Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 38
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**שנא' וחי אחיך עמך.**היינו כדתני' בת"כ בהר והובא ב"מ ד' ס"ב שנים שהי' הולכים במדבר כו. ופליגי בן פטורי ור"ע בדרשה דהאי קרא. אבל כ"ע מודי דנ"ל מהאי קרא דמחויב להשתדל על חיות חבירו בכל כחו עד כדי שיגיע לפ"נ עצמו וכבר מרומז דרשה דהאי קרא במשנה דנדרים פ' ר"א עוד אר"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרים לו אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום כו' וחי אחיך עמך. וז"ל ס' יראים סי' מ"ו צוה הקב"ה בפ' בהר וחי אחיך עמך ותני' עמך חייך קודמין לכל אדם. ומכלל וחי אחיך למדנו לפדותו מן השבי ולהלבישו בקרה להשקותו בצמאונו ולהאכילו ברעבונו עכ"ל. ומעתה לא תקשה על רבינו דבסי' קמ"ז כ' ג"כ בזה"ל דמחייבין ב"י לרחומי חד על חבריה שנא' כי יהי' בך אביון וגו'. והכא הביא פסוק אחר. אבל דבר הלמד בענינו. דשם מיירי במצות צדקה באשר יחסר לו. וכל אדם מצוה לרחם וליתן צדקה עד חומש מנכסיו. והכא מיירי בכל השאילתא בפקוח נפש מש"ה הקדים שחייב לרחם על חבירו עד כדי חייו. וצ"ע בפי' המשניות להרמב"ם פיאה פ"א שכתב שאם הזדמן לאדם פדיון שבוים או לכסות ערום או להאכיל רעב עד כדי שיחסר לו צריך ליתן עד חומש מקרן של נכסיו ע"ש. ובשלמא עד כדי שיחסר לו ניחא. אבל פדיון שבוים הוא פ"נ וכולהי אתנהו בי' חרב ורעב ר"ל כדאי' בב"ב ד' ח' ב' א"כ מאי ארי' חומש והא וחי אחיך עמך כתיב. וע' רמב"ם ה' מת"ע פ"ח ה"י. וצ"ל שאין זה פ"נ ממש דאינו ברור שיבא לידי כך. אלא קרוב ומעולל לבא לזה. והכי משמע לשון הגמרא שם דקרי לי' מצוה רבא. משמע שאינו אלא צדקה. אלא דצדקה זו יקרה ומוכרחת משארי צדקות. אבל לאו בכלל פ"נ הוא. ולכאורה יש להקשות בסנהדרין ד' ע"ג א' דמקשה הש"ס על הא דתני' לא תעמוד על דם רעך הרי שהי' רואה טובע בנהר כו' והא י"ל מדכתיב והשבתו לו זה אבדת עצמו ומשני ע"ש. ואכתי תקשה הא כתיב וחי אחיך עמך. אבל באמת לק"מ דודאי איכא בזה עשה דוחי אחיך עמך ול"ת דלא תעמוד ע"ד רעך. וכמה מצות יש בהן עשה ול"ת. ולא מקשה אלא ממצות דהשבת אבידה דגופו דכתיב שם ל"ת לא תוכל להתעלם וזה פשוט:
**אלא אפי' ספק ה"ד.**פשטי' דספק הוא שאין אנו יודעים אי יש בזה פ"נ וכדתנן שם החושש בגרונו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות. אלא קמ"ל דאפי' חד וחד ספק הוא. ולא שייך כאן אוקמא אחזקה דבריאות. כמו דאי' ביבמות דל"א דכת א' ודאי אינו אלא ספקא מדרבנן. והכי פשוט בכתובות ד' כ"ב וכ"ג ע"א אומר נתגרשה כו' תרוויהו בא"א קמסהדי ואין דבריו של א' במקום שנים. וה"נ בחזקה דבריא הי' אבל באמת כ"ז אינו אלא בכה"ת דאוקמינן אחזקה. אבל בס"נ אין הולכין בתר חזקה כדאי' בערכין ספ"א האשה שישבה על המשבר מביאין סכין כו' ואע"ג דעפ"י רוב הולד מת תחילה ע"ש בפרש"י דזמנין מתה האם תחלה. והכי אי' ביומא ד' פ"ד ב' לא הלכו בפ"נ אחר הרוב. ומכש"כ דלא אזלינן אחר חזקה דגרע מרובא. וא"כ הוי חד וחד ספק ממש:
**וחד רופא א' א"צ.**משמע הא לא הוי אלא חד אמר דצריך פשיטא דמחללין שבת מן הדין. והא תינח לשיטת הרמב"ן וסיעתו דע"א נאמן באיסורין בכה"ת לאפוקי מחזקי' במקום דאין הבעלים מכחישין כמבואר בנימוק"י ר"פ האשה רבה והר"ן קידושין פ' האומר. וה"נ א' נאמן לחייב כל אדם לעסוק בזה החולה בחול. וממילא אפי' בשבת מחללין. אבל לשיטת התו' וש"ע יו"ד סי' קכ"ז שאין ע"א נאמן אלא בהודאת בע"ד ושתיקה היינו הודאה. ודוקא שהעד מעיד דהבע"ד יודע ומש"ה שתיקתו כהודאה הא העד יודע שאין הבעלים יודעין מאומה אין ע"א נאמן להוציא מחזקה. וה"נ ע"א המעיד שהוא מסוכן מה"ת דיהא נאמן ודאי. ודוחק לומר דרבינו לא אשמעינן אלא דחד וחד ג"כ ספק ומחללין שבת. ובאמת חד לחודי' ג"כ מטעם ספק מחללין דא"כ הכי מיבעי לרבינו למימר חד רופא א' צריך ואפי' חד רופא א' א"צ. אלא יש ליישב לדעת התו' דהא ודאי במאמינו עליו שחייב מה"ת וכדאי' בקידושין ד' ס"ו א' בעובדא דההוא סמיא אי מהימן עלך כבי תרי זיל אפקה. והוא מה"ת כדמוכח מתוספתא דפסחי' השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא שחטתי שורת הדין אינו נאמן. ודקדק הרמב"ם ה' ק"פ פ"ד דמדתני שורת הדין מבואר דאם הי' נאמן עליהם סומכין ע"ד. ומביאין פסח שני. וגם הראב"ד מודה לזה ע"ש. הרי דנאמן מה"ת. ומשום הכי ברופא סתמא מהימן במילתי' ונאמן עפ"י דין בלא הכחשה ונ"מ מכל זה לענין ספק סכנת עובר דלא מחללינן שבת לדעת בה"ג אלא על ודאי סכנה כמש"כ סי' קס"ז אות ט"ו בס"ד:
**וכן שנים במקום שלשה.**וכן הוא בה"ג ה' יוה"כ בזה"ל וכן שנים וכן שלשה במקום ד'. וטה"ד הוא. וצ"ל וכן שנים במקום ג' וכן ג' כו'. ולכאורה הוא נגד סוגי' מפורשת ביומא שם. דאוקי למתניתין מאכילין אותו עפ"י בקיאין תרי דוקא. היינו בהוא אומר א"צ ואיכא תרי רופאים בהדי' דאמרי לא צריך ואע"ג דא' רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן. ה"מ לענין אומדנא דממונא. אבל הכא ספק נפשות הוא. וכבר דברו בזה הראשוני' ז"ל וכ' הרא"ש דפרש"י בד' פ"ד ב' ד"ה מצטרפין ג"כ כדברי רבינו וכן דעת הרמב"ם ה' שביתת עשור פ"ג וליישב הענין ידוע בשם הרמב"ן דלפי המסקנא דהוא בעצמו עדיף מכמה רופאים לענין אם אומר שצריך לא נצרכנו לזו הסברא. והנה בתה"א שער הסכנה הוסיף