Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 43
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דאילו מאן דמוזיף כו'.**כל השאילתא וביאורה שייך במקום שאין משפטי המלוכה כמבואר לעיל רסי' ב':
**לא תכתיי' איסורא לחברך.**פי' לא תנשוך. והוא לשון גמרא ע"ג ד' ל"ה ב' איבו הוי מנכית ואכיל פת אבי מצרי ופרש"י נושך. ואכילה שלא כדרכה מיקרי הכי בלשון מגונה. והוא לשון הנביא ג"כ מיכה ג' על הנביאים המתעים את עמי הנושכים בשיניהם וקראו שלום. ופי' בתו' ומפרשים דמאן דמוכיל להון כו'. וה"נ מפרש לא תשיך לאחיך. ולא תאכיל איסור ומפרשי הכתוב באיזה אכילת איסור אני מזהיר אסור נשך כסף וגו'. וידוע מליצת לשה"ק להסמיך לשון דומה לדומה. ועפ"י פירושו של רבינו ידענו שעיקר איסור שעל הלוה ליתן רבית אינו אלא כשהמלוה עובר. ונמצא הלוה מאכילו איסור רבית הא אם המלוה רשאי לקבל. אז אין אסור גם להלוה ליתן. והיינו דאיתא בירושלמי ע"ג פ"ה דכותאי דקסרין מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם. ואין בהם משום וחי אחיך עמך. והובא בתו' ע"ג ד' כ"ו ובפוסקים. ונתקשו בזה הראשונים ז"ל כמבואר בהגמי"י לס' משפטים סי' ל"ו בשם ראבי"ה והר"ש בר שלמה. שהרי עכ"פ איסור למלוה משום לפני עור. דמי התיר לו ליתן רבית. ובעה"ת שער מ"ו ח"א כ' בשם תשו' רמב"ן בזה"ל ואי ק"ל הא איכא משום ל"ע כו' ל"ק כיון שאין אנו מצוים להחיותו אף הוא אינו מצוה מללות דכתיב לא תשיך משום אזהרת דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה. דהא לא כתב לא תלוה אלא לא תשיך עכ"ל. ועדין אינו מבואר כ"כ אבל בדברי רבינו מבואר יפה דפי' לא תשיך אין הכוונה לא תתן נשך. אלא לא תאכיל איסור. ומפרש שבאיסור נשך כסף הוא מדבר. וההכרח לפרש כך. דבל"ז יתור לשון הוא נשך כסף נשך אוכל וגו' הכתיב לא תשיך. וכבר נדרש ע"ז בב"מ ד' ס"א א' אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמ' לא תשיך לאחיך תנהו ענין לרבית כסף. וכ' התוס' דמלא תשיך לאחיך כסף ואוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל. ומש"ה פירשו התו' דנשך כסף אתי לרבות כסף ואוכל. ונשך אוכל לג"ש. ונשך כ"ד אשר ישך למהוי ג"ש מופנה משני צדדים וכ"ז אינו מבואר בגמרא שם. ועוד נדחקו בהא דתני' לעיל נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל ע"ש אבל לפי' רבינו מבואר כפרש"י שם בזה"ל שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך. ובסופו נאמר כל דבר אשר ישך. והרי"ף גריס שם שהרי כבר נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ור"ל אי כתיב לא תשיך לאחיך כסף ידענו דקאי באיסור נשך דכתיב במלוה. אבל מלא תשיך לא משמע כלל לשון נשך. דפירושו הוא לא תאכיל איסור. ושני הפירושים אלו תלי' בשני תירוצים של התו' שם ד' ע' ד"ה מעות ש"י. שכ' ה"מ למיפרך תיפוק לי' משום לוה דקעבר משום בלא תשיך. אלא דעדיפא פריך. א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר עכ"ל. והישוב השני הוא כדעת רבינו. ובזה תלוי ג"כ פי' הסוגי' שם ד' ע' ב' לנכרי תשיך. מאי תשיך לאו תשוך. ופרש"י דלהס"ד קמ"ל שמותר אתה ליקח ממנו רבית. ודחי לא תשיך. ומקשה לא סגי דלאו הכי. ופרש"י דאי להתיר פשיטא מהיכא תיתי לי' למסרי. והכוונה כישוב השני של התו' הנ"ל וכדעת רבינו. דעיקר האיסור של הלוה הוא משום שמאכיל איסור למלוה. וא"כ לעו"ג פשיטא דשרי. אבל ליקח רבית שפיר איצטריך לאשמעינן. אבל התו' מפרשים דבין ליקח בין ליתן פשיטא דשרי לעו"ג. וע"כ קרא מצוה אתי לאשמעינן. ומש"ה אי תשוך שפיר דהוי מצוה משום ולא תחנם כמש"כ התו' אבל אי תשיך מקשה שפיר לא סגי' דלאו הכי. והיינו דהתו' לשיטתיייהו דאין נ"מ בין אסור הלוה להמלוה. ושניהם איסורים מצד עצמם. ואי ליתן פשיטא דשרי. ע"כ גם ליקח פשיטא דשרי מה"ת. וראוי לדעת דאפי' לדעת רבינו וסיעתו דאיסור שעל הלוה אינו אלא בשביל המלוה. מכ"מ כשהמלוה א"י שהוא רבית אסור להלוה משום ל"ע וגו'. והיינו דפסק הש"ע יו"ד סי' קנ"ט דמומר מותר להלוותו ברבית. והיינו כדעת רבינו ז"ל ובסי' קס"ח קס"ט ס"ז פסק דישראל שהערים ללות ע"י עו"ג מישראל ברבית. המלוה מותר וישראל עושה איסור. ור"ל אסור משום ול"ע. דוגמא לדבר אסורי כהונה לדעת הרשב"א שלהי נדרים והרא"ם בס' יראים דלא הוזהרו הנשים הפסולות משום לא יקחו אלא כשהכהן יודע ועובר בל"ת. הא כשלא ידע הוא גם המה לא הוזהרו. וכמש"כ באורך בפ' נשא סי' קכ"א אות ח'. ומכ"מ ודאי אסורין להאכילו איסור ועוברין משום ל"ע וכדתני' בת"כ קדושים אמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה כו'. והדבר מובן דהיא עצמה לא עדיפא מאיש אחר ועוברת על ל"ע. רק על עצם הלאו דלא יקחו אינה מוזהרת. ה"נ ברבית שהמלוה רשאי ליטול אין על הלוה איסור ליתן. אבל כשהמלוה א"י נהי דהלוה אינו מוזהר משום לא תשיך. מכ"מ עובר משום ל"ע וגו':
**וכי היכי דיזופא ל"ש כספא ל"ש אוכלא קאים באיסורא דכתיב נשך כסף נשך אוכל.**ה"נ מיזיפנא דיליף נשך. לכאורה אינו מובן. דלזה ל"צ ג"ש נשך נשך. ובפי' כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולא נזכר בגמרא ד' ס"א גז"ש זו אלא לעבור על שניהם משום נשך ומשום מרבית בין באוכל בין בכסף. אבל רבינו לא נחית למנין הלאוין אלא למגלי לן איסורא. והרמב"ם ריש פ"ד מה' מלוה ולוה כ' בזה"ל נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולהלן ה"א נשך כסף נשך אוכל. וכבר תמה ע"ז הלח"מ. שהרי לא הוצרכנו להאי ג"ש דנשך ותרבית אחד הוא. אלא מצד הסברא אי' התם אמר רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך. ולמה חלקו הכ' לעבור עליו בשני לאווין. אבל רבינו והרמב"ם ז"ל לד"א נתכוונו. דלולי הג"ש הייתי אומר דמרבית דכתיב בקרא הוא ענין אחר לא מענין נשך כלל. שהוא סאתים בשלש. אלא איזה איסור אחר הוא. והרי דיוקא דקרא הכי משמע שלא נאמר ובמרבית לא תתן לו אכלך כמו באיסור נשך כסף. וע' גידולי תרומה שער ע"ו ח"א אות ג' שדקדק בזה שאסור להערים ולעשות ע"י עו"ג. עכ"פ ס"ד דלאו באיסור נשך משתעי קרא. והשתא דכתיב באוכל ג"כ לשון נשך. למדנו דהיינו תרבית היינו נשך. והא דקאמר רבא אי אתה מוצא כו' היינו אחר שידענו דתרבית מענין נשך הוא. א"א זה בל"ז לגמרי ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. והיינו דברי רבינו ג"כ שבלא ג"ש לא ידענו דאיכא באוכל איסור נשך כלל. וס"ד דובמרבית לא תתן אכלך במילתא אחריני משתעי:
**ה"נ ערב ועדים דחתמין על ההוא שטרא כו'.**רבינו לא הזכיר אזהרה על הסופר. וא"כ בערב ועדים למ"ל להא דחתמין על שטרא הא אפי' בלא שטרא נמי. אלא דהוי עידי הלוואה בע"פ. וי"ל דעיקר אזהרה זו אינו אלא באי אהני להאי מלוה שיבא לידי גוביינא והיינו שהקשו התוס' ב"ק ד' ל"ב ד"ה דמשעת. תימא לר"י מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו בב"ד הרבית ע"י שטר זה כיון שניכר בתוכו הרבית עכ"ל. וזה יש ליישב דלאו כל דפרע בב"ד קא פרע. ואפשר שהיתומים או הלקוחות יראו שטר ביד המלוה ויפרעו. ולא ידעו שהב"ד לא היו מגבים בו. אבל במלוה ע"פ שפיר לא עבדי מאומה. דאי הלוה נאמן לא איברי סהדי אלא לשקרי. ואי אינו נאמן. כי איכא עידי הלוואה מאי אהני. הא מצי לומר פרעתי. והרי קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. ואע"ג דאכתי איכא נ"מ אם יאמר פרעתי תוך זמני שלא יהי' נאמן ביש עדי הלואה ועדי זמן כדאי' ריש מ' ב"ב. מכ"מ אינהו לא עבדי מאומה שיכול לאמר לאחר הזמן שפרע אז. וזה פשוט:
**מ"ט כיון דצריך לממונא כו'.**בגמרא ליתא כ"ז. מיהו רש"י ז"נ בד"ה לוה ברבית כו' כ' בזה"ל וכיון דחמוד ממון מעבירו על דת הוי לי' כרשע דחמס דעובר נמי על ל"ת מפני חמוד ממון עכ"ל והן דברי רבינו. איברא רש"י פי' כן לדעתי' דרבא דס"ל בסנהדרין ד' כ"ז א' דאוכל נבילות להכעיס כשר דלא פסל אלא רשע דחמס. אבל אנן דקיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס. לא נצרכנו לזה הטעם כלל. ויש לדון מזה דדעת רבינו כהנימוק"י ותו' במשנה דאלו הן הפסולין. דמלוה ברבית אינו פסול אלא מדרבנן דלא משמע לי' איסור כיון דמדעתי' קא יהיב לי'. ומכש"כ לוה. ומש"ה דוקא מלוה ולוה ולא עדים כמו. שהסכימו התו' ורמב"ם וש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"י כמש"כ הש"ך שם. וכ"כ בשיטה מקובצת ב"מ ד' ע"ב בשם הרמב"ם. והטעם דכיון דלא פסילי. אלא מדרבנן בעינן לכ"ע דוקא כשיש להם הנאה בדבר. וכמש"כ התו' ב"מ שם ד"ה שטר כו' וי"ל דמיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלי באיסו' דרבנן כיון שאין מרוויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים. א"נ אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר כו' והובא דבריהם בהגהת רמ"א שם ס"ג. וה"נ הטעם באיסור דאוריית' והפסול דרבנן מחמת דלא משמע להו איסור. ומיושב בזה ק' הב"ח והובא בתומים סק"י דמ"ש לוה ומ"ש עדים אחר שהכל דרבנן. ולק"מ דאדרבה משום שהוא מדרבנן לא פסלי אלא רשע דחמס. מיהו ברבית דרבנן לא מיפסל לוה כלל אע"ג שהוא נהנה משום דחז"ל לא עשו סייג אלא להמלוה ולא להלוה. ונמצא דלא עבד איסורא כלל:
**תנו רבנן מלוה ישראל כו'**כצ"ל:
**אבל מעות דישראל למימר לעו"ג שקול אופינון לישראל ברוחא אסור.**תוספתא פ"ה דב"מ ישראל שאמר לעו"ג הילך שכרך וצא והלוה מעות בריבית אסור. ולא פי' בתוספתא שאמר להלוות לישראל ומכ"מ אסור. וכן העתיק ה"ג לשון רבינו בה' רבית בזה"ל וה"מ מעות דעו"ג דכי העמידו אצל עו"ג מותר. אבל מעות דישראל למימר לעו"ג שקול אוזפינן לי בריבית אסור. ולא מיבעיא כו' והדר כ' בה"ג עוד דברי רבינו בסמוך והיכא דבעי ישראל למיזף מיני' ואמר לעו"ג [ובבה"ג אי' למיזף מן חברי' ואמר לעו"ג כו' והיינו הך] שקול תלינון בגויך ואוזפינון לישראל בריבית כו'. והביאו בס' יראים סי' ער"ב לענין שליחות לעו"ג לחומרא. וכ' בזה"ל יש שליחות לעו"ג לחומרא מדההיא דתוספתא. ישראל שאמר לעו"ג הילך שכרך וצא הלוה לי מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. מזה למדנו שיש שליחות לעו"ג לחומרא וגם רבי יהודאי גאון זצ"ל פירשה כן בה' רבית והיכא דבעי ישראל מיזף מן חברי' ואמר לעו"ג כו' וכל הענין ומכאן דחה דעת ר"ת שהובא בתו' ובפוסקים דלפי המסקנא הא דתני' בסיפא ואם העמידו אצל ישראל אסור. מיירי ג"כ שהישראל נשא ונתן ביד. ופשוט דר"ת לא התיר אלא באופן דאחריות על העו"ג שלוחו של ישראל. ומש"ה לרש"י וש"פ אסור מדרבנן. דאע"ג דתני בתוספתא והובא בתו' ד' ע"א ב' מעותיו של ישראל מופקדים ביד עו"ג מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שהאחריות על העו"ג מותר כו'. היינו שלא נתן לו ע"מ להלוות. וכשהלווה שלא מדעתו אין זה הערמה. אבל אם העו"ג מלוה לישראל ומעמידו בצד הישראל המלוה הראשון. אסור משום מראית העין. והיינו סיפא לחומרא. זהו דעת הרא"מ בס' יראים. ומש"ה כ' בסמ"ג מל"ת קצ"א אחר שהביא דעת רש"י ור"ח וגאוני המערב שאע"ג שנתן העו"ג המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה רבית קצוצה ומכאן פסק ר"ח שיש שליחות לעו"ג מדבריהם לענין חומרא [וע' גידולי תרומה שער מ"ו ח"ב אות ה"א שיישב הא דהוי ר"ק מצד שמדבריהם יש שליחות לחומרא] אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לעו"ג אף לחומרא. ור"פ שהעמידה בנשא ונתן ביד כו' אמנם הר"א ממיץ הביא ראי' מן התוספתא שיש שליחות לעו"ג לחומרא דתני ישראל שאמר לעו"ג הא לך שכרך וצא והלוה לי מעות בריבית אסור. ועו"ג שאמר לישראל הילך שכרך והלוה לי מעות בריבית מותר. אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשבוש שהיאך יהא מותר בסיפא עו"ג שאמ' לישראל וכו' א"כ מצינו שליחות לעו"ג לקולא. וכן ראוי להיות שם ישראל שאמר לעו"ג הילך שכרך וצא הלוה מעות בריבית מותר אבל אסור מפני מה"ע ועו"ג שאמר לישראל הלוה מעותי אסור. מכ"מ למדנו שיש שליחו' לעו"ג לחומרא. וכן משמע גם מתוך דברי ריה"ג בה"ג. ונ"ל כי גירסא ראשונה עיקר. ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות העו"ג וראי' עוד מדתני' בתוספתא ובירו' מעות ישראל המופקדים ביד עו"ג מותר להלוותן ברבית כו' וכנ"ל כ"ז לשון סמ"ג. ולמדנו בברור דשיטת ר"ת ז"ל שהתיר היינו באופן שהאחריות על העו"ג ומש"ה מדמה ר"ת למעות ישראל ביד עו"ג שמותר להלוותן. וליכא משום מראית העין ג"כ [וכ"כ ביאורי הגר"א סי' קס"ח סקי"ד ע"ש שיישב שיטת רש"י מהא דתוספתא בא"א ממש"כ לדעת היראים] ועדיין לא יישב הסמ"ג דברי בה"ג. והן דברי רבינו לדעת ר"ת ז"ל. אבל באמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דודאי רבינו ובה"ג בשיטת ר"ת קיימי בדינא ולא בפי' הסוגי' שהרי דייקי והיכא דבעי ישראל למיזף מיני' ואמר לעו"ג כו' מבואר שכבר ידע המלוה שאותו ישראל רוצה ללות ממנו והערים לעשות ע"י העו"ג. ולמאי פירשו הכי. ולא כתבו סתם והיכא דאמר ישראל לעו"ג שקול מעות ואוזפינון בריבית כו'. אלא הכוונה שא"ל הלווהו על אחריותי. דאילו א"ל הלווה מעותי לפי דעתך מובן שהאחריות על השליח דעוית. משא"כ כשאמר צא הלווה לפלוני ומכ"מ יש להוכיח דעת בה"ג דס"ל פי' הסיפא כמשמעו שהוא הביא אוקימתא דר"פ ה"ד שנשא ונתן ביד על הרישא. ואח"כ הביא הסיפא ולא פי' כלל אלא ודאי דלעולם אסור. אבל הענין דפליגי בפי' שמעתין בשלמא סיפא לחומרא דמשמע לרש"י ותו' מדרבנן אסור. שהחמירו בשליחות העו"ג. אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מה' מלוה ולוה ה"ד ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העו"ג המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. וכן דעת גאוני המערב. והטעם דמפרש שהאחריות על הישראל. ומש"ה כיון שנתן העו"ג ואסתלק מיניהו הוי כהפקר וזכה ישראל הלוה בשביל ישראל המלוה מן ההפקר. וכיב"ז אי' בב"ב ד' נ"ד ב' נכסי עו"ג ה"ה כהפקר כו' (וזהו דלא כמש"כ התו' ד"ה בשלמא דהעו"ג לא הפקירן. ולשיטתייהו אזלי דמפרשי שהאחריות על העו"ג. וא"כ אינו מפקיר) ומיהו משום דס"ד כיון דעו"ג נותן המעות ומקבל הרבית כמו ברישא שא"ל חנם לי ואני מעלה לך כו' א"כ לא קעביד איסורא בעצמו. מש"ה הוצרך הש"ס לומר דיש רבית גמור ושליחות בזה דהא אפילו כשמקבל רבית ע"י ישראל שלוחו ג"כ אין שליח לד"ע ומכ"מ כבר הסכימו הראשוני' ז"ל דהוי ר"ק ולא כהמרדכי בשם רש"י והובא בהגהת רמ"א סי' ק"ס. דמכ"מ מלווהו ע"מ שישיכנו. ה"נ מה לי ע"י ישראל או ע"י עו"ג והוי ר"ק. אבל כשהאחריות על העו"ג היינו דהתוספתא ומותר ובזה לא דיברנו. והדר פריך הש"ס אלא רישא כיון דאין שליחות לעו"ג כו'. פי' הא אע"ג שהאחריות על המלוה הראשון שהוא העו"ג. מנ"מ א"א לזכות המעות לעו"ג שאין שליחות לעו"ג. ולא מהני אחריות שאינו אלא כמו ערב. ולא דמי אם נמסר המעות של ישראל ליד עו"ג ומלווה על אחריותו. הוי העו"ג הלוה והמלוה מידו משא"כ כאן שהמעות יוצא מיד ישראל והוא מקבל הרבית והמעות שלו עדיין. והוי רבית קצוצה כמש"כ הרמב"ם שם ה"ג ה"ז ר"ק אפי' העמידו אצל העו"ג עד שיטול העו"ג מעותיו כו'. נמצא שיטת רבינו ובה"ג ורמב"ם אחת היא ולמדין זע"ז. דרבינו ובה"ג ביארו שסיפא מיירי באחריות ישראל והרמב"ם באר זהו רבית קצוצה וטעמם ברור אלא שפירש"י ותו' סיפא לחומרא דמשמע להו מדרבנן. היסב כל הסוגי' לדעת אחרת. ואוסיף דבר דגם רש"י מפרש כהרמב"ם ז"ל שהרי בד"ה אבל אנן לדידהו כו' כ' אבל סיפא לחומרא כדאמרן. ולשיטת התו' הא ממילא סיפא מה"ת אסור. דהעו"ג עושה שליח לזכות לישראל אלא ודאי מפרש כמש"כ להרמב"ם ומכ"מ פי' סיפא לחומרא. דמה"ד אינו רבית כשאינו שליח. והיינו שכ' המרדכי בשם רש"י דאפשר ליקח ריבית ע"י שליח כשהמלוה ולקיחת הרבית הולך ע"י השליח משום שאין שליח לד"ע. ותמהו האחרונים ע"ז הרבה כידוע. אבל רש"י לעעמי' מבואר הכי בסוגין. וטעמו ש"ד דכיון שאין שליח לד"ע בשעת קציצת הרבית הוי כמצא מעותיו ש"ח בלי שום קציצה. ומכ"מ אסור מדרבנן לסלק ליד המלוה רבית אבל כשמוסר מעות רבית לשליח. ואינו זוכה עבורו משום דאשלד"ע. ורשאי להחזיר להלוה. וכשמוסר להמלוה. לאו מדעת הלוה הוא. אלא כנותן מעצמו מעות הלוה להמלוה וכ"ז לשיטת רש"י. אבל להרמב"ם אע"ג שאין שליח לד"ע הוי ר"ק. ולר"ת מיירי סוגיין בלי אחריות על הלוה. ומש"ה איצטריך להאי חומרא. אבל בעושה שליח ס"ל דאסור מה"ת ומכש"כ לסברת התו' ב"מ ד' י"ב דאע"ג דאין שליח לד"ע המעשה קיים. הרי קצץ רבית בשעת הלוואה. ולפי מה שביארנו בס"ד שפיר מודו רבותינו הגאונים ז"ל לדינו של ר"ת ז"ל דישראל שהנוה לעו"ג. והעו"ג רוצה להלוות לישראל ואחריות על העו"ג לעולם שרי. אפי' העמידו אצל ישראל. שהרי לא הפקירן העו"ג ולא זכה הלוה עבור המלוה. ודמי להא דתוספתא הנ"ל וכלל גדול הוא כל שהאחריות על העו"ג מותר. וראיתי בסה"ת שער מ"ו ח"ד שהביא תשובת רבינו משולם מלוני ז"ל בארוכות. ובתוך הדברים כו' בזה"ל ומשמע דכל היכא. דידע ישראל שהעו"ג לוה ממנו בשביל ישראל אסור להלוות לו. מהא דאמרינן התולה מעותיו בעו"ג ומלוה אותם בריבית שהמקום עתיד לפרע ממנו ופי' רב אחא כגון דבעי ישראל למיזף לרביתא מיני' ואמר לעו"ג שקול זוזי ותלם בגויך ואוזפינהו ברביתא ואמרינן דמתפרע מיניה קוב"ה. ואמר נמי אבל מעות ישראל למימר לעו"ג שקול ואוזפן ברביתא אסור דמשמע בין בצינעא בין בפרהסיא אסור להלוות מעות לעו"ג שילווה אותם לישראל. ואע"ג דאפשר לומר דכי אסירי היכא דאמר ישראל לעו"ג שקול הני מעות ואוזפן לישראל בריבית אבל היכא כו' (ויש שם טה"ד ודברים שאין להם הבנה) הרי דהרגיש דיש לדקדק בדברי רבינו דדוקא כשצוה להלוות לישראל דוקא. והיינו משום דא"כ קיבל על עצמו האחריות וזכה הלוה מן העו"ג בשביל המלוה כזוכה מן הפקר. משא"כ כשאחריות על העו"ג המעות שלו ודאי ואין בזה אסור מדרבנן וכשיטת ר"ת ז"ל. וע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' ר"ט בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בזה:
**ולא מיבעי' הא כו'.**פי' ל"מ באופן זה אסור להלוות לעו"ג ברבית. באופן שיקח הרבית מישראל. אלא אפי' אוזפי' לעו"ג באמת לקבל ממנו רבית אסור כשישראל צריך להלוואה זו:
**והיכא דבעי ישראל למיזף מיני' כו'.**וכל הענין. גי' רבינו הי' בגמרא ואני עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו לעו"ג. מש"ה פי' שנתן לידו כדי להלוותם. אבל גירסתינו תולה מעותיו בעו"ג. מש"ה פרש"י שאומר מעות שאני מלווה של עו"ג הם. והנימוק"י הביא פי' רבינו ובנוסחא אחרת שתולה מעותיו ביד עו"ג:
**ואי ודאי אית לי' פירי לההוא יזופא בעידנא דקא יזיף או שא"ל הלויני כו'.**אינו מדוקדק. שהרי הלויני עד שיבא בני כו' היינו יש לו פירי כפרש"י במשנה דכיון שיש לו ש"ד כו'. וא"כ למאי כתב רבינו בתרתי בבי. וי"ל דע"כ הא דנקט התנא האי גוונא ולא תני בפשיטות ואם יש לו מותר. רבותא קמ"ל דבכה"ג מיקרי ג"כ יש לו ולא הוי כאשראי. וכ"כ בגדולי תרומה שער מ"ו ח"ה. מש"ה רבינו נקיט תחלה יש לו ממש כמשמעו ואח"כ הוסיף דאפי' בכה"ג שרי כ"ז יש ליישב לפרש"י וסיעתו ז"ל דמתני' משום דיש לו מותר. ורישא אסור משום שאין לו ולא יצא השער. אבל דעת הרמב"ם פרק י' מה' מלוה ולוה דמתניתין כולה ביש לו או יצא השער אפי' ברישא. ומכ"מ אסור באומר ואני אתן לך לגורן. משום שקבע לו זמן. וכ"כ הסמ"ג שלהי ה' רבית אע"פ שיש לו מאותו המין או שיצא השער ה"ז אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע דתנן לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטים ואני אתן לך לגורן. אבל א"ל הלוני עד שיבא בני כו' פי' דדמי ללא קבע לו זמן ורבותא קמ"ל ל"מ בלא קבע זמן כלל מותר אנא אפי' קבעו זמן כזה מותר. א"כ מתפרש דברי רבינו הכי ואי ודאי אית לי' פירי כו' ובכה"ג דמיירי מעיקרא שלוה על אימת שירצה יפרע בלא זמן או שא"ל כו' אע"ג שקבע לו זמן מכ"מ שרי. וע"ע בסמוך שיתבאר דעת רבינו כהרמב"ם ז"ל:
**או שמא יוזלו.**במשנה ליתא והכוונה אם יוזלו ויקפיד המלווה ליקח דמי החטין. דבחבורה המקפדת מיירי כמ"ש התו' אלא שהתו' כתב דהקפידא תלי' בלוה דלא מחיל. וא"כ הוי דבר התלוי בלב. אבל יותר י"ל דמשום דהמלוה מקפיד אם יוזלו ליקח דמיהן. להכי הוי רבית כשיוקרו. נמצא דאע"ג דעיקר רבית אם יוקרו וכדתנן שמא יוקרו ונמצא באין לידי רבית מכ"מ טעם האיסו' משום דמלוה עושה אותן דמים אם יוזלו ולהכי כתב רבינו תרווייהו. וי"ל עוד דאשמעינן דינא דאם הוזל אסור משום רבית דהיינו שאסור לשלם מעות אם ירצה הלוה וכדתני' שם בכור חטין אם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו כו': ודע דבספר המפתח לר"נ גאון ז"ל פ' שואל הביא משנה זו ג"כ בנוסחת רבינו שמא יוקרו חיטין או יוזלו:
**מאי לוין ע"ש שבשוק כו'.**רבינו מבאר והולך דע"כ יש לנו לפרש האי מימרא בסאה בסאה וכפי' ה"ג שהביא פרש"י. דאי נפרש דיהיב זוזי על פירות והיינו דתנן אין פוסקין עה"פ עד שיצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה. הרי דפשיטא דשרי. ואי אוזפי' זוזי מכבר והשתא בעי לאוקמי' אפירי היינו ברייתא דר' אושעיא בד' ס"ג דתני' וכולם אם יש לו מותר ללות ע"ש שבשוק. ובמאי פליגי אמוראי אלא ע"כ מיירי בלוה סאה בסאה ורש"י מפרש בלוה מעות ע"מ שאם לא ישלם באותו זמן שקבעו לו יתן לו פירות כשער של עכשיו. והשתא לא דמי להא דתנן יצא השער פוסקין. דהתם זביני והכא הלוואה. וכ"ת א"כ ודאי בעינן יצא השער ויש לו כהא דר"א. לא כי דהתם לא התנה כלל. ובשעה שהגיע הזמן הוא דפסק עמו על פירות. מש"ה לא מהני יצא השער לחוד. משא"כ הכא דמתנה בשעת הלוואה. מש"ה פליגי ומסקינן דלוין. וממילא פשיטא דלוין סאה בסאה ע"ש שבשוק. דודאי הלואת פירות קילא מהלוואת מעות כמש"כ בגידולי תרומה שם חלק ה' אות א'. מיהו כ"ז לשיטת רש"י וסיעתו דקביעות זמן פירעון לא איכפת לן. אבל להרמב"ן וסיעתו אפי' סאה בסאה אסור בזה האופן. וא"כ נראה דדעת רבינו וה"ג כהרמב"ם ז"ל ומש"ה לא אשכחן פתר אלא בהלואת סאה בסאה. וכ"ת הא בסה"ת שם כ' בשם רבינו יהודאי גאון ז"ל דפי' לוין סתם ופורעין סתם דלא כהרמב"ם ז"ל דפי' שלא קבע לו זמן. אלמא דלא ס"ל הכי והרי בה"ג פי' סאה בסאה איברא ה"ג שלפנינו היינו מר"ש קיירא. וכ"כ בעל העיטור שלהי אות כ' כיס דמאי דכתבו הני רבוותא ור"ש קיירא דלא אסרינן סב"ס בדרך הלוואה אלא היכ' דליכא שער בשוק והא דאמר ר"ה לוין על שער שבשוק סאה בסאה לא דיקא לן כו' והאריך שאסור. וע' מקור מים חיים סי' קס"ב שהביא ראי' לדעת רבינו מתוספתא פ"ד דב"מ דתני אמר לו הלוני כור חטים ואני אתן לך כשער שאתה מוכר בו מותר וע"ש שתמה על בה"ת וג"ת. ובאמת הם מפרשים דפי' הלווני היינו המעות כעין הקפה. אבל מיירי במכירה והיינו טרשא ומש"ה אפילו לא יצא השער. וראוי לדעת דבעל העיטור אחר שהשיג על פירושו של רבינו ובה"ג כ' והא דאמר ר"ה לוין ע"ש שבשוק כפירושא דר"ש לוין מעות לפרוע חטים ע"ש שבשוק. ותמה בג"ת. דכלפי לייא סאה בסאה אוסר ע"ש שבשוק אם אין לו. ומעות מותר. והנראה לי דמפרש על שער שבשעת הגבי' וזמן פרעון מש"ה שרי. משא"כ בלווה ע"ש שבשעת הלוואה לא מהני אף בסאה בסאה. דהלוואה חמור וחשו שמא יוקרו חטין ויהי' רבית. אבל על שער בשעת פרעון שרי. ובהא לא קאי כפרש"י ז"ל אלא בהא דמיירי בהלוואה:
והאמר מר אם יש לו מותר ללות ע"ש שבשוקכצ"ל: