Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 35
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דכתיב ויעש לאביו וגו'.**ודילמא שאני יעקב כו' בירו' דמ"ק פ"ג ומ"ר פ' ויחי אי' מנין לאבל מה"ת שבעה שנאמ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולמדין דבר מקודם מ"ת. וכבר העיר להקשות ע"ז בעל ש"ש. שהרי מצינו שלמדו י"ב דבתולה מרבקה ועשר שנים מאברהם ועוד הרבה וכ"כ רבינו ז"ל לעיל ריש סי' י"ד שלמדנו בכי על קרובים מאברהם ושרה ונראה דרבינו מפרש קושית הירו' בא"א. דודאי במקום שאין סברא לחלק למדין מקודם מ"ת ג"כ. אבל במקום דיש סברא לחלק אין למדין מקודם מ"ת. שהרי אע"ג ששמרו האבות את התורה מכ"מ שנו כמה פעמים לפי הצורך כמו יעקב שנשא שתי אחיות ועוד הרבה. וא"כ שפיר מקשה ולמדין מקודם מ"ת לומר שהוא חק ולא יעבור דילמא השעה צריכא לכבודו של יעקב לנהוג אבל שבעת ימים. שהרי גם בכי יתירא הוי לי' שבעים יום. אבל אי הוי אחר מ"ת א"א לשנות והא דכתיב במשה רבינו ויבכו אותו שלשים יום כבר דרשו בירו' שם ויתמו ימי בכי אבל משה. ימי שבעה בכי שנים אבל שלשים פי' לגהוץ ולתספורת:
**ואידי ואידי חייב בפרייעה ופרימה.**פי' בין שמועה קרובה דכבפניו של מת דמי בין שמועה רחוקה. וכן פסק בה"ג ה' אבל ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינו נוהגת אלא יום א' וכל הסוגי' שבד' כ"א עד דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ומסיק עלה ואידי ואידי מחייב בקריעה וכל קריעה מעומד עכ"ל. והוא נגד פסק הרי"ף שהביא הא דפליגי בד' כ' ב' ר' מני ור"ח קורע או אינו קורע וכ' הרי"ף ומסקנא אינו קורע דליכא קריעה בלא ז' אלא בכבוד אביו ואמו אבל בחמשה מתי מצוה לא כו' וכ"כ הרמב"ן בס' תה"א ואחריו כל הפוסקים ז"ל. אבל רבינו ובה"ג פסקו להחמיר דאי משום הלכה כדברי המיקל באבל כבר אמרו בד' כ"ו ב' אבלות לחוד וקריעה לחוד. ותו הא כתיב בה"ג משמייהו דרבנן דבפלוגתא דאמוראי ליתא כללא הדא. וגם הרי"ף לא כתב אלא משום דמסקנת הסוגי' משמע דקאי בהכי. אבל לרבינו ובה"ג לא משמע הכי אלא מיישב אליבא דר' מני דהא דר' זירא אמר אבל על אביו ואמו קורע והולך אפי' בלא אבול היינו משום כבוד אביו ואמו. אבל אליבא דר"ח ניחא בפשיטו' דיש קריעה בלא אבול. וא"כ הוא מחלוקת דאמוראי בלא הכרעה. ובספק דברי קבלה כבר נחלקו הראשונים אי להחמיר. ע' מגילה פ"א בר"ן על הא דחזקי' קרי בטברי' בשני ימים ובטורי אבן שם. מיהו לי קשה ע"ז הפסק מצד אחר דהתו' ד"ה קורע כתבו שלא נחלקו ר"מ ור"ח אלא בהיתה שמועה קרובה בשבת ורחוקה לאחר השבת. אבל ברחוקה מתחילה לכ"ע אינו קורע. ובאמת בירו' משמע הכי בפשיטות וז"ל ר"א בשם ר"י הלכה כדברי מי שאומר שמועה קרובה בתוך ל' ורחוקה לאחר שלשים. הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשי' חברייא א' מכיון ששמע בתוך ל' מונה שבעה אחר שלשים א"ל ר' יוסי מכיון ששמע בשעה שא"י להתאבל כמו ששמע לאחר ל' ואין לו אלא יום א' בלבד. ר"א דקסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל [פי' ולמחר נעשית רחוקה קורע ומתאבל. ולא דמי ליו"ט. והנראה משום דהירו' ס"ל דר' יוחנן אמר אין דברים שבצינעא נוהג ברגל. ולא דמי לשבת. וע' מש"כ לעיל סי' ט"ו אות ז' בס"ד] א"ל ר' חנינא אינו מתאבל [פי' קאתי שמועה קרובה בשבת ונעשית רחוקה קורע ואינו מתאבל והיינו ר' חנינא דתלמוד דילן] א"ל ר' מונא ויש קריעה בלא איבול [פי' היאך אפשר דקורע ואינו מתאבל. אלא גם אינו קורע כמו שא' ר' מני בש"ס דילן והוא ר' מונא דירו'. או חולק הירו' וסובר אליבא דר"מ דקורע ומתאבל] שכן על אביו ואמו אפי' לאחר כמה חייב לקרוע [דחוי לקושית ר"מ והיינו דר' זירא בש"ס דילן. ולית לי' להירו' סברא דמשום כבוד הוא] הרי דפליגי בשמע בשבת ומשמע דבשמועה רחוקה ממש לכ"ע אינו קורע. ובשלמא על הרי"ף לא קשה שכיון שפסק להקל אפי' בשמע בשבת אינו קורע לא הוצרך לפרש ולחלק בדבר. אבל לרבינו ובה"ג שפסקו להחמיר קשה. ונראה ליישב דעת רבותינו. דסבירא להו דוקא בשמע בשבת פליגי אבל בשמע אחר ל' לכ"ע חייב לקרוע דהא תלמוד דעת רבינו דשמועה רחוקה כשמועה קרובה לכל דבר. ושניהם מד"ק וממקרא א' והפכתי חגיכם לאבל. אלא שזה יום א' וזה שבעה והיינו שכ' רבינו ואידי ואידי חייב בפריעה. וקחשיב ואזיל כל דיני אבלות. משמע דאדאידי ואידי קאי. וכ"ז דלא כמש"כ הרמב"ן וש"פ דשמועה רחוקה לא בעינן אלא נעילת הסנדל להיכרא וא"צ שילך לביתו ויכפה מיטותיו ויתעטף בראשו שהרי ר"ח לא עשה אלא חלץ מנעליו ומיד הלך לבית המרחץ ולא כפה ולא עטף כו'. אבל רבינו כ' דחייב בעטיפת הראש וש"ד של אבלות. וא"כ אמאי לא קבעי קריעה כמו בשמועה קרובה והיאך מקשה בירו' וכי יש קריעה בלא אבל. הא איבול שעה א' מד' קבלה כמו איבול שבעה דש"ק. ותו מנ"ל דגרע שמועה רחוקה מליקוט עצמות דאינו מתאבל אלא יום א' וחייב לקרוע אלא ודאי עיקר איבול דכתיב בקרא הוא בשעת שמועה. דאז הוא בשעת חימום ואז ג"כ צריך לקרוע אבל אי לא התאבל בשעת חיובו א"צ להתאבל אח"כ אלא מדרבנן ממש. בתורת השלמה כמו בנדוי ונדרים. וה"ה אי הגיע השמועה רחוקה בשבת וא"י להתאבל בטל ד"ק ממש וא"צ להתאבל כלל מד"ק אלא מדרבנן. ואז א"צ לקרוע כמו בלא קרע כל משך שבעה שא"צ לקרוע כיון שאין לו אבלות כלל. ה"נ בשמע בשבת שמועה רחוקה או ש"ק ונעשית רחוקה והיינו דמקשה בירו' וכי יש קריעה בלא אבול ר"ל בלא אבול מן הדין מד"ק. ובתלמוד דילן דייק להקשות וכי יש קריעה בלא שבעה. דאילו בשבעה כגון דעבר ולא קרע בשמועה קרובה ודאי לכ"ע צריך לקרוע מדרבנן כל משך שבעה ימי אבלות וכדאי' בבריי' במי שלא נזדמן לו חלוק כו' דכל שבעה כשעת חימום דמי ע' ש"ע סי' שצ"ו. אבל בשעה א' דשמועה רחוקה א"צ לקרוע אלא בשעת חימום דשעת שמועה ולא למחר. ובזה נהירין שפיר פסק רבינו. אלא שהפוסקים חלוקין עליו וע' בה"ג ולא הזכירו דעת זו כלל:
**ואסור בכבוס כו'.**קחשיב ואזיל כל מצות עשה ול"ת דאבל. חוץ מכפית המטה דאי' גם כן בהאי ענינא אבל חייב בכפית המטה כדתני ב"ק דמות דיוקני נתתי בכן ובעוונותיכ' הפכתוה כפו מטותיכם. והיינו כמש"כ לעיל סי' ל' אות ח' דבמקומו של רבינו לא נהגו בכפית המטה. ויש לדקדק מלשון הברייתא בד' כ"ז א' הכופה מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה כו' ולכאורה הכי מיבעי למתני אבל כופה מטתו ולא מטתו בלבד כו' אבל הכופה מטתו כו' משמע דלא כל אבל כופה מטתו והיינו שגם בזמן התנאים ידעו שיש מדינות שאין שם דין כפית המטה:
**ואסור בש"ש דכתיב ביחזקאל האנק ודום.**בקרא כתיב האנק דום. אלא מדכתיב פסיק ביניהם. דריש לתרי עניני האנק ודום והיינו דנ"ל מהאנק איסור ש"ש שיהא יושב ומצטער מלשון אנק חלל. ומדום נ"ל אסור ד"ת דמצוה בדבור. ואזהרי' שידום מדבור בד"ת:
**רבה ור"י מחליפין להון חלופי ואכלין.**כן הגי' ג"כ בה"ג ובגמרא אי' מחליפין סעודתייהו להדדי. ופי' הרא"ש סי' קל"א כשהי' הא' אבל הי' אוכל משל חבירו. וחזר השני להיות אבל הי' אוכל משל הראשון תחת מה שהאכילוהו כשהי' הוא אבל. וקמ"ל דאע"ג שלא הי' אוכל עמו בחנם כיון שהוא לחם אחרים יוצא בו י"ח רק שלא יתנה עמו. וכ"כ בש"ע סי' שע"ח ס"א. ויש להסתפק אם כתב הרא"ש בדיוק שלא נזדמן האבלות לשניהם ביחד. ומש"ה מותר. אבל אי הזדמן שני האבלות כהדדי הרי הוא כקונה סעודת חבירו בסעודתו ואסור. או ל"ד ואורחא דמילתא קאמר שלא הזדמן ביום א' אבלותייהו דתרווייהו. אבל אי הזדמן ג"כ מותר כל שלא התנו שנותנים זה בחלוף זה. ובמגילה ד' ז' ב' אי' ג"כ אביי ב"א ור"ח ב"א מחלפי סעודתייהו להדדי. והפי' שהיו שני הסעודות של פורים. ופרש"י דזה אוכל בשנה זו אצל האחר. והשני אוכל בשנה האחרת אצל הראשון. משמע הא בשנה אחת לא מיקרי בזה משלוח מנות. וכ"כ הט"ז סי' תרצ"ה. וע' בדרשה דפורים אות י"א. והכא נמי אסור ולא מיקיימי בהאי גוונא סעודת הבראה. אבל הרמב"ם פי' שהיו מחלפים סעודותיהם בפורים א' והיו מקיימים בזה משלוח מנות. אלמא דיוצאים בכה"ג סעודת הבראה. מיהו נהי דהדין אמת הפי' דחוק. דאי נימא שהזדמן אבלות בהדדי וכהרמב"ם הענין דחוק לומר שהי' כן. ואי נימא כמש"כ הרא"ש ז"ל הפי' דחוק דפשיטא דמותר. דבשלמא בפורים שפיר קמ"ל דלא נימא דעלה עה"ד בשעת השילוח דבשנה אחרת יחליף לו. אבל באבלות וכי עלתה ע"ד פורענותא לנפשי' ח"ו. ומה"ת נימא דכמקח דמי. אבל גי' רבינו מחוורת מחלפין להון בשעה שאירע לא' מהן אבלות היו מחליפים סעודתייהו עם א' ממכיריהם. ולא בהדדי. וקמ"ל טובא דאפי' באותו שעה שאוכל מסעודת חבירו מחזיר לחבירו סעודתו שהכין בשביל עצמו שרי. שאין מצוה בלחם אנשים אלא במה שחבירו מכין בשביל האבל. ובשעת הכנה הוא שלו כדי ליתן לאבל להבראה. והוא כדעת הרמב"ם בפורים. והשתא אפשר לפרש נוסח הגמרא ג"כ הכי דמחלפי סעודתייהו להדדי. שאם אירע לא' אבלות הי' מחליף סעודתו עם חבירו שלא הי' אבל באותו שעה. וכיב"ז אי' בב"מ ד' צ' מרימר ומר זוטרא מחלפי אהדדי. ולא שהיו שני החילופים מסורסים אלא שאם נסתרס של א' מהם הי' מחליף עם שאינו מסורס. והנראה דהא שלא פי' הרא"ש הכי משום דס"ל דאסור בכה"ג. וכפרש"י במגילה. רבינו כהרמב"ם ס"ל דאפי' החלוף הי' באותו שעה ג"כ מותר. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות שביעית רפ"ד התקינו שיהא זה מלקט מתוך ש"ז וזה מלקט מתוך ש"ז שלא בטובה. בלא הסכמה בין שניהם כגון שיאמר כו' הרי דאפי' עושין שניהם בשעה א' שרי:
**ואר"א בר זבדא כו'.**וה"מ ביום ראשון כו' מדמסמיך רבינו הני תרי מימרי דיום ראשון להדדי דאסור לאכול סעודה שלו ביום ראשון. ואסור להניח תפלין ביום ראשון. משמע דס"ל דיום ראשון דתרווייהו שוין במשמעות. והיינו כפי' התו' ד' כ"ז ב' ד"ה יום דאפי' כמה סעודות ביום ראשון אסור. וכשיטתייהו בקיצור פיסקי תו' כתובות פ"א אות ל' דיומא קמא דברכת חתנים אפי' בלילה וביום והוא שני סעודות וכבר כ' הב"ש אה"ע סי' ס"ב סק"ה דהרי"ף והרמב"ם הכי ס"ל. והרא"ש כ' במו"ק סי' קל"ו דיום ראשון היינו סעודה ראשונה כמו בפ"ב דפסחים אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש ומוקי לה בי"ט ראשון והיינו בסעודה ראשונה. ולטעמי' אזיל בברכת חתנים בכתובות פ"א סי' י"ג שכ' יומא קמא י"מ סעודה קמייתא כדאמרינן בפסחים ד' ל"ו יומא קמא לא תלושו לי בחלבא כו' והש"ע ביו"ד לענין אבלות סתים כהרא"ש והתימא שהרי הרי"ף ורמב"ם ותו' חולקים. ודעת רבינו הכי משמע: [ונראה לדקדק מזה עוד דרבינו ז"ל ס"ל דהא דאבל ביום ראשון אסור להניח תפלין היינו אפילו ביום קבורה בלא יום מיתה. דומיא דיום ראשון דאסור לאכול משלו דהוי אפילו ביום קבורה לחודי'. ודלא כמ"ש בשו"ת מהרי"ט צהלון ז"ל. וכבר חלק עליו הגאון בדגומ"ר סי' שפ"ח ע"ש. ולכאורה יש מקום לדברי מהריט"ץ ז"ל. דהא הטעם דאבל אינו אסור להניח תפילין אלא ביום ראשון דוקא ילפינן בסוכה ד' כ"ה ובמ"ק ד' כ"א מואחריתה כיום מר. והרי הרא"ש ז"ל ריש פ' אלו מגלחין כתב דה"ט דאבלות יום ראשון אינו מה"ת אלא כשהוא יום מיתה. משום דקרא דואחריתה כיום מר דילפינן מיני' אבילות יום א'. לא מיירי אלא כשהוא יום מיתה ע"ש. וכן יש לכאורה ראי' לדעת מהריט"ץ מירושלמי רפ"ג דברכות ופ"ג דמ"ק. דאיתא שם. אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין כו' דברי ר"א. רי"א ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין כו' [והוא מהופך מגירסת ש"ס דילן במו"ק שם] אם ביום השני אינו נותן תפילין צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו כו' ויש לתמוה למה הקשה על מ"ד בשני אינו נותן תפילין הא למ"ד נמי ביום ראשון דוקא נמי קשה. וכבר תמה כן בצל"ח שם. אמנם עפ"י דעת מהריט"ץ א"ש. דלמ"ד ביום ראשון דוקא. א"כ בעינן יום מיתה דוקא וא"כ לק"מ. דהא הוצרך להשמיענו. דמי שמתו מוטל לפניו אפילו אינו יום מיתה פטור מתפלין. משא"כ למ"ד אפי' ביום שני פטור אף דאינו יום מיתה פריך שפיר וא"כ לכאורה יש מקום לדברי מהריט"ץ. אבל מדברי רבינו לא משמע הכי כמ"ש. וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אבל ע"ש. וכן מוכרח מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לברכות שם שהקשה קושית הירו' למ"ד נמי דיום ראשון אסור ע"ש. א"כ מוכח דחולק על מהריט"ץ ז"ל. ובאמת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' אבל יליף דיום א' אסור מה"ת מואכלתי חטאת היום. ולא זכר כלל קרא דואחריתה כיום מר. מוכח דס"ל דעיקר טעמם של הגאונים ז"ל הוא מקרא דואכלתי חטאת היום. וקרא דואחריתה כיום מר אינו אלא לומר דכל היום אסור וכמ"ש רש"י ז"ל בברכות ד' ט"ז וז"ל וכתיב אנינות בדאורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ופחות מיום א' אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר כו' עכ"ל וכ"מ בזבחים ד' ק' ע"ב ע"ש. (ומקרא דואכלתי חטאת היום אינו מוכרח דאפשר דהתם הי' נמשך הקבורה עד הלילה) ובה"ג כתב בזה"ל דהכי אסמיכו רבנן דעיקר אבילות מדאורייתא יום א' הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסו' ולמחר מותר. וכתי' ואחריתה כיום מר עכ"ל וא"כ יש לפרש עוד דהא דהביא קרא דואחריתה כיום מר היינו לומר דבלילה מותר. אבל לאיסור מה"ת לא נפקא לן מהאי קרא. אלא מואכלתי חטאת היום בלבד. ומש"ה דוקא יום מיתה. אבל איסור תפילין לאבל דנפקא לן מקרא דפארך חבוש עלך. וילפינן הגבלת זמן דילי' מואחריתה כיום מר. ה"ה יום קבורה נמי בכלל יום מר. אמנם מירושלמי לכאורה ראי' מכרעת לדעת מהריט"ץ ז"ל וכמ"ש. ומצאתי בס' הפרדס הגדול לרש"י ז"ל בה' אבילות העתיק שם כל לשון הירושלמי. אך תיבות אם ביום השני אינו נותן תפילין ליתא שם. וזה הוא גירסת רבינו והרמב"ם והרשב"א ז"ל. ובדרך אחר אפשר לתרץ גירסתינו לדעתם ז"ל. עפ"י מה שהקשה הצל"ח שם על המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ה'. דאבל ביום א' בחוה"מ חייב בתפילין. א"כ מאי מקשה הירושלמי הא איצטרך למיתני דמי שמתו מוטל לפניו אף בחוה"מ פטור ע"ש. ונלפע"ד לתרץ עפ"י מ"ש הראשונים ז"ל דחוה"מ אי חייב בתפילין תליא במחלוקת ריוה"ג ור"ע. דלריוה"ג דמפיק שבתות ויו"ט מימים ימימה. א"כ חוה"מ נמי לאו זמן תפילין הוא אבל לר"ע דיליף מוהי' לך לאות א"כ חוה"מ דמותר בעשית מלאכה וליכא אית חייב בתפילין. והנה איתא במדרש שוח"ט ומובא בילקוט פ' בא ותהלי' ר"א אומר כו' קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו יגעתם בתורה יומם ולילה כו' ר' יהושע אמר (כ"ה בשח"ט וכצ"ל) מה שאומר ר"א אינו אלא פרט ללילות שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. א"ל ר"א ומה אתה מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה כו' הרי מצינו מחלוקת ר"א ור"י דר"א ס' לילה זמן תפילין ומימים ימימה ע"כ מוקי לה בחוקת הפסח ואע"ג דס' ר"א בסנהדרין ד' ס"ח וכ"ה בירו' שבת ס"פ במה מדליקין דשוי"ט לאו זמן תפילין הוא. ע"כ דריש מוהי' לך לאות וכר"ע. ור' יהושע ס' דלילה לאו זמן תפילין דדריש מימים ימימה. ומוקי לה בתפילין וכריוה"ג. ומעתה דברי הירושלמי א"ש דלא מקשה אלא לר' יהושע דס"ל ביום שני נמי אינו מניח תפילין. משום דהוא סבר דחוה"מ לאו זמן תפילין ומש"ה שפיר מקשה. אבל לר"א דס"ל ביום ראשון אינו מניח תפילין לק"מ דהא ר"א ס' חו"מ זמן תפילין וא"כ הוצרך לומר דמי שמתו מוטל לפניו פטור מתפלין אף בחוה"מ. אמנם על הרשב"א ז"ל עדיין קשה דהא הוא ס' דחוה"מ לאו זמן תפילין אפי' למ"ד מוהי' לך לאות משום דחוה"מ נמי אסור בעשיית מלאכה. כמ"ש בתשובותיו סי' תר"ץ ובמיוחסות סי' רל"ז. א"כ אכתי הוי מצי להקשות גם אליבא דר"א. אמנם דברי הרשב"א ז"ל במיוחסות צריך ביאור שכתב שם ראי' מירושלמי דמניחין תפילין בחוה"מ. ואח"כ כתב אמנם אין אני נוהג כן דס"ל דחוה"מ הוא עצמו אות שהרי אסור בעשיית מלאכה. והוא תמוה כיון דמהירושלמי ראי' דמניחין תפילין בחוה"מ. א"כ היכי פליג ע"ז. ובשלמא לכל הראשונים ז"ל דס"ל דחוה"מ לאו זמן תפילין. ס"ל דמהירושלמי אינו ראי' וכמ"ש בביאורי הגר"א ז"ל בא"ח סי' ל"א סק"ד וע' תוס' מו"ק ד' י"ט ודו"ק. אבל הרשב"א ז"ל דס' דמהירושלמי ראי' דמניחין תפילין. א"כ היכי פליגא ע"ז. ונראה דס"ל להרשב"א ז"ל כמ"ש בחי' הריטב"א ז"ל בריש מו"ק דחוה"מ אי אסור בעשיית מלאכה מה"ת. הוא מחלוקת גמרא דילן והירושלמי ע"ש. ומעתה דברי הרשב"א ז"ל נכונים דהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל דמלאכת חוה"מ הוי מדרבנן. ומש"ה ס"ל דחוה"מ חייב בתפילין. אבל לפי מאי דקיי"ל דחוה"מ אסור במלאכה מה"ת. א"כ חוה"מ לאו זמן תפילין הוא. משום דהוא עצמו אות. שוב מצאתי בס' משכנות יעקב בא"ח סי' ל"ז שנתעורר קצת בזה. אלא שכתב שם בשם הרשב"א ז"ל דהירושלמי ס' נמי דמלאכת חוה"מ מה"ת ואני לא מצאתי זה בהרשב"א וע' נ"י ריש מ"ק. ובהה"מ פ"ז מה' יו"ט ודוק. ומעתה מ"ש לפרש דברי הירושלמי דברכות א"ש אף להרשב"א ז"ל. דהא אליבא דהירושלמי מודה הרשב"א ז"ל דלמאן דנפקא לי' מלאות ס"ל דחוה"מ זמן תפילין. וא"כ הירושלמי לטעמיה אזיל. ומש"ה לא מקשי אליבא דר"א רק אליבא דר' יהושע וא"ש. וע' בספ' תה"א להרמב"ן ז"ל גבי אבל פטור מן התפילין שלפי דבריו ז"ל שם ס"ל לר"א לילה לאו זמן תפילין הוא ע"ש. אמנם לק"מ דמ"מ מדרבנן אסור כדאיתא במנחות ד' ל"ז. וע' בס' משכנות יעקב שם סי' מ"ט ודו"ק]. כ"ז מחתני ה"ר רפאל שפירא שי':
**ועבדי עליו מילתא יתירתא.**בגמרא אי' הוי קא בכיא ביתרתא עליו. וקשה מהא דאי' באיכה רבתי עה"פ בכה תבכה דהויא איתתא בשכונתו של ר"ג שמת לה בן תשחורת והיתה בוכה עליו בלילה והי' ר"ג שומע קולה ובוכה עד שנשרו ריסי עיניו ועמדו ופינו אותה משכונתו. הרי שהיתה בוכה כמה לילות ולא נענשה ואין לומר דשאני הכא דפגע בה קללת ר"ה דודאי לא הוי קלייט לה רב הונא אלא מודיע לה מה יהי' וכדר"י א"ר. אבל לגי' רבינו ניחא דלא משום בכי' לחוד אלא עבדת עלי' כמה דברי צער וענוי ומש"ה פגע בה מדה"ד. וה"נ מימרא דר"ה א"ר כל המתקשה על מתו כו' משמע כל מיני אבלות:
**כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו.**כן הוא ברי"ף ד' רצ"ו וברמב"ן ענין האבלות בסוף. וע' נימוק"י שנתן טעם והסבר על הא דבין כתיפיו. ובגמרא אי' בין ירכותיו. ובל"ס טעה"ד הוא. ונשתבש מהא דסנהדרין ד' ז' א' לעולם יראה הדיין כאילו חרב מונח לו בין ירכותיו והתם שפיר דייק לישנא דקרא איש חרבו על ירכו. ומכ"מ גם שם גי' הרמב"ם בין כתיפיו וכן רבינו להלן סי' נ"ח:
**ומנלן דקרובה בתוך שלשים יליף פרע כו'.**בגמרא נלמד מכאן לענין גהוץ ותספורת שלשים. ורבינו אסברא לן דהא דקרינן שמועה קרובה בתוך שלשים היינו מאותו הטעם שאם הו' בפני המת הי' עדיין חל עליו אבלות דגיהוץ ותספורת מש"ה עדיין זמן אבלות הוא והרי הוא קרובה ליום המיתה. וא"ת א"כ אמאי לענין גיהוץ ותספורת מקצת יום שלשים ככולו. ולענין ש"ק דעת בה"ג והרי"ף ד' ר"צ דהשומע ביום שלשים כיום שלפניו ומקרי שמועה קרובה. וכן דעת רבינו להלן שכ' אי נמי אתי' לו שמועה בשבת ושבת יום שלשים הוא כו'. אלמא מיקרי ביום שלשים קרובה. אבל לק"מ דבודאי שאם נהג אבלות במקצת יום שלשים הוי ככולו. אבל אי לא הי' נוהג אבלות חייב להשלים בסוף היום כמש"כ הראב"ד ורא"ש לענין אבלות שבעה. ומש"ה יקרא עדיין קרובה ויום המיתה:
**על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו.**לשון מגדל פרע אינו בגמרא דילן ומש"ה לא כתבו זה הלשון לא הרמב"ן בענין האבלות ולא הרא"ש סי' פ"ט. אבל בירו' איתא הכי והובא בתו' ד"ה עד כו' ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו. וכן הביא בה"ג והרי"ף וטובא קמ"ל דלפי לשון הגמרא דילן הי' אפשר לפרש הגערה על האיסור שדי להזהר באיסור תספורת. וא"כ אפי' עפ"י סיבה או חולי וכדומה ספר עצמו קודם שהגעירו בו חביריו. מהני הגערה מכאן ואילך שלא יהא נוהג באיסור תספורת אבל לגי' הירו' והגאונים לא מהני הגערה אלא אם שערו משולח ונעזב כ"כ עד שא"י לסובלו בחברתם. הא אם ספר עצמו צריך לנהוג באיסור תספורת וכן דעת ש"ס דילן אלא שלא פירש כ"כ. או באמת צריך לגרוס הכי:
**מלמד שקרועין ונראין שנים לעולם.**בגמרא אי' אלא שנראין קרועים לשנים. משמע דבשעת הקריעה יהא נראה כקורע על מתו. והיינו כפרש"י דמבדיל קמי שפה היינו מצד בית הצואר. ואינו מבדיל קמי שפה היינו שקורע חלל בית הצואר ואינו ניכר שקורע למתו דאפשר שמרחיב בית הצואר שלו. וקאתי ר"י ודרש דבעינן שיהא ניכר שהוא קורע אבל הנימוקי וש"מ פירשו מבדיל קמי שפה הוא שקורע האימרא וניכר לעולם שהוא קורע. ואינו מבדיל קמי שפה הוא קריעה בתוך הבגד בצד האימרא. והאימרא אינו קרוע. וא"כ אע"ג דבשעה שהוא קורע ניכר שעושה כן על מתו אבל אחר כך אינו ניכר הקריעה שהאימרא מחברו. והיינו נוסחת רבינו שקרועין ונראים כשנים לעולם. אפי' שלא בשעת הקריעה. ופשוט דגם גי' הגמרא וכן הוא בה"ג אפשר לפרש הכי שיהא נראין כשנים. לאחר הקריעה. והנה להלן והובא בסמוך בהא דאין מתאחין. אי' בגמרא הכי ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם. ולפרש"י שני אופני דרשות הנה. דרשה דר"י הוא מלשון לשנים. שיהא ניכר שהוא לשנים ולא לצורך החלוק הוא קורע. ודרשה שאין מתאחין הוא מיתור לשון לשנים קרעים. שיהא הקרע לעולם. וקרוב לומר דצ"ל ממשמע שנא' ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים ומה ת"ל קרעים מלמד כו' וכן הוא בסנהדרין ד' ס' א'. והכא נשתבש הגי' מדלעיל בדרשה דר"י אבל לנוסחת רבינו הכל מידריש מלשנים. שיהא ניכר לעולם שהוא שנים. ומש"ה לא הביא רבינו תיבה זו של קרעים לא כאן ולא להלן. עוד יש ללמוד דרבינו ובה"ג פוסק כר"י מדהביאו הדרשה שלו. והוא כהמרדכי והובא בהגהת רמ"א סי' ש"מ. אבל הרי"ף לא הביא דברי ר"י. וע"ע בסמוך אות י"ד:
**ואי לא חכם הוא אי אדם כשר הוא כו'.**ראיתי להעיר במש"כ הרא"ש סי' ק"ו בשם הראב"ד להשיג על בה"ג שכ' שאין קורעין בחוה"מ על שמועה קרובה לא על קרובים ולא על חכם. ומתניתין דאין קורעין כו' אלא קרוביו של מת מיירי לפניו. והראב"ד השיגו דע"כ גם ביום שמועה מיירי דאי בין מיתה לקבורה אפי' על אדם כשר דלאו חכם קורעין בחוה"מ דהרי הסוגי' מיירי בקריעה דחוה"מ. אלא ע"כ דחכם דעדיף מאדם כשר אפי' ביום שמועה ומדקאמר הכל כקרוביו אלמא דקורעין על שמועה דקרוב בחוה"מ. ובאמת הוא לכאורה מכרעת דברי בה"ג אבל גברא רבא אמר מילתא כו' ואף כי גאון שכ' הראב"ד עצמו והביאו הרא"ש פ"ד דסנהדרין שאינו בנמצא להשיג על גאון מגמרא מפורשת. אבל כ"ז גרם להקשות מחמת שפירשו אדם כשר. דלא סנו שימעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא ביטל שום מצוה כו' כמבואר ברא"ש בשם הר"מ מרוטנבורג וכ"כ ש"פ. וא"כ כל חכם הוא אדם כשר ג"כ. דחכם שחשוד על עבירה אוי לו ולחכמתו. ומש"ה נדחקו לפרש כל הסוגי' על יום שמועה. אבל בה"ג מפרש אדם כשר כמש"כ הנימוק"י בזה"ל והא דתנינן אין קורעין לאותן שאינן קרובים מפרש בגמרא דמיירי באיש שלא נודע בחכמה ובחסידות או שלא הי' שם בשעת יציאת הנשמה כו' וע"כ בחכמה או בחסידות קאמר. והיינו אדם כשר. ולזה כיונו רבינו יונה ורמב"ן שהביא הב"ח וש"ך סי' ש"מ ס"ק י"א ע"ש ומפרש הסוגי' כמשמעה לפני המת כמו הא דאין חולצין שהוא חליצת כתף לפני המטה. וע"ז מקשה והולך אי אדם חכם הוא או אינו חכם אלא בחסידות שהוא בעל מעשים חייבין לקרוע בפניו אפי' בחוה"מ. אבל על השמועה לא שמענו כלל. ומכ"מ מודה בה"ג דקורעין על חכם ביום השמועה כהא דרב ספרא. משא"כ מוחזק בחסידות אין קורעין אלא לפניו. ומש"ה רב ספרא דידוע בחסידות כדאי' שלהי מ' מכות והובא בדברי רבינו בסי' ל"ו ודובר אמת בלבבו כגון ר"ס. ומכ"מ לא בקשו לקרוע ביום השמועה והיינו דתניא גבי חכם הכל כקרוביו. והכל קורעין אפי' ביום שמועה כמו בקרוב. משא"כ באדם כשר לא מצינו בו דיני קרוב. עכ"פ למדנו מדעת ה"ג דאין קורעין בחול המועד ביום שמועה על קרוב חכם: ולמדנו דאדם כשר הוא המוחזק בחסידות ובמע"ט. והכי נהוג. ובדרך דרוש פירשתי דהיינו דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שבכו על דבורה ולא נזכר בכי' על רבקה. וידוע המדרש. ועפ"י הלכה זו י"ל שלא נזכר בתורה אלא מה שיש ללמוד הלכה כמו בהא דויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה שכ' ריש פ' חיי. מש"ה נזכר בכי' על דבורה שהיא היתה בעלת מעשים והי' לפני המת. משא"כ רבקה שהי' יום השמועה. ומחמת קורבה לא הי' מחוייב אלא יעקב ולא בניו:
**ותני' מקרעין לקטן כו'.**מדהביא רבינו מאמר זה לכאן בקריעה דחכם ואדם כשר ובשעת יציאת הנפש יש ללמוד דאפי' על אלו מקרעין לקטן. ולאו דוקא קטן שמת לו מת. וכן הא שסמך רבינו וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. דמשמע לפי פשוטו שא"צ לקרוע כלל אם אינו בשעת חימום. וזה אינו אלא בהני תלת וכמש"כ הרא"ש סי' ק"ו לפרש הא דאי' בעובדא דרב ספרא סבור מה דהוה הוה כיון דלא קרעו ביום השמועה שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא. ומסיק דעיקר החימום בהספדו. הא לא קרע בשעת הספד ג"כ שוב אינו קורע. וכ"כ בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתל"ח דמי שהי' עומד בשעת יצה"נ ולא קרע באותה שעה שוב אינו קורע. אבל בקרובים אע"ג דודאי עיקר מצות קריעה בשעת חימום. מכ"מ אם לא קרע חייב לקרוע כל שבעה אע"ג שעבר שעת החימום וכמש"כ הרא"ש סי' צ' בשמו של הראב"ד ז"ל בזה"ל ועוד כ"ז שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע ואפי' לאחר כמה ימים מפני שלא קרע בשעת חימום [וטה"ד הוא וצ"ל אע"פ שלא כו': והרמב"ן בס' תה"א העתיק דברי ראב"ד אלו וגייז להני תיבות] ה"ל כמו שאין לו חלוק ונזדמן לו אח"כ שחייב לקורעה עכ"ל. ולא כדמשמע בשו"ת הנ"ל שם. הרי דמיירי רבינו בקריעה דהני תלתא. איברא גם בקרובים יש נ"מ מזה הדין. וכמש"כ הרי"ף ד' רפ"ט ב' דהא דעל שאר קרובים אפי' תוך ז' מחליף ואינו קורע אם כבר קרע משום שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכ"כ הרמב"ם ה"א פ"ח ה"ג כל ז' ימי אבלות הקרע לפניו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע עכ"ל. ולמדו מהא דאי' בד' כ"ד א' אחר מימרא זו דכל קרע כו' א"ל רבין ב"א לרבא אמר תלמידך רב עמרם תני' אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע כו' כי תני' ההיא בכבוד או"א. משמע דמקשה מהברייתא לזה הדין. ומתרץ דרק באו"א. אבל בשאר קרובים מחליף ואינו קורע מזה הטעם. והבאור דכיון דשלא בשעת חימום אינו קרע שוב א"צ לקרוע כיון שכבר יצא ידי מצות קריעה. והכי יש לבאר הא דאי' שם עוד והא א"ל לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלי' תריסר מני. ומשני שאני רבנן דכיון דכל שעתא מדכרי שמעתתייהו כשעת חימום דמי. ולכאורה אינו מובן קושית הש"ס התם בשעת שמועה הוי ות"ח שבבבל קורעים זע"ז. אלא דמשמע להש"ס שלא היו כל הקריעות בפעם א'. שהרי לא לבשם כאחד. אלא קרע ואחליף והדר קרע. והכל מפני הכבוד. ואי איתא שלא הוי קריעה כלל. א"כ אינו אלא השחתה. אלא ודאי דמכ"מ הוי שם קריעה עלה אע"ג שאינו מחויב. ומשני דלעולם הוי שעת חימום. וא"כ שפיר מיקרי קריעה ואין בזה משום השחתה. ואפי' אינו מחויב. והא שכ' בהגהת רמ"א סי' ת"ב ס"ד דבמקום שאי"צ לקרוע אסור ג"כ. היינו באופן שאין לו חימום. ואין שם קריעה עליו אם אינו מחויב עפ"י דין. אבל בשעת חימום שרי תדע דתנן גבי חוה"מ אין מקרעין עליו אלא קרוביו של מת. ש"מ דבחול הכל רשאין לקרוע. ויש בזה מפני הכבוד. ולכשתמצא לומר. קריעה דהני תלתא דין א' להם עם קריעה דקרובים. והא דא"צ לקרוע בהני תלתא אם לא קרע בשעת חימום. היינו משום שאין להם אבלות שבעה. וכיון שעבר אותו שעה ה"ז דומה למי שעבר שבעה ולא קרע. דשוב אינו קורע וכן בשמועה רחוקה לדעת רבינו ובה"ג. אם לא קרע בשעת שמיעה שוב אינו קורע. ומזה הטעם אין סעודת הבראה לש"ר אפי' לדעת רבינו. משום שעד כה וכה עבר שעה מועטת. משא"כ חכם שמברין עליו ברחבה כ"ז שרבים עסוקין בהספדו. וע' תו' ד' כ"ז ב' ד"ה אלא. שנדחקו בזה. וראוי לדעת דיש בתו' ד' כ"ד א' ד"ה וכל קרע טה"ד. וכבר תמה מהרש"א ע"ש. אבל כצ"ל הכא דוקא כגון שקרע כבר. והתם מיירי בשלא קרע עדיין א"נ כגון שאין לו חלוק כו' והוא ישוב א' שלא קרע במזיד או שלא הי' לו חלוק כו' ופשוט:
**כדמתרגמינן מלמד שקרועים כו'.**היינו רבינו לטעמי' שכתבתי באות י"א דגריס בדרשה דר"י הכי. ושוב לא הי' צריך להביא לשון הגמרא. אלא כמו שפירשנו לעיל. ואע"ג דשם ר"י קאמר לה ות"ק פליגי עליו. מכ"מ בהא דאינו מתאחה מודה לר"י ולא פליגי אלא באופן הדרשה. ור"י תרוויהו דרשי נ"ל מהאי קרא. והא דמחלק בקריעה דשאר קרובים בין הבדלת קמי שפה להא דאין מתאחין באמת קשה לר"י מנלי' דבכל הקריעות הכי הוא ענין הבדלה קמי שפה. וצ"ל כמש"כ התו' ד"ה אתי' קריעה. תימא א"כ ניליף כל קריעות שלא יתאחו. ושמא לא מסתבר לי'. הרי דהכל תלוי בסברא. ולכאורה ת"ק ור"י פליגי בד' כ"ב ב' בסברא אי יש ללמוד לענין הבדלת קמי שפה מקריעה דאביו ואמו אבל א"כ קשה אמאי קאמר ר' אבהו מ"ט דר"י כו' הא כ"ע ס"ל דרשה זו. אלא נראה מדקאמר ר"י כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו אינו אלא קרע של תפלות ר"ל אינו קרע כלל וכמו שקורע בהשחתה בעלמא. משא"כ לת"ק אפי' על אביו ואמו מיקרי שפיר קריעה אלא של"י ידי חובת קריעה והרי זה כמו קורע בגד א' או טפח לחוד דמקרי שפיר קריעה אלא שלא יצא עדיין י"ח. הרי דלא דרשו כלל. ולא חלקו בין אביו ואמו לשארי קרובים אלא בכבוד. כמו באינך מילי. תדע דבהא דתני' על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. ופסק הרמב"ם ה' אבל פ"ט ה"ג דה"ה בקריעה דרב ונשיא ואב"ד. והרמב"ן בתה"א הקשה עליו מהא דירו' דגילוי הלב דבר מיוחד באביו ואמו מפני שבטלה ממנו מצות כבוד. והקשה מדוד שלא קרע אלא טפח וכן הי' לו להקשות מאלישע דכתיב בי' ויחזק בבגדיו כדי אחיזה טפח. והרי דלהרמב"ן ודאי גם באביו ואמו יצא ידי קריעה מן הדין בטפח לחוד. ועד שיגלה את לבו מילתא אחריתי הוא. ובאמת יש ליישב דעת הרמב"ם ג"כ דלהכי צריך לקרוע ברב ונשיא ואב"ד וכיב"ז ג"כ מפני שבטל ממנו מצות מורא רב ושימת מלך וכבוד הצבור וכ"כ הכ"מ. משא"כ בדוד המלך שהי' מלך כשאול וחכם כיונתן וצבור הי' לו בפ"ע. וכן אלישע כיון שהי' לו פי שנים ברוחו כבר בטל ממנו מצות מורא אליהו רבו בלא הסתלקותו. ולא הי' צריך לקרוע על אליהו אלא שהי' לו רב מכבר. וסגי בקריעה טפח. עכ"פ הא דבעינן באו"א עד שיגלה את לבו. מילתא בפ"ע הוא. וגם בל"ז יצא ידי קריעה אלא שלא יצא ידי כבוד או"א. ה"נ לרבנן אי קרע באו"א ולא הבדיל קמי שפה. אבל לר"י קרע של תפלות הוא:
**והשומע הזכרת השם כו'.**עד סוף הענין. בגמ' אי' אר"י א"ש השומע אזכרה מפי ע"ג א"ח לקרוע וא"ת רבשקה ישראל מומר הוה. ואר"י א"ש אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כנוי דלא. ופליגא דר"ח בתרווייהו דאר"ח השומע אזכרה בזה"ז אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ממאן אי לימא מישראל מי פקיר כ"ה אלא פשיטא מעו"ג ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש"מ בזה"ז הוא דלא הא מעיקרא חייב ש"מ. וכן הביא רבינו להלן סי' ק"י. ומעתה דברי רבינו כאן מחוסרים הבנה. שעירב במימרא דשמואל השומע הזכרה מפי העו"ג. בזה"ז שהוא עפ"י מימרא דר"ח. ואי נרצה להגיה ולמחוק בזה"ז. וא"כ הביא תרי מימרא דשמואל. היאך נפרש הא שסיים וה"מ בזמן שבה"מ קיים כו' שהוא נגד מימרא דשמואל כמבואר בסוגי'. ויש לבאר בלא הגה"ה עפ"י מש"כ רבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ח'. שפסק שהלכה כר"ח. ולא פטר ר"ח בזה"ז אלא מעו"ג וכינוין דשכיחי. אבל עו"ג בשם המיוחד חייב לקרוע גם בזה"ז כיון דלא שכיחא. וא"כ אפשר לפרש תרוויהו מימרי דשמואל אליבא דהילכתא. והא שאמר השומע אזכרה מפי עו"ג א"ח לקרוע. בזה"ז משום דשכיחי. והא דמקשה מרבשקה. כבר היו שכיחי ישראל בין האומות מגלות סנחריב עשרת השבטים וגם שטף ביהודה עד צואר הגיע. וכן הא שאמר שאין קורעין אלא על שם המיוחד היינו מפי עו"ג ובזה"ז. אבל מישראל. או בזמן הבית קורעין. והיינו ממש דברי רבינו. ופי' והני מילי שהיו חייבין לקרוע אפי' שלא בשם המיוחד אלא בזמן שבה"מ קיים אבל בזה"ז אינו חייב לקרוע פי' אלא על שם המיוחד. ואע"ג דבאמת שמואל לא כיון לזה והרי סתמא קאמר שאין קורעין מפי עו"ג. ואלא על שם המיוחד. אבל רבינו הביא לשון דשמואל והכניס תיבת בזה"ז לתוכם. והרי שני המאמרים מזוקקים לדינא. ומש"ה לא הביא רבינו שם בעל המאמר כדרכו ברוב דיני הספר. אלא משום ששינה דעתו והיסב דבריו לכונה אחרת. וע' רמב"ן במלחמת ה' ב"מ פ' הזהב בישובו על הרי"ף שהביא הא דרב דירו' דמפקיד לשמשי' כו' ואי עתיר אמליך בי תניינות. ורב לטעמי'. ואינו הלכה אלא במתנה מרובה. וכ' שדרך הגאונים ז"ל להביא מימרא דאמוראי אע"ג דאית לי' אורחא אחריתי ע"ש והכי נהג הרי"ף ס"פ מרובה. וכמש"כ במלחמת ה' שלהי מ' ע"ג ע"ש:
**כי נפיק רגל דבעי למינקט אבלות של שלשי' מעיקרא השתא הוי לאחר שלשים כו'.**כצ"ל. ר"ל דהשתא בעי למינקט אבלות שראוי מעיקרא והוי לאחר ל':
**ושבת יום שלשים הוא.**זהו שיטת בה"ג שהביא הרי"ף ורא"ש סי' פ' דשמועה ביום שלשים בחול כיום שלפניו דמי. ולא כי"א דכיום שלאחריו דמי וע"כ מפרש דשמע בשבת שהוא יום כ"ט ולמ"ש נעשית רחוקה דקסבר דגם בלילה אמרינן מקצת היום ככולו. אבל רבינו מפרש כבה"ג וכן הסכימו כל הראשונים ז"ל:
דמשלים שבעה אחר שלשיםכצ"ל:
**לא קא חיילא עליו אבלות הוה כמאן כו'**כצ"ל:
**ומקמי דמליין תלתין יומין איתרע בי' כו'**כצ"ל:
**וחוורי' מנא בהנך תלתין יומין.**משמע דבתוך שבעה אסור. ולא כמש"כ הרמב"ן בפשיטות בענין האבלות דע"כ בתוך שבעה ג"כ מותר להקל מדתני' מכבס כסותו במים. וזה מותר לכל אבל בשלשים. אלמא דבתוך שבעה קאי. וכ"כ בהג"א סי' ס"ה בשם הראב"ד [הוא הר"א אב"ד]. ובש"ע סי' ש"ץ. אבל רבינו לא כ"כ וכבר כ' שם בהג"א דא"ז חולק ולא התירו אלא בשלשים של אבלות השני' והא דתני' מכבס כסותו במים מיירי כגון שאירע עוד אבלות שלישי ורביעי עד דמשכא אבלות שבעה עד עבור שלשים של השני אז מותר לכבס בתוך שבעה. ובדוחק יש לבאר דברי רבינו דמיירי בגהוץ ותספורת אי שרי בהנך תלתין יומין אי לא ופשוט לאסור דאסור במספרים ובנתר וחול. וזה ודאי לכ"ע אסור אבל מיקל ראשו וכבוס במים שרי אפילו בשבעה. ובעיקר הדין תליא בגירסת הירושלמי פרק ואלו מגלחין כדמבואר יפה בתשובת הגה"מ ס' שופטים סי' ט' בשם ה' שמחות לר"מ מרוטנבורג ז"ל מיהו בירו' לא נזכר אלא תספורת ולא בכבוס. ותו הא דמקשה בירו' על הא דתני' ואלו דברים שאבל אסור בהן גיהוץ ותספורת. ומקשה הא אפי' בשלשים אסור. ודייק מזה לענין תכפוהו אבליו בתוך ז'. ובגמרא דילן ד' כ"א א' הובא ברייתא זו ולא נזכר גיהוץ ותספורת. וא"כ א"א ללמוד דעת גמרא דילן מהירו':