הרמב"ן וז"ל ובודאי אשכחן דלענין ד"נ דאית בהו אומדנא אי יש בה כדי להמית על ציפר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ"ה בתר רובא אזלינן. דבתר רובא דסנהדרין אזלינן בכל מילי. והא מילתא מסייע להך סברא דאמרן. אלא מכ"מ כיון דבגמרא איתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. ולא דחינן סוגי' מפורשת ותפסינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהי דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך צריך לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי כו' עכ"ל. ור"ל דבסנהדרין מתחילה הוצרכנו לדעת כולם ואין ההוראה נגמר בלתי שאלת פי כולם. וע"כ יש לנו לילך בתר רוב דעות. משא"כ בחולה כיון דבאו תרי ואמרי צריך שוב אין לנו לשאול עוד פי אחרים. מש"ה כמאן דליתנהו דמי. דכבר יצא בהיתר. וסברא אלימתא היא ומוזכרת ביבמות ר"פ האשה שלום ורפ"ג דכריתות ובכ"מ לענין ע"א דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א והוא בא תחלה בעצמו ונגמר ההוראה על פיו הרי הוא כשנים ואין שומעין לע"א הבא אחריו ומכחישו. משא"כ אי באו כאחד הרי בע"כ אין שומעין לשניהם. זהו עומק סברת הרמב"ן ז"ל ומעתה יש לי להוסיף דלא פליגי רבינו וסיעתו על סוגית הש"ס כלל. ובא זה ולימד ע"ז. דסוגי' דילן דמוקי המשנה בבאו בזה אח"ז והיינו דדייק הש"ס דא' רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי. ואינו מובן דהיינו תרי כמאה היינו מאה כתרי. אלא ה"ק בין שהעידו תרי ואח"כ באו מאה והכחישו. או להיפך שהעידו מאה ואח"כ הכחישוהו תרי שוין הם. אבל באומדנא דממונא אזלינן בתר דעות אפי' שמוה תחילה שנים ואח"כ באו שלשה ושמוה כדאי' בתמורה ד' כ"ו אבל שמוה תלתא אע"ג דאתי בי מאה לא הדר. ומקשי הא באומדנא לא אמרינן תרי כמאה. הרי דהדר שומא עפ"י דעות. ובהאי גוונא אמרי בנפשות דתרי כמאה. אבל רבינו וסיעתו מיירי ביש לפנינו חמשה רופאים ובע"כ אנו שואלין פי כולם. בהא יש ללמוד מסנהדרין דאזלינן בתר רוב דעות אפי' בד"נ:
**ורופאין נמי אומרין לא צריכנא כו'.**גם בזה כ' בתה"א בזה"ל ומיהו הא דאמר גאון אפי' היא ורופאים נמי אמרי לא צריכנא לא מיסתבר כותי'. הרבה שבחול אין עושין מדורה וחמין בכל יום. עכ"ל והביאו הה"מ וב"י ומג"א סי' ש"ל וסיים המג"א דכן המנהג שאוכלין חמין של אתמול. ונראה דעיקר טעמו של רבינו דביולדת איכא חששא יתירא שלא מענין גוף החולי. והיינו חלישות הדעת מזיק לה ומסכן כדאי' בשבת ד' קכ"ח לא צריכא בסומא מ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבי דעתה כו' הרי אע"ג דמצד הלידה ברור להמילדת שא"צ לנר. מכ"מ מחמת חלישת הדעת תוכל להסתכן. וה"נ ודאי מצי הרופא להבין עצם בריאותה שא"צ לחמין. אבל קלות דעתה לא מצי להבטיח ואולי תחוש היא ותסתכן ואע"ג שהיא עצמה אמרה שא"צ. דעתה קלה ולשעה ישתנה שקול דעתה. להכי עבדין לה כדעבדינן בחול. מיהו במקום דבחול ג"כ איכא נשי שאינן זהירין בחמין כ"כ. שוב ליכא חלישת הדעת ואין מחללין שבת אלא לפי אומדנא. והיינו דדייק רבינו כד עבדין לה בחול. וממוצא דבר יש לדון גבי יוה"כ שלא כמג"א סי' תרי"ז סק"ג דמאכילין אותה פחות פחו' מכשיעור ולמד מהא דסי' ש"ל ס"ד והיינו כהה"מ דאי סגי לה בלי ח"ש אין מחללין. ולמש"כ אין דמיון דהתם עיקר הטעם דליכא חלישת הדעת שהרי הרבה שבחול כו'. משא"כ ביוה"כ. וגם עיקר דין דמאכילין פחות מכשיעור אינו מוסכם אפי' לחולה לדעת הגאונים הראשונים כמ"ש סי' קס"ז אות ט"ו בס"ד. ובש"ע סי' תרי"ח דייק וכ' כשמאכיל את העוברת ואת החולה כו' ואיך נלמד יולדת דקיל מתרווייהו דסתמא אוכלת. וכבר כתבנו בסי' קס"ז שיצא הוראה מח"ז הגאון מוהר"ח זצ"ל דלא כמ"א וע"ש עוד מילתא בטעמא רבה. ויש לפנינו עוד מקום בעיקר המאמר להוכיח כדעת רבינו. דקשה הא דבבא מציעאה מג' עד שבעה אמרה צריכה אני מחללין אה"ש. משמע הא סתמא אין מחללין ומסיק אמרה אין צריכה אני אין מחללין כו' הא סתמא מחללין. והכי מיבעי לא אמרה צריכה אני אין מחללין כו'. ובה"ג פ' מפנין כ' בזה"ל טעמא דאמרה אין צריכה אני הא סתמא מחללין עליה אה"ש דספק נפשות להקל. וכ"כ ברי"ף בקיצור דסתמא מחללין. וכ"כ הרמב"ם ואם שתקה ואצ"ל אם אמרה כו'. וא"כ קשה רישא אמרה צריכה אני כו'. ובאמת בש"ע לא פירש אלא בבא שני' מג' עד ז' אמרה א"צ אין מחללין [ובסי' תרי"ז גבי יוה"כ אין הלשון מדויק וכבר עמד הגר"א ע"ש אבל בגמרא איתא. וצ"ל דה"ק אמרה צריכה אני מחללין אפי' הרופא אומר שא"צ. ולא דמי למז' ועד שלשים אם אמרה צריכה אני אין שומעין לה כל שהרופא אומר א"צ וכמש"כ הרמב"ן והר"ן בזה"ל כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן. הכל יודעין דמשום לידה אין סכנה לה לחמין ולשאר צרכי היולדת כו'. אבל מג' עד ז' אפי' רופא אומר שא"צ מחמת יולדת וחולי אחר אין לה והיא מודה לזה. אלא שמחמת לידה אומרת שצריכה שומעין לה. משא"כ בסתמא שאינה יודעת כלל. שומעין לרופא שאומר א"צ או לחברותי'. ומעתה למדנו דמיירי ברופא אומר שאינה צריכה. ובהכי מיירי ברישא כל שלשה אפי' אומרת שא"צ וגם רופא אומר שא"צ דומי' דסיפא ומכ"מ מחללין. ולדעת רמב"ן ז"ל צ"ל דלישנא דסיפא דוקא ורישא ל"ד והכי סוגי' דגמרא כ"פ:
**משבעה עד ל' בין אמרה צריכנא בין אמרה ל"צ אין מחללין עלי' שבת אלא ע"י עו"ג.**אין הלשון מדויק. דאי אמרה ל"צ למאי לחללו עלי' כלל. ובגמרא הכי אי' משבעה עד ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עלי' אה"ש אבל עושין לה ע"י ארמאי. וכ"ה בה"ג ורי"ף וכה"פ. ונראה דעת רבינו שכ' לעיל ולא צריכנא מדורה וחמין אלמא דלא מיירי בחלישות הרעבון דמאכל ומטעם שכ' בסי' קס"ז אות ט"ז בס"ד דרבינו ס"ל בחשש רעבון כל חי' עד שלשים יום ה"ה בחזקת סכנה. ואינה מתענת ביוה"כ. וה"ה דמחללין עלי' אה"ש אם אין לה מה לאכול בלא חלול שבת ולא דברנו אלא בחשש קרירות דמזיק ליולדת. והרי אמרו דחי' מותרת בנעה"ס כל ל"י. וע"כ אע"ג שאינה מסוכנת אחר ז' מכ"מ בחזקת חולה היא לקרירו' וכל שלא מחמת תענוג שרי נעה"ס כמש"כ סי' קס"ח אות ג' בס"ד. והרי התירו סתם נעה"ס משמע בלי שאלה אי צריכה או לא. ובכל אופן שריא. וכש"כ שבות דעו"ג פשיטא דשרי. דידוע דאיסור שבות ע"י ישראל עצמו חמור מע"י עו"ג. ואחר שזכינו לזה יש להוסיף דהכל מודים לדעת רבינו לענין מדורה וחמין ופי' אבל עושין לה ע"י עו"ג לא קאי דוקא על אומרת צ"א ולעולם עושין ע"י עו"ג כמו בנעה"ס. אלא דלשיטת הפוסקים דפליגי על רבינו באכילה דיוה"כ ואסרי ליולדת מז' עד שלשים י"ל דה"ה דאסור ע"י עו"ג כל שלא אמרה צריכה אני. ואע"ג דאין ראי' לאסור ע"י עו"ג מהא דאסורה לאכול ביוה"כ דבכרת. מכ"מ שפיר י"ל דחשש רעבון כל שאינה מרגשת ברעבונה חמיר מצינה ואסור אפי' ע"י עו"ג ומש"ה לא דברו אלא באומרת צריכה אני כדי לכלול גם חשש רעבון. אבל רבינו לטעמי' דס"ל דלחשש רעבון מחללין אפי' ע"י ישראל. ולא מיירי אלא במדורה וחמין וא"כ דומה לנעילת הסנדל וכמש"כ:
**עניות טומנות אותה בתבן או במוכין.**בגמרא ליתא בתבן. מיהו ידוע דתבן ג"כ מחמם ומכלל דברים המוסיפים הבל היא נימנית במשנה ד' פ"ד דשבת לפי גירסתינו ולא בתבן ולא בזגים כו' [זולת הרמב"ם פ"ד מה' שבת משמע דלא גריס לה] ומחמת דתבן ומוכין מצוי לעניים קחשיב להני תרתי. ומכאן יש להוכיח שיטת הרמב"ם שם דלחין מחמת ד"א ג"כ מוסיף הבל. דלא כשיטת רש"י ד' מ"ט א' דלחין מחמת עצמן מחממו טפי. וא"כ י"ל דמחמת ד"א רשאי לטמון בהן שאין מוסיפין הבל. וא"כ אינן מועילין לשלי' שתיחם. וכי כל העניים יש להן מוכין ממרטא דביני אטמי שהן לחין. אלא לחין מחמת ד"א ודאי מוסיפין הבל. וזהו שיטת הרי"ף שם ומש"ה כתב בפ' במה טומנין וכסות לחה דעבידא ממרטא דב"א. וזה תמוה דודאי אין הלכה כתני דר"א ולעולם מותר. אלא משום דפסק לחומרא דאפי' לחין מ"ע אסור. והביא ראי' לפסק הלכה מדאוקים הש"ס להא דר"א בהכי ולא שני דמיירי בלחין מחמת ד"א. אלא משום דפשיטא להש"ס דהלכה הכי דכל לחין אסור ומש"ה הביא הרי"ף סוגי' זו ולא כהב"י. וקצרתי בזה שאכ"מ והמבין יבין: