות ה'. וע"כ משום נדוי הוא דקעביד. וע' אות ח':
**ואסור בתה"מ.**לא הביא רבינו שום ראי' לזה. ובפשיטות י"ל למש"כ הרמב"ן בסתה"א ענין האבלות להוכיח עיקר נדוי מה"ת מדאמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואר"י ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר מנודין הי' לשמים והי' משלחין קרבנותיהן ואי מדרבנן אכתי לא תקנו אבלות דנדוי וכש"כ דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דאורייתא נהיג אבלות דנדוי עכ"ל. וה"נ אי' לגבי תשה"מ אר"י ת"ש כל אותן מ' שנה שהי' ישראל במדבר ושמשו מטותיהן. אלמא דבעי הש"ס לאסור מה"ת דאי מדרבנן אכתי לא תיקן וכש"כ דהתם לבטל כל ישראל מפו"ר. אלא ודאי עלה עה"ד דתשה"מ בכלל כמחת מריעות דאסור למנודה מה"ת. וא"כ בעיא דלא איפשיטא להחמיר כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש הי"א לענין מנודה להבאת קרבנות שהוא ספק ולא פסק להקל כמו בכל הספיקות אלא משום דזהו ספק מה"ת. מיהו מדלא הביא הרמב"ן מתשה"מ דקדימא בגמ' ש"מ שאין ראי' מכאן ומשום שפסק הרי"ף להקל הי' קשה לו לומר הראי' מכאן. ע"כ נבא מצד אחר. והנה בגמרא אי' הא דתני' במצורע וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשה"מ ומקשה הש"ס וניפשוט מינה למנודה ומשני אר"ה ברי' דר"פ משמי' דרב יוסף מי קתני שאסור בתשה"מ. שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא ואסור נמי בתה"מ. ולכאורה זה הישוב אין לו מקום. שהרי בפסוק וישב מחוץ לאהלו לא נכלל אלא אסור תשה"מ. א"כ במאי דומה למנודה שיהא נדרש ע"ז הפסוק בשלמא לעיל גבי דרשה דועל שפם יעטה דתני שיהא שפתותיו מדובקות זה בזה שיהא כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום. ודחי רב יוסף גבי שאילת שלום הכי דשיהא כמנודה במילי אחרנייתא היינו בשפתותיו מדובקות זב"ז. ור"ל שלא ירבה שיחה וסיפורים עם ב"א וזה באמת אסור במנודה כמש"כ הראשונים והובא בהגהת רמ"א סי' של"ד. אבל בדרשה דקרא דוישב מחוץ לאהלו מא"ל. מיהו רב יוסף מפרש דבהאי קרא ג"כ תרי מילי קאמר שיהא יושב חוץ לביתו ממש שאין מקרא יוצא מ"פ. וגם אסור בתה"מ מדרשה דאהלו זו אשתו דהיינו תשה"מ דומיא דכתיב שובו לכם לאהליכם ולהיתר תשה"מ קאתי כדאי' בביצה ד' ה'. ובאמת הכי פשטא דמשנה דנגעים פי"ד דתני ומנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתה"מ. וכן פי' רבינו הגר"א שם ולא כהרע"ב שכ' שיהא אסור בתה"מ. והכי משמע דעת הסמ"ג מ"ע רל"ו שכתב ג"כ מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתה"מ. ושינה מלשון הרמב"ם ז"ל שלא כדרכו אלא דקסבר דתרי מילי נינהו ובל"ס הגר"א מהא דרב יוסף למדה. ואוסיף עוד דבת"כ פ' מצורע תני' וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה ויהא אסור בתשה"מ וכן העתיק הר"ש שם. ולא נזכר אבל כלל. והיינו משום דלא מיירי בתשה"מ. אלא יושב חוץ לאהלו וזה להיפך מאבל שא"י מפתח ביתו. בשלמא במנודה ה"ק שיהא מצורע מנודה מביתו כמנודה מן העולם. וקמ"ל דלא תימא שאסור ליכנס לביתו כלל בדרך עראי אלא שיהא כמנודה מן העולם ומכ"מ רשאי ליכנס לבתי בני אדם אלא מריעות וישיבה בקביעות אסור. ה"נ מצורע מנודה מביתו אסור להתעכב בביתו. וישיבה היינו עכבה כמש"כ הרא"ש פ"ד דסוכה. וי"ל עוד עפ"י דאי' בנדרים ד' ל"ט א' גזרה שמא ישהא בישיבה. ה"נ אסור ישיבה בביתו שמא ישהא אבל כאבל אין לו משמעות. מיהו גם גי' דילן בגמ' שיהא כמנודה וכאבל י"ל דה"ק דאסור במריעות בניו וב"ב כאבל שיושב בביתו בפ"ע בלא מריעות וה"נ אפי' בניו וב"ב באים אצלו אסור להתרועע עמהם. והיינו דאי' במ"ק ד' ז' דמצורע ניחא לי' ימי החלטו מבימי ספרו משום דצוותא דאשתו ניחא לי' יותר מצוותא דעלמא. ומקיים בזה ושמחת בחגך ע"ש ואי משום תשה"מ הא כל ישראל אסורים ברגל בתה"מ בזמן הבית כמש"כ הרמב"ם ה' טומאת אוכלין פ' ט"ז כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. ומכ"מ מקיימי ושמחת בחגך ותו אטו מי שאשתו נדה אינו מקיים ושמחת בחגך. וע' תו' כתובות ד' ז' א' ד"ה א"ל דתשה"מ אינו צורך היום ביו"ט אלא ה"ק צוותא היינו מריעות דאשתו עדיפא לי'. דמצורע בימי ספירו אסור מדכתיב וישב מחוץ לאהלו. זהו עיקר כוונת הסוגי' דרב יוסף. מיהו הרמב"ם בה' טומאת צרעת פי"א כ' גבי ספירו ש"מ ונכנס לפנים מן החומה ומונה ז' ימים ואסור בהן בתשה"מ שנא' מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשה"מ כו'. הרי דלא הזכיר אלא איסור דתה"מ וכן נראה דעת רבינו שכ' בסי' פ"ח בזה"ל ומני לי' שבעה יומי דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והנך שבעת יומי אסור בתשה"מ דכתיב וישב מחוץ לאהלו כו' ולא פי' שיהא מנודה מביתו. וע"כ דייקי סוגי' דעלמא דלא כרב יוסף. כמו בכריתות ד' ח' ב' דקאמר מצורע אסור בתשה"מ ומצורעת מותרת בתשה"מ. ולא קאמר דמצורע מנודה מביתו ואין המצורעת מנודה מביתה. והא דמ"ק ד' ז' ב' צוותא דאשתו ניחא לי' משמע להו ג"כ תשה"מ ממש מדלא קאמר צוותא דבני ביתו. והכי דייק שם דקאמר ומצורע אסור בתשה"מ כו' [וזה יש לדחות משום דפלוגתא דרבי ור"י בר"י ביותם בתה"מ הוא] והא שהקשיתי מאי שנא מצורע מכל ישראל בזמן המקדש או ממי שפרסה אשתו נדה ברגל. י"ל שאני כל ישראל דצוותא דעלמא נפישא להו אוכלים ושותים ושמחים ביחד. שפיר מקיים ושמחת בחגך בלא תשה"מ. משא"כ בימי ספורו כל צוותא דעלמא דאית לי' שמותר ליכנס במחנה ישראל. ועדין מטמא כשרץ וכל ישראל בדלים ממנו מחמת קדושת הרגל. ואין לו לשמוח אלא באשתו כדבעי למהוי היינו בתשה"מ ג"כ. עכ"פ לדעת רבינו אזדא ישוב רב יוסף ומוכח שפיר דמנודה אסור בתה"מ. וכ"ת א"כ קשה על הרמב"ם שפסק דמנודה מותר בתה"מ והיאך יפרנס ברייתא דת"כ שיהא כמנודה. הא ל"ק דוליטעמיך קשה ג"כ על הרמב"ם שפסק דמנודה מותר בנעילת הסנדל. והיאך יפרנס הא דתני' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. ולא מיתפרש אלא בנה"ס כאשר יבואר בסמוך. וע"כ קיל לי' כ"כ איסורא דמנודה דכל שאינו מפורש בש"ס לאיסור מדחינן בגילא דחיטתא והיינו שכ' הנימוקי שפסק הרי"ף בכל הני בעי' להקל משום דהלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל ולא נצרך לסברא זו דמנודה כאבל דמי' אלא משום קושיא דנה"ס. דשאר האיבעיות ניחא בל"ז דספק דרבנן להקל. וה"נ כל שאינו מפורש דתה"מ אסור לא מצינו למיסר. ורבינו דאוסר בנה"ס לא ס"ל דמנודה דומה לאבל ואסור ג"כ בתשה"מ [מיהו בל"ז ניחא דברי הנימוק"י למש"כ הרמב"ן דעיקר נדוי מה"ת ומכש"כ חרם. ומכ"מ קיי"ל ספקו להקל כמו אבלות לשיטת הראשונים דאבלות יום ראשון מה"ת ומכ"מ ספקו להקל. וכמש"כ התו' עירובין ד' מ"ו א' ד"ה דאמר שמואל. והכי גמירי לן לאפוקי ממש"כ הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' קע"ט דלמ"ד שהוא מה"ת ספקו להחמיר] ועוד י"ל טעמו של הרמב"ם בתה"מ שהוא מודה דכוונת המשנה והברייתא דת"כ כרב יוסף דתרי מילי אסור מצורע. ובישיבת חוץ לביתו קאמר שדומה למנודה. אלא דמכ"מ אין הלכה הכי משום דסוגי' דעלמא משמע דאין אסור אלא בתה"מ. וכיב"ז נטה הרמב"ם ממשנה וברייתות בענין מנורה היאך היתה עומדת. דבתמיד תנן שמזרח ומערב היו מונחין. והכי תני' בת"כ אמור פ' י"ג ה"ז ובספרי בהעלותך פי' א'. והוא פסק דצפון ודרום היו מונחין. ובמנחות ד' צ"ח ב' קאמר הש"ס דראב"ש סובר הכי עפ"י איזה קושיא דס"ל הכי בשלחן. ודייק הש"ס דע"כ כמ"כ ס"ל במנורה. והרמב"ם פוסק בשולחן כרבי ומכ"מ במנורה ס"ל דצפון ודרום היו מונחין וזו תמי' גדולה אבל סוגית הש"ס במגילה ד' כ"א משמע הכי וכמו שרמז עלה הגר"א או"ח סי' תרע"א סק"כ וביארתי יפה כ"ז בביאור הספרי שם. והכא נמי נטה מדעת המשנה משום סוגי' דגמרא. ומש"ה לא פי' הרמב"ם בפי' המשניות על הא דמנודה מביתו שבעת ימים. שידע הפי' ולא ביאר משום שאין הלכה הכי. ולפעמים עיקם הרמב"ם פי' המשנה כדי לאוקמה על הלכה כמש"כ סי' קכ"ח אות א' בס"ד. אבל הכא מבואר דרב יוסף לא מפרש כהלכה. ע"כ שתק לגמרי. נחזור לפסק רבינו דעפ"י דרכו הפסק ברור. ועוד יש להקשות ע"ז הפסק קושיא חמורה ויבואר באות ז' בס"ד. וע' רא"ש בפי' נדרים ד' כ"ב ד"ה ובני נדוי שכ' בזה"ל אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשה"מ והה"נ אבל כו' סתם כדעת רבינו:
**ובנעילת הסנדל כדתני' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.**זה הפסק פשוט עפ"י דברי הראב"ד והובא גם בש"ע סי' של"ד דקשה האי וכן אתה מוצא כו' דתני' גבי מלאכה ורחיצה ונעילת הסנדל. וע"כ במלאכה א"א לאוקמי דמנודה מותר במלאכה. וא"א לאוקמי אלא ברחיצה או בנעיל' הסנדל ומסתב' לי' לאוקים בנה"ס משום דמצינו דר"א חלץ מנעליו כשהודיע לו ר"ע שנידוהו כדאי' בב"מ ד' נ"ט. ואני בעניי לא נראה כלל הכרעה מהא דר"א וכמו שאין אנו למדים דמנודה חייב בקריעה לדעת הראב"ד ורוב פוסקים ה"נ בנה"ס. וע"כ משום צערא קעביד כמו שמצינו באחאב מלכים א' כ"א דכתיב ויקרע את בגדיו וגו' ויהלך אט ומתרגמינן והליך יחף. ובאמת אע"ג שנדוהו לר"א כלשון הירו' מ"ק פ"ג דמודע לי' ר"ע חבריך מנדין לך. מכ"מ ר"א לא קיבל עלי' נזיפותא ולא חש לדבר. דס"ל שלא נדוהו בדין שהוא גדול מהם בחכמה כעדות ריב"ז רבו שמכריע את כולם. וגם משמיא אסכימו עמי' וכמש"כ באות א' בס"ד דודאי שלא בדין אין בו ממש. ומש"ה לא חש לבקש התרה. וכבר העיר יפה בזה הרד"ל בקונטרס עמק הברכה בסוף. ואני אוסיף דלא ר"א לבדו לא חש לנדוי אלא כמה חכמי ישראל שאמרו במותו הותר הנדר. לא שהתירו הנדוי בזה. דא"א להתיר בלא נשיא ובלא מנין ואסיפה כאסיפת המנדים כידוע. אבל המה ידעו בעצמם גם בחייו שאין בנדוי כלום כיון שהוא לש"ש נתכוין ולבי' אנסי' שלא להודות מחמת דמשמיא אסכימו עמי'. אלא שחשו כל ימי חייו לנדוי בתורת נדר דלא לשתעו עמי' כדי שלא יבא לידי מחלוקת וכשמת אמרו הותר הנדר כמשמעו. וכהא דתנן בנדרים פר"א קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה כו' ומפרש בגמרא נעשה כתולה נדרו בדבר וכ' הר"ן בשם הירו' אף הוא א"צ שאלה לחכם. וה"נ לא נדרי אלא כדי שלא יבא לידי מחלוקת. עכ"פ מר"א א"א להכריע. אבל בל"ז שפיר הכריח הראב"ד והובא ברא"ש סי' נ"א דע"כ א"א לאוקמי הברייתא ברחיצה דאי' בתענית י"ג א' הוי בה במאי אי בחמין הא אמר רב ששת אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. אי בצונן הא אמר רפרם ב"פ אר"ח דבתעניות גם כל גופו מותר. ומוקי אשארא. הרי מבואר דא"א לאוקמי ברחיצה משום אבל. וע"כ בנעילת הסנדל קאי. ועוד מגופא דסוגין יש להוכיח דברחיצה מנודה מותר. מדתני' מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ש"מ דברחיצה דקיל דמותר באבלות דשלשים מותרין. והא ל"ק דשקיל וטרי בש"ס במנודה ובמצורע ונשאר בתיקו. היינו משום שאין מפורש בברייתא בהו גופא כמש"כ לעיל אות ג' להראב"ד. אבל אנן יש לנו לדייק שפיר וא"כ ע"כ בנה"ס קיימי. וע"ע מש"כ שם הראב"ד ורא"ש בשם הירושלמי דאסור בנה"ס. והיינו שהביאו הרי"ף בפ"א דתענית וע"ש בר"ן:
**מהו ברחיצה כו'.**ולא הביא רבינו איסור גיהוץ ותספורת. והוא דממילא יש לדקדק מדקבעינן ברחיצה ש"מ דהני פשיטא דאסור וכמש"כ בסמוך:
**דילמא מנודה לשמים שאני דחמיר.**וכן פסק רבינו להקל. וקשה דגבי תשה"מ אי' ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו מנודין ושמשו מטותיהן. ודחי לה דילמא שאני מנודה לשמים קיל. קיל והאמרת דחמיר. ספוקי מספקא לי' וזיל הכא קא מדחי לי'. וזיל הכא קא מדחי לי' והשתא לרבינו דפוסק בש"ש דשרי ובתשה"מ דאסור. קשה שהוא להיפך ממנודה לשמים דשרי בתשה"מ ואסור בשאילת שלום. בשלמא הגמרא דדחי בתורת ספק. די"ל דמנודה בב"ד תרווייהו אסירי או תרווייהו שרי. אבל לפסוק בש"ש דשרי ובתה"מ דאסור קשה טובא. ונראה דהוכחת ר"י מדור המדבר יש לדחות מטעם אחר דודאי מנודה לשמים חמור אלא משו' שלא הי' להם היתר לנזיפתם עד שימותו. ולא מהני להם תשובה שדנן הקב"ה כמחללי ש"ש שאין להם כפרה עד שימותו וזהו שאמר הכתוב ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. פי' לא כמו שחטאו וחיללו ש"ש. אלא כבוד שמים במקומו עומד ועוד יתקדש וימלא את כל הארץ [זהו פשטא דקרא וכלפי שבא משה בשני טענות חדא ואמרו כל הארץ כו' ותו יגדל נא כח י"ג מדות שדברת. וע"ז השיב הקב"ה סלחתי כדבריך. ופי' הש"ס ברכות פ"א שיאמרו האוה"ע מבלתי יכולת וגו'. ודקדק הקב"ה דוקא כדבריך סלחתי. ולא כדברי שהוא י"ג מדות ונ"מ דאי מטעמו של משה די בזה שיבאו בנים לא"י משא"כ אי הסליחה בי"ג מדות והיינו שסיים הקב"ה ואולם חי אני וימלא וגו'. ר"ל שמש"ה אין אני משתמש בי"ג מדות. שזהו כבודו של הקב"ה שלא יכנסו דור הרע הזה לארץ. וכל הנברא לשמו ולכבודו ית'. ואין שייך בזה רחמים ושארי מדות. דתכלית הכל כבודו ית'] וא"כ קלקלתם תקנתם דא"א לאסור תשה"מ לעולם דלא ליבטיל מפו"ר. וכמו שהקילו באבלות בתכפוהו אבלות במ"ק ד' י"ז ב' ה"נ מותרים היו בתשה"מ וכיב"ז אי' בתענית ד' י"ז ב' דאם אסור לשתות יין לעולם אני אומר שתקנתו קלקלתו. ה"נ א"א לאסור תשה"מ למנודה אלא במי שתלוי בזמן או בתשובה והא שלא יישב אביי הכי. משום דגבי קרבנות ע"כ צריך לדחי' דמנודה לשמים קיל שא"א לדחות פמ"כ שתקנתם קלקלתם. דאין הכרח שיקרבו קרבנות. שהרי קרבנות חובה באמת לא הקריבו כדאי' בחגיגה ד' ו' ב' גבי תמיד דכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה אלמא שלא הקריבו. וכבר הקשה הגאון טורי אבן ז"ל מסוגין שהקריבו ישראל במדבר ויישב דהא ר"ע דבשר תאוה הי' מותר במדבר ואפשר שלא הקריבו קרבנות במדבר. והא ר"י דאסר בשר תאוה וע"כ הקריבו אבל א"א לומר כן לפי דברי התו' יבמות ד' ע"א ב' ד"ה מ"ט כתבו דאותן שלא נימולו מותרים היו בבשר תאוה לכ"ע כיון שלא היו יכולים לאכול קדשים. ה"נ אי מנודה אסור בקרבן לישרי בבשר תאוה ועוד יש להקשות ואכ"מ אבל העיקר דבחגיגה מיירי בקרבנות חובה. ובמו"ק מיירי בנדרי' ונדבו' והכריח הש"ס שהקריבו מהא דס"ל לר"ע קירבו נסכים במדבר כדאי' בקידושין ד' ל"ז ובכ"מ. אבל מדשרי להו רחמנא להקריב נו"נ ולהביא נסכים ואין זה הכרח. שפיר הוכיח דמנודה לשמים ג"כ מותר. וע"כ איצטריך לסברא דאפשר דקיל. אבל אנן דקיי"ל דש"ש במנודה בידי אדם שרי ע"כ קרבנות ג"כ שרי או דתרווייהו בספק. ובש"ש להקל דספק דרבנן הוא. ובקרבנות דאורייתא הוא להחמיר. אבל בתשה"מ ע"כ יש סברא אחרת לחלק וכמש"כ. מיהו כ"ז אי נימא דרבינו ס"ל דתה"מ במנודה אסור מדרבנן. אבל אי נימא דאסור מה"ת וכמש"כ ריש אות ד' בס"ד ניחא בל"ז דודאי תרווייהו בספק. ובש"ש להקל ובתשה"מ להחמיר. וע' סי' כ"ט אות י"א שנראה דעת רבינו בהחלט דמנודה לשמים חמיר. וא"כ נימא כישוב הראשון שכתבתי:
**מהו בד"ת כו' מהו בעשית מלאכה כו'.**ולא הביא ד' איבעיות תפילין וקריעה וכפית המטה וקרבנות. קרבנות פשוט שלא הביא אלא הנהוג בזמנו. וכפית המטה נמי נראה שבמדינת רבינו כבר לא הי' נוהג אבל בכפית המטה שהרי בסי' ל"ה הביא כל מצות עשה ול"ת דאבל זולת כפית המטה. והיינו כמש"כ התו' ד' כ"א א' ד"ה אלו. דעכשיו א"א לכפות המטה דלא לימרו חרש הוא. וע' מש"כ סי' ל"ה אות ג' וכיון דאבל אינו נוהג ה"ה מנודה ומזה למדנו דגם עטיפת הראש שהחמיר רבינו במנודה לפי מנהג מדינתו שאבל מעטף ראשו. אבל במדינתו דילן לכ"ע מנודה ג"כ אינו חייב בעטיפת הראש. והא שלא הביא רבינו איבעי דתפילין י"ל דפשיטא מותר דהשתא ד"ת דאסור באבל כל שבעה מותר. מכ"ש תפילין שאינו אלא יום א'. ומה שלא פשיט בש"ס ל"ק כמ"ש לעיל. והא שלא הביא קריעה נראה דס"ל לרבינו דבלא הוכחה דחייב פשיטא דפטור מקריעה. שאין קריעה מכלל אבלות כדאי' בד' כ"ו ב' דקריעה לחוד ואבלות לחוד. ומנודה לא איתקוש לאבל אלא במילי דאבלות ולא לקריעה. והא דמצורע חייב בקריעה אינו דומיא דאבלות כלל. שהרי אבל אינו חייב אלא לקיים מצות קריעה ומחליף בגד אחר ואינו קורע זולת בכבוד אביו ואמו כדאי' בד' כ"ד א'. משא"כ מצורע כתיב בגדיו יהיו פרומים שיהו מקורעין. ולא תני שחייב בקריעה אלא שיהו לעולם מקורעין עד שיתרפא:
**בפניו פשיטא כו'.**כבר עמד הרא"ש על הא דאמר בפניו וע"ש מה שיישב לפי דרכו דסד"א לא יתירו לו בפניו שלא יתבייש קמ"ל. ורבינו יישב דסד"א דאי יתירו בפניו עדיין אסור שלא בפניו. דלטעמי' קאי שכ' בסי' כ"ט אות י'. דטעם דנדוהו בפניו אין מתירין אלא בפניו משום דאלים הנדוי. וס"ד שלא התירו לו אלא אלימות הנדוי שלא ישלוט בו כ"כ והודיעוהו בהיתר זה שכך הוא. אבל עדיין הוא מנודה שלא בפניו. וזהו דקאמר שלא בפניו אתי לפקפוקי שהוא עדיין בנדוי קמ"ל שהותר בשלימות:
**ואין עניות מצויה כו'.**בגמרא אי' שכל מקום שהזה"ש מצוי' כו' עניות מצוי' ופי' הרא"ש והר"ן דטעמא קא יהיב על הא שהחמירו כאן שאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי משא"כ בשום עבירה. שהרי עונשו חמור דשם עניות מצוי'. ויש להקשות ע"ז דמצינו כמה דברי' שמביאין לידי עניות ע' שבת ד' ס"ב ב' וחולין ד' ק"ה ב' ולא אמרו בה נדוי. ובמזלזל בנט"י שמנדין עלה משום שעובר על ד"ח כדאי' ברכות ד' י"ט א'. והוא מביא ג"כ לידי עניות ולא מצינו שהחמירו על הרואה את חבירו מזלזל בנט"י ולא נדוהו יהא עצמו בנדוי. ויש ליישב אבל גי' רבינו מיושרת ומילתא בפ"ע הוא. ואל תתמה על לשון אין עניות מצוי' אלא כו' והרי עניות מצוי' בשארי סיבות. אבל לשון אלא ל"ד. וכך הלשון בכמה ברייתות וסוגי' הש"ס. ולאו דוקא. והכוונה דעל עבירה זו מצוי' ג"כ עונש זה:
**א"ר אבא כו'.**בגמרא אי' א"ר אבא הוי קאימנא קמי' דר"ה שמעה להך איתתא דאפקא ש"ש לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה ש"מ תלת ש"מ השומע כו' ש"מ נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כו' וכן הביא הרי"ף פ' ואלו מגלחין וצ"ל שראה שדקדק ר"ה לאוקמי' אותה ולא הניחה ללכת מאותו מעמד עד שיתירה. ומש"ה למד שאין מתירין אלא בפניו אבל רבינו וכן בה"ג לא גרסי באפה ומש"ה גרסי ש"מ נדוהו שלא בפניו מתירין שלא בפניו. והנה התו' הקשו על הא דאי' ש"מ אין בין נדוי להפרה ול"כ. דקשה הא דאי' במ"ק ד' ט"ז דלא אמרינן טוט אסור וטוט שרי אלא בממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עלה שמתא תלתין יומין. ויישבו דשאני נדוי דהזכרת ש"ש שאינו דומה לאפקרותא אלא כדי לאיים עליו שיהא נזהר בדבר. וא"כ ע"כ נידה אותה בפניה כדי לאיים אותה וכגי' הש"ס. אבל דעת רבינו סי' ק"ל כהרי"ף ורמב"ם דלא קיי"ל כסוגי' דמ"ק ע' מש"כ אות ט' בס"ד. וס"ל דנדוי דהזכרת ש"ש דמיא לאפקרותא. ואפשר דנידה שלא בפניה. מיהו הרי"ף דגריס ג"כ כתו' ומ"מ לא ישב כדבריהם לחלק בדבר. משום דס"ל כמש"כ הרמב"ם פי"ב מה' שבועות ה"י שאין מנדין אלא להמזכיר במזיד אבל אם הי' שוגג אינו חייב לנדותו לא ענש הכתוב שוגג כו'. וא"כ ע"כ אינו לאיים אלא משום אפקרותא כדין מזיד. ומכ"מ התירה מיד ולא כסוגי' דמו"ק. והא שהקשה הלח"מ שם למש"כ הרמב"ם שם וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים א"כ אפשר ליישב דילמא שאני התם דאיכא טעמא שלא יכשלו בו. איברא לדעת הראב"ד והביאו הנימוקי והב"י שכשם שיכולין להחמיר על סתם מנודה לפי הדין. ה"נ יכולין להקל ולקבוע זמן הפחות. שפיר הקשה הלח"מ דילמא משום טעם הרמב"ם סתמא כפירושו שלא החמיר עלה. ולא נידה אותה אלא לשעה. אבל כבר חלקו בקונטרסים על הראב"ד בזה כמש"כ הב"י שם וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם להקל מדין המנודה א"א. דבשלמא להחמיר מצינו בתורה כמו שהאריך הרמב"ן בקונטרס משפט החרם שמצינו בתורה כמה מיני חרמות חמורים מדין הש"ס. אבל להקל לא מצינו. ונראה דבזה פליגי הר"ן עם הריב"ש לענין חרמי צבור אם פירשו שהעובר יהא מוחרם. אם מכ"מ אפשר להקל ולא לנהוג עמו דין מנודה. כמש"כ הש"ך סי' רכ"ח סק"צ ולדעת הר"ן לא מהני בזה מנהג. והב"י לא הביא דברי הר"ן לטעמי' בסי' של"ד שהסכים בפשיטות כהראב"ד. אבל בש"ע לא נזכר דעתו רק להקל מל' יום וזה לכ"ע אפשר מצד הדין דקיי"ל טוט אסר כו'. ומה שהביא הראב"ד מהירו' שהביא גם הרא"ש סי' נ"ה שהיו מרחקין ומקרבין לאלתר. אין ראי' לדיני נדוי די"ל דהירו' ס"ל ג"כ דטוט אסור וטוט שרי אפי' באפקרותא ומש"ה יכולין להקל מזמן ל' יום. ולא הוצרך הרמב"ם לזה הטעם. אלא אמאי ראו לנדותה ולהתיר מיד דוקא. אבל לסוגי' דמ"ק שאין מתירין הנדוי בסתמא עד דחיילא עלוי תלתין יומין. ה"נ א"א להקל מתחלת הנדוי וא"כ לא ק' קו' הלח"מ דכיון דמן הדין חייב לנדות לא מהני הטעם כדי שלא יכשלו בו. וזה פשוט. עכ"פ הא מוכח מנוסחת רבינו דכהרי"ף ס"ל:
**בי דינא הם הכי עבדינא.**פי' דכלל גדול הוא דהמנדה הוא דמצי להתיר ומקשה דכמו דב"ד שנדו יכולין להתיר ולא אמרינן שהוא כנדר שאינו יכול להחל דברו אלא אחרים מוחלין לו. וניבעי ב"ד אחר להתיר הנדוי. ה"נ אע"פ שנידה עצמו מהיכא תיתי שלא יכול להתיר עצמו. וע' מש"כ הר"ן דיש גרסי כי הא דמ"ז כו' קודם דמקשי פשיטא. להוכיח מזה כמש"כ הרשב"א דהמנדה לעצמו שאין יכול להתיר לעצמו אלא בנדוי שאינו מחויב עפ"י דין והנה רבינו גריס הכי. ומכ"מ מדמדמה לב"ד משמע דלא גרע מבי דינא ולעולם יכול להתיר לעצמו וכדעת הרמב"ם פ"ז מה' ת"ת הי"א וז"ל ת"ח שנדה עצמו ואפי' נדה עצמו ע"ד פלוני ואפי' על דבר שחייב עליו נדוי ה"ז מיפר לעצמו עכ"ל. וידוע דרכו של הרמב"ם שלא כתב דבר שלא שמע ולמד מדברי רבותיו. אבל כל דבריו ממקור דברי רבינו נובעים. והוא מש"כ רבינו בסמוך ואפי' שמית נפשי' משמי' דגברא רבא. ומפרש הרמב"ם דעל דעתא דגברא רבא שהוא צוה לו להשמית עצמו. וע' מש"כ רבינו סי' ק"ל שכתב בזה"ל ברם צריך אלו מאן דשמתי' ב"ד ואזיל לעלמא מהו דלישרי לי' ב"ד אחרינא. דאשתמית אדינא דממונא לא קא מיבעי לן דהתם אדעתא דבע"ד שמתוה בבע"ד תליא מילתא כו'. הרי דהתולה עצמו בשמתי' ע"ד פלוני. תליא באותו דעתא דפלוני. וא"כ הי' אפשר לומר דמאן דמשמית עצמו אדעתא דגברא רבא בעי להתיר עפ"י דעתו קמ"ל דאמרינן דאותו גברא רבא סמך עלי' שיתיר לעצמו כשירצה. ותו שהרי מסיק התם דהני בי תלתא דמשמתין אתו בי תלתא ושרו. ולכאורה נהי דמצי ואלים כחייהו להתיר. מכ"מ הא ב"ד קמא שמתו ע"ד עצמם. וא"כ לית חילא דב"ד אחרינא להתיר אלא עפ"י דעתם. אלא ודאי לא איכפת לן על איזה דעת שנדה ולא מיבעי לן אלא חילא דב"ד. וה"נ כיון שנדה לעצמו. אפי' נדה ע"ד אחרים לא מיבעי לן אלא חילי' דעצמו ותו לא. והיינו דדייק רבינו התם ואזיל לעלמא. משום דס"ד הא דמצי ב"ד אחרינא למישרי אינו אלא בדעת ב"ד שנדו. דדעתיייהו מיהא בעינן קמ"ל דאפי' אזיל לעלמא מצי למשרי. ומה שהקשה הראב"ד בהשגות מיהודה יבואר בסמוך אות ט"ו בס"ד וכ' עוד רבינו ואפי' שמית נפשי' בי' דינא. ומפרש הרמב"ם שחייב נדוי ב"ד ונתנו לו רשות שישמת עצמו להקל עליו העונש וההיתר. והרי אפי' ב"ד שנדו תני' במס' שמחות והביאו הרא"ש סי' נ"ג שאם מת א' מן המנדין ונתן רשות לחבירו מתירין אותו כו'. וכש"כ הכא שמתחלת הנדוי נתנו לו רשות להתיר לעצמו:
**ומאן דמשתמית ומית כו'**כצ"ל:
**ברישא שמעון ולוי בעי לברוכי כו'.**אינו מדוקדק. הרי שמעון לא נתברך כלל גם בסיפא. וי"ל ע"פ דתני' בספרי פ' ברכה דשמעון נתברך בכלל ברכת יהודה. וקרוב הי' לו בנחלה. והכי מקשה אמאי סמיך יהודא לראובן ואי משום דכייל בהדי' שמעון אכתי שמעון ולוי בעי לברוכי ברישא. ולכלול אותו בברכת לוי. שגם הוא סמוך לו בנחלה כדאי' בב"ר פ' ויחי א"ר תנחומא דאנו מפרשין ואמרין כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' כולן משל שמעון הי' פי' דשבט שמעון הי' מפוזר בכל השבטים ובכ"מ הי' של לוי סמוך לו:
**לא הוי סלקא שמעתא אליבא דהילכתא.**כן הגי' בב"ק ד' צ"ב וסוטה ד' ז'. אבל במכות ד' י"א אי' לא הוי ידע לפרוקי קושי' ונראה דהיינו הך. דשמעתא שאינו אליבא דהילכתא מתרבים עליו קושיות ואינו מוצא ידיו ורגליו בבהמ"ד:
**והילכתא נידוהו ע"ת כו'.**לא מצינו מחלוקת בזה דליפסוק הילכתא אלא כצ"ל אלמא נידוהו ע"ת כו' וכן הוא בה"ג. והטעם שלא התירו ליהודה נדויו כ' רי"ו ומרדכי ס"פ האומנין שהמנודה לעוה"ב לא מהני היתר. וע' רדב"ז ח"א סי' תר"ס ומגיד מישרים פ' ויגש. והא שלא נהגו בו נדוי בחייו. ע' תשב"ץ ח"ב שאלה ע"ב